הגענו לתקופת התבונה

המילים נועדו להביע את האמת על המציאות או את אמונותינו על מה היא מציאות זו. על כן, כפי שהעיר לודוויג ויטינגשטיין, משמעותן של המילים צריכה להבחן בהקשרן למציאות. כשהמציאות משתנה גם משמעותן של המילים משתנה. כך לדוגמא המילה ״איקון״ (צלמית) שימשה בנצרות כסמל לייסוריו של ישו, שנועד ללוות את המאמין הנוצרי ולתת משמעות נוצרית לכל המצבים בחיי אדם ואילו היום היא מסמנת תוכנות או פעולות במחשב. השינוי במשמעותן של מילים מאפשר לנו לצקת משמעות חדשה למילים ולהתקרב לכך שהמילים ישמשו כמסמנים של המציאות שאותה אנחנו חיים. וכך גם לגבי המילים ״זקנה״ ו״הזדקנות״.

בני אדם בכל גיל, עניין יחסי וגם מוחלט. תצלום: רוד לונג

חלוקת חיי האדם לתקופות מגדירה כל תקופה על פי מאפייני הפעולות הדומיננטית בה ולפי מצבו הפיזי והמנטלי של האדם באותה תקופה. לאורך רוב ההיסטוריה האנושית תוחלת החיים לא עלתה על ארבעים שנה, ועובדה זו הכתיבה תפישה של שלוש תקופות בחיי האדם - ילדות, בגרות וזקנה. הילדות, שנתפשה כתקופת הגדילה וההכנה לקראת תקופת הבגרות ארכה כ-13 שנה. תקופת החיים העיקרית והארוכה בחיי האדם הייתה תקופת הבגרות, שבה אדם לוחם, עובד, מקים משפחה, יולד ילדים ומגדל אותם ובכך מבטיח את המשך קיום הדור הבא. תקופת הזקנה נתפשה כתקופה שבה האדם כבר סיים את תרומתו לחברה ואת יכולתו להתפתח, ועליו להתכונן למותו. זו הייתה תקופה קצרה מאוד, ורבים כלל לא זכו לה. הזדקנות כתהליך מתמשך כמעט ולא הייתה קיימת.

אף שרוב הדתות מטיפות לכיבוד קשישים, בפועל הזקנים אמורים היו שלא להכביד ולבזבז את המשאבים המעטים שהחברה נזקקה להם כדי לקיים את הדור הבא

כאשר כוחו לא עמד לו עוד בעבודה האדם הפך מנכס כלכלי לנטל כלכלי, ומכך נבע במידה רבה גם היחס אליו בפועל, אף אם לא תמיד במוצהר. אף שרוב הדתות מטיפות לכיבוד קשישים, בפועל הזקנים אמורים היו שלא להכביד ולבזבז את המשאבים המעטים שהחברה נזקקה להם כדי לקיים את הדור הבא. בחברות נוודים נהגו להשאיר לצד הדרך את הזקנים שהתקשו לעמוד בקצב ההתקדמות ולהניח להם לסיים כך את חייהם. בחברה האסקימוסית נהגו לשלח את הזקנים אל מחוץ לאיגלו כדי שימותו בשלג ובחברה ההינדית, הזקן היה אמור לעזוב את משפחתו לעלות להרים, להתבודד, ולהתכונן שם למותו.

למעטים שהאריכו שנים מעבר לכך ייחסו תבונת חיים יוצאת דופן, ולאלה נועד תפקיד חשוב: העברת הידע והתבונה לדורות הבאים. במקורותינו, אבותינו אברהם, יצחק ויעקב תוארו כמי שזכו לזקנה מופלגת וככאלה הם ייצגו הן את שיאי התבונה הרוחנית והן את תבונת החיים המעשיים. במקורות, המסמן ״זקן״ התייחס בעיקרו למסומן שהוא איש בעל תבונה. תיאור הזִקנה אמנם לא התעלם גם מהיבטי ההזדקנות הגופנית, אך ייחודם של זקנים היה בתבונתם.

בחברה החקלאית, ככל שהמשאבים הכלכליים גדלו, היחס לזקן השתפר והמעטים שהגיעו לגיל שבו כבר לא עמד להם כוחם להמשיך בעבודת השדה, עדיין נמצאו להם תפקידים קלים יותר במטלות הבית, חינוך ושמירה על הנכדים ובהנחלת ניסיון החיים שלהם לדור הבא.

