הבריחה מהזמן

רעיון המסע בזמן התפתח בספרות, אך השפיע על התפתחות הפיזיקה ומאז אינו חדל לשחק בדמיוננו
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

הודות לג'וזף קמפבל (Campbell) וממשיכי דרכו הרבים בעולם הוראת התסריטאות והניתוח הספרותי, התרגלנו להניח שסיפורים מבוססים על ארכיטיפים, ולמעשה על ארכיטיפ יחיד בשם "מסע הגיבור": גיבור יוצא למסע בארץ פלאות גדושה בקסם ובסכנה, ושב ממנה כאדם חדש וכמנצח. מסע הגיבור שולט בהוליווד ביד רמה.

ואולי ביד רמה מדי. אמנם ארכיטיפים נרטיביים הם כלי יעיל, אך לפעמים נדמה שהתרבות שכחה שחלק מהמטרה בכתיבת סיפורים היא להמציא יצורים חדשים ודמויות חדשות. לחלקנו כבר נמאס מסיפורים על אודות ערפדים וזומבים ובתי ספר לקוסמים ובלשים יודעי-כול ופגומי-נפש, אבל כשהקוראים נתקלו בהם לראשונה  – בהמצאותיהם של בראם סטוקר וג'ורג' רוֹמֶרוֹ ואורסולה ק' לה גווין וארתור קונאן דויל – הם היו מלהיבים, משונים ומקוריים להפליא.

הרעיון החדש הזה, מסע בזמן, מהלך עלינו קסם מכיוון שאנו מבינים את הזמן טוב יותר מבעבר

כיום אנו נהנים מעולמות בדיוניים המאוכלסים בגרסאות השונות של כל אותם יצורים מומצאים – שכבות של מסורת שהצטברו, כמו המיתוסים העתיקים, והעשירו את עולמות דמיוננו. כיף להשוות בין דרקולה של סטוקר והערפדים של אן רייס, בין נוספרטו בגילומו מקס שְׁרֶק ואדוארד קאלֶן של רוברט פטינסון. נחמד לתהות מי המציא את כל התכונות האלה, למשל שערפדים אינם משתקפים במראות (סטוקר), שהם רגישים לשום ולצלבים (לא סטוקר), או שהם אינם מסוגלים לחצות את מפתן הבית אם לא הוזמנו פנימה (שוב, לא סטוקר).

דרקולה

דימוי של דרקולה. תצלום: אלן פרסיאדו

העולמות הנרחבים של מארוֶול ודי סי קומיקס, מצדם, הם דרך ממוסחרת ביותר לחוות אותו סוג של הנאה. לצרכנים הנלהבים של תרבות ההמונים העכשווית יש הזדמנויות רבות להתמסר בתענוג לקאנון בדיוני (בני בן הארבע עשרה וחבריו משתמשים במילה "קאנון" לעתים תכופות יותר מאשר דוקטורנטים). אבל חסרים לנו דברים חדשים באמת. עוד סיפורים חדשים! תנו לנו עוד דברים סקסיים ובלתי צפויים וחדשניים כמו הערפד הראשון, איש הזאב הראשון! מה כבר ביקשנו?

אנו חולמים כל כך הרבה על הדרכים שבהן נוכל לכופף את הזמן, חושבים בלהט על הדרכים שבהן נוכל למתוח אותו, להפוך אותו, לרכך אותו, לעשותו מעט יותר סלחני

"מסע בזמן" (Time Travel), ספרו המחכים והמבדר של ג'יימס גליק (Gleick), עוסק באחד מאותם סיפורים שהיו חדשניים פעם. התרגלנו מאוד למוטיב המסע בזמן, שנחקר אינספור פעמים בקולנוע, בטלוויזיה ובספרות. אמנם נדמה שהמוטיב הזה קיים מאז ומתמיד, אך בפועל הוא אינו ארכיטיפ סיפורי עתיק אלא מיתוס טרי שנוצר על-ידי ה' ג' וולס ברומן "מכונת הזמן" משנת 1895. במילים אחרות, מוטיב המסע בזמן מבוגר בשנתיים מדרקולה, וצעיר בשמונה שנים משרלוק הולמס. המונח עצמו, "מסע בזמן", נגזר מכינויה של הדמות הראשית בספר, "הנוסע בזמן". הרעיון הזה נפוץ במהירות כזו, שהוא הופיע במילון אוקספורד כבר ב-1914.

