הארי פוטר וקסמי הרומן

הארי פוטר, הגיבור הספרותי הפופולרי ביותר בימינו, מזכיר את האנוסים, ומלמד אותנו על האדם המודרני
X זמן קריאה משוער: 18 דקות

בפברואר 1941 כתב המשורר הבריטי וו. ה. אודן במאמרו על קפקא:

"היהודים נמצאים מזה זמן רב במצב שכעת כולנו מועדים אליו – בלא בית".

דברים אלו מצביעים על כך שהיהודים הם אולי הקבוצה האנושית שחשה בצורה החריפה ביותר את התהפוכות ההיסטוריות שהביאה המודרניות. לפי אודן, בכל אדם מודרני יש משהו יהודי, או – אם תרצו – למצב המודרני יש מאפיינים יהודיים מובהקים.

טענה דומה העלה גם פרופ' ירמיהו יובל בספרו "האנוסים". יובל הסביר בספרו כי חוויית האנוסים הטרימה כמה מאפיינים של המודרניות ואולי אף האיצה אותם. לטענתו, האנוסים וצאצאיהם יכולים לשמש מפתח לתרבות המערב ולמודרנה כולה, משום שעזרו להכשיר את הקרקע למודרניות באמצעות ערעור המצב הקיים והצגת אפשרויות לשינויו. בעיקר בא הדבר לידי ביטוי בכך שהאנוסים נשאו את רעיון הסובלנות, שהיה שמן על גלגלי המודרניות, ורוממו את הסובייקטיביות האנושית ואת ריבונותה, ערך שהוא אחד מעמודי התווך של המודרניות.

האמנם היהודים, קבוצה שולית מבחינה מספרית, הם אכן המייצגים המובהקים של האדם המודרני?

במבט ראשון, קביעות אלה של אודן ויובל נשמעות מעט מרחיקות לכת. האמנם היהודים, קבוצה שולית מבחינה מספרית, שלא לדבר על האנוסים שהיו רק חלק מצומצם מקרבם, הם אכן המייצגים המובהקים של האדם המודרני? האמנם קבוצה כה קטנה וחריגה היא המייצגת של טיפוס האדם שכבר מזמן יצא את גבולות אירופה ומאכלס היום כמעט כל פינה ברחבי תבל?

"סצנה של האינקוויזיציה", פרנסיסקו דה גויא

"סצנה של האינקוויזיציה", פרנסיסקו דה גויא, 1808/1812. תצלום: Google Art Project

נראה שהתשובה לשאלות אלה חיובית, וראיה מפתיעה לכך היא ההצלחה הפנטסטית של סדרת הספרים "הארי פוטר". למעלה ממיליארד קוראים וצופים יכולים אולי לטעות, אולם אינם יכולים להטעות את חוקר התרבות: יצירה שזכתה לפופולריות כזאת הצליחה ודאי ללכוד משהו חיוני מרוח התקופה. ואכן, בחינה של כמה מהמוטיבים המרכזיים ב"הארי פוטר" מגלה כי הסדרה הביאה למיצוי את המוטיבים המודרניים שאפיינו את הרומן עוד מראשיתו והאחראים על הפיכתו לז'אנר הספרותי הפופולרי ביותר כיום, כפי שנראה בחלקו האחרון של המאמר. בו-בזמן מצביעה קריאה ערנית של הסדרה על זיקתה למה שניתן לקרוא לו "הסיטואציה היהודית" או "הסיטואציה האנוסית".

משימתם של הארי פוטר ושל האנוסים, למצוא את עצמם בעולם המודרני הנזיל והחופשי, היא המשימה שמוטלת על כולנו.

כך למשל, לקראת ההצגה שעלתה לאחרונה בלונדון, "הארי פוטר והילד המקולל", הסבירה המחברת ג'יי קיי רולינג בחשבון הטוויטר שלה, כי היא ביקשה לגלות סוף סוף את "הסיפור שלא סופר על שנותיו הראשונות של הארי כיתום וכמנודה". מילה אחרונה זו, "מנודה", מספקת הזדמנות להרהר בכך כי פוטר ניחן בכמה מאפיינים יהודיים מובהקים. מדובר הרי בילד צנום, שחור שיער וממושקף, שיריבו הגדול מקרב תלמידי בית הספר לקוסמים הוא דראקו מאלפוי הבלונדיני שרודף אותו. כמו היהודי הנודד שעליו דיבר אודן, גם להארי – שבתחילת הסדרה מתגורר בארון שבו שיכנו אותו דודיו המרושעים, אין בית במובן המגונן והיציב של המילה.

