הבל היש ושקר האין

השאלות שאינן מרפות משחר קיומנו האנושי: מהו היש? כיצד אנו יודעים שהוא קיים? התשובות האפשריות נוגדות את האינטואיציה שלנו. מה זה אומר עלינו ועל תודעתנו?
X זמן קריאה משוער: 20 דקות

מה מגדיר עבורנו את המציאות? מה מגביל את הבנתנו אותה, ומה מאפשר להמריא ליצירה ותובנות אנושיות מפעימות? האם העולם כפי שהוא הוא אכן העולם כפי שהוא, או שמא השתקפות מעוותת כלשהי של משהו שמעבר לעינינו ולהבנתנו? האם העולם הוא הצצה חטופה אל משהו שונה לגמרי מכל מה שאנו יודעים, מבעד לצוהר צר, שמוגבל על ידי חושינו ותודעתנו בלבד?

נביט בקצרה על היֵשׁ, המובן כמעט מאליו, ונשאל, האם הוא הכול, או שמא יש דבר מה נוסף, המסתתר  מעבר לפרגוד אי-ידיעה והבנה, ועבורנו הוא פשוט אַיִן?

נמצא שאפילו מבט חטוף בסוגיה זו, טומן בחובו הפתעות קוגניטיביות.

היֵשׁ והאַיִן אינם מספקים את התמונה המלאה. מה בעצם מגדיר עבורנו את הישׁ? מה מנגיש אותו אלינו, ומה מוסתר מאתנו?

מהו בעצם הישׁ? אם קיים יש, הרי לצדו חייב להיות גם אַיִן, במקום בו אֵין – יֵשׁ, להבנתנו לפחות. אך כפי שנראה כאן בהמשך, על פי מיטב ההכרה והידע המדעי, היש שאנו מכירים ומודעים לו, רחוק מהאינטואיציה שלנו לגביו, ומצד שני, האין – אף הוא מבלבל ומטריד: האם הוא רִיק, כלום פשוטו כמשמעו, או אולי הוא כל המשהו שאין לנו מושג אודותיו ולא נותר אלא להתעלם ממנו ולהגדירו כאַיִן? או אולי זהו רק מושג שגויס לטובת המיסטיקה, העוסקת בהשערות באשר למה שמעבר ליֵשׁ, וכל עיסוקה הוא בחקר בהשפעתו על המציאות שלנו?

אך גם בכך לא סיימנו להתוות את גבולות התעלומה, כי היֵשׁ והאַיִן אינם מספקים את התמונה המלאה. מה בעצם מגדיר עבורנו את הישׁ? מה מנגיש אותו אלינו, ומה מוסתר מאתנו?  אם נלמד להשתחרר מעט מתבניות חשיבה שהורגלנו להם, למרות הסיבוך הקוגניטיבי הצפוי, נמצא שבין ה-1 ל-0, שחור-לבן, יֵשׁ ואַיִן, קיים מצב שלישי, שהוא עולמנו הפנימי, התודעה, והוא ששולט למעשה בהגדרת גבולות הישׁ עבורנו, ומכאן גם נגזר האין, הלא-ישׁ.

ירח, ליקוי ירח

ירח בליקוי מלא. תצלום: אנדרס יילדן, unsplash.com

נתנחם בכך שמבוכה קוגניטיבית זו מלווה את אבות אבותינו החושבים, כנראה מאז שהבינו שהם חושבים. הניסיון לפשר בדרך כשלהי בין הישׁ, בין מה שאנו יודעים וחווים, לבין מה שלא, מצוי באמרה "לדעת שאנחנו יודעים מה שאנחנו יודעים, ולדעת שאנחנו לא יודעים מה שאנחנו לא יודעים – זהו ידע אמתי", המיוחסת לקונפוציוס וגם לניקולאוס קופרניקוס האסטרונום הפולני  הידוע. אך גם להגדרה כזו של ידע יש מקום לעדכון, שמבטא חיפוש הבנה עמוקה יותר, בתחום האפור בין מה שאנו יודעים וחווים, לבין מה שאיננו יודעים ו/או לא קיים.

קל לנו לקבל ולהכיל את מה שקיים, את הישׁ, לו אנו מודעים ללא כל צורך לנמק או לתת דין וחשבון. קל להבין את המשפט "אני קיים, כאן ועכשיו"

קל לנו לקבל ולהכיל את מה שקיים, את הישׁ, לו אנו מודעים ללא כל צורך לנמק או לתת דין וחשבון. קל להבין את המשפט "אני קיים, כאן ועכשיו" – המביע נוכחות שלא ניתן לפקפק בה ואין צורך לגייס לשם כך את רנה דקארט ("אני חושב משמע אני קיים"), שהוטרד הרבה יותר מהכישלון המובטח בכל ניסיון רציונלי להוכחת קיומו של אל, ולכן סיבך אותנו באמרה זו. עבורנו הקיום שלנו הוא עובדה, גם אם יספרו לנו שאין זה אלא תעתוע של התודעה. כך גם מראה העץ, ציוץ הציפור, תחושת המגע של האצבע בשולחן וכל חווית ישׁ באשר היא.