כל זאת השתנה במהפכה התעשייתית. המסמן ״זִקנה״ חדל להצביע על תבונה והתמקד בבלאי גופני. המכונה הפכה ליקרה יותר מהאדם, וכשכוחו הפיסי של זה לא אפשר לו עוד להמשיך ולעבוד בקצב הסרט הנע של המכונה, הוא נאלץ לפנות את מקומו ליד המכונה לצעירים ממנו. הניסיון שהוא צבר בשנות עבודתו נתפש כחסר ערך במציאות של חדשנות טכנולוגית שבה ידע ישן מוחלף תדירות בחדש.

בשנת 1889 חוקק קנצלר גרמניה ביסמרק לראשונה חוק פנסיה, שנועד להבטיח קצבת זקנה לכל מי שהוצא ממעגל העבודה – אותו חוק שהתקבל בהדרגה בכל המדינות הנאורות. בימי ביסמרק גיל הפרישה נקבע לגיל 65, מתוך הנחה כי רק יוצאים מהכלל מעטים יזכו ליהנות ממנו, שכן תוחלת החיים לא עלתה אז על 50  שנה. אולם מאז נרשמה עליה דרמטית בתוחלת החיים וההזדקנות, כמושג המבטא תהליך ממושך ומשמעותי בחיי האדם הפך לרלוונטי מאוד.

אוטו פון ביסמרק, סטודנט בן 21, ב-1836 (דיוקן של פיליפ פטרי). בגיל 74 הוא העביר חוק פנסיה, והלך לעולמו בגיל 83. תצלום: ויקיפדיה

מבחינה חברתית, תהליך זה נתפש כבעיה כלכלית ההולכת ומחריפה. החברה מזדקנת. האו"ם צופה שב־2050 יגדל שיעור בני ה־65 ומעלה לכדי רבע מאוכלוסיית המדינות המפותחות. אדם אחד מכל שלושה יהיה פנסיונר, וכמעט אחד מכל עשרה יהיה בן 80 ומעלה. הצפי הוא שב־2050 מספר האנשים מעל גיל 65 יעלה על מספר הילדים עד גיל חמש . כיום אנו צפויים לחיות בממוצע כעשרים שנה לאחר צאתנו לגמלאות, ואם העלייה בתוחלת החיים תמשך, עשוי מספר שנות חיינו שמעבר לגיל היציאה לפנסיה להתקרב, ואולי אף לעבור, את מספר שנות החיים של תקופת הבגרות.

כלכלנים רואים בזאת חלום בלהות המאיים על העתיד הכלכלי של המדינות המפותחות. מדידת ותחזית של שיעור התלות – שנקבע על-פי יחס בין האוכלוסייה העובדת בגילים 15-64 לבין שיעור בני 65 ומעלה באוכלוסייה, הקובע את היכולת של הדור הצעיר לממן את קצבות הפנסיה – מדאיגה מאוד. לפי נתוני ה-OECD, שיעור התלות שלפיו עד לאחרונה על 2.5 אנשים מעל גיל 65 היו עשרה אנשים בגיל העבודה (15-64), יעלה עד ל-2050 ל-4.2 גימלאים על כל עשרה עובדים. וביפן, שבה תוחלת החיים היא גבוהה במיוחד, צפויים להיות ב-2050 לא פחות מ-7.5 אנשים מעל גיל 65 על כל עשרה אנשים בגיל העבודה.

בפועל הזקנה מזוהה עם ירידה בכל התחומים – כסף, חברים, מעמד חברתי, ועניין בחיים – ועם חולי ודעיכה מתמשכת עד למוות

השנים שלאחר הפרישה לגמלאות אמנם מכונות בכינויים חיוביים כמו ״גיל הזהב״ או ״הגיל השלישי״, אך המוסכמה חברתית רואה ביציאה לפנסיה את סיומה של תקופת הבגרות ואת תחילתה של תקופת הזקנה, ובפועל הזקנה מזוהה עם ירידה בכל התחומים – כסף, חברים, מעמד חברתי, ועניין בחיים – ועם חולי ודעיכה מתמשכת עד למוות.

