האמת החמקמקה, בכל מחיר

ידעתם/ן שאנחנו לא יכולים להאמין יותר לשום דבר שמספרים לנו? שמילים איבדו כל משמעות? שכל עובדה עשויה להיות "אלטרנטיבית"? שכל דיווח חדשותי עלול להיות כוזב? ידעתם/ן שהדרך לאמת חסומה בפנינו? וידעתם/ן שבכלל אין אמת, שהאמת מתה? בקיצור, ידעתם/ן שאנחנו חיים בעידן ה"פוסט אמת"?

אבל מה פירוש "פוסט אמת"? ומה זה אומר לחיות ב"עידן" כזה? זה משהו שאני לומד דרך בחור בן 29 בשם גארי ¹. הוא הרי חי את העידן הזה הרבה לפני שהחל, מעידן הפרה-פוסט-אמת, אם תרצו. לגארי יש יחסים בעייתיים עם האמת, משום שהאחיזה שלו במציאות רופפת, ומכיוון שהוא משוכנע שהמציאות שהוא רואה שונה מהותית מזו ש"כולם" רואים. כך אמר לו הקול.

הוא אבוד, אין לו כיוון, החיים שלו תקועים. הוא משתוקק לתשובה, וממתין ליום שבו תשובה, תשובה אבסולוטית, תיפול עליו מהשמיים

הוא אבוד, אין לו כיוון, החיים שלו תקועים. הוא משתוקק לתשובה, וממתין ליום שבו תשובה, תשובה אבסולוטית, תיפול עליו מהשמיים. בדרכו נעימת ההליכות הוא מספר לי שעבורו, החיים הם "סימן שאלה אחד גדול".

החיים הם...? תצלום: דוויד זווילה

זה אינו דימוי; זו האמת, האמת היחידה שיש לו, והכלא שבו הוא חי. גארי הוא בוגר תואר ראשון בפיזיקה וארבעה התקפים פסיכוטיים. לפסיכוזה שלו יש "ניחוח תיאולוגי" כדבריו. בזמנים שונים דיברו אליו אלוהים והשטן. פעם הוא היה ישו, בפעם אחרת זאוס. הוא האמין, לא, הוא ידע, שהגורל מזמן לו תפקיד מיוחד, להציל את העולם מאיזו קנוניה חובקת-כל. הוא ידע שאי שם קיימת קבוצה בינלאומית (לא, לא יהודים) של מושכים בחוטים, אנשים שיודעים את האמת. והוא ידע שהוא לא יודע מהי האמת, ושכדי לממש את גורלו ולהפוך למושיע האנושות, עליו לגלות את האמת הזו. כך אמר לו הקול.

הידיעה הזאת הובילה את גארי למקומות מאוד מוזרים. לילה אחד הוא נסע עד שאזל הדלק, נטש את רכבו בצד הכביש, צעד עירום אל תוך שדה עזוב, ונאסף על ידי המשטרה אחרי שעות מספר. בפעם אחרת התדפק בשעה מאוחרת על דלת ביתו של קרוב משפחה עשיר, משוכנע שהאיש הוא מנהיג ה"אִילוּמִינָטִי" ובתור שכזה הוא מצפין את האמת שגארי כה צמא לה. בסופו של דבר הנחיתה אותו ה"ידיעה" במחלקה הסגורה.

שש שנים אחרי האפיזודה הפסיכוטית האחרונה שלו, כשהוא נוטל תרופות ומשקם את חייו, סימן השאלה עודנו מתנוסס מעליו. הקול מוסיף ומדבר אליו; הקול חי ובועט, בתוכו. כמו בסרט "נפלאות התבונה", גארי כבר מזהה את התסמין הפסיכוטי כאשליה, אך הנזק כבר נעשה. ראיית העולם שלו עדיין מאורגנת סביב אותו ספק מכרסם בתפישת המציאות שלו, הספק שהקול זרע בו לאורך שנים, אשר ממשיך להופיע בגרסאות שונות. כיום בעיקר קוסם לגארי הרעיון שהמציאות היא סימולציה סטייל מטריקס. כך אמר האליל שלו, אלון מאסק.

