הדנ"א של משפחת מוצ'יאנו

סיפורן של שתי אחיות שהתאחדו בבגרותן שופך אור על מערכת היחסים המורכבת בין סביבה לתורשה והשפעתן על יכולות אתלטיות
X זמן קריאה משוער: 18 דקות

"שבע המופלאות" של נבחרת ההתעמלות האמריקאית שבו את לב העולם באולימפיאדת אטלנטה ב-1996 וזיכו את מדינתן לראשונה במדליית הזהב הקבוצתית בתחרות הקרב-רב. החברה הצעירה ביותר בנבחרת, דומיניק מוצ'יאנו בת ה-14 הפכה שנה אחת לפני כן לאלופת ארצות הברית הצעירה ביותר בקרב-רב. עד שהסתיימה האולימפיאדה היא כבר הפכה למושא ההערצה של אלפי מתעמלות צעירות – וכפי שהיא תגלה בהמשך, היא הפכה גם לדמות הנערצת על ילדה מיוחדת מאוד.

בחייה של מוצ'יאנו התחוללו כמה תפניות לאחר זכייתה במדליית הזהב: ב-1998, כשהייתה בת 17, היא פנתה לבית משפט בבקשה לקבל אמנציפציה מהוריה, ילידי רומניה ומתעמלים לשעבר שלטענתה בזבזו את רווחיה ונהגו בשתלטנות מוגזמת, בייחוד אביה. ב-2006 היא נישאה למייקל קנאלס, מנתח פודיאטרי שהיה מתעמל בנבחרת אוניברסיטת אוהיו סטייט. ערב אחד בביתם שליד קליבלנד, בזמן שהם צפו בתוכנית טלוויזיה על אחיות שהתאחדו, היא שאלה אותו כבדרך אגב, "מה אם זה היה קורה לי?".
ואז זה קרה לה.

בעשרה בדצמבר, 2007, מוצ'יאנו, שהייתה אז סטודנטית ובחודש התשיעי להיריון, נסעה בגשם לסניף הדואר המקומי שלה כדי לאסוף מעטפה שהגיעה בדואר רשום. היא פספסה את ההודעה הראשונה כי הייתה בתקופת מבחנים. אבל ההודעה סקרנה אותה כי רוב מעריציה שלחו מכתבים וחבילות לאולם שבו התעמלה, ולא לביתה, שאת כתובתו הקפידה לא לפרסם.

מוצ'יאנו לקחה את המעטפה למכונית והחנתה ליד סניף "וולמארט". היא זוכרת שכתב היד נראה לה "עליז ולא מוכר". היא פתחה אותה ומצאה בפנים מכתב מודפס, העתקים של מסמכי אימוץ וכמה תמונות. דומיניק נדהמה מהדמיון בין הנערה שבתמונה לאחותה הצעירה, כריסטינה, ולכן חשבה שהמעטפה הגיעה ממעריצה שדומה לאחותה. המחשבה שכריסטינה והשולחת הן תאומות זהות שהופרדו הבליחה במוחה לרגע, וכמוה גם המחשבה שאביה, דומיטרו, הביא לעולם ילדה מחוץ לנישואין. אבל אז היא בחנה את מסמכי האימוץ בעיון וראתה את חתימותיהם של שני הוריה. היא חזרה למכתב ולפתע הבינה מה קרה – מה משפחתה הסתירה במשך שנים רבות כל כך – ופרצה בבכי. המכתב היה מאחותה הצעירה, ג'ניפר בריקר, שהוריה מסרו בעת הלידה.

ג'ן, שנולדה שש שנים ויום אחרי דומיניק, הועברה מיד למשפחה אומנת על-ידי אביה כיוון שנולדה ללא רגליים. אמם, קמליה, מעולם לא ראתה את התינוקת. ההחלטה לוותר על ג'ן שיקפה את נקודת המבט התרבותית המסורתית של אביה, שחשב שנכות היא בושה

