הבן האבוד של הספרות העברית

האופנים שבהם קיבלו מתרגמים, סופרים ומבקרים עבריים את כתביו של היינריך היינה, משמשים עדות מרתקת לאופן שבו השתנה השיח התרבותי בישראל ב-100 השנים האחרונות
X זמן קריאה משוער: כשעה

המשורר הגרמני היהודי היינריך היינה הוא בגדר מקרה מבחן מרתק שניתן לעיין בעזרתו במתח המורכב, והפרדוקסלי לעתים קרובות, בין המקומי לזר או בין ה"ילידי" למיובא בתרבות העברית המודרנית. כמו סופרים יהודים אחרים שכתבו בשפות "זרות" הוא נחשב לעתים קרובות מעין בן אבוד, יליד אמתי שיש להפשיטו מזרותו החיצונית־השטחית ולהלבישו מחדש בלבושו העברי, האותנטי יותר. בד בבד, כמי שנשתמד והמיר דתו לדת הנוצרית הפרוטסטנטית בשלב מוקדם בקריירה שלו, הוא גם עורר תגובות שליליות עזות. הסקירה הדיאכרונית המוצגת כאן, של יותר ממאה שנה מאז התקבלותו בתרבות העברית, מלמדת שמתרגמים, קוראים ופרשנים התנהלו בין שני הקצוות הללו, ולא אחת השתמשו במקרה של היינה כדי לאותת על עמדותיהם בשאלות רחבות יותר שעמן התמודדה התרבות היהודית והעברית בזמנם. אופייה המגוון של יצירתו של היינה – הנעה מסאטירה פוליטית נשכנית לשירה לירית מעמיקה, לדוחות מסע אסוציאטיביים בפרוזה, ועד שירי אהבה הנמנים עם הפופולריים בשירת הליד (Lied) של המסורת הרומנטית הגרמנית–גם מגדיר את תולדות התקבלותו. על כן,אלה שעסקו בו בחרו את ההיינה שעליו ביקשו לדבר לא רק במונחים של זהותו הדתית, האתנית או הלאומית אלא גם במונחים של הצורות והסוגות הספרותיות החביבות עליהם. יתר על כן, לאורך ההיסטוריה הזאת, ההשתמעויות לכאורה של העובדה שהיינה כתב בגרמנית השתנו במקביל לתמורות הפוליטיות שהגדירו את החיים היהודיים במאה העשרים. מבעד להיסטוריית התקבלותו של היינה בעברית אנחנו יכולים אפוא גם ללמוד על מורכבות ההיסטוריה של הספרות העברית בכל הנוגע ליחסה אל השפה ואל הספרות הגרמנית.

היריעה קצרה מכדי להביא כאן סקירה מלאה של כל התרגומים והדיונים הנוגעים להיינה בספרות העברית. במקום זאת, כוונתי היא להראות מתוך דיון במקרים העשירים ביותר כיצד שימשו כתביו מדיום מרתק שבאמצעותו התמודדו סופרים, מתרגמים ומבקרים עם השדה המשתנה תדיר, ובאופנים דרמטיים, של הספרות העברית. כפי שעולה מן הדוגמאות שבהן אני מתמקדת, מתוך ההתמודדות עם כתביו ועם דמותו של היינה נאלצו הכותבים והמתרגמים הללו להתמודד עם השאלה היכן מתרחש דיונם: מה גבולות הרפובליקה הספרותית שבתוכה הם נעים? כיצד היא מתפקדת בתור ההקשר שבתוכו הם מדברים? מי שייך ומי אינו שייך להקשר זה? האם זהו מקום אוניברסלי או יהודי ייחודי? מסקירת הדיאלוג עם היינה ועם כתביו עולות אפוא שאלות רחבות הרבה יותר הנוגעות להבנה העצמית של הספרות העברית ולהיסטוריוגרפיה שלה.

מחלוקות מוקדמות

במאמרו "הספר העברי" קורא משורר תחיית השפה העברית חיים נחמן ביאליק לקוראיו: "זכרו את הינה", ומסביר:

בשום פנים לא הייתי פודה את פסל מצבתו המפורסמת של הינה, אלא מניח הייתי לה שתהא מושלכת ממקום למקום מעתה ועד עולם. הלא זהו שירו היותר חריף של הינה, שחוקו המר והנמהר ביותר, שירו שלאחר המות. תהא נא מצבה מטולטלת זו סמל מוחשי לנשמת בן ישראל ונדודיה הרבים, נשמה זו שאין לה עכול בשום קיבה
זרה, אין לה קבורה בשום תכריכים שאולים, ומשהו שלה אינו בטל בשום אלף.

התייחסותו של ביאליק ל"פסל מצבתו המפורסמת" של המשורר באה בתגובה למחלוקת שניטשה בגרמניה סביב הקמת יד זיכרון להיינה למן שנות השמונים של המאה התשע־עשרה. על קצה המזלג, במחלוקת זו התעמתו מעריצי המשורר, שביקשו להקים אנדרטה לכבודו, עם מכפישיו האנטישמים, שלא האמינו שמשורר יהודי הוא Denkmalwürdig, כלומר ראוי לאנדרטה.3 מאמרו של ביאליק, שבו הוא טוען שמחדשי השפה העברית וספרותה חייבים להניח להן יסודות מוצקים באמצעות שימור קשר חי למסורת ספרותית יהודית, מתבסס על נאום שנשא ב־1913 בוועידה השנייה לשפה ולתרבות העברית שנערכה בקונגרס הציוני האחד־עשר בווינה. כפי שנראה בהמשך, הנאום והמאמר יהדהדו בדיונים על אודות היינה ותרגומיו לעברית שיתקיימו בעשרות השנים הבאות.

ציור של היינריק היינה מ-1831 מאת מוריץ אופנהיים

ציור של היינריק היינה מ-1831 מאת מוריץ אופנהיים

בהשוותו את תעתיק הנאום לגרסה שנדפסה מאוחר יותר בכל כתבי ביאליק מדגים שמואל ורסס שהנימה הפולמוסית של הנאום המקורי רוככה בטקסט המודפס, אולם בעניין היינה, השקפתו של ביאליק קיצונית יותר בגרסה המודפסת. בנאום מתאר ביאליק את היינה כ"בן נאמן למסורת עמו, אפילו לאחרי מותו, נודד תחת מסוה אנדרטה שלו ממדינה למדינה ומעיר לעיר, מגורש מעיר מולדתו, משולל מנוחה באי היפה בין גלי הים". בדרך מווינה אל הדף המודפס נתחלפה נימת הצער בהתרסה והדגש הוסב לצורך לזכור ואף לתרגם את היינה: "אין לך, כמדומה, מצות 'פדיון שבויים' גדולה מזו, שיש בתרגום עברי לשירי הינה, יהודי זה, שהיסורים מרקו את עונו ומותו הטיל שלום בינו ובין אלהי ישראל". המטפורה של ביאליק הופכת את התרגום הלשוני למצווה ומספקת מסגרת נרטיבית המלהקת את היינה (ואף סופרים משומדים אחרים כגון שפינוזה) בתפקיד בנים שנשבו. בתיאור זה, התרגום אינו מופיע כהעתקת טקסט זר לשפה חדשה אלא כחזרה, כהשבת הטקסט לשפה שאליה הוא שייך באמת. כמה ממתרגמי היינה לעברית היו שותפים לתפיסה זו.

למעשה, כפי שטוען לורנס ונוטי, אף על פי שתרגום עשוי להיראות על פניו כמערער על ההיגיון המדיר של החשיבה הלאומית, למעשה הוא מגויס תדיר בידי אנשים החותרים להרחיב את טווח השפה הלאומית ולאכוף עגה אחידה בבחינת נורמה ספרותית

התנופה הפולמוסית העיקרית של הנאום (ושל גרסתו המודפסת) כוונה אל עבר דובר אחר בוועידה: הסופר, המסאי והמתרגם הפורה דוד פרישמן, מי שנודעה לו השפעה מגדירה על רפובליקת הספרות העברית בעשוריה הראשונים. בנאומו בוועידה הדגיש פרישמן את הצרכים החומריים שטרם נענו של דור צעיר של סופרי עברית המסוגלים לקלוע לטעמיו של דור צעיר של קוראים. קהל זה, על השכלתו האירופית ועל רגישותו הספרותית האירופית, הזהיר פרישמן, נתון לסכנה שיאבד לחלוטין את עניינו בספרות העברית – התפתחות שפירושה סוף מפעל התחייה. בהסתמכו על תחושה זו של משבר מתרגש קרא לתמיכה מוסדית שתאפשר לסופרים צעירים לשגשג ולפרוץ אופקים ספרותיים חדשים. אבל נקודת המפתח של הנאום היא שאופקים  ספרותיים חדשים אלה, כפי שפריש מן ראה אותם בעיני רוחו, יצטרכו לחבור אל סֵפרת התרבות המודרניסטית האירופית. בתגובה קרא ביאליק להעשרה שאינה נגזרת ממלגות אלא ממכמניה הקיימים של הספרות העברית. לשון אחר, זהו כתב הגנה על ייחודיות, אשר יבוא לגילומו ב"ספר העברי" כפי שהוא כינה אותו. הספר העברי, בהצעתו, לא יעלה ויופיע כמשהו חדש מעשה ידי הדור הצעיר אלא כתוצאה מאיסוף והערכה מחדש של מה שהנחילה המסורת. לשם המחשה הוא התווה מפעל עריכה שייצור קנון סמכותי של ספרות עברית. לכלול את היינה בקנון הזה, ולתאר את לשונו הגרמנית כסוג של שבי שממנו יפדה אותו התרגום לעברית – זה ללא ספק החלק השנוי במחלוקת של הפסיפס הזה.

מקומו של התרגום במחלוקת בין ביאליק לפרישמן עמום אפוא: אי־אפשר להצביע על קו הפרדה ברור בין האוניברסליסטים תומכי התרגום לבין הפרטיקולריסטים מתנגדיו. כפי שהדגים קנת מוס - בתיאורו מאיר העיניים את המחלוקות על התרגום ועל פרסום התרגומים שהתנהלו בקרב שוחרי השפה העברית, ואף בקרב שוחרי השפה היידית, בעשור השני של המאה העשרים - אפילו אלה שהתייצבו בצד הפרטיקולריסטי של קו פרשת המים תרמו תרגומים משלהם ליצירות מופת מספרות העולם לסֵפרה הספרותית היהודית המתהווה. הדוגמאות המובהקות ביותר הן אולי תרגומיו לעברית של ביאליק עצמו לשילר ולסרוונטס, ותרגומו ליידיש של שירו של היינה ”Prinzessin Sabbath“ ("שבתא מלכה"), שעליו ארחיב מעט את הדיבור בהמשך.

למעשה, כפי שטוען לורנס ונוטי, אף על פי שתרגום עשוי להיראות על פניו כמערער על ההיגיון המדיר של החשיבה הלאומית, למעשה הוא מגויס תדיר בידי אנשים החותרים להרחיב את טווח השפה הלאומית ולאכוף עגה אחידה בבחינת נורמה ספרותית. יתרה מזו, "לאומנות תרגומית" (translation nationalism), כפי שהוא מכנה זאת, מושכת במיוחד את לבם של סוכנים המעורבים בביצורה התוכניתי של אחדות לאומית ברגעי מעבר, כאשר חבריו המשוערים של הלאום אינם מקבלים את האחדות הזאת פה אחד. "לאומנויות תרגומיות", הוא מסביר, "מתבססות על מעשים פרפורמטיביים מעין אלה מאחר שהן עומדות על שפה, על תרבות או על זהות הומוגניות במקום שבו אף אחת מהן אינה משותפת לאוכלוסייה המגוונת המרכיבה את האומה".

במקרה של היינה, האפקט המאחד כרוך לא רק בעצם מעשה התרגום אלא גם בבחירה לפדות את השבוי מן השפה ה"זרה" ולהוכיח שהוא היה תמיד שייך לשפת הלאום. בניגוד למודל המקובל של תרגום, המבוסס על ייבוא משהו זר וביותו – הוא המודל שוונוטי משתמש בו בנסחו את המושג "לאומיות תרגומית" – כאן התרגום מראה שהזר הוא למעשה שייך. במילים אחרות, ברפובליקת הספרות העברית, ויכוחים על תרגום קשורים לסרטוט הגבולות בין הְפנים הממשי לבין החוץ הממשי, גבול שנותר תמיד עמום.