איך נראים חייו של אדם שהמערך הנפשי שלו אינו מאפשר לו להאמין לשום דבר כפשוטו – חיים שצפויים לכולנו אם אכן אנו צועדים אל תוך עידן הפוסט-אמת?

איך נראים חייו של אדם שהמערך הנפשי שלו אינו מאפשר לו להאמין לשום דבר כפשוטו – חיים שצפויים לכולנו אם אכן אנו צועדים אל תוך עידן הפוסט-אמת? ומנין כל זה נובע? אלה הן השאלות המרכזיות שבהן אנו עוסקים יחד, פעמיים בשבוע. בדרך כלל גארי דן בשאלות האלה באופן עקיף, באמצעות עיסוקו האובססיבי במושג של פוסט אמת. אולם לא פעם הוא מרחיב את היריעה אל נושאים פחות תלויי זמן ומקום. ברור שהוא חקר את הנושא לעומק, ושכל מה שהוא עושה, וודאי כל מה שהוא אומר לי, קשור איכשהו לנושא הזה.

בפגישותינו הוא יכול, למשל, לנתח בקור רוח את סממני העידן הנוכחי, לדבר על פוליטיקאים, מגישי טלוויזיה ואושיות רשת שמשקרים בלי בושה, על "בוטים" מפיצי דיסאינפורמציה, על הגידול האדיר בייצור תוכן ועל שאר גורמים המייצרים מציאויות כוזבות ולוכדים אותנו בתוכן. כמו כן הוא מדבר על מיעוט הזמן הפנוי שמותיר לנו המרדף אחר כסף והצלחה – משחק שהוא אינו מצליח להשתתף בו, חרף שאיפותיו ליצור קוד שיוביל לפיתוח אפליקציה, שאיכשהו תמנע את האסון האקלימי הממשמש — ועל טווח הקשב הקצר שלנו בעידן המסכים המרקדים.

קיים או לא קיים? תצלום: ניק כלקיאדאקיס.

לפעמים הוא מתפלסף על חוסר היכולת המולד שלנו לשפוט את המציאות נכוחה, היות מעשה הפרשנות בלתי נמנע וסובייקטיבי מיסודו; על מבנה השפה שלנו, המבוססת על מסמנים שלעד יחמיצו את מסומניהם; על הסתמכותנו על מערכת תפישתית שמתווכת, ולפיכך בהכרח מסלפת, את פרטי המציאות הנקלטים; על התלות שלנו במה שאחרים – עיתונאים, היסטוריונים, מדענים ואנשי דת, אך בעיקר ההורים שלנו – כולם  מעוטי ידע, מוגבלי תפישה ומוכי עיוורון בדרכם, מספרים לנו על העולם.

לעתים הוא מתבטא בפרובוקטיביות, למשל כשהוא אומר שאינו מסוגל להאמין במאה אחוז שהעולם עגול, שהנחיתה על הירח אכן התרחשה, שנשות MeToo דוברות אמת

לפעמים הוא מדבר, בתסכול רב, על הליקויים של מה שהוא עצמו מחשיב בתור המכשיר היחיד שלנו לחקר האמת – המדע. ובמקרים אחרים הוא משתמש במדע כדי להוכיח לי עד כמה מזערי הידע שלנו על היקום – למשל כשהוא מדבר איתי על חורים שחורים, שבהם כל חוקי הפיזיקה קורסים, חומר אפל, אנרגיה אפלה, הממד הרביעי, החמישי, השישי…. והאחד עשר, או על חתולים שיכולים להיות חיים ומתים באותו זמן (#מכניקתהקוונטים?) ושאר נושאים מרתקים, שכל כמה שאני משתדל לתפוש אותם, הם חולפים לי מעל הראש.

לעתים הוא מתבטא בפרובוקטיביות, למשל כשהוא אומר שאינו מסוגל להאמין במאה אחוז שהעולם עגול, שהנחיתה על הירח אכן התרחשה, שנשות MeToo דוברות אמת ואילו ההרווי וויינסטינים של העולם הם שקרנים, על אף שהוא רוצה בכל מאודו להאמין בכך, להאמין במשהו.

