הבוגדים החדשים

מה קורה כשהאינטלקטואלים, אנשי הרוח, נוטשים את הערכים האנושיים ומסתגרים בלאומנות צרה?
X זמן קריאה משוער: 22 דקות

איני יכולה לחשוב על ספר נחוץ יותר, רלבנטי יותר או מעורר מחשבה יותר, מאשר ספרו הנודע של ז'יליֶן בֶּנְדָה, (1956-1867) Julien Benda "בגידת האינטלקטואלים", שנדפס בצרפתית בכותרת La Trahison des Clercs בשנת 1927. הספר עוסק במקומה של התביעה המוסרית האוניברסלית והאחריות האנושית, בכל מאבק בין הכוח לרוח, ודן בשאלות יסוד הנוגעות לכל אדם: בדבר חובת ההכרעה המוסרית בכל מאבק בין משפט ההמון לצדקת היחיד, או בין כוחו של משטר הרוב לזכותו של המיעוט, בין האינטרס האנושי לאינטרס הלאומי, ובמקומם המכריע של זכויות האדם וכבוד האדם בכל שאלה הנוגעת למצפון, נאמנות, מוסר, מחויבות, אחריות, הכרעה, בחירה וזהות, לאומיות ואוניברסליות.

החשד מתעורר מיד: מי הוא הבוגד ובמה או במי בגד, היכן, מתי ומדוע? לטובת מה בגד? בשם איזו מערכת ערכים? ומיהו קובע את ערך הנאמנות ואת ערך הבגידה?

הכותרת עשויה להישמע מאיימת לקוראים שלא שמעו על הספר קודם לכן, אף שהוא מהנודעים בספרי ביקורת התרבות במאה העשרים, משום שהשימוש במילה בגידה אינו שגור על לשוננו בזיקה לאינטלקטואלים והחשד מתעורר מיד: מי הוא הבוגד ובמה או במי בגד, היכן, מתי ומדוע? לטובת מה בגד? בשם איזו מערכת ערכים? ומיהו קובע את ערך הנאמנות ואת ערך הבגידה? ואפילו, מהי האמת האוניברסלית ולמי מתחייבת נאמנות על פי דעתם של המאשימים בבגידה?

בעולמם של קוראי הספרות הצרפתית, בנדה, יהודי צרפתי משכיל, חכם ונבון, שחי בשליש האחרון של המאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20, נודע כסופר פורה וכמסאי חכם, אמיץ ומקורי, שהיה מועמד ארבע פעמים לפרס נובל ופעם לפרס גונקור, על כתיבתו המסאית וכתיבתו הספרותית.

ז'ילין בנדה

ז'ולין בנדה (ראשית המאה ה-20). תצלום: Dornac, ויקיפדיה

מסתו הנודעת על בגידת אנשי הרוח, המשכילים, הפילוסופים, ההוגים, העיתונאים והסופרים, שתורגמה לאנגלית כבר בשנת 1928, שנה לאחר פרסומה בצרפת, נחשבה לבעלת השפעה רבה בשיח הציבורי, והיא מהווה נקודת מוצא לדיונים רבים על חובתם המוסרית-חברתית של אנשי הרוח ואנשי הספר במציאות משתנה, שבה המחויבות ללאומיות הפרטיקולרית, למעמד או לגזע, לשלטון, לאידיאולוגיה, לדת או לאומה, מָחקה את המחויבות ההומניסטית העתיקה לאנושיות האוניברסלית.

מה בין נאמנות לאומית המחויבת רק לצדק מקומי, לאידיאולוגיה לאומית, לאינטרס אתני-דתי, לכוח לאומי, לאמת מקומית, לתרבות אתנית, גאוגרפית, דתית, גזענית ולאומנית, ובין מחויבות הומניסטית לאמת אנושית עקרונית ואוניברסלית, על-גאוגרפית, על-אתנית, על-אידיאולוגית, בין-גזעית ובין-דתית, ולצדק המחויב להיאבק בכל עוול?

המסה דנה בשאלה מה בין נאמנות לאומית המחויבת רק לצדק מקומי, לאידיאולוגיה לאומית, לאינטרס אתני-דתי, לכוח לאומי, לאמת מקומית, לתרבות אתנית, גאוגרפית, דתית, גזענית ולאומנית, ובין מחויבות הומניסטית לאמת אנושית עקרונית ואוניברסלית, על-גאוגרפית, על-אתנית, על-אידיאולוגית, בין-גזעית ובין-דתית, ולצדק המחויב להיאבק בכל עוול. על התפקיד המסורתי של אנשי הרוח, שבהם הוא מצדד, נאמני האמת, המוסר והצדק, שהתריעו על הפער בין צדק לעוול, בלי להתחשב בנסיבות, ופעלו מהעת העתיקה ועד שלהי המאה ה-19 רק בשם נאמנות לתביעה מוסרית הומניסטית ולכבוד האדם, אומר בנדה:

"אפשר לומר שהודות לאינטלקטואלים האנושות עשתה את הרע במשך אלפיים שנים, אבל כיבדה את הטוב. סתירה זאת הייתה אות כבוד למין האנושי, והיוותה את הסדק שדרכו יכלה הציוויליזציה לעבור ולבוא לעולם".

לעומת עמדה זו, הוא מגנה בחריפות את המוסר החדש של ״האינטלקטואלים המודרניים״, בעידן עליית הלאומים, שבו האמת נגזרה לראשונה רק מהאינטרס לאומי, מעמדי, דתי, גזעני, או מהתועלת הקשורה במולדת, באומה ובצבא, בגאוגרפיה, במשאבים ובכלכלה, והצדק נחשב ראוי רק כל עוד הוא כפוף לנסיבות הלאומיות הפטריוטיות ומשרת את עניינם של בעלי הכוח.

את האינטלקטואלים הפטריוטיים החדשים הוא מגנה: "מאפיין נוסף של הפטריוטיות אצל האינטלקטואל המודרני: שנאת הזר. שנאת האדם ל׳אדם מבחוץ׳, הביטול והבוז שלו כלפי מה שאינו משלנו" .