שעה שביאליק עמד לשאת את הרצאתו על "הספר העברי" כבר היו כמובן תרגומים לעברית של היינה אף כי ביאליק לא הזכיר זאת בנאומו. למעשה, כתיבתו של היינה המציאה למתרגמים לעברית ולמבקרים העבריים קרקע פורייה ביותר להתנסות ולדיון באמות המידה לתרגום ובעניינים המוטלים על כף המאזניים בפעילות זו, לפני ועידת וינה ב־1913 ואחריה. התרגומים הראשונים של היינה לעברית הופיעו בתקופת ההשכלה, באמצע המאה התשע־עשרה, אם כי רק שיר אחד – ”Frau Sorge“ ("בת הדאגה") – תורגם לעברית עוד בימי חייו. קצב התרגומים הלך וגדל לקראת סוף שנות השמונים של המאה התשע־עשרה, בזמן שעולם המו"לות העברית השתנה בעקבות הופעת כתבי עת ועיתונים חדשים. התרגום הראשון שראה אור ְבּספר היה תרגומו המוּער של שלמה זלמן לוריא מ־1886 לשירו של היינה ״יהודה בן הלוי״, שיר שללא ספק נבחר בשל שייכותו למחזור ”Hebräische Melodien“ ("נעימות עבריות") ומאחר שהוא מתאר גיבור תרבות יהודי. למעשה, מתרגמים העדיפו לעתים קרובות לתרגם את שיריו של היינה שהוקדשו לנושאים יהודיים, ואפילו כאשר שירים שנבחרו לתרגום לא התייחסו ליהדות במפורש הלכו לעתים המתרגמים בעקבות מסורת התרגום של ההשכלה העברית ועיבדו את הטקסטים כך שיכללו נושאים יהודיים. בתרגומו מ־1895 ל־”Zwei Grenadiere“ ("שניגֵרַנדירים"), לדוגמה, הפך ישראל איש ברלין את שני חיילי נפוליון משירו של היינה לשני חיילים עברים – הוא כינה אותם "שני אריאל" – בתקופה שלאחר חורבן בית שני, ערב היציאה לגלות.

ההערות המרובות המלוות את תרגומו של לוריא מטשטשות את ההבדל בין ההסברים לאזכורי המסורת היהודית בשירו של היינה עצמו לבין ביאורי האזכורים שהוסיף לוריא בתרגומו. מהלך זה מטשטש את הגבולות בין מחבר למתרגם – תופעה שכפי שנראה עתידה לחזור על עצמה בתרגומים המאוחרים יותר לעברית. לוריא והמתרגמים המאוחרים יותר הללו ניצלו את הטשטוש הזה להגדרת היינה לא רק כמחבר יהודי אלא אפילו, למרבה הפרדוקס, כמחבר עברי – מחווה שהפכה את מעשי התרגום שלהם מיותרים והכרחיים בעת ובעונה אחת.

הספר הבא, שהוקדש למבחר כתבי היינה בתרגומו של צבי יוסף פפרמן, ראה אור ב־1901 בהוצאת תושיה, אותה הוצאה ורשאית שגם פרסמה את אוסף שיריו הראשון של ביאליק באותה שנה. את אחד משיריו היהודיים המפורסמים ביותר של היינה, ”Prinzessin Sabbath“, בחר ביאליק, כאמור, לתרגם לא לעברית, השפה העיקרית שבה התנהלה קריירת הכתיבה שלו, אלא ליידיש – יריבתה בפוליטיקת התחייה הלאומית והתרבותית היהודית. תרגומו של ביאליק נדפס בחוברת מ־1907שיצאהבמחאהעלאכיפתחוקיםחדשיםבאימפריההרוסית,חוקיםשאיימועלהשָבּת היהודית באמצעות הכרזת יום ראשון כיום המנוחה. כמו תרגומים קודמים לעברית של השיר הזה פוסח גם תרגומו של ביאליק על חלק ניכר מן האירוניה של היינה ומביית את השיר להקשר מזרח־ אירופי יהודי־אורתודוקסי.13 שנה לאחר מכן פרסם ביאליק סדרה של שירי יידיש שגם בהם אפשר לזהות קשר להיינה: עיבודיו לשלושה משירי הים של יהודה הלוי, אותם טקסטים שהמציאו להיינה חלקים משמעותיים של אוצר המילים של שירי הים הצפוני שלו. לאמתו של דבר אפשר לקרוא את ה"ים לידער" היידיים של ביאליק כממוקמים במרחב לשוני בטווח שבין העברית של יהודה הלוי לגרמנית של היינה. לנוכח מידת החפיפה הקיימת בין שתי השפות הגרמאניות הללו הרי מן ההכרח כמעט שעיבודיו של ביאליק להלוי שואלים חלק מאוצר המילים שלהם – לדוגמה "מַאסטבוים", תורן, או "בערג", נחשול המתנשא אל על – מתיאור הסערה במחזור "הים הצפוני" של היינה. תופעה דומה של הדים לשוניים רב־כיווניים נמצאת גם בתרגומים לעברית של מחזור "הים הצפוני".

לאורך העשורים הראשונים של המאה העשרים המשיכו כתבי עת ועיתונים עבריים לפרסם בעקיבות תרגומים של שירי היינה. אבל דוד פרישמן, מטרת ִחצי פולמוס ושל ביאליק ב־1913, היה הראשון שפרסמם במתכונת ספר אחרי אותו נאום. לשון אחר, הוא היה הראשון שנענה לקריאה שהפנה ביאליק בנאום "הספר העברי" – "זכרו את הינה!" – עם תרגומו למחזור "הים הצפוני", שראה אור בספר ב־1919.

פרישמן בחר טקסט שהתייחס במישרין למחלוקת בינו לבין ביאליק, אך לא ברור אם במעשהו זה אכן אושש את הצד שלו בוויכוח. בנופיו הנורדיים, ברשימת דמויותיו הפוליתיאיסטיות ובדיאלוג הפולמוסי שהוא מנהל עם פילוסופיית ההיסטוריה העולמית של הגל, דומה שהמחזור מגשים את שאיפתו של פרישמן למבחר תרגומים רחב ואוניברסליסטי שלא יוגבל לנושאים יהודיים. אולם "הים הצפוני" הוא טקסט גדוש אזכורים מקראיים וספרותיים עבריים, במיוחד משירת הים של יהודה הלוי. למעשה, רמיזות אלה משוות למחזור זה תפקיד הרה משמעות בתולדות התרגום מעברית לגרמנית.

אנדרטה לזכרו של היינה בברלין. צילום: Axel Mauruszat

אנדרטה לזכרו של היינה בברלין. צילום: Axel Mauruszat

פרנץ רוזנצוויג תיאר את שירו של היינה כרוח רפאים המרחפת מעל תרגומי הלוי לגרמנית. למרבה האירוניה, במובן מסוים ממלא תרגומו של פרישמן את ציוויוֹ של ביאליק לפדות את מילותיו השבויות של היינה ולהשיבן למקומן הראוי בעברית, שכן הן חוזרות לשפה העברית שבה השתמש הלוי ואף לשפת המקרא – המקור המשותף להיינה ולהלוי. תרגומו של פרישמן לשיר השמיני במחזור הראשון של "הים הצפוני", ”Sturm“ ("סערה") – שיר המסתמך על תיאורו של הלוי את צליליו ואת נופיו של ים סוער ומגיב באירוניה להצהרת האמונה החוזרת ונשנית של המשורר העברי שהאל יצילו מן הסערה – הוא דוגמה מעניינת לכך. פרישמן תרגם את תוכחתו של היינה בשורה הראשונה של הבית השני – ”!OMeer“–ל"הוי, ִשבֹלתים"במקוםהתרגוםהישיריותר"הוים".הואהשתמשבביטוישיבולת, המופיע פעמיים בפרק סט בתהלים ומתאר מבול או שיטפון גדול. זו אותה שיבולת המופיעה בספר שופטים כמילת קוד המבחינה בין מי ששייך לקולקטיב למי שאינו שייך לו, והשימוש שפרישמן עשה בה יכול להיקרא כממלא תפקיד דומה בסמנו את היינה כמישהו "משלנו", כשבוי שנפדה, ולאו דווקא כזר המתורגם אל תוך המסורת.

התרגום פורסם בהוצאת שטיבל הוורשאית מייסודו של בעל הממון שוחר העברית אברהם יוסף שטיבל. כפי שתיאר זאת מוס, שטיבל בחר להפקיד בידי פרישמן מענק נדיב שהוקדש לפרסומים בעברית, והשניים "היו שותפים לדעה כי ספרות עברית אינה יכולה להגביל עצמה לצורת ביטוי יהודית כלשהי אלא חייבת לחתור להיות חלק מספרות עולמית מוצעת וכי תרגום [...] הוא אמצעי מפתח שיהא בו להקל על ההתפתחות הזאת". ובעוד שהיינה, שזוהה בעיני רבים כמשורר יהודי, מתח כמדומה את ההיגיון של הפרויקט הזה עד גבולו, הייתה זו מן הסתם האידיאולוגיה האוניברסליסטית הזאת שגם הניעה את בית ההוצאה להזמין מיצחק קצנלסון ב־1923 תרגום לעברית של ה־Buch der Lieder (ספר השירים) של היינה ולפרסמו. הכרך בתרגומו של קצנלסון כולל את שלושת חלקיו הראשונים של אותו רב מכר נצחי, ויחד עם תרגומו של פרישמן ל"ים הצפוני" השלים את תרגום ה־Buch der Lieder כולו – מבצע שתרגום היינה לעברית לא ידע כמותו עוד עשרות שנים. קצנלסון הקדים לתרגומים פנייה מחורזת אל המשורר, שבה הסביר שהוא לא נועד לתרגם את מילותיו של מישהו אחר, שהרי הוא עצמו משורר. אף על פי כן, כתב,
הוא התמסר למשימה זו:

לא בעבור שמשורר אתה גדול, המשורר והחולם! / ולא משום שיהודי אתה, יהודי בלבך ובפיך, / גם לא מפני זה שמך שיצא לך בעולם – / תרגמתיך. / [...] / אך אתה אהבת... [...] / בשל אהבה זֹה ללא־רחמים, הו אוהב גאוני, / בת־צער־העולם, מצאת בספרך ניב לה – / ֻשתף נעשיתי לשירך, גם עֹ ֶצב־יגוני / בו נבלע.

כפי שהודה קצנלסון בסוף הקדמתו, הזדהותו עם המשורר שאת שיריו תרגם עוררה בו רגש עז כלפי ספרו של היינה, עז מכפי שחש כלפי שיריו שלו שפורסמו. כשהוא עובר על יריעות ההגהה ומעיין בשירים הוא מספר בהשתוממות: "איני זוכר שתרגמתים [...] האמנם תרגמתים? מתי? הן שירי הם". הדילמה באה על פתרונה ממש בשורות האחרונות של ההקדמה, משחזר לדימוי של ביאליק בדבר פדיון השבויים, שקצנלסון העצימו באמצעות הצגתו כדרמה משפחתית: "השירים הללו – שר אותם הינה, ואולם במקצת שרתי אותם גם־אני. הנני כאותו אדם שיצא לפדות שבוים שנשבו לבין עכו"ם; לאחר שפדה אותם והביאם לארצו ולמולדתו, הסתכל בפניהם – והנה בניו הם".

לשון אחר, דווקא תרגום היינה, מכל המשוררים, ודווקא לעברית, מכל השפות, יצר זיקה דחוסה ואינטימית במיוחד בין המחבר למתרגמו בהעמידו את סוגיית המחברוּת בסימן שאלה וברוממו את התרגום לכלל מחברוּת משותפת. ואם ראה קצנלסון את עצמו כמחבר שותף של השירים, הרי במובן מסוים הוא גם הפך את היינה למחבר עברי. והוא אינו האחרון במתרגמי היינה שעשה כן.

יש לציין שנוכחותו של היינה בעיתונות ובספרות העבריות חורגת הרבה אל מעבר לתרגומים אלה ואחרים. כפי שמרמזת הצהרתו של ביאליק, ִׁשמען של המחלוקות הגרמניות שניטשו סביב האנדרטה הגיע לדוברי העברית ולכותביה. מחברים עבריים מיקמו עצמם בטווח שלם של מפות אידיאולוגיות באמצעות דיווחיהם על המחלוקות הללו, שהחלו בשנות השמונים של המאה התשע־עשרה. לדידם של קוראי העברית, התנצרותו של היינה נותרה ככתם על המוניטין שלו, כתם שהסבירו אותו כמשוגת נעורים (אגב הדגשת חזרתו לכאורה ליהדות לקראת סוף חייו) או ככורח חומרי.

