הגוף, פעימת העולם

הקיום הגופני שלנו הוא הדרך להבין את מקומנו בעולם ואת החיבור העמוק שלנו למכלול האנושי כולו
X זמן קריאה משוער: 18 דקות

לאחרונה, שמתי לב למשהו מוזר שקורה בגופי כאשר אני מעלעל באפליקציה או קורא בטלפון שלי. דפוסי הנשימה שלי אינם סדירים, וגבי וכתפיי נדרכים. אשת הטכנולוגיה לינדה סטון (Stone) הבחינה בתופעה דומה, ותיארה את האופן שבו הנשימה שלה הופכת לשטחית, ולעתים היא נעצרת לזמן מה, כשהיא יושבת לעבוד על המיילים שלה בבוקר. היא כינתה את התופעה בשם screen apnea – דום נשימה מול המסך.

התמונה הזו, של קיום חסר גוף, מתאימה טוב מדי לתחושה של שקיעה מוחלטת באיזה ״תוכן״ בטלפון שלי, לפרקי זמן של חצאי שעות

אותי הדהימה עוד יותר ההכרה שלעתים תכופות אני פשוט לגמרי לא מודע לגופי. כאילו שכאשר אני נכנס ל״חלל״ הדיגיטלי, הגוף שלי ממש נעלם. יתכן שבגלל זה הנראטיבים המתארים את הפלטפורמות המקוונות נאבקות כדי למקסם את זמן ״העיניים על המסך״ ולהרוויח מכך כסף, נראו לי תמיד מטרידים. הבעיה אינה רק שמדובר בתמונה מכניסטית לגמרי של האורגניזם האנושי, אלא שהתמונה הזו, של קיום חסר גוף, מתאימה טוב מדי לתחושה של שקיעה מוחלטת באיזה ״תוכן״ בטלפון שלי, לפרקי זמן של חצאי שעות.

אנחנו אכן יודעים כבר שהטכנולוגיה ״חוטפת״ את המוח שלנו, אולם מה אנחנו מחמיצים כשאנחנו מתעלמים ממה שמתרחש באותה עת בגופנו? מוריס מרלו–פונטי, הפילוסוף הצרפתי בן המאה ה-20 ומן הקולות המשפיעים ביותר באסכולה הפנומנולוגית, עשוי לשמש לנו מדריך בעניין. הוא הרחיק יותר מכל הוגה מערבי בהציבו את ההתגלמות הגופנית שלנו בלב הפילוסופיה שלו. בחיינו המתווכים על ידי הטכנולוגיה, מרלו–פונטי עשוי לסייע לנו להבין את אי הנחת שאנו מרגישים בנוגע להיעלמות גופנו הפועם – והרדוקציה הנעשית לו למעמד של אובייקט בלבד. יתרה מכך, הוא מסביר את מה שאנו מתעלמים ממנו כשאיננו מציבים את הגוף במרכז הבנתנו את יחסינו עם אחרים ובהקשר האקולוגי הרחב יותר שבתוכו אנחנו משוקעים.

עלה, אדר, יד אוחזת

לא אפליקציה, לא מסך, הנה עלה, אפשר לגעת בו, ממש. תצלום: איי ג'יי גאלגר

כדי להשתמש בתובנות של מרלו–פונטי בחיי היומיום שלנו, אני מציע שנשתמש במושג הפשוט של ״היות נוכחים״ – הפניית תשומת הלב לחוויית הכאן והעכשיו. כך ניתן להפוך את הנטייה של התרבות המערבית להעדיף את התודעה על פני הגוף, ואף לקבל נקודת מבט חדשה על פרקטיקות כמו קשיבוּת, שלעתים קרובות אנו נדחפים להשתמש בהן כדי להתמודד עם הסחות הדעת ועם חוסר הסיפוק בחיינו הדיגיטליים. אולם חשובה מכל, כנראה, היא האפשרות שהנוכחות הגופנית יכולה להוביל אותנו לביקורת רבת עוצמה של דיכוטומיות אחרות, כמו עצמי/אחר והאדם/הטבע. כיצד התרכזות בגופניות עשויה לסלול את הדרך לעבר מערכת יחסית שונה באורח קיצוני עם הקהילות שלנו, ואפילו עם ה״גוף״ הגדול יותר של כדור הארץ?

