הבעלות שבאהבה

על הצורך העז שלנו בשייכות רומנטית והמחיר שעלינו לשלם כדי להשיגה
X זמן קריאה משוער: 7 דקות

בני זוג רבים אומרים זה לזה, "אתה שלי", אף על פי שאנו אנשים אוטונומיים, לא רכוש. מובן שאף אדם איננו קניין של אדם אחר ולכן לא שייך באמת לאדם אחר. אבל האם אפשר לדבר על שייכות במובן פסיכולוגי שעדיין שומר על האוטונומיה שלנו? אני חושב שכן, אם נקפיד להבחין בינו לבין מובן הבעלות. שני המובנים הללו באים לידי ביטוי בדבריה של סוזן, אישה נשואה המצויה במערכת יחסים חמה וארוכת שנים:

"אף פעם לא הרגשתי שהוא בבעלותי, זו הרגשה שמעולם לא הייתה לי. אבל הרגשתי שהוא רוצה להיות שלי, וזה גורם לי לבטוח בו, ואני חושבת שאם אאבד את ההרגשה הזאת אני אתחיל לקנא. כשאני אוהבת מישהו אני רוצה להיות שלו, ואני מקווה שהוא יפתח את הלב; אני לא רוצה שמישהו יחשוב שאני בבעלותו".

העדר ההבחנה בין שייכות במובן של בעלות על רכוש ובין המובן הפסיכולוגי של השתייכות לאותה קבוצה או מסגרת אחראי במידה רבה לקונוטציה השלילית של השייכות הרומנטית.

בבסיס הקנאה הרומנטית מצוי מושג הזכאות: אנחנו מפחדים לאבד משהו או מישהו שלהרגשתנו צריך להשתייך אלינו, ואלינו בלבד. הקנאה משקפת את הפחד שמישהו ייקח מאיתנו, שלא בצדק, משהו ששייך לנו. מכאן שקנאה רומנטית טומנת בחובה את ההרגשה שאנו זכאים במובן מסויים לבעלות כלשהי על בן הזוג ולשליטה מסויימת בו. הדרישה למונוגמיה מינית, למשל, היא למעשה לקיחת בעלות על חיי המין של בן או בת הזוג. ואכן, תפיסת השייכות עצמה, כפי שבאה לידי ביטוי בתרבות הפופולרית ("היא האישה שלי") גולשת לעתים קרובות לתחום הבעלות. אף על פי שהרגשה כזו של שייכות מתייחסת לרכוש, בעת קנאה היא נתפסת לעתים קרובות כחלק מהרגשת המחויבות והאינטימיות. תפקיד השייכות בקנאה ברור: כשבני הזוג שייכים זה לזה, אובדן בן הזוג, או מערכת היחסים איתו, לאדם אחר, כואב ואינו מוצדק.

הדרישה למונוגמיה מינית היא למעשה לקיחת בעלות על חיי המין של בן או בת הזוג. תפיסת השייכות עצמה, כפי שבאה לידי ביטוי בתרבות הפופולרית ("היא האישה שלי") גולשת לעתים קרובות לתחום הבעלות

הקונוטציה השלילית של השייכות כבעלות לא קיימת אך ורק באדם שמרגיש כרכוש, אלא גם באדם שמרגיש כבעל הרכוש. הרגשה כזו עלולה לעורר בו חלק מהחרדות המאפיינות בעלות על רכוש ולהוביל להרס מערכת היחסים. בעלות כרוכה באחריות, וכשהאחריות נטולת סמכות, היא גורמת מצוקה רבה. המאמץ והמתח הבלתי פוסקים הנדרשים לנו כדי לשלוט על מישהו שהוא בטבעו בלתי נשלט, עלולים להזיק לנו. לעיתים קרובות, אלו הרואים עצמם כבעלי רכוש אנושי מתאפיינים בביטחון עצמי נמוך, ולכן הם מחפשים ללא הרף סימנים שייאשרו את סמכותם; כשהם לא מזהים סימנים כאלה, הייאוש והרגשת חוסר ההתאמה עלולים לגרום להם להגיב בצורה מטרידה. יתרה מזו, אלו שמאמינים כי הם יכולים להיות בעלי רכוש אנושי בדמות בן או בת הזוג, מרמים את עצמם, כיוון שבן הזוג אינו חפץ דומם אלא אדם חופשי (לפחות בכל הנוגע לעמדות רגשיות). בן הזוג לא מתנהג ולא מרגיש כחפץ, וכאן עלול להיווצר אצל הבעלים-כביכול דיסוננס קוגניטיבי שמובילם למצוקה, עוינות וייאוש.