נדמה לי שכל קורא סקרן ושוחר דעת, גם אם אינו מסכים עם בנדה, יראה עד מהרה ששאלותיו ההיסטוריות, תביעותיו המוסריות ואבחנותיו המבריקות ומרחיקות הראות, מעוררות מחשבות רבות גם מאה שנה מאוחר יותר, ושאלות הנוגעות לכל אחד מאתנו.

ברחבי אירופה  עלו קבוצות אתניות וזרמים לאומיים פטריוטיים, שניסחו תודעה לאומית ייחודית מתבדלת, על יסוד אחדות גאוגרפית-לשונית-דתית-תרבותית, אשר מחקה כל יסוד אנושי משותף, בשם זכויות היתר הלאומיות, התרבותיות, הדתיות, הגזעיות או המעמדיות

בנדה גדל בעשורים הדרמטיים שבהם אימפריות עתיקות רב-לאומיות שאוחדו בכוחן של המלוכה והכנסייה, קרסו לקול התעוררות הרגשות הלאומיים הבדלניים, ובה בעת נשמעו תרועות האמנציפציה, החילון, החירות והשוויון שתבעו עמים רבים מאז ״אביב העמים״ בשנת 1848. בתקופה זו עלו והתגבשו ברחבי אירופה קבוצות אתניות וזרמים לאומיים פטריוטיים, שניסחו תודעה לאומית ייחודית מתבדלת, על יסוד אחדות גאוגרפית-לשונית-דתית-תרבותית, אשר מחקה כל יסוד אנושי משותף, בשם זכויות היתר הלאומיות, התרבותיות, הדתיות, הגזעיות או המעמדיות. זרמים אלה שהתגבשו סביב אפיון יסודות אתניים שורשיים מקומיים, וטיפוח זכויות הרוב המבטלות את האזרחות השוויונית של כל ילידי הארץ ותושביה, לצד טיפוח רדיפת זרים וליבוי שנאת המיעוטים, הפכו עד מהרה למפלגות לאומניות, מלוכניות, דתיות, גזעניות, ומעמדיות, שצמחו ושגשגו וזכו לאהדה רבה ברוב החוגים שהצטרפו לראשונה לעולם הפוליטי, בעקבות הקמת הדמוקרטיה הרפובליקנית האזרחית בצרפת (החוקה של 1791) והאמנציפציה שהוענקה לתושבי הקיסרות האוסטרו-הונגרית, מאז 1867.

הקיסר פרנץ יוזף הראשון, אוסטרו-הונגריה

בין אימפריה רב לאומית לתסיסה לאומנית: הקיסר פרנץ יוזף הראשון במדי חיל הפרשים (1903), תצלום: ספריית הקונגרס האמריקני, ויקיפדיה

ספר המאמרים המקיף "וינה 1900 – פריחה על סִפהּ של תהום" שערכו ד"ר שרון גורדון וד"ר רינה פלד מיטיב להמחיש את עליית הימין האנטישמי הנוצרי-לאומני, הפטריוטי הקסנופובי והגזעני בחוגים אלה, שזכו לראשונה לקחת חלק שווה במעגל השיח הפוליטי האזרחי הדמוקרטי, באימפריה האוסטרו-הונגרית.

כאיש רוח, שזכה לחיות באירופה בעידן האמנציפציה ושוויון הזכויות האזרחי מכאן, ובעידן עליית האנטישמיות החדשה מכאן, בתקופה שבה הקצינו רגשות לאומיים ושנאת זרים סביב משפט דרייפוס ועלילת דמשק, הרבה בנדה לחשוב על היחס בין קדושת זכות הפרט לצדק ולמשפט הוגן, הקודמת לטובת המדינה, ביחס למשפט דרייפוס, בזיקה לזכויות האזרח האוניברסליות של כל אזרחי צרפת, גרמניה או איטליה, הקודמות לטובת המדינה, לבין זכויות יתר לקבוצה נבחרת, הקשורה באזור גאוגרפי, דת, מעמד, גזע ולאום או בנאמנות דתית, מסורת ותרבות לאומית עדיפה, שיש כאלה הנכללים בה ויש כאלה המודרים ממנה, על אף זכויות הפרט שלהם הנגזרות מאזרחותם, בשל העדר סימנים מזהים המשייכים אותם אליה.

בנדה אהב את החוק האוניברסלי, את הצדק, החירות והשוויון האוניברסליים שהבטיחה האזרחות, לצד המעמד המוסרי השווה וחופש הרצון הפרטי במדינה הליברלית, ואת הדיון החופשי באידיאלים מוסריים מופשטים, כחלק מזכויות האזרח במדינה דמוקרטית-ליברלית, שהיא רפובליקה פרלמנטרית אזרחית

בנדה אהב את החוק האוניברסלי, את הצדק, החירות והשוויון האוניברסליים שהבטיחה האזרחות, לצד המעמד המוסרי השווה וחופש הרצון הפרטי במדינה הליברלית, ואת הדיון החופשי באידיאלים מוסריים מופשטים, כחלק מזכויות האזרח במדינה דמוקרטית-ליברלית, שהיא רפובליקה פרלמנטרית אזרחית. לעומת זאת, הוא התנגד בתוקף לסמכותניות מלוכנית-דתית ולמשטרים רודניים, המדגישים את הבידול הקשור באומה הקדושה, במעמד ובגזע, ומעלים על נס את המדינה החזקה והממושמעת, זו המושלת באמצעים שרירותיים, מפארת את צבאה החזק ומעניקה לו זכויות יתר, ומרבה בנימוקים של טובת האומה המכפיפה את הצדק והחוק לאינטרסים תועלתיים גשמיים ולצרכיה הארציים.

הוא התנגד לאינטלקטואלים המגויסים, המטיפים למדינה חזקה ועליה המכפיפה את החוק האוניברסלי לצרכיה החומריים, המזלזלת בצדק ומסתייעת בדתות או באידיאולוגיות סמכותניות המטיפות לציות עיוור לפקודות. הוא יצא בתוקף נגד משטר רודני השואף להתרחב ל"גבולות טובים" ומתיר למנהיג העומד בראשו "לחמוד ולחמוס, לכפוף את שכניו לשליטתו" ו"לפאר את האמצעים שנראים להם כמתאימים להשגת המטרות הללו : תוקפנות-פתע, הונאה, הבטחות שקר, זלזול בהסכמים".

