האמת נמצאת אי שם

בעשור האחרון של המאה ה-20 גבר העיסוק בעב"מים ובחוצנים בתרבות המערבית בכלל ובישראל בפרט. מה אפשר ללמוד מהתצפיות על הצופים והעדים?
X זמן קריאה משוער: חצי שעה

שאלת קיומם של חיים בעולם החיצון היא שאלה עתיקת יומין. העב"מולוג ז'אק ואלה (Vallèe) אסף למעלה מ-60 מקרים של אירועים בלתי-מוסברים שהתרחשו ברחבי העולם לפני שנת 1800. אחרים הרחיקו לכת ובחנו אפיזודות מתקופת התנ"ך כראיות למפגש עם עב"מים. כך או כך, זו שגיאה לראות באוסף המקרים שעליהם מדווחים וַאלה ועב"מולוגים אחרים חלק מהדיווחים על ראיית עב"ם. שהרי בטקסטים המקוריים לא הוזכר כלל מפגש עם עב"ם, ואת הפרשנות העב"מולוגית במתכונתה העדכנית לא עשו כותבי הטקסטים כי אם קוראיהם, מאות שנים לאחר מכן.

בספרות הפופולרית העוסקת בעב"מים נוטים להתחיל את סיקור עידן העב"מים בשנות ה-50 של המאה ה-20, עם הופעתם של דיווחים על "צלחות מעופפות" בארצות הברית. עם זאת, הידיעות הראשונות על עצמים לא-מזוהים הופיעו בעיתונות המערבית כבר בשיאה של המהפכה התעשייתית (ווטס 1997). את ראשיתה של תופעת העב"מים המודרנית מקובל לראות בתקופה שבין שלהי המאה ה-19 למלחמת העולם הראשונה. בשנים אלה הופיעו דיווחים של אלפי אנשים בארצות הברית, באירופה ובדרום אמריקה שטענו שראו ספינות אוויר הנהוגות בידי צוותים דמויי אדם. לטענתם, העצמים נעו במהירות חריגה והיו בעלי יכולת תמרון שגברה על זו שאפיינה כלי טיס קיימים. עדויות מוקדמות אלה מלמדות על המאפיינים המרכזיים שכוננו לימים את אופייה הטיפוסי של עדות בדבר ראיית עב"ם: סופּר בה על כלי טיס שצורתו ותנועתו אינן מוכרות, ועל נוסעים בעלי חזות מוזרה שנראו בסמוך אליו. העדים חשבו שמקורו של כלי הטיס בחלל החיצון, וקראו לתגובה רשמית של הממסד הפוליטי או הצבאי. העדויות הראשונות עוררו שאלות הנוגעות לטבעו של העצם, והעלו בעיות מתודולוגיות באשר לאופי החקירה ולמהימנות העדים. יחד עם זאת, באותן שנים לא נדונה שאלת זהותם של מי שאיישו את העב"מים, והדיווחים, כמו גם השיח שהתגבש בעקבותיהם, התמקדו בעצמים.

עידן העב"מים המודרני צמח בצומת חשוב בהיסטוריה האמריקאית: עם תום מלחמת העולם השנייה ותחילתה של המלחמה הקרה. באותה עת עלו שאלות מוסריות ופרקטיות כאחת בנוגע לתפקיד המדע, ללגיטימיות השימוש בידע המדעי ולמידת הפיקוח הממשלתי והצבאי בחקירה המדעית. הדיווחים על הופעת עב"מים שיקפו גם את התקווה לישועה עולמית שתמנע מלחמה גרעינית.

בשנות ה-80 התפרסמו בעולם המערבי מאות עדויות על חטיפות שביצעו לכאורה חוצנים. מרבית העדויות שהגיעו מארצות הברית התאפיינו בתיאור סטריאוטיפי. העב"מים והחוצנים של אותן שנים ייצגו פלישה למוח האדם ולחייו וכן חיפוש ייעודה של חברה עתירת טכנולוגיה

בשנות ה-50, על רקע המקרתיזם בארצות הברית, החלו להופיע עדויות על קיום קשר עם ישויות חוצניות. המסרים שהעבירו לכאורה אותן ישויות היו מסרים של תקווה לשינוי אישי-רוחני. העדויות שנסקרו בתקשורת האמריקאית עוררו מחלוקת בדבר קיומם של עב"מים הן בציבור הרחב הן בקרב המאמינים. הוטל ספק באשר למהימנותם של העדים, והועלו תהיות באשר לגורמים שהניעו אותם לחשוף את סיפוריהם. בין היתר נטען שמדובר באנשים הסובלים מהפרעות נפשיות, ברודפי פרסום ועושר, בקהל תומכים המוּנע על ידי פחדים לא מודעים או לחלופין על ידי הרעיון נוסך התקווה שקיימים אי-שם יצורים שמימיים הצופים בהם ומגנים עליהם. עדויות אלה חוללו שתי תפניות מרכזיות בהיסטוריה של התופעה: הן הסיטו את העניין מהעצם (העב"ם) אל הישות המצויה בעצם (החוצן), ויצרו שתי קטגוריות בקרב המתעניינים בתופעה: אלה המתמקדים בחקר טיבו של העב"ם ובהיבטיו הפיזיקליים והטכנולוגיים, ואלה המתמקדים בחוצן ובממדיו הספיריטואליים והמיסטיים.

בשנות ה-50 הייתה תופעת העב"מים בארצות הברית נחלתם של השוליים החברתיים, והיא זכתה לייצוג תקשורתי דל. אולם מירוץ החלל בין שתי המעצמות שהחל בסוף שנות ה-50, והעניין התקשורתי הרב שעורר, האיצו את התפתחות התופעה והציבו אותה בקדמת הבמה. בשנים אלה הופיעו גם עדויות על חטיפה בידי חוצנים, ובכללן טענה על נטילת דגימות ובדיקות גופניות פולשניות שביצעו. עדויות אלה התוו תבנית בסיסית לסיפורי החטיפות (abduction), והיא פעפעה לתוך עדויות בכל רחבי העולם. התבנית כללה דמויות חוצניות דוממות, זמן אבוד, בדיקה פיזית, סיור בספינת חלל ושיחה עם חוצנים.

בעשרות השנים שלאחר מכן התרבו הדיווחים על חטיפה בידי חוצנים, ובקהילת העב"מולוגים עוררו עדויות מסוג זה מחלוקות והסתייגויות. המחלוקות התגלעו בייחוד באשר לסיבת ביקורם של החוצנים בכדור הארץ: אם הם מגיעים כדי לכבוש את כדור הארץ, כיצד אפשר להסביר את העובדה שעל אף עליונותם הטכנולוגית הם אינם מצליחים להשלים את משימתם?; ואם שוחרי טוב הם, מדוע לא נחתו על מדשאת הבית הלבן? זאת ועוד, עדויות אלה העמיקו את הקרע בין מי שהתעניינו בהיבטים פיזיקליים-טכניים של התופעה וסברו שראוי להתנער מעדויות אלה כיוון שאין כל אפשרות לגבּות אותן בראיות כלשהן, ובין מי שביקשו להתמקד בהיבטים מיסטיים ובתקשור עם ישויות חוצניות.