תפישתו של מרלו–פונטי צמחה בעצמה מתוך הקשר גופני מאוד. החיים החברתיים והאינטלקטואליים בפריז של שלהי שנות הארבעים ושנות החמישים, אשר צמחו בבתי קפה מעושנים ובארים מלאי ג׳אז של הגדה השמאלית, היו בוודאי מלהיבים מאוד אחרי האימה וההרס של מלחמת העולם השנייה. כפי ששרה בייקוול מתארת בספרה (משנת 2016) At the Existentialist Café, מרלו–פונטי התיידד עם סימון דה בובואר כששניהם למדו ביחד פילוסופיה, בגיל 19, וזמן קצר לאחר מכן הוא הכיר את ז׳אן פול סארטר. שנים ספורות לאחר מכן, השלושה השיקו את כתב העת הפוליטי Les Temps modernes. בניגוד לסארטר (״צעקני״, ״בלתי מתפשר״) ודה בובואר (״שיפוטית ופסקנית״), בייקוול מתארת את מרלו–פונטי כאדם שעל פי רוב ״ראה היבטים רבים בכל מצב״.

מרלו-פונטי טען שאנחנו מבצעים מחוות ומתקשרים אלה עם אלה באמצעות מרחב אקספרסיבי ורב משמעי של ״בין-גופניות״ – מרחב שמתקיים בין הגופים שלנו

יתכן כי היכולת הזו, ביחד עם ״הרוגע המושלם״ בחברתם של אחרים, היא אחת הסיבות לכך שמרלו–פונטי היה אהוד כמעט על כל מי שפגש. בניגוד למרבית הפילוסופים של תקופתו, הוא היה נשבה לחלוטין במסתורין ובנימות של התקשורת הלא–מילולית וקשר העין. הוא טען שאנחנו מבצעים מחוות ומתקשרים אלה עם אלה באמצעות מרחב אקספרסיבי ורב משמעי של ״בין-גופניות״ (intercorporeality) – מרחב שמתקיים בין הגופים שלנו. בייקוול מספרת כי מרלו–פונטי, שלא במפתיע, נחשב בזמנו לרקדן הטוב ביותר בין ההוגים בסצנת הג׳אז של הגדה השמאלית.

התובנות של מרלו–פונטי נבעו מהרעיון הפשוט שלפיו הגוף אינו ״שלנו״ אלא אנחנו ״מאכלסים״ אותו, וחיים איתו ודרכו בעולם חברתי מורכב. כדי להבהיר זאת, הוא הבחין בין שני מושגים של הגוף. ישנו ״הגוף האובייקטיבי״, אשר כמו אובייקטים פיזיקליים אחרים, הוא בעל גודל ומשקל מסוימים, יכולת ציפה מסוימת וכן הלאה. זהו הגוף שמודדים כשנשקלים על המאזניים, למשל, או כשמצטלמים בסלפי. אבל חשוב הרבה יותר הוא מה שהוא כינה בשם ״הגוף שבו אנו חיים״ – הגוף שבאמצעותו אנחנו נוגעים ומרגישים ונעים. והמושג האחרון, כך הוא כתב, הופך אותנו קודם כל ל״סובייקטים גופניים״.

רקדנים

רקדנים. תצלום: רוברט קולינס.

הנחת היסוד הזו היא מהפכנית: החשיבה המערבית – מאפלטון ועד רנה דקארט והמהפכה המדעית – התייחסה לגוף כאל גורם משני לתודעה, אובייקט בעולם של אובייקטים. מרלו–פונטי הבין את הצורך להתייחס כך אל הגוף בכל הקשור לחקירות מדעיות ואימפריות מסוימות. אבל הוא סבר כי כעמדה כללית באשר ל״הוויית הדברים״ הדבר בעייתי מאוד, משום שהגוף כפי שאנו חווים אותו בפועל אינו רק אובייקט. אין לנו אף פעם צורך ״לחפש״ את זרוע ימין שלנו כפי שאנו עשויים לחפש זוג מספריים על השולחן – כך הוא מציין ב״הפנומנולוגיה של התפישה״ (משנת 1945). הוא המשיך וציין כי: ״איני יכול לתפוש את עצמי כלא יותר מחלק מן העולם, אובייקט למחקר ביולוגי, פסיכולוגי או סוציולוגי״. הבעיה העיקרית, כך חשב מרלו–פונטי, היא שהפילוסופים נלכדו כל כך בהפשטה ובדיבור התיאורטי על אודות העולם, שהם התרחקו מאוד מן המרקם הממשי של החיים, כחוויה וכתופעה.