לעומת הרודנות הלאומנית, שהתגבשה סביב גאווה בזהותו האתנית הייחודית של עם אחד וטיפוח שנאה ללאומיותו הנחותה של עם שכן, אשר ממנה סלד, וכנגד המוסר התכליתי הפרטיקולרי אותו התקיף, העריך בנדה את התרבות היוונית הקלאסית ואופקיה האנושיים האוניברסליים, ואת ערכי המוסר האנושי היהודי-נוצרי הכללי, החלים בתפישתם האידיאלית על כל אדם שנברא בצלם אלוהים.

הוא התעניין בערכי מוסר וצדק אחידים ומאחדים, שאינם כפופים לבידול שבדת, לאום, מדינה, מעמד, מין או גזע, לפחות להלכה, גם אם לא למעשה. הוא למד היסטוריה בסורבון ואהב את דבריו של רנן: "האדם אינו שייך לא לשפתו ולא לגזעו; הוא שייך רק לו עצמו, כי הוא ישות בת חורין, כלומר ישות מוסרית". לעומת זאת הוא סלד מ״רוח העדר״ הלאומנית גזענית שהשתקפה בדבריו של בארס, מראשי ה״אקסיון פרנסז״, שעניינו יבואר להלן, "הדבר המוסרי הוא לא לרצות להשתחרר מגזעך".

אקסיון פרנסז, לאומנות, צרפת, גרמניה, 1918

"שרצי העולם": תנועת "אקסיון פרנסז" מפיצה שנאה לאומנית כלפי העם הגרמני (1918). תצלום: Pierre Georges Jeanniot , ספריית Gallica, ויקיפדיה

תודעתו המוסרית של בנדה הושפעה, כאמור, מאד ממשפט דרייפוס רב-השלבים, שבו הצדק האוניברסלי המושתת על כבוד האדם, חירותו ופרטיותו, ומיוסד על דעת, אמת וצדק, יושר ואמון, שוויון וחירות, נפגע ללא תקנה בידי חוגים לאומניים אנטישמיים, שהעלו על נס את הפטריוטיות הצרפתית המלוכנית הקתולית הלאומית, שהיהודים הודרו ממנה.

חוגים פטריוטיים ימניים אלה הסיתו את ההמון נגד היהודים בסיפורי עלילה והאשמות שווא אנטישמיות, וליבו את שנאת היהודים, בעידן שבו ניתנה להם לראשונה ההזדמנות ליהנות כאזרחי צרפת מהאמנציפציה ונפתחו בפניהם אפשרויות אזרחיות שוויוניות חדשות.

אנשי רוח ודת ויתרו על נאמנותם המוסרית המקודשת ועל משנתם ההומניסטית האוניברסלית, וויתרו על המחויבות לאמת, לצדק, לשוויון ולחירות, ונרתמו למאבקים פרטיקולריים, ארציים וגשמיים, לטובת האינטרס הלאומי החומרי המשותף, הקשור בגזע, באומה ובמעמד, במלוכה ובכנסייה – עמדה שבה המצוי הופך לרצוי ועוול הופך לצדק

פרופסור דניס שרביט מבאר היטב, במאמרו החותם את הספר, את המציאות הפוליטית החדשה במאה ה-19 בצרפת, כשהאינטלקטואלים המודרניים, להם בנדה קורא בשם clercs (מלשון clericus, שמם העתיק של אנשי רוח ודת שהקדישו את כל חייהם להפצת הבשורה האלוהית האוניברסלית והאידיאלים הנשגבים הכלליים, ולא לקידום אינטרסים חומריים, ארציים גשמיים ייחודיים) - ויתרו למרבה הצער, על נאמנותם המוסרית המקודשת ועל משנתם ההומניסטית האוניברסלית, וויתרו על המחויבות לאמת, לצדק, לשוויון ולחירות, לאחווה ולאחריות, ולמאבק בעוול והתעלמו מהמאבק לשמירת זכויות האדם של כל אזרח, ונרתמו למאבקים פרטיקולריים, ארציים וגשמיים, מתחום החולין המעשי והרווחי, לטובת האינטרס הלאומי החומרי המשותף, הקשור בגזע, באומה ובמעמד, במלוכה ובכנסייה – עמדה שבה המצוי הופך לרצוי ועוול הופך לצדק.

אחד החוגים העיקרים שנגדם יצא בנדה בכתיבתו היה תנועת ה״אקסיון פראנסז״( פעולה צרפתית) – התארגנות פוליטית ימנית, אנטישמית ואנטי-רפובליקנית, שראתה בצרפת מלוכה קתולית ולא מדינה פרלמנטרית אזרחית, שלכל תושביה הגברים אזרחות שווה. התנועה, שפרסמה את עמדותיה בכתב עת בעל אותו שם, נוסדה ב-1898 על ידי הפילוסוף אנרי ווז'וא (Vaugeois) והעיתונאי מוריס פוז'ו (Pujo) כדי להביע את הדעות הימניות קיצוניות, אנטי-רפובליקניות, אנטי-פרוטסטנטיות ואנטישמיות, בהשראת המחלוקות בפרשת דרייפוס.

שארל מוראס (Maurras) הפך לאידאולוג הראשי של התנועה, ובהשפעתו היא הפכה למלוכנית, לאומנית, אנטישמית מובהקת, ומתנגדת לשיטה הפרלמנטרית. העמדה האנטישמית הקיצונית הזו נשענה על תפישתם של היהודים הקפיטליסטים והקוסמופוליטיים כזרים שאינם צרפתים שורשיים וגזעיים, המפריעים בזרותם העיקשת והמיותרת, החשודה והבוגדנית, לאיחוד כל שדרות הלאום סביב נוסחה לאומנית מאחדת.