לבד מעדויות על חטיפות לכאורה בידי חוצנים התעורר בשנות ה-60 וה-70 העניין במה שכונה גברים בשחור (Men in Black): עדים טענו כי לאחר שדיווחו על ראיית עב"ם זכו לביקורם של זרים מסתוריים שהזדהו כנציגי הצבא. זרים אלה ידעו פרטים הנוגעים למראה העב"ם ושאלו שאלות מעוררות תהייה. אם כן, לא זו בלבד שהחוצנים יכולים ללבוש דמות אדם, הם יכולים גם להופיע בכדור הארץ בלי שתהיה עדות לעב"ם או לנחיתה של עב"ם. על רקע המלחמה הקרה ופרשת ווטרגייט שיקפה הופעתם של הגברים בשחור הלך רוח שבו רחשו תפיסות קונספירטיביות ותחושות אי-אמון. הכוונות שיוחסו לגברים בשחור היו מניפולטיביות: השכּחה, הסתרה והטעיה.

ריבוי העדויות הנוגעות לעב"מים באותה תקופה הביא לכך שבאוקטובר 1966 הזמין חיל האוויר האמריקאי מאוניברסיטת קולורדו מחקר עצמאי שאמור היה להתחקות אחר פשר התופעה. הקשיים שליוו את הקמת צוות המחקר שיקפו את הניסיונות של הממסד להתנער מהעדויות ולהתמקד בהיבטיה הפיזיקליים והפסיכו-פתולוגיים של התופעה. כמה מחברי הצוות תהו אם יש צורך בכלל בחקירה, ואילו אחרים ביקשו להתמקד בכשירותם הפסיכולוגית של העדים. מסקנתו העיקרית של המחקר הייתה ברורה וחד-משמעית: תופעות העב"מים אינן מצדיקות מחקר מדעי נוסף. לאחר פרסום הדוח שכך העניין האקדמי בעב"מים, שממילא לא היה רב. מצד אחד חיזקה התכחשות הממסד את עמדותיהם הקונספירטיביות של המתעניינים בנושא ומצד אחר הניעה אותם להמשיך לחפש הוכחות "מדעיות".

בד בבד קמו קבוצות אזרחים בארצות הברית ובמדינות אחרות שהקדישו זמן ומאמץ בחקירה מדעית כביכול של הנושא. קבוצות אלה שמרו על מסגרות תקשורת מקומיות ובין-לאומיות, פרסמו כתבי עת וארגנו כנסים שנתיים. לצדם המשיכו להתפרסם בעיתונים ובעלונים מסחריים שונים דוחות על עב"מים, והעדויות נסבו על ארבעה סוגים של מפגשים. טיפולוגיה זו, הלקוחה מן הספרות הפופולרית, שרירה וקיימת בקהילת העב"מולוגים בעולם בכלל ובישראל בפרט, והיא מפורטת להלן:

  1. מפגשים מהסוג הראשון: תצפיות ממרחק קצר על עב"ם, המקיים יחסי גומלין כלשהם עם העד או עם סביבתו.
  2. מפגשים מהסוג השני: הופעתו של העב"ם משאירה עדות פיזית כלשהי (כגון עקבות נחיתה, סימני חריכה על הקרקע, שיעור מגנטיות גבוה).
  3. מפגשים מהסוג השלישי: מפגש בין אדם לחוצן.
  4. מפגשים מהסוג הרביעי: חטיפות של בני אדם בידי חוצנים: במקרים מסוימים דווח אף על חוצנים שערכו בחטופים בדיקות רפואיות שונות (כגון ניתוחים כירורגיים ובדיקות גנטיות) ולקחו דגימות דם, ביציות או זרע.

הקמת ארגונים שעניינם עב"מים, לצד אימוץ של מינוח ודרכי סיווג ייחודיים, שיקפה את שאיפתם של העוסקים בנושא לגבש תחום ידע מקצועי ולשוות לו מסגרת מושגית אחידה, החורגת מגדר התארגנות מקומית מסוימת. החברוּת בארגונים והשימוש בקודים שהתגבשו בהם היו אפוא סמן לחברות בקהילה שגבולותיה אינם ברורים – קהילת העב"מולוגים.
אחת מאבני הדרך החשובות בפריצתו של העיסוק בעב"מים לתודעת הציבור הרחב הייתה ב-1977, עם צאתו לאקרנים של הסרט מפגשים מהסוג השלישי (Close Encounters of the Third Kind, Steven Spielberg). הסרט חשף מיליוני בני אדם בעולם כולו לתופעה, למיתולוגיה ולשיח המתגבשים סביבה. ואמנם בשנות ה-80 התפרסמו בעולם המערבי מאות עדויות על חטיפות שביצעו לכאורה חוצנים. מרבית העדויות שהגיעו מארצות הברית התאפיינו בתיאור סטריאוטיפי. העב"מים והחוצנים של אותן שנים ייצגו פלישה למוח האדם ולחייו וכן חיפוש ייעודה של חברה עתירת טכנולוגיה.

עם זאת, השוואה של עדויות הנחטפים האמריקאים באותן שנים לעדויות שמקורן בארצות אחרות מגלה שוני תרבותי רב בתיאורם של החוצנים: בניגוד לעדויותיהם של האמריקאים, שדיווחו על חוצנים שביקשו להרע לאנושות, באירופה – ובייחוד בבריטניה – תוארו החוצנים כיצורים מסבירי פנים, החוששים להפר איזון אוניברסלי. יתרה מכך, בשלהי שנות ה-80 ובראשית שנות ה-90, בתקופת ההפשרה הבין-גושית, התרחב מעגל העדויות אל מחוץ לארצות הברית ולאירופה המערבית, וגל עדויות על מפגשים עם עב"מים או עם חוצנים הגיע מסין, מברית המועצות ומפינלנד.

השוואה של עדויות הנחטפים האמריקאים לעדויות שמקורן בארצות אחרות מגלה שוני תרבותי רב: בניגוד לעדויותיהם של האמריקאים, שדיווחו על חוצנים שביקשו להרע לאנושות, באירופה תוארו החוצנים כיצורים מסבירי פנים, החוששים להפר איזון אוניברסלי

בעשור האחרון של המאה ה-20, על סף המילניום החדש, הגיע בארצות הברית לשיא מספר העדויות על מפגש עם עב"ם או עם חוצן, ובסקר שערך ב-1996 מכון רופר נמצא שכ-3.7 מיליון אמריקאים טענו שנחטפו בידי חוצנים. עשרות אתרי אינטרנט שעסקו בנושא הוקמו, ובכללם גם קהילות וירטואליות של אנשים שטענו שנחטפו. בשנות ה-90 הפכה הנראוּת של תופעת העב"מים בתרבות האמריקאית הפופולרית לבולטת במיוחד, עם הופעתם של מגזינים, אתרי אינטרנט ותוכניות טלוויזיה שעסקו בנושא. אולם בה בשעה הקשו שכיחותה של התופעה והפיכתה לעניין שבשגרה להציב גבולות ולתת לגיטימציה לרעיונות המרכזיים שגיבשו עב"מולוגים אמריקאים במרוצת השנים.

