הדרך הנובעת מעצמה

בלי אל שרוצה או משגיח, בלי מעשים שעלינו לעשות או לא לעשות, ה"דאו" אומר שאנחנו והעולם, פעילות אחת, כי אנחנו זה וכל זה אנחנו
X זמן קריאה משוער: 22 דקות

הסיפור שלנו מתחיל במאה השישית לפני הספירה. זוהי אחת התקופות המעניינות והייחודיות בהיסטוריה האנושית, שכן פתאום, ובטווח זמן של כ-100-200 שנה בלבד, חלה התפוצצות רעיונית וחברתית בעולם כולו, מעין התפרצות של הרוח, שסחפה אזורים רבים בו זמנית. ביוון, למשל, אנחנו מוצאים את סוקרטס, אפלטון ואריסטו, שביחד ניסחו את מה שהיו בסופו של דבר לעקרונות הבסיסיים של כל תרבות המערב. בסין, קונפוציוס מעמיד כ-2500 תלמידים, ומלמד אותם את הדרך שבה צועד העם הסיני עד היום. דרומה משם, חכמי הודו מעלים על הכתב את האופנישאדות, שבהן מופיע כבר הגרעין של רוב המחשבה ההינדואיסטית. באותו הזמן, הנסיך סידהרתה גאוטמה – הוא הבודהה – זוכה להארה, ומנסה ללמד אחרים להגיע אליה בדרך המכונה בודהיזם. בפָרס, הנביא זרתוסטרה מייסד דת חדשה, שעיקריה עומדים בבסיס התפישה המונותאיסטית, גם זו היהודית. ובינתיים בירושלים, שבי ציון חוזרים מפרס ומקימים את בית המקדש השני. במובן מסוים, אפשר להגיד שזו התקופה שבה מונח רוב התשתית הרוחנית של עולמנו.

בית המקדש, ירושלים, בית שני

חלק ממגמה עולמית: בית המקדש השני (דגם, על פי המחקר בסוף המאה ה-20), תצלום: ברטהולד ורנר, ויקיפדיה

באותה תקופה, גם זאת בסין, אנחנו נתקלים בדמות בשם לאו דזה (או לאו דאן, המכונה גם הילד הזקן או המאסטר הזקן). לאו דזה משמש כפקיד בארמון הקיסר, והוא אחראי על הארכיון הלאומי. הוא איש מוזר, "מעופף", אוהב להתבודד בטבע, אבל הכול מכבדים אותו ומתייחסים אליו כאל חכם עמוק במיוחד. אפילו קונפוציוס (ששמו הסיני הוא קונג פו דזה), אמר שמעולם לא ראה איש גדול כמו לאו דזה.

על פי האגדה, לאו דזה מבין בשלב מסוים שאין לו מה לעשות יותר בארמון (אולי אחרי שהקיסר מינה דווקא את קונפוציוס לשר החינוך) והוא מחליט לצאת אל ההרים. אחרי מסע ארוך הוא מגיע לקצה הממלכה, שם הוא פוגש שומר גבול חביב וקצת משועמם. השומר אינו מסכים לתת ללאו דזה להמשיך בדרכו בלי לשמוע ממנו דברי חוכמה, ולאו דזה נענה לבקשתו, וחונה במקום. השניים מדברים, הזמן עובר, ופתאום, ובלי ששמו לב, חולפים להם מספר חודשים. יום אחד, משאיר לאו דזה ספר צנוע בין 5000 מילים אצל השומר, ונעלם בהרים... וכך התגלגל לידנו הספר המכונה ״דאו דה ג׳ינג״, אוסף של דברי חוכמה עתיקים, שעובדו בשירים פואטיים על ידי לאו דזה עצמו.