קרל לוּאֶגֶר, ראש העיר האנטישמי של וינה בסוף המאה ה-19 ובמפנה המאה ה-20, היטיב לנסח בקצרה את זהותו של האויב המאיים על הציבור הקתולי:

"היהודים הללו, הם שודדים מאתנו את כל הקדוש לנו! מולדת! לאומיות! ולבסוף גם את רכושנו!״

היהודי הנודד, הזר, החשוד, הכופר, הקפיטליסט, הקוסמופוליטי, היפוכו של הצרפתי השורשי, הקתולי הנאמן, נתפש כזר מתסיס, זורע פירוד, המפלג את ההמון או גוזל את רכושו. עד מהרה הסתבר ללאומנים הגזענים הקתוליים, ששנאת היהודים העתיקה או האנטישמיות הלאומנית החדשה, היא הגרעין הפורה ביותר סביבו יכול להתגבש הרגש הלאומי הצרפתי. השנאה המתגברת לשכנים הפרוטסטנטים מעברו השני של נהר הריין הייתה אף היא מוקד לגאווה לאומית ולשאיפות לאומניות.

הבדלנות הלאומנית הפטריוטית, הפשיסטית, הצמיחה הערצה חסרת גבולות לייחוד הלאומי: ייחוד זה הפך עד מהרה להאדרה של עם מסוים, בן דת מסוימת, הזכאי לבדו לכבוד, להוקרה ולהערכה, לשליטה ולזכויות חיים בלעדיות, המותנות בלאום, דת, דם וגזע, במרחב מחייה מקודש, המקנים לו זכויות לפלוש, לכבוש ולשעבד את אדמתם של עמים אחרים ולהרוג בהם

לדבריו של בנדה, האינטלקטואלים של ״אקסיון פרנסז״ ושל תנועות לאומניות בגרמניה ובאוסטריה, אשר האדירו את הפרטיקולריזם הלאומי והתנגדו לכל תפישה של צדק אוניברסלי ומאבק בכל עוול, בחרו ב"האדרתן של שיטות מוסר ייחודיות, וזלזול במוסר האוניברסלי. מזה חצי מאה קיימת אסכולה שלמה, לא רק של אנשי מעשה אלא גם של פילוסופים רציניים שמלמדת כי עם צריך לגבש לעצמו תפיסה של זכויותיו וחובותיו מתוך חקר רוחו הייחודית, ההיסטוריה שלו, מיקומו הגאוגרפי, הנסיבות הייחודיות שבהן הוא נמצא, ולא מתוך דברותיו של מצפון אנושי כלשהו, המשותף לכאורה לכל התקופות ולכל המקומות... המקרה של גרמניה ב-1914 מדגים לנו לאן מובילה התורה הזאת, שקוראת לקבוצת אנשים להכריז על עצמה כשופטת היחידה של מוסריות פעולותיה; לאיזו האלהה של רעבתנותה, איזו קודיפיקציה של אלימותה, איזה ביטחון בהוצאת תכניותיה אל הפועל".

דבריו של בנדה – בגנות הוגי הדעות של ״אקסיון פרנסז״ ומקביליהם האנטישמיים בגרמניה שאמצו את תורת הגזע הארי הנעלה, או בווינה של לואגר ובאיטליה של מוסוליני – שם משוררים כמו מרינטי וד'אנונציו סגדו לפשיזם האיטלקי – הושפעו מזעזוע עמוק מהבדלנות הלאומנית הפטריוטית, הפשיסטית, שהצמיחה הערצה חסרת גבולות לייחוד הלאומי. ייחוד זה הפך עד מהרה להאדרה של עם מסוים, בן דת מסוימת, הזכאי לבדו לכבוד, להוקרה ולהערכה, לשליטה ולזכויות חיים בלעדיות, המותנות בלאום, דת, דם וגזע, במרחב מחייה מקודש, המקנים לו זכויות לפלוש, לכבוש ולשעבד את אדמתם של עמים אחרים ולהרוג בהם.

שיעור הגאוגרפיה, הכתם השחור, אלזס לורן, לאומנות, Alphonse-Marie-Adolphe de Neuville

"שיעור הגאוגרפיה או הכתם השחור" (1887), Alphonse-Marie-Adolphe de Neuville - תלמידים צרפתים לומדים על מחוזות אלזס ולורן שנפלו בידי גרמניה ב-1871. תצלום: ויקידפיה

הבדלנות הלאומית הגאה, שהצמיחה הערצה לכוח הלאומי, לשפה הלאומית, לדת הלאומית, לצבא הלאומי, ולתרבות הלאומית, הפכה עד מהרה להערצה לכוחנות הלאומנית המתבדלת, לצדק הלאומני המתיר כל עוול, למדינה הלאומנית, לצבא הלאומני, לסמכות הלאומנית התובעת ציות מוחלט, וללאום הגאה בכוחו הלאומי ובצדקתו הלאומית, בזכויותיו הלאומניות ובקדושתו הלאומית-דתית, היוצא להילחם עם שכניו השנואים, הנחותים, שהפכו בן רגע לברברים חסרי ערך בשיח הלאומני, גם אם אלה היו עד לא מכבר מושא הערצה וחיקוי. מיטיב לבטא עמדה זא משפט הפתיחה של ההמנון הגרמני, שנכתבו בידי הופמן פון פאלרסלבן בשנת 1841 :

"גרמניה, גרמניה, מעל הכל,
מעל כל דבר בעולם

Deutschland, Deutschland über alles,
Über alles in der Welt

כך למשל, היו צרפתים לאומניים שביקשו לפסול את כל תרומותיו וחידושיו של אלברט איינשטיין למדע הפיזיקה בראשית המאה העשרים, בשל העובדה שנכתבו בגרמנית, שפת האויב!

מכלול עמדות בדלניות-לאומניות-כוחניות-גזעניות-תרבותיות-מוסריות אלה, שטיפחו חוגי ה״אקסיון פרנסז״ ומקביליהם בארצות השכנות, הצמיחו עד מהרה עוינות עמוקה בין המפלגות השונות, לצד שנאה חסרת גבולות ללאום השכן או למדינה השכנה, לתרבות הלשונית האחרת, לגזע האחר או לדת האחרת, לספרות השכנה, לאמנות השכנה או למדע השכן, המאיימים כולם על הייחוד הלאומי והאחדות הלאומית. עמדות אלה, שטופחו בידי חוגים אינטלקטואליים פטריוטיים מודרניים – אותם מאשים בנדה בבגידה באנושיות המשותפת, בצדק המשותף, במוסר ההומניסטי, במצפון המשותף ובאמת המשותפת – הגבירה את המתיחות הלאומנית ברחבי היבשת ואת שנאת הזרים הבלתי נמנעת שנכרכה בה, שהזינה את התפרצות מלחמת העולם הראשונה, את עליית הפשיזם, עליית מלחמת המעמדות, ואת הפרעות והפוגרומים בעשור הראשון והשני של המאה העשרים.