גליק מתאר את וולס כ"אדם מודרני בכל רמ"ח איבריו, שהאמין בסוציאליזם, באהבה חופשית ובאופניים". הוא היה הוגה רציני בדרכו, תקיף ומחוספס, אבל המצאת מכונת הזמן לא הייתה אחת ההמצאות הפילוסופיות העמוקות ביותר שלו. היא נועדה להיות מכשיר נרטיבי לסיפור בעל שני צירים, אחד פוליטי-פילוסופי והאחר בדיוני. הטיעון המרכזי של הספר מתברר כאשר וולס נוסע לעתיד הרחוק ומגלה שהאנושות התפצלה לשני מינים שונים: המורלוקים החייתיים שחיים מתחת לפני האדמה, והאלוֹי החלושים שחיים מעליה. וולס רומז לנו שזה מה שעלול לקרות אם מגמות האי-שוויון הנוכחיות ימשיכו להתגבר.

הטיעון הזה היה רלוונטי ב-1895, ועודו רלוונטי בימינו, אך הוא אינו הרעיון שרוב הקוראים זוכרים מ"מכונת הזמן". כפי שגליק כותב, מרבית הקוראים זוכרים בעיקר את מסעו של הגיבור לימיו האחרונים של כדור הארץ, את כוכב הלכת הגוסס שחג סביב השמש הגוססת, שרוי בקור ובאפלה ובדממה. זהו חזון אתאיסטי בלתי נשכח של מוות מוחלט.

מכונת הזמן, רעיון המסע-בזמן עצמו, היו רק הכלים שבאמצעותם הביא וולס את הסיפור למקום שאליו רצה שיגיע. אמנם הוא פירט את העקרונות המדעיים הכוזבים שעליהם מבוססת המצאתו, אך זו הייתה אחיזת עיניים מרשימה, הטעיה מכוונת. אלפרד ז'ארי (Jarry), בכותבו "פרשנות לעניין בנייתה המעשית של מכונה לחקר הזמן", שיבח את "קור הרוח הראוי להערכה" שבו כתב וולס את הקשקושים שלו:

"האם יכולה קובייה מידית להתקיים?"
"אני לא מבין אותך", אמר פילבי [שתפקידו בסיפור לבקש הסברים]"
"היכולה קובייה שאין לה כך אורך חיים בכלל, להתקיים במציאות?"

פילבי שקע בהרהורים. "בוודאות", המשיך הנוסע בזמן בדבריו. "כל גוף ממשי חייב שתהיה לו התפשטות לארבעה כיוונים; גוף זה חייב שיהיו לו אורך, רוחב, עובי וקיום בזמן". 1

קופץ בזמן, מסע בזמן

"הקופץ בזמן", תצלום: Hartwig HKD

התברר שהממד הרביעי הזה הוא התכונה הוויראלית של המסע בזמן. וולס עלה כאן על משהו. הוויקטוריאנים החלו לחשוב עוד קודם על תכונותיהם המתמטיות של ממדים נוספים, אבל עם תגליותיו של איינשטיין, שהתפרסמו לראשונה ב-1905, זכתה תפישת הזמן החדשה מקום מרכזי בפיזיקה העכשווית. לא רק שוולס היה בכיוון הנכון – הוא גם נגע בלי כוונה באחד העקרונות היסודיים של המדע המודרני. "אין כל הבדל בין הזמן לבין כל אחד משלושת ממדי החלל, מלבד העובדה כי המודעות שלנו נעה לאורכו", אומר הנוסע. למרבה התדהמה ובניגוד לשכל הישר, התברר כי האמירה הזאת נכונה. "תוך זמן קצר להפליא הפכה התפישה הזאת לחלק מהזרם המרכזי של הפיזיקה התיאורטית", אומר גליק.