אז על מה בעצם לאו דזה מדבר? כשמתחילים לקרוא את ספרו, מבינים מהר מאוד שהוא מנסה לתאר משהו מסתורי מאוד שנקרא דאו, או טאו (מדובר בשתי הגיות שונות לאותו מושג). ספר הדאו הפך עם הזמן לבסיס תפישת החיים הדאואיסטית, וגם לספר השני הכי מתורגם במערב, אחרי התנ"ך. אך הספר זכה לכל כך הרבה תרגומים לא רק הודות לאופיו המפליא והחמקמק, אלא גם בשל האתגר הטמון בתרגום מן השפה הסינית. לכן, לפני שנצלול אל הדאו, כדאי שנבין קצת את המסגרת שבה הוא נהגה.

נתחיל משם הספר. למילה ״דאו״ יש מספר פירושים אפשריים: ״דרך״, אבל גם ״דפוס״ או ״עיקרון״ (של הקיום), ואפילו ״דיבור״ או ״לדבר״. לכן, כשאנו קוראים את השורות המפורסמות של הספר, "הדאו שניתן לדבר עליו הוא לא הדאו הנצחי", באנגלית (ובסינית) האמירה היא בערך "the dao that can be daoed is not the eternal dao", או "הדאו שניתן לעשות לו דאו אינו הדאו האמיתי". אם אנסה לתרגם זאת באופן הגיוני לעברית, אומר ש"הדרך שניתן לתאר אותה במילים אינה הדפוס או המרקם הלא-מילולי האמיתי של העולם". אך זה כבר פירוש שדורש עוד הבהרות, ואליהן נגיע בהמשך.

אפשר לראות שהמילה ״דאו״ דומה במובן מסוים למילה היוונית ״לוגוס״, שאף היא מציינת גם ״עקרון רציונלי של הקיום״ וגם ״מילה״. מעבר לזה, לאו דזה אומר לנו ש״דאו״ הוא גם צליל בסיסי ומהותי לקיום, כמו אום, או יה, אף שכתיבת המילה מורכבת משתי סימניות סיניות – אחת שפירושה ״ראש״ או ״אדם״, ואחת שפירושה ״ללכת״. לכן, אפשר לתרגם את המילה ״דאו״ כ״ללכת בראש״, ״לנוע בזרם המרכזי של הקיום״, ״להיות עם הראש במציאות עצמה״ וכדומה.

יש הקוראים לו ״הספר של סגולת הדרך״ או ״ספר הדרך והסגולה״, בעוד שאחרים מכנים אותו ״דרך האמצע ומופעיה״ או ״הדפוס וסגולותיו״, ויש מי שפשוט אומרים ״ספר הדאו״ או אפילו ״הלאו דזה״ על שם מחברו

המילה השנייה שמופיעה בכותרת הספר היא ״דה״, שמשמעותה ״סגולה״,״virtue״, או ״כוח פנימי״, בדומה לסגולה המרפאת של צמח. המילה האחרונה, ״ג׳ינג״, מציינת ספר גדול או קאנוני. לכן כשמתרגמים את ה״דאו דה ג׳ינג״, יש הקוראים לו ״הספר של סגולת הדרך״ או ״ספר הדרך והסגולה״, בעוד שאחרים מכנים אותו ״דרך האמצע ומופעיה״ או ״הדפוס וסגולותיו״, ויש מי שפשוט אומרים ״ספר הדאו״ או אפילו ״הלאו דזה״ על שם מחברו.

דאו, טאו, קליגרפיה, סינית, מים, אבן

נזיר דאואיסטי עוסק בכתיבה קליגרפית באמצעות מים על אבן, כהבעה לאופי בן החלוף של המציאות הפיזית. תצלום: אנטואן טאוונו, ויקיפדיה