האינטלקטואלים הנאשמים בבגידה במסה של בנדה, הם כל הכותבים הלאומניים, הגזעניים, הפטריוטיים והאנטישמיים הללו, שהתעלמו מזכויות האדם ומתביעות המוסר ההומניסטי, ליבו שנאה ובדלנות, חרחרו מלחמה, בגדו באנושיות המשותפת, התעלמו במזיד מכבוד האדם באשר הוא אדם, ובחיוניות המאבק בכל עוול, בגדו בזכות המשותפת לחיים

האינטלקטואלים הנאשמים בבגידה במסה של בנדה, הם כל הכותבים הלאומניים, הגזעניים, הפטריוטיים והאנטישמיים הללו, שהתעלמו מזכויות האדם ומתביעות המוסר ההומניסטי, ליבו שנאה ובדלנות, חרחרו מלחמה, בגדו באנושיות המשותפת, התעלמו במזיד מכבוד האדם באשר הוא אדם, ובחיוניות המאבק בכל עוול, בגדו בזכות המשותפת לחיים, באמת האוניברסלית החלה על כל בני האדם ובחמלה הנגזרת ממנה, בשעה שהעלו על נס רק את הצורך הפוליטי, התכליתי והאינטרסנטי, ואת התועלת השימושית האתנית-הפטריוטית, את האינטרס המקומי, הלאומי, הגזעי, המבדל והייחודי, והתעלמו מהאנושי המשותף, או מהאזרח הזכאי למשפט צדק ולמאבק בעוול, לחיים לאור התבונה והאמת, ולקיום המבוסס על צדק, שוויון, אחווה, שלום וחירות.

בנדה מצביע על כך שהאינטלקטואלים הלאומנים בני דורו הוסיפו בדלנות לאומית על ייחוד תרבותי לאומני, גזעני, דתי ופשיסטי, ובגדו באמת העתיקה של המדע המשותף, הפילוסופיה המשותפת, הרעיונות הדתיים האוניברסליים שהיוו את תשתית המוסר המשותף – כגון: כל אדם נברא יחיד בצלם אלוהים, ״חביב כל אדם שנברא בצלם״, ״את האמת והשלום אהבו״, את השנוא עליך אל תעשה לחברך״, ״לפני עיוור לא תשים מכשול״, ״דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום״, ״כבד את אביך ואת אמך״, ״והדרת פני זקן״, או ״משפט אחד יהיה לכם ולגר הגר בתוככם״ –וביטלו מכל וכל את התשתית האנושית המשותפת.

גריבלדי, אלף המתנדבים, איטליה, סיציליה, לאומיות

איטליה הופכת למדינת לאום עצמאית: ג'וזפה גריבלדי בראש צבא "האלף", בקרב Calatafimi בסיציליה, מאי 1860. תצלום: ויקיפדיה

מהלכים אלה, של תיוג והבחנה בין אמת לאומית ראויה, בחסות מלוכנית קתולית וצבא פולש, לבין שקרים לאומיים של עמים אחרים פרוטסטנטיים, או בין אנשים ראויים בשל לאומיותם הנוצרית השורשית המקודשת, לבין אנשים מיותרים בני דתות אחרות פסולות או גזעים אחרים, נחותים, המאיימים על האחדות הלאומית הגזעית המקודשת, סללו את הדרך להפיכת אזרחים למיותרים, לביטול זכויות האזרח של כל מי שלא נמצאו ראוים להיכלל בלאום, במעמד או בגזע, וסללו את הדרך לשריפת הספרים הגדולה בשנת 1933 בכיכר האופרה בברלין, בהשראתו של גבלס, שקבע שיש לטהר את השפה הלאומית והתרבות הגרמנית, לתקוף את כל נציגי ה"אינטלקטואליזם יהודי", ולהקים באוניברסיטאות מרכזים של לאומיות גרמנית.

כך נגזר גורל ספריהם של רבים שלא התאימו לנאמנות הלאומית הגרמנית הבלעדית, הכרוכה בשנאת זרים, ולא צייתו לתבניות הלאומיות הטהורות, התובעות משילות, סמכותנות, מיליטריזם, ציות למנהיגים חזקים, והשתקת כל ביקורת בשם טובת הלאום או חזקת המשילות 

גורל ספריהם של זיגמונד פרויד, ולטר רתנאו, תומאס מאן, ליאון פויכטוונגר, ברטולד ברכט, אלברט איינשטיין, ויקי באום, רוברט מוסיל, ארנסט טולר, היינריך היינה, קרל מרקס, אמיל לודוויג, אריך קסטנר, אריך מריה רמרק, שטפן צווייג, יעקב וסרמן, אנדרה ז'יד, תיאודור וולף, גיאורג ברנהרד, ורבים אחרים שלא התאימו לנאמנות הלאומית הגרמנית הבלעדית, הכרוכה בשנאת זרים, ולא צייתו לתבניות הלאומיות הטהורות, התובעות משילות, סמכותנות, מיליטריזם, ציות למנהיגים חזקים, והשתקת כל ביקורת בשם טובת הלאום או חזקת המשילות – נגזר - ברגע שעלתה הלאומיות המבדלת, המושתתת על גאווה בזהות הלאומית ובאחדות הלאומית, ועל שנאה לזר ולשונֶה, גם אם הוא אזרח וותיק שמשפחתו לדורותיה, מתגוררת בארץ מאות או אלפי שנים.

הנאציזם שגשג כידוע במציאות כלכלית-חברתית של אבטלה, מחסור ומצוקה, אחרי הסכמי וורסאי שנחתמו בעקבות מלחמת העולם הראשונה והמשבר הכלכלי הגדול של 1929, שהעמיקו את החרדה ואת שנאת הזרים, והוא עלה ופרח בביצות הלאומנות הגזענית שונאת הזרים, מרגע שזו תבעה לגרש משטחי הרייך את האזרחים שלא היו לאומיים במידה מספקת מבחינת האתניות הגזענית הגרמנית הטהורה הדתית, התרבותית או הלאומית, גם אם גרו בגרמניה קרוב לאלף שנה.