 

גלגולו של הָאַיִן

נראה שמושג  האַיִן (nothing) לא הטריד את אבותינו, או לפחות לא תועד ככזה. בעת העתיקה המושג אַיִן לא ביטא  כלום, רֵיק מכל יש, אלא אֵין (is not, absent), משהו מוכר שקיים אך נעדר כאן ועכשיו. כך למשל נמצא לכל אורך ספרי המקרא שימוש בתבנית <אֵין כאן משהו>. זהו משהו שקיים, אך מסיבות שונות אינו כאן ועכשיו. המילה " אַיִן" מופיעה לעיתים נדירות (הניקוד נוסף לכתב המקרא בדיעבד, מן המאה העשירית), וגם אז במובן של אֵין.

נופתע להיווכח שבעברית, תיעוד המונח  אַיִן בעברית במובן הריק, מוכר לראשונה בעולם ההגות היהודי רק מיצירתו של שלמה אבן גבירול (במאה ה-11). כך כתב אבן-גבירול על תיאור הבריאה- בריאת הֲיֵשׁ מתוך אַיִן:

 "... לִמְשֹׁךְ מֶשֶׁךְ הַיֵּשׁ מִן הָאַיִן / כְּהִמָּשֵׁךְ הָאוֹר הַיּוֹצֵא מִן הָעָיִן (...) וְקָרָא אֶל  הָאַיִן – וְנִבְקַע / וְאֶל  הַיֵּשׁ – וְנִתְקַע / וְאֶל הָעוֹלָם – וְנִרְקַע". [מתוך הפיוט "כתר מלכות", אבן גבירול]

מאז ועד היום, הטרמינולוגיה המיסטית בעברית אינה פוסקת מלהשתמש בביטוי אַיִן, באינסוף הקשרים: בתיאור מקור הבריאה של החומר, האלוהות הנסתרת מעין אדם וכניגוד לעולם הקיים שנברא בעבר. הָאַיִן הפך לתיאור מהות מושלמת ואינסופית, ממנה החל האלוהים את הבריאה. הישׁ, לעומתו, הוא עולמנו החומרי, הזמני והנחוּת. נמצא זאת למשל בביטוי קבלי "אַין אלוהי", וגם  במושג  הצמצום הקבלי: הָאַיִן כחלל פנוי שהותיר אלוהים כדי לברוא את העולם.

מתקיים כל העת הדיון בשאלה האם תתכן בריאה יֵשׁ מאַיִן, או שמא, מדובר ביֵשׁ שהיה מוצנע לפני הבריאה, ונחשב בעיננו כאַיִן, עד שהגיח?

במקביל מתקיים כל העת הדיון בשאלה האם תתכן בריאה יֵשׁ מאַיִן, או שמא, מדובר ביֵשׁ שהיה מוצנע לפני הבריאה, ונחשב בעיננו כאַיִן, עד שהגיח? גם כאן נראה, שהאינטואיציה שלנו, שאין לנו על מי לסמוך אלא עליה, טועה ומטעה.

נמצא את הָאַיִן בכתבים הבודהיסטים העתיקים כ-שוּנְיַא (או שוּנְיַאטָה), מונח שביסודו הוא אמנם שלילה, אַיִן, ריק, אך בו זמנית גם ההפך – מושג חיובי, המסמל את הכול, את השלם האבסולוטי, האינסוף המוחלט. כך גם בתרבות המערב לדורותיה.  האמרה הלטינית ex nihilo nihil fit – דבר לא נולד מתוך מאום – שמקורה בקוסמולוגיה היוונית העתיקה ופירושו כי לא יתכן  יֵשׁ מאַיִן, הטרידה את ההגות האנושית בלי די.  ביטוי זה הופיע תכופות בספרות מאז שימש את שייקספיר כדי לטעון כי כדי להגיע לתוצאה קונקרטית יש להתבסס על דבר מה מוצק ולא על השערות ומילים ריקות, ציפיות לב אל ציפייה פסיבית:

רַק כְּלוּם יֵצֵא מִכְּלוּם. דַּבְּרִי שֵׁנִית (המלך ליר, מערכה 1 תמונה1 בתרגום דורי פרנס).

כך הפכה האמרה העתיקה של אריסטו, "הטבע אינו סובל רִיק", לבסיס לתפיסות מדעיות,  פסיכולוגיות, רוחניות, מיסטיות ודתיות.

סדר, כאוס, תוהו ובוהו

"סדר בכאוס", תצלום: ז'ואל פיליפה

היש והאין במדע  

ההנחה שהבנתנו את העולם גדולה לעין שיעור מזו של אבותינו היא הנחה יהירה ומופרזת

ניווכח שוב, שההנחה שהבנתנו את העולם גדולה לעין שיעור מזו של אבותינו היא הנחה יהירה ומופרזת. תאוריות מתמטיות עדכניות מרהיבות, ניבוי וגילוי חלקיקים תת-אטומיים – כל אלה לא חידשו באמת את מהות המושגים המרכזיים שטורדים את ראשנו מקדמת דנא. לשם המחשה של טיעון זה, נדמה לעצמנו כיצד איש מדע יסביר כיום את היש לקהל הרחב. הוא יתאר את היש בעולם כתוצר של התקבצות חלקיקים קטנים מאד ובלתי נראים (אטומים), המצויים במרחב ריק. הוא יוסיף, שהחלקיקים הבלתי נראים והבלתי מורגשים האלה הם מקור לכוחות משיכה ודחיה, וכך הם משפיעים ומושפעים מחלקיקים אחרים. באופן זה כל היש בעולמנו הוא התקבצות של סוגי אטומים למולקולות, המתקבצות לגופים גדולים יותר, וכך נוצר ומתקיים כל הדומם, הצומח והחי בעולם.