בנושא זה בדיוק ניסתה לדון הפנומנולוגיה. משימתו של הפנומנולוג – החל בכתביו החלוציים של אדמונד הוסרל מסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 – הייתה לעשות צדק עם תיאור חוויית החיים היומיומית שלנו, עוד לפני שממהרים להסבירה. מרלו–פונטי לקח על עצמו את המשימה, ודבק בה לאורך כל הקריירה שלו, תוך עניין הולך וגובר בתפישה: ״פילוסופיה אמיתית״, כך הוא כתב בהקדמה ל״הפנומנולוגיה של התפישה״, ״כוללת לימוד מחדש של אופן ההתבוננות בעולם״.

כאשר חוקרים את החוויה היומיות, אנו מוצאים את עצמנו תמיד מעורבים בעולם שסביבנו באופן כלשהו

בכתביו המוקדמים של מרלו–פונטי מופיעות שתי תובנות שהפכו לאחר מכן לקאנוניות. ראשית, הוא אמר שאנחנו תמיד מוצאים את עצמנו במקום היסטורי, גשמי וחברתי מסוים. במקום האגו המנותק של דקארט אט נקודת המבט האובייקטיבית ״משום מקום״ של הפילוסופים האמפיריציסטים, מרלו–פונטי ציין כי כאשר חוקרים את החוויה היומיות, אנו מוצאים את עצמנו תמיד מעורבים בעולם שסביבנו באופן כלשהו. כשאני רואה את שכנתי יוצאת מדירתה בזמן שאני יוצא מהבית, למשל, אני חווה את עצמי מקדם את פניה כאדם מוּכר, כמישהו שיש לו משמעות בתוך חיי ״הממוצבים״. בחיי היומיום שלנו, אנחנו חווים עולם משותף, אשר בו לאובייקטים תרבותיים – מרלו–פונטי מונה כבישים, צינורות, כנסיות וכפרים – יש משמעות שאותה אנו חולקים עם אנשים אחרים.

באמצעות התפישה, הגוף נקרא תמיד להיות מעורב, לבחור, להתמקד בעולם לפני כל הרהור מילולי המופיע ומצייר את התפאורה למה שאנו חושבים עליו בהמשך ואומרים ועושים

שנית, מרלו–פונטי מסב את תשומת הלב אל הגוף, המתגלה לא כגוש של חומר אלא כמרכז הפועם והנושם של החוויה שלנו – הגוף ״שבו אנו חיים״. ובניגוד לנטייה של עידן הנאורות להפשטה, בניסיון להגיע לאובייקטיביות מושלמת, מרלו–פונטי מתאר מאפיינים של הגופניות שלנו שנראים אולי מובנים מדי מאליהם, ויומיומיים מכדי שנזכיר אותם: האופן שבו אנחנו תמיד תופשים דברים מנקודת מבט מסוימת, האופן שבו קונפיגורציה מסוימת של גופנו פירושה שלעולם איננו מסוגלים לראות את העורף שלנו. ראו את חוויית העומק: מאחר שאני פוגש עולם הכולל גם את גופי ועם זאת נפרש אל המרחקים, הפילוסוף דייוויד אבּרם (Abram) כותב כי ״הענן שאני רואה עשוי להיות ענן קטן הנמצא קרוב מעליי או ענן עצום בגודלו ומרוחק. ובינתיים, מה שחשבתי שהוא ציפור מתגלה כגרגר אבק על משקפיי״. באמצעות התפישה, הגוף נקרא תמיד להיות מעורב, לבחור, להתמקד בעולם לפני כל הרהור מילולי המופיע ומצייר את התפאורה למה שאנו חושבים עליו בהמשך ואומרים ועושים. לכן מרלו–פונטי הסיק כי המעורבות הגופנית בעולם היא בסיסית יותר מן המחשבה על אודותיו. לא כדרך של העדפת הגופני על המנטלי, אלא כתיאור של חווית התנועה בעולם, שבו הגוף והנפש פועלים יחדיו.