עובדות אלה אמנם אינן חורגות בהרבה מגדר צירוף מקרים. עם זאת, כאשר בוחנים את הביוגרפיה של פוטר לעומקה, כפי שעושה ההצגה החדשה, מגלים בה אותות קרבה משמעותיים יותר לעם היהודי, ובעיקר לאנוסים ולצאצאיהם, אלה שדבקו, כפי שתיאר זאת יובל, ב"אמת דתית משלהם, שאותה הסתירו מפני הקתולים שסביבם, אמת שחשיפתה הביאה עליהם רדיפה והשפלות, אך הם סברו כי היא שווה סבל זה מכיוון שבה טמון המפתח האמיתי לגאולת הנפש. הם חשו נעלים על רודפיהם, מכיוון שברשותם היה מפתח מטפיסי, סודי ואזוטרי. הם ידעו כי אל הישועה לא מגיעים בדרכים המקובלות בחברה שסביבם, אלא על ידי תורה אשר קיבלו אבות אבותיהם בימי קדם" ("האנוסים", ע' 24-23).

הארי – גם אם רולינג לא כיוונה לכך במודע – נראה כמין אנוס שכזה. האין הוא דבק באמת הקוסמית שלו, תרתי משמע, שחלקים ממנה הוא מסתיר מסביבתו, בני משפחת דארסלי? האין הוא סובל מידיהם רדיפה והשפלות בשל אמת זו ומוכן לסבול בשבילה? האין הוא דוחה את הדרכים המקובלות בחברה האנושית הרגילה, המוגלגית, שסביבו לטובת תורה אזוטרית בה אחזו אבות אבותיו?

ראוי לשים לב לכך כי להארי, כמו לרוב צאצאי האנוסים, הייתה בתחילת דרכו רק ידיעה חלקית של תורת אבותיו. כפי שסכנת ההיחשפות בפני האינקוויזיציה מנעה מהאנוסים לקיים בפומבי גם את המצוות היהודיות שידעו עליהן, כך גם הארי השתדל להימנע מביצוע קסמים בנוכחות הדארסלים. בכך ציית לאיסור שהטילו עליו מוריו לבצע קסמים בעולם הרגיל, משל אמרו לו – ברוח הציווי הידוע מתקופת ההשכלה היהודית – "היה קוסם בבית ספרך, ואדם בצאתך".

כפי שהאנוסים וצאצאיהם, שחזרו ליהדות לאחר שהיו נוצרים חדשים, המשיכו לסבול מהתיוג "חדשים" ולא הרגישו לגמרי בבית בזהותם התרבותית החדשה, כך גם הארי נאבק על הכרה בעולם הקוסמים ולאורך שנים ארוכות עדיין הרגיש בו כאורח שזה מקרוב בא. כפי שהממסד הרבני התייחס ליהודים החדשים האלה בספקנות ובחשד, כך התייחס הממסד הקוסמי להארי. יובל מציין כי האנוסים היו מנוכרים מן המהות הפנימית של עצמם, ממה שאמור היה להיות היסוד העמוק ביותר של קיומם – וגם כאן קשה שלא לחשוב על הילד הארי, שנקרע בינקותו מהווייתו הקוסמית ועד גיל 11 לא היה מודע לקיומה.

אין זה מקרה שטוהר הדם, האובססיה של ספרד ופורטוגל בזמן האנוסים, הוא גם האובססיה הגדולה של כל דמויות הרעים בסדרה: וולדמורט, סלית'רין, דולורס אמברידג', בני משפחת מאלפוי. כשידם של הנבלים על העליונה, היחס אל הבוצדמים זהה ליחס שקיבלו האנוסים: בני מוגלגים (אנשים רגילים) אינם נחשבים עוד לקוסמים מרגע שוולדמורט השתלט על משרד הקסמים. הם נדרשים להירשם במשרד ועוברים בירורים משפטיים לבדיקת טוהר דמם. הם מועמדים למשפט בטענה כי אינם טהורי דם ומוקמת חבורת חטפנים אינקוויזיטורית, שכל מטרתה ללכוד קוסמים בוגדים בדם. "לנוצרים החדשים", מסביר יובל את עמדת האינקוויזיציה, "יש דם נחות ולא טהור. הם נוצרים רעים מלידה – יש בהם משהו פגום ונגוע מעצם ישותם – ותהיה הדת אשר הם אוחזים בה אשר תהא" (ע' 20).