מחשבה כזו נכחה גם בהגותם של אבות אבותינו. יֵשׁ כנוצר מיֵשׁ בלבד, המורכב ממקבצים שונים של חלקיקים קטנים, שכל אחד מהם הוא בלתי נראה ובלתי מורגש. שינוי קטן בטרמינולוגיה היה הופך את הציטוט הזה, מתוך ספרו של לוקרטיוס "על טבע הדברים", מן המאה הראשונה לספירה, לעדכני, ברוח דבריו של איש המדע של ימינו [תרגום של המחבר]:

"היסודות המרובים [חלקיקים קטנים בלתי נראים]  מתלכדים באלפי אופנים מזמן קדום עד אין סוף, תחת הלחץ של התנודות שהם מקבלים, ושל הכובד העצמי שלהם, ומנסים כל מיני הרכבות שאפשר ליצור מהם (...) הם מראים כל מיני סוגי חיבור ותנועה, באים לידי התקבצות לגופים, שהם הם המקור לגופים גדולים יותר, כמו הארץ, הים, השמיים, בני האדם והחיות".

אך נחזור למדע של ימינו: חשבתם פעם ממה אנו עשויים?

הביולוג יאמר: מספר דליי מים עם קצת מלחים. הכימאי יאמר: רוב רובו של הגוף הוא חמצן (65%), מימן (18%) ופחמן (9.5%). והפיזיקאי הציני יאמר: כלום, אנו עשויים מאַיִן. אמירה זו מיוחסת לאסטרונום הנודע קארל סאגן, שרצה להמחיש לציבור הרחב בנימוקים מדעיים בסיסיים, את גודל אי ההבנה שלנו את היש.

החישוב שמאחורי אמירה זו הוא די בסיסי: אנחנו עשויים מאטומים, ואלה הם למעשה חלל ריק, אַיִן. רק בתחילת המאה העשרים פוענח מבנה האטום, שלפיו במרכזו גרעין (פרוטונים ונייטרונים)  וסביבו, במרחק, סובבים האלקטרונים הקלים ממנו בהרבה. במרכז אטום המימן, היסוד הנפוץ ביותר בטבע (75%) פרוטון בודד, והרחק ממנו סובב אלקטרון אחד. אם נדמה מתמטית את רדיוס הפרוטון, גרעין אטום המימן, לרדיוס של כדור-רגל תקני (כ-18 ס"מ), ונכייל בהתאם את המרחק הממוצע עד לאלקטרון, נקבל מרחק בלתי נתפש: האלקטרון מרוחק מגרעין האטום  כ- 8.5 ק"מ. אם נחשוב כמה מקום תופס כדור-רגל בתוך מרחב שרדיוסו 8.5 ק"מ, נוכל להבין שהאטום, וכתוצאה מכך אנו, העשויים אטומים, כולנו בעצם חלל רֵיק, שיש בו כמות חומר זניחה.

נמשיך להדגים זאת על גופנו: אם ניקח רק את החומר, שהוא מקבץ כל גרעיניהם של אטומי הגוף שלנו והאלקטרונים, ולא נתחשב במרחק של האלקטרונים מגרעין האטום, ולא במרחק בין האטומים במולקולות השונות, גופנו יתכווץ לגודל של גרגר מלח זעיר, כמעט בלתי נראה. כל החברה האנושית על מיליארדי האנשים, תתכנס לנפח של קובית סוכר בגודל של כסנטימטר מעוקב בלבד.

נוכל להמחיש את הריקנות בעולמנו בתרגיל מחשבתי נוסף. אם נרכז את כל כוכבי הלכת במערכת השמש אל תוך השמש, היא תתפח מעט, באופן כמעט לא מורגש, אך כל מערכת השמש העצומה הנפרשת עד לנפטון, הפלנטה הרחוקה ביותר מאיתנו ( הרחוקה פי 30 ממרחק הארץ לשמש, כ- 4,500 מיליון ק"מ), תהפוך למעשה לרִיק, לכאורה אַיִן.  וכך גם בכל היקום נמצא כמות חומר זניחה לגמרי, באוקיאנוס אינסופי של אַיִן.

כוכב צדק, כוכב לכת, ירחים, ירחים גלילאים

ארבעת ירחי כוכב הלכת צדק הגלילאים, מוצגים ביחד. תצלום: NASA, ויקיפדיה

היש אינו מה שאנו חושבים

שולחן הכתיבה שלפנינו, או היד שלנו לא נראים לנו כרִיק, או אַיִן, גם אם כך טוען המדע

הנתונים הללו אינם מתיישבים עם הניסיון והתחושה שלנו. שולחן הכתיבה שלפנינו, או היד שלנו לא נראים לנו כרִיק, או אַיִן, גם אם כך טוען המדע.

כדי לפתור זאת, נחזור לאטום המימן הריק לכאורה: מה שלא לקחנו בחשבון הוא הכוח המושך את האלקטרון אל הפרוטון, שבמקרה זה הוא הכוח החשמלי. כל חלקיק יוצר סביבו שדה-כוח של משיכה ו/או דחיה (המדע יודע לספר לנו כיום על 4 סוגי כוחות שונים), שבא לידי ביטוי בהשפעה הדדית בין חלקיקים. כך האלקטרון קשור לגרעין האטום, על אף המרחק העצום ביניהם, כך חלקי גרעין האטום קשורים ביניהם לגרעין, כך גם כוכב הלכת נפטון קשור לשמש (בכוח הכבידה) אף  שהוא מרוחק ממנה מרחק עצום. רוב רובו המוחלט של היש אינו "חומר" גשמי שאנו מורגלים לחוש בו. רובו המכריע הוא כוח ואנרגיה בלתי נראים (ובמאמר מוסגר, אלה מושגים שאינם  מובנים לנו באופן אינטואיטיבי, אלא רק בעטיפה של מתמטיקה מופשטת).