במקום השבוי שיש לפדותו, כפי שתיאר ביאליק, פרישמן ראה את היינה כאישה חטופה שהדרישה לפדותה מגוחכת. שאלת התרגום העברי של היינה, שבו יעסוק גם פרישמן עצמו, אינה נשאלת פה, ונדמה שהיא פתורה מראש

גם שפתו הגרמנית לא הייתה חפה מבעיות בעיני מעריציו דוברי העברית של היינה. המעמד הכמעט קנוני אשר משורר שבמובן מסוים היה אחד משלהם זכה לו בשפת הספרות והפילוסופיה – הגרמנית – היה מקור אפשרי לגאווה. אולם אותה גאווה גם איימה לכרסם בחשיבותה של החייאת העברית כשפה הלאומית היהודית. מאמרו הארוך של שמעון ברנפלד, "אחרחוק", שפורסם בהִשלֹח ב־1898  (בתקופה שבה שימש אחד העם עורכו הראשי של כתב העת) כמסה פרשנית על חגיגות המאה להולדת היינה ב־1897, מגלם את הדילמה בניסיונו להגיע לאיזון מושלם של קבלה ודחייה. לאחר שהוא דוחה הן את ההתקפות האנטישמיות על הצבת האנדרטה להיינה הן את הטיעונים הפילושמיים בעדה כלא מאוזנים בה במידה, הוא מאבחן את הטרגדיה של היינה כמקרה של מי שנולד לא במקומו וקודם זמנו. אלמלא נולד קודם שההשכלה היהודית הגיעה לשלב מספק בהתפתחותה עשוי היה להפוך משורר עברי דגול. מכאן ממשיך ברנפלד וקובע באורח אנכרוניסטי: "הינריך הינה היה יהודי 'לאומי' במובן הרגיל בימינו. את דת ישראל עזב, אם כי חש רגש נוחם בלבו; אבל בהנחמו על מעשהו זה, לא על עסקי הדת היה מתחרט, כי אם באשר חש בלבו, כי על ידי זה יצא מגדר הלאום הישראלי. לכן שקד מהעת ההיא והלאה להביע חבתו לישראל יותר ויותר". אבל בסיכומו של דבר הערכתו שלילית: אין מקום להיינה בתולדות עמנו, הוא מסיק, אין הוא אלא "צל עובר" שנולד מוקדם מכדי שיהיה חלק מן התחייה הלאומית, בן שאבד לשפה הגרמנית.

בתגובתו לאנטישמיות המשתלחת ששלטה לעתים קרובות בשיח של מחלוקות היינה בגרמניה יוצר ברנפלד רושם של הרהור זהיר. הצדדים לפולמוס הראשון על היינה בתוך הספרות העברית עצמה לא היו שקולים כל כך. את הוויכוח, שניטש במחצית השנייה של שנות התשעים של המאה התשע־עשרה, הצית פרסומו ב־1893 של קובץ שירי האהבה העבריים של י"ל פרץ, העוגב. הוויכוח התמקד בשתי שאלות לא קשורות לכאורה: האשמות בגנבה ספרותית מצד אחד, ומקומה של שירת האהבה במסורת היהודית מצד אחר. פרישמן היה הבולט במתייחסים לשאלה הראשונה שעה שתקף בארסיות את פרץ באחד ממכתביו על הספרות והאשימו בגנבה ספרותית מהיינה. המכתבים כולם נדרשים לבעיית המקוריות בספרות העברית בת הזמן ולהבחנה הדקה בין מחברים המושפעים באורח פורה מספרות המערב לבין אלה החוצים את גבול הלגיטימי וגולשים לשאילות ואפילו לגנבה ספרותית. דמותו של פרישמן עצמו כמבקר ומחנך, שאיגרותיו ממוענות כולן ל"ידידתי", נתעצבה על פי מודל שעיצב היינה ב־Ideen. Das Buch Le Grand (אידיאות. ספר לה־ גראן).

אבל פרישמן טרח להרחיק את עצמו (ואת ש"י אברמוביץ, למשל, שאותו השווה באהדה לטורגנייב), מן הפלגיאטורים גרידא, שגינה במכתביו. מחברים לא אותנטיים אלה איימו לטענתו לקעקע את כל מפעל הספרות העברית המודרנית. תחושת סכנה זו קיננה בעומק השקפת עולמו של פרישמן - הוא האמין שהספרות העברית מאבדת במהירות את קהלה מאחר שאינה משכילה להפוך לספרות אירופית. אבל חיקוי מחברים אירופים כאדגר אלן פו, פול ורלן או שנדור פטופי, התעקש פרישמן, אינו הדרך הראויה. והצורה הבזויה ביותר של גנבה ספרותית הייתה לדעתו החיקוי העברי של היינה. "כן ידידתי", פנה למכותבת מכתביו, ואמר: לא טעות סופר לפניך בזה, כי אני באמת קראתי עתה בשם הינה. האם תתפלאי ידידתי הנעימה? האם לא תביני איך יועיל עוד איש לעשות כדבר הזה? האם תאמרי בנפשך עד כמה מן החוצפה אשר דרושה לאיש אשר יבוא לחקות גם את הינה בשעה שעליו לדעת, כי בימים האלה גם הילד המוטל עוד בערש כבר יודע את המשורר הזה בעל פה, והרי הוא כאילו גנב איש אשה מחיק בעלה ומביא אותה לבעלה זה בעצמו למכרה? ואולם הדבר הזה אמת הוא! הינה הוא העצם בגרונם של כל משוררינו יחדיו, בהינה יבואו ובהינה יצאו, בהינה ישכבו ובהינה יקומו, ואני עוד אמצא לי חזון למועד להעביר לפניך את משפט המעשים אשר נעשו בספרותינו עם הינה זה. על כל צרה שלא תבוא תמצאי אצל סופרינו את הינה. אכן מחלת הדור היא!

במקום השבוי שיש לפדותו, כפי שתיאר ביאליק, פרישמן ראה את היינה כאישה חטופה שהדרישה לפדותה מגוחכת. שאלת התרגום העברי של היינה, שבו יעסוק גם פרישמן עצמו, אינה נשאלת פה, ונדמה שהיא פתורה מראש. אין צורך להבהיר באיזו שפה מדקלם "הילד המוטל עוד בערש" את מילות המשורר, והבעיה איננה שיש לזכור את היינה, כפי שיקרא ביאליק בנאומו, אלא שהיינה זכור טוב מדי.

אולם הערתו האירונית ביותר של פרישמן על נושא הגנבה הספרותית מופיעה בשלב מוקדם במכתביו, כאשר הוא מצטט במישרין את המשורר הכה מוכר ועם זאת הכה שנוי במחלוקת. לשם “Ein Juengling liebt ein Maedchen” ,"כך הוא בוחר באחד השירים מתוך "האינטמרצו הלירי (שהולחן, בין היתר, בידי שומאן). פרישמן מביא את שורותיו האחרונות של השיר במקור הגרמני כתוב באותיות עבריות, כלומר, בתעתיק גרמני־יהודי. שורות אלה מצביעות על כך שהאהבה לעולם היא חוויה ישנה וחדשה, ובמובן מסוים הן חותרות תחת עצם רעיון הגנבה הספרותית: "עס איזט איינע אלטע געשיכטע אונד בלייבט דוך איממער ניי, אונד וועם זיא יוסט פאססיערט, דעם בריכט דאס הערץ אנטצוויי". למרבה העניין, הד לאותה שורה נמצא בחילופי הדברים בין משה לייב ליליינבלום ליוסף קלוזנר – שניים מן הקולות הרשמיים הבולטים ביותר של רפובליקת הספרות העברית בתפר שבין המאות התשע־עשרה והעשרים. דבריהם לא התמקדו באותנטיות קולו של פרץ אלא במידת הלימוּתו של הנושא המרכזי של אוסף השירים הנתון למחלוקת – האהבה.

בהתקפתו על פרץ ועל משוררי אהבה עבריים אחרים הציג ליליינבלום שני טיעונים השרויים כמדומה במתח הדדי: מחד גיסא, לספרות העברית חסר הבסיס הימי־ביניימי של שירת האהבה האירופית. לדעתו, שירת האהבה של "היינע ואחרים בשפות העולם" מושרשת במסורות החצרוניות של ימי הביניים, המספקות לה "יסוד נכון". "אנחנו", לעומת זאת, "שלא היה בחיינו יסוד כזה, אין לנו גם יתד לתלות עליה שירים כאלה". ליליינבלום לא התעכב על מעמדו של היינה כיהודי במסגרת מסורת זו ואף לא העלה את הנושא הקשור של יחסו הדו־ערכי לימי הביניים. אף על פי כן, דומה ששאלות אלה עולות במובלע כאשר ליליינבלום מצטט (בגרמנית) משפט קצר אחד משירו של היינה – ”Es ist eine alte Geschichte“, "זהו סיפור ישן־נושן" – לאישוש הטיעון ההפוך בחלק השני של מאמרו.

מאידך גיסא, ליליינבלום טוען ששורשיה האמתיים של שירת האהבה אינם נעוצים בימי הביניים האירופיים אלא בתנ"ך. כך למשל במסירותו של יעקב לרחל ובשירה הגדולה של שיר השירים. אכן סיפור ישן נושן וסיפור שבעיני ליליינבלום השראתו אינה זמינה לכותבי העברית בני הזמן. אבל כפי שהזכיר לקורא קלוזנר בתשובתו, ליליינבלום ציטט רק את הרישא של השורה. כמו נישא על כנפי נעימתו המפורסמת של שומאן הוסיף קלוזנר: ”und bleibt doch immer neu“, "ובכל זאת נותר תמיד חדש" – וטען בתוקף שהאהבה היא נושא אוניברסלי, נושא שבני כל התרבויות וכל הגזעים יכולים לכתוב עליו ולהזדהות עמו. לדידו של קלוזנר, שירת האהבה של פרץ היא עדות חיה לאוניברסליות הזאת. יתרה מזו, היא מעידה שהשפה העברית מסוגלת לייצר שירה "אירופית" אמתית, שירה שלא הייתה מביישת את היינה עצמו.

דומה שלא במקרה חילופי הדברים כולם חוזרים שוב ושוב ל־Lied אחד, מטעימים ושבים ומטעימים את המילים ”Es ist eine alte Geschichte“ בגרמנית ובתעתיק עברי. תועלתו של שיר קצר זה מתחוורת אולי ביתר שאת אם מעיינים בחלקו הראשון, שאיש מן הפרשנים אינו מצטט: "צעיר אוהב נערה / אך היא באחר בחרה". שני הבתים הראשונים ממשיכים לתאר נרטיב של אי־הבנה, בגידה ואכזבה הדדיות ההורסות את שני הצדדים. אם בלב הדיון על אודות השלכות החיקויים והעיבודים של שירת האהבה של היינה בשפה העברית עומדת השאיפה המשותפת לפרישמן ולקלוזנר שהספרות העברית תהפוך אירופית, הרי נושא האהבה הנכזבת מטיל כמדומה צל אמביוולנטי על אותו מפעל. דומה שהציטוט מרמז לכך שמחברים עבריים אינם יכולים אלא להיכסף למצוא לעצמם מקום בסֵפרת הספרות האירופית, מקום שאליו לא יגיעו לעולם, כמו הצעיר חולה האהבה בשיר.

בנאומו מ־1913 ובמאמרו, ביאליק אינו מצטרף למקהלה ואינו מצטט את השיר. אולם מחוות מיקומו של היינה – שהוא מתאר כזכור כשבוי אשר יש לפדותו – בתוך "הספר העברי" שהוא מתכנן מרמזת לכך שביאליק הופך את היוצרות בוויכוח הזה. היינה כבר אינו כלי – לגיטימי או לא כל כך לגיטימי, תלוי בעמדת המבקר – שבאמצעותו מפלסת הספרות העברית את דרכה לאירופה. להפך, הוא דוחה מכול וכול את חבל הארץ האירופי שעל אדמתו מבקשים מעריצי המשורר להקים לו אנדרטה ("בשום פנים לא הייתי פודה את פסל מצבתו המפורסמת של הינה", הוא כותב, ומוסיף: "תהא נא מצבה מטולטלת זו סמל מוחשי לנשמת בן ישראל ונדודיה הרבים") ומעדיף תחתיו מרחב של קנון עברי וספר עברי המשלב בתוכו "בנים אבודים" כהיינה ושפינוזה. מטעמים רבים, מקומו של היינה באותו קנון ובטריטוריה הלאומית היהודית שלבשה צורה במאה העשרים נותר בעייתי בעשרות השנים הבאות.

הצל הנאצי

בתחילת מרץ 1936 הקדיש היומון דבר את עמוד השער של מדור הספרות שלו לציון שמונים שנה למות היינה. במרכז העמוד נדפס שירו של ריכרד דהמל "מצבת זכרון להינה" (שנכתב ב־1895 במחאה על ההתנגדות האנטישמית להקמת האנדרטה בגרמניה) בתרגום לעברית. ברשימה שליוותה את התרגום תיארה לאה גולדברג את היינה כדמות עתירת פרדוקסים השייכת ואף אינה שייכת לתרבות האירופית. התיאור מתאים גם לגולדברג עצמה, שהמשיכה להתעניין עניין רב בתרבות האירופית בכלל והגרמנית בפרט אפילו אחרי שנאלצה לעזוב את גרמניה. היינה שימש אפוא מדיום שבאמצעותו אבחנה גולדברג את היחס האמביוולנטי לתרבות האירופית שנותרה מאחור.