מעבר לכך, חשוב להבין כי השפה הסינית עצמה אינה נכתבת באותיות אלא בסימניות – נגזרות של תמונות או ציורים – שמייצגות מילים באופן ישיר, ולפעמים אפילו נראות כמו הדבר שאותו הן מתארות (המילה ״אדם״, למשל, מצוירת כאיש הולך: 人). בנוסף, השפה הסינית הקלאסית אינה מכילה את אותם סימני פיסוק וניקוד שאנו משתמשים בהם, מה שהופך אותה למרחב של דגשים, יחסים והקשרים. למשל, כשהסימנית ״שנג״ (生, Shēng) מופיעה לבדה, היא יכולה לשמש כפועל שמשמעו ״ללדת״ או ״להיוולד״, אך כשהיא מופיעה כשנייה בהרכב, כמו במילה ״שיושנג״ (Xuéshēng, 學生) משמעה ״תלמיד״. דגש זה על יחסים והתאמות יוצר גישה מגוונת יותר אל מושגים ורעיונות. מילים כמו ״הוויה״, ״מהות״, ״קיום״ ״מציאות״ ו״אמת״, מילים שבעברית הן שמות עצם בעלי קיום עצמאי, יכולות לתאר בסינית גם תהליכים, תיאורים ופעולות – בהתאם להקשר.

שפע אפשרויות התרגום של שירי ספר הדאו, הופך אותו לסוג של ציור מופשט – מעין סמל מורכב או מבחן רורשך מילולי, שבו יכול כל קורא לקרוא את נפשו שלו. ועדיין, ברור שהספר לא היה מצליח כל כך, ולא היה בעל השפעה תרבותית ורוחנית עמוקה כל כך, אם לא הייתה בו מהות שניתן להרגיש אותה בבירור.

המרקם העולמי

דאו הוא המרקם הטבעי של המציאות – הדפוס הפועם של הקיום, או הזרם האחדותי שבו כל התופעות נעות. אם אנחנו רוצים לחיות בהרמוניה, אומר לנו לאו דזה, עלינו לכוון את תשומת הלב שלנו אל הדאו, והכול יסתדר מעצמו, באופן טבעי

אז מה זה דאו? בפשטות, דאו הוא המרקם הטבעי של המציאות – הדפוס הפועם של הקיום, או הזרם האחדותי שבו כל התופעות נעות. אם אנחנו רוצים לחיות בהרמוניה, אומר לנו לאו דזה, עלינו לכוון את תשומת הלב שלנו אל הדאו, והכול יסתדר מעצמו, באופן טבעי.

בהקשר זה, מעניין לראות שהמילה הסינית ל״טבע״ היא ״דזו ראן״ (Tzu Ran, 自然), שמשמעותה היא ״כך מעצמו״, או ״באופן ספונטני״. והתפישה הזו, כנראה, שונה מאוד מהדרך שבה אנו, במערב, מדברים על הטבע. הרי בשפה שלנו, ולכן לכאורה גם במחשבה שלנו, לכל נשוא יש נושא, ולכל פועֶל יש פועל. לכן הגיוני שנחשוב שכל פעולה או דבר בעולם מצריכים מישהו שיפעיל אותם או יעשה אותם. יתכן כי רק בגלל התחביר שלנו, נדמה לנו שכל הפעילות האנושית, ואפילו הפעילות של העולם כולו, צריכה מישהו או משהו חיצוני שיפעיל אותה. ומכאן, הרבה יותר קל להגיע לרעיונות שלנו בקשר לאלוהים, לשכל הנעלם, לשטן, ללוגוס, למלאכים, ולכל הכוחות האישיים שפועלים בעולם שלנו.

עלי כותרת, פרחים, שלג, אביב, טבע

הטבע, מעצמו, בלי שאיש יפעיל דבר. תצלום: יוהנס פלניו

אבל בשפה הסינית הקלאסית, כמו שראינו, מילה היא תמונה או ציור, ובהתאם להקשר, היא יכולה לציין שם, פועל, אובייקט או תהליך. דמיינו את המילה ״אגרוף״, המציינת שם עצם או אובייקט, ואז פתחו אט אט את האצבעות. פתאום תבינו שאין מדובר באובייקט קבוע, אלא רק ברגע מסוים בתוך פעולה או תהליך, רגע שהקפאנו, לכאורה, באמצעות מילה קבועה. וכך המחשבה הדאואיסטית תופשת את כל פעילות העולם, וכמובן גם את פעילות האדם: כל מה שקורה הוא סוג של תנועה תהליכית, אורגנית ויחסית. העולם אינו מצריך גורם חיצוני שיברא ויפעיל אותו, וכמו פעימת הלב או צמיחת העץ, הכול פשוט קורה מעצמו, באופן אורגני וטבעי.