לאחר שאישרה את הסיפור עם הוריה התקשרה דומיניק לכריסטינה, שהייתה אז בשנה הראשונה ללימודיה באוניברסיטת "סם יוסטון" בטקסס. "שבי רגע", אמרה לה דומיניק. "יש לנו עוד אחות". כריסטינה הייתה בהלם, ולכן דומיניק חזרה שוב על המילים, ואז שלחה לה במייל תמונה של ג'ן בנשף סיום התיכון שלה, כדי שהיא תוכל להיווכח בדמיון בעצמה. "לו הייתי מראה את התמונה לחברים שלי, הם היו חושבים שזאת אני", אומרת כריסטינה.
ג'ן, שנולדה שש שנים ויום אחרי דומיניק, הועברה מיד למשפחה אומנת על-ידי אביה כיוון שנולדה ללא רגליים. אמם, קמליה, מעולם לא ראתה את התינוקת. ההחלטה לוותר על ג'ן שיקפה את נקודת המבט התרבותית המסורתית של אביה, שחשב שנכות היא בושה. בנוסף, המשאבים המוגבלים של המשפחה הוקדשו לקריירת ההתעמלות הפורחת של דומיניק. בספר שפרסמה בשנת 2012, “Off Balance”, מצטטת דומיניק את אביה, שמת ב-2008: "בקושי היינו מסוגלים לטפל בעצמנו ובך".

אבל בעזרת משפחתה המאמצת גדלה ג'ן והצליחה, למרות מגבלותיה הפיזיות, להפוך לספורטאית אלופה בעצמה. בגיל 12 היא כבר הצטיינה ב-“Power Tumbling” – ענף ספורט אקרובטי שמשלב התעמלות וטרמפולינה. היא לא הצליחה להבין מדוע אנשים משבחים את הישגיה יותר מאשר את הישגיהם של חברותיה לקבוצה. ב-1998 היא הגיעה למקום הרביעי בתחרות קרב-רב ב"ג'וניור אולימפיקס", המתחרה הראשונה בעלת מוגבלויות פיזיות שהצליחה להגיע למקום גבוה כל כך בענף ה-Power Tumbling. ומי הייתה אלילת ההתעמלות שלה כשגדלה? דומיניק מוצ'יאנו.

האיחוד בין האחיות הוא סיפור מעורר השראה על קשרי משפחה שנקטעו וחוברו מחדש. אבל הוא מספק לנו גם חומר יקר ערך למחקר בנושא השפעתן של סביבה ותורשה על יכולת אתלטית.

קשרים מופלאים

במשך שנים רבות חקרתי תאומים שהופרדו, תחילה בין 1982 ל-1991 כחוקרת בפרויקט “Minnesota Study of Twins Reared Apart”. כיום אני עוקבת אחר 16 זוגות תאומים סיניים שגודלו בנפרד. בנוסף אני עוקבת אחר תאומים מבוגרים יותר שהופרדו בגלל אירועי חיים יוצאי דופן. נתקלתי במקרים מדהימים של תאומים זהים שגודלו בנפרד אך הפגינו כישורים אתלטיים עוד לפני שנוצר ביניהם קשר. סטיב וטום, תאומים ילידי יפן שגדלו במשפחות שונות בארצות הברית, הפכו שניהם למרימי משקולות מקצועיים ולבעלים של מכוני פיתוח גוף; סטיב גם התחרה באולימפיאדה של 1980. אדריאנה ותמרה, שנולדו במקסיקו וגדלו בניו יורק, למדו שתיהן בקולג'ים שונים בלונג איילנד ומצאו זו את זו רק אחרי שמישהו חשב שאחת מהן היא האחרת. אבל שתיהן כבר היו אז רקדניות בעלות הישגים ולאחר מכן אף הופיעו יחד. מארק וג'רי, שניהם בגובה 1.90 מטר, היו כבאים מתנדבים עוד לפני שנפגשו בתחילת שנות ה-30 לחייהם; כל אחד מהם פיתח בנפרד את הכוח, הסיבולת והמוטיבציה הנדרשות לתפקיד התובעני הזה.

רוב התאומים הזהים שגודלו בנפרד ונחקרו ב-MISTRA עמדו בצורה זהה כשצולמו ללא הנחיות, דבר שקורה לעתים רחוקות יותר בקרב תאומים לא זהים שגדלו בנפרד

חקר התאומים, ובייחוד תאומים שהופרדו בלידה (אך גם אחים שאינם תאומים וגדלו בנפרד), הוא הדרך הטובה ביותר להפריד בין השפעות התורשה להשפעות הסביבה על דמיון אישי. לדוגמה, מחקרים בנושא זה יכולים לעזור לנו להחליט מה משפיע יותר על שיעורי השתתפות והישגים בספורט: סביבה או תורשה. אבל נראה שגם לפעולות והרגלים פיזיים אחרים יש בסיס תורשתי,  או גנטי. למשל, רוב התאומים הזהים שגדלו בנפרד ונחקרו ב-MISTRA עמדו בצורה זהה כשצולמו ללא הנחיות, דבר שקורה לעתים רחוקות יותר בקרב תאומים לא זהים שגדלו בנפרד.