שתי רקדניות, דגה

"שתי רקדניות" (1879), אדגר דגה, מוזיאון Shelburne. תצלום: ויקיפדיה

כיצד אפשר ליישם את התפישה הזו לחיינו, שהם כול כך ״מבוססי ראש״? מושג ה״היות נוכח״ בכאן ובעכשיו, במקום להילכד בלהג האינסופי של התודעה, מציע דרך טבעית ״לחיות ולנשום״ את הפילוסופיה של מרלו–פונטי. הוא כתב, בעיקר, על החשיבות שבאימוץ ״תשומת לב ופליאה״ כלפי העולם. כדי לעסוק בתופעות העולם, כך הוא סבר, עלינו להשלים עם כך שאנו  ״מתחילים תמידיים״: אנו חוזרים שוב ושוב למה שאנו תופשים מולנו, ונותרים ״פתוחים להרפתקאות ההתנסות״.

גישתו של מרלו-פונטי מתנגדת ל״פתרונאות״ הקורנת מתוך עמק הסיליקון, שבה חיי האדם מתפרשים כסדרה של בעיות שיש לפתור באמצעות ניתוח מתוחכם של נתונים

הדבר רלוונטי במיוחד בעידן הדיגיטלי, ולא רק בשל ה״רעש״ של אינספור הסחות הדעת. יתרה מכך, הוא מתנגד ל״פתרונאות״ הקורנת מתוך עמק הסיליקון, שבה חיי האדם מתפרשים כסדרה של בעיות שיש לפתור באמצעות ניתוח מתוחכם של נתונים. על פי תפישה זו, דברים כמו פרקטיקות של קשיבוּת – העשויות לכלול הפניית תשומת לב למעשה הנשימה – הופכים ללא יותר מעוד ״טריק לשיפור החיים״ (Life Hack). נכון שהטכניקות הללו עשויות להציע מגוון יתרונות, ובכלל זה להעצים את היכולת שלנו למודעות מטה-קוגניטיבית – מודעות למחשבות השליליות (או החיוביות) שלנו כמחשבות, ולא כמציאות לא מסוננת, מה שעשוי לסייע מאתנו לשוב ולשקוע בחרדה ודיכאון. אבל החיבור לחיוּת של הגוף הנושם מציעה לנו משהו בסיסי יותר: הרגעים האלה ממש מחברים אותנו למקורות, מקשרים אותנו, כסובייקטים גופניים, למצב הקיום הכי קדום שלנו. במעגלי הטכנולוגיה, ״זמן שהות״ (dwell time) מתייחס לזמן שהמשתמש מבלה בעמוד רשת מסוים – אבל יתכן שאנחנו יכולים לתבוע את הביטוי הזה מחדש ולציין בו זמן שאנו מבלים בכוונה בשהייה במצב של נוכחות גופנית, בלי לבקש ש״יצא לנו״ משהו מזה.

ריצה, שעון, אביזרים, גוף, אישה

האדם המאובזר שעבורו הגוף הוא אובייקט, מערכת שיש לשפר. תצלום: פיליפ מרוז

המילה ״קשיבוּת״ (מיינדפולנס) אינה מתיישבת, כמובן, עם התמקדות בגופניות, וחלק מן המאפיינים של הקשיבות מדגישים את הניגוד הזה. אנלוגיה פופולרית אחת משווה את המדיטציה לתרגול גופני: ממש כפי שמתאמנים בחדר הכושר כדי לפתח שרירים, כך על פי האנלוגיה הזו, הקשיבות מציעה מעין תרגילי כושר מנטליים. תפישה כזו מבססת את ההפרדה בין גוף לנפש, כאשר תפקיד הגוף מצומצם ללא יותר מאובייקט של תשומת לב. אבל אם מציגים את הקשיבות כ״השתתפות דרוכה בתהליך המתמשך של החיים״, אז נראה כי היא מתאימה היטב כשותפה מעשית לתפישת העולם הפנומנולוגית של מרלו–פונטי. כך אני עצמי חוויתי את המדיטציה בכעשר השנים האחרונות: בתרגילים שכללו המקדות לא בתחושות הגוף אלא במחשבות וברגשות העולים בי, אני מסוגל לשמר מודעות של הגוף שבו אני חי כנמצא שם, ברקע. אתם לומדים להיות קשובים יותר לא רק כלפי הגוף שבו אתם חיים, אלא איתו.