לפעמים אני מרגיש שהוא מבקש לזעזע אותי, להעיר אותי מתרדמתי הרוחנית ולגאול אותי. ובמקרים אחרים אני מרגיש שהוא מתאמץ לשכנע אותי, שגם אני לא יודע כלום, שהוא לוקח אותי לטיול במציאות נטולת המציאות שלו כדי להפיג את בדידותו, או שמא כדי להרגיש שהוא נורמלי.

נחת גם נחת על הירח. אבל תמיד אפשר להמציא אמת אחרת. תצלום: NASA, ויקיפדיה

באחת מפגישותינו הוא המליץ לי לקרוא את הספר הנערץ עליו, The Recognitions (להלן "הרקוגנישנס") של וויליאם גאדיס (Gaddis). נמנעתי באלגנטיות (אולי, מי יודע?) מלהבטיח הבטחות. אבל בבית בחנתי את האפשרות הזאת. כשגיליתי שאורכו של הספר 956 עמודים אמרתי (לעצמי) "נָה", וקיוויתי לא לשמוע על זה יותר. אבל גארי המשיך לשאול האם קראתי, וזה נהיה יותר קשה להתחמק ממתן תשובה. אז בחנתי שנית.

גארי אמר שהוא לא יודע אם וויליאם גאדיס היה פסיכוטי או לא, אבל הוא בהחלט הבין מה זה אומר לחיות במציאות שבה הכול בגדר זיוף. למחרת הזמנתי את הספר

במאמר מבריק שפרסם בניו-יורקר, הסופר ג'ונתן פרנזן (Franzen) כינה את גאדיס "mister difficult" בשל נטייתו לחבר רומנים שאפתניים, ארוכים, מסובכים, וכועסים עד כדי חוסר מובנות, מה שלא תמרץ אותי לפתוח במסע הלא מתגמל הזה. אולם בה בעת הוא תיאר את הספר בתור "הטקסט המקורי של הספרות הפוסט מלחמתית", ובתור "הסבא של הקושי הספרותי" ו"הביקורת התרבותית הגדולה הראשונה". אז כבר התעוררה סקרנותי.

ואז גארי אמר שהוא לא יודע אם וויליאם גאדיס היה פסיכוטי או לא, אבל הוא בהחלט הבין מה זה אומר לחיות במציאות שבה הכול בגדר זיוף. למחרת הזמנתי את הספר. ואחרי כשמונה חודשי מאבק אני יכול לומר, שנדמה לי  שגארי צדק.

הרקוגנישנס (1955) מספר על מסעו של אמן צעיר בשם וויאט גוויאון (Wyatt Gwyon), בנם של אם שמתה במנזר ספרדי בהיותו פעוט, וכומר קלווניסטי אדוק מעיירה קטנה בניו-אינגלנד, בחיפוש אחר האמת בעולם אבסורדי ומזויף. הוא פוגש אספן אמנות ציניקן בעל השם הרומזני רקטל בראון (Recktal Brown), המציע לו עסקה פאוסטיאנית: וויאט יפיק אמנות בסגנון הפלמי של המאה החמש עשרה ויזייף את חתימותיהם של המאסטרים ההולנדים, מבקר אמנות מושחת "יגלה" אותם, ובראון ימכור אותם לשמנה והסלטה הניו-יורקית הנבובה כמקוריים עבור סכומי עתק. המפגש מתרחש בשלב שבו תקוותיו של וויאט להצליח כצייר בתפוח הגדול התנפצו ומתוך ייאוש – הקרקע הפורייה ביותר לבגידה בעקרונותיך ולמכירת נשמתך לאיזה שטן – הוא מסכים.

תצלום דיוקן של ויליאם גאדיס מאת מרטין דבורקין. תצלום: ויקיפדיה

כמו רומאנים ארוכים ומורכבים אחרים שנכתבו במאה השנים האחרונות, גם הרקוגנישנס הושווה ל"יוליסס". אולם במקרה הזה גאדיס מטפח את ההשוואה במכוון, על ידי רמיזות לספרו של ג'ויס (Joyce) והקבלות רבות בין וויאט ובין גיבור יוליסס, סטפן דדלוס (Dedalus). אחד הנושאים המעסיקים את גאדיס הוא מצוקת האמן בארצות הברית המסחרית והתעשייתית. אבל לא בגלל זה גארי מחבב את הספר הזה, אלא בגלל השאלות הגדולות יותר שהרקוגנישנס חוקר, באמצעות עיסוקו באמנות.