איננו מדברים על סיבה בעבר או על תכלית עתידית, אלא על המציאות בהווה, ובעיקר על העיקרון המסדר של תפישת המציאות

מעבר לכך, חשוב לזכור שבדיבור על הדאו – על המרקם האורגני של העולם, או על הזרימה הספונטנית של החיים – איננו מנסים לתת דין וחשבון ליניארי על ההתפתחות היקום, או על הכיוון שאליו אנחנו מתקדמים. איננו מדברים על סיבה בעבר או על תכלית עתידית, אלא על המציאות בהווה, ובעיקר על העיקרון המסדר של תפישת המציאות. במילים אחרות, הדאו הוא המושג הראשוני, הבסיסי והחשוב ביותר, עליו נסמכת דרך חיים שלמה, בכל רגע ורגע. וככזה, הדאו משמש גם כסיבה וגם כתכלית, בו-זמנית ולא-זמנית – הוא גם הדפוס שנמצא תמיד, מבעדלכל דבר, וגם הדפוס שיכול להדריך אותנו בכל דבר.

רעיון העיקרון המסדר, הדפוס המדריך, או המרקם הבסיסי, אינו ייחודי לסינים. נראה כי בכל מסורת ובכל תקופה בעולם, אנחנו מוצאים תפישות שאומרות כי מעבר למציאות הנתפשת, מעבר לדברים היומיומיים, יש איזשהו מרכיב, תוהו, איקס, רוח, אנרגיה או ״דבר כשלעצמו״ –  קרקע פורייה שממנה כל הדברים נובעים ואליה הם גם חוזרים.

במקרה של העם היהודי, העיקרון הבסיסי של המציאות מכונה ״יהוה״, ויש לו אופי סובייקטיבי מסוים: הוא יוצר באופן אישי את העולם עבורנו, ולכן יש לו דרישות ספציפיות מאיתנו. ההינדואיסטים קוראים לדפוס הבסיסי הזה ״ברהמן״ – הנשמה של העולם, שזהה לנשמה של האדם. הבודהיסטים מדברים על ״תהט׳התה״ – הככוּת (suchness), או הטבע ה״ריק״ של הדברים. אצל הנוצרים המוקדמים והניאופלטוניים אנחנו מוצאים כמובן את ה״לוגוס״, המילה המסדרת של התכנית הקוסמית, ואצל האידיאליסטים הגרמניים, מכלול הפעילות של העולם מכונה ״האבסולוט״, ״הרצון״, או ״הרוח״ (ומשם, דרך אגב, אנחנו מקבלים את המונח ״מדעי הרוח״, Geist Wissenschaft, שמתאר את ניסיונות התודעה להבין את העולם).

טיפה, מים, מעגלים

טיפת מים נופלת, מטפורה לבריאה כולה. תצלום: דייוויד בקר

ברור, אם כך, שתרבויות רבות מניחות שישנו מאפיין בסיסי למציאות, אחדוּת, הנמצאת בתשתית של כל התופעות השונות. ואת האחדות הזאת, יש שיגידו, אנחנו מבטאים, או אמורים לבטא, במעשים, באמירות, במחשבות ובכוונות שלנו – גם באופן פרטי וגם כחברה.