 

הסקירה ההיסטורית מלמדת על תמורה שחלה בהתייחסות הילידית (emic) לנושא. בשנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת, עם שיאו של העימות הבין-מעצמתי (מלחמת וייטנאם, משבר הטילים בקובה) והפחד ממלחמה גרעינית ושואה גלובלית, תוארו בעדויות חוצנים טובי לב. הם יצרו קשר עם בני אדם מסוימים לפי בחירתם – בתקופה זו היו אלה בעיקר מְתַקְשרים (contactees) ולא חטופים – ותוארו כמי שמטרתם לעזור למין האנושי להתפתח ולהגיע לשלום, בעיקר על ידי פיקוח על כלי הנשק הגרעיניים ומניעת השימוש בהם. לעומת זאת בשנות ה-90, בעקבות מהפכת המידע והעלייה בהשפעתה של התקשורת, קיבל מיתוס העב"מים אופי אחר לחלוטין. לחוצנים יוחסו כוונות זדוניות. הם תוארו כמי שחוטפים מאות אלפי אנשים, עושים בהם ניסויים שפשרם אינו ברור, משתילים בהם שתלים ולעתים אף מקיימים עמם יחסי מין. בתוך כך הלכה והתגבשה תיאוריית הקשר (קונספירציה) כמסגרת הפרשנית הבולטת בקרב העב"מולוגים: הם טענו שהממשל יודע על התופעה אך מכחיש את קיומה. יתר על כן, הועלו אף טענות שאפשר שחוצנים יצרו קשר עם גורמים תככניים בממשל עצמו, ובעזרתם הם עורכים פרויקט כלשהו על האנושות כולה.

כניסתו של המילניום החדש לא לוותה אמנם באירועים יוצאי דופן, אולם כשנה לאחר מכן, ב-11 בספטמבר 2001, היה נדמה שהחזיונות האפוקליפטיים מתממשים. לבד מהעימות הבין-תרבותי שהשתקף בפיגוע והתעצם אחריו, היו שראו באסון התאומים התמוטטות סמלית של מערכת הכוח האמריקאית ההגמונית. אם מציפייה לגאולה ואם מחשש מקטסטרופה, עם תום האלף השני גדל בארצות הברית מספר העדויות על עב"מים.

בדומה לארצות הברית, גם בישראל נרשם בשנות ה-90 שיא במספר הדיווחים על עב"מים. יחד עם זאת, אין הלימה בין ההתפלגות של מספר העדויות שנרשמו בישראל לזו שנרשמה הארצות הברית בין השנים 1993–2001. בניגוד לישראל, מספר העדויות הרב ביותר (8,059 עדויות) נרשם בארצות הברית בשנים 1999–2001. בשנת 1996, שהייתה שנת שיא במספר הדיווחים בישראל (280 עדויות), נרשם בעולם המערבי מספר נמוך יחסית של דיווחים (608 עדויות). זאת ועוד, בשעה שבשנות ה-90 הוליד העיסוק בעב"מים בישראל התארגנויות חברתיות שזה היה עניינן (למשל, המרכז הישראלי לחקר העב"מים), בשנים אלה חלה דווקא ירידה תלולה במספר החברים בארגון הגדול ביותר בעולם העוסק בעב"מים (The Mutual UFO Network) ובמספר המנויים במגזין העוסק בנושא (The UFO Newsclipping Service). זאת ועוד, בניגוד למגמת הירידה במספר הדיווחים שנרשמה בישראל החל מ-1996, בארצות הברית נרשמה מגמה הפוכה – כלומר עלייה במספר הדיווחים משנה זו ואילך.

אפשר לומר שהעניין בעב"מים ובחוצנים בשנות ה-90 לא היה ייחודי לישראל; בשנים שעל סף המילניום החדש רווחה התופעה בעולם המערבי כולו. אולם גל התנודות במספר העדויות והפעילויות וההתארגנויות החברתיות הקשורות בכך במהלך העשור – שמחציתו הראשונה התאפיינה בעלייה במספר העדויות ומחציתו השנייה בירידה – הצביע על מגמה הפוכה לזו שדווחה בעולם המערבי. בהמשך הפרק נתחקה אחר ייחודו של המקרה הישראלי.

עב"מים בישראל

הבוחן את ההיסטוריה של העיסוק בעב"מים בישראל מתמודד עם שתי סוגיות: האחת נוגעת לשאלה מתי החלה התופעה, והשנייה להגדרת גבולותיה. סקירת התופעה בעולם המערבי מלמדת שהפרמטר המרכזי המגדיר את ביטוייה הוא פרסום עדויות בתקשורת על מפגש עם עב"ם או עם חוצן, והשיח וההתארגנות החברתית שהתגבשו בעקבותיהם.

ספרים ואתרי אינטרנט ישראליים שעסקו בסקירת ההיסטוריה המקומית של העב"מים ייצגו תפיסות והדגשים אמיקיים (של העוסקים בתופעה) שונים. היו שהדגישו את הממד ההיסטורי-לוקלי של התופעה, בעוד אחרים התמקדו דווקא בממד האוניברסלי שלה. כך או כך, הרחבת מעגלי ההתייחסות – בין שהיו אלה מעגלי זמן ובין שהיו מעגלי מקום – התיימרה לבטל את ההתייחסות אל המקרה הישראלי כאל מקבץ של אירועים חד-פעמיים ואזוטריים, ולשוות לו ממדים של תופעה חברתית המעוגנת בהקשרים כלליים.

אחת הדוגמאות הבולטות המדגישה את מרכיביו המקומיים של המקרה הישראלי, את התמשכותו ארוכת הטווח ואת קשירתו למיתולוגיה התנ"כית באה לידי ביטוי בספר Return of the Giants. הספר, שכתב בארי חמיש (Chamish), הוא המקיף ביותר מסוגו בישראל. לטענתו של חמיש הגרסה הישראלית של התופעה ייחודית בגלל הטענות ל"ראיות פיזיות" שהשאירו אחריהם המבקרים, בני הפלנטות האחרות. המאמץ לסכם באופן ביקורתי ו"מדעי" את העדויות הנוגעות למפגש עם עב"ם או עם חוצן הוא שהנחה אותו להכיל בספרו רק את אותם מקרים המגובים, לדבריו, ב"ראיות פיזיות" או הקשורים בעדים שאינם בעלי עניין בנושא. יחד עם זאת, אף שחמיש הציב, לטענתו, קריטריונים ברורים וקשיחים לבחירת האירועים שראויים להיכנס לספר, הוא חרג מהם כשסקר אירועים נוספים שהופיעו בכלי התקשורת בישראל, ובכך הוסיף קריטריון נוסף, בלתי-מוצהר – פרסום העדות בתקשורת. אף על פי כן, שני הקריטריונים שצוינו זניחים בהשוואה לתזה המרכזית המוצגת בספר (ובאה לידי ביטוי בשמו), שלפיה העדויות והראיות על מפגשים עם עב"מים ועם חוצנים בישראל הן המשך ישיר לסיפורים התנ"כיים שעסקו בנפילים – הענקים שחזרו כדי להרע.

התייחסות אמיקית שונה, הן ביחס לאיתור תחילת הופעתם של העב"מים בישראל הן בנוגע לגבולותיה של התופעה, נמצאת בשני הספרים שכתב מי שהיה יו"ר המרכז הישראלי לחקר העב"מים אבי גרייף. בספריו סקר גרייף באופן כרונולוגי כמה מקרים, שרובם ככולם פורסמו בביטאוני המרכז לחקר העב"מים. הסתמכותו של גרייף על הביטאונים כמקור מידע בלבדי עשויה להסביר מדוע הוא קובע את תחילתה של התופעה בישראל בנקודת זמן מאוחרת יותר מזו של חמיש. יתרה מזאת, בניגוד לחמיש גרייף אינו מייחד את ספריו לסקירת המקרה הישראלי, אלא מתארו כחלק מסקירה רחבה יותר של תופעת העב"מים בעולם.