מהדורת 1938 של התרגום ל־”Deutschland ein Wintermärchen“, שראה אור לאחר מות מתרגמו, שמחה בן־ציון, תחת הכותרת ארץ אשכנז: הגדה של סתו, היא דוגמה מאלפת נוספת לדרכים שבהן שימשו היינה וכתיבתו אמצעי להבעת מורת רוח מן ההתפתחויות הפוליטיות בגרמניה. התרגום הופיע בצירוף הערות מקדימות ופרשנות נרחבת פרי עטו של דב שטוק, שלימים ִעברת את שם משפחתו לסדן, ולווה באיורים מעשה ידי בנו של המתרגם, הצייר נחום גוטמן. אחרית הדבר נפתחת באזכור מאמרו המפורסם של ביאליק על הספר העברי. סדן מצטט את הקטע שניתחתי קודם וקובע שהמשימה שביאליק התווה בו – פדיון היינה השבוי מכלא השפה הגרמנית – לא מולאה. התרגומים הרבים שפורסמו, הוא פוסק, אינם משקפים את גדולת המשורר. בן־ציון, הוא מוסיף בנימה פושרת משהו, הוא מן השקדנים בין אלה שניסו לתרגמו, "ועם זאת יתעלם משורת־האמת מי שיבקש לומר, כי כיבוש שנכבש כאן היינה הוא כיבוש מלא וממצה, שאינו מניח לאחריו תביעות בלא סיפוק".

חוות דעת זו מתייחסת לניסיונות התרגום הקודמים של בן־ציון: תרגומיו שראו אור ב־1922 בספר צלילים (קובץ של שירי היינה לבני הנעורים) וכמה תרגומים קצרים שנדפסו בעיתונים ובכתבי עת לספרות. כאשר הוא מגיע לתרגום ”Deutschland ein Wintermärchen“, אשר לו מוקדש עיקר הדברים, נעשית נימת דבריו של סדן אוהדת יותר. להמחשת הצלחת המתרגם הוא מציג בחלק השני, הארוך יותר, של אחרית הדבר שלו דוגמאות לרוב לאסטרטגיות השונות שנקט בן־ציון כדי לשמר את המשקל השירי של היינה. לשם כך הוא עוקב אחר ההבדלים המגוונים שיוצרת מלאכת התרגום: מקומות שבהם חייבת העברית להכביר מילים יותר מאשר הגרמנית ולהפך, או מקומות שבהם מוחלפים אזכוריו הגרמניים והקתוליים של היינה בשפה מקראית או תלמודית ואפילו ברמיזות לשירת ביאליק. פרשנותו של סדן עוטה צורה של רשימת מצאי, אבל מה שהוא עושה מורכב יותר. למעשה, התרגיל הזה מעלה את השאלה באיזו מידה העברית והגרמנית בנות השוואה. קיום שתי השפות בכפיפה אחת נגזר כמדומה מעצם המונחים המגדירים את המשימה שהפרשן קיבל על עצמו. סדן עוקב אחר ההפרזות והחסרונות הכרוכים במלאכת התרגום, אבל הנחתו היא שקוראיו יכולים לראות בו בזמן את הגרמנית ואת העברית ולפיכך מסוגלים להעריך את התרגום. שתי השפות מופיעות יחדיו על הדף. הגרמנית אמנם "מתורגמת" לתעתיק עברי, אבל בכל זאת היא מזמנת אל הטקסט של סדן קורא היכול להבינה. לשון אחר, הוא מניח שרבים מקוראיו מבינים את שתי השפות ובמובן זה מגלמים את הדו־קיום ביניהן ואף אינם זקוקים לתרגום כדי לקרוא את השיר. מטרת התרגום אפוא היא לפדות את השבוי ולצרפו, כבן הלאום היהודי, למעגל השפה הלאומית.

המקרה של סדן איננו, כמובן, דוגמה מבודדת לתעתוק לעברית של הגרמנית המודרנית של היינה. כשפה גרמאנית הנכתבת אותיות עבריות היא מזכירה חזותית את היידיש, אולם עגתו של סדן היא בעצם צורה של Judendeutsch (גרמנית־יהודית), שהדוגמה המפורסמת ביותר שלה בדפוס היא התרגום לגרמנית של החומש של משה מנדלסון, שנדפס באותיות עבריות כדי שיהודים שאינם דוברי גרמנית יוכלו לקוראו ולנצלו כעזר הוראה אפשרי ללימוד השפה הגרמנית. יהודים גרמנים הרבו להשתמש בגרמנית־יהודית לאורך המאה התשע־עשרה (זו למשל הייתה שפת התכתובת העדיפה של בני משפחת רוטשילד במשך עשרות שנים). כפי שראינו, מבקרים כמו פרישמן נהגו להשתמש בתעתיק זה בצטטם סופרים גרמנים כגון היינה. אולם בזמן שסדן השתמש בה לאותה מטרה ב־1938, הגרמנית־היהודית כבר לא הייתה עוד בשימוש נרחב. בקרב הציונים היא הוחלפה בעברית, ואילו מרבית היהודים הגרמנים עברו לשימוש מלא בגרמנית תקנית. אכן, אף הנוהג של ציטוט סופרים גרמנים בתוך טקסטים בעברית פינה מקום בדרך כלל לשימוש בגרמנית תקנית הכתובה אותיות רומיות. בחירתו של סדן להחיות את הנוהג קשורה קשר הדוק לכמה מבחירותיו של בן־ציון כמתרגם והיא מאירה את האופן שבו תפסו השניים את השלכות תרגומו של היינה לעברית בעת ההיא.

אחת הבחירות הללו, שסדן אינו מרחיב עליה את הדיבור, היא העדפתו של בן־ציון לתרגם את ”Deutschland“ שבכותרתו של היינה ל"אשכנז" – ההגדרה העברית המסורתית של מרחב התרבות דוברת הגרמנית במרכז אירופה – במקום לכינוי הגיאופוליטי העדכני יותר: "גרמניה". גבולות הֵישות שהיינה כינה Deutschland כשכתב את הפואמה באמצע שנות הארבעים של המאה התשע־עשרה, עשורים קודם שהוקמה הקיסרות הגרמנית, רחוקים מלהיות מוגדרים באופן חד־משמעי. בדומה, גם הכינוי "אשכנז" הוא נזיל במובהק, וחל גם על האזור דובר הגרמנית במרכז אירופה וגם על היהודים הדבקים ב"מסורת אשכנז". כלומר, יש לו משמעויות פנים־יהודיות וחוץ־יהודיות בעת ובעונה אחת. כאשר פורסמה גרסתו העברית של השיר בשנות השלושים של המאה הקודמת, "אשכנז" עדיין היה אזכור מובן של גרמניה. אבל מצב זה עתיד היה להשתנות עד מהרה, ו"גרמניה" ונגזרותיה נעשו לשמות העבריים היחידים של ישויות פוליטיות שונות שהתיבה Deutschland ונגזרותיה הופיעו בשמותיהן (כגון הקיסרות הגרמנית או הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית). כל זה מעניק צבע מיוחד להחלטת המתרגם למקם את שירו של היינה ב"אשכנז".

בן־ציון מת ב־1932, טרם עליית הנאציזם לשלטון וקודם שארץ אשכנז בתרגומו לעברית ראה אור. אבל בשעה שסדן וגוטמן עבדו יחד על הפרסום ב־1938 נתכוננה בתפיסתם זיקה ברורה בין Deutschland של היינה לגרמניה הנאצית. בהערותיו מצטט סדן את דברי היינה על שאיפות ההתפשטות הטריטוריאלית של הלאומנים הגרמנים, וקובע: "הפואימה המצויינת הזו של משורר גדול ממוצא עמנו שדבק באהבה בארץ אשכנז והמתארת, דרך ביקורת שנונה, נרגשת ורבת־כאב, רקע אפל ומבעית, עלולה להחרידנו ביותר מתוך שגם אנו בימינו, ימי החשכה בגרמניה, כאילו רואים לפנינו את המשכו".

סֵפרה הציבורית הישראלית, לעומת זאת, דנו אף דנו ברלוונטיות האידיאולוגית של היינה. הדיון התמקד בשאלה אם יש לראות בו משומד ובוגד או להפך – נציג מוקדם של הרגש הלאומי היהודי

מעברו של סדן מ"אשכנז" ל"גרמניה" והזיקה שהוא כונן בין השיר למצב הפוליטי של אותו זמן בגרמניה מתאששים ברוב עוצמה באיוריו של גוטמן לספר. הכריכה בעיצובו מציגה את הנשר הפרוסי האוחז בטופרי רגלו האחת בחרב ובטופרי רגלו האחרת בצלב קרס. צלב הקרס מופיע שוב ושוב ברבים מהאיורים. באחד מהם נראה חייל המתרחק משלט הגיבורים הפרוסי לעבר צלב קרס כשהמילים "לפנים" ו"כיום" מבהירות את טיב תנועתו בזמן. במקום אחר צייר גוטמן דמות המבעירה ערמה גדולה של ספרים, ובאיור האחרון בספר – קבוצת אנשים מניפי דגלים שעל הראשון שבהם מתנוססת המילה "חֹפש" צועדת מעל תל שתחתיו קבורים צלב קרס, גולגולת והנשר הפרוסי. איוריו של גוטמן מציעים תרגום חלופי – אם נרחיב את המונח – לתרגום הלשוני של אביו. הם מדגישים את המרחק בין קורא העברית לשפה הגרמנית מצד אחד, ואת הזהות העכשווית המתקיימת בין השפה הגרמנית לרדיפת היהודים מצד אחר. דבר זה הופך את השיר, במובן מסוים, לשיר שאינו בר תרגום. בד בבד, האיורים פונים דווקא אל שיריו של היינה ואל שפתו הגרמנית כדי להבין את התפנית האלימה שעברו הגרמנים ולבקרה. הספר גם מציע אפוא היסטוריה חלופית למיתוסי המוצא הנאציים ולרטוריקת הרייך בן אלף השנים.

דינמיקה דומה עולה מן השימוש שעושה נתן אלתרמן בדמותה של לורליי – הסירונית המיתית של נהר הריין שהיינה תיאר באחד מן המפורסמים בשירי ה־Buch der Lieder – בשניים משירי הטור השביעי. הלורליי הפכה דוגמה מובהקת לניסיונם האבסורדי והבלתי אפשרי של הנאצים למגר מתוך התרבות הגרמנית את האלמנט היהודי, שכן הם המשיכו לשיר את השיר האהוב בלחניו הידועים ולהדפיסו באנתולוגיות של שירה גרמנית, אם כי שם המחבר שונה ל"אנונימוס" ולעתים אף ל"בלתי ידוע מאז.

ב-1932 אלתרמן פרסם את ה"לורליי" הראשון שלו ב־1942 בתגובה להגעת הצבא הנאצי אל נהר הדון. השיר נע הלוך ושוב בין הגרמנית של היינה לעברית של אלתרמן ושוזר זה בזה שני חזונות אפלים אך שונים בתכלית: הדימוי הרומנטי של דמות נשית מפתה ובד בבד מאיימת המופיעה בשירו של היינה מצד אחד, ותפיסתו של אלתרמן את האלימות ואת הסכנה המגולמות בהתקדמות הנאצית מזרחה מן הצד האחר. אלתרמן יוצר פרודיה גרוטסקית של לורליי בדמות הפיהרר הנאצי הקם על סלע הנשקף אל הנהר. השיר עושה פרפרזה על היינה אגב תעתוק עברי של הגרמנית שלו: "ֶארֶקמטַזְיֶנה גוֹלֶדֶנןַ הֶרה/מיטַאְיֶנם גוֹלֶדֶנהַ קם"("הוא מסרק את שערותיו במסרק זהב"). הוא מתאר את החיילים ההורגים ומתים בשמה של דמות מפתה אך מסוכנתזובזמןש"רוּהיג ְפליְסט ֶדר ַרְין" ("הריין זורם בנחת"). תיאורו מגיע לשיא ובחזון האלימות האפוקליפטית שתביא את המלחמה הזאת אל סופה, ומסתיים במילותיו של היינה: "אוּנד ַדס ַהטמיטִאיְהֶרםזינֶגן/דילורליֶגַטן"("ואת זאת עשתה הלורליי בשירתה").

אלתרמן,כמוסדן, מסתמך על המסורת של כתיבת ה־Judendeutsch, היינו תעתוק גרמנית תקנית באותיות עבריות. בחירתו של אלתרמן לתעתק את מילותיו הגרמניות של היינה מעל דפי עיתון יומי עברי ב־1942 מרתקת, במיוחד לאור השינוי שהתחולל בגישתו כלפי השפה הזאת בעצם ימי המלחמה ולאחר שהגיעה לסופה.