הפער בין המובן הפסיכולוגי של השייכות למובן הפיזי של הבעלות מתבטא גם בסוגיית הקנאה הרומנטית: קנאה רומנטית מבטאת את אפשרות בן-הזוג להעדיף אדם אחר על פנינו. אפשרות העדפה שכזו מעידה על כך שקנאים לא רואים בבני זוגם חפצים, אלא אנשים המסוגלים להעדיף ולבחור באופן עצמאי.

הצורך להיות שייך

הקשר בין השייכות לרגשות בא לידי ביטוי בצורה נוספת: רגשות הם עמדות המביעות פרספקטיבה חלקית ואישית, ועם זאת, הם מופנים בדרך כלל כלפי אדם אחר. כשאנו קרובים מבחינה רגשית לאדם אחר, אנו תופסים אותו כהרחבה של עצמנו. כפי שטוענת הפסיכולוגית אלינור מאקובי: "העצמי אינו רק ישות פיזית עטופה בעור, אלא מבנה פסיכולוגי שבו מתערבבים הרעיונות 'אני' ו'שלי'". תפיסת העצמי המורחב היא מורכבת, כיוון שבתוכה מצויים סוגים שונים של מערכות יחסים. אחד היחסים הבולטים בתוך העצמי הוא המרחק הפסיכולוגי מהמרכז, קרי מהסובייקט המהווה את גרעין העצמי. ילדים ובני זוג קרובים מאוד למרכז העצמי, כיוון שהם קרובים אלינו מאוד פסיכולוגית. במובן מסוים, גם סלבריטיז עשויים להיחשב כחלק מהעצמי המורחב, כיוון שאנו חשים קרבה מסוימת אליהם; עם זאת, מכיוון שאנו לא מקיימים אינטראקציה אמיתית איתם, זוהי קרבה שטחית.

כשאנו תופסים אדם אחר כהרחבה של העצמי שלנו, הרי שיש היגיון מסוים באמירה שהוא שייך לנו פסיכולוגית. לכן, כשאנו מאבדים את האדם הזה אנו עלולים לחוש כאב גם אם ה"שייכות" הזאת לא מתייחסת לבעלות פיזית רכושנית

כשאנו תופסים אדם אחר כהרחבה של העצמי שלנו, הרי שיש היגיון מסוים באמירה שהוא שייך לנו פסיכולוגית. לכן, כשאנו מאבדים את האדם הזה, או מערכת יחסים אקסקלוסיבית כלשהי עם האדם הזה, אנו עלולים לחוש כאב גם אם ה"שייכות" הזאת לא מתייחסת לבעלות פיזית רכושנית. רוי באומייסטר ומארק לירי (1955) טוענים שהצורך להיות שייך הוא הצורך האנושי הבסיסי ליצור ולשמר כמות מינימלית של מערכות יחסים בין-אישיות חיוביות, מתמשכות ומהותיות. כדי לספק את הצורך הזה אנו זקוקים ל-(א) אינטראקציות חיוביות תכופות עם אותם אנשים; (ב) מסגרת חמה ויציבה ארוכת טווח שבתוכה נקיים את האינטראקציות האלה.