אפילו פרדוקס השנאה העצמית שהצמיח את הגזענות הזאת זהה בשני המקרים. "הספרדים ידעו כי דמם של היהודים והמוּרים זרם בעורקיהם ושכן בתוך נפשם, בתוך כל מה שעושה את הספרדי למה שהוא היום. אבל הם רצו לשכוח ולהכחיש את האמת ולהסתיר אותה מעצמם ומהעולם, ולכן המציאו את ההפך מהאמת, את האליל הזה ששמו טוהר הדם, ושבגללו הם דנים אנשים חפים מפשע לחרפה, לעוני ולגלות" (יובל, ע' 375, בשינויים קלים). והלוא בדומה לספרדים, הארכי נבל בסדרה, לורד וולדמורט, הוא חצוי דם בעצמו, בן לאב מוגלגי, מה שהופך את רדיפתו אחר טוהר הגזע למסע שסופו תבוסה בלתי נמנעת.

"הארי פוטר והילד המקולל", תיאטרון פאלס, לונדון.

"הארי פוטר והילד המקולל", תיאטרון פאלס, לונדון. תצלום: Counse

הארי פוטר והסיטואציה ה"יהודית" של העולם המודרני
קשה להניח כי ריבוי כזה של נקודות דמיון בין האנוסים לבין הארי פוטר חסר משמעות, גם אם לא היה כאן תכנון מוקדם מצד רולינג. שהרי משמעות היצירה נמצאת בטקסט, או במפגש בין הטקסט לקוראיו, ולא בכוונה המשוערת והבלתי ניתנת לידיעה של המחברת. אלא שעדיין נותרת השאלה מהי המשמעות הזאת? מה אנחנו יכולים ללמוד על הדמות, על הסדרה וגם על עצמנו הקוראים מן הזיקות הללו?

התשובה קשורה במושג המודרניות, ובעיקר בשלושה מהיבטיו: היחס למסורת, לידת האני והגאולה הארצית.

לאורך תקופות ארוכות בהיסטוריה הייתה המסורת דבר יציב ומובן מאליו. לרוב, ידע אדם בדיוק מה עשו הוריו, הבין כי מצופה ממנו לנהוג כמותם ואכן נהג כמותם. בדת, במנהגים, בהשקפת עולם, במקום מגורים, אפילו במקצוע. אלא שהמדע והמהפכה הצרפתית ערערו את הדת, הולידו מקצועות חדשים, הרגו מקצועות ישנים, הוציאו את האנשים מיישוביהם הקטנים לערים גדולות ומנוכרות וסיפקו להם צורך ואמצעים לנדוד ממקום למקום – לפעמים על פני יבשות שלמות. המסורת לא הייתה עוד גורם קבוע ומחייב שהכתיב לאדם את דרכו בחייו, אלא רק גורם מכוון שמספק הנחיה כללית במקרה הטוב. זה גם מה שהביא לעולם את ז'אנר הרומן, שבמרכזו עומד כמעט תמיד גיבור, שעליו להתלבט ולבחור בין אפשרויות שונות, ולשאת בתוצאות בחירתו. המאפיינים העיקריים של החיים בעולם המודרני הם אפוא חופש הבחירה והצורך לנווט לאורה הקלוש של מסורת משתנה ונחלשת – על כל האחריות, ההיסוסים, החרטות, הייסורים (אבל גם העניין) הכרוכים בכך.