בניגוד לאלוהים, הדאו אינו דואג לקבוצה מסוימת ואינו מרוצה רק כשאנחנו חושבים עליו, דבקים בו, או עובדים אותו. להפך, הדאו מהותי לנו בדיוק בגלל שהוא אינו ישות חיצונית נשגבת, אלא הוא הרובד הבסיסי, הזרם האורגני או המרקם הקיומי של כל מה שיש

אז מה היה מיוחד כל כך במחשבתם של לאו דזה וממשיכיו? החידוש-העתיק של הדאואיסטים (חידוש שהשפיע עם הזמן גם על הזן בודהיזם, וגם על הוגים מערביים), טמון בתפישה שלפיה הדאו כלל אינו אישי. בניגוד לאלוהים, הדאו אינו דואג לקבוצה מסוימת ואינו מרוצה רק כשאנחנו חושבים עליו, דבקים בו, או עובדים אותו. להפך, הדאו מהותי לנו בדיוק בגלל שהוא אינו ישות חיצונית נשגבת, אלא הוא הרובד הבסיסי, הזרם האורגני או המרקם הקיומי של כל מה שיש. הדאו אינו מצווה עלינו דברים, כי כל עשייה היא בלאו הכי פעולה אורגנית שלו. הוא אינו מבקש שנהלל ונאדיר את שמו, כי בעצם דבר אחר כלל אינו קיים.

גם אם נרצה לפאר את שמו, אין לו בכלל שם! דאו, כזכור, הוא רק כינוי, הברה נוחה לשימוש, ואי אפשר באמת לחשוב ולדבר על הדאו עצמו. באמצעות המילים, אנחנו מנסים אמנם לגעת בקווי המתאר שלו, אך עם זאת חשוב לזכור שהדאו הוא המקום שבו לא ניתן לחשוב עוד, הוא התשתית האורגנית של המחשבה. הדאו, הוא כינוי למציאות הלא-אישית שכולנו מבטאים בכל רגע. כמו שונית אלמוגים, או אדמה איכותית, שעליה וממנה נובעות אינספור תופעות, כך גם הדאו הוא המקום שממנו נובעת התופעה האנושית.

כולנו מכירים את מצב העניינים הזה. אנחנו חווים אותו באופן נקודתי, כשאנחנו רואים סרטונים המציגים צמיחה של פרח בהילוך מהיר מאוד. בסרטונים האלה, אנחנו צופים בתנועת-חיים שלמה המתרחשת בדקות ספורות – הפצעה של נבט, צמיחה של גבעול, התפתחות העלים, חגיגה פרחונית, ואז קמילה, חידלון, מוות, ריקבון... וחוזר חלילה. הכול נראה לנו כבעל תנועה פנימית משלו, כפעימה משולבת של אינספור מרכיבים, ובעיקר – כתהליך מסתורי שבו הטבע גואה, ואז משתפל פנימה, צומח וקמל, חי ומת.

נוכל להבין באותו אופן את פעילות הדאו, אם נדמיין שהיינו מצלמים את כדור הארץ מרגע היווצרו, ואז מריצים את הסרטון שקיבלנו במהירות שיא. פתאום, גם הקפאה והפשרה של אוקיינוסים, תנועה ונסיגה של יבשות, ואפילו עליה והתפוררות של אימפריות, ייראו כמהלך חייו של אותו פרח. מלחמות, חתונות, מגפות ולידות – חיים אישיים והתפתחות של חברות – במבט כולל, הכול ייראה כמו פעימתו הטבעית של הלב, או המרקם האורגני של הגאות והשפל. הדאו, במילים אחרות, הוא תנועת-העולם המרובדת שאנו חלק ממנה.

ותובנה זו – בדבר קיומו של רובד אחד שכולנו מהווים ביטוי שלו – משמעה שבעצם לא נכון לומר ש״אני״ עושה פעולה כלשהי, או ש״מדינת ישראל״ עושה מעשה מסוים. בעצם, העולם כולו הוא שפועל, הקוסמוס כולו מתפתח ומבטא את עצמו. the universe means something, גם במובן שיש לו משמעות בעצמו, וגם במובן שפעילותו הכוללת מלאה כוונה. ופעילות זו, שכולנו מבטאים, היא הדאו: הרובד התת-מילולי של הקיום, או הפעימה, שאינה ניתנת לתיאור, של המציאות.