תפקידה של האמנות, לפי גאדיס, הוא לחשוף את האמת, אבל הוא מראה שבדומה למדע, גם האמנות, שומרת הסף של האמת, אינה יכולה אלא להיכשל בתפקידה

תפקידה של האמנות, לפי גאדיס, הוא לחשוף את האמת, אבל הוא מראה שבדומה למדע, אליבא ד`גארי, גם האמנות, שומרת הסף של האמת, אינה יכולה אלא להיכשל בתפקידה, מה שמעלה את השאלות הנוגעות לגארי באופן כה אישי: מה אמיתי? ואיך אנחנו יכולים לדעת?

לאורך הקריאה אני מוצא קווי דמיון רבים הנמתחים בין וויאט לבין גארי. לשניהם יחס מורכב לדת. עבור גאדיס, הדת והאמנות הן שעתוקים זו של זו. האמנות היא סוג של דת ואילו הדת, כל דת, היא סוג של יצירת אמנות, כנראה יצירת המופת הגדולה ביותר של המין האנושי, ומכאן שבהגדרתה היא אינה מקורית, היא זיוף, ובמונחים גאריאנים: סימולציה.

שניהם נטשו את הדת. וויאט החליט להיהפך לאמן ולא לכומר. ואילו גארי ספג בילדותו חינוך קתולי אדוק ואף היה נער מזבח בכנסייה שהוריו חייבו אותו לפקוד מדי יום ראשון, עד שגילה – בעקבות צפייה בסרטון ביוטיוב, למרבה האירוניה – שסיפורי הברית החדשה אינם היסטוריה של ממש אלא סוג של "פייק ניוז" (אם כי כיום הוא כנראה היה טוען שגם "היסטוריה של ממש" היא כזו).

שניהם מוצאים לעצמם מציאות חלופית אך מתפכחים מרות גם ממנה, מה שמותיר אותם לשוטט בעולם חסרי כל וחסרי אונים, משוללי יכולת להבחין בין מקור לזיוף ובין אמת לשקר. בספרו של גאדיס, המשופע דמויות של רמאים וזייפנים (ולא רק בתחום האמנות), וויאט נפרע תחילה מהמציאות בה תוכנת להאמין, הדת, ואחר כך מזו שבה ביקש להאמין, האמנות. גם גארי המיר את הדת בשיעתוק לא פחות דכאני ומזויף – אותו קול אלוהי, שיידע אותו שהוא המושיע – רק כדי להתפכח בעת האשפוז הראשון שלו, כשהבין, ברגע הטראומתי של חייו, שהמציאות הזו היא פרי מוחו החולה.

כנסייה באיסלנד. תצלום: ג'סטין לובקה.

עבור שניהם נטישת הדת סימלה מרד, ובפרט מרד באב, ואצל שניהם הייתה זו דמות אב מפוצלת ומסוכסכת — מצד אחד אב נערץ, גדול מהחיים, מצד שני נפקד ובזוי, אבוד לא פחות מהם. החלטתו של וויאט שלא להמשיך את מפעל חייו התיאולוגי של אביו ולפלס לעצמו דרך משלו מוצגת כמעשה מרדני אמיץ נוכח התעמולה הפוריטנית שבה הולעט כל ילדותו, ושלפיה קיים יוצר אחד ויחיד, אלוהים, וכל ניסיון לחקות אותו, משמע, ליצור, הוא חטא שאין עליו כפרה. וכשהוא שב לעיירת הולדתו בחיפוש אחר מזור לאכזבתו מהאמנות, הוא מגלה לתדהמתו שאביו, בחיפוש משלו אחר האמת, יצא מדעתו והמיר את דתו לפולחן האל ההינדו-אירני מיתרה.