לאימוץ הגוף כמקום מנוחה, לראיית עצמנו כסובייקטים גופניים שמנסים לצאת מעצמם, לגעת ולהרגיש, יש השפעות עמוקות על האופן שבו אנחנו רואים את מערכת היחסים שלנו עם אנשים אחרים

בנוסף, לאימוץ הגוף כמקום מנוחה, לראיית עצמנו כסובייקטים גופניים שמנסים לצאת מעצמם, לגעת ולהרגיש, יש השפעות עמוקות על האופן שבו אנחנו רואים את מערכת היחסים שלנו עם אנשים אחרים. חוויית המגפה של שנת 2020 הבהירה עד כמה אנחנו נסמכים על פי רוב על מגע גופני קרוב עם בני אדם אחרים – ועד כמה אנחנו סובלים כאשר המגע הזה נפסק.

קל להבין זאת, כששמים לב לכך שבעיני פילוסופים רבים עצם קיומם של אחרים הוצג לעתים תכופות כחידה. אתם מדברים עם פקידת הדואר, והיא עושה רושם שהיא אישה כמותכם – אבל איך אתם יודעים שיש לה חוויה מודעת, והיא אינה רובוט מתוחכם או זומבי, הנעדר כל חיים פנימיים?

החלוקה לגוף/נפש אינה מועילה, אם אנחנו מרשים לעצמנו לתפוס את השלמות של מה שבעצם מופיע בפנינו

זוהי הבעיה המכונה ״בעיית התודעות האחרות" (problem of other minds), והיא פוסקת להיות בעיה כשאנחנו מקבלים מלכתחילה את טבען המוטבע בגוף של החוויות הממשיות שלנו. כפי שכתב מרלו–פונטי: ״תודעות אחרות נתונות לנו רק כפי שהן באות לידי ביטוי, כשייכות לפנים ולמחוות״. החלוקה לגוף/נפש אינה מועילה, לדבריו, אם אנחנו מרשים לעצמנו לתפוס את השלמות (הידועה בשם ״הגשטאלט״) של מה שבעצם מופיע בפנינו. ציירים, הוא אומר, מזהים זאת:

״סזאן חוזר לחוויה הקדמונית שממנה המושגים הללו (נפש וגוף וכיוצא באלה) נגזרים, ואשר בתוכה הם אינם ניתנים להפרדה. הצייר הממשיג ומחפש קודם כל את הביטוי מחמיץ את המסתורין – העולה מחדש בכל פעם שאנחנו מביטים במישהו – במופע של אדם בטבע״.

חקירת החוויה שלנו בתוף גוף הופכת גם את ההבחנה בין סובייקט ואובייקט לפחות חד משמעית. מרלו–פונטי מציע את הדוגמה הבאה: ״כשאני מצמיד את כפות ידיי זו לזו... אני פוגש ארגון שאינו חד משמעי, ואשר בו שתי הידיים יכולות להתחלף בתפקידן כ׳נוגעות׳ ו׳ננגעות׳. איזו יד נוגעת ואיזו ננגעת? העמימות הזו מגיעה גם למגעינו עם אנשים אחרים. חשבו על שני בני נוער, חברים קרובים, בצעידה ארוכה לאורך החוף בלילו של קיץ. ידיהם מתחככות זו בזו, אבל מי נגע במי, או האם הייתה כלל כוונה – ייתכן שזה לא ברור – ועמימות כזו קיימת תמיד באינטראקציות החברתיות שלנו״.

המתרחצות, פול סזאן

"המתרחצות" (1898-1905), פול סזאן. תצלום: Google Art Project, ויקיפדיה.