מדינות הרווחה מקיימות כיום מערך נרחב של שירותי רווחה ורפואה ציבוריים לתמיכה בזקנה ובזקנים. לתחום הזקנה נכנסו גם גורמים עסקיים וכך נולדה "תעשיית זקנה" מסועפת הכוללת את חברות התרופות, חברות תוספי המזון, תעשיית הניתוחים הפלסטיים, חברות הסיעוד והרפואה הפרטית, בתי האבות וחברות הביטוח.

סביב נושא הזקנה צמחה גם קהילה אקדמית ענפה, אולם אף שחוקרי הזקנה החלו מבחינים בבקיעים בפרדיגמה המניחה כי היציאה לפנסיה מסמנת את תחילת תקופת הזקנה בחיי האדם, זו עדיין הפרדיגמה השלטת. הממסד האקדמי והממשלתי ותעשיית הזקנה פועלים כדי לשכנע אותנו שהמשמעות של תוחלת חיים ארוכה יותר היא הזדקקות ממושכת יותר לשירותיהם. אנו מצופים להתאים לכך את התנהגותנו, ואותה תפישה גם מגדירה את מה שמצפה לנו עם הפרישה לגמלאות: כיצד עלינו להרגיש, לנוע, התנהג ואף להתלבש. היא מייצרת מערכת סימון של גבולות שאנו מצופים לפעול בתוכם ובכך היא מבנה את המציאות שלנו, כמי שלא נותר להם אלא להשתדל לעבור את השנים שנותרו במצב גופני ונפשי סביר ובהזדקנות נינוחה.

יצאה לפנסיה כבר מזמן, ובלבה היא בת 18, לא תלויה ולא נזקקת וגם יכולה לתרום. תצלום: ראווי פאטל

זהו הסיפור שמספרים לנו על הזקנה וההזדקנות, אך הבסיס העובדתי שלו כבר מעורער. המצאת ה-MRI שחוללה בשנים האחרונות מהפך במחקר הנירולוגי, מאחר שהיא מאפשרת לצפות במוחו של אדם חי בעודו עוסק בפעולות מנטליות שונות, חשפה וממשיכה לחשוף תגליות חדשות על מוח האדם בגילים המתקדמים, ואלה מציירות תמונה הרבה יותר מורכבת שלנו ושל מוחנו.

את מה שאנחנו מפסידים ביכולת לזכור את הפרטים ולעבד מידע רב במהירות, אנחנו מרוויחים ביכולת לזיהוי תבניות ולבחון מצבים על פי אסוציאציות עשירות משהיו לנו בצעירותנו. החשיבה והתודעה שלנו בגילים המתקדמים אינה בהכרח חלשה יותר, היא משתנה

אומנם בגילים המתקדמים חלה ירידה בכשרים מוחיים מסוימים, אך במקביל מתרחשת התפתחות של כשרים מוחיים אחרים. הזיכרון שלנו נחלש וכך גם מהירות עיבוד המידע ומהירות התגובות שלנו ואנחנו פחות מצטיינים בחישובים מייגעים. אך את מה שאנחנו מפסידים ביכולת לזכור את הפרטים ולעבד מידע רב במהירות, אנחנו מרוויחים ביכולת לזיהוי תבניות ולבחון מצבים על פי אסוציאציות עשירות משהיו לנו בצעירותנו. החשיבה והתודעה שלנו בגילים המתקדמים אינה בהכרח חלשה יותר, היא משתנה.

בניגוד לתאוריית התפתחות החשיבה של פיאז'ה, שהניחה כי התהליכים הקוגניטיביים שהאדם נזקק להם בחייו מתפתחים בילדות במה שמכונה ״חשיבה טרום פורמלית״ ומגיעים לשיאם בבגרות, כשהאדם משלים את תהליכי ההתפתחות יכולות ״החשיבה הפורמלית״ האנליטית והרציונלית שלו – מגלים המחקרים החדשים כי בגילים המתקדמים מתפתחת באדם צורת חשיבה שלישית ומתקדמת יותר – זוהי ״החשיבה הפוסט־פורמלית״. המעבר מחשיבה פורמלית לחשיבה פוסט־פורמלית אינו משקף רגרסיה, אלא שינוי מִבני נחוץ. ניסיון החיים מלמד אותנו כי התשובות לשאלות שהחיים מציבים בפנינו אינן יכולות להיות מסווגות כנכונות או שגויות כפי שאנו מניחים בחשיבה הפורמלית, ואנו מפתחים לגביהן גישה רלטיבית.