נושא המסע בזמן מרתק אותנו מאז, ולבטח אחת הסיבות לכך היא החיבור המפתיע בין הפנטזיה של וולס לפיזיקה החדשה. אחד המתנגדים להתאהבות ברעיון החדש הזה, היה וולס עצמו. הוא הבין היטב שמסע בזמן אינו אפשרי, והפופולריות הגוברת של הרעיון הזה הרגיזה אותו. "לא קשה לייצר תחושה של מציאות", הוא אמר. "צריך רק לשלוף כמה מכשירים בלתי מוכרים, והתחבולה הושלמה. זוהי תחבולה".

יש לחדד דבר מה לגבי ההמצאה של וולס. כותבים אחרים שלחו דמויות בדיוניות למסע בזמן. ריפ ואן וינקל של וושינגטון אירווינג נרדם והתעורר עשרים שנה לאחר מכן; היֶנקי מקונטיקט של מארק טוויין נחבל בראשו בסוף המאה התשע עשרה והתעורר בחצר המלך ארתור ("'ברידג'פורט?'" שאלתי, מצביע לכיוון המבצר. 'קמלוט,' אמר הוא"). 2 ב-Looking Backward של אדוארד בֶּלאמי (Bellamy), הגיבור נרדם ל-113 שנה ומתעורר בשנת 2000; ב-1892 פרסם הגולפאי הסקוטי ג' מקאלה, ששמו הפרטי אינו ידוע עוד, את הרומן Golf in the Year 2000; or, What Are We Coming To. גליק קרא אותו כדי לחסוך לנו את המלאכה, ומדווח ש"בשנת 2000 נשים מתלבשות כמו גברים ועושות את כל העבודה, בשעה שהגברים חופשיים לשחק גולף מדי יום". אין תגובה. המאפיין העיקרי של כל המסעות האלה בזמן הוא שהם אינם מתוכננים. הגיבור (תמיד גבר) אינו יוזם אותם. הנוסע בזמן של וולס נבדל מהם, מכיוון שהוא בנה מכונת זמן בכוונה מלאה להשתמש בה. בספרו של וולס, האנושות כבשה את הזמן באמצעות כושר ההמצאה. זה היה החידוש.

מסע בזמן הפך כמעט מיד לנושא פופולרי שרבים כתבו עליו ושיערו לגביו השערות. הוא היה גם נדבך יסודי בז'אנר חדש: Scientification, כפי שכונה בתחילה על-ידי הוגו גרנסבק (Gernsback), העורך המייסד של מגזין Amazing Stories, באפריל 1926. גליק כותב שגרנסבק היה "ממציא עצמאי, יזם", ובמובנים רבים גם נוכל שגנב פטנטים ללא הרף. בעין אחת היה בוחן, מבעד למונוקל, את רשימת היינות במסעדות יוקרתיות ואילו בעינו האחרת חיפש את נושיו הזועמים. הוא היה חובב גדול של העתיד – תחביב שעלול לעורר באדם נטייה חריפה לבלבולי מוח. האובססיה שלו לעתיד היא שהובילה אותו, יותר מכל דבר אחר, לייסד את המגזין החדש שלו. הביטוי scientification הפך במהרה ל-science fiction, כלומר "מדע בדיוני", והמגזין, שאותו הפסיד גרסנבק באחת מפשיטות הרגל שלו, הפך למיזם ששרד יותר מכל שאר המצאותיו האמתיות ואלה שניכס לעצמו.

מדע בדיוני, New Worlds

כתב העת "New Worlds" למדע בדיוני, 1936. תצלום: John Keogh

קינגסלי אמיס (Amis) אינו נחשב בדרך כלל לסופר מדע בדיוני, אבל הוא כתב את The Alteration (משנת 1976), אחד הרומנים הטובים ביותר בסוגת ההיסטוריה הבדיונית, והיה גם חסיד גדול של מדע בדיוני. הוא ציין:

"אם כתבת מדע בדיוני ב-1930 היית נחשב לתמהוני, או לכותב לא רציני, אבל ב-1940 כבר נחשבת לבחור צעיר בתחילת הקריירה, חלק מהדור הראשון שגדל לאחר שהמדיום הזה כבר התבסס".

המגזין Amazing Stories היה אחד הגורמים העיקריים לתמורה הזאת, אם לא העיקרי שבהם.