לשם המחשת שדה-הכוח, נחזור אל השולחן שלפנינו וניגע בו באצבע. היא אינה חודרת אותו, שפשוף פני השולחן המוצקים באצבע יעורר חוויה של חספוס עדין, והפעלת כוח תורגש כלחץ על האצבע. המגע של האצבע בשולחן אינו באמת מגע של גרעין אטום שבקצה האצבע בגרעין אטום שבשולחן. למעשה, אנו חשים את החיכוך, דחייה של הכוח החשמלי בין האלקטרונים שבפני השולחן לבין האלקטרונים שבאצבע שלנו.

אַיִן הוא מקום בו מצויים ביחד שני סוגי יש, שמבטלים זה את זה למעין אַיִן, שהופך באבחה ליש ולהפך

כאן המקום לשאול: האם ייתכן בכלל רִיק מוחלט? אַיִן? להבנתנו המוגבלת, התשובה היא – לא. לפחות על פי הידוע לנו כיום. על פי תאוריית הקוונטים, שהתפתחה במהלך כל המאה העשרים ואילך, קיימים שדות כוחות בכל מקום ואתר במרחב. לעיתים מתרחשות תנודות בתוך הרִיק (vacuum fluctuations), ומתוך הרִיק נוצרים חלקיקים מאַיִן ליֵשׁ ולהפך. כלומר, גם רִיק מוחלט אינו באמת ריק, אלא מרחב שאינו יציב, מסתיר ומגלה בקצב ובנסיבות שאינן מובנות לנו, מגוון חלקיקים משונים ואינטראקציות ביניהם. ההסבר המדעי ליצירה מאין ליש ולהפך הוא קצת אירוני, שכן הוא מדבר על שני סוגי יש, שבהתחברם יחדיו הם הופכים לאַיִן, ולהפך – כך האַיִן יוצר שני חלקיקים משני סוגי היש. לכל חלקיק יש את החלקיק ההופכי לו, "אנטי-חלקיק", ואיחוד בין השניים נותן אפס חומר, מאיין את שני החלקיקים לאנרגיה. כך למעשה מצאנו שהָאַיִן איננו רֵיק, אלא מצב של שיווין במספר החלקיקים והאנטי-חלקיקים. במילים אחרות, אַיִן הוא מקום בו מצויים ביחד שני סוגי יש, שמבטלים זה את זה למעין אַיִן, שהופך באבחה ליש ולהפך.

מושבים באולם, אולם ריק, ולנסיה

הריק שאנחנו חווים נוצר מניגוד, ותמיד מעורב בכך חומר, "יש". תצלום: נאצ'ו קפלו

התודעה כמעצבת מציאות

לפאזל של המציאות על היש ועל האין שבה, חסר מרכיב בסיסי נוסף. מרכיב שמנהל את הגבולות בין הגלוי לעין שלנו, לבין הנסתר ממנה. חלק ידוע במרכיב חסר זה הוא הקוגניציה האנושית, שהפליאה לפתח את המדע  ואת המתמטיקה ואף לפתח אמצעים המאפשרים להבחין בחלק גדול מהנסתר לעיננו בחומר: קרינה ואנרגיה. באמצעותן הרחבנו את אופק אפשרויות להבין ולשנות את הסובב לטובתנו. אך נראה כי גם בזאת אין די.

היטיב לתאר את היעדר מרכיב חשוב זה, חתן פרס נובל לפיזיולוגיה ורפואה (1937)  אלברט סנט-גיירגי:

"חיפושי אחר סוד החיים, הסתיימו באטומים ואלקטרונים אשר הנם חסרי חיים לחלוטין. לאורך הדרך חמקו החיים עצמם מבעד לאצבעותיי".

כלומר, חסר עדיין גורם מתווך בין המציאות הנוכחית, החומר, לבין מה שמעבר לה. מתווך שאינו נתפס כיש, ולא ניתן להתכחש לו ולהתעלם ממנו, כי הוא נוכח בעצם תפיסתנו את העולם. מתווך שהוא מרכיב באישיותנו שהאחראי על מה שאנו רואים, חווים, יודעים ומבינים קוגניטיבית וגם אחראי להסתיר מעיננו את מה שאיננו רואים, חווים או מבינים.

את המרכיב הזה בחרנו לכנות כאן "רוח", והוא מוכר גם בכינויים אחרים כמו "תודעה", כינוי המקיף רק חלק ממנו, ללא אותם חלקים הסמויים מן העין, ש"מעבר" לתודעה, אף שלא ניתן באמת להבינם.

 

על הרוח והחושך

כל ניסיון להגדיר, לתפוש, להבין ולחקור את המושג רוח נתקל בפרגוד אי-ידיעה אטום וחשוך לגמרי. נראה שמרכיב כה בסיסי בתפישתנו את העולם, אינו יכול בעצם תפקודו להיות אובייקט לחקירה ודרישה, ממש כפי שהברון מינכהאוזן לא יכול היה לשלוף את  עצמו ואת סוסו מביצה טובענית, כשהוא מושך בשערותיו שלו. לשם הבנה אנו זקוקים לנקודת צפייה חיצונית, וזו אינה קיימת. איננו יכולים להיות בו זמנית הנחקרים והצופים האובייקטיביים מבחוץ.