למרות הפיתוי והריגוש הטמונים בהחלפת בני זוג, הצורך במערכות יחסים אוהבות ויציבות עם מספר מצומצם של אנשים הוא עמוק יותר. באומייסטר ולירי טוענים שלבני אדם יש "דחף טבעי ליצירה ושימור של השתייכות". מכאן שבאופן כללי, "אנשים מהססים לנתק קשרים חברתיים לא פחות משהם להוטים ליצור אותם מלכתחילה". הם ממשיכים וטוענים שבמקרים רבים, אנשים מהססים לנתק אפילו מערכות יחסים הרסניות. הצורך להיות שייך חזק יותר מהצורך בקשרים חברתיים שטחיים או יחסי מין; זהו הצורך ביצירת קשרים עמוקים ומשמעותיים. הרגשה של שייכות חיונית לרווחתנו. באומייסטר ולירי כותבים שהעדר שייכות מביא עמו תופעות לוואי שליליות, כולל פגיעה בבריאות, באושר ובכושר ההסתגלות. נוסף על כך, הם מצאו שלאנשים ללא הרגשת שייכות יש סיכוי רב יותר לסבול ממחלות נפשיות ופיזיות, ושהם מועדים למגוון רחב של בעיות התנהגותיות, החל מתאונות דרכים, עבור בפשיעה וכלה בהתאבדות.

שייכות רומנטית

"ברגע שכף רגלך דורכת ביאכטה, את שייכת לאיזשהו גבר, לא לעצמך, ואת מתה משעמום".
קוקו שאנל

אם הצורך בשייכות אכן כה חזק, הרי שאי אפשר לפטור את האמירה "אתה שלי" כאיזו שטות רומנטית. יצירת הרגשת שייכות דורשת פעילויות רומנטיות משמעותיות של שני האוהבים; אי אפשר לבסס אותה על רגשותיו של אחד הצדדים בלבד. והשייכות לא באה לידי ביטוי אך ורק בפעילויות משותפות חיוביות, אלא גם ביחס שלילי להפרת השייכות, שלעתים קרובות בא לידי ביטוי כקנאה רומנטית. הפחד לאבד משהו ששייך לך, במובן מסוים, עז לא פחות מהתקווה להשיג איזושהי הרגשת "יחד" משמעותית.

לפי באומייסטר ולירי, ללא שייכות הדדית, האהבה הרומנטית לא תוכל לייצר מערכת יחסים עמוקה שבה שני בני הזוג פורחים. אנשים מעדיפים מערכות יחסים שבהן שני הצדדים מעניקים ומקבלים יחס חם; הדדיות מחזקת את מערכת היחסים הרומנטית. חוסר איזון במעורבות של בני הזוג בקשר הרומנטי מנבא לפרידה. כששני בני הזוג מעורבים באותה מידה, הסבירות להרגשת "יחד" עתידית עולה. מחקרים שמשווים בין אנשים שקיבלו אהבה בלי להעניק אותה לבין אנשים שהעניקו אהבה בלי לקבל, מצאו ששתי הקבוצות מתארות את החוויה כשלילית. באומייסטר ולירי מסיקים שככל הנראה, "האהבה מספקת ונחשקת רק אם היא הדדית". מכאן שכאשר מתפתחת אהבה "ללא הרגשת שייכות הדדית... התוצאה היא, בדרך כלל, מצוקה ואכזבה". השייכות מעניקה לקשר, ולחיים עצמם, משקל ערכי וומשמעותי.

חשיבותה של שייכות רומנטית מתבטאת בכך שאדם חש עצמו "בבית" עם אהובו. הבית הוא המקום שבו אנו חיים; בית הוא גם המקום שאנו פורחים בו. לא מדובר אך ורק על קורת גג. אנו לא מרגישים שייכים למבנה כלשהו, אלא לחוויה של "בית", ולכן ״הבית הרומנטי״ הוא המקום שאליו אנו משתוקקים ושבו אנו מרגישים שייכות. לפיכך, אנשים עשויים להמשיל את החיפוש אחר אהבה לחיפוש אחר בית עבור לבם. לדוגמה, אישה שיש לה קשר רומנטי עם מאהב נשוי אמרה שמבחינתה, הזמן שמאהבה מבלה בבית מגוריו הוא בשבילה גלות מביתו האמיתי, שאליו שייך לבו באמת וזהו הזמן שלהם ביחד.