 

גם המילים והמחשבות שלנו הן, במובן מסוים, חלק מהדאו, אך לפני שנגיע לכך, נזכיר שרובנו זוכים להציץ אל הדאו בעיקר כשהדיבור הפנימי שלנו נרגע והקיום עצמו מקבל את מלוא תשומת הלב. זה קורה לעיתים דרך מדיטציה, טיול, חומרים משני תודעה, מעשה אהבה, משחק, או ניגון, ולפעמים אפילו סתם כך. אבל, אומר לאו דזה, חוויית הדאו אינה רק פסגה נשגבת של פעילות מועדפת. היא המצב הבסיסי של הקיום, ואם נמשיך לשים לב לכך, נראה שכל חוויה יכולה להידמות לנביעה אורגנית של הקוסמוס.

אנחנו כמו גל שעולה מהאוקיינוס, או תפוח שיוצא מהעץ. אנחנו ביטוי טבעי ואורגני של פעילות העולם, ומסיבה זו, כל פעולה או מחשבה שלנו גם היא מבטאת באופן מדויק, נכון, יפה והכרחי את מה שמתרחש

על פי תפישה זו, איננו נבראים במעשה חיצוני, ואז צריכים לעמוד ביחס אישי אל המצוות, החוקים והעונשים של אל מסוים. אנחנו גם איננו נטע זר בעולם, או מוצר-לוואי שהתפתח כאן במקרה. חיינו, אומרים הדאואיסטים, הם תוצר טבעי, יפה והגיוני של הקוסמוס (״קוסמוס״ ביוונית משמעו גם סדר וגם קישוט). הבינה שלנו היא התגלמות נקודתית של השכינה העולמית. או כפי שאומר אלן ווטס, אנחנו כמו גל שעולה מהאוקיינוס, או תפוח שיוצא מהעץ. כמו ש-the ocean waves (האוקיינוס עושה גלים), ו-the tree apples (העץ "מתפח", עושה תפוחים), כך גם the universe peoples, כלומר היקום עושה אנשים. אנחנו ביטוי טבעי ואורגני של פעילות העולם, ומסיבה זו, כל פעולה או מחשבה שלנו גם היא מבטאת באופן מדויק, נכון, יפה והכרחי את מה שמתרחש.

תודעה אורגנית

משמעות החיים כמרקם אורגני, היא, כנראה, שבסופו של דבר אין סיבה לדאגה ואין סיבה להתאמץ. הכול פשוט קורה. אין גם איך להבין זאת באופן עמוק יותר, שכן, כפי שראינו, הדאו הוא רק כינוי למרחב ולזמן שבו התודעה מופיעה. לכן, הדאו עצמו אינו יכול להיות מובן, אלא רק לאפשר לנו לחוות, לתת במה להתרחשות הטבעית שקורית מעצמה, או להיות המסך עליו מוקרנות התופעות –ובכללן אנחנו.

משום כך, הדפוס הנצחי של הדאו מתגלה במציאות בצורה אחרת מכפי שאנחנו רגילים לחשוב על ״התגלויות נצחיות״ אחרות, כמו של אלוהים למשל. לא בסנה בוער שבו ישות כלשהי חושפת חלק מעצמה ואגב כך את מה שהיא רוצה מאיתנו, אלא במשהו הרבה יותר יומיומי. הדאו, או המרקם הבסיסי של הקיום, מתגלה בחיים שלנו כצעד הבא בריקוד, כתו המתבקש באלתור, כתנועה הטבעית במכחול וכחיבוק הנכון של הזוג. כלומר – הוא מתגלה בכל מה שמקדים את המודעות הרציונלית והמילולית שלנו, ובזכות היותו מקדים את התודעה, הוא מפנה מקום לחוויה.