הדמיון הגנטי בין דומיניק, ג'ן וכריסטינה שקול לדמיון הגנטי בין תאומים לא זהים. ובכל הקשור למקורות הכישורים האתלטיים שלהן והקשרים ביניהן, הרי שנושא זה עומד במרכזו של דיון מתמשך בין חוקרים, הורים ומאמנים המנסים להבין כיצד לזהות ספורטאים מבטיחים ולהוביל אותם לקריירות מצליחות. יש האומרים כי כמות ההזדמנויות ומידת העידוד שהורים מעניקים לילדיהם תלויות בדמיון ביניהם לבין ילדיהם. אבל יש לזכור שהורים בעלי כישרון אתלטי מעניקים לילדיהם לא רק את הרקע הגנטי, אלא גם את הסביבה המתאימה להצלחה (או שלא).

 

חתירה תאומים ספורט

התאומים וינקלווס בתחרות חתירה בין נבחרות אוקספורד וקיימברידג׳. צילום: גטי אימג׳ס

כשאחים ואחיות, כמו כריסטינה ודומיניק, גדלים יחד, אי אפשר להבדיל בין השפעת הגנים להשפעת הסביבה. כשכריסטינה הייתה ילדה היא העריצה את אחותה ובמשך כמה שנים שאפה להפוך בעצמה למתעמלת (היא מעידה על עצמה כי אף פעם לא רצתה לעזוב את אולם ההתעמלות. אבל כשאביה מכר את המכון המשפחתי ביוסטון היא נטשה את הספורט כי לא רצתה להתאמן במקום אחר). כריסטינה לא מתביישת בכישוריה ומאמינה שהייתה יכולה לפתח קריירה בהתעמלות באוניברסיטה וגם לאחר מכן. אבל בסופו של דבר היא בחרה בכדורעף – ואף התקבלה לקולג' על מלגת ספורט.

האם כריסטינה פנתה להתעמלות בגלל השפעת אחותה, או בגלל הגנים המשותפים להן? כשאחיות חולקות גנים והזדמנויות, אי אפשר לדעת. אך לא זה המצב כשמשווים בין אחיות מופרדות, כמו ג'ן ודומיניק.

לגדול בנפרד

דומיניק הייתה בת שש כשאמה הייתה בהיריון עם ג'ן, והיא זוכרת שקמליה העלתה במשקל ונשארה שמנה במשך זמן רב (בין כריסטינה לג'ן יש הפרש של 22 חודשים בלבד). אבל בזמנו ההתעמלות כבר הייתה כל חייה של דומיניק, והוריה תמיד הקפידו לשמור על פרטיותם. "כשג'ן הופיעה, כל הזיכרונות האלה השתנו", אומרת דומיניק.

תאומים שחולקים את התורשה אך לא את הסביבה, הם מושאים יקרי ערך לחקר הפסיכולוגיה כיוון שהם מספיק הערכות ישירות להשפעות גנטיות

דומיטרו מעולם לא התייעץ עם אשתו לגבי ההחלטה למסור את ג'ן לאימוץ והוא טיפל בכל ההליך בעצמו, מספרת דומיניק. היא מתעקשת שקמליה, שעודה בחיים, לא מרגישה אשמה. אביה ואמה חשבו שהם מוסרים את התינוקת לאימוץ סגור, ללא מידע מזהה וניירת, ושרון וג'רלד בריקר מהרדינוויל, אילינוי קיבלו את החסות על ג'ן כשהייתה בת שלושה חודשים  בלבד. אבל משום מה שמהּ של משפחת מוצ'יאנו נשאר על מסמכי האימוץ. בהמשך, כשג'ן  בת התשע נסעה עם משפחה לצפות באליפות ההתעמלות הלאומית של 1995, והמצלמה קלטה את דומיטרו וקמליה – שזוהו כהוריה של הילדה שתזכה בסופו של דבר בתחרות – שמם נשמע מוכר לשרון. היא בדקה את מסמכי האימוץ וגילתה את ההתאמה. הקשר בין בתה למשפחת מוצ'יאנו היה ברור, אבל שרון וג'רלד חיכו עד שג'ן הגיעה לגיל 16 ורק אז סיפרו לה.