אך דווקא מגזין מתחרה, Astounding Science Fiction, פרסם ב-1941 את הסיפור שאחראי לעניין הרב שלנו במסעות בזמן יותר מכל דבר, מלבד ספרו המקורי של וולס. הסיפור By His Bootstraps, פרי עטו של רוברט היינליין (Heinlein) בן השלושים וארבע, אדם שהמחיש בצורה מושלמת את הטיעון של אמיס לגבי תזמון: הוא כתב את הסיפור הראשון שלו לתחרות באותו מגזין ב-1939, ובשנתיים שלאחר מכן פרסם עשרים סיפורים ורומנים קצרים, והפך לכותב מדע בדיוני מקצועי.

הסיפור By His Bootstraps, שנקרא במקור Bob’s Busy Day, מספר את קורותיו של בוב, שיושב בחדרו ועוסק בענייניו כאשר גבר שדומה לו להפליא מופיע מאחוריו מבעד לחור באוויר. הוא מסביר שזהו "שער זמן", ומזמין את בוב להצטרף אליו אל הצד האחר. ואז אדם שלישי, בעל דמיון רב לשניים הראשונים, מופיע ואומר לו שלא יעשה זאת. טיפוס רביעי מתקשר ושואל מה קורה לכל אותם – כן, ניחשתם – בּוֹבּים שונים. היה זה הסיפור הראשון שבו הופיעה אותה דמות מצירי זמן שונים, והסיפור הראשון שעסק בהשלכות הנרטיביות והפילוסופיות, בפרדוקסים, במבואות הסתומים, בבדיחות הז'אנר המתבקשות.

הסיפור של היינלין שטותי מאוד, אבל גם מהנה מאוד. הוא ברא את אחד מסוגי העלילה הנפוצים ביותר בספרות ובקולנוע, שממשיך ללוות אותנו כיום עם דמויותיהם של מרטי מקפליי ("בחזרה לעתיד"), דוקטור הוּ, גלגוליו השונים של המחסל מ"שליחות קטלנית", ביל וטד, אנשי הצוות של ספינת החלל "אנטרפרייז", האקס-מן של מארוול, הגמדים מ-Time Bandits, גיבורי הקומדיה השטותית Hot Tub Time Machine (יצירת מופת שלא זכתה לדי הכרה), הדמויות הראשיות בסדרות הטלוויזיה Outlander, "זינוק לאתמול" ו"פיוצ'רמה", ועוד רבים אחרים. רוב הסיפורים האלה עוסקים, בין היתר, במה שמכונה כיום "פרדוקס הסבא": אם נסעתם לעבר והרגתם את סבכם, האם יתכן שהתקיימתם אי פעם בעתיד? ואם לחדד: האם יש לכם, בשלב כלשהו של הסיפור הזה, רצון חופשי?

ישנם מספר פתרונות מועדפים לפרדוקס הסבא, והנפוץ שבהם אומר שהזמן הוא אכן רצף יחיד וקבוע, ולכן הפעולות שהתרחשו בעבר הן שקבעו את העתיד המוכר. לחלופין, העבר שהשתנה אכן מוביל לעתיד שונה; ולעתים העולם מתפצל לצירי זמן שונים, ליקומים שונים. כל מי שמנסה לתכנן ולטוות את הנרטיבים האלה צפוי לחטוף כאב ראש רציני. כפי שאמר ראיין ג'ונסון (Johnson), התסריטאי והבמאי של "לוּפֶּר", מסרטי המסע-בזמן הטובים ביותר של השנים האחרונות, "אני לא רוצה לדבר על כל מיני דברים שקשורים למסע בזמן, כי אם נתחיל לדבר על זה נהיה כאן כל היום ונכין תרשימים". זה נכון: קשה לדון בעלילת מסע בזמן, ובפרדוקסים הבלתי נמנעים הנובעים ממנה, בלי להישמע מסטול לגמרי.