דברים, אנשים, יצורים, שלובים אלה באלה, ארוגים, ועם זאת אינם מאבדים את הפליאה שעושה כל אחד ליחיד, אבל לא בנפרד מאחרים

תופש ונתפש, אם כך, נמשכים אל לכידוּת החיים. באוסף המאמרים The Visible and the Invisible, שראה אור ב-1964 לאחר מותו, מרלו–פונטי כתב על עולם משותף – interworld – שבו ״מבטינו מצטלבים והתפישות שלנו חופפות״. כאן, הוא אומר, מתגלה האופן שבו החיים שלנו משתלבים בחייהם של אנשים אחרים. בשונה לגמרי מעולם האגואים המנותקים או מעולם של אובייקטים בלבד, מה שאנו פוגשים באמצעות התפישה המוטמעת בגוף שלנו, הוא מערך מוצלב וחופף של קשרים ויחסים עם אנשים אחרים, יצורים אחרים ודברים אחרים – מרחב אקספרסיבי שקיים בין גופים שחיים בהם. הכוונה אינה שכולנו ״אחד״, אלא לכך שאנו  מאכלסים עולם שבו, אם לצטט את הפילוסוף גן מאזיס (Mazis) ״דברים, אנשים, יצורים, שלובים אלה באלה, ארוגים, ועם זאת אינם מאבדים את הפליאה שעושה כל אחד ליחיד, אבל לא בנפרד מאחרים״.

המודעות הגופנית לאותו ״שילוב״ היא שבסופו של דבר מביאה אותנו לאמץ את הרגישות שלנו כלפי אנשים אחרים, כך סבר מרלו–פונטי – מה שמאזיס מכנה ״גישה מוטמעת גוף אל הלב״. אינטימיות, קשרים וחמלה נובעות מתפישתנו זה את זה: לאו דווקא תפישה אינטלקטואלית של האחר כ״פועל מודע״, אלא התחושה שמולנו יצור גופני, רגיש ופגיע זה. אני נזכר בתמונה העוצמתית של פטריק האצ׳ינסון, המפגין במחאת Black Lives Matter, שנשא באומץ רב מפגין מתנגד אל מקום בטוח, במהלך המחאות בלונדון בקיץ 2020. האצ׳ינסון תיאר את החלטתו להתערב, בראיון לערוץ 4 הבריטי:

״חייו היו סכנה ולכן פשוט התכופפתי, אספתי אותו בזרועותיי והנחתי אותו על כתפיי והתחלתי לצעוד ביחד איתו לעבר המשטרה... אתה לא חושב על זה [שזה מפחיד], אתה פשוט עושה את מה שאתה חייב לעשות״.

אולי זה אינו מפתיע, אם כך, שהתיאורים המפורטים של מפגשים פנים אל פנים מופיעים תכופות בכתביו של מרלו–פונטי – משום שכאן אנחנו פוגשים ישירות בהבזקים של אושר, אובדן, תקוות, חלומות, פרשנויות ומסירות בחייהם של אחרים.

לעומת זאת, אם אנו הופכים את המפגשים הללו ל״חסרי פנים״, כתב מרלו–פונטי, אנחנו חווים את העולם ״כרצף של עובדות״ ותו לא. הדבר מזכיר את צביטת העצב שאני חשב כשאני עולה על האוטובוס ומגלה שכולם סביבי שקועים במסכים שלהם. אני מודה שאכן ישנה כאן מידה של נוסטלגיה. אבל ישנה כנראה ״תחושה״ חברתית של נתק מהגוף – תחושה שכולנו נמצאים שם רק כאסופה של גופים ״אובייקטיביים״, הנעדרים מן החלל האקספרסיבי, העמום של העולם המשותף הנחייה.

רכבת תחתית, תחנה, ניו יורק, אנשים, סלולריים, סמרטפון

נוכחים נפקדים: תחנת רכבת תחתית בניו יורק. תצלום: אדי אגירה.

התובנות הללו על אודות התפקיד החברתי של החוויה של הגופניות עשויות לשרת כתיקון לאשמת האינדיבידואליזם שמוטחת לפעמים נגד תכניות הקשיבות המערביות. נכון, ישיבה דוממת, בעיניים עצומות, היא דרך אחת לתרגל בה קשיבות. אבל היא בונה את היכולת לשים לב באורח קשוב יותר לעולם בכלל, אשר מרלו–פונטי מבהיר כי היא לעתים תכופות כל כך חברתית מטבעה. מתרגלים מספרים לעתים קרובות כי קשיבות מסייעת להם לטפח תחושה גדולה יותר של אינטימיות במהלך מפגשיהם עם אחרים – להקשיב בתשומת לב, ולהבחין בפרטי הפרטים של סימנים שאינם מילוליים (המחקר האמפירי מאשש זאת).

