הבעלות שבאהבה

בני זוג רבים אומרים זה לזה, "אתה שלי", אף על פי שאנו אנשים אוטונומיים, לא רכוש. מובן שאף אדם איננו קניין של אדם אחר ולכן לא שייך באמת לאדם אחר. אבל האם אפשר לדבר על שייכות במובן פסיכולוגי שעדיין שומר על האוטונומיה שלנו? אני חושב שכן, אם נקפיד להבחין בינו לבין מובן הבעלות. שני המובנים הללו באים לידי ביטוי בדבריה של סוזן, אישה נשואה המצויה במערכת יחסים חמה וארוכת שנים:

"אף פעם לא הרגשתי שהוא בבעלותי, זו הרגשה שמעולם לא הייתה לי. אבל הרגשתי שהוא רוצה להיות שלי, וזה גורם לי לבטוח בו, ואני חושבת שאם אאבד את ההרגשה הזאת אני אתחיל לקנא. כשאני אוהבת מישהו אני רוצה להיות שלו, ואני מקווה שהוא יפתח את הלב; אני לא רוצה שמישהו יחשוב שאני בבעלותו".

העדר ההבחנה בין שייכות במובן של בעלות על רכוש ובין המובן הפסיכולוגי של השתייכות לאותה קבוצה או מסגרת אחראי במידה רבה לקונוטציה השלילית של השייכות הרומנטית.

בבסיס הקנאה הרומנטית מצוי מושג הזכאות: אנחנו מפחדים לאבד משהו או מישהו שלהרגשתנו צריך להשתייך אלינו, ואלינו בלבד. הקנאה משקפת את הפחד שמישהו ייקח מאיתנו, שלא בצדק, משהו ששייך לנו. מכאן שקנאה רומנטית טומנת בחובה את ההרגשה שאנו זכאים במובן מסויים לבעלות כלשהי על בן הזוג ולשליטה מסויימת בו. הדרישה למונוגמיה מינית, למשל, היא למעשה לקיחת בעלות על חיי המין של בן או בת הזוג. ואכן, תפיסת השייכות עצמה, כפי שבאה לידי ביטוי בתרבות הפופולרית ("היא האישה שלי") גולשת לעתים קרובות לתחום הבעלות. אף על פי שהרגשה כזו של שייכות מתייחסת לרכוש, בעת קנאה היא נתפסת לעתים קרובות כחלק מהרגשת המחויבות והאינטימיות. תפקיד השייכות בקנאה ברור: כשבני הזוג שייכים זה לזה, אובדן בן הזוג, או מערכת היחסים איתו, לאדם אחר, כואב ואינו מוצדק.

הדרישה למונוגמיה מינית היא למעשה לקיחת בעלות על חיי המין של בן או בת הזוג. תפיסת השייכות עצמה, כפי שבאה לידי ביטוי בתרבות הפופולרית ("היא האישה שלי") גולשת לעתים קרובות לתחום הבעלות

הקונוטציה השלילית של השייכות כבעלות לא קיימת אך ורק באדם שמרגיש כרכוש, אלא גם באדם שמרגיש כבעל הרכוש. הרגשה כזו עלולה לעורר בו חלק מהחרדות המאפיינות בעלות על רכוש ולהוביל להרס מערכת היחסים. בעלות כרוכה באחריות, וכשהאחריות נטולת סמכות, היא גורמת מצוקה רבה. המאמץ והמתח הבלתי פוסקים הנדרשים לנו כדי לשלוט על מישהו שהוא בטבעו בלתי נשלט, עלולים להזיק לנו. לעיתים קרובות, אלו הרואים עצמם כבעלי רכוש אנושי מתאפיינים בביטחון עצמי נמוך, ולכן הם מחפשים ללא הרף סימנים שייאשרו את סמכותם; כשהם לא מזהים סימנים כאלה, הייאוש והרגשת חוסר ההתאמה עלולים לגרום להם להגיב בצורה מטרידה. יתרה מזו, אלו שמאמינים כי הם יכולים להיות בעלי רכוש אנושי בדמות בן או בת הזוג, מרמים את עצמם, כיוון שבן הזוג אינו חפץ דומם אלא אדם חופשי (לפחות בכל הנוגע לעמדות רגשיות). בן הזוג לא מתנהג ולא מרגיש כחפץ, וכאן עלול להיווצר אצל הבעלים-כביכול דיסוננס קוגניטיבי שמובילם למצוקה, עוינות וייאוש.

הפער בין המובן הפסיכולוגי של השייכות למובן הפיזי של הבעלות מתבטא גם בסוגיית הקנאה הרומנטית: קנאה רומנטית מבטאת את אפשרות בן-הזוג להעדיף אדם אחר על פנינו. אפשרות העדפה שכזו מעידה על כך שקנאים לא רואים בבני זוגם חפצים, אלא אנשים המסוגלים להעדיף ולבחור באופן עצמאי.