בשלב זה כבר זכתה בתם להצלחה ב-Power Tumbling, וכן כאקרובטית ולוליינית. היא הפגינה כישורים אתלטיים כבר מגיל צעיר – טיפסה על עצים, קפצה על טרמפולינה ועשתה עמידות ידיים. "פשוט נולדתי אתלטית", אמרה לי ג'ן כשפגשתי את שלוש האחיות בוואן נייס, קליפורניה, ביוני. "הייתי קופיפה קטנה". שרון וג'רלד האמינו שג'ן יכולה להיות כל מה שתרצה.

כמתעמלת ג'ן הזדהתה עם דומיניק ודיברה עליה בלי סוף. במכתב שלה לדומיניק היא כתבה, "מאז שהייתי בת שש הייתה לי אובססיה להתעמלות, ותמיד צפיתי בך בטלוויזיה. הערצתי אותך כל חיי. היא מספרת שכאשר גילתה את האמת על הקשר ביניהן, "זה היה כמו לצפות בסרט, רק שאני מככבת בו".

מקפצה גנטית

הלוגיקה של חקר התאומים פשוטה אך אלגנטית: תאומים זהים חולקים את כל הגנים שלהם מכיוון שהם נוצרים מחלוקה של ביצית מופרית אחת. תאומים לא זהים נוצרים מהפריה נפרדת של שתי ביציות על-ידי שני תאי זרע שונים. כמו אחים מן השורה, הם חולקים ביניהם, בממוצע, 50 אחוז מהגנים שלהם. הדמיון הרב יותר בין תאומים זהים מעיד על השפעת הגנטיקה, ומחקרים מראים שהדמיון הזה קיים, למעשה, בכל התכונות הניתנות למדידה.
חוקרים, ובהם אני, מתעניינים בתאומים זהים ולא זהים שהופרדו בלידה ולא נפגשו עד הבגרות. תאומים אלה, שחולקים את התורשה אך לא את הסביבה, הם מושאים יקרי ערך לחקר הפסיכולוגיה כיוון שהם מספיק הערכות ישירות להשפעות גנטיות (זוגות התאומים הלא זהים משמשים במקרה זה קבוצת ביקורת חשובה). אחים שגדלו בנפרד אך אינם תאומים, כמו ג'ן ואחיותיה, חשובים למחקר גם הם, אם כי בגלל הפרשי הגילאים הם עלולים להיות דומים פחות זה לזה מאשר תאומים לא זהים.

מחקרים העוסקים במשפחות מאמצות – הורים, ילדים וזוגות אחים שחיים יחד אך לא חולקים גנים – יכולים לעזור לנו להבין מה תרומתה של סביבה משותפת לדמיון התנהגותי.

גם הגנטיקה ההתנהגותית עוסקת בתאומים ובמשפחות מאמצות. תחום זה, השוכן בנקודת המפגש בין הפסיכולוגיה לגנטיקה, מנסה להבחין בין הגורמים התורשתיים והסביבתיים שמסבירים את הדמיון וההבדלים באינטליגנציה ובאישיות. קשרי הדנ"א מגדירים את קווי הדמיון בין האחיות ומספקים את הבסיס לתכונות המשפחתיות שכולן חולקות במידות שונות.

לעומת זאת, נערכו גם כמה מחקרים ספציפיים בנושא כישורים ספורטיביים בתוך משפחות עם צמדי אחים לא ביולוגיים. שלושת אחיה הגדולים של ג'ן, למשל, שיחקו בייסבול וכדורסל להנאתם, אבל אף אחד מהם לא הגיע להישגים הספורטיביים שהיא הגיעה אליהם.

מחקר בתאומים שערכה ב-2005 החוקרת ההולנדית ג'נין סטובה, הראה שהשפעת התורשה על השתתפות בספורט גוברת לאחר גיל ההתבגרות, כיוון שילדים מקבלים את החופש להיכנס לסביבות המתאימות לנטיותיהם הגנטיות, או ליצור אותן עבור עצמם. מחקר המשך שערכה ב-2006 אישש את הממצא,  ומחקרי תאומים רבים מרחבי העולם מצאו השפעות גנטיות דומות על ספיגת חמצן, יכולת והספק אנאירוביים ומדדי כושר נוספים.