הפילוסופיה הדאואיסטית נותנת אמון מלא במתרחש – במה שקורה באופן ספונטני, כולל התודעה המילולית שלנו. הרי העיכול שלנו מרתחש מעצמו, הנשימה שלנו קורית מעצמה, השמש זורחת בלי קשר אלינו, הגשם יורד באופן טבעי, הכוכבים נולדים ומתים כשמגיע זמנם, והאטומים מסתובבים ״כרצונם״ בעולם – הכול מתרחש ללא התערבות או שליטה מצדנו. ואולי גם המחשבות שלנו פשוט באות והולכות, כמו נשימה או פעימה של הלב? אולי גם החלטות שלנו מפציעות על פי איזה דפוס אורגני וטבעי, כמו זה של ציוץ הציפורים?

כרוב

כרוב, התודעה, הקיום כולו. תצלום: ג'ייקוב אליוט

הדאואיזם, כך מסביר אלן ווטס, אומר לנו שאם אנחנו מטילים ספק בטבעיות ובהכרחיות של העולם, כלומר בכל מה שקיים, אנחנו מפקפקים גם בעצמנו, כי אנחנו חלק מהעולם. ואם איננו יכולים לבטוח בעצמנו, כלומר בכל מה שקורה בנו, איננו יכולים גם לבטוח בחוסר-הביטחון של עצמנו (שגם הוא תופעה בנו/בעולם). משום כך, אם אין לנו בטחון בסיסי בכל מערכת הטבע, אנחנו משותקים. לכן נכתב בספר הדאו: "אני איני עושה, והתמורה בעם מתרחשת בעצמה; אני אוהב את הדומם, והעם מתקן בעצמו; אני איני מתערב, והעם מתעשר בעצמו; אין לי רצונות, והעם חוזר לטוב ולחיים הפשוטים מעצמו".

"אני הולכת בדרך ואינני לבדי. גם כשאני שוכחת, אני נזכרת תמיד ובכל פעם אני מחכימה ולומדת. אני לא לומדת איך להגיב בפעם הבאה, אלא איך להאמין שאדע להגיב בפעם הבאה" - אתי הילסום

את הרעיון הזה ניסחה באופן פואטי גם אתי הילסום, ביומניה, שנכתבו בתקופת השואה: "אני הולכת בדרך ואינני לבדי. גם כשאני שוכחת, אני נזכרת תמיד ובכל פעם אני מחכימה ולומדת. אני לא לומדת איך להגיב בפעם הבאה, אלא איך להאמין שאדע להגיב בפעם הבאה". וזה בדיוק תרגול המודעות של הדאו – להאמין שנדע, או לתת אמון וביטחון בעולם. איננו חייבים להיות היפים, אפאטיים או סגפנים; כמו שאנחנו מאמינים שהלב שלנו יודע לפעום, שהשמש יודעת לזרוח, ושמערכת העיכול יודעת לעכל מזון, כך אנחנו יכולים להאמין שנדע מה לעשות בזמן הנכון, ואז לפעול בהתאם.

הדבר דומה לתחושה שעולה בנו כשצריך לנקות את הבית, או להתווכח עם מפעיל הסלולר שלנו, למשל. יכול להיות שבמשך ימים רבים המשימה הזו מעיקה עלינו, ואיננו מצליחים להביא את עצמנו לבצע אותה. אבל יום אחד אנחנו פשוט קמים עם אנרגיה, יכולת ורצון, ואז הוויכוח או הניקון פשוט קורים מעצמם, בשמחה, בזרימה, כאילו זה היה ״היום שלהם״. אותו דבר קורה כשמתאמנים במשך זמן רב בכלי נגינה, עד שלפתע, במהלך חזרה או הופעה, אנחנו מרגישים ב-zone או ב-flow, כך שהנגינה כאילו קורית דרכנו.