שייכות כמודל לאהבה

הרגשת השייכות לאהבה רומנטית משפיעה על מידת ההתאמה שלנו למודלים שונים של אהבה. מובן שהרגשת השייכות הבריאה המתפתחת בין אוהבים לא מעידה בשום אופן על התמזגות לא בריאה של זהויות; להפך. מושג ההתמזגות, שעליו מבוסס מין מודל של תאומים סיאמיים, רומז לא רק על אובדן של חירות אלא על אובדן של זהותו העצמית של כל אחד מבני הזוג. שני סוגי האובדן האלה אינם נובעים מהרגשת השייכות הטמונה באהבה עמוקה, כיוון שזו מכשירה את הקרקע לפריחה אישית של שני בני אדם עצמאיים בעלי זהויות שונות ועצמאיות.

אפשר לראות שחשיבותה הרבה של השייכות באהבה רומנטית תואם מודלים המתמקדים בקשר בין שני האוהבים, ולא בתכונותיהם של כל אחד מהאינדיבידואלים בנפרד. כשאדם אוהב אדם אחר, הוא מעצים את עצמו באמצעות אינטראקציה עמוקה איתו. אינטראקציות תכופות אלו מחזקות את הרגשת השייכות ההדדית. חיבור רומנטי עמוק, הבא לידי ביטוי בחוויות רגשיות ופעילויות משותפות, חיוני לאהבה עמוקה ארוכת טווח. החיבור הרומנטי תורם לפריחתו של כל אחד מבני הזוג ולפריחת מערכת היחסים עצמה. ופריחה זו, בתורה, מעצימה את הרגשת השייכות ההדדית ומפחיתה את הסבירות לקנאה.

הרגשת שייכות בין בני זוג אינה דבר רע, כל עוד ההרגשה היא הדדית ומוגבלת להיבט הפסיכולוגי. החיים החברתיים והאהבה הרומנטית מבוססים, בין היתר, על הצורך בהרגשת שייכות, וצורך זה מוליד לעתים קנאה. עלולים להתעורר בנו ספקות – לא לגבי חשיבותה של השייכות ההדדית, אלא לגבי טיבה ועומקה. הרגשת שייכות הדדית חיונית לחיים הרומנטיים, אך יש לה מחיר: היא מגבילה כמותית את המרחב הרומנטי שלנו, כלומר, את מספר בני הזוג הרומנטיים שלנו, כיוון שהיא מצריכה מחויבות ומשאבים שאי אפשר להקצות למגוון רחב של אנשים. למרבה השמחה, בני זוג החווים אהבה עמוקה לא תופסים את המגבלה הזאת כדבר הפוגם באושרם.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