המחקרים הנירולוגיים החדשים חשפו גם כי ההנחה אשר לפיה המוח הוא אלסטי וגמיש בילדות אך מאבד את האלסטיות שלו בבגרותנו, אינה נכונה. האלסטיות של המוח לא תמיד קטנה בגילים המתקדמים. היא עשויה לשרוד ואף להתחזק עד סמוך למותנו. המוח פועל כמו שריר. ככל שמאמצים אותו יותר היכולת שלו הולכת וגוברת. לעומת זאת, כאשר מפסיקים לאמץ את המוח בהתמודדות עם בעיות והקשרים חדשים, גמישותו נחלשת.

השילוב של היציאה לגמלאות והפרדיגמה הקובעת שעתה החלה הזִקנה מביא להפעלה פחות מאומצת של מוחנו, ומאחר שהמוח קובע לא רק איך אנחנו חושבים, אלא גם איך אנחנו מתפקדים גופנית, רגשית וחברתית, הוצאת המוח לגמלאות היא שקובעת במידה רבה את זקנתנו

בעוד שבתקופת הילדות, הנעורים והבגרות החיים חייבו אותנו לאמץ את מוחנו וכך גם לחזק את האלסטיות שלו, השילוב של היציאה לגמלאות והפרדיגמה הקובעת שעתה החלה הזִקנה מביא להפעלה פחות מאומצת של מוחנו, ומאחר שהמוח קובע לא רק איך אנחנו חושבים, אלא גם איך אנחנו מתפקדים גופנית, רגשית וחברתית, הוצאת המוח לגמלאות היא שקובעת במידה רבה את זקנתנו.

ממצאי המחקרים הנוירולוגיים על המוח בגילים המתקדמים מציעים לנו לספר סיפור חדש על ההזדקנות והזקנה. ולנו נחוץ סיפור חדש שיאפשר לנו להתייחס אל התקופה שלאחר היציאה לגימלאות כאל תקופה של הזדמנות ולשינוי ולצמיחה אישית, ולהרחיק את הזקנה במובנה כסוף החיים, לסוף החיים.

אף שמקור המילים הזדקנות וזקנה הוא באותו שורש, יש להבחין ביניהן. הזדקנות הוא תהליך ביולוגי בלתי נמנע, אך ניתן להאט אותו. זִקנה היא בעיקרה תפישה מנטלית. היא אינה עניין של גיל כרונולוגי אלא של תודעה. ניתן למצוא בני 80 ויותר שהם עדיין צעירים ולעומתם, בני 60 שהם כבר זקנים.

זקן? כן, בשנים. אבל גם חזק, מנוסה, מלא רצון יכולת וחיים. תצלום: ינקו פרליץ'

הזקנה "קופצת" על האדם כאשר הוא אינו מפעיל את הכישורים הקוגניטיביים והמנטליים כדי להמשיך ולהתמודד עם השינויים והמשברים העוברים עליו בהזדקנות. זקן הוא מי שכבר ויתר וחדל לפרש ולארגן את חייו מחדש לנוכח התנאים המשתנים, הבעיות והמגבלות של ההזדקנות, בצורה המתאימה לנסיבות החדשות שבהם הוא מוצא את עצמו.

הסיפור החדש על ההזדקנות והזקנה אינו מתאר את העלייה הדרמטית בתוחלת החיים כתוספת של שנים לזקנה מתמשכת, אלא כשינוי שמאפשר לנו, לראשונה בהיסטוריה האנושית, לחוות תקופת חיים חדשה של צמיחה ומשמעות

הסיפור החדש על ההזדקנות והזקנה אינו מתאר את העלייה הדרמטית בתוחלת החיים כתוספת של שנים לזקנה מתמשכת, אלא כשינוי שמאפשר לנו, לראשונה בהיסטוריה האנושית, לחוות תקופת חיים חדשה של צמיחה ומשמעות. אני מציע לכנות תקופה זו בשם ״תקופת התבונה״ - שם שמאפיין את איכויותיה.