הבחירה לשלב את ההיסטוריה המקומית של התופעה בהיסטוריה הרחבה שלה קשורה אמנם לכמות החומר הדלה יחסית שהצטברה בישראל עד אמצע שנות ה-90, אך מזוהה גם עם רצונו של גרייף, כמו של כותבים אחרים,xi לראות במקרה העב"מים בישראל חלק מתופעה אוניברסלית.

שנת 1987: אור בשמים – מקרה שקמונה כאירוע מכונן

במהלך שנות ה-50 וה-60 פורסמו בישראל סיפורים לילדים ולנוער ובהם תיאורים של מפגשים עם עב"מים (אשד 2001). באותן שנים הופיעו גם בעיתונות עדויות ספורות של אנשים שראו עב"ם. אחת העדויות הראשונות התפרסמה ב-25 בדצמבר 1952 בעיתון מעריב ודווח בה על צלחת מעופפת שנראתה בשמי חיפה. עדים שחזו במראה תיארו שני אובייקטים אליפטיים שנעו בתנועות מעגליות במשך שתי דקות. מקרה נוסף הובא בביטאון המרכז הישראלי לחקר העב"מים (להלן בההל"ה) שיצא לאור בחודש יולי 1995. אישה מקיבוץ פלמחים סיפרה שבאחד הימים בשנת 1955 "כשהלכה הביתה ממקום העבודה בגן הילדים אל חדרה שמעה מעל ראשה רחש מאוד מוזר, כזה שלא שומעים בדרך כלל". לדבריה היא הבחינה ב"דיסק ענק עם הילה של אור צהוב כחול".

למרות עדות כגון זו ודומות לה, הקביעה שתחילתה של תופעת העב"מים בישראל הייתה בשנות ה-50 עלולה להתברר כשגויה. מרבית העדויות הנוגעות לאירועים שהתרחשו עד שנות ה-80 לא נמסרו בזמן שנחוו, אלא כעשרות שנים לאחר התרחשותם. כלומר זיכרונם של העדים התעורר בעקבות מקרה נוסף של ראיית עב"ם או בעקבות היכרות עם עב"מולוג חובב או פרסומים בתקשורת.

מעניין לציין שבישראל, כמו בארצות הברית, קדמו העדויות על עצמים (עב"מים) לעדויות על מפגש עם ישויות (חוצנים). עדויות על מפגש עם חוצן שכיחות פחות מעדויות על ראיית עב"ם

בריאיון שקיימתי עם אחד מחברי המרכז בסוף שנת 2000 הוא סיפר לי שבשנת 1974 ראה לראשונה בחייו עב"ם. הוא היה אז חייל בשירות סדיר ובאחד מטיוליו ראה "ספינה ענקית בשמים". המראה הותיר אותו, לדבריו, "המום". הוא סיפר שככל שחלפו השנים "הראש היה בבית ובעבודה", והאירוע פרח מזיכרונו. בשנת 1987, כשנתקל במקומונים בעדויות על ראיית עב"ם בשקמונה, נזכר בעב"ם שראה 13 שנה קודם לכן. האירוע שהחיה את זיכרונותיו, מקרה שקמונה, עלה בראיונות נוספים רבים שערכתי. יתרה מזאת, נדמה היה שנערכה בחינת בקיאות בתופעה המקומית דרך שאלות כגון: "כבר פגשת את עמי אחראי?", "על שקמונה שמעת?". מדובר אפוא במקרה שזכה להד תקשורתי והתברר בדיעבד כאחד האירועים המכוננים של תופעת העב"מים בישראל. עמי אחראי, אז בעל מוסך ולימים אחד ממקימי המרכז הישראלי לחקר העב"מים, טען שראה עב"ם סמוך לחוף שקמונה, בפאתיה הדרומיים של חיפה. סביב אחראי התגבשה עם השנים קבוצת אוהדים שנהגה להתכנס אחת לשבוע כדי לשמוע את דבריו ולזכות בברכתו.

אחראי סיפר שבחודש ספטמבר 1987 כשחזר מנסיעת עבודה הבחין בכניסה הדרומית לחיפה "בחישוק עם ניצוצות". הוא שב לביתו וסיפר על המראה לאשתו, וזו התייחסה אליו בביטול. למחרת פגש בשכנתו וסיפר לה על העב"ם. היא הפצירה בו לדווח על כך למשטרה. אחראי סירב: "עניתי לה שאני לא מתעסק בדברים כאלה". השכנה התקשרה למשטרה, ועדותו של אחראי התפרסמה בעיתון מקומי. בעקבות הפרסום חזר אחראי למקום: "העמדתי את הרכב לצד הכביש ונכנסתי לתוך שדה. הגעתי למקום שהיה שרוף. הייתה צורה של כוס והוא נהפך לאבקה לבנה. לקחתי חומר מהשדה, שמתי בשקית ונסעתי". הוא שב לביתו וסיפר על סימני החריכה לשכנה, וזו הפצירה בו לשוב ולפנות למשטרה, ל"חוקרת עב"מים" ששמה הדסה ארבל. אחראי יצר עמה קשר, והיא פנתה למערכות העיתונים. הוא חזר שוב למקום שבו נראו סימני החריכה בלוויית ארבל, עיתונאים וסקרנים, אך החל לחוש ברע.

כך הוא סיפר: "מאותו יום שכבתי בבית מספר ימים כמו אדם שמחברים אותו לחשמל. אחרי שזה עבר הלכתי לחתוך אבטיח וראיתי שהסכין הולך ימינה ושמאלה התחלתי להרגיש מהמצח כוח עצום שיכול להרים בית". כעשרה ימים לאחר מכן נסע אחראי לכיוון תל אביב. לטענתו, בסמוך לשקמונה הבחין שהשמים מכוסים "באותיות זהובות בכל מיני שפות". הוא עצר, העתיק על דף את החיזיון השמימי והעבירו לעיתונאים במקומונים של חיפה והקריות. בעקבות הפרסום יצר עמו קשר צעיר והראה לו חוברת שבה הופיעו אותיות בנות 2,500 שנה שמקורן באי כרתים. הכתובת שנמצאה סיפרה על "אלוהים ששם מגפה לפלשתים, זרק אותם לאי כרתים ומהאי לכל אורך רצועת החוף עד אשקלון – מגפה". האותיות, לטענתו, היו זהות לאלה שראה בשמי שקמונה. "חשבתי לעצמי", סיפר, "אם מגפה אז גם רפואה". בדומה למרפאים אוונגליסטיים שפשטו בארצות הברית בשנות ה-80, ניסה גם אחראי את כוחו בריפוי בעזרת "החשמל שהגיע לידיים". מקומון בצפון הארץ פרסם כתבה על "כוחות הריפוי" שלו, ולאחר הפרסום הגיעו למוסך אנשים רבים. "בערב אחרי יום עבודה", כך סיפר, "הייתי בא, שם את הידיים שלי, מצווה. לא הייתי מבקש מאף אחד שום דבר, והיו קורים נסים ונפלאות שבאמת חבל על הזמן".