אלתרמן חזר ללורליי בשיר שפרסם בספטמבר 1944, משנפוצו בארץ ישראל המנדטורית הידיעות על הגעת החיילים האמריקנים אל נהר הריין. השיר המאוחר יותר הזה, "שחרורה של לורליי", מדוד יותר בנימתו. השפה הגרמנית מוגבלת בו לציטוטים קצרים, ודומה שהמשורר מעיין בהשלכות התרבותיות של שנות האלימות:

כוכביםממרום/השקיפוהַרְיָנה./ֻנְפּצוּבערים/פסליושלַהְיֶנה,/ולורליקמה, / ובצעד טופף / יצאה מן הספר / לקול המתופף. / והעיר מדורות / של ספרים הבעירה/ורקדהלורלי/עלחביתשלבירה./צעקהוהריעה/"ֶפֶר ֶקה"ו"ניֶדר"/ וזרקהאלהלהב/אתבּוּך ֶדרליֶדר/ואחרשנשרף/זההספרבאש/היאעלתה עלרכֵבי/הצבאהכובש/כילפניהקצינים/שִענוּוהמיתו/דהרוהולקיריות/הלך המיתוס.../ובנסועהרכב/עלמתועלחי/עלפני ַהְיֶנהעברה/העלמהלורלי/ ותכוון אליו אש / ויפול אל הקיר / ...בן חלוף המשורר / אך נצחי הוא השיר.

מבחינת אלתרמן, המסקנות היו ברורות. כפי שמספרת זיוה שמיר, הוא סילק את כל ספרי הגרמנית מספרייתו – למעט ספריו של היינה – והשליך את עבודות התרגום המוקדמות יותר שלו מן השפה הזאת.

רחוב היינריך היינה

השלב הישראלי בקריירה העברית של היינה נחנך בקובץ התרגומים של אביגדור המאירי, שראה אור תחת הכותרת נעימות עבריות בדצמבר 1947. בכותרת שבחר המאירי יש כדי להטעות, שכן הספר מכיל מבחר שירים שהיינה כתב לאורך הקריירה שלו ולא רק שירים מן האוסף המאוחר Romanzero, שאחד מחלקיו אכן קרוי Hebräischen Melodien. המאירי הצדיק את בחירתו בהדגישו שבחר את "שיריו הישראליים" של היינה. לפיכך הוא בחר שירים שלכאורה אינם יהודיים (דוגמת ”Für die Mouche“ – "אל המוש"), ועם זאת, לדעתו, הם ישראליים מובהקים באופן כלשהו; ולעומת זאת הוא פסח על שירים אחרים (דוגמת ”Gedächtnisfeier“ – "טקס אזכרה", מחלק הקינות של ה־Romanzero, שבו חוזה היינה שלאחר מותו לא ישירו מיסה או יאמרו קדיש על קברו), שלהערכתו אינם ישראליים באופיים אף שהם מתייחסים במפורש לזהותו היהודית של היינה. על כן, למרות העובדה שההבחנה בין שירים ישראליים ללא ישראליים נותרת לא מוסברת, אמות המידה המוצהרות של הספר מעידות במישרין על הלאמת העברית כשפה הישראלית. המנגינות ה"עבריות" של היינה ראויות אפוא סוף סוף להיכנס לשפה העברית, אם כי, כפי שנראה, להיתר כניסה זה קמו גם מתנגדים.

כמו בתרגומים מוקדמים יותר של היינה לעברית, גם המאירי הקדים לספר הערות המצביעות על מה שמוטל לדעתו על כף המאזניים במפעלו זה. הוא מתחיל את הקדמתו באנקדוטה מן הקונגרס הציוני שנערך בווינה ב־1913. כזכור, בקונגרס זה התנצחו פרישמן וביאליק על סדרי העדיפויות העומדות על הפרק: לתמוך בכותבים צעירים כדי שיוכלו ליצור יצירות חדשות וגדולות בעברית, או לחלופין לערוך ליקוטי ספרות ולפרסם אוצרות קיימים של הספרות העברית והיהודית, ואגב כך להופכם זמינים לציבור רחב ולאפשר להם להעשיר את הספרות העברית החדשה המתגבשת. בטיעונו בעד לקט כזה – "הספר העברי" כפי שהוא מכנה אותו – קרא ביאליק למאזיניו ולקוראיו לזכור את היינה ולפדותו משביו באמצעות תרגומו לעברית.

באנקדוטה שמספר המאירי, המחלוקת בין ביאליק לפרישמן עוטה גוון נוסף. הוא נזכר בשיחה שניהל עם פרישמן בקונגרס, אשר בה הפגין פרישמן בקיאות לא מבוטלת בספרות ההונגרית: "יש לכם אותו, מה שמו, מאדאץ', זה שכתב את 'הטראגדיה של האדם', עליך לתרגם את זה לעברית. ספר הגון. ספר עמוק. ויש לכם אותו משורר, ליריקן מובהק, מה שמו, זה, פטיפי, מהפכן גדול.
עליך לתרגם אותו. בחור פראי כזה. מת צעיר...".

המאירי לא נזקק להרחיב את הדיבור ולפרש שדברים אלה מבטאים את תמיכת פרישמן ברעיון של קנון אוניברסלי של ספרות "הגונה" ו"עמוקה" שתתורגם לעברית או, אם נחזור למושגיו של לורנס ונוטי, בלאומנות תרגומית. ברגע זה, הוא ממשיך בסיפור האנקדוטה שלו, נכנס ביאליק לחדר ולשמע הדברים הצטרף לשיחה ואמר, אגב חיקוי סגנונו של פרישמן: "'ויש לכם אותו משורר, מה שמו, זה שכתב שירים, שמו היינה, עליך לתרגם אותו, שירים לא רעים...' 'הוא לא שלהם,' אמר פרישמאן כמתקן את 'טעותו' של ביאליק 'הוא גרמני.' 'גרמני, אבסטרי, היינו הך,' השיב ביאליק. 'גרמניה ואבסטריה־הונגריה גם כן היינו הך. תרגם־נא, תרגם, בחור. נחוץ תרגום יפה. מן המקור...'".

כאן מפרש המאירי חלק מהסבטקסט ומבהיר שהערתו האחרונה של ביאליק הייתה עקיצה אישית שכוונה נגד פרישמן – רמז לכך שהמתרגם הפורה נעזר אולי מעת לעת בתרגומים קיימים לרוסית. אז פונה המאירי לסכם את האנקדוטה באומרו שאף על פי שביאליק התבדח, הרמז הזה נצרב בזיכרונו. שאר ההקדמה מוקדש לתסכולים הכרוכים בתרגום שירתו הפשוטה לכאורה של היינה אגב הקפדה על המשקל ועל החריזה. כמו קצנלסון לפניו, המאירי מסנגר על חירותו האמנותית של המתרגם ובסופו של דבר תובע את הזכות העברית/ישראלית על היינה כמשורר עברי: "לא מעטים הם המקרים, שבהם התרגום עולה על המקור, פירוש – במקרה דנן: – היינה העברי הוא יותר היינאי מאשר הגרמני".

אלא שמשמעות הערתו של ביאליק טעונה הרבה יותר מכפי שמציג אותה המאירי שעה שהוא מתאר את השיחה. אסור לשכוח שהיא התקיימה בווינה, ב־1913, ולפיכך דומה שבהפנותו אל המאירי, אזרח דובר הונגרית של האימפריה האוסטרית־הונגרית, את המילים "גרמניה ואבסטריה־ הונגריה [...] היינו הך" הפגין ביאליק זלזול בוטה בקולות הלאומיים הרבים שטענו בקול גדול שהלאומים המרכיבים את האימפריה אינם "היינו הך". אולם ביאליק לא ביקש לזלזל בתנועות הלאומיות בנות הזמן אלא להצביע על כך שבעבורו ובעבור בני שיחו, כציונים וכשוחרי השפה העברית, היינה ניצב מעבר להבחנה בין הונגרים, גרמנים, צ'כים ואחרים מאחר שהיה יהודי. יתר על כן, בחילופי הדברים בין פרישמן לביאליק כפי שהמאירי זוכר אותם מהדהד הוויכוח ביניהם כפי שהוא מתועד בתעתיקי הקונגרס, אף שהוויכוח עצמו אינו מוזכר בהקדמה לתרגומים מ־1947.

אם נחזור על הדברים בקיצור הרי פרישמן הביע את תקוותו שהספרות העברית תהפוך באמת ספרות אירופית ותעמוד בקנה המידה האוניברסלי של מודרניזם גבוה. בשנים הבאות תשתקף אותה תקווהבסדר היום שלו כּעורך של הוצאת שטיבלש הזמין ופרסם תרגומים שלטווח רחב של יצירות פרי עטם של כותבים אירופים (בין היתר תרגומו שלו ל"ים הצפון" ותרגומו של קצנלסון לשאר ה־Buch der Lieder). ביאליק, לעומת זאת, ניצל את ההזדמנות כדי להביע את התנגדותו הנחרצת לעמדה האוניברסליסטית, וטען בזכות ספרות עברית הנסמכת על סֵפרה יהודית מובהקת של כותבים קודמים, ועל הערכים ועל אמות המידה האסתטיים שהתכוון לקדם באמצעות ליקוטו של "ספר עברי". על ידי מיקומו של היינה בספר העברי אותת ביאליק על עמדתו הייחודית במחנה התרבותי־ציוני ועל נכונותו להרחיב את גבולות הקנון שלו כך שיכלול עבודות שלא נכתבו בעברית, ואפילו את כתביו של מומר. ערב הקמת המדינה השתמש המאירי באנקדוטה זו כדי למקם את תרגומיו בתחומי מפעלו של ביאליק באמצעות ייצוגו של היינה כמחבר יהודי היכול סוף סוף להיעשות נאמן יותר לעצמו בתרגום לעברית. בכך הוא גם רימז לעובדה שכתוצאה מהפיכת העברית לשפת המדינה איבדה שאיפתו האוניברסליסטית של פרישמן את תוקפה.

סמוך לפרסום ספרו של המאירי החל שמואל פרלמן מפרסם בתחילת שנות הארבעים של המאה שעברה סדרה שאפתנית של תרגומי הפרוזה של היינה. בשנות החמישים עתיד פרלמן לתרגם בשיטתיות כמעט את כל גוף הפרוזה בכתיבתו של היינה – דבר שזיכה אותו בפרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת. מפעל זה מבוסס אף הוא על ההנחה המובלעת שעם הפיכת העברית לשפת המדינה אפשר כבר לא רק לסגל את היינה לעברית אלא גם לתרגמו במלואו ובאורח שיטתי לשפה זו ולבייתו במרחב הלאומי. תרגומיו של פרלמן הופיעו בסדרת ספרים בהוצאת מוסד ביאליק, סדרה שהוא עצמו היה עורכהּ ושהוקדשה כל כולה למילוי קריאתו של ביאליק לבצע "פדיון שבויים" באמצעות תרגום מחברים יהודים שכתבו בשפות אירופיות. את חלק הארי ברשימת התרגומים של פרלמן תפס היינריך היינה, לצד קומץ תרגומים של דמויות מתבקשות ופחות מתבקשות מאליהן, החל במשה מנדלסון, עבור בגאורג ברנדס והנרי ברגסון וכלה בזיגמונד פרויד. פרלמן ועמיתיו במוסד ביאליק המירו את מטפורת השבי של ביאליק במטפורה תיאולוגית אחרת, שאפתנית יותר במובן מסוים. הסדרה נקראה "לגבולם", רמיזה לנבואת הנחמה של ירמיהו (פרק לא) החוזה את סוף הגלות. באמצעות הרמיזה להבטחה "ושבו בנים לגבולם" מיקם פרלמן את עבודת התרגום שלו במסגרת תוכנית משיחית רחבה מזו שאליה רימז "פדיון השבויים" שהציע ביאליק. בתוכנית זו, הקמת המדינה וקביעת גבולותיה מכוננות את השיבה שעליה התנבא ירמיהו. רק עם סגירת מעגל זה, טען כמדומה פרלמן, אפשר להתייחס ברצינות למשימת פדיון השבויים ולהשבתם לגבולם.

עמנואל בן־גריון, בסקירה שכתב על שני הראשונים בסדרת תרגומיו של היינה, הדגיש את תהודתה של הכותרת "לגבולם". בן־גריון מציין שמפעלו של פרלמן נועד "לתת את היינה בשלמותו בשפת אבותיו, שהוא עצמו לא ידע ממנה כי אם שברי פסוקים", והוא ממשיך ומפתח טיעון בדבר שני משפטים שנערכו להיינה – "משפט אשכנז עם היינה, משפט יהודה על היינה" – שאת שניהם הצדיק בן־גריון במידה מסוימת. אולם הראשון, טען, לא היה רלוונטי למן הרגע ש"אשכנז לקחה עליה, וביודעים ובזדון, תפקיד סדום שבימינו", בעוד שאת תוקפו של השני ביטלה הציונות באמצעות ההתגברות על הגלות. "תמה המלחמה הממושכת של כנסת ישראל על נשמת היינה", הכריז - וזאת מבלי שיהא אפילו צורך בפסק־דין כלשהו. גוף המשפט הזה מעורה בתנאי הגלות, ואוירתו – אוירת הגלות. [...] בהיווצר האפשרות לתיקון האומה על אדמתה – נוצרים גם התנאים המוקדמים לביטול הטעות הזאת [כלומר התפיסה המוטעית שלפיה יש לבחור בין שתי אפשרויות: להוקיר את היינה או לגנותו] ולעקירתה, לאו דווקא בצורה זו שהיינה יתגייר שוב, או שישובו ויטעוהו כביכול על אדמת מולדתו האמיתית, אלא שבטל היסוד לקנאה הלאומית־ספרותית וממילא שגם בטלה אחותה השנאה, שתיהן בנות אהבה שאינן יודעות את נפשה. העברי ששב אל אדמתו אינו עוד עוין לגרמנית על שבתחומיה התפתח הכישרון הזה ועלה כפורח.