13 תגובות על הבעלות שבאהבה

01
אלמונימי

״הרגשת שייכות הדדית חיונית לחיים הרומנטיים, אך יש לה מחיר: היא מגבילה כמותית את המרחב הרומנטי שלנו, כלומר, את מספר בני הזוג הרומנטיים שלנו, כיוון שהיא מצריכה מחויבות ומשאבים שאי אפשר להקצות למגוון רחב של אנשים. למרבה השמחה, בני זוג החווים אהבה עמוקה לא תופסים את המגבלה הזאת כדבר הפוגם באושרם.״ - כך מסתיים המאמר, באמירה על מחיר השייכות ההדדית: כדי שלא נקנא , ננהג בבלעדיות. אני מבקש להציע לזוגות מבוססים רגשית, בעידן שבו החיים ארוכייייייים, להתגבר על הקנאה ולאפשר חופש נטול פחד לבן או בת הזוג חופש לשני בני הזוג לחוות קשרים עם אחרים. אני לא מציע זאת לזוג בשנים הראשונות אלא לזוג שבטוח בזוגיות, בקשר, באהבה וביכולת לתת חופש ולקחת חופש. יש דבר כזה והוא גם כואב , ומייצר קנאה, וגם מעצים ומעשיר את חווית החיים. עשרים ושלושים וארבעים שנים עם אותו/ה בן או בת זוג - מי התכוון לדבר כזה כאשר המציאו את מיסוד הזוגיות? וכמה זוגות חווים אהבה כה עמוקה שלא מרגישים במחיר הזה שהם משלמים? ואיזו ציפייה זו מגבר או מאשה שבן הזוג יממש את כל צרכיהם הגופניים והנפשיים כך שהמרחב הזוגי יהיה מספק תמיד ולא מתסכל? אז זהו. הרומנטיקה אכן לא יכולה להיות מושלמת. יש מחיר ואני מציע שבמקום לשלם בבלעדיות על חווית זוגיות נשלם בקנאה -וביכולת להתגבר עליה- בשביל חוויות מעשירות אחרות. במיוחד לא נוח לי שהבלעדיות הזו נדרשת בשם המוסר. והמציאות מוכיחה שהמונים משתמשים שימוש יומי בסתר בחדרים שכורים. זו גזירה שהציבור לא עומד בה. ושורה אחרונה: המאמר מסתכם בכך שזוגות החווים אהבה עמוקה לא חשים בחסרון הבלעדיות. אבל הזוגות הם רבים ושונים במידת אהבתם ואופייה. אז מה מציע להם הכותב?

04
אלמונימי

שושי, הוא אינו שולל פוליאמוריה רק לכאורה. הוא שולל כאשר הוא מבכה את החיסרון שבבלעדיות המונוגמית. רק זה היה חסר, שישלול במילים מפורשות, כדי להתאים עוד יותר לתיאור של דפנה, רבי מאריאל.

    05
    שושי

    פוליאמוריה לא תמיד מתאימה ואפשרית.
    נדמה לי שדפנה קראה דברים שלא היו כתובים לעיל. המאמר ניסה להסביר את היבטי הבעלות והשייכות במערכות יחסים מסויימות, ולא הטיף לאיש.

06
פלברות

כל הדיון על הקשר שבין קנאה רומנטית למושגים כלכליים של בעלות ולשייכות, הוא מטועה עקר ותפל מעיקרו, שהרי כפי שהכותב עצמו מודה אין כאן ביטוי הכרחי של רכושנות שהרי הקנאי מודע לאוטונומיה ולזכותו של בן הזוג לעשות בחירות חופשיות. כדי לפצח את חידת הקנאה הרומנטית יש לפענח את הקשר שלו למושגים סוציולוגיים של כבוד והשפלה.

07
אלמונימי

פלברות , כבוד והשפלה קשורים היטב לבעלות שייכות ורכושנות אם כי יש כבוד והשפלה נוספים, שאינם קשורים. העולם מכבד את בעלי הרכוש, את הגבר שנשענת בלונדינית על זרועו, את בעל הוילה וכולי. העולם לא מכבד יותר מידי את הקלושה החסר בית. אבחנה גסה אך אמיתית. לפיכך, הקנאה הרומנטית היא ביטוי לפחד לאבד את מה ששייך לך , ובכך להסתכן בהשפלה, גם אם אתה יודע שהאשה השייכת לך או הגבר השייך לך הם אוטונומיים.
לכל סוגיה יש הרבה היבטים. כלכליים ורגשיים ומה לא.
אני מרגיש שהכותב מנסה לשכנע את עצמו ואולי אותנו שהמחיר של הבעלות השייכות הבלעדיות והקנאה- מחיר הויתור על קשרי אהבה נוספים, הוא מחיר שווה, ראוי. לא הפיצוח מעניין אותו. ואני חוזר ואומר שאין מצב אידיאלי והכל צריך להיבחן נקודתית ורק השיפוטיות החברתית שלנו המגנה את החריגה מזוגיות בלעדית היא צריכה לעמוד למשפט כדי לשחרר אותנו קצת.