באיטליה הפשיסטית היה אפשר לפטר את כל הפרופסורים היהודים מאותה סיבה, גם אם משפחותיהם התגוררו באיטליה מזה אלפיים שנה, או מאז ראשית האלף השני, ובגרמניה אפשר היה לא רק לפטר אותם, אלא גם לגרש אותם, לכלוא אותם לגזול את כל רכושם ולרצוח אותם במחנות ההשמדה, כעשור ומחצה אחרי שספרו של בנדה ראה אור.

פרי הבאושים של הלאומנות הגזענית, הפשיסטית ברחבי אירופה, אשר העלתה על נס את הריאליזם, ההופך את המציאותי למוסרי, החלה לדברי בנדה בהכרזה "ש'המדינה', 'המולדת' ו'המעמד' הם כיום אלוהים לכל דבר וענין". לאומנות גזענית מאחדת זו, המושתתת על תיוג ובידול, שנאת זרים, ניכור והסתה, או על פחד מפני אויבים מדומים החיים בקרב העם והופכים ל״מוצצי לשד הארץ״ או ל״בוגדים התוקעים סכין בגב האומה״ ש״רק בגללם לא ניצחנו במלחמה״ – כפי שאמרו מפקדי הצבא הגרמני, פאול פון הינדנבורג ואריך לודנדורף, במלחמת העולם הראשונה על היהודים ועל השמאלנים - הצמיחה את הפשיזם, את הנאציזם, את מלחמת העולם השנייה, ואת השואה, ואת קורבנותיהם הרבים מספור.

הינדנבורג

טען שבגלל היהודים והשמאלנים שתקעו סכין בגב האומה, גרמניה הפסידה במלחמת העולם הראשונה: פילדמרשל פאול פון הינדנבורג (1914), תצלום: Nicola Perscheid, ויקיפדיה

הניסיון האירופי מהמאה שעברה על הצפוי להולכים במסלול הלאומני-דתי המתבדל, מחייב אותנו לשקול מחדש את דרכנו

שיח אתני-גזעני זה, המלווה בכוחנות צבאית, על גאווה לאומית פטריוטית וזכויות יתר הכרוכות בה, על לאומנות, שנאת זרים, והפיכת בני אדם שאינם מבני הלאום למיותרים שיש לגרשם או להכחידם, לצד טיפוח פחדים דתיים-לאומיים ותיוג משפיל, מדיר ומקפח של הזר והשונה, אינו זר לגמרי למדינת ישראל והוא אכן קשה מנשוא. הניסיון האירופי מהמאה שעברה על הצפוי להולכים במסלול הלאומני-דתי המתבדל, מחייב אותנו לשקול מחדש את דרכנו.

הקשר בין סמכותנות רודנית, לאומית וכוחנית, המעלה את המשילות על נס, למען טובת האומה, הדת, הגזע והלאום, לבין לאומנות גזענית פטריוטית צבאית, התובעת צייתנות ודממה, ומבוססת על טיפוח שנאה למי שמוגדר כזר ועל טיפוח צדק מקומי ואמיתות אזוריות נבדלות, היונקות מהאדמה ומהדם ומשורשי הלאום העתיקים, ולא מזכויות האדם והאזרח האוניברסליות - הוכח, למרבה הצער פעם אחר פעם במאה העשרים במשטרים לאומניים, גזעניים, רודניים, אכזריים ומעוללי עוול, שהמיטו אסון על רבים.

השאלות שהספר מעלה, העוסקות בעולם שלפני מאה שנה, והן רלבנטיות מאוד למציאות ימינו, הן מתוחכמות ומורכבות, שכן הן מחייבות אותנו לחשוב על יחסי הגומלין, כאן ועכשיו, בין האוניברסלי לייחודי, או בין זכויות האדם והאזרח האוניברסליות, לבין זכויות היתר הלאומיות של בני דת/לאום/גזע/מגדר/גיל ומין מסוימים.  הקריאה מחייבת אותנו לשאול את עצמנו, האם אנו מחויבים בראש ובראשונה לכבוד האדם ולזכויות האדם האוניברסליות של כל אזרח במדינה, או לזכויות היתר של בני העם הנבחר? האם הכיבוש המבוסס על זכויות היתר של העם היהודי הוא מוצדק – לאור התובנות האוניברסליות על האנושיות המשותפת המותנית בחירות ושוויון, והצדק המשותף המותנה בכבוד האדם, הנשלל מהנדכאים, הנגזלים והנכבשים? האם טענת ״עניי עירך קודמים״, ולאומיותך הנבחרת בעלת הזכויות העדיפות, אכן מתירה להכניע, לדכא, לכבוש, לנשל, לגזול ולהשפיל את זולתך?

אין בנמצא אדם שנולד אוניברסלי. כל אדם נולד פרטיקולרי לחלוטין, כי כל בני האדם בני כל מין, לאום, גזע, גיל ומגדר, נולדים להורים הדוברים שפה מסוימת, בארץ מסוימת, בתרבות דתית או חילונית מסוימת, בתקופה מסוימת ובשלל אילוצים הנובעים מנסיבות היסטוריות וגאוגרפיות, ומהצטלבויות תרבותיות, חברתיות, מעמדיות, גזעניות וכלכליות שונות.

משום כך, כל אדם הוא חלק ממציאות-לאומית-דתית-תרבותית-חברתית-מעמדית-גזעית-מגדרית וכלכלית מסוימת מלידתו. השאלה הנשאלת היא אם יש צורך להגן בחוק על המובן מאליו שאליו נולדים ובו בוחרים באופן טבעי, מעצם הזיקה הישירה לארץ, לשפה לתרבות, לחברה ולדת, או אם יש חובה מוחלטת להגן בחוק ובחוקה על היסודות המוסריים האוניברסליים המשותפים לכל בני האדם, על מכלול זכויות האדם, על כבוד האדם ועל זכותו המוחלטת לחיים של כבוד, שוויון, צדק וחירות, ועל זכותו המוחלטת של כל אחד מתושבי הארץ שלא הורשע בפלילים על פי חוק דמוקרטי-ליברלי אחד וצדק אחיד הכפוף לביקורת הומניסטית, לחיי שלום, אחווה, דעת, אמת וצדק, חירות ושוויון המוענקים בשווה לכל תושבי ארצו?