ואילו גארי, שטיפולו נסוב סביב יחסיו עם אביו לא פחות מאשר סביב יחסיו עם האמת, מתאר את אביו לפעמים בתור גבר גבוה ונאה, כוכב פוטבול בקולג'ים בעברו, שכמעט הגיע ל-NFL, ונגר מוכשר, שבמו ידיו בנה את הבית בן ארבעה עשר החדרים שבו גארי גדל. ולפעמים הוא מתאר אותו כאדם הרדוף בידי כישלונותיו, שמעולם לא התאושש מהתמוטטות חברת הבנייה שלו כשגארי היה צעיר בכדי לזכור, כך שכל מה שגארי מכיר זה לוזר מובטל, תלוי כלכלית באשתו, לא מעורב בגידול ילדיו, מרוחק ומדוכא.

לפי גאדיס, החיים מועכים אותנו, כופים עלינו לחיות את הזיוף כאילו שבלי הזיוף לא ניתן להתקיים וכך הזיוף הופך למקור, והשקר לאמת, לאמת נחוצה ביותר. ואז אנחנו כבר לא יכולים לחיות את האמת, ולא רוצים לדעת מהי

הזיוף שהשניים רואים סביבם והבוז שהם רוחשים לאבותיהם, וגם, אוסיף – חסך עמוק באהבה — גורם לוויאט ולגארי להתעטף בבועה, בועה של ניכור. ג'יי. די סלינג'ר (Salinger) עסק בנושאים האלה לפני גאדיס, ב"התפסן בשדה השיפון" (1951). אולם הביקורת החברתית של גאדיס נוקבת יותר, המציאות שהוא מתאר מדכאת עד חוסר מוצא. הולדן קולפילד [גיבור הספר] מסרב לשתף פעולה עם הזיוף. וויאט, לעומתו, נוטל חלק במעשה הזיוף. המציאות השקרית שואבת אותו לתוכה כמו שהפסיכוזה שאבה את גארי לעולם של הזיות.

החידוש של גאדיס טמון אם כך באופן שבו הוא משלב בין כל הנושאים האלה לבין המיתוס של פאוסט, אליו הוא מרפרר לאורך כל הרומן. כך הוא ממחיש את האופן שבו החיים מועכים אותנו, כופים עלינו לחיות את הזיוף כאילו שבלי הזיוף לא ניתן להתקיים וכך הזיוף הופך למקור, והשקר לאמת, לאמת נחוצה ביותר. ואז אנחנו כבר לא יכולים לחיות את האמת, ולא רוצים לדעת מהי. "אתה חושב שבני אדם רוצים לדעת?" שואל רקטל בראון בהתרסה, ומשיב לעצמו "הם לא יודעים, הם לא רוצים לדעת. הם רוצים שיגידו להם".

גאדיס מראה אם כך לא רק את המחיר הכרוך בהתמסרות לזיוף אלא גם את הרווח – במקרה של וויאט פרנסה, וחשוב מכך – התקבלות. במקרה של גארי, שבו נטועה הרגשה עמוקה באופן שקשה לתפוש, שהוא דחוי בידי אביו, הרווח הוא חוויה אקסטטית של ערך אישי עילאי, בתור הציר שסביבו נסוב העולם.

אצל שניהם המרד באב מלווה במעשה המנוגד – החיפוש הנואש אחריו. בשני המקרים החיפוש מתבטא בכמיהה לאמת. וויאט, לאחר שמצפונו מעיק עליו, מבקש לחשוף את הזיופים של עצמו, ובהמשך נוסע לספרד כדי לבקר במנזר שבו קבורה אמו. הוא משתקע שם, מתפרנס משחזור ציורים ישנים, אך גם שם אינו מוצא מנוח. בפעם האחרונה אנו רואים אותו עוזב את המנזר בחיפוש אחר חיים "מודעים", משמע החיפוש לא הסתיים. ואילו גארי יצר לעצמו מציאות שבה כל תכליתו היא למצוא את האמת, ובעזרתה להציל את העולם, ועכשיו, משלמד כי זוהי מציאות בדיונית, הוא מחפש אמת אחרת.

מציאות, אמת ואשלייה, "יוזף נ'" (1978), תאודור פישטק. תצלום: Jindřich Nosek, ויקיפדיה, Art Library Project

קריסת מערכת האמונות הקיימת, הניכור והבוז כלפי הזיוף שדור ההורים מייצג, המרד בסמכות, השאיפה לקיום אותנטי ומלא משמעות והחיפוש אחר האמת – כל אלה הם רכיבי היסוד של ראיית העולם הפוסט-מודרניסטית. אך האם פוסט-מודרניזם שווה פוסט-אמת?