אחראי ראה "אורות בשמים" בתקופה של שבר בזהות הישראלית ההגמונית. עדותו פרצה את תבנית העדויות הספורדיות שאפיינו את השנים שלפני 1987. היא חרגה מאירוע החקוק בזיכרון פרטי והייתה לחלק מזיכרון משותף ראשון של רבים מהאנשים שהיו מעורבים בזירת העב"מים הישראלית. מסיפורו ומההתרחשויות שהתלוו אליו עולים כמה מאפיינים שעשויים להסביר מדוע הפך דווקא מקרה שקמונה לאירוע המכונן הראשון של תופעת העב"מים בישראל. להלן תיאורם.

טענות בדבר הימצאותן של "ראיות פיזיות"

עטיפת הספר

עטיפת הספר

בניגוד לעדויות קודמות, סיפורו של אחראי נתמך בטענות להימצאותן של "ראיות פיזיות" במקום (כגון חריכה אליפטית של הקרקע, חורים בלתי-מוסברים שנפערו באדמה, ושדה מגנטי החזק מזה שנמצא בשטחים סמוכים). נראות ה"ראיות" ביססה את עדותו של אחראי בקרב העוסקים בעב"מים כעדות אמינה, והביאה לדיווח תקשורתי נרחב שלווה בתצלומים, ולהבניית מקום העדות כמקום עלייה לרגל לסקרנים. אחראי – שכדי לבסס את טיעוניו על נחיתת העב"ם מיהר לטמון בשקית מ"האבקה הלבנה" – וגם ארבל, גרייף ואחרים, שבאו למקום בעקבותיו, נקטו עמדה שאותה כינה היסטוריון הדת אולב האמר (Hammer) בשם "מדעיזם" (Scientism). פעולותיהם תאמו לכאורה את הדיסציפלינה המדעית – מבחינת הטכנולוגיה, הטרמינולוגיה, התיאוריות והאפיונים הסגנוניים – אך השימוש במרכיבים אלה לא היה עקבי ושיטתי, לא נעשה במסגרת של מחקר מדעי ולא זכה להכרה מצד הקהילה המדעית. הייחוד של מקרה שקמונה הוא אפוא בכך שלא זו בלבד שהופיעה בו טענה בדבר נחיתת עב"ם, אלא שנעשה בו גם ניסיון להוכיח את אמיתותו.

פרסום תגובתם של ארגונים ממסדיים לעדות

בתגובה לעדות ול"ראיות" שנמצאו במקום הוצגה בתקשורת עמדתם של נציגי משטרה, מעבדות מחקר ואנשי צבא, שזימנה למקום הדסה ארבל, מראשונות העב"מולוגים בישראל. קודם למקרה שקמונה נעזרה המשטרה בארבל פעם אחת בלבד, אך העב"ם במקרה ההוא, כפי שהתברר לאחר זמן קצר, היה בלון של חברת החשמל ולא זכה לתהודה תקשורתית. הפרסום בתקשורת על מעורבותה של ארבל בצוות המשטרה שהגיע לשקמונה הוסיף אמנם נופך ממסדי לפרשה, אך גם עורר מורת רוח בקרב קציני משטרה בכירים. בעקבות הפרסום הבהיר דובר המשטרה דאז ערי גונן: "עניין העב"מים אינו נושא משטרתי בעיקרו [...] המשטרה מסתפקת בהעברת הדיווחים שמגיעים אליה לחיל האוויר, שהוא האחראי על שמי הארץ"1. דובר צה"ל טען בתגובה: "לא נראו עב"מים ע"י מטוסי חיל האוויר ולא היו דיווחים כאלה. דיווחי אזרחים וגורמים שונים על עב"מים נגעו לגלשנים, לבלונים וכולי"2.

גם אנשי המדע שהגיבו לעדות משקמונה ביטלו את האפשרות שאכן נחת עב"ם. האסטרופיזיקאי גיורא שביב אמר: "כל הידיעות בנושא העב"מים הן שטויות. לכל התופעות יש הסבר קונבנציונלי [...] זו פנטזיה של אנשים שאחדים מהם שרלטנים ואחדים הדיוטות"ֿ3. הוא הוסיף ואמר כי כלל לא הסתקרן לבחון את המקום. עמיתו, הפיזיקאי פרופסור דרור שדה, צוטט כמי שטען ש"אין כל הוכחה שתעמוד בבית-משפט לפיה נחתו אי-פעם יצורים מפותחים מעולם אחר על פני הקרקע" והסביר: "בליל העדות היה הירח במולדו וייתכן כי העב"ם אותו תיאר אחראי כסהר הוא הירח"4.

ארבל הגיבה על הדברים בלגלוג: "לקהילה המדעית יש אינטרסים מחופרים; נראה שלפחות אחד משני הפרופסורים אינו יודע כיצד להתמודד עם הבעיה ופוחד לגשת לשטח ולהודות בכך"5. אף על פי שהתגובות של נציגי המשטרה, הצבא ואנשי המדע היו מבטלות באופיין, הן תרמו רבות לביסוסו של מקרה שקמונה כאירוע מכונן. עֵד אחר, שנשאל מדוע הזעיק את המשטרה לאחר שטען, בדומה לאחראי, שגם הוא ראה עב"ם באותו המקום ובאותו הזמן, השיב כך: "אם צריך להודיע אז זו הגישה הכי טובה. גיליתי משהו חשוד, למי יכולתי להתקשר?" כשהקשה עליו כתב המקומון ושאל: "האם אתה חושב שהרשויות מסתירות מידע?" ענה כך:

יכול להיות. אבל למה הם עושים את זה? [...] אם יש משהו הרשויות צריכות לדעת. ואם הן לא יודעות, זה הרבה יותר חמור והרבה יותר מסתורי [...] מה שאני ראיתי זה בטוח [...] שום כוח לא יוכל לשכנע אותי שלא ראיתי מה שראיתי6.

התגובה של נציגי הארגונים הממסדיים לעדותו של אחראי הייתה חלק מהבנייתו של שיח חיצוני. יתר על כן, ההכחשה הגורפת חיזקה את תחושות אי-האמון בממסד, שרווחו לאחר מלחמת לבנון.xiv התגובות המסתייגות והמבטלות תרמו גם לביסוסה של קהילה חברתית מובחנת החשה נרדפת וחדשנית, ולעיגונה של תפיסה קונספירטיבית דומה לזו שנמצאה בקרב עב"מולוגים בארצות הברית.

סקירת העדות בתקשורת

על רקע העניין הגובר במיסטיקה והפוטנציאל לנראות העדות ולמעורבותם של ארגונים ממסדיים שונים זכה המקרה להד תקשורתי נרחב בעיתונות המקומית והארצית. בין סיקור האירועים המרכזיים שהתרחשו באותה תקופה – משפט דמיאניוק, ביטול פרויקט הלביא ושהות צה"ל בדרום לבנון – יכולה הייתה הצגת מקרה שקמונה בתקשורת להיתפס כאנקדוטה משעשעת, אך בלטה בה במיוחד ההתייחסות אל המקרה כאל אירוע מקומי, חיפאי.