אלא שבמקרים של צאצאי האנוסים ושל הארי אפילו המעט הזה אבד, שכן מסורת אבותיהם נעלמה מהם כולה או רובה. בכך היוו צאצאי האנוסים מיצוי והקצנה של המצב המודרני. הם נאלצו להיאבק כדי לגלות ולשחזר את אותה מסורת נשכחת ואסורה, מה שהביא עליהם סכנת רדיפות, השפלה ואף מוות. כפי שמסביר יובל, "המסורת לא הייתה עוד מערכת אורגנית שעוטפת את האדם בשנות צמיחתו הטבעית, אלא ערך שהיחיד בוחר לו... ובכך הוא מפגין מידה של עצמאות לעומת המסורת בכללה, גדל עם יחס חשדני לחוקים, כללים ודמויות סמכות" (ע' 363).

גם הארי, כידוע, הוא טיפוס מרדני ושובר חוקים. הוא הביא את החשדנות וחוסר הציות שטיפח בביתם של הדארסלים, דודיו המוגלגים צרי האופקים, גם להוגוורטס. גם הוא נולד קרוע ומנותק ממסורת אבותיו הקוסמים, ולאורך כל סדרת הספרים מוטל עליו לגלותה ולסגלה לעצמו בכוחותיו שלו. ההתחקות אחר דרכם של הוריו הופכת להיות האובססיה שלו: המראָה שלל ינפתא, שמראה לכל אדם את תשוקתו הגדולה, מראה להארי את הוריו וכמה מאבות-אבותיו. אין זה מקרה שהארי, בדומה לגיבורים רבים מאוד של הרומן המודרני מטום ג'ונס ועד טום סוייר, גדל ללא הורים. היתמות או ההינטשות הן נושא מודרני טיפוסי, משום שהן משלבות את היחלשותו של חוק האב עם החופש והאחריות שנופלים בחלקו של הפרט, למצוא בכוחות עצמו את התשובה לשאלת זהותו.

הארי וידידתו הרמיוני גדלו בבית מוגלגי, מבלי להיות מודעים לכך שהם קוסמים, כשהם מנותקים ממסורת הקוסמות כפי שצאצאי האנוסים היו מנותקים מן המסורת היהודית, ועליהם לגלות וללמוד את המסורת הזאת לאורך כל שבעת הספרים כדי לממש את האני האמיתי שלהם. בספר האחרון בסדרה נוסעים הארי והרמיוני לבית גודריק, מקום לידתו של הארי והמקום שבו הוריו נהרגו, כדי לפגוש היסטוריונית זקנה של עולם הקסם, בתחולדה באגשוט. זהו סמל ברור להשתוקקותו של הארי להתחבר למקורו ולפתור את חידת עברו וזהותו.

כמו צאצאי האנוסים, התחקה הארי אחר עברו במטרה למצוא את עצמו. לפיכך, ההנחה שסדרת הספרים של רולינג נשענת עליה, היא כי אכן קיים גרעין עצמי אותנטי כזה שניתן ורצוי למוצאו ולשחזרו. מין הוויית קדומים תשתיתית, גן עדן אבוד וקסום. וגם אם הדרך אליו ארוכה ומפותלת, גם אם היא זרועה מכשולים ומחסומים, ואפילו יתבררו אלה בחלק מהמקרים כבלתי עבירים או אף קטלניים, בכל זאת כדאי לצאת אל הדרך הזאת, כי גן העדן הממתין בסופה אכן קיים. זהו מקור המשיכה של "הארי פוטר": הטענה כי יש מושא לגעגוע שלנו בעולם מודרני ומנוכר, בין אם מצליחים להשיגו ובין אם לאו. געגוע ללא מושא הוא כבר עניין לספרות אחרת, פוסט-מודרנית, ספרות קודרת הרבה יותר, שאין בה נחמה.