לא רק חובבי המדע הבדיוני עסקו בסוגיית המסע בזמן. בסוף המאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים החלו גם פילוסופים ופיזיקאים להתעניין בזמן בצורה חדשה. סביר להניח שהגדול שבהם היה אנרי ברגסון (Bergson), שספרו הראשון, עיבוד של עבודת הדוקטורט שלו, הוא "זמן ובחירה חופשית" (או "זמן ורצון חופשי"). הוא דיבר על חשיבותו העליונה של הזמן הסובייקטיבי, וטען שתפישת הזמן הרגילה שלנו אינה רגילה כלל וכלל: אושר ואומללות מתקדמים בקצבים שונים ביותר. הוא חשב שחוויית הזמן האישית שלנו צריכה לקבל מקום רב בניסיונותינו להבין את הזמן. כפי שכותב גליק: "מבחינת ברגסון, אין לנתק את הניתוח הפילוסופי של הזמן מחוויית הזמן האנושית". ברגסון היה נערץ על הנרי ג'יימס, והשפיע רבות על פרוסט, שהתמיד לעסוק בנושא הזמן יותר מכל סופר גדול אחר במאה העשרים.

במחנה האחר היו הפיזיקאים. איינשטיין ועמיתיו התקשו לפענח את טיבו של האור: היה ברור שהאור הוא גל, אבל גלים נעים בתווך, אז באיזה תווך נע האור? אולי באֶתֶר, אותו תווך שאמור, על-פי ההיגיון, להיות קיים? אבל חוקרים ערכו ניסויים כדי לחפש ראיות לקיומו של האתר, וגילו שככל הנראה הוא אינו קיים. אז מה קורה עם האור? גליק מתאר ברעננות את רגע הגילוי:

"אנו יודעים כעת שמהירות האור בחלל ריק היא קבוע, 299,792,458 מטר לשנייה. שום חללית אינה מסוגלת לעקוף הבזק של אור או להפחית את המספר הזה ולו במעט. איינשטיין התקשה ("מתח נפשי"; קונפליקטים חרדתיים מכל מיני סוגים") להבין זאת: להיפטר מהאתר, לקבל את מהירות האור כקבוע. משהו אחר לבטח קורה כאן. יום נאה אחד בברן (כפי שאיינשטיין עצמו סיפר לאחר מכן), הוא שוחח עם חברו מישל בֶּסוֹ (Besso). 'למחרת ניגשתי אליו שוב ואמרתי, בלי לברך אותו לשלום, "תודה. פתרתי את הבעיה". הפתרון שלי היה ניתוח של מושג הזמן'. אם מהירות האור היא קבוע, הרי לא ייתכן שגם הזמן הוא קבוע".

מצפה הכוכבים המלכותי בגריניץ'

מצפה הכוכבים המלכותי בגריניץ', אנגליה. תצלום: Daniel

כך נולד הזמן הפיזיקלי, העומד בסתירה יסודית לתפישת הזמן הרגילה שלנו. אם הזמן הוא ממד רביעי כמו שלושת קודמיו – כפי שוולס שיער בלי כוונה בסיפורו – אז במובן מסוים הרצון החופשי הוא אשליה. העבר והעתיד שלנו קבועים, והדבר היחיד שנע בהם הוא התודעה שלנו. לכך מצטרפת עובדה נוספת הקוראת תיגר על תפישת המציאות היומיומית, האמפירית שלנו. משוואות הפיזיקה הן הפיכות ולא דטרמיניסטיות: כמו המתמטיקה, החוקים של ניוטון, מקסוול ואיינשטיין תקפים בשני הכיוונים. במציאות שאנו חווים, הם פועלים בכיוון אחד בלבד. לזמן יש כיוון – "חץ הזמן". לחץ הזה אין מקבילה במחקר של שלושת הממדים האחרים, והוא מביא עמו בעיה עמוקה בכל הקשור לתפישת המרחב-זמן. אנו מסוגלים לראות אנטרופיה – התקדמותו של היקום מסדר לאי-סדר – בכל מקום, אך האמת העמוקה הזאת, המובנת-מאליה, לגבי העולם הפיזי אינה הכרחית על-פי המשוואות היסודיות של הפיזיקה. ובכל זאת אנו חווים את חץ הזמן בכל רגעי ההכרה שלנו. הזמן נוכח בכל מקום, מלבד במשוואות. בקיצור, מה הולך פה?