גאדיס הוא נציגו הבולט של דור הסופרים הפוסט-מודרניסטים הראשון, אליו משתייכים ג'ון בארת (Barth), ג'וזף הלר (Heller) ואחרים. זהו הדור שצמח בשנות החמישים, אותו עשור שהפך מושא לנוסטלגיה מתקתקה בארצות-הברית, בעיקר על-ידי לבנים, בדרך-כלל גברים, שמביטים בתקופת השגשוג הכלכלי (בעיקר ללבנים, בדרך כלל לגברים) ההיא כמו על ימי ילדות תמימים, לפני שהמציאות הפכה מסואבת, מושחתת או פשוט – מורכבת יותר.

מאחורי הרטוריקה הנעלה על ערכי החירות והשוויון שמנהיגי ארה״ב הפיצו בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, ניצבה מציאות אחרת, מציאות של דיכוי נשים, הפרדה גזעית בדרום ואפליה גזעית בכל מקום

ראייה כזו מתעלמת, שלא לומר מכחישה, את העובדה שמאחורי הרטוריקה הנעלה על ערכי החירות והשוויון שמנהיגי ארה״ב הפיצו בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, ניצבה מציאות אחרת, מציאות של דיכוי נשים, הפרדה גזעית בדרום ואפליה גזעית בכל מקום. המלחמה הקרה נפתחה, וארה״ב הפעילה את עוצמתה בדרכים אפלות, כשהתערבה בנעשה במדינות אחרות – יזמה התנקשויות, הפילה משטרים שלא מצאו חן בעיניה והשפיעה על תוצאות בחירות – רק בלי להשתמש בויקיליקס.

גאדיס ועמיתיו ודאי לא ידעו את כל זה כשם שאנו איננו יודעים כל מה שקורה היום במחשכים. אבל הם בהחלט ראו מאחורי הבתים הרחבים והמכוניות הגדולות וקניוני הענק, בתוך הפרברים המתמתחים לכל עבר, את מעשה ההונאה, את הזיוף. הם קלטו, שמאחורי הפסדה הנוצצת, משהו רע מבעבע באדמה. ובעשור הבא, עם ההסתבכות רצופת השקרים בווייטנאם, ההתנקשות בשני האחים קנדי ובמרטין לות'ר קינג, המסכה הוסרה, והתגלה שגאדיס ועמיתיו צדקו: מה שהוריהם מכרו להם כמציאות של לארצם איננה המציאות ה"אמיתית".

הרקוגנישנס, שבמרוצת השנים הפך לספר פולחן, "ספר של סופרים" אשר השפיע על שני דורות של סופרים פוסט-מודרניסטים וביניהם תומס פינצ'ון (Pynchon), דון דלילו (Delilo) ודיוויד פוסטר וואלאס (Wallace), הציף את כל הבעיות הללו באופן שנחשב פורץ דרך בשעתו. אבל מה השתנה, באופן מהותי, מאז ימיו של גאדיס? האם זוהי הטכנולוגיה? האם זהו חוסר הבושה המדהים של שקרנים פתולוגיים מסוימים, בני זמננו? ואולי זה משהו אחר, הקורם לו עור וגידים מתחת לאפנו, משהו שאיננו מסוגלים להבינו ושאת השלכותיו העמוקות אולי אפילו לא נזכה לראות בימי חיינו?

אנחנו כבר יודעים שאפילו אחים שגדלו באותו בית, לאותם הורים, וכביכול באותה מציאות, חיים, למעשה, במציאויות אחרות זו מזו

גאדיס ודאי היה לועג למי מאיתנו (כמוני) שחשב שעידן הפוסט-אמת החל לאחרונה. ודאי היה אומר שהאמת מתה מזמן, ושעידן הפוסט-אמת נפתח כשאנשים משני עברי מסך הברזל, או – אנשים שחיו בשכונות לבנות ואנשים שחיו בשכונות שחורות, או – גברים שעבדו כל היום ונשים שנשארו בבית – חיו באותו עולם, אך במציאויות שונות לחלוטין. אבל אנחנו כבר יודעים שאפילו אחים שגדלו באותו בית, לאותם הורים, וכביכול באותה מציאות, חיים, למעשה, במציאויות אחרות זו מזו.