קלוד בושאר (Bouchard) ממרכז פנינגטון למחקר ביו-רפואי בבאטון רוז', לואיזיאנה, הוא אחד החוקרים היחידים שמשלבים בין נושא התאומים לנושא האימוץ בחקר השפעת הגנטיקה על תכונות ספורטיביות. מחקרו משנת 1984 לגבי submaximal physical working capacity – מדד של חילוף חומרים אירובי ותעבורת חמצן – מראה שהדמיון הרב ביותר הוא בין תאומים זהים, ואחריהם תאומים לא זהים, אחים ביולוגיים ואחים מאומצים, ומעיד על השפעה גנטית חזקה על התכונות האלה. לממצאים האלה יש השלכות חשובות על האופן שבו אנו מנסים להפיק את המרב מיכולותינו הגופניות ולהתגבר על מגבלותינו.

לחפש את דומיניק

לא קל ליצור קשר עם אדם מפורסם. ג'ן קיוותה שאחד הסדרנים יעביר פתק לדומיניק במהלך מופע ראווה שאחותה עמדה להשתתף בו באילינוי, אבל האירוע בוטל. היא אף הצטרפה למועדון המעריצות של דומיניק מוצ'יאנו, אך לא מצאה שם דרך ישירה ליצור עמה קשר. "הייתי מסתכלת באתר שלה ורואה תמונות של שתי אחיות", אומרת ג'ן, "אבל ידעתי שבעצם יש שלוש". בסופו של דבר הצליחה משפחתה של ג'ן ליצור קשר טלפוני עם דומיטרו; אף על פי שהוא לא הכחיש את זהותה של ג'ן, הוא התגונן ודיבר בזהירות כי חשש מניצול הפרסום המשפחתי (דומיניק אמרה בהמשך שהוא מעולם לא רצה לפגוש את הבת שמסר). בסופו של דבר פנתה ג'ן לדודהּ, חוקר פרטי בפנסיה, וביקשה שיימצא את כתובתה של דומיניק. הוא מצא את הכתובת, וזמן קצר לאחר מכן היא שלחה אליה את החבילה שהכינה בקפידה (היא אף טרחה לוודא עם פקיד הדואר שאף אחד מלבד דומיניק לא יוכל לאסוף את המשלוח).
"החוויה המטלטלת בחיי הייתה הגילוי שיש לי אחות", אומרת דומיניק. "אי אפשר להתכונן לזה. אבל ידעתי שהאופן שבו אני אגש לזה יגדיר את הדפוס העתידי של הקשר, ורציתי שג'ן תדע שאני מקבלת אותה. כתבתי לה מכתב ואמרתי לה את זה, וגם סיפרתי לה שהיא עומדת להיות דודה".

מחקרים פסיכולוגיים הראו שביטחון עצמי, האמונה בעצמך, עידוד הורי ואימון יעיל משפיעים גם הם על הישגים ספורטיביים. מחקר שערך הרברט מארש ב-2006 הראה שהתפיסה העצמית של המתעמלים משפיעה על ביצועיהם, ולהפך

דומיניק לא אוהבת לדחות דברים, אבל בגלל לידת בתה, כרמן, בחג המולד של 2007 נדחתה שיחת הטלפון הראשונה שלה עם ג'ן עד ל-14 בינואר, 2008. היא חששה משתיקות מביכות במהלך השיחה ולכן הקיפה את עצמה בפתקים שעליהם כתבה שאלות שהיא עלולה לשכוח לשאול ופרטי מידע שהיא עלולה לשכוח לחלוק עם ג'ן. בסופו של דבר היא חייגה, אמרה "הי, זאת דומיניק", ושמעה את ג'ן צורחת, "אני לא מאמינה!". הן דיברו שעות – דומיניק לא נזקקה לפתקים שלה אפילו פעם אחת. במהלך השיחה היא גילתה שג'ן נולדה בלי רגליים. אביה הזכיר זאת כשהם דיברו על ג'ן, אבל דומיניק חשבה שדומיטרו מנפח את הסיפור, בייחוד מפני שג'ן כתבה לה שהיא מתחרה בהתעמלות ומשחקת כדורעף.

בהמשך גם כריסטינה וג'ן דיברו בטלפון, וכריסטינה מספרת שהחוויה הייתה "על-טבעית". שלוש האחיות נפגשו בסופו של דבר בקליבלנד, במאי 2008 – דומיניק קיבלה את פניה של ג'ן עם ורד (כך נהג גם זוג תאומים מאוחדים שפגשתי). החיבור היה מידי, והמניירות הדומות של שלוש האחיות חיזקו את התחושה המשפחתית. דומיניק אומרת שהמפגש היה "סוריאליסטי, ובכל זאת צובט ואמיתי".