הצורך להיות שייך

הקשר בין השייכות לרגשות בא לידי ביטוי בצורה נוספת: רגשות הם עמדות המביעות פרספקטיבה חלקית ואישית, ועם זאת, הם מופנים בדרך כלל כלפי אדם אחר. כשאנו קרובים מבחינה רגשית לאדם אחר, אנו תופסים אותו כהרחבה של עצמנו. כפי שטוענת הפסיכולוגית אלינור מאקובי: "העצמי אינו רק ישות פיזית עטופה בעור, אלא מבנה פסיכולוגי שבו מתערבבים הרעיונות 'אני' ו'שלי'". תפיסת העצמי המורחב היא מורכבת, כיוון שבתוכה מצויים סוגים שונים של מערכות יחסים. אחד היחסים הבולטים בתוך העצמי הוא המרחק הפסיכולוגי מהמרכז, קרי מהסובייקט המהווה את גרעין העצמי. ילדים ובני זוג קרובים מאוד למרכז העצמי, כיוון שהם קרובים אלינו מאוד פסיכולוגית. במובן מסוים, גם סלבריטיז עשויים להיחשב כחלק מהעצמי המורחב, כיוון שאנו חשים קרבה מסוימת אליהם; עם זאת, מכיוון שאנו לא מקיימים אינטראקציה אמיתית איתם, זוהי קרבה שטחית.

כשאנו תופסים אדם אחר כהרחבה של העצמי שלנו, הרי שיש היגיון מסוים באמירה שהוא שייך לנו פסיכולוגית. לכן, כשאנו מאבדים את האדם הזה אנו עלולים לחוש כאב גם אם ה"שייכות" הזאת לא מתייחסת לבעלות פיזית רכושנית

כשאנו תופסים אדם אחר כהרחבה של העצמי שלנו, הרי שיש היגיון מסוים באמירה שהוא שייך לנו פסיכולוגית. לכן, כשאנו מאבדים את האדם הזה, או מערכת יחסים אקסקלוסיבית כלשהי עם האדם הזה, אנו עלולים לחוש כאב גם אם ה"שייכות" הזאת לא מתייחסת לבעלות פיזית רכושנית. רוי באומייסטר ומארק לירי (1955) טוענים שהצורך להיות שייך הוא הצורך האנושי הבסיסי ליצור ולשמר כמות מינימלית של מערכות יחסים בין-אישיות חיוביות, מתמשכות ומהותיות. כדי לספק את הצורך הזה אנו זקוקים ל-(א) אינטראקציות חיוביות תכופות עם אותם אנשים; (ב) מסגרת חמה ויציבה ארוכת טווח שבתוכה נקיים את האינטראקציות האלה.

למרות הפיתוי והריגוש הטמונים בהחלפת בני זוג, הצורך במערכות יחסים אוהבות ויציבות עם מספר מצומצם של אנשים הוא עמוק יותר. באומייסטר ולירי טוענים שלבני אדם יש "דחף טבעי ליצירה ושימור של השתייכות". מכאן שבאופן כללי, "אנשים מהססים לנתק קשרים חברתיים לא פחות משהם להוטים ליצור אותם מלכתחילה". הם ממשיכים וטוענים שבמקרים רבים, אנשים מהססים לנתק אפילו מערכות יחסים הרסניות. הצורך להיות שייך חזק יותר מהצורך בקשרים חברתיים שטחיים או יחסי מין; זהו הצורך ביצירת קשרים עמוקים ומשמעותיים. הרגשה של שייכות חיונית לרווחתנו. באומייסטר ולירי כותבים שהעדר שייכות מביא עמו תופעות לוואי שליליות, כולל פגיעה בבריאות, באושר ובכושר ההסתגלות. נוסף על כך, הם מצאו שלאנשים ללא הרגשת שייכות יש סיכוי רב יותר לסבול ממחלות נפשיות ופיזיות, ושהם מועדים למגוון רחב של בעיות התנהגותיות, החל מתאונות דרכים, עבור בפשיעה וכלה בהתאבדות.

שייכות רומנטית

"ברגע שכף רגלך דורכת ביאכטה, את שייכת לאיזשהו גבר, לא לעצמך, ואת מתה משעמום".
קוקו שאנל

אם הצורך בשייכות אכן כה חזק, הרי שאי אפשר לפטור את האמירה "אתה שלי" כאיזו שטות רומנטית. יצירת הרגשת שייכות דורשת פעילויות רומנטיות משמעותיות של שני האוהבים; אי אפשר לבסס אותה על רגשותיו של אחד הצדדים בלבד. והשייכות לא באה לידי ביטוי אך ורק בפעילויות משותפות חיוביות, אלא גם ביחס שלילי להפרת השייכות, שלעתים קרובות בא לידי ביטוי כקנאה רומנטית. הפחד לאבד משהו ששייך לך, במובן מסוים, עז לא פחות מהתקווה להשיג איזושהי הרגשת "יחד" משמעותית.