אני מדמיין שיחה בין גאדיס לגארי, שבה גאדיס אומר לו כן, אנחנו אכן חיים בתוך סימולציה, סימולציה מעשה ידינו. אנחנו אלה שחתומים על היצירה המופלאה והמתעתעת והמורכבת באופן אינסופי הזאת, הנקראת "הציביליזציה האנושית", ועכשיו אנחנו תקועים עם כל השקרים שבהם יצירתה הייתה כרוכה, ושעליהם שימורה המתמשך נשען.

מה קיים? מה אשלייה? מה נוצר? תצלום: צ'רלס אוניטאס

אם כך, האם יהיה נכון לומר שעידן הפוסט-אמת החל בעצם הרבה לפני שמישהו העלה בדעתו לצרף את התחילית 'פוסט' למילה 'מודרניזם' ולייצר מן הצירוף את האידיאולוגיה שתשים קץ לכל האידיאולוגיות? האם הפוסט-אמת אינו פרה-פוסט-מודרניסטי? מן המונח "פוסט אמת" משתמע שעבר זמנה של האמת, אך מתי בדיוק היה זמנה? האם לפני שנת 2016 חיינו בעידן האמת (וגם את זה לא ידענו)? מתי האמת באמת משלה בחיים האנושיים? האם הייתה נקודה בזמן שבה ידענו את האמת או יכולנו באמת ובתמים להסכים לגביה? מתי פוליטיקאים, מצביאים ואנשי דת לא סחרו בשקרים – על גבי מגילות קלף, מטבעות, באמצעות שליחים — על מנת להשיג את מטרותיהם? מתי קבוצות לא הפיצו מיתוסים בכדי לחזק את לכידותן הפנימית ולהעצים את דימוין העצמי? בימים הפרה-היסטוריים? לפני המצאת הכתב או השפה? כשהיינו אחד עם הטבע? חלק משרשרת המזון?

האם יש רק אמת אחת או אמיתות רבות? והאם קיומן של אמיתות רבות הופך כל אחת מהן בהכרח לשקרית? והאם כל האמיתות שוות ערך זו לזו? והאם העובדה שאין אמת, או אין אמת אחת, אינה בעצמה אמת?

ומהי האמת הזאת בכלל? האם יש רק אמת אחת או אמיתות רבות? והאם קיומן של אמיתות רבות הופך כל אחת מהן בהכרח לשקרית? והאם כל האמיתות שוות ערך זו לזו? והאם העובדה שאין אמת, או אין אמת אחת, אינה בעצמה אמת? אני מנסה להיאחז במשהו, אתם/ן מבינים/ות, אז אני שואל האם הידיעה שאינכם יודעים אינה סוג של ידיעה? והאם הידיעה שאין אמת אינה הידיעה החשובה באמת? והאם הניסיון לתחום ולסווג ולהעניק משמעות לפרקי זמן שרירותיים בסיפור שאנו מכנים "היסטוריה", על ידי פיתוח מושגים כמו "עידן פוסט האמת", האם הניסיון הזה הוא חלק מהחיפוש אחר האמת, או שהוא חלק מטיפוח התודעה הכוזבת? ואם, כמו ברקוגנישנס, הזיוף משתווה למקור ולא ניתן להבחין ביניהם, האם זה בכלל משנה מה שקר ומה אמת?

ואיך אני יכול לדעת שכשאני נפגש עם גארי לא יושב מולי ישו? או זאוס? ומי אמר שאני ה"נורמלי" והוא ה"משוגע"? הרי אם המציאות אכן מזויפת, האם אין זה הגיוני שכחברה אנו נעניש, על ידי הדרה לשוליים, את כל מי שחושד בכך ומסרב לקבל זאת בשתיקה ונכנה אותו "חולה נפש"?

אה, ומה לגבי האמת של המוות?