מאז הפכו האחריות לחברות קרובות ונשות סוד. כשכריסטינה פגשה את ג'ן לראשונה, "הרגשתי כאילו אנחנו ממשיכות מהנקודה שבה הפסקנו. היו לנו חמישה ימים לבלות יחד, וזה היה כל כך טבעי. השיחה קלחה ולא נתקעה אפילו פעם אחת".

כשפגשתי את האחיות בוואן נייס, גיליתי שלכל השלוש יש קעקוע של פרפר, שכל אחת מהן עשתה בנפרד. הקעקועים של ג'ן וכריסטינה אף היו באותו מקום, בחלקו הימני התחתון של הגב (לא נערכו מחקרים בנושא, אבל אני חושדת שלבחירה בעיטור פיזי קבוע יש בסיס גנטי חלקי, לכל הפחות). במהלך ביקור בדצמבר 2009, החליטו דומיניק, ג'ן וכריסטינה שהן רוצות "קעקועי אחיות" תואמים חדשים. הן בחרו בדפוס של פסים מסולסלים עם שלושה כוכבים מנצנצים. "אנחנו בונות זיכרונות", אומרת דומיניק.

בין שלוש אחיות

האופן שבו שלוש האחיות תופסות זו את ההתנהגות זו מאששת את הקשר הגנטי ביניהן: כולן מתארות בעליזות ילדית את ההקבלות הקיימות ביניהן, שעולות במספרן על ההבדלים. החוויה שהן עברו תואמת את הממצאים המוכיחים כי גורמים גנטיים אחראים ל-50 אחוז מההבדלים (וההקבלות) האישיים ברוב תכונות האישיות.

דומיניק וג'ן הן אקסטרוברטיות, נחושות ותחרותיות. הן גם פרפקציוניסטיות, ושתיהן פורחות מול קהל. הקול שלהן דומה כשהן מדברות או צוחקות, והן מחוות בידיהן הרבה במהלך שיחה. ג'ן מזהה בדומיניק תכונות שהיא מזהה בעצמה, כמו יוזמה וכושר מנהיגות. שתיהן קשוחות, דקדקניות ונכונות להתאמץ רגשית ופיזית, ואולי זה מה שמסביר את מחויבותן להקריב שעות רבות למען ההצלחה בהתעמלות.

אבל לפי דומיניק, אחד ההבדלים המהותיים בינן הוא שלג'ן יש "ביטחון עצמי גבוה נורא, בעוד שאבא שלנו דיכא אותנו. נזהרנו איתו בכל מילה". ג'ן עצמה מייחסת את הצלחתה התחרותית ואת ביטחונה העצמי לתמיכה של המשפחה והקהילה שאימצו אותה – וכעת גם לדנ"א שהיא חולקת עם אחיותיה.

קווי הדמיון בין ג'ן לכריסטינה בולטים אף יותר, החל מהדמיון הפיזי הרב ביניהן. ג'ן אומרת שהן "רשמית תאומות בלתי רשמיות". אמנם הן גדלו בנפרד, אך שתיהן היו מאוהבות בכל מה שקשור לתאומים, כולל הסיטקום “Sister, Sister” משנות ה-90, שעסק בתאומות זהות שגודלו בנפרד בגילומן של השחקניות התאומות טיה וטמרה מאורי. שתי הבנות חשות בילדותן כבנות יחידות, כיוון שהיו הצעירות ביותר במשפחה בהפרש גדול. וכעת הן מאמינות שהן הגשימו את חזון ילדותן לגדול עם אחות קרובה. כשאנשים טועים לחשוב שהן תאומות, הן שמחות לשתף פעולה עם הטעות. הן אפילו אוהבות לאכול אותם דברים – בילדות, כל אחת מהן אמרה בנפרד להוריה שהיא לעולם לא תסרב לקינוח כי יש להן בקיבה "חלק נפרד" שמוקדש למתוקים.