אנשי רוח ישראלים דוברי גרמנית  ניצלו את ההזדמנות של יובל המאה למותו של היינה כדי לבחון את העבר הגרמני־יהודי ולהרהר על המשך נאמנותם לו כחברים פעילים בסֵפרה תרבותית המפנה עורף לשפות הגולה ולתרבויותיה

אף שבסיכומו של דבר ביקר בן־גריון את הבחירה בכותרת הטעונה לסדרה ושלל את האפשרות "להחזיר" את היינה למולדת שמעולם לא הייתה שלו, הוא הסכים עם ההיגיון המונח בבסיסה, שאותו פענחתי קודם: משהוא מעוגן בטריטוריה לאומית יהודית נעשה היינה העברי קריא מאי פעם.

אולם אף על פי שבסדרה של פרלמן משמשים היינה ויהודים אחרים שלא כתבו עברית להדגשת הגבולות המתגבשים של הֵישות המדינית היהודית החדשה ולהבהרת ההשלכות התרבותיות של התגבשות הגבולות הללו, שני חלקי המשוואה היו רחוקים מלהיות יציבים בעת פרסום הספרים. עצמאות ישראל הושגה ללא החלטה או הסכם על גבולות המדינה, ולכן השגת מטרותיה הטריטוריאליות של הציונות לא הפיגה את החרדה הנוגעת לטריטוריה ואת הצורך להתפלמס על אופיו ועל מיקומו של הגבול. בד בבד, אם כי בדרגת חשיבות פחותה הרבה יותר, מקומו של היינה בספרה הציבורית הישראלית המתפתחת הוסיף להיות שנוי במחלוקת. הדבר התברר ביתר שאת במלאות מאה שנה למותו ב־1956, השנה שלקראת סופה הסלים הסכסוך האזורי לכלל משבר סואץ, שהוביל למלחמת סיני.

לשם השוואה, באותו הזמן שתי המדינות הגרמניות עדיין שמרו על חלוקת עבודה ברורה בכל הנוגע להיינה. כפי שמתאר יוסט הרמנד, יובל המאה למות המשורר צוין באופן בלעדי כמעט ברפובליקה הדמוקרטית הגרמנית (מזרח גרמניה), שבה נתפס כנביא המפלגה הקומוניסטית. לרפובליקה הפדרלית שבמערב נדרשו לפחות עוד עשר שנים קודם שתחל לדון בכלל בהיינה. בסֵפרה הציבורית הישראלית, לעומת זאת, דנו אף דנו ברלוונטיות האידיאולוגית של היינה. הדיון התמקד בשאלה אם יש לראות בו משומד ובוגד או להפך – נציג מוקדם של הרגש הלאומי היהודי, רעיון שאת שורשיו אפשר למצוא אצל משה הס בשנות השישים של המאה התשע־עשרה, אצל שמעון ברנפלד בשנות התשעים של אותה מאה ואצל מקס ברוד בשנות השלושים של המאה העשרים. הוויכוחים שפרצו ב־1956 חושפים כמה ממרכזי העצבים שהגדירו את החברה הישראלית בעשור הראשון לקיומה ומציעים מקרה מבחן לאופן שבו התנהל המשא ומתן על הגדרה זו.

לציון מאה שנים למותו של היינה ארגנה ספריית שוקן בירושלים תערוכה של כתבי יד של המשורר מאוספו הפרטי של זלמן שוקן, וכמה עיתונים יומיים דיווחו על התערוכה וציינו את התאריך באמצעות תרגומים לעברית, סקירות ביוגרפיות, הערכות של יצירתו, הערות על שאלת יהדותו ודיונים על משמעותו לתרבות הישראלית. כל המחנות הפוליטיים הרעיפו עליו שבחים: אב"א אחימאיר, הרוויזיוניסט וממייסדי ברית הבריונים, פרסם טור תחת הכותרת "אחינו אתה" וטען בו שכתבי היינה מוכיחים את חובו "לכור מחצבתו" ושפיקחותו ושנינותו הביקורתית מעידות על יהדותו. שני עיתוני הערב, מעריב וידיעות אחרונות, ציינו בכותרות הידיעות על התערוכה בספריית שוקן את העובדה שעל כמה מן המכתבים המוצגים בה חתם היינה במגן דוד. ואילו ביטאון תנועת העבודה, דבר, התמקד בגיליון ההנצחה של מוספו הספרותי ברלוונטיות של היינה לבני הזמן. הדיוקן שמסרטט הגיליון רצוף סתירות, שכן הוא מייחס להיינה זהות יהודית וזהות גרמנית ומעלה על נס את היותו משורר ואיש חזון פוליטי.

גם עמוד השער של מדור הספרות של הארץ הוקדש לנושא, והביא מאמרים של קבוצת כותבים שהורכבה ברובה מנציגים בולטים של יוצאי גרמניה בישראל, ובמיוחד בירושלים, בשנות החמישים. הגיליון כולל מאמר קצר על היינה ועל שופנהאואר מאת ארנסט סימון, פילוסוף ואיש חינוך ממייסדי ברית שלום. הכותבים האחרים היו הסופרת הציונית ילידת צ'כיה מרים שויאר, מנהל הספרייה הלאומית קורט ווֹרמן, חוקר הספרות היהודית, המשורר ורנר קראפט, והאדריכל, המתרגם והמשורר יליד רוסיה שמואל שתל. למרבה העניין, רק האחרון, הלא־ֶיקה היחיד בקבוצה, תעתק בגרמנית (רשומה באותיות עבריות) את מילותיו של היינה מעל דפים אלה של העיתון העברי.

מאמרו הקצר משווה תרגומים שונים לעברית של כמה משיריו ומגיע למסקנה שמשימת תרגומו של היינה קשה מאוד, במיוחד כאשר מדובר בקהל קוראים שגדל על השירים בגרסתם המקורית. כפי שנראה עוד מעט, הנחה זו הייתה חסרת יסוד בעליל. היינה שעולה מן המאמרים בהארץ אינו נשא המהות היהודית שתיאר אחימאיר, אלא דמות רצופת פרדוקסים, כמו זו שתיארה לאה גולדברג במאמרה מ־1936. למעשה, כמו גולדברג, אנשי רוח ישראלים דוברי גרמנית אלה ניצלו את ההזדמנות של יובל המאה כדי לבחון את העבר הגרמני־יהודי ולהרהר על המשך נאמנותם לו כחברים פעילים בסֵפרה תרבותית המפנה עורף לשפות הגולה ולתרבויותיה, ושבה מתחברת לעתים הגרמנית באורח בלעדי לרוצחים. "שוב אין אנו מסוגלים להבין", מקוננת כמדומה שויאר, "מה היתה משמעותו של היינה לדורות; לדורות של התבוללות, שבשבילם היה יהודי המודה ביהדותו והמרגיש את עצמו בטוח ללא צל של פקפוק בגרמניותו".

היא מוסיפה: "חייו של היינה הם פרק מצויר של תולדות האמאנציפאציה היהודית. מקום שירתו – בשדה־הביניים בין יהדות לגרמניות". אולם מבחינת שויאר, וורמן, קראפט, שתל וקהל קוראיהם, שדה זה כבר אינו מקום בר קיימא, כבר אינו זמין כהקשר שבו הם יכולים לדבר. למעשה, אל מקהלת המתלהבים הצטרפו עד מהרה קולות אחרים – קולות המרכיבים את הפולמוס השני על היינה בשדה הספרות העברית, חילופי דברים שאפשר למצוא בהם לעתים הד למחלוקות האנדרטה בגרמניה. הקול הראשון הציג עצמו בנימה מצטנעת למדי, במיוחד בהשוואה ליהודים הגרמנים המשכילים שמילאו בדבריהם את גיליון הזיכרון שהקדיש הארץ להיינה. "אודה ולא אבוש: לא נולדתי בגרמניה ולא זכיתי להתחנך על תרבותה. אין אני אלא ילידת הארץ ואת השכלתי רכשתי כאן בעברית", כתבה אסנת יבין במכתב למערכת, שנדפס תחת הכותרת "היינה והצברים" כמה שבועות לאחר שהופיע גיליון הזיכרון.

בתארה עד כמה מרחיקת לכת בורותה, יבין שומרת על נימה ניטרלית: "על היינה לא ידעתי עד כה יותר משמו. אי פעם קלטה אזני גם את העובדה כי אותו משורר גרמני גדול, היה יהודי מומר, אעפ"כ, לשונו, מחשבתו, וכל עולמו הרוחני זרים לי בתכלית". אבל, היא מדגישה, הבורות איננה רק שלה, אלא מאפיינת את "הנוער העברי המשכיל" כמו את "בני הישוב הותיק הספרדי והאשכנזי וכל בני העליה החדשה ממרוקו ועד בולגריה". לאור זאת היא מביעה את השתאותה נוכח החלטת המערכת להקדיש גיליון שלם למשורר הגרמני־ יהודי ולאפשר ל"ותיקי עולי גרמניה" לדון בהרחבה "מתוך הנחה שכל ציבור הקוראים, או רובו, בקיא בכל פרטי שירתו". לב טיעונה הוא אפוא פרגמטי באופיו ומתייחס להיעדר מכנה משותף לשיח שבו תהיה משמעות למאמרים שפרסם הארץ. בהיעדר מכנה משותף, הגיליון הזה, פרסומים אחרים ושידורי רדיו נראים כ"תכונה תרבותית מלאכותית הממלאת את חללנו". במילים אחרות, המכתב מדגיש את המרת "שדה־הביניים בין יהדות לגרמניות", כפי שכינתה זאת שויאר, ב"חללנו", ותובע שהעיתון הישראלי ידבר אל החלל הזה.

ההבדל בין יבין, שהעברית היא שפת אמה, לשויאר, לסימון, לקראפט ולוורמן, העולים הגרמנים (ובמידה פחותה יותר לשתל, שהיגר מוקדם יותר ממזרח אירופה), חד כל כך עד שבתגובתו בעניין המחלוקת תהה דב סדן – בבדיחות הדעת? – על אמינות המכתב. ספקנותו הרחיקה לכת עוד יותר וחלה גם על כל אותם קוראים שהגיבו על המכתב בזעם וראו בבורותה של יבין אות לכשלי מערכת החינוך הישראלית. לדעת סדן, המהומה שקמה לא הייתה מוצדקת, שכן היינה הוא רק אחד מני מחברים רבים שכתביהם אינם נלמדים למרבה הצער בבתי ספר ישראליים, ואולי הוא חשוב פחות מביירון, מפושקין או ממיצקביץ'. תגובתו פורסמה תחת הכותרת "אנשי רוח על פולמוס היינריך היינה", סקירה שכללה תגובות למכתבה של יבין מצד המשוררים אורי צבי גרינברג (שקבע חד וחלק שהצעירה צודקת), יצחק שלו (שהצטרף לאלה שמצאו פסול במערכת החינוך) ואחרים.

אולם בלב "פולמוס היינה" בשנת 1956 לא עמדה מערכת החינוך הישראלית החדשה אלא העיריות. הללו התחבטו בשאלה אם היינה הוא Straßenwürdig, כלומר ראוי שרחובות ייקראו על שמו, בפרפרזה על הביטוי שחזר על עצמו במחלוקות על אודות האנדרטה בגרמניה. חיפה, העיר האדומה, הזדרזה לקרוא מתחם מגורים חשוב בעיר ומאוחר יותר גם מרכז קהילתי על שם היינה, אבל בירושלים ובתל אביב הגדולות והשמרניות יותר, קריאת רחוב על שם היינה הייתה בלתי אפשרית מבחינה חוקית, מאחר שבשתיהן היו חוקי עזר עירוניים שמנעו קריאת רחובות על שם יהודים מומרים. במשך זמן מה התמודדה תל אביב עם הבעיה באמצעות קריאת סמטה על שם "הרבי מבכרך", דמות יהודית שהיינה בדה, בדרום העיר. המאבק על רחוב היינה הישראלי נמשך עשרות שנים, אם כי התנהל בדרך כלל הרחק מעיניו של הציבור בישראל.