08
דפנה

הבעיה העיקרית עם המאמר, לדעתי, והסיבה לכך שהוא מקומם, נעוצה בעובדה שהמאמר מציג נוסחה, ונוסחה אחת ויחידה, וזאת כאילו שאין מקריות בעולם, כאילו שאם ״נעשה״ בדיוק מה שכתוב פה החיים שלנו יהיו דבש... ״לפי באומייסטר ולירי, ללא שייכות הדדית, האהבה הרומנטית לא תוכל לייצר מערכת יחסים עמוקה שבה שני בני הזוג פורחים. אנשים מעדיפים מערכות יחסים שבהן שני הצדדים מעניקים ומקבלים יחס חם; הדדיות מחזקת את מערכת היחסים הרומנטית. חוסר איזון במעורבות של בני הזוג בקשר הרומנטי מנבא לפרידה. כששני בני הזוג מעורבים באותה מידה, הסבירות להרגשת "יחד" עתידית עולה״... כאמור, נוסחה בלבד, ״אם״... ״כש...״ לצערנו לא כל האנשים מסוגלים לתת יחס חם, לא כל האנשים מסוגלים לבחור את מושא האהבה ה״נכון״ וכו.... לא מציאותי ואכן נשמע כמו נאום אוטוסוגסטי.

09
עדי

קצת עגומה התפיסה של האהבה במונחים העולם הקפיטליסטי, כחלק ממסגרת של קח ותן, בתור בעלות או שייכות.
אהבה היא בסופו של דבר רגש, והברית שנחרטת בין בני זוג אינה צריכה להיות "חוזה" השייכות, אלא רצון משותף לאיחוד והפיכה לשלם.
אפשר לומר שזה עניין סמנטי, אבל הרעיון הוא שאהבה אינה התמסרות למשהו חיצוני, אותה תחושת "שייכות" או "בעלות", אלא משהו פנימי והכנסה של אדם נוסף ואיחוד של העולמות הפנימיים שלכם.

10
איריס לוין

המגיבים כאן מתעלמים באופן מפתיע מהרגש הבסיסי, הצורך בבלעדיות במערכות יחסים. הכתבה מעניינת ואינטליגנטית ומתאימה לזוגות מסויימים. היא לא מתייחסת לזוגות בהם הצורך ההדדי הוא שונה. לא ראיתי מילה אחת טובה על העלאת הנושא וההתייחסות אליו, אלא כל אחד בר סמכא מיידי לפסול.... חבל......

11
תמימוש

איריס, הצורך בבלעדיות הוא לכאורה רגש בסיסי. הוא נחשב לנורמה, לערך מוסרי, ואז אני כבר אין ביטחון שזה רגש בסיסי ולא משהו מובנה תרבותית. בכל מקרה זה כה מקובל, ונוכח שאין דרך להתעלם מזה, כדברייך. זה נוכח.
הכותב עצמו , לא בטוח ששכנע את עצמו בשבחים שהוא משבח את הבלעדיות הזו, כי הנה הוא כותב בסוף ״ חבל שזה המחיר....״ אז מה זה כתבה ש״מתאימה לזוגות מסוימים״? זו כתבת מתכון לזוגות מסוימים החפצים בבלעדיות שמתאימה בדיוק לשניהם?

12
אוהד נוי

לפי באומסטר ולירי... ומה לפי כותב המאמר?
מסכים עם דפנה- גיבובי ״אמיתות״ מהמאה ה 18.
שבלוני ומבטא (כנראה) את חולשותיהם ותפיסות הסטריאוטיפ של אותם שני ״חוקרים״.
היה קשה לקרוא המאמר כולו.
היו לכותב מאמרים חכמים יותר. וודאי גם יהיו בעתיד.