הארי פוטר והקוראים במאה ה-21
משימתם של הארי ושל האנוסים, למצוא את עצמם בעולם המודרני הנזיל והחופשי, היא המשימה שמוטלת על כולנו. לא לעשות פשוט Forward למסורת שקיבלנו מאבותינו, אלא לגלותה בעצמנו ולהחליט מה מתוכה, אם בכלל, לאמץ. וכאן מגיע בונוס מיוחד: מסורת, קסם וזהות, שנרכשים מתוך סכנות ועבודה קשה, אינם מעוררים רק יותר חשדנות, אלא גם יותר תשוקה. דווקא מפני שהקסמים לא היו דבר אוטומטי וממילאי עבור הארי והרמיוני, הם מגלים כלפיהם אותן פטריוטיות ואהבה כשל מהגר שנקלט במדינה חדשה שהיטיבה אתו. הם מסתכנים ונלחמים כדי ללמוד אותם ולהגן עליהם יותר מכל אחד אחר. כשמורתם המרושעת דולורס אמברידג' מסרבת ללמד אותם התגוננות מפני כוחות האופל, הארי והרמיוני מקימים קבוצת לימוד ולומדים אותה בכוחות עצמם – כמו פעלו בעצת עמנואל קאנט במאמרו המכונן "מהי נאורות?", שם קבע כי משימתו של האדם המודרני היא לצאת מחוסר בגרותו, שהוא עצמו אשם בה, והסביר כי חוסר בגרות הוא אי-יכולתו של האדם להשתמש בשכלו בלי הדרכת הזולת. בעיני קאנט, סיסמת הנאורות (והדברים יפים גם למודרניות), היא "העז להשתמש בשכלך שלך" – וזה בדיוק מה שהארי והרמיוני עושים.

הארי גיבור רומן ההתבגרות והחניכה, וכמוהו גם צאצאי האנוסים, מייצגים משהו עמוק מאוד במצב האנושי הנוכחי: הצורך ללמוד להיות עצמך. לשמור על נאמנות לעצמך גם כאשר זה מביש בעיני הסביבה ואולי אף מסוכן. העצמי הזה שצריך להיות נאמנים לו הוא יליד המודרניות, וזהו ההיבט החשוב השני הבא לידי ביטוי מיוחד באמנות הרומן בכלל וב"הארי פוטר" בפרט. יובל מסביר כי לאנוסים היה תפקיד מכריע בלידתו של האני הזה. גילויה של הנפש הפנימית היה, לדבריו, תוצאתה של הסתרת האמת האישית של האנוסים מפני הסביבה החיצונית, כגון האינקוויזיציה. זה פתח את הפתח להתבוננות עצמית: "האנוסים גילו בפנימיותם עולם חדש לחקירה, עולם מסתורי ורחב ידיים, ומסוכן – לא פחות מן האופקים הגיאוגרפיים שנפתחו אז בפני מגלי הארצות. כך התגלה יש תרבותי חדש: העצמי הפנימי, שהיה לאבן הפינה של התרבות המודרנית" (ע' 423).

מטרתו של הרומן, כמעט כל רומן, היא לחקור את אותו עולם מסתורי רחב ידיים ומסוכן הידוע בשם "אני". כמו הארי והאנוסים, כמו גיבוריהם של רוב הרומנים, היחיד המודרני מוצב כנגד החברה – וכך מגדיר את עצמו ומגבש את זהותו. בעינינו מדובר בעניין בנלי שעלול אולי להיתפס כתנאי הכרחי לכל יצירה ספרותית באשר היא, אך כפי שהעיר ברוך קורצווייל, ערכיהם של גיבורי האפוסים הקדומים, כמו למשל אודיסאוס, זהים בדרך כלל לערכי החברה המקיפה אותם ואין הם מהרהרים אחריהם או מנסים לשנותם.

להבדיל מכך, ברומן המודרני אלה לרוב הדמויות השליליות שמזדהות עם ערכי החברה המקיפה אותם, ואילו הגיבור קורא תיגר על ערכים אלה.

כך למשל, בניגוד להארי, הדמויות השליליות בסדרה מצייתות בצורה עיוורת לחברה ולמסורת: הדארסלים, בני משפחת מאלפוי וכו'. אין להן אני משל עצמן, וקיומן כולו הוא קיום חברתי אטום ומנוכר. באופן פרדוקסלי, דווקא הקיום החברתי הזה מביא לאנוכיות גדולה, ועל כך יעידו ערכיהם של אותם נבלים. כך למשל, בני משפחת מאלפוי האריסטוקרטים מייצגים את הסדר הישן, הקדם-דמוקרטי וקדם-קפיטליסטי, שבו הצלחתו וכבודו של אדם נקבעו על פי ייחוסו ולא על פי כישרונותיו. באותה תקופה פרה מודרנית נשללה מבני המעמדות הנמוכים האפשרות לטפס במעלה הסולם החברתי, וזהו המצב שהאליטות הישנות – בסדרה כמו בהיסטוריה – לרוב ביקשו לשמר. לעומת אותן אליטות, ערכיו של הארי וחבריו הם ערכי האנוסים: סובלנות דתית, קוסמופוליטיות, רגישות לאחר ולשונה, חשד בדמויות סמכות ובממסד (משרד הקסמים) ובעיקר – כיבוד אדם בשל הישגיו אישיים ולא בשל מוצאו.