בעניין זה אני הולך שואב השראה ממקורותינו. המקרא עושה הבחנה, בין חוכמה לתבונה. חוכמה היא הכישרון של האדם ללמוד, לקלוט ידע מבחוץ, ללמוד מאחרים ולהקנות ידע לאחרים. תבונה היא יכולת גבוהה יותר להפיק תובנות (Insights) ולהסיק מהן מסקנות חדשות. כנאמר במשלי ג 13: "אַשְׁרֵי אָדָם מָצָא חָכְמָה, וְאָדָם יָפִיק תְּבוּנָה". את החוכמה אדם מוצא כאשר הוא לומד מאחרים; תבונה אדם צריך להפיק מעצמו, מאישיותו. התבונה הזאת מתבססת על העמקת דפוסי ההבנה, הרגש והשיפוט המתפתחים בנו בגילים המתקדמים ומאפשרים שילוב בין ניסיון חיים, ידע מצטבר, שיקול דעת מאוזן וזהיר והבנה רגשית עמוקה שתודעת המוות הקרב מעלה בנו לראשונה בשלב זה בחיינו, ועמה הערכה חדשה לשנות החיים שעוד נותרו לנו.

תקופת התבונה שונה איכותית מתקופת הבגרות שלפניה ומתקופת הזקנה שבאה אחריה, ואנו יכולים לקיים בה סבב נוסף של חיים פעילים – סבב חיים שהוא נבון, מעשיר ומשמעותי יותר מזה שחווינו בתקופת הבגרות. אם תקופת הילדות מאופיינת כתקופת הלימוד ותקופת הבגרות כתקופת העבודה, הקמת המסגרת המשפחתית וגידול הילדים, הרי שהתרומה העיקרית של תקופת התבונה היא בצמיחה התבונתית שמביאה תועלות חדשות לאדם ולחברה.

הסיפור החדש שאנו יכולים וצריכים לספר עתה לעצמנו הוא סיפור שבו המסמן ״זקנה״ מתייחס למסומן אחר מזה שהורגלנו אליו בסיפור הישן. בסיפור החדש ״זִקנה״ מתייחסת לשלב האחרון במחזור החיים. שלב המתאפיין בוויתור, בדעיכה אישיותית וירידה תפקודית ודלדול של  מאגרי הנפש, הגוף ורצון החיים.

זהו מעגל קסמים, שבו הירידה במאגרי הנפש מרוקנת בהדרגה את המאגרים הגופניים ואלה בתורם מחלישים עוד יותר את מאגרי הנפש, שמעודדים את  היחלשותם של מאגרי הגוף. הרזרבות במערכות החיוניות בגוף מתפקדות במצב גבולי, שמספיק בקושי לשגרת יומיום ההולכת מצמצמת. ואם הזקן חולה או נפגע מטראומה, יבוא אובדן הרזרבות לידי ביטוי בקושי להחלים ולהתאושש. במצבים כאלה גם מחלה שגרתית עשויה להוליך להידרדרות מהירה ומוות (תסמונת המוכרת בשם שבריריות).

ההזדקנות עשויה להפוך לתהליך ארוך שבו אנו ממשיכים לתפקד, למצוא עניין בחיינו ולהביא תועלת

ההתקדמות המרשימה שהתרחשה במדע הרפואה בדור האחרון, המאפשרת לנו להמשיך ולתפקד גם עם מספר מחלות כרוניות, ולהפעיל באורח מודע את כישורי עת התבונה כאורח חיים, מובילה לכך שאנו יכולים לדחות לזמן רב את השבריריות בזקנתנו. ההזדקנות עשויה להפוך לתהליך ארוך שבו אנו ממשיכים לתפקד, למצוא עניין בחיינו ולהביא תועלת.

תהליכים אלה נפגשים עם תהליכי שינוי עמוקים המתרחשים עתה בעולם העבודה. עולם העבודה של העידן הדיגיטלי עובר עתה את מהפכת ההתבגרות שלו. בעבר, משרות רבות חייבו כישורי חשיבה אנאליטיים של עיבוד מידע, אך כיום מסוגלות מכונות להחליף את בני האדם במגוון רחב של פעולות פשוטות, הן ממלאות את מקומם של קופאים, זבנים, פקידי בנק ונהגים והן הופכות רבים לבלתי נדרשים. סביר להניח שגם מקצעות דוגמת ראיית חשבון, עריכת דין ואף עיתונאות או תכנות ישנו את פניהם מאחר שרוב הפונקציות המסורתיות שלהם ימולאו על ידי רשתות מחשבים ובוטים. במקצועות אלה יידרשו בעיקר יכולת הבחנה, הבנת המשמעות ויכולת ההתמודדות עם מצבים חדשים, גמישות מחשבתית ויצירתיות באיתור צרכים חדשים ועיצוב פתרונות חדשים.