לפי באומייסטר ולירי, ללא שייכות הדדית, האהבה הרומנטית לא תוכל לייצר מערכת יחסים עמוקה שבה שני בני הזוג פורחים. אנשים מעדיפים מערכות יחסים שבהן שני הצדדים מעניקים ומקבלים יחס חם; הדדיות מחזקת את מערכת היחסים הרומנטית. חוסר איזון במעורבות של בני הזוג בקשר הרומנטי מנבא לפרידה. כששני בני הזוג מעורבים באותה מידה, הסבירות להרגשת "יחד" עתידית עולה. מחקרים שמשווים בין אנשים שקיבלו אהבה בלי להעניק אותה לבין אנשים שהעניקו אהבה בלי לקבל, מצאו ששתי הקבוצות מתארות את החוויה כשלילית. באומייסטר ולירי מסיקים שככל הנראה, "האהבה מספקת ונחשקת רק אם היא הדדית". מכאן שכאשר מתפתחת אהבה "ללא הרגשת שייכות הדדית... התוצאה היא, בדרך כלל, מצוקה ואכזבה". השייכות מעניקה לקשר, ולחיים עצמם, משקל ערכי וומשמעותי.

חשיבותה של שייכות רומנטית מתבטאת בכך שאדם חש עצמו "בבית" עם אהובו. הבית הוא המקום שבו אנו חיים; בית הוא גם המקום שאנו פורחים בו. לא מדובר אך ורק על קורת גג. אנו לא מרגישים שייכים למבנה כלשהו, אלא לחוויה של "בית", ולכן ״הבית הרומנטי״ הוא המקום שאליו אנו משתוקקים ושבו אנו מרגישים שייכות. לפיכך, אנשים עשויים להמשיל את החיפוש אחר אהבה לחיפוש אחר בית עבור לבם. לדוגמה, אישה שיש לה קשר רומנטי עם מאהב נשוי אמרה שמבחינתה, הזמן שמאהבה מבלה בבית מגוריו הוא בשבילה גלות מביתו האמיתי, שאליו שייך לבו באמת וזהו הזמן שלהם ביחד.

שייכות כמודל לאהבה

הרגשת השייכות לאהבה רומנטית משפיעה על מידת ההתאמה שלנו למודלים שונים של אהבה. מובן שהרגשת השייכות הבריאה המתפתחת בין אוהבים לא מעידה בשום אופן על התמזגות לא בריאה של זהויות; להפך. מושג ההתמזגות, שעליו מבוסס מין מודל של תאומים סיאמיים, רומז לא רק על אובדן של חירות אלא על אובדן של זהותו העצמית של כל אחד מבני הזוג. שני סוגי האובדן האלה אינם נובעים מהרגשת השייכות הטמונה באהבה עמוקה, כיוון שזו מכשירה את הקרקע לפריחה אישית של שני בני אדם עצמאיים בעלי זהויות שונות ועצמאיות.

אפשר לראות שחשיבותה הרבה של השייכות באהבה רומנטית תואם מודלים המתמקדים בקשר בין שני האוהבים, ולא בתכונותיהם של כל אחד מהאינדיבידואלים בנפרד. כשאדם אוהב אדם אחר, הוא מעצים את עצמו באמצעות אינטראקציה עמוקה איתו. אינטראקציות תכופות אלו מחזקות את הרגשת השייכות ההדדית. חיבור רומנטי עמוק, הבא לידי ביטוי בחוויות רגשיות ופעילויות משותפות, חיוני לאהבה עמוקה ארוכת טווח. החיבור הרומנטי תורם לפריחתו של כל אחד מבני הזוג ולפריחת מערכת היחסים עצמה. ופריחה זו, בתורה, מעצימה את הרגשת השייכות ההדדית ומפחיתה את הסבירות לקנאה.

הרגשת שייכות בין בני זוג אינה דבר רע, כל עוד ההרגשה היא הדדית ומוגבלת להיבט הפסיכולוגי. החיים החברתיים והאהבה הרומנטית מבוססים, בין היתר, על הצורך בהרגשת שייכות, וצורך זה מוליד לעתים קנאה. עלולים להתעורר בנו ספקות – לא לגבי חשיבותה של השייכות ההדדית, אלא לגבי טיבה ועומקה. הרגשת שייכות הדדית חיונית לחיים הרומנטיים, אך יש לה מחיר: היא מגבילה כמותית את המרחב הרומנטי שלנו, כלומר, את מספר בני הזוג הרומנטיים שלנו, כיוון שהיא מצריכה מחויבות ומשאבים שאי אפשר להקצות למגוון רחב של אנשים. למרבה השמחה, בני זוג החווים אהבה עמוקה לא תופסים את המגבלה הזאת כדבר הפוגם באושרם.