ההבטחה לגאולה יהודית
ראינו אם כן את המקום הגדול שתופסים ב"הארי פוטר" שני היבטים מרכזיים של המודרניות: היחס החשדני למסורת ולידת האני המעומת עם סביבתו. היבט שלישי של המודרניות המשחק תפקיד חשוב בסדרה הוא הגאולה הארצית, עניין שיש לו מאפיינים יהודיים מובהקים. לאורך הסדרה והמחזה, דומה שיופיע המודל הנוצרי של בן המקריב עצמו למען העולם, ואולם ברגע האחרון מתבטלת העקידה כמו בסיפור היהודי והבן ניצל.

כפי שמסביר יובל, בעוד שהיהודים נוטים להבין את הגאולה כאירוע קיבוצי המתרחש בעולם הזה ומביא לשיאה את המציאות עלי אדמות, הנוצרים נוטים להתרכז בגאולה אישית בעולם הבא. וולדמורט מחפש גם הוא גאולה נוצרית כזאת: אישית וטרנסצנדנטית, בבקשו לעצמו חיי נצח. בניגוד לכך, לדידם של הארי וחבריו הגאולה היא עניין ציבורי-משותף. כפי שרואים בדפי הסיום של הסדרה, כל פירושה של הגאולה הזאת אינו אלא שחרור משעבוד מלכויות, אידיאל שמבטא תפיסה יהודית מובהקת של אחרית הימים.

גאולה זאת מכוונת אל העתיד, אך היא מותנית, כאמור, בשחזור של העבר, בדיוק מה שעושה "הארי פוטר והילד המקולל", ההצגה המוצגת עתה בווסט אנד. נראה כי הצלחתה החריגה של הסדרה "הארי פוטר" מאשרת את אבחנתם של אודן ויובל כי היהודי או האנוס, במידה שהוא מסמל את הנודד והמנודה, הוא המייצג המובהק של המצב המודרני. הפופולריות וההשפעה חסרות התקדים של יצירת רולינג נובעות מכך שהיא השכילה לבנות דמות שמתחבטת בבעיות, בדילמות ובקונפליקטים שעמם אנו מתמודדים באושר חלקי מאז לידת הרומן ועד עצם היום הזה.

מדוע הפך הרומן לז'אנר הספרותי הפופולרי ביותר בימינו
ניתן למצוא ניצנים לז'אנר הרומן ביצירות עתיקות, ויש המגדירים את "דון קיחוטה" (1605) כרומן המובהק הראשון. עם זאת, לפחות במחקר בשפה האנגלית שולטת הדעה כי הרומן המודרני, כתופעה רציפה ופופולרית, נולד בראשית המאה ה-18 בבריטניה, עם יצירות כגון "רובינזון קרוזו" (1719) ו"מול פלנדרס" (1722) מאת דניאל דפו, וכן "פמלה" (1740) ו"קלריסה" (1748) מאת סמואל ריצ'רדסון.

"רובינזון קרוזו ומשרתו ששת", ציור מאת ג'ון צ'רלס דולמן

"רובינזון קרוזו ומשרתו ששת", ציור מאת ג'ון צ'רלס דולמן (1851-1934). תצלום: סופי

המיקום והעיתוי האלה אינם מקריים. בריטניה של התקופה הייתה מעצמה ימית, שפיתחה מסחר קפיטליסטי וחוותה תהליכים של דמוקרטיזציה, עיור והתפתחות מדעית – כולם זרעים שמהם התפתח ז'אנר הרומן. החידושים העצומים האלה נתנו לרומן את שמו האנגלי: Novel, כלומר חדש. אמנם כל צורה היא חדשה בהיוולדה, אבל הרומן היה אחת הצורות הספרותיות הראשונות שהציבו את החידוש כמטרה העיקרית. זאת בניגוד לרוב הז'אנרים הספרותיים שקדמו לרומן, שהיו צורות נגזרות: מיתוסים, אפוסים, רומנסות ושירים שנשענו על תבניות קדומות, מיתיות או דתיות, כגון סיפורי בריאה וכן מלחמות אלים או בני אדם, שמוקמו פעמים רבות בעבר הרחוק. בניגוד לכך, הרומנים הראשונים עסקו בהווה או בעבר הקרוב, הלא-מיתי.