כוחה של קרבת דם

הקשרים החדשים בין דומיניק, ג'ן וכריסטינה הם מקרה מבחן חדש ומעניין עבור חקר קשרי המשפחה. מחקריי בנושא תאומים שגודלו בנפרד מראים שמערכות יחסים קרובות יכולות להתפתח במהירות בין הצמדים האלה. ב-2003 מצאתי שמעל ל-70 אחוז מהתאומים הזהים שהתאחדו, וקרוב ל-50 אחוז מהתאומים הלא זהים שהתאחדו, זוכרים שהרגישו קרובים לאחיהם יותר, או בכל אופן לא פחות, מאשר לחבריהם הטובים ביותר כבר בפגישה הראשונה. הנתונים האלה זינקו לסביבות ה-80 וה-65 אחוז, בהתאמה, כשהם נשאלו בסקר על מידת הקרבה ביניהם. אך רק כ-20 אחוז מהתאומים הרגישו כך כלפי אחים לא ביולוגיים שהם הכירו מאז ומתמיד. ב-2011 דיווחתי כי רוב ההורים של תאומים צעירים שהופרדו שמו לב לחיבור מידי בין הילדים בעת האיחוד. הממצאים האלה מראים כי תפיסות של דמיון (התנהגותי בעיקר) הן הדבר החברתי שמושך תאומים ואחים אלה לאלה, והן ממחישות את חשיבותה האוניברסלית של המשפחה.

דומיניק וכריסטינה נמצאות כיום בקשר קרוב עם קמליה, והפגישה הראשונה של ג'ן עם אמה הביולוגית, בביתה של דומיניק ב-2009, הייתה חוויה טעונה רגשית. ג'ן הבהירה לקמליה שהייתה לה ילדות נפלאה ומשפחה נפלאה ושהוריה המאמצים לימדו אותה לא לשפוט אחרים.

דומיניק וג'ן התחברו זו לזו כבר משיחת הטלפון הראשונה שלהן, אף על פי שבזמנו דומיניק שאלה את עצמה: "האם כשנפגשנו היינו קרובות משפחה, גם אם לא אחיות – או שתי זרות שמתנהגות כמו אחיות?". כעת היא בטוחה: בעבר הקפידה באופן מודע ויזום לשמור על קשר עם ג'ן אבל כעת היא עושה זאת באופן אוטומטי, והאחיות עושות יחד "דברים של ילדות" כדי לבנות לעצמן היסטוריה משותפת. הן גילו שקל להתחבר כשההתנהגויות, הכישרונות ותחומי העניין חופפים.

מקור הכישרון?

בזכות פיתוחים חדשים בגנטיקה המולקולרית, חוקרי הגנטיקה ההתנהגותית מנסים כעת למצוא את הגנים הספציפיים שאחראים לתכונות ספציפיות. ב-2008 גילו החוקר הרוסי א' א' אחמטוב ועמיתיו שהגן HIF1A קשור לפעילות השריר. גנים אחרים נחקרו בעקבות הקשרים שיש להם, כביכול, להתעמלות מכשירים, הענף של דומיניק – בסקירה שערכה ב-2015 החוקרת האיטלקייה מיוסוטיס מסידה היא מציינת שבעה גנים שונים שעשויים להיות אחראים לנטייה גנטית להתעמלות. לדוגמה, צורה אחת (או אלֶל אחד) של הגן ACTN3, המקודד את החלבון alpha-actinin-3, משפרת ככל הנראה את הביצועים בכל הקשור לריצות קצרות וענפים מבוססי כוח אצל גברים, ואולי גם אצל נשים.

באופן אירוני למדי, לו הייתה ג'ן גדלה אצל משפחת מוצ'יאנו, ייתכן שהיא מעולם לא הייתה מפתחת את הכישורים הגופניים יוצאי הדופן שלה. תפיסותיו של דומיטרו לגבי ילדים בעלי מוגבלויות וההתמקדות המוחלטת שלו בפוטנציאל של דומיניק היו עלולים לבלום את דרכה

הענף של ג'ן, התעמלות אמנותית, משלב ריקוד, התעמלות מכשירים ואקרובטיקה. מחקר משנת 2014 מצא תדירויות גבוהות יותר של האללים DRB2 ו-FTO אצל מתעמלות אמנותיות בהשוואה לקבוצת הביקורת. הגנים האלה מקושרים לדירוג נמוך במדד מסת הגוף ומסת שומן נמוכה, מאפיינים שמשפיעים על ביצועי המתעמלים (אפשר להניח שלו הייתה ג'ן נולדת עם רגליים היא הייתה פונה להתעמלות מכשירים, אבל לעולם לא נדע בוודאות).