"ההמרה של פאולוס הקדוש" (1600), קאראווג'ו. תצלום: Web Gallery of Art, ויקיפדיה

*

לעתים מביע גארי תשוקה להיות מסוגל פשוט להתמסר לשקרים שנדמה לו שהוא רואה לפניו. בתוך הסימולציה חמים ונעים, בחוץ קר ובודד. החיים נראים לו טובים יותר בחסות השקר מאשר בלעדיו. השקר משחרר; האמת, מסתבר, לוכדת.

אם אנחנו בכלל זקוקים לאמת – לאמת המהותית, זו שלעולם אינה מתה, האמת על משמעות החיים – על מנת, פשוט, לחיותם?

לכן זה מעניין שדווקא בימים אלה, כשגארי יציב ומודע יותר לעצמו, נראה שהוא הולך צעד אחד רחוק יותר מאשר בימים שבהם הפסיכוזה משלה בכיפה. הרעיון של הסימולציה, מתברר לי, יותר רדיקלי מהרעיון שיש קנוניה כלל-עולמית, כיוון שבחשיבה של גארי ניתן, תיאורטית, לדעת שיש קנוניה, אך בלתי אפשרי לדעת שאנחנו חיים בתוך סימולציה. נדמה לי שזו דרכו להתפייס עם העובדה שהוא לא יידע לעולם, שהאמת אינה אפשרית, וגם - שעידן הפוסט-אמת ו הוא כאן כדי להישאר, לנצח.

אבל יש רגעים שבהם הוא מכיר במפורש בכך שהסיפור החדש שהוא מספר לעצמו מבטא את העובדה, שכמה שהוא משתוקק לתשובה, לא רק שהוא אינו מאמין שאי פעם יקבל אותה, אלא שבמובן מסוים הוא אינו משתוקק לתשובה כלל. הוא מפחד מהתשובה יותר מהשאלה. בלי השאלה הוא אינו יודע איך לחיות, הוא הרי אינו מכיר חיים אחרים מלבד אלו שמעליהם מרחף סימן השאלה המאיים-מנחם. אם לא השאלה, מה כן? אנו שואלים יחדיו. ריקנות מוחלטת? מכאן נובעת הפשרה שבה גארי, למעשה, בוחר יומיום (לא בלי מאבק): המתנה.

נדמה לי שהאמת שגארי תר אחריה היא לא אחרת מהאמת בנוגע למשמעות החיים. היא נחוצה לו כי הוא גוזר ממנה את האמת לגבי עצמו – מי הוא, ומה מקומו בעולם. אז מאחר שאני נוטה להסכים איתו לגבי כמעט כל מה שהוא אומר – איננו יכולים לדעת דבר בוודאות; אנחנו אכן מסתמכים על מה שאחרים מספרים לנו; אין לנו פנאי וכוח לבדוק אם כל מה שקראנו על וויליאם גאדיס מדויק, אכן יש בני-זונות שקרנים בעולם, והמשמעות של מילים היא, לכל הפחות, לעולם לא חד-משמעית – אני משתדל למקד אותו בשאלה אחרת: מדוע ההמתנה?

האם הכול חייב להיות מושבת ותקוע תחת כנפי השאלה? האם החיפוש אחר האמת מוכרח להיות כה מוחלט? האם אינו יכול לדור בכפיפה אחת עם חתירה ליעדים נוספים, צנועים יותר, אך נעימים? באיזו נקודה הופך החיפוש הנאצל אחר האמת למלאכת הרס שיטתית, שבסופה לא תהיה תקומה? האם לעולם לא יגיע הרגע שבו רצוי, גם בהיעדר תשובה, להפסיק לשאול כל כך הרבה שאלות? והאם, על מנת לקדם את פני הרגע הזה, לא כדאי להשיב לעצמנו, בסופו של דבר, על שאלה אחרת קודם: האם אנחנו בכלל זקוקים לאמת – ולא, איני מדבר על האמת בנוגע למשבר האקלים או לטבעם של מנהיגינו הנבחרים, אלא על האמת המהותית יותר, זו שלעולם אינה מתה, זו שגארי מחפש אחריה, האמת על משמעות החיים – על מנת, פשוט, לחיותם?

לשאלה הזאת, אנחנו עדיין עובדים על תשובה.

תמונה ראשית: מתוך "נער עם עוגן" (1873), ווינסלו הומר, ספריית AMICA, קליוולנד. תצלום: ויקיפדיה