האם נגזר עלינו להשלים עם כך שהרוח תסתתר תמיד בחסות חשיכה של אי-ידיעה?

לשם מתן תשובה לסוגיה זו נסקור מספר גישות מרכזיות להבנת הרוח.

גישה אחרת מתעלמת מהסוגיה בטענה שאין רוח אלא רק חומר. החומר מעצב את היש, את המציאות כפי שהיא, באמצעות חוקי טבע המוכמנים בו

ההסבר המקובל מראשית ההיסטוריה האנושית הוא האלוהים. מלבד המשמעויות הפולחניות, הסבר זה אינו מוסיף דבר משמעותי להבנתנו.

גישה אחרת מתעלמת מהסוגיה בטענה שאין רוח אלא רק חומר. החומר מעצב את היש, את המציאות כפי שהיא, באמצעות חוקי טבע המוכמנים בו. במילים אחרות, גם אם איננו רואים את המציאות המלאה, "התמונה הגדולה", היש החומרי "יודע" מעצם מהותו החומרית, כיצד לנהוג ביש נוסף, וזו היא תמונת העולם הנגלית לעיננו, ואין בילתה. האבן לעולם תיפול מטה, הענן יעוף תמיד ברוח, והאור יוחזר מהקיר, כי זה טבוע בהם, בעצם טבעם החומרי. בספרו "טיל לוגי מדעי לאלוהים ובחזרה" טוען יובל שטייניץ שטיעון חומרני כזה אינו משכנע במיוחד, כי לשם כך יש צורך במתכנן-על ראשוני של טבע החומר, שיאפיין את חוקי הטבע, ויטביע אותם בחומר. מאחר שהתפישה החומרנית מניחה היעדר מתכנן כזה, ניכרת כאן סתירה שאינה ניתנת לפתרון.

עיון קצר במושג רוח מגלה כי במרבית התרבויות מתקיים דיון "בעולם של מעלה" כהוויה נפרדת מהיש החומרי, שנוכח ונמצא במציאות שאנו חווים, וזו היא התודעה האישית של כל אחד מאתנו, הכרת עצמנו והעולם.

עץ הדעת טוב ורע, רובנס

"עת הדעת טוב ורע" (1628), רובנס. תצלום: Yorck Project, ויקיפדיה

על פי תורת האידיאות של אפלטון  וחבריו מן המאה הרביעית לפני הספירה, המציאות שאותה אנו תופשים בסיוע התודעה והחושים  היא השתקפות של מציאות אובייקטיבית אידיאלית נעלה יותר, של עולם אידיאות מושלם ונצחי. המציאות הגלויה לנו היא השתקפות מעוותת של העולם האידאי, ולכן חסרה ומלאה פגמים וסתירות הקדים את אפלטון הדימוי ההינדי של העולם המושלם כעץ הבָּנְיַאן, והשתקפותו הפגומה והמעוותת במי הנהר, כשצמרתו למטה וגזעו למעלה, כמציאות החומרית והאגו שלנו, ששואף לפעול רק למען רווחתו האישית.

"אלוהים אמר: מספרים על העץ הנצחי כי שורשיו למעלה וענפיו למטה. עליו [העלים שלו] הם מזמורים וודיים [וודה- אסופת הלכות, עיון, תפילות ומזמורים מקודשים]. מי  שיודע אותו, יודע את הוודות. ענפיו משתרעים למטה ולמעלה, ניזונים ממידות הטבע. מושאי החושים הם ענפיו החדשים, ושורשיו, הקשורים לפעולות נושאות פרי  [לשם רווח אישי], מתפרשים מטה לכול עבר בעולם האנושי". [בהגוודגיתה פרק 5, פסוקים 1-2]

במקורות היהודיים אנו מכירים את "ירושלים של מעלה וירושלים של מטה": "וכן דִבֵּר [יעקב] בלילה אשר ישן על האבן וראה ירושלים בנויה בארץ וירושלים בנויה בשמים" [מדרש בראשית רבתי פרשת ויצא] ומאוחר יותר על ציר הזמן למדרש זה ואחרים, נכתב בספר הזהר:

"... כשברא הקדוש ברוך הוא את העולם, בראו כדוגמה של מעלה, שיהיה העולם הזה בדמות העולם של מעלה, וכל הגוונים של מעלה התקינם למטה, שיתדבק ויתקשר עולם בעולם" [זהר, ח"ב, רכ/ב]

מספרים שעד שנות ה-90 של המאה ה-20 חוקרי מח, נוירולוגים, פסיכולוגים ואחרים לא העזו לדבר על אודות חקר מהות התודעה, שהיה מעין טאבו, מוזר, שחוּק עד דק, ומצד שני לחלוטין נטול הסבר ומובן מכדי להיחקר ברצינות. עם השנים, הצטברה כמות גדולה של מידע על המוח. לא עובר שבוע מבלי שמתפרסם דיווח מדעי על אודות גילוי עוד אזור במוח הקשור להימורים, נטייה פוליטית, עצלות, אהבה,  חרטה וכדומה. לצד אלה,  ישנו עיסוק רב באינטליגנציה המלאכותית המלווה בתחזיות מופרכות על כך שבקרוב נוכל להעביר את תכולת הזיכרונות והמודעוּת שלנו מהמח להתקן מלאכותי ולהפך.