משמרות המהפכה, איראן, לאומיות

מקדמים את הלאומיות האיראנית: הקומנדו הימי של משמרות המהפכה בתרגיל (2015), תצלום: סייד שהאב א-דין ווג'די, ויקיפדיה

האם כינון לאומיותו של עם אחד, מותנית בדריסת לאומיותו של עם אחר הגר באותה סביבה, בסמוך לה, מעבר להר או מעבר לנהר? או, האם כינון לאומיותו של האחד נקנית רק במחיר מחיקת אזרחותו של האחר? האם אנו זוכרים שחלק מהגדרת הדמוקרטיה הליברלית היא חובתו של הרוב להגן הגנה מוחלטת על זכויות המיעוטים?

השאלה השנייה החוזרת ונשנית היא: האם כינון לאומיותו של עם אחד, מותנית בדריסת לאומיותו של עם אחר הגר באותה סביבה, בסמוך לה, מעבר להר או מעבר לנהר? או, האם כינון לאומיותו של האחד נקנית רק במחיר מחיקת אזרחותו של האחר? האם אנו זוכרים שחלק מהגדרת הדמוקרטיה הליברלית היא חובתו של הרוב להגן הגנה מוחלטת על זכויות המיעוטים?

היסודות האנושיים האוניברסליים המשותפים, המעוגנים באזרחיות שווה בדמוקרטיה ליברלית או ברפובליקה פרלמנטרית, נמצאו תמיד במתח עם יסודות אתניים מקומיים, אזוריים, לאומיים או גאוגרפיים, העלולים להצמיח סמכותנות רודנית, כוחנות מתבדלת, מיליטריזם פשיסטי, עוינות לאומנית, תיוג ובידול חברתי, כיבוש ודיכוי, ועמדה מוסרית כוחנית, הקובעת שרק התכליתי והגשמי, ורק החומרי, ההישגי והמעשי, הקשור באדמות, כיבושים, השתלטות על משאבים, הרחבת גבולות והכנעת עמים, הוא המוסרי הבלעדי, ואילו המוסר האוניברסלי המופשט של צדק, חירות, שוויון ואחווה, דעת, אמת ושלום, החל בשווה על כל אזרחי הארץ מכל המינים, הלאומים, הדתות, הגילים והמגדרים, כמו הזכות לחיים עצמאיים וחופשיים של בני חורין שומרי חוק, והזכות לכבוד ולכל זכויות האדם, הם חסרי כל ערך.

כמובן, גם התפישה המוסרית האוניברסלית רחוקה משלמות ואינה חפה מבעיות, משום שרק בני האדם הם אלה הקובעים את מובנם המשתנה של המצפון האנושי, או של המוסר האנושי, ורק הם אלה המנסחים את האמת האוניברסלית החלה בשווה על כולם, את הצדק האוניברסלי הנאבק בכל עוול, המושתת על עקרונות חוקיים ומוסריים משותפים, את גבולות הנגישות לדעת ואת שוויון הנגישות להזדמנויות השונות, ואת גבולות החירות הנוגעים לחופש בחירה, חופש תנועה, חירות ביטוי, זהות הזכאים לזכויות האדם ולחירות הדיון החופשי, ואת גבולות השוויון, יישוב הדעת ואמתות המדע הכפופות לביקורת. האינטלקטואלים האידיאלים בעולמו של בנדה הם אלה השומרים על ערכי מוסר אוניברסליים על־זמניים, המשותפים לכל המין האנושי ומיטיבים עם כל אדם במידה שווה, ומשלבים אותם בתבונה, ברגישות ובשיקול דעת במיטב של מורשתם הלאומית בכל מקום שבו מורשת זו אינה מבוססת על שלילת השונה, קיפוחו ודיכויו.

עלינו תמיד לזכור שעד למאה העשרים, רבים ממושגים אוניברסליים אלה לא היו נחלתם של נשים, עבדים ויהודים, צמיתים, שחורים, צבעונים ומשועבדים – שכן תמיד היו משטרים רודניים, אימפריאליים או קולוניאליסטיים, לאומניים, גזעניים או פשיסטיים, הירארכיים ופטריארכליים, שבהם אנשים כוחניים, חמדניים, טיפשים, עריצים ואכזרים, נרקיסיסטים, רודפי כבוד, עושקים ומנצלים, פעלו מתוך התעלמות מוחלטת מכלל היסוד האנושי: ״את מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך״.

מעולם גם לא חסרו מי שרצו לשמור את זכויות היתר המעמדיות, המגדריות, הגזעניות, הלאומיות או הדתיות, רק לעצמם ולא לזולתם, רק לבני דתם, מעמדם, צבעם, מינם וגזעם, במחיר הנצחת הקיפוח, האפליה והאי שוויון, הכיבוש, הדיכוי והניצול של זולתם, ותמיד היו אנשים שהצדיקו מציאות מחפירה זאת בכך שראו עצמם נעלים ואת זולתם כנחותים, את עצמם כמאמינים ואת האחרים ככופרים, את עצמם כנאמנים ואת זולתם כבוגדים, את עצמם כחכמים ומשכילים ואת זולתן כטיפשות ובורות, את עצמם כבעלי זכויות יתר ואת זולתן כמשוללות זכויות, והיו מוכנים לשעבד את הנחות או המיותר, הבור או התלותי, הזר או הכופר או השונה בדתו, מינו, לאומיותו שפתו או מראהו, בשם האמונה, האידיאולוגיה, הכוח, הכבוד, האדמה, הרכוש והכסף, וזכויות היתר הלאומיות.

לספר, שהזכרתי רק אפס קצה מכל אשר נדון בו, נלווית, כאמור לעיל, מסת מבוא מחכימה מאת עורך הסדרה פרופ' אבי שגיא ואחרית דבר מאלפת מאת העורך המדעי, פרופ' דניס שרביט. שתי המסות מאירות את הספר מכיוונים שונים ומאתגרים, המעוררים שאלות חדשות על העבר ועל ההווה. הספר מוקדש לזכרו של פרופ' משה נגבי, שהיה לוחם עיקש לכבוד האדם, דמות מופת של אינטלקטואל מעורב, ודומה שאי אפשר היה לבחור ספר הולם יותר כדי להנציחו.