למעשה, חלק זה של הוויכוח עסק אף הוא בשאלות שהעלתה בחירתו של פרלמן בשם "לגבולם" לכותרת הסדרה שבה פרסם את תרגומיו להיינה: כעת, משהגשימה התנועה הציונית את שאיפותיה הטריטוריאליות בדמות מדינת ישראל, כיצד אמור להתנהל המרחב שאלה גבולותיו? לאור אילו ערכי תרבות? האם יש בו מקום לרחוב היינריך היינה? ומה יהיו ההשלכות, הפוליטיות אך גם התרבותיות, של העובדה שחזרת הישראלים "לגבולם" הותירה אותם ללא גבול יציב ומוכר על ידי הקהילה הבין־לאומית? הזיקה בין שני המאפיינים האלה של המדינה בעשור הראשון לקיומה – התנאים הגיאופוליטיים הלא ודאיים, וחילוקי הדעות בעניין מסגרת ההתייחסות התרבותית המשותפת ובאשר לשאלה אם מקומו של היינה יכירנו בה – נראית רופפת למדי. אולם היא מתחוורת ממאמר של יהודי־גרמני בולט אחר בכלי התקשורת הישראליים בעת ההיא – רוברט ואלטש. כמו ארנסט סימון, גם ואלטש, העיתונאי הציוני היהודי־גרמני יליד פראג, הגיע ארצה דב סדן, בעקבות עליית הנאצים לשלטון, ונעשה מתומכי רעיון הדו־קיום היהודי-פלסטיני במסגרת דו־ לאומית. בשנות החמישים התגורר בלונדון ושימש כתב הארץ בעיר זו. במעמדו זה פרסם את מאמרו "דיקטטורים במצרים והיינריך היינה", בתחילת אפריל 1956.

המאמר הקצר ראה אור כאשר כל מעייני ישראל היו נתונים לשכנתה מדרום, לנוכח התגברות הסימנים לכך שהמתיחות לאורך הגבול עלולה לגלוש לכלל עימות מזוין. על רקע זה מציג הטקסט השוואה נועזת בין התנועות הלאומיות היהודית והערבית וקשריהן למרחב: "אולי למדו נאצר וחבריו לאומיות גם מהיהודים, הרי גם היהודים הלאומיים טוענים כי יהודי כל העולם מאוחדים במטרתם הלאומית וצריכים לרכז את כוחם בביצוע תכניות לאומיות אחידות המתגלמות במדינת ישראל". גם נאצר – לפי הגיון טיעונו של ואלטש – חותר לאחד את העולם הערבי הגדול יותר תחת מטרייתה של לאומיות ערבית המגולמת במדינה המצרית.

היינה משתרבב לטיעון בדרך אסוציאטיבית, רופפת לכאורה. ואלטש נזכר שעיין בכתבי היינה לרגל יובל המאה למות המשורר ומודה שנדרש לו זמן מה לפענח את הרמיזה לקודמו של נאצר, מוחמד עלי, שנתקל בה שם. אולם למן הרגע שפילס דרכו לטיעונו של ואלטש, תפקידו של היינה מכריע, שכן הוא נעשה עמוד התווך של עיון רחב יותר בתקפותן של אנלוגיות היסטוריות ובהגיונן של טענות לאומיות. הקישור המושגי נעשה באמצעות הביוגרפיה של מקס ברוד (אגב, ספר שהוקדש לדודנו של רוברט, פליכס ואלטש), המתארת, בתמצותו של ואלטש, את היינה "כאחד הקודמים הגדולים של היהודי הלאומי המודרני, אשר 50 שנה אחרי מות היינה היה בהכרח לציוני".

במילים אחרות, גם ברוד – כמו שמואל ברנפלד וכמו מתרגמיו העבריים של היינה שקיבלו על עצמם לפדות את השבוי וטענו שהיינה אותנטי יותר בעברית משהיה בגרמנית – מכליל את הסופר היהודי־הגרמני בקולקטיב היהודי והציוני ומלאים אותו כישראלי. אולם אם היינה נעשה בהכרח ציוני, האם לא נגזר מכך שמוחמד עלי הוביל בהכרח לנאצר? ומה בדבר התבטאויותיו האנטי־ לאומניות הרבות של היינה עצמו, או בדבר העובדה שההתייחסות למוחמד עלי מופיעה כחלק מדיון ביקורתי נוקב בדינמיקה של ההתעניינות האימפריאלית בעולם הערבי? האם אפשר להחיל את הביקורת הזאת, שהיינה הביע בשנות השלושים של המאה התשע־עשרה, על מעורבותן של האימפריות המערביות במשבר סואץ? "אין ספק", סיכם ואלטש בלי שהשיב תשובה מכרעת על שום שאלה מן השאלות הללו, "שעבדול נאצר יודע את ההיסטוריה המצרית".

בעיית הגבולות – חדירותם וטבעם השנוי במחלוקת – הוסיפה למלא תפקיד מרכזי בפוליטיקה ובתרבות הישראליות בעשורים הבאים, והיא ממשיכה להיות בעיה מכריעה עד היום הזה. ורוחו של היינה ממשיכה למרבה הפליאה לרדוף את הספרות הישראלית כרוח רפאים (אם נחזור לניסוחו של רוזנצווייג, שראה בהיינה רוח רפאים הרודפת את מתרגמיו הגרמנים של יהודה הלוי) – במיוחד בנקודות שבהן היא עסוקה, ראשה ורובה, בקשר בין מרחב לזהות, בשאלת גבולותיה
החדירים של המולדת היהודית ובאיום ההתפרקות המרחף על מרחבהּ.

תרגום ורעדה

בעשורים שבאו בעקבות יובל המאה למותו והפולמוסים של 1956, היינה הוסיף לתפוס מקום ייחודי בשדה הספרות העברית. מתרגמיו הבולטים ביותר אחרי פרלמן היו שלמה טנאי (שירה) ויהודה אילוני (פרוזה). בשנת 1997 צוין יום הולדתו המאתיים בסימפוזיון בין־לאומי שנערך בירושלים. בהזדמנות זו הוסרו לבסוף המכשלות החוקיות וירושלים קראה לאחד מרחובותיה על שמו. מאוחר יותר, שתי ביוגרפיות שנתפרסמו – היינריך היינה: החיים הכפולים, מאת יגאל לוסין (2000), והיינריך היינה: חיים בסתירה, מאת יוחנן טרילזה־פינקלשטיין (2010) – ובצדן תרגום לעברית של מונוגרפיה מאת יעקב הסינג (2008), הבטיחו את המשך נוכחותו בתודעה הישראלית. בד בבד, סופרים עבריים המשיכו להשתמש בהיינה כבמפתח רב־ערכי, מעין מילת קוד או "שיבולת", הממקם אותם ואת דמויותיהם בזיקה לפוליטיקה התרבותית של הזיכרון היהודי־גרמני.

הדוגמה האחרונה שאני מציגה, הרומן הניסיוני של יואל הופמן, "ברנהרט", שראה אור ב־1989, מיטיבה להמחיש זאת. כפי שהבחינו קוראי הרומן – במידות שונות של תסכול והתפעלות – הטקסט הזה קשה במיוחד לתיאור, שכן הוא אינו מציע לקוראיו עלילה או דמויות עגולות והוא כתוב במינימליזם כמו־ֵזני, הדרו עם לעיסוקו האקדמי של הופמן כחוקר ספרות והגות יפניות. ברנהרט, שעל שמו קרוי הרומן, הוא מהגר יהודי־גרמני שחי בירושלים בתקופת מלחמת העולם השנייה. כלומר, זהו "יקה" כמו מרים שויאר, קורט וורמן, ורנר קראפט, ארנסט סימון ואחרים. בעקבות מות אשתו מהרהר ברנהרט הפילוסוף על טבע החיים ועל משמעותם. אולם בניגוד לרבים בקהיליית ה"יקים", ובכלל זה אנשי הרוח שהוזכרו לעיל, הדמות הפיקטיבית ברנהרט אינה עוסקת במחקר מלומד, במו"לות או בספרנות. תחת זאת דומה שהיא נסחפת בלא מטרה בנוף עירוני זר ולעתים לא מובן המאוכלס בגלריה רב־לשונית של דמויות המתקשות לתקשר זו עם זו. הרומן מסתיים עם סוף המלחמה, שממציא לברנהרט הזדמנות לכתוב שני מכתבים: האחד לאחות אשתו המנוחה בברלין, והאחר לפרופסור לפילוסופיה באוניברסיטה העברית. שתי האיגרות מוצגות כמעין מכתבים בבקבוק שאפשר שיגיעו ליעדם ואפשר שלא. מצד אחד, ברלין, העיר שהייתה לפנים ביתו של ברנהרט, נעשתה זרה לחלוטין – בסוף המלחמה כלל לא ברור שהנמענת או שהבית שבו גרה בעבר קיימים שם עדיין; מצד אחר, הדרך שהמכתב צריך לעבור קצרה ובטוחה הרבה יותר (הוא נשלח לקמפוס האוניברסיטה העברית בהר הצופים), ועם זאת הוא מעוצב כמסר לא שלם, שאי־אפשר להשלימו, מסר מגומגם, שכן ברנהרט מהסס ומתקשה להביע את יחסו לפילוסופיה הגרמנית. אווירת הנתק והעקירה מוצאת את מקבילתה בפרוזה המקוטעת, הניסיונית, של הופמן.

הדעת נותנת שניסויו של הופמן ברומן זה מוקדש במידה רבה לבחינת טיבה של הפרוזה וגבולותיה, בחינה המכוונת במיוחד למאפיין יסודי המייחד אופן כתיבה זה: העובדה שמילותיה נדפסות ברצף, אינן חוזרות על עצמן או נקטעות עד סוף העמוד. בניגוד ַלאי־עלילה החומקנית של הרומן, דומה שאין כל קושי לתאר את האמצעים שבהם מנוהלת בחינה זו. הרומן מחולק לאפיזודות קצרות שכל אחת מהן מודפסת בטור צר בצד אחד של דף נפרד המותיר את צדו האחר ריק. בפינה השמאלית התחתונה של כל טור מודפסות המילים הראשונות של האפיזודה המופיעה בדף הבא. האפיזודות הקצרות מותירות מקום בשולי הדף לתרגום מילים לועזיות (גרמניות ברובן) המופיעות בטקסט, לעתים בתעתיק עברי ולעתים באותיות רומיות. אולם אף שנקל לתאר את טיבם של הכלים הצורניים הללו, לא קל לאמוד את השלכותיהם. הרומן ממקד את תשומת הלב בחוויית הקריאה ובמקצבה בהציעו רמז מקדים לדף הבא בבחינת מנגנון המאיץ ומאט את הקריאה בעת ובעונה אחת. אבל אותו אמצעי גם מהרהר על מרחב הפרוזה, על יסודותיה הארכיטקטוניים או על עיצוב העמוד. וכמו מיליו של הופמן, המאכלסות באי־נוחות את הדף ומסרבות להפוך לפרוזה מקובלת, עלילתו ודמויותיו נתקלות גם הן בקשיים דומים באכלוס המרחבים המתוארים ברומן.

הרומן ממוקם בירושלים, אבל רב־לשוניותו, ובמיוחד גלישתו התדירה לגרמנית, מערערות את יציבות המיקום העצמי הזה. יתר על כן, הרומן מטפל ברוב זהירות ובמינימליזם אופייני באזכורי המקומות המייצרים תמונה של שתי הדירות שאותן מאכלס ברנהרט, של ירושלים המנדטורית ושל עולם השרוי במלחמה. שתי הסקאלות, המקומית והעולמית, מגובבות באירוניה זו על גבי זו במטרה לייצר אל־מקום פרדוקסלי שבו שוכן משחק מילים ולאו דווקא סביבה ריאליסטית היאה לפעילות אנושית: "בשלהי ספטמבר האמריקנים כבר עומדים בשערי אאכן. גוסטב שוכב (בשל מחלת מעיים) ב'משגב לדך' וברנהרט הולך לשם יום יום (אבל מפני ש'דך' הוא 'גג' הוא אומר, כשדעתו פזורה, 'משגב לגג') אחרי הצהריים ויושב אצל גוסטב שעתיים תמימות". הקטע הזה בונה סמיכות בין אאכן לירושלים – סמיכות המתבססת על היחסים הפונטיים בין ה"דך" העברי ל־Dach הגרמני, בהעדיפו כינון גבולות אסוציאטיביים על פני הצגת מפה של אירופה והמזרח התיכון.