אך כמו וירוס עקשן, שגורם לפריחה ברגע הכי לא מתאים, כך צצה ברקע ההבנה, שלמעשה אין לנו מושג מהי התודעה. מהו המרכיב המרכזי בעולם הפנימי שלנו, שמנהל אותנו, משגיב ומגביל, מקצה לנו את רוחב הצהר שבעדו אנו תופשים את המציאות, ומונע מאתנו את היכולת לשלוט בה. גם חוקרים עדכניים ביותר במדעי המח מודים באופן לא רשמי, שהמכשול הזה כנראה גדול מדי, וגם מיזם למיפוי המח,  עד לרמה של נוירון בודד, לא יוכל לפתור את התעלומה.

בכתבה ב"גארדיאן" שכותרתה "מדוע גדולי המוחות בעולם אינם מסוגלים לפתור את מסתוריות התודעה האנושית" מודה בגילוי לב כריסטוף קוך, המדען הראשי של מכון אלן למדעי המוח בוושינגטון, ובעל תפקיד מרכזי במיזם למיפוי המוח האנושי שמושקעים בו מיליארדים:

"מהכרות עמוקה של כל שיטות הסריקות את המח, עד לרמת פעילות של נוירונים בודדים, המודעות חייבת, איכשהו, להיות משהו נוסף - מרכיב נוסף בטבע".

חוקרים רבים אחרים בעלי שם בתחומים הרלוונטיים למח, להתנהגות וקוגניציה ועוד, ספקנים הרבה פחות. הם מאמינים שבסופו של דבר יתגלה שהתודעה היא שורה של מצבי מוח ביולוגיים-חשמליים. הם טוענים שתולדות המדע רצופים מקרים שבהם נדמה היה, בטעות, שלתופעה מסוימת, ייחודית לחלוטין, לא נמצא הסבר ואין סיבה לחשוב שגם סוגיה זו לא תיפתר.

למרות המאמץ העצום המושקע בפיענוח מהות התודעה  – איננו מתקרבים להבנה של מהות עולמנו הפנימי, ודרך פעולתו עדיין אינה נגישה עבורנו

אפשרות ביניים מציע הפילוסוף ג'וש וויסברג מאוניברסיטת יוסטון. בעיניו, אנו דומים לסנאים שמנסים להבין את מכאניקת הקוונטים.  במילים אחרות: זה פשוט לא יקרה. כלומר, הבנת התודעה אינה אפשרית לא בגלל שקיים דבר נוסף שאיננו מודעים לו, אלא משום שמורכבות הגוף האנושי, המנוהל על ידי התודעה שהיא חלק ממנו, גדולה מדי מכדי שנצליח לפענחה.

כך או כך, העבודות מדברות בעד עצמן. למרות המאמץ העצום המושקע בפיענוח מהות התודעה, אותה הרוח שאנו דנים בה כאן, על רקע ההתקדמות המרשימה של חקר נפש וגוף האדם ובפרט חקר המוח, באמצעות איסוף שקדני של מידע ביולוגי, פסיכולוגי ואחר, על ידי אלפי חוקרים במאות מוסדות מחקר ובתי חולים אוניברסיטאיים בכל רחבי העולם כיום – איננו מתקרבים להבנה של מהות עולמנו הפנימי, ודרך פעולתו עדיין אינה נגישה עבורנו. יש להודות שאיננו מבינים באמת מה היא מודעות עצמית, מה הוא האינדיבידום' "האני" שהוא זהותו ומהותו של כל אחד מאתנו. זאת בניגוד לגוף שלנו, השביר, המורכב מאברים ומרכיבים המתכלים עם הזמן.

דג, אקווריום, אוסטרליה

דג באקווריום באוסטרליה. גם אנחנו לכודים ולא רואים. תצלום: דייויד קלוד

את התובנה הזו ניתן לגלות גם בדעת גדולים מהעבר. למשל, בספרו תורת המידות, לועג שפינוזה למשנתו של הענק בן-דורו, דקארט, שמצא כביכול קשר בגוף בין החומר לרוח, ואף העניק הסבר מכניסטי לקשר זה באמצעות "רוחות החיים" (spiritus animals), מושג שדקארט המציא או שאל מכתבים עתיקים ומציין חלקיקים בעלי חומריות מזערית, שאינם נראים, הנעים בגוף ומקשרים בין הרוח/הנפש לגוף. שפינוזה משתומם כיצד זה איש גדול ברוחו כדקארט מדבר דברים חסרי הגיון כאלה (מן ההקדמה ל"אתיקה", כאן בתרגום ירמיהו יובל):

"דקארט מצדד לא במעט בדעה זו. שכן הוא סבור כי הנפש או הרוח מאוחדת באופן מיוחד עם חלק מסוים של המוח, הקרוי בלוטת השקד [אמיגדלה], שבאמצעותה הנפש חשה בכל התנועות המתעוררות בגוף, וכן במושאים החיצוניים, (...) והתנועה הקלה ביותר של רוחות החיים (...).

זו היא דעתו של אדם דגול זה, עד כמה שאני מסיק מדבריו, ואלמלא הייתה חריפה [אבסורדית] כל כך, לא הייתי מאמין שיצאה מאדם גדול כמוהו".