"הראיות הפיזיות" נמצאו אמנם על האדמה, אך מקורם העב"מי יוחס למקום לא מוגדר ומעורפל, המצוי הרחק מהארצי. זמן התרחשות האירועים שעליהם סיפר אחראי ("בין ראש השנה ויום הכיפורים") ומקומם (סמוך למערת אליהו הנביא) שימשו קרקע נוחה לצמיחתן של פרשניות הנוגעות לזהות חברתית. בישראל של שנות ה-80 פרחו מסגרות אמונה שונות: הדתית, המסורתית, זו של העידן החדש וכן כיתות שונות. הפרשנויות לעדותו של אחראי ביטאו אותן ושילבו ביניהן. ארבל, למשל, האמינה שאת גל העב"מים הוביל אלוהים כשהוא מלווה במלאכיו, ואילו אחראי האמין שנבחר להיות נביא. פרשנות ברוח דומה נתן חמיש. הוא ראה במקום המפגש הסמוך למערת אליהו הנביא – שלפי הכתבים עלה "בסערה השמימה" – סימן לחזרת הנפילים התנ"כיים לישראל.

לא כל מי שהתעניינו בעב"מים באותה עת הסכימו עם פרשנויות אלה. היו מי שניסו להעניק לאירוע משמעויות מקומיות, אך בעלות זיקה לפרשנות פסיאודו-מדעית. אחד הפעילים טען לדוגמה: "אנשי החלל החיצון מגיעים לחיפה בגלל הטכניון. שם עושים כל מיני מחקרים בנושאים כאלו והם באים לראות מה אנחנו יודעים"7. בסיפור נחיתת העב"ם הודגשה אפוא הזהות הדתית-יהודית והלוקלית-חיפאית. ייחודו של מקרה שקמונה היה בכך שהשיח סביבו חרג מהשאלה אם אמנם נראה עצם בלתי-מזוהה בשמים, ונגע במשמעויות הנגזרות מאפשרוּת קיומו, בהשלכותיו על המקום הארצי ובניסיון לדון דרכו בסוגיות של זהות.

טענה בדבר סגולות על-טבעיות שבהן ניחן העד

אחראי קָשר את חזיונותיו לתחומים מיסטיים בטענו שבעקבות המפגש חונן בסגולות על-טבעיות של ריפוי וניבוי. חודשים לאחר פרסום העדות נהרו מאות בני אדם מכל רחבי הארץ לאולמות אירועים כדי לחזות ביכולתו להקים חולים ממיטתם. שיטת הטיפול שנקט אחראי, כמו גם הפרשנות לעדותו, קשרה בין העב"ם לאמונה באלוהים ולזהות פרימורדיאלית. רבים מבני עדות המזרח פנו בשנות ה-80 למקובלים ולרבנים. אחראי – שהיה צעיר, חילוני ואשכנזי – הציע למאות אנשים מסגרת פרשנית חלופית.

בסיפורו של אחראי תיוֵוך העב"ם, שייצג חומר וטכנולוגיה, בין האדם ובין הכוח האלוהי. אף שלא היה ברור מדוע העב"ם נגלה דווקא לאחראי, הוא חולל שינוי קיצוני במהלך חייו. הטענה בדבר כוחות על-טבעיים שהוענקו לו בעקבות המפגש, היו נדבך נוסף בהרחבת המשמעויות שנקשרו לאירוע ובתרגום העניין בעב"מים לפרקטיקה של רפואה חלופית ולימים להקמתן של מרפאות לטיפול באמצעות חוצנים.

גל עדויות

בסקירות של תופעת העב"מים בעולם עלתה הטענה בדבר קיומה של סמיכות זמנים בין פרסום העדויות ובין עלייה במספר הדיווחים שנרשמו אחריהן.xv כך קרה גם לאחר עדותו של אחראי. בישראל בכלל ובאזור חיפה בפרט נאספו עדויות נוספות, ואלה הביאו לגל מקומי של דיווחים על עב"מים. ארבל, שלפני אירוע שקמונה פרסמה במקומון חיפאי סדרת כתבות שעניינן עב"מים ואספה במהלך השנים עדויות הנוגעות לעב"מים, סיפרה: "הבעיה היא שעד ראש השנה האחרון הנושא היה כל כך נלעג ואפוף חסימות והתנגדויות, שמעטים בלבד היו מוכנים לדבר. בסך הכול היו לי שש עדויות עד ראש השנה. מאז רשמתי עוד עשרים עדויות"8. בעיתונות הארצית והמקומית נסקרו העדויות תוך כדי אזכור של מקרה שקמונה או מתוך זיקה אליו. כך, למשל, כתב העיתונאי יגאל קוצר: "עב"ם נוסף התגלה בחיפה [...] זו הפעם השנייה בשבועיים האחרונים שמגיעים דיווחים על עב"ם בחיפה"9 ואילו ג'קי פומס דיווח: "לא תאמינו [...] גם לאילת עב"ם משלה"10.

בעקבות מקרה שקמונה יצרו עדים נוספים קשר עם אחראי, עם ארבל ועם אחרים, ונוצרו אינטראקציות חברתיות שונות גם בקרב סקרנים ועב"מולוגים חובבים שהסתייגו ממסקנותיהם או חלקו עליהן. שבועות וחודשים לאחר פרסום המקרה התקיימו באכסניות שונות בחיפה הרצאות שעניינן עב"מים. מקום המפגש המרכזי היה אתר נחיתתו המשוער של העב"ם שבו צפה אחראי. בעיתונות תואר המקום כך:

בחיפה נפתח לאחרונה אתר עלייה לרגל חדש. אין עדיין שילוט, אבל יש כוהנים גדולים המוכנים להסביר למבקרים היכן הגלגלים ותא הטיס [...] עשרות סקרנים הגיעו כדי לחזות בסימנים שהותיר אחריו יצור מכוכב אחר11.

עד למקרה שקמונה נשא העיסוק בנושא העב"מים אופי אינדיווידואלי. אלא שההיכרות והאינטראקציה החברתית שנוצרו בין מי שפקדו את האתר בשקמונה, או לחלופין השתתפו בסדרת ההרצאות שבאו בעקבות עדותו של אחראי, אפשרו מגע עם דומים והבנייתן של קוסמולוגיה ומיתולוגיה מקומיות, ושימשו לימים בסיס להקמת המרכז הישראלי לחקר העב"מים.

אפשר לומר אפוא שייחודו של מקרה שקמונה אינו במה שנטען שנראה אלא במשמעויות ובפרשנויות שניתנו לו; בשיח שהתגבש סביב המקרה וגלש ממעגלים צרים ופרטיים עד להתערבותם של גורמים ממסדיים וממסדיים-למחצה – ובאינטראקציות החברתיות שצמחו בעקבותיו. אלה הם למעשה הגורמים המרכזיים שכוננו את תופעת העב"מים בישראל. בשנים 1987–1993 נרשמו בישראל עשרות דיווחים על ראיית עב"מים ועלה מספר האנשים שהתעניינו בנושא וכתבו עליו.