בשדרות הניהול יגבר הצורך באנשים המסוגלים לראות את התמונה השלמה ולהבין את השלכותיה, תגדל הדרישה לאינטליגנציה רגשית, הקשבה, אמפתיה, אורך רוח ורגישות חברתית. תכונות כאלה יידרשו הן בהנעת צוותי עבודה ופיתוח והן במקצועות התמיכה באוכלוסייה הגדלה של המזדקנים והזקנים.

נושקת לגיל 90, אומארה פורטואונדו, עוד כוחה במותניה, וכולה חיים

בעוד שהתכונות שנדרשו עד כה בשוק העבודה היו התכונות שבהם אנחנו מצטיינים כשאנו צעירים אך הן נחלשות בנו בגילים המאוחרים, אנשים בשלב התבונה בחייהם עשויים להפוך לנדרשים. הם שעשויים להתגלות כגלגל התנופה האנושי-תבונתי העיקרי של עידן זה.

בשלב זה, הן הגימלאים השואפים לחזור לעולם העבודה והן המעסיקים האמורים לקלוט אותם עדיין אינם מודעים לכך. יחלפו כנראה עוד שנים עד שהמעסיקים ומעצבי המדיניות יכירו בחשיבותם של הכישורים המתפתחים בנו בגילים המתקדמים ובתרומתם הנחוצה לעולם העבודה החדש – אך כשזה יתרחש, יהיו לכך השלכות חיובית על יחידים ועל החברה גם יחד.

ההשלכות הכלכליות של תהליכים אלה יבטלו את איום משבר שיעור התלות הצפוי נוכח הזדקנות האוכלוסייה. מעבר לגידול בכוח העבודה במשק, עיקר התרומה של תהליכים אלה תהיה בעליה גדולה בפריון ובפתיחת תוואי חדש של צמיחה בת קיימא.

כשהחברה תתחיל להכיר בכישוריהם הייחודים של בני הגילים המתקדמים היא תראה בהם את מי שמקנים לה שוב יתרון יחסי במציאות של שטפון במידע – שכן הם ימלאו את החסר בידע תבוני

כשהחברה תתחיל להכיר בכישוריהם הייחודים של בני הגילים המתקדמים היא תראה בהם את מי שמקנים לה שוב יתרון יחסי במציאות של שטפון במידע – שכן הם ימלאו את החסר בידע תבוני. תופעות הגילנות (Ageism) - דעה קדומה כנגד בני הגילים המתקדמים והפלייתם – תיעלם, ועם העלייה בביטחון העצמי של אלה, ההעזה הפוליטית של בני גיל התבונה תגבר והם יפעילו את הכוח האלקטורלי העולה שלהם כמנוף לשינוי פני החברה. החשיבה ותפישת החיים הפוסט־פורמליות של בני גיל התבונה – המקנה להם את היכולת להבין את הוויית החיים כניגודיות משלימה שבה יש גם מקום לסתירות בין ערכים – תאפשר להם לכוון את כוחם הפוליטי ליצירת חברה מתונה יותר המסוגלת להתגבר על שסעים ומחלוקות ולצמוח מתוכם - חברה שטוב יותר לחיות בה.

*

אנחנו מצויים עדיין בשלבים המאוד ראשוניים של התהוות תקופת התבונה. אומנם, ניתן כבר לזהות את המעטים שכבר חיים וחווים אותה בפועל, אך רובם כלל אינם מודעים לסיפור החדש של עצמם. מאחר שהמודעות הציבורית תמיד מפגרת אחרי התרחבות המודעות האישית, רק לאחר שאותם מעטים מקדימים יגבשו את התנסותם לסיפור אישי חדש הדבר לתופעה חברתית רחבה.

ד"ר צבי לניר, מחבר הספר "עת התבונה – הגיל החדש בחיי האדם",הוא מייסד מכון "פרקסיס", המתמחה בחשיפת פערי הרלוונטיות במערכות התפיסתיות ובאורחות החיים שלנו, ובהתאמתם לשינויים המהירים המתרחשים במציאות חיינו במאה ה-21.

הספר "עת התבונה" ניתן לרכישה ישירה.

תמונה ראשית: בגיל השלישי אפשר לגלוש, ולא רק למטה. תצלום: יושיושי הירוקאווה, אימג'בנק / גטי ישראל