למען ההגינות, יש לציין כי דקארט לא היה היחיד שחשב שהנפש/רוח (anima) אינה אלא "חומר דק" בלתי נראה, כלומר לא ישות העומדת בפני עצמה, אלא חלק בלתי נפרד מגופנו החומרי שמתכלה עמו. כך סבר, למשל, גם ממשיך אסכולת אפיקורס, לוקרטיוס קארוס.

נראה שעלינו להודות שתאור העולם כחומר ללא רוּחַ, על היֵשׁ והאַיִן שבו, הוא עולם חסר ולא סביר רציונלית. ישנה סיבה טובה, אם כי היא אינה מוצדקת, להדחיק זאת: בעוד הישׁ החומרי שאנו חווים מוגדר היטב על ידי חוקי הטבע, הזמן והמקום, גם אם נתעקש, אין בידינו כל אפשרות להגדיר כך את הבנת הרוח. הרוח ועולמנו הפנימי יישארו מושג פרטי, אישי וחוויתי, שנשאף לשתף עם אחרים, ולצערנו ניווכח תמיד, שלא ננחל בכך הצלחה משמעותית. ממש כפי שתיאור של חלום אינו מעביר את חוויית החולם במדויק.

יותר מכך: גם אם מאד מפתה למצוא אינטראקציה, או לפחות השפעה בין רוח לחומר וזמן, באמצעות הבעת רצון עז והתכוונות כנה לכך שיקרה דבר מה, תוך גיוס התעמקות, תפילות ופולחנים מכל הסוגים –  לא נצליח. בהתכוונות הזו אמנם אין כל פגם, וגם לא בתפילות ופולחן, למען השראה, להנאה מרגיעה וקורת רוח, או אף בשם הפלצבו – שכן באופן עקיף, בעצם האופטימיות שנגלה, אולי נשפיע לטובה על עצמנו ועל הסובב. יעיל הרבה יותר להמעיט בציפיות ולהשלים עם כך שלא ניתן לשנות את המציאות סביבנו ולשלוט בה באמצעים רוחניים בלבד, יהיו אשר יהיו.

כאן נסגר המעגל. נראה שמה שלמדנו מאבותינו שעוד מקדמת דנא הבינו את שאנו מנסים כיום להבין, או אף להמציא מחדש: כולנו נסכים על היש – בהבדלי פרשנויות, תרבות, ידיעות ודיעות זניחים יחסית. אך את הרוּחַ, התודעה המייצגת את עולמנו הפנימי, לא נדע ולא נתפוש, רק נראה בה מתווך בין היש לבין האַיִן. לכל היותר נמצא תובנות מודרניות כהערות שוליים לתובנות של חוכמת אבותינו שדשו בעניין. נראה שהמדע, הפיזיקה ומדעי החיים, שהחלו בקול תרועה רמה בעידן הרנסנס של ההשכלה עם תום ימי הביניים, מדשדשים כיום, והציפיות שתלו בהם למצוא הסבר מלא למהות העולם בעצם הבנת מהות החומר התפוגגו במקצת, לטובת הרוח שמושמת שוב במרכז. נראה שמיטב המוחות בהגות ובמדע של היום, עומדים חסרי אונים אף הם מול הפרגוד – אותה מטפורה יהודית מדרשית-קבלית שמימית – שהוא המחסום האולטימטיבי, שאותו אי אפשר להרים בכוחות אנוש קוגניטיביים, וכך נמנעה מאתנו היכולת לדעת, לשמוע, וודאי לראות "מה מעבר", או ליתר דיוק, מה מניע ומנהל אותנו.

אין סיום טוב יותר לדיון זה מהאמרה לפיה הידע האמתי הוא להבין שלמעשה איננו יודעים גם את מה שאנו סוברים שאנו יודעים, אך מתוך כך נמצא נחמה, ועמה השלמה: יש בידינו החופש להחליט איש לנפשו, כיצד להתייחס ולהכיר את הרוח, זו הנושבת מבחוץ אלינו פנימה, וזו המקננת בגוף מלכתחילה, כהשראה לניהול חיינו, השקפת העולם ואמונתנו באופן יציב יותר, אמין, בטוח ומפוכח, ובכך להעצים את איכות חיינו.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

ד"ר אברום רותם הוא פיזיקאי, מהנדס אלקטרוניקה ויזם הייטק. בשני העשורים האחרונים עסק בייעוץ אקדמי בשילוב טכנולוגיות בחינוך, לצד כתיבה ענפה בתחום המקצועי, ופירסם 3 רומנים.  שנים רבות עוסק באינטגרציה בין תחומי עניין וידע באתיקה, פילוסופיה, תאולוגיה (יהדות, הינדואיזם, נצרות), היסטוריה ומדעים.

כל המקורות המצוטטות במאמר תורגמו על ידו.

תמונה ראשית: מנהרה, זכוכית, השתקפויות. תצלום: מיץ' אליסלדה, unsplash.com

Photo by MICH ELIZALDE on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אברהם רותם.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

14 תגובות על הבל היש ושקר האין

03
עמוס

מאמר סיכום חביב. תודה.
כדאי לזכור: היקום הסתדר במשך מליארדי שנים ללא התודעה האנושית (תהא אשר תהא), בימים אלה - על ציר הזמן ועל גרגר אבק קוסמי - הוא ממשיך בקיומו, וסביר שהיקום ימשיך כך לא רע גם אחרי שהתודעה האנושית תיעלם עם היכחדותו של אותו גרגר אבק...