הקו האנטי מסורתי של הרומן חוזק על-ידי המגמה הפילוסופית של התקופה. בבריטניה במיוחד, בה שלט האמפיריציזם מבית מדרשם של ג'ון לוק, ג'ורג' ברקלי ודייוויד יום, הקרקע הייתה נוחה לפריחת צורה אמנותית שמדגישה תיאור ריאליסטי מפורט. האמת לא נתפשה עוד כשוכנת בחיקן של אידיאות אפלטוניות מופשטות, אלא בפרט המוחשי הקונקרטי הנקלט על ידי החושים. עד היום, רגישות סנסואלית כזו והיכולת לתעד סביבה חיצונית בפירוט ובדיוק נחשבות למעלות נחשקות אצל כותבי רומנים.

מעט לפני האמפיריציסטים, מעבר לתעלה, האיץ הפילוסוף הצרפתי רנה דקארט מהפך היסטורי: חווייתו של האינדיבידואל החלה לתפוס את הבכורה מידי המסורת הקולקטיבית. כך, הספרות המודרנית, ובמיוחד הרומן, נשענה מתחילתה על ההנחה לפיה היחיד יכול לגלות את האמת בכוחות עצמו, ולכן מזגה הכללי הוא ביקורתי, אנטי מסורתי וחדשני. דקארט הגדיר את חיפוש האמת כפרויקט אישי ועצמאי ממסורות חשיבה קודמות, ופעמים רבות זו גם המשימה המוטלת על הגיבור ברומן המודרני: לגלות את האמת, העובדתית והמוסרית, וכן לחצוב את דרכו בכוחות עצמו. תפקידו של הגיבור ברומן הוא אפוא להיות הוא-עצמו, ולא לקבל את המסורת ואפילו לא את המציאות כעניין מובן מאליו, אלא לשנותן במקרה הצורך.

הרומן רומם את היחיד על חשבון החברה גם כתוצאה מתהליך העיור שחוותה בריטניה במאה ה-18. תהליך זה היה כרוך במעבר מאורח חיים קהילתי בכפר האינטימי אל העיר הגדולה והאנונימית, וכפה בדידות וניכור על רבים. הרומן, שמיוצר ונצרך לרוב בבדידות, התאים במיוחד לתיאור האדם הבודד ובעיקר של חיפושיו אחר אהבה רומנטית, תפישה שנולדה בעיתוי סמוך להולדת הרומן, וכמוהו גם היא הייתה אמורה להציע תחליף או פיצוי על מסגרות תומכות כמו הדת והקהילה שהתערערו במודרנה. לכך יש להוסיף את יכולתו המיוחדת של הרומן לחדור לתודעת היחיד, בניגוד לאפוס ולמיתוס שלא הכירו כמעט פסיכולוגיה אישית, ובניגוד לצורות אמנות עכשוויות כמו הקולנוע והטלוויזיה, שניסיונן למלל את זרם התודעה של הפרט נראה לרוב מאולץ ובלתי משכנע.

הצבה זו של היחיד במרכז עלתה בקנה אחד גם עם מגמת הדמוקרטיזציה של המאה ה-18. באותה תקופה התפשטה מאוד השפעתה של המצאת הדפוס, עד שנוצרה מה שמכונה באנגלית "רפובליקה של אותיות": רשת של בתי דפוס, הוצאות לאור, עיתונים, כתבי עת, מועדוני דיבייט ובתי קפה, שהפיצה רעיונות ומילים במעגלים הולכים ומתרחבים של האוכלוסייה, ובכלל זה בקרב נשים ובני מעמדות נמוכים, שעד לאותה תקופה כמעט לא זכו לכך שקולם יישמע. כמו היום, רוב הקוראים של הרומנים הראשונים היו קוראות, מכיוון שהיה להן יותר זמן פנוי מאשר לגברים. לא מקרה הוא ששלושה מארבעת גיבורי הרומנים המכוננים שצוינו לעיל הם נשים. המאה ה-18 אינה רק המאה שבה נולד הרומן, אלא גם המאה שבה פרצו המהפכות האמריקאית והצרפתית, שהציבורים שהובילו אותן שאבו מספרות תקופתם השראה, רעיונות, טיעונים ומילים.