המשולבוּת שלנו האחרים נוגעת, באורח דומה, גם למערכת היחסים שלנו עם העולם – נושא שמרלו–פונטי נמשך אליו יותר ויותר בכתביו המאוחרים. בספרו ״הנראה והבלתי נראה״, הוא מציג את המושג ״בשר העולם״ (או פשוט ״הבשר״). מעבר למשמעות הרגילה של המילה, הוא משתמש במונח כדי להתייחס לרקמה הקדמונית והמסתורית הבסיסית, שממנה צומח גם התופש (כמו הסובייקט האנושי) וגם הנתפש. הבשר, אם כך, אינו מונח רק בבסיס ״עיניו המביטות של החתול [וגם] הקריאות המשולהבות של הציפורים העפות בתבניות שעדיין לא פענחנו", כפי שאברם ניסח זאת. עקרונית, כותב אברם, הבשר הוא הרקמה הבסיסית שממנה נולדת רשת החיים הארציים שמקיפה גם את האורגני וגם את האנאורגני ביחד.

ממש כפי שאנו מאכלסים את גופנו, אנחנו מאכלסים גם את ״הגוף״ הגדול יותר של כדור הארץ

בהתאם לדגש שלו על ראשוניות הגוף שבו חיים, מרלו–פונטי סבר כי את רשת החיים הזו אפשר להבין בראש ובראשונה לא כמערך של ישויות ותהליכים אובייקטיביים, כפי שמניחים מרבית הדיונים בנושאים סביבתיים. אלא שהיא הביוספרה כפי שהיא נחווית מבפנים – מנקודת המבט המסוימת שהיא, במקרה, שלנו בעלי החיים ״האנושיים״ (כיצורים רגישים, אינטליגנטים, חברתיים וכן הלאה). ממש כפי שאנו מאכלסים את גופנו, אנחנו מאכלסים גם את ״הגוף״ הגדול יותר של כדור הארץ.

מרלו–פונטי חש כי ככל שאנחנו נפתחים יותר לראות את עצמנו כשלובים באורח קיצוני בעולם הטבעי, כך מערכת היחסים הזו הולכת ודומה יותר לדיאלוג דו גיווני, המכיר בכך שתמיד ישנו מן ה״אנחנו״ בטבע, ומשהו מן הטבע ישנו בו. כשאנחנו מרפים מן ההיררכיות הקוגניטיביות או הביולוגית לטובת מכלול של מערכות יחסים שוות מעמד בינינו ובין צורות חיים אחרות, אנחנו מוזמנים להאזין באמת למה ש״מדבר״ אלינו מן העולם שאינו אנושי ולהניח לרעש הרגיל לשקוט. מרלו–פונטי מצטט את המשורר פול ואלרי, ותוהה אפילו אם ישנו מובן שבו השפה, לפני כל דבר אחר, היא בעצם ״קולם של העצים, הגלים והיער״.

החזרה לנשימה עשויה להיות דרך אידיאלית ללכוד בה את מה שמרלו–פונטי מתכוון לומר כאן. בחוויה הפרטית שלי, שמתי לב שככל שאני מרבה לעסוק במדיטציה ולבחון את נשימתי במהלך היום, כך אני נעשה פתוח יותר לסביבתי הטבעית. כשאני צועד ביעד שליד ביתי, למשל, אשים לב יותר לקול ולתחושת הרוח, לצווחות הפראיות של העור שמעל או, אם יש לי מזל, לרגע הקצרצר שבו עכבר קטן, שעמד על גזע עץ, מביט בעיניי לפני שהוא ממהר לברוח אל בין השיחים. בחזרה אל הנשימה ואל הגוף, כותב אברם, אנחנו מזהים ומאששים את ״ההיטמעות הגופנית שלנו בעומק של גוף שהוא גדול בהרבה משלנו״.

סנאי, יער

מוטמע ביער שאנו נטמעים בו, גוף בגוף. תצלום: אילנור קלימולין.

איזה תרופה היה רושם מרלו–פונטי לחלק מן הבעיות של הרגע הנוכחי – הקיטוב בעמדותינו הפוליטיות, תחושת ההצפה הדיגיטלית הבלתי פוסקת, השחיקה של המרחק המשותף לבין-גופניות (intercorporeality)?