עם זאת, ולמרות ההתעניינות הגוברת בנושא, עד 1993 היו העדויות ספורות ואינדיווידואליות באופיין. שכן בשנים 1987–1993 נאלצה החברה הישראלית להתמודד בטווח זמן קצר יחסית עם משברים תכופים בחזיתות רבות: אינתיפאדה, עלייה המונית מברית המועצות, מלחמת המפרץ ומיתון כלכלי. משברים אלה אמנם דחקו לשוליים את העניין בעב"מים, שניצניו כתופעה בעלת משמעויות סימבוליות וחברתיות נראו בשנת 1987, אך גם יצרו את האקלים שבו צמחה כעבור זמן קצר תופעת העב"מים הישראלית.

השינוי המשמעותי בהיסטוריה הקצרה של תופעת העב"מים בישראל חל בשנת 1993, שהתאפיינה במגוון רחב של אירועים: החל מעדויות על ראיית עב"ם ועל מפגשים עם חוצנים, עבור בעדויות על חטיפות ועל השחתות בקר וכלה בטענות להטבעות בשדות. זו הייתה גם השנה שבה זכה הנושא לתהודה תקשורתית רחבה, והשנה שבה הוקם המרכז הישראלי לחקר העב"מים.

שנת 1993: מקרה קדימה – ביקור חוצנים בארץ הקודש

לאחר שנים של אינתיפאדה התאפיינה המחצית הראשונה של שנות ה-90 בצמיחה כלכלית ובתמורות מדיניות בחלק מארצות ערב השכנות. האווירה הייתה של תקווה ל"מזרח תיכון חדש", שבו ישררו שלום ושגשוג כלכלי. באותן שנים התרחשו אירועים שהובילו לעניין מחודש של התקשורת ושל הציבור הרחב בעב"מים, ובעקבותיהם נוצרו התנאים למיסוד חברתי וארגוני ראשוני של העיסוק בנושא. מדובר בסדרת עדויות שהגיעו מהיישוב קדימה.
בשונה מעדויות קודמות, ובכלל זה עדותו של אחראי, העדויות מהיישוב קדימה היו בדבר מפגש עם חוצן. העדות הראשונה והבולטת הייתה זו של צפורת כרמל. היא סיפרה כך:

בשעה שש וחצי בבוקר התעוררתי פתאום ויצאתי החוצה. משהו דחף אותי לקום ולצאת. במרחק של כ-150 מטר מהבית ראיתי משהו שנראה כמו מכל תפוזים, אבל בצבע מתכתי כסוף. פתאום הבחנתי ביצור עומד ליד הארגז. הוא היה לבוש באוברול כסוף והתנשא לגובה של שני מטרים וחצי לפחות. הוא לא נראה בדיוק בן אדם (כהן 1999: 48).

ימים לאחר מכן מצאו תושבים נוספים ביישוב הטבעות ספירליות בשדה שיבולים, וכמה נשים תושבות המקום טענו שפגשו חוצנים. בחינת העדויות במקרה קדימה מלמדת שהמאפיינים שייחדו את התעוררות השיח הפנימי (בקרב העוסקים בעב"מים) והחיצוני, ואת ההתארגנות החברתית שש שנים קודם לכן, לאחר מקרה שקמונה, באו לידי ביטוי גם בקדימה. גם כאן העדויות נתמכו בטענה ל"ראיות פיזיות" שנמצאו במקום (כמו הטבעות, סיליקון וקאדמיום). נראוּת ה"ראיות" שימשה תשתית להבניית מקום מפגש עבור עב"מולוגים וסקרנים כאחד, וכן מקור לביסוס גרסה מקומית עבור מי שהתעניינו בתופעה.

יתרה מכך, תרגום העדות ל"חומר" הרחיב את השיח אל מחוץ למעגל הצר של העדים והסקרנים המתעניינים בנושא. כמו בשקמונה, גם בקדימה התערבו בעניין ארגונים ממסדיים וממסדיים-למחצה: דגימות קרקע נשלחו למעבדות בטכניון ובאוניברסיטת תל אביב; לשכת המהנדסים והאדריכלים בתל אביב נתנה חסותה לערב שעניינו "יצורים מהעולם החיצון"; ומרכז "שורשים" ארגן ביקור בקדימה ונשמעו בו עדויות והרצאה שכותרתה "לא דובים ולא עב"מים. לכל דבר יש הסבר". עם זאת, בהשוואה למקרה שקמונה, באירועי קדימה נעדרו מהעיתונות תגובות המשטרה ואנשי המדע. על הניסיון לגייס לבדיקת הממצאים את אנשי המדע סיפר בריאיון תושב קדימה:

צלצלתי לפרופסור דרור שדה. הוא היה ראש החוג לאסטרונומיה באוניברסיטת תל אביב. הוא לא רצה לבוא. התקשרתי גם לדוקטור נח ברוש, ראש מצפה הכוכבים. אמרתי לו, "בנתניה בדרך מהעבודה תיכנס תראה מה קורה פה" – לא רצה לשמוע.

התעלמות אנשי המדע ממקרה קדימה המשיכה והשלימה את התגובה המבטלת לטענות בדבר נחיתת העב"ם בשקמונה. בשנים שלאחר מלחמת לבנון, האינתיפאדה ומלחמת המפרץ פחת אמון הציבור הישראלי בממסד על גווניו השונים, ותגובתם של אנשי המדע תרמה לביסוסה של תפיסה קונספירטיבית בקרב העדים, והגבירה את מורת הרוח מכל מה שזוהה עם האליטה. בניגוד להתעלמותם של אנשי המדע ממקרה קדימה, שבאה בעיצומו של גל טרור ומחלוקות הנוגעות להסכמי אוסלו, בעיתונות המקומית והארצית דווקא זכה המקרה לסיקור תקשורתי נרחב.

תהודה זו שלה זכה נושא העב"מים, דווקא בעת שהתרבו ידיעות הנוגעות לסוגיות מדיניות, תרמה להפיכתו של מקרה קדימה מאירוע מקומי מוגבל לתופעה חברתית-תרבותית רחבה. בעקבות עדותה של כרמל התפרסם גל עדויות על מפגשים עם עב"מים ועם חוצנים. בין היתר הופיעו ידיעות על שתי הטבעות בשדות קיבוץ רמות-מנשה; על אישה מיישוב מצפון לקדימה שהבחינה בעשב מכופף בצורת מעגל ובדמות המתבוננת בה; ועל אישה נוספת מראשון לציון שדיווחה על "דמות גבוהה שעשתה תנועות מעל בעלה הישן והקרינה רוגע וידידות". גם במקרה קדימה טענו חלק מהעדים שבעקבות המפגש ניחנו בסגולות על-טבעיות. כרמל, למשל, הפכה לימים להילרית ולמטפלת בבעלי חיים, וייחסה את כישוריה למפגש עם "שלושה מדריכים קוסמיים" שהביאו לגילוי יכולתה לתקשר ולרפא בהילינג ובאבני קריסטל. פעיל אחר תושב קדימה טען שהחלים מפציעה קשה ברגלו בעקבות טיפול שקיבל מהחוצנים שנחתו במקום.