04
אברום רותם

הבעיה/ האתגר/ הסוגיה, עמוס, שהתודעה שלנו, התובנה האינטואיטיבית ביותר, מורה כמובן מאליו שהיקום היה לפנינו ויוותר אחרנו, אך כל זאת אנו מפענחים רק בעצם נוכחותנו כאן.
במילים אחרות- העולם הוא כזה כשאנו חלק ממנו, ואין כאן שתי ממלכות - המציאות מכאן ו"אני" מכאן, אלא מכלול שלם אחד ("אינדיבידום" מילולית- "אינו ניתן לחלוקה"). מה קורה שמרכיב ה"אני" נעלם ממנו? איזה מן עולם הוא, כי הרי אנו חושבים עליו כך, רק מתוך תודעתנו הקיימת בצד לכאורה ומדמה שהיא לא...
פרדוכס שלא ניתן לצאת ממנו, וכנראה אין מה להצטער על כך...

05
עמוס

אברום רותם, מדובר במעגל פרדוקסלי סגור ללא מוצא, שבו אנחנו השאלה והתשובה, השואלים והעונים. לקוסמוס זה היינו-הך.
לשאלתך "מה קורה כשמרכיב האני נעלם ממנו (מהיקום)?" היא לגיטימית ו/או מופרכת כמו השאלה "מה קרה ליקום כשמרכיב האני הופיע בו"?
אפשר להקשות: מה קרה ליקום כש-98% מכלל היצורים החיים שחיו על פני גרגר האבק שאנחנו מכנים "כדור הארץ" נכחדו?
וכמובן, השאלה החשובה ביותר היא: מה יקרה ליקום כאשר גברת כהן מנס-ציונה תלך לעולמה ותודעתה תימחק?

    06
    סילפן

    מדוע חשוב יותר מה שקורה לקוסמוס יותר ממה שקורה לי? נדמה שאתה מבלבל את היקום עם הנצח. היקום כבול אל הזמן בדיוק כמוך, הוא מתמשך ויתמשך, והעובדה שהוא נמשך זמן רב יותר לא מחייבת אותי להיכנע לו.

    אתה משתמש במושג אנושי כדי לתאר תחושות דוממות. וזה כשלעצמו מצביע על הפרדוקס שטמון בך. אני לא אחלוף מול היקום כפיסת אבק מכיוון שאין מי שיראה בי כפיסת אבק. עם זאת כשתודעתי תימחק יהיה זה היקום כולו שימחק עבורי.

07
סילפן

האם עוללתם פעם לשער כי השפה האנושית היא המפתח לכל העניין? אולי עקב אופייה התיאורטי היא יוצרת לעצמה מעין 'משהו' היחווה את עצמו כ'אני', ויחולל סדר בכל הבלאגן. 'אני', שהוא כמובן, לא יותר מעניין תיאורטי, המתקיים רק בתוך השפה.

ויש עדות לכך אגב, שמקור כל יגונו של האדם טמון בחוסר יכולתו לבוסס את 'נשמתו' אל מעבר לשפה התיאורטית; אשר התגבשה לה בעומס מחשבות על כלי ציד מתקדם, ונגמרה במודעת אומללה לגבי בדידות ומוות.

כל נסיונות הגאולה שלו טמונים בבריחה משוועת מן ה'אני'. בין אם גאולה לאומית, דתית, קהילתית בדמות קבוצות ספורט, בין אם היא בדמות האהבה. אין דבר כזה לעולם גאולה אישית! כי התיאוריה מחפשת להיווכח.

08
אברום רותם

היטבת לתאר, סילפן, את הסוגיה שמרכז המאמר כאן - "בריחה משוועת מן האני"... מן הסתם בריחה זו איננה בחירה, כי אם ידיעה לא מודעת שלעולם לא אבין את "האני", בכלים היחידים הנתונים בידי - שהם חומר וזמן. מכאן גם הגאולה האישית חמקמקה כמו טל הבוקר. אוכל לברוא עולמות ולהכחידם באמצעות כוח היצירה - הדמיון והביטוי האישי, אך הם תמיד יהיו נחלתי האישית הפרטית, ולכל היותר מקור לפרשנות של אחרים, על פי אישיותם והלך רוח "האני" שלהם.

09
עמוס

סילפן, כמה עניינים בקצרה. (1) אני לא מבלבל את היקום עם הנצח, אולי מהסיבה הפשוטה שאין לי מושג מה זה נצח (מלבד האמירות המשעשעות שירושלים היא עיר הנצח, ועמישראל הוא עם הנצח...).
(2) "כשתודעתי תימחק יהיה זה היקום כולו שימחק עבורי", כתבת. לפחות כל דקה היקום כולו נמחק מתודעה כלשהי, יחד עם התודעה ההיא גופא. התודעות נמחקות, ולמרבה הפלא היקום עדיין כאן.

התודעה היא הממשות היחידה שיש לכל אחד מאיתנו בנפרד, והיא כנראה תמשיך עוד זמן רב להתחמק מידיעת עצמה.
ובינינו, התודעה הזאת היא אלופה בהמצאת תעתועי-חשיבה, כפי שניתן לראות במאמר של א. רותם ובתגובות בעקבותיו...

14
דופ. אי

מה שלא יודע יכול היות או לא-היות.
כדאי לשמור על ה״סנה״ הזה .. שמור על ה״לא-יודע״
כי איך תשמור מבלי לסוך בו ״יודע״
...אדון, בעל, עגל, .. מסיך מסיכה