התייחסויותיו של הופמן להיינה מנצלות אף הן את המרחק ואת הקרבה בין שתי השפות – הגרמנית והעברית – כדי לערער את יציבות הממדים המרחביים של הטקסט. דברי המשורר הם מעין מילת קוד המאפשרת לדמויות למקם את עצמן תרבותית (בדומה לדרך שבה אפשרו זאת לרבים מקוראיו היהודים־גרמנים של היינה). אולם העיקר מבחינת המיקום העצמי במקרה זה אינו לחשוף את זהותם היהודית אלא להדגיש את נאמנויותיהם התרבותיות הגרמניות למרות מלחמת ההשמדה שמנהלים הנאצים נגד היהודים באירופה. הטקסט העברי שמדקלמת אלווירה נויווירט, אלמנה מווינה ואחת הדמויות החמקמקות המאכלסות את ירושלים של הרומן, הוא Buch der תרגום השורות הראשונות של אחד השירים המפורסמים (שהולחן לא אחת) מן ה־ Lieder, ואפשר לקוראו כהערה על הפואטיקה ועל הגיאופוליטיקה של השירה היהודית. הנה הקטע בתרגומו לעברית של יצחק קצנלסון:

עץ־אֹרן עומד גלמוד בצפון על עירֹם הר. הוא ינום; במכסה לבן יעטהו שלג קר.

הגרסה המופיעה ברומן של הופמן, בתרגומו של י' בן־זכאי לעברית, מ־1944, שונה במידת מה: בּ ַמ ֲע ֶרה גבעה בצפון עומד אורן בודד עוטה סוּת כפור ושלג רודם חולם רועד. אלווירה של הופמן אינה מצטטת את הבית השני של השיר, אבל בית זה מסייע ללא ספק להבנת הרמיזה להיינה: על־דבר תמרה יחלם, בארץ־מזרח שם גלמודה מתאבלת על קיר־סלע חם.

כמו בשירי הים הצפוני, גם כאן מתכתב היינה עם שירתו של יהודה הלוי (ובמיוחד עם השיר המפורסם "לבי במזרח ואנֹכי בסוף מערב"), אף שהשיח על הכמיהה לציון היה ללא ספק מורכב ודו־ערכי מבחינת המשורר הצעיר שביקש למצוא לעצמו מקום בגרמניה ובספרותה. בניגוד לאורן, ליהודה הלוי המצוי בסוף מערב ולהיינה שכתב את שירו בצפון אירופה, אלווירה וברנהרט נמצאים "בארץ־מזרח שם", בביתו של עץ התמר של היינה, אף שמיקומו של זה נשמט מהדיאלוג ביניהם ברומן, משום שהבית השני של השיר איננו מצוטט בו. בתפנית אירונית נוספת, במכתבו האחרון, לגיסתו, ברנהרט מתאר את נוף ירושלים ומזכיר "עצי אורן (Pinus halepnesis) ששונה [כך!] במקצת מן האורן (Pinus silvestris) שמצוי בגרמניה". ראייתו הרומנטית של היינה, המייחסת אחרוּת מוחלטת למזרח, מעומתת אפוא עם נקודות הדמיון הבוטניות הדקות בין אירופה לירושלים.

שיחתם של ברנהרט ואלווירה על השיר משקפת זהות יהודית־גרמנית שעברה מאה סוערת מאז כתב היינה את השיר, זהות שבזמן המיוצג ברומן שרויה בסכנת השמדה מידי הנאצים. בסוף שנות השמונים של המאה העשרים, בעת שהרומן ראה אור, יכול היה הופמן להביט לאחור על התרבות הגרמנית־יהודית ברגעי המשבר שלה ולהחיותה בפרוזה שלו. אבל באיזו שפה מתנהלת שיחה זו, שבה בוחנים אלווירה וברנהרט יחדיו את זהותם היהודית הגרמנית? הופמן מציג את השיחה על היינה שמנהלים האלמנה מווינה והאלמן מברלין, בגרמנית מן הסתם, כתסמין של ניתוקם מן הארץ המזרחית שבה הם נמצאים. עם זאת, בעשותו כן הוא מבליט למעשה את העובדה שהשיר מתורגם לעברית ושתרגום זה מעוגן במקום שבו הוא נעשה. כאשר ברנהרט שואל את גברת נויווירט "מה זה?", היא עונה: "היינריך היינה בפלשתינה". על כך הוא מגיב בחוסר אמון – הפעם בגרמנית הכתובה באותיות רומיות – ”unmöglich“ (לא ייתכן).

יתר על כן, כפי שברנהרט נחפז לחשוף, השיר נעשה מוזר ביותר מאופן אחד בתהליך התרגום. המוזרות הראשונה מתגלה בלי משים כאשר הוא תוהה מה משמעות המלה "סוּת" בתרגומו של בן־זכאי שאלווירה ציטטה זה עתה. הגרסה המקובלת יותר בעברית מודרנית היא כמובן "כסות", אם כי הטקסט של הופמן אינו מבהיר אם זהו הקושי של ברנהרט או שהוא אינו מכיר את המילה בשום גרסה מגרסותיה. למעשה, בפירושו לתשובת אלווירה – "זה [...] עברית בשביל decke" (שוב, המילה כתובה בטקסט של הופמן באותיות רומיות) – המחבר מתרגם את המילה הגרמנית בשולי הדף לתיבה העברית המוכרת יותר, "כסות". לפיכך לא ברור אם אלווירה אכן אמורה לבטא את המילה הארכאית יותר או שמא היא משבשת את המילה "כסות" במבטאה הייקי.

מה שמוטל על כף המאזניים בכל המחוות הדקות ִמדק הללו – הוספת האות "כ" או השמטתה, המעבר לאותיות רומיות במילים הגרמניות הבודדות המופיעות בטקסט או ההימנעות מכך – מתחוור אולי מעט בקטע השני שבו מופיע היינה בטקסט: אלווירה נויווירט אוהבת את שילר אבל בעצם (היא אומרת) היא אוהבת את היינה יותר. "ממש לא ייאמן", ברנהרט חושב, "שצריך גם רגליים על מנת לאהוב את היינה". לפעמים רגליים אינן אלא משל (כשאומרים "לשקר אין רגליים") אבל את רגליה של אלווירה מכסה שיער דק (הן אינן באות בימים). ברנהרט מדמה בנפשו שאלווירה היא זונה שלימדה את עצמה כיצד אומרים "ַאייֶגְנְטִליש" במקום הנכון. מי שיחשוף את דמותה האמיתית יזכה בגמול נפלא (אלווירה תשמח להיות, סוף סוף, היא עצמה).

כאן מתועתקת המילה הגרמנית eigentlich, שמשמעה "בעצם", באותיות עבריות: "אייגנטליש" – בדומה לציטוטים מהיינה שהופיעו בתעתיק ב"טור השביעי" של אלתרמן ובהערותיו של סדן לתרגומו של בן־ציון למשל. הופמן שוזר את אושרה של אלווירה על שהיא יכולה סוף סוף להיות היא עצמה בתוך קבוצה שלמה של סתירות בין זהויות אותנטיות לזהויות פרפורמטיביות (עוד נושא חשוב בהתקבלות היהודית־גרמנית של היינה). סתירות אלו מגולמות בדמותה של הזונה אבל מאפיינות גם את האישה היודעת לומר "בעצם" במקום הנכון ולקשור עצמה להיינה במקום לשילר. אפילו ההערה המשונה: "צריך גם רגליים על מנת לאהוב את היינה" (המעלה אולי על הדעת את האדם בהגדרתו הפולמוסית של אריסטו כחיה דו־רגלית שאיננה ציפור), הופכת הרהור על טיב האותנטיות באמצעות משחקו של הופמן בביטוי "לשקר אין רגליים". בה במידה, לא ייתכן כמדומה שאלווירה מצטטת את היינה ב"פלשתינה" ושרגליה קשורות להערצה שהיא רוחשת להיינה, אם כי, בניגוד לשקר, לה יש רגליים ולפיכך היא נראית אמינה יותר, יותר מתקבלת על הדעת. ברנהרט מביע ספק פעמיים, אולם ה"לא ייתכן" הראשון מבוטא בגרמנית ואילו השני בעברית. אז מה משתנה בתרגום? רגישותו של הופמן לתרגום מתגלה בהערתו השנייה של ברנהרט על הבית שאלווירה דקלמה מן השיר על עץ האורן והתמר: "'אבל', ברנהרט אומר, 'העץ של היינה לא רועד'. 'נכון', אומרת אלווירה, 'העץ של היינה לא רועד. רק ישן וחולם'". מכך לא נובע בהכרח שבן־זכאי תרגם את השיר בצורה מסולפת, אלא שהמעבר מ"העץ של היינה" לעץ המופיע כאשר השיר מדוקלם בארץ ישראל המנדטורית דומה במידת מה לרוח המנשבת בין עליו. וכמו האורן בשיר, כל המילים המתורגמות האחרות של הדיאלוג בין אלווירה לברנהרט עשויות להתחיל לרעוד כשרוח זו תנשב ביניהן.

היינה מסמן דברים שונים לקוראי עברית שונים. אבל כתביו היו במאה העשרים, ועודם גם היום, כר פורה להעלאת שאלות זהות, להבחנה (ולטשטוש ההבחנה) בין המשתייכים לחוגים הפנימיים של התרבות העברית לבין הנמצאים מחוץ להם, ולהעלאת תהיות על הדברים המוטלים על כף המאזניים במעשה התרגום. מצד אחד, חשיבותו של מקרה בוחן זה מתחוורת בהשוואה למקרים חשובים אחרים בהיסטוריית התרגום וההתקבלות של הספרות וההגות היהודית־גרמנית, כגון היסטוריית ההתקבלות העברית של הפסיכואנליזה ושל כתביו של זיגמונד פרויד, שתועדה בידי ערן רולניק. באופן דומה אפשר לחשוב על התרגום ועל ההתקבלות של סופרים יהודים־ גרמנים כגון אלזה לסקר־שילר, פרנץ קפקא או פאול צלאן; מצד אחר, יש לבחון את המקרה מתוך התייחסות לסיפורן של זיקות הגומלין הספרותיות והתרבותיות בין הגרמנית לעברית בעידן המודרני – סוגיה העולה לאחרונה בבחינת נושא מחקר מרתק ומבטיח. לבסוף, חשוב לבחון גם את ההקשר הלשוני הרחב יותר, מעבר לגרמנית של היינה. אפשר שניתוח המקרה שלו מעניק לנו כלים לחשוב באופן ביקורתי ופורה על מסלולי התרגום וההתקבלות של סופרים יהודים בשפות שונות – יידיש, פולנית, ערבית או צרפתית – בתוך המרחבים העבריים והישראליים, ובכך הוא תורם לדיון המהותי על אודות הפוליטיקה של התרגום בישראל.

המאמר פורסם לראשונה בכתב העת "זהויות 4". פרופסור נעמה רוקם מלמדת במחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת שיקגו. המאמר תורגם לעברית בידי איה ברויאר.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי נעמה רוקם.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על הבן האבוד של הספרות העברית

01
דליה יאירי דולב

כל המתייחס להיינה , ליהדות ולישראל, כמו לפניו השונים של היינריך היינה , אינו יכול שלא להתייחס לספרו הנפלא של יגאל לוסין, ''היינה, החיים הכפולים'', שיצא לאור בשנת אלפיים בהוצאת שוקן. הספר זכה מיד עם צאתו למטר תגובות מעניינות , ו''הוציא לאור'' רבים ממעריצי היינה בישראל. יגאל לוסין הידוע מהסדרות ההיסטוריות שיצר עבור הטלויזיה הישראלית - עמוד האש , וירושלים-ספרד, ועוד , עסק שנים אחדות בחקר היינה ויצירתו. בספר המיוחד שפרסם יש התיחסויות מעניינות לדת היהודית וראייתו אותה, ל''גרמניות'' ליחסים בינלאומיים .
גיבורו היה נפוליאון. בהיותו נער בן ארבע-עשרה אף זכה לראותו במו עיניו, כאשר הלה כיבד את עירו [דיסלדורף שבגרמניה] בביקור. היה זה ב-3 בנובמבר 1811… וכך כתב: ''אך הנה מה היה ללבבי כשראיתי אותו בעצמי, את הקיסר. הדבר היה באותן השדרות של גן המלכות בדיסלדורף. כשנדחקתי לבין ההמון המשתאה… והקיסר רכב עם הפמליה שלו בין השדרות, העצים הרועדים קדו לפניו, קרני השמש רטטו ביראה מבעד לעפאים הירוקים, ועל רקיע התכלת ממעל שט כוכב-זהב. הקיסר היה לבוש מדיו הירוקים, הפשוטים, וכובעונו הקטן, ההיסטורי. הוא רכב על סוס קטן לבן… והעם קרא באלפי קולות: 'יחי הקיסר!'.''
אציין עוד כי לפני כשנתיים ,במפגש השנתי של אגודת חובבי היינה, אירוע שאותו הנחה יגאל לוסין, נוגן בביצוע של איתן דרורי הזמר ודן דויטש הפסנתרן, ''שני הגרנאדירים'' בהלחנתו של שומאן. מפגשי האגודה הזאת , חובבי היינה בישראל , מסתיימים לא פעם באכילת טשולנט-חמין, גם למאכל זה התייחס היינה באחת הפואמות. ממליצה לקרוא את הספר ולקבל מבט מעמיק על האיש, היצירה והתקופה.