מה שדרוש, ברמה הבסיסית ביותר, הוא תשומת לב מתמשכת למה שנמצא מולנו – ערנות מתמשכת בכל הקשור למה שאנחנו מנרמלים בסביבות המקוונות והלא-מקוונות שלנו

מה שדרוש, ברמה הבסיסית ביותר, הוא תשומת לב מתמשכת למה שנמצא מולנו – ערנות מתמשכת בכל הקשור למה שאנחנו מנרמלים בסביבות המקוונות והלא-מקוונות שלנו. בהתאם לתפישה זו, מרלו–פונטי הגיע למסקנה כי ״פילוסופיה אינה גוף ידע מסוים. זוהי הערנות שאינה מאפשרת לנו לשכוח את מקור כל הידע״.

הערנות פירושה תשומת לב קבועה למצב הגופניות שלנו עצמנו, וייחוס ערך לפעולה הזו בפני עצמה. אנחנו יכולים לצאת כנגד תפישות עולם המתייחסות לגוף כאל אובייקט בלבד – ומצמצמות אותנו, כדברי מרלו–פונטי, לכדי ״בובות שמונעות על ידי קפיצים בלבד״, החוות את העולם ״כרצף של עובדות בלבד״ שהגוף שבתוכו חיים נעדר ממנו.

ילד, חול, חוף הים

העולם והגוף שם, זמינים, צריך רק להאט, לשים לב, לגעת. תצלום: זאקארי קאדולף

אם נהיה מוכנים להאט, לעצור לרגע, להאזין לעולם החיים הנושם והפועם של הגוף במהלך היום, אז נוכל לשחזר את הנוכחות שלנו, את החיוּת שלנו, את החיבור היקר שלנו עם יצורים ודברים אחרים, שאינם חיוניים פחות משום שהם שונים מאיתנו

פרוש הדבר להישאר ערניים לעומק ולאיכות האינטראקציות שלנו עם אחרים, לשים לב לאופן שבו האינטימיות תלויה בכך שניקח חלק בעולמנו הנתפש המשותף, שבו הגופים שבהם אנחנו חיים ״מופיעים״. אנחנו חייבים לתהות בעצמנו אילו טכנולוגיות באמת תומכות בקשר כזה ומסייעות לנו לאכלס עולם משותף, במקום עולם שבו כל אחד מאיתנו רואה מציאות שונה לחלוטין.

ופירושו גם להאט, אפילו – ובעיקר – כשזה הדבר שהכי קשה לעשות, אם ברצוננו לאפשר את יצירתו של דיאלוג דו צדדי עם העולם הטבעי, כדי שנוכל לשמוע את ״המסר״ שהטבע שולח לנו, כפי שאינגֶר אנדרסן, העומדת בראש התוכנית של האו״ם לאיכות הסביבה, אמרה בראשית משבר הקורונה בינואר 2020.

הגופים שבהם אנו חיים נמצאים כאן כדי לאפשר בדיוק את הדריכות הזו. הגוף הדומם הוא ״הרמז המנוחש למחצה, המתנה המובנת למחצה״, כדברי ט.ס. אליוט ב״ארבעה קוורטטים״ (משנת 1943). איננו יכולים לתפוש אותו או להיות ״בעליו״ או להעמיד אותו לניתוח אינסופי. אבל אם נהיה מוכנים להאט, לעצור לרגע, להאזין לעולם החיים הנושם והפועם של הגוף במהלך היום, אז נוכל לשחזר את הנוכחות שלנו, את החיוּת שלנו, את החיבור היקר שלנו עם יצורים ודברים אחרים, שאינם חיוניים פחות משום שהם שונים מאיתנו.

דן ניקסון מפרסם רשימות בסאנדיי טיימס, האקונומיסט, הגרדיאן ועיתונים נוספים. הוא עומד בראש צוות Perspectiva לחקר כלכלת תשומת הלב, והוא חוקר בכיר ב- The Mindfulness Initiative. דן ניקסון מתגורר בלונדון.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: מתוך "מכשפות יער" (1938), פול קליי, Tate Modern, לונדון. תצלום: Google Art Project, ויקיפדיה

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי דן ניקסון, AEON.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על הגוף, פעימת העולם