כמה מהמעורבים נתנו לעדויות פרשנויות מיתיות-תנ"כיות. על רקע השלטים מאירי העיניים שנפוצו בישראל לאחר "נס מלחמת המפרץ" ובישרו על "ביאת המשיח", ראתה העב"מלוגית החיפאית ארבל באירועים בקדימה המשך ישיר לאירוע בשקמונה. היא טענה שהופעת העב"מים בישראל, ובכלל זה סימני הנחיתה בקדימה, הם חלק מתוכנית כללית לגאולת העולם על ידי אליהו הנביא, שבעצמו עלה בעב"ם השמַימה. לדבריה, "סימני נחיתת עב"ם נתגלו ליד מערת אליהו הנביא. גם הופעתו במושב קדימה איננה ככל הנראה מקרית, כי משיח בן דוד נולד בקדם. לא אתפלא, אם העב"ם הבא יתגלה בירושלים".

בדומה לארבל גם חמיש בספרו Return of the Giants קושר את אירועי קדימה למיתולוגיה התנ"כית (ההדגשות במקור):

עבור הרוב המכריע של העם, הסכם אוסלו היה נקודה מפנה בהיסטוריה של מדינת ישראל, ואילו חזרתם של הנפילים הייתה דבר שטות או דבר חסר-משמעות. בשבילי ובשביל מאות בעלי עניין ישראליים אחרים, הנחיתות בקדימה היו נקודת מפנה משמעותית לא פחות בהיסטוריה ארוכת השנים של ישראל. אין עוררין על כך ששני האירועים התרחשו בו זמנית [...] אין לטעות בעובדה אחת: לעב"מים יש עניין מיוחד בישראל [...] בימי המקרא הייתה מלחמה בין ישראל לבין הפלישתים, ובין הנפילים ואלוהים. כיום, קווי המערכה נמתחים בין הישראלים והפלסטינים, והנפילים חזרו. אז איפה אלוהים?

דרך הטענה לזיקה בין תהליך השלום ובין אחרים חוצניים-קוסמיים הדגיש חמיש, המגדיר את עצמו חילוני, את הזהות הדתית-יהודית כבסיס פרימורדיאלי לזהות ישראלית משותפת. האקלים המדיני-פוליטי, ובייחוד ההבטחה ל"מזרח תיכון חדש", היה לדעתם של רבים מהעוסקים בעב"מים סימן לחורבן. על רקע המשא ומתן על החזרת שטחים לפלסטינים אפשר לראות בפרשנות המיתית לעדויות בקדימה מצע לחיזוק הקשר למקום הארצי-ישראלי עבור מי שהתנגד להסכם אוסלו.

עם זאת, היו גם אנשים שבהתייחסותם לעדויות מקדימה הדגישו דווקא את זהותם הקוסמופוליטית, המנותקת מההוויה הישראלית. עבורם החוצן שנגלה בקדימה לא נתפס כסימן לגאולה או לחורבן, אלא העתיק את העניין מסוגיות מקומיות לשאלת קיומם של חיים בכוכבים אחרים. לדידם, "האחר החוצני" המיר את "האחר הערבי", והזהות האנושית או הקוסמית תפסה את מקומה של הזהות הלאומית-ישראלית. הדאגה למקום הקונקרטי והטריטוריאלי הועתקה והתרחבה לדיון במקום שייצג שאלות אונטולוגיות בדבר החיים כבני אדם.
למרות נקודות הדמיון הרבות שנמצאו בין סיפור נחיתת העב"ם בשקמונה לסיפור המפגש עם החוצן בקדימה, שני מאפיינים ייחודיים עשויים לסייע להבין כיצד תרם מקרה קדימה להאצת התפתחות התופעה בישראל ולהבנייתה.

ראשית, שלא כמו בסיפורו של אחראי, שנסב על מפגש עם עצם בלתי-מזוהה, צפורת כרמל טענה שפגשה חוצן. עדות מעין זו הייתה הראשונה מסוגה בישראל. מעניין לציין שבישראל, כמו בארצות הברית, קדמו העדויות על עצמים (עב"מים) לעדויות על מפגש עם ישויות (חוצנים). עדויות על מפגש עם חוצן שכיחות פחות מעדויות על ראיית עב"ם, ובשל טבען יוצא הדופן הן מעוררות פולמוס תקשורתי וציבורי רב. העדויות מקדימה חוללו תפנית בהיסטוריה של תופעת העב"מים משום שהסיטו את העניין מהעצם אל הישות המצויה בו, ויצרו שני מחנות בקרב המתעניינים בתופעה: אלה שהתמקדו בהיבטים הפיזיקליים והטכנולוגיים של התופעה, ואלה שהעניין שלהם בה היה חלק מעיסוק בתחומי העידן החדש, שפרח בישראל בשנות ה-90. המשתייכים לקטגוריה האחרונה התמקדו בחוצן ובממדים הספיריטואליים והמיסטיים שנקשרו בו.

שנית, ה"ראיות הפיזיות" בשקמונה התכלו בתוך זמן קצר יחסית (כחודש לאחר העדות). לעומת זאת, הטענות על "ראיות פיזיות" בקדימה חזרו ונגלו שוב ושוב במשך כשנה. טווח הזמן הארוך ליבה את העניין בסיפור ואפשר לעתודות חדשות של אנשים שהתעניינו בנושא לחבור לאינטראקציות החברתיות שכבר התגבשו. האינטראקציות החברתיות שהתהוו בעקבות העדויות מקדימה פרצו את גבולות מקום לידתו של הסיפור ונשאו אופי ארצי רחב. מראיונות שקיימתי עם אנשים שהיו מעורבים במקרה קדימה התברר שרבים מהם טענו בדיעבד שמקור ה"ראיות" בתרמית. עם זאת, בהתעניינותם ובביקוריהם במקום הם תרמו להתפתחות המסגרת הפרשנית, החברתית והארגונית של תופעת העב"מים בישראל. התרחבות מעגל העדויות, האתרים, האנשים שהתעניינו בנושא והגופים שהיו מעורבים בתגובה לפרסומם – בין שהייתה התגובה אוהדת ובין שהייתה מסתייגת – סימנה את תחילתו של עיסוק (ברמות שונות של אינטנסיביות ועניין) בסוגיות הנוגעות לאני ולאחר (העב"מי, והחוצני), למקום, לזמן ולהגדרת טיבו של הידע הנגזר מהעדות.

המאמר מבוסס על פרק מספרה של תחיה עשת ״לעיניהם בלבד״ שרואה אור בהוצאת רסלינג. 

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי תחיה עשת.


תגובות פייסבוק

3 תגובות על האמת נמצאת אי שם

מפגשים מהסוג החמישי בישראל 🌍 CE-5 Israel
החיפוש אחר חיים תבוניים מחוץ לכדור הארץ מוביל אותך לבסוף אל תוך עצמך.

ככל שאנו חוקרים ולומדים את תופעת העב"מים והחוצנים אנו סבורים שהחיבור ליישויות לא אנושיות קשור בסופו של דבר לחיבור לעצמך ומכאן ליקום ולצורות החיים השונות בו. אנו רוצים ללמוד ולחוות ולהתחבר לעצמנו ומכאן גם לאחרים בעולמנו ומחוץ לעולמנו. כאן עוסקים בחוויה ובנסיון לדעת את האמת, לא משמועות או תאוריות אלא מהתנסות, למידה והרחבת התודעה.

באמצעים אלו אנו שואפים ליצור קשר עם תרבויות חוצניות ויישויות תבוניות באמצעות כללי הפרוטוקול של CE-5 מיוזמתו של ד"ר סטיבן גריר.
לאתר: http://www.ce5israel.club/