השלכותיהם של הרעיונות האלה על הפיזיקה התיאורטית היו אדירות, והן התניעו גם את הדיון הפילוסופי. ברגסון ואיינשטיין התעמתו, הן בפומבי והן בפרטי. "הזמן שעליו מדברים הפילוסופים אינו קיים", אמר איינשטיין. גליק נהנה מאוד לספר את סיפוריהם של המדענים וההוגים העוסקים בנושא זה, החל מג'ון ארצ'יבלד וילֶר (שמבליח "כזיקית" במגוון נושאים, מחורים שחורים ועד תורת היקומים המקבילים) וכלה בקורט גֶדֶל ולי סמולין, החל מחורחה לואיס בורחס, עבור בדייוויד פוסטר ואלאס, ו' ג' זֶבּאלד, וודי אלן ופיליפ ק' דיק וכלה בטום סטופארד, החל מאדית נסבּיט ו"הארכיאולוגיה העתידית" של קפסולות הזמן וכלה בג'ון הוֹספֶּרס, פילוסוף אנליטי שהיה למועמד הליברטריאני היחיד שזכה בקול בחבר האלקטורים (ב-1972, שהוענק לו על-ידי אלקטור בווירג'יניה שסלד מהציוות של ניקסון ואגניו).

יש כאן לא מעט התרחשויות, ואין פסקה אחת בספרו של גליק שאין בה משפטים מוצלחים ומידע מרתק. אבל עליי להודות שיש משהו מתסכל בהתמודדות עם הרעיונות האלה. לאחר שקראתי את הספר פעמיים, הגעתי למסקנה שהקשיים שלי אינם באשמת לספר, אלא קשורים לנושא עצמו. כמי שאהב מדע בדיוני כל חייו, תמיד חשבתי שמסע בזמן הוא אחד העיסוקים, או המכשירים, או תת-הז'אנרים, הכי פחות מספקים בז'אנר. כמו ראיין ג'ונסון, אין לי רצון לשרטט תרשימים. המיתוס המרכזי של רוב הסיפורים העוסקים במסע בזמן, שבו הגיבור מנסה לחמוק מגורל כלשהו וכך גורם לאותו גורל בדיוק להתממש, הוא מיתוס שקראתי וראיתי יותר מדי פעמים.

שעון בנורבגיה, שעון ללא שעה

שעון בנורבגיה. תצלום: פר-אולוף פורסברג

בכל הקשור לפילוסופיה, וגם לפיזיקה, למותר לציין שמרתק לראות כיצד מוחות מבריקים "משתכנים במלון התהום הגדול" (אם לשאול את ההלצה של ג'רג' לוקאץ' שתיאר את תאודור אדורנו  כמי שמשתכן במקום שמסב הנאה אסתטית אך אין בו חובה לנסות לפענח את סודות היקום). אבל יהיה טוב אם מישהו יוכל להודיע לנו כשכל ההגוּת הזאת תוביל לדבר מה, ולו הקטן ביותר, שנוכל לראות, או להרגיש, או לחוש או אפילו להבין – מכיוון שכל החשיבה המבריקה הזאת, וכל המדע והלמידה וההיסטוריה המדהימים האלה, כל הסיפורים המופלאים, ככל שאני מבין – הרי הם נטולי השלכות לחלוטין. תפישת הזמן הסובייקטיבית הרגילה שלנו היא עדיין התפישה השלטת, והיא רודנית לא פחות מאי פעם. יותר ממאה שנות השערות וניתוחים קדחתניים של זמן ושל מסע בזמן הובילו לאפס תוצאות בדיוק. אנו תקועים בהווה, בגלות מוחלטת מהעבר ומהעתיד גם יחד, כפי שהיה תמיד.

ייתכן שהמודעות המוגברת שלנו לזה היא בדיוק הסיבה שנושא המסע בזמן מרתק אותנו כל כך. ציון מדויק של שעה ושל זמן הוא עניין חדש יחסית, שנולד כתוצר לוואי של הצורך לסנכרן בין רכבות. גליק מסביר זאת בתיאוריו הנאים:

"אנגליה החלה לסנכרן את שעוניה (ביטוי חדש) לזמני הרכבות באמצע המאה התשע עשרה, כשאותות הטלגרף יצאו מהשעון האלקטרומגנטי החדש במצפה הכוכבים המלכותי של גריניץ' ומ-Electric Time Company בלונדון".