בגידת האינטלקטואלים, מאת: ז'יליֶן בֶּנְדָה (מצרפתית: ניר רצ‘קובסקי, עריכה מדעית: פרופסור דניס שרביט, הוצאת כרמל, ירושלים  2020).

רחל אליאור היא פרופסור אמריטה לפילוסופיה יהודית באוניברסיטה העברית.

גרסה מוקדמת של המאמר ראתה אור בפייסבוק אוגוסט 2020

להרים דגל זה לא משחק ילדים. תצלום: ג'יימס טוד, unsplash.com

Photo by James Todd on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי רחל אליאור.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

11 תגובות על הבוגדים החדשים

01
rvc1

מאמר קצת לא ברור שחוזר על עצמו הרבה יותר מדי פעמים. נראה לי הבעיה העיקרית של המאמר היא שהכותבת מציגה בצורה ברורה מה בעיניה הבעיה (וחוזרת על זה שוב ושוב, כמעט בכל פסקה), אבל היא לא מציגה פתרון ברור. מה זה ערכים הומניים של שלום, אחווה, דעת, אמת וצדק, חירות ושוויון? מה זה אומר במציאות? האם הסתירה שיש בין חירות לשיווין אומרת משהו?

להתמקד בבעיה ספציפית ולא להציע שום פתרון או הסבר לבעיה הגדולה יותר לא נראה לי מקדם אותנו לשום מטרה.

02
רונית קדם פור

נהניתי והשכלתי מן המאמר המעמיק על סכנת הלאומנות, האקטואלי כיום מתמיד, וגם מההקדשה של הספר 'בגידת האינטלקטואלים' לפרופ' משה נגבי ז''ל.

03
שישק

האמנם יש צורך לגולל את קורותיו של אינטלקטואל צרפתי בן המאה העשרים, רק בשביל לנפנף במושגים כמו שלום, אחווה, צדק, אוניברסליות?

    04
    ארקדי

    כנראה שצריך, אם מסתכלים על התגובות כאן. הרי זה לא מושגים באויר וגם לא דברים מנותקים. יש פה תרבות וערכים, עניין שלם שהכותבת מעמידה לקוראים, ושדחוף מאוד לחשוב עליו בדיוק במדינות שרואות איך הדמוקרטיה שלהן מתפוררת.

      05
      Rvc1

      אתה באמת חושב שהיא מעבירה איזשהו מסר במאמר הזה? הוא כתוב בצורה מסורבלת וחוזר על עצמו. ומה המסר בסוף? שערכים של שלום, אחווה וצדק הם טובים כי ככה והערכים של הלאומנים לא טובים כי ככה? אם לא מבינים את הערכים האלה אפשר לחשוב שרוסיה הקומוניסטית שכביכול האמינה בהם וכביכול לא הייתה לאומנית צדקה לדוגמא. ערכים לא נופלים מהשמיים ואם לא קושרים אותם למציאות הם לא ישפיעו על המציאות.

08
ד"ר פנינית צפורי-בקנשטיין

פרופ' רחל אליאור היא דוברת ומרצה רהוטה שנעים לי תמיד להאזין לה ולקרוא את דבריה. במאמר למעלה גליתי פן שלא הכרתי בטיעוניה - תמימות. תמימות לחשוב שטיעונים רציונליים ולוגיים ישכנעו את המאמינים בחשכת ימי הביניים ושאר מגיה וכשפים, שנאורות עדיפה על דמגוגיה או מניפולציה. אינני רוצה לפסוק מה מתקדם ומפותח יותר - החושך או האור אבל משיחות סתם שהיו לי במקרה עם אלו הדוגלים בלאומנות וכוחנות כדרך לשלוט ולחיות , נוכחתי שאין דרך לגשר ביני לבינם. הנימוק החזק ביותר שיש לאלו שדוגלים ב"חשכה" לטעמי , זה "בתחבולות תעשה לך מלחמה". כיוון שהחיים נתפסים אצלם כמלחמה אינסופית הכול כשר בעיניהם כדרך חיים וזה שולל כל אפשרות לקוות שיפסיקו לאמץ לחייהם את השקר הבריונות והניצול.

10
דני

מאמר חשוב ויסודי אבל עם שני חסרונות - הוא חוזר על עצמו פעמים רבות, כפי שציינו לפני, וגם - הוא משכנע את המשוכנעים. אנשים בעלי דעות מנוגדות, לאומניות יותר, פחות יקראו טקסטים כאלה, ואם יקראו - לא ישתכנעו, בגלל הפער בעולם המושגים.

11
דן פלד

המאמר אכן חוזר על עצמו, אך מי שקרא אותו עד הסוף יודע שהמטרה העיקרית שלו היא להמליץ על ספר שנכתב במקור לפני למעלה ממאה שנה ולדעת הכותבת ואני מסכים עמה, נותר רלוונטי היום כשם שהיה אז. אני לפחות השתכנעתי לקרוא את הספר יחד עם ההקדמה ואחרית הדבר.
המאמר אכן משכנע את המשוכנעים, אך גם למשוכנעים ראוי להחכים ולהכיר את ההיסטוריה של טענותיהם.
לדעתי לפחות יותר משהפשיזם והגזענות, מאיימים הבורות והדמגוגיה על הדמוקרטיה ועל זכויות האדם.
אם להיות ספציפי ורלוונטי יותר: כשאני קורא מאמר של רוגל אלפר לדוגמה - אדם המגדיר עצמו כשמאלני והומניסט, אני מזהה סכנה ברורה ומיידית בהרבה מאשר במאמרים של גדי טאוב. זאת מכיוון שטאוב בוחר בכהות מחשבתית ובשקרים כאידיאולוגיה ואלפר לעומתו מייצג כביכול את הצד השני בעזרת טיעונים מכהי חשיבה ודמגוגיים.
באופן כללי, רוב האנשים בישראל אשר מגדירים את עצמם כשמאלנים לא באמת מבינים למה הכוונה ולמה ההגדרה הזאת מתייחסת. על זכויות אדם אוניברסליות אין בכלל מה לדבר.