עם זאת, מקורות הכישורים הגופניים שלנו ומידת השליטה בכישורים האלה הם נושא מורכב. בספרו “The Sports Gene” מסיק דייוויד אפסטיין שהשפעת הגנטיקה על הכישורים הגופניים מורכבת מפעילותם של גנים רבים, שהשפעתו של כל אחד בנפרד קטנה ביותר. רוב המחקרים העוסקים בתכונות מורכבות כמו אינטליגנציה ומשקל מגיעים למסקנות דומות, אך אין בכך כדי להפחית מחשיבותם של ממצאים לגבי גנים ספציפיים. ואף אחד מהממצאים האלה לא אמור להפחית את הפלא שאנו חשים בעת הצפייה בקופצת, רקדנית או מתעמלת מרהיבה. הגנטיקה לבדה לעולם לא תנבא את התוצאה הסופית.

מחקרים פסיכולוגיים הראו שביטחון עצמי, האמונה בעצמך, עידוד הורי ואימון יעיל משפיעים גם הם על הישגים ספורטיביים. מחקר שערך הרברט מארש (Marsh) ב-2006 הראה שהתפיסה העצמית של המתעמלים משפיעה על ביצועיהם, ולהפך. הרקע התורשתי של ג'ן "עזר לה לחצות רף ביצועים מסוים", אומר קולד בושאר. "אבל הדבר החשוב ביותר, בהתחשב בכך שאין לה רגליים, הוא שהמסירות, הנחישות וכוח הרצון של ג'ן עזרו לה להתמיד".

הפסיכולוג תומאס ג' בושאר (Bouchard) מאוניברסיטת מינסוטה (אין קשר לקלוד) מסכים עמו. "ההטייה האישית שלי אומרת שכושר ההתמדה הנדרש כדי לשכלל את הכישורים שאפשר לזהות אצל האחיות האלה הוא, ככל הנראה, גנטי ברובו וחשוב יותר משנדמה לנו. אני שם על זה דגש כי לרוב אנחנו מתמקדים בדמיון במבנה מערכת השרירים. אך כאן, מכיוון שלאחת האחיות אין רגליים, אנו נאלצים לחשוב על העניין בצורה אחרת".

באופן אירוני למדי, לו הייתה ג'ן גדלה אצל משפחת מוצ'יאנו, ייתכן שהיא מעולם לא הייתה מפתחת את הכישורים הגופניים יוצאי הדופן שלה. תפיסותיו של דומיטרו לגבי ילדים בעלי מוגבלויות וההתמקדות המוחלטת שלו בפוטנציאל של דומיניק היו עלולים לבלום את דרכה של ג'ן. לעומת זאת, אף על פי שלשרון וג'רלד בריקר אין נטיות ספורטיביות בעצמם, אין להם דעות קדומות לגבי המוגבלויות של ג'ן ולכן הם גיבו אותה באופן מלא.

דומיניק, ג'ן וכריסטינה מתגוררות באוהיו, קליפורניה וטקסס, בהתאמה. דומיניק היא מאמנת התעמלות, כוריאוגרפית ומרצה להעצמה אישית. היא גם תכשיטנית והקימה את Creations by C & C: Dominique Moceanu Signature Collection. ג'ן משתתפת בסיבובי הופעות עם מופעי אקרובטיקה ברחבי ארצות הברית ומאמנת מתעמלים צעירים. ב-2009 היא הייתה הפרפורמרית המרכזית בסיבוב ההופעות “Circus” של בריטני ספירס. ב-2016 היא תפרסם ספר על חייה בשם “Everything Is Possible”. כריסטינה, שבעבר עמדה להתחיל קריירה כמאמנת כדורעף, החליפה כיוון וכעת עוסקת בבנקאות.

לקראת סוף הביקור שלי ציינה דומיניק שהפגישה עם ג'ן התאפשרה רק מפני שעובדת סוציאלית שכחה, ככל הנראה, למחוק את שמה של משפחת מוצ'יאנו ממסמכי האימוץ של אחותה. בדומה לקשר הגנטי שלהן, "זו הייתה יד הגורל", היא אומרת. "זה לא היה יכול להיות אחרת".

ננסי סיגל היא ראשת המרכז לחקר התאומים באוניברסיטת קליפורניה סטייט. היא כתבה, בין היתר, את הספר “Born Together--Reared Apart”.

Reprinted from Psychology Today. Copyright 2015 Sussex Publishers LLC. Distributed by Tribune Content Agency.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ננסי סיגל, Psychology Today.

תגובות פייסבוק