בסנדריגהאם, המלך אדוארד השביעי הזיז את שעוניו חצי שעה קדימה – "זמן סנדריגהאם" – כדי שיוכל להספיק לירות בעוד מטרות. פיזיקאים הפסיקו להאמין בקיומו האפשרי של זמן אוניברסלי מוחלט, ובכל זאת:

"האנושות יצרה לוח זמנים קולקטיבי רשמי, שאותו מטיפה לנו מקהלה של שעונים אטומיים המוחזקים בטמפרטורה של קרוב לאפס מעלות בכספות במצפה הכוכבים של צי ארצות הברית בוושינגטון, בלשכה הבינלאומית למידות ולמשקלות ליד פריז, ובמקומות אחרים".

אולי זה מוסר ההשכל שעלינו להפיק מספרו של גליק. למרות כל המרץ והגאונות עדיין לא באנו על סיפוקנו. הרעיון החדש הזה, מסע בזמן, מהלך עלינו קסם מכיוון שאנו מבינים את הזמן טוב יותר מבעבר. אנו מבינים, הרבה יותר טוב מאשר אבותינו, את מאפייניה של "הדקה שלא סולחת" של קיפלינג. הזמן שלנו אוניברסלי יותר ומדויק יותר מאי פעם, ואנו מודעים לכך יותר מאי פעם. לא פלא שאנו חולמים כל כך הרבה על הדרכים שבהן נוכל לכופף את הזמן, חושבים בלהט על הדרכים שבהן נוכל למתוח אותו, להפוך אותו, לרכך אותו, לעשותו מעט יותר סלחני. כל האסירים חולמים על חופש, ואולי הם חולמים עליו יותר מכול דווקא כשהם יודעים שאין אפשרות לבריחה, ולעולם לא תהיה.

על הספרTime Travel: A History, James Gleick, Pantheon, 336 pp

ג'ון לנצ'סטר (Lanchester) חיבר ארבעה רומנים וארבעה ספרי עיון, בהם How to Speak Money: What the Money People Say – And What It Really Means (משנת 2015).

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

© 2017  New York Review of Books.

תמונה ראשית: "מושג הזמן עם שעון מעוות". תצלום: Mark Swallow, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ג'ון לנצ'סטר, The New York Review of Books.

תגובות פייסבוק

2 תגובות על הבריחה מהזמן

02
חנניה (ננו) כהן

שני דברים:
1. נכתב בכתבה כך: "קשה לדון בעלילת מסע בזמן, ובפרדוקסים הבלתי נמנעים הנובעים ממנה, בלי להישמע מסטול לגמרי."

ובכן, רק למי שלא מבין מהו בדיוק הזמן ואיך הוא מתנהל במציאות ולא בספרות הבדיונית, נובעים פרדוקסים וישמע מסטול כשהוא בא לדון במסעות בזמן, כי במציאות מסע בזמן יכול להתרחש (וגם זה רק תיאורטית בגלל המרחקים העצומים) רק כמסע במרחב שבו אינסוף יקומים ובהם כל הזמנים, כל עבר אפשרי, כל הווה אפשרי, כל עתיד אפשרי, מתרחשים יחד, כל זמן, תמיד...והנה לכם מסע בזמן שבו מתיישבים כל הפרדוקסים...

2. וכתוב בכתבה גם כך: "יותר ממאה שנות השערות וניתוחים קדחתניים של זמן ושל מסע בזמן הובילו לאפס תוצאות בדיוק."

ובכן, כאן אכתוב לכם מדענים נכבדים, מדוע אינכם מדברים רק בשם עצמכם, ? לי ולעוד איזה אחד או שניים שקראו מה שאני תיכף אביא לכם דווקא יש הרבה יותר מאפס תוצאות...אז הנה, קריאה מהנה:
https://www.articles.co.il/article/173064/%D7%AA%D7%99%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%AA+%D7%94%D7%9B%D7%9C-%D7%A8%D7%A7%D7%95%D7%95%D7%99%D7%90%D7%9D+%D7%9C%D7%9E%D7%95%D7%95%D7%AA-%D7%A4%D7%A8%D7%A7+1.%D7%96%D7%9E%D7%9F