להצלחה אבות רבים, ולצד הדמוקרטיה ניתן לראות בקפיטליזם הורה נוסף של הרומן. גם מאחר שהקפיטליזם מציב את היחיד מעל למדינה ותובע ממנו לקחת אחריות על עצמו, וגם משום שהקפיטליזם מתיימר לאפשר ניעות חברתית ומערער קטגוריות מסורתיות מקובלות של רכוש ומעמד העוברים אוטומטית בירושה. בהתאם לכך, כמה מן הרומנים הידועים ביותר, ובעיקר במחצית הראשונה של המאה ה-19, מלווים את גיבוריהם בדרכם הכלכלית מעלה או מטה, ועוסקים ביחידים שעלו לגדולה (רסטיניאק ב"הקומדיה האנושית" של בלזק) או באחוזות ובסימני אצולה נוספים שאבדו או הועמדו בסכנה של אובדן, כפי שקורה ברבים מן הרומנים של ג'יין אוסטן או של אותו בלזק. עד היום, קוראי הרומן, יותר מקוראיהם של ז'אנרים ספרותיים אחרים, מצפים שגיבור הרומן יעבור תהליך שישנה אותו בצורה משמעותית.

הדמוקרטיה, האינדיבידואליזם והקפיטליזם, למרות המכות שספגו, נמנים עדיין עם הכוחות הגדולים ביותר שמעצבים את חיינו ואת סביבתנו. מרכזיותם של הכוחות האלה, שבמידה רבה מרכיבים את המודרניות, מספקת את ההסבר לכך שהרומן הוא הז'אנר הספרותי הנפוץ ביותר כיום – ובהפרש ניכר.

רשימה ביבליוגרפית:1. וו. ה. אודן, "היהודי הנודד, או מסעו של ק.", מאנגלית: עודד וולקשטיין, דחק – כתב-עת לספרות טובה, גיליון ו', ינואר 2016, עמ' 346. התפרסם במקור ב-The New Republic, 10 בפברואר 1941.
2. ירמיהו יובל, האנוסים: זהות כפולה ועליית המודרניות", מאנגלית: יוסי מילוא, כתר, ירושלים 2014.
3. עמנואל קאנט, "תשובה לשאלה: נאורות מהי?" [דצמבר 1784], מגרמנית: ידידיה פלס, בתוך: עזמי בשארה (עורך), הנאורות – פרוייקט שלא נשלם?: שש מסות על נאורות ומודרניזם; מבואות והערות למסות: רנה קלינוב, הקיבוץ המאוחד, תל אביב 1997, עמ' 45–52.. 4.ברוך קורצווייל, מסכת הרומן: שני מחזורי מסות על שמואל יוסף עגנון ועל תולדות הרומאן האירופי", שוקן, ירושלים 1953, עמ' 184.

5. Gideon Burton,"The Novel in the 18th Century Britain".
6. Ian Watt, The Rise of the Novel : Studies in Defoe, Richardson and Fielding, London : Hogarth Press 1987.
7. Jose Ortega Y Gasset, "The Nature of the Novel", The Hudson Review, Vol. 10, No. 1 (Spring 1957)

ד"ר אבי גרפינקל הוא ראש מרכז הכתיבה במרכז האקדמי שלם. ספרו השלישי, "בן יחיד" (ידיעות ספרים) היה מועמד לפרס ספיר

תצלום ראשי: פתיחת המכירה של הכרך האחרון בסדרת "הארי פוטר". תצלום: אנדראס רנץ, אימג'בנק / גטי ישראל

Save

Save

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אבי גרפינקל.


תגובות פייסבוק

3 תגובות על הארי פוטר וקסמי הרומן

03
אריאל

כל מי שקוראת או שומעת סיפור מוצאת בו נקודות הזדהות. כך גם היהודים... אי אפשר להתעלם מכל נקודות הזהות שציין המאמר.
זהו ניתוח מופלא ומרתק של יצירה מופלאה!