לכן כתוב בספר הדאו, בשיר ״עצות ליוצאים לדרך״, ש"לכל תנועה יש את זמנה הנכון". הדבר תקף לכל דרך ולכל יציאה. כשאנחנו מנסים לשלוט, לתכנן ולדעת הכול, דברים נוטים לקרות במאמץ, בלחץ, בתסכול ובחרדה. אך כשאנחנו נותנים לדברים לקרות, הם פשוט קורים בזמנם הנכון, הלא מאומץ.

אם ניתן לכל התהליך עוד קצת זמן, נראה גם איך הפרשות וזבל אורגני, גם בלי שנעשה כמעט דבר, הופכים לדשן מזין עבור הגינה. והרי גם במלאכת הגינון עצמה, אחרי שנטענו זרע ודישנו את הקרקע, אי אפשר להאיץ ולדרוש שהפרח יצמח. אפשר רק להגיע עם כוונה, לעשות פעולה בזמן הנכון, ואז לתת לעולם להמשיך מכאן. כשאיננו מתנגדים או מתערבים, דברים פשוט קורים מעצמם, באופן טבעי.

עם זאת, אין פירושו שבספר הדאו אין עצות באשר למה שנכון, כדאי, ראוי, או באשר לאיך צריך לתרגל דברים. הרי כפי שיש זמן נכון לאלתר ולזרום, יש גם זמן נכון לשבת, לחשוב, ללמוד ולהתאמן. עת לטעת ועת לעקור. עת לפעול ועת לשחרר. וספר הדאו רוצה להראות לנו, בדרכו המבודחת, את האיזון החמקמק שבין התנועות הללו. לכן הוא מלא בהמלצות לעידון התפישה שלנו, בתיאורים פואטיים של ״הדרך״ המסתורית, ובניסוחים מעורפלים על האופן שבו כדאי לכוון את ליבנו. הכול כדי לפתח בנו את האמון שהגוף/עולם כבר יודע.

הדרך הטובה להתנהג כאדם בעולם אינה קשורה בחוקים, עקרונות פילוסופיים או מצוות דתיות, אלא דומה יותר לדרך של העץ בשדה או של המים בנהר. והתרגול של דרך זו – תרגול היכולת לפעול בכל מצב על פי הדאו – מכונה ״עשייה ללא עשייה״

ומכיוון שהדאו הוא הדפוס של הכול – של הגוף, העולם, המחשבה והפעולה – השירים בספר נוטים לערבב תחומים מגוונים בניסיון לבטא דפוס זה. המערב נוטה להפריד נושאים כמו אתיקה, פוליטיקה, חינוך, תרבות, פיזיקה ורוחניות, אך בספר הדאו, הכול הרי מבטא את אותו עיקרון. לכן גם הדרך הטובה להתנהג כאדם בעולם אינה קשורה בחוקים, עקרונות פילוסופיים או מצוות דתיות, אלא דומה יותר לדרך של העץ בשדה או של המים בנהר. והתרגול של דרך זו – תרגול היכולת לפעול בכל מצב על פי הדאו – מכונה ״עשייה ללא עשייה״.

החיים בתנוחה

על פי לאו דזה, הדרך לתרגל ״עשייה ללא עשייה״ נקראת וו ווי (Wu wei, 無爲). הסימנייה השנייה, ווי, יכולה לבטא: פעולה, תנועה, הכנה, עשייה, תרגול, משחק. אבל בהקשרים הדאואיסטים, משמעותה היא פעולה שגויה, תנועה מדומה, הכנה מזויפת, עשייה רבה מדי וכדומה. הסימנייה הראשונה, וו, משמעה ״לא״ או ״ללא״. לכן אפשר להגיד שהמונח ״וו ווי״ מציין תנועה ללא מאמץ, קיום ללא אילוץ, פעולה ללא כפייה, עשייה ללא עשייה, לא להתערב יותר מידי, או לא ללחוץ מדי. ובקשר לדאו, וו ווי אומר לפיכך ״לא לפעול נגד המרקם של הקיום״, או ״לא לכפות ולאלץ את הפעולות״. אני אוהב להמשיג את הרעיון דרך המילה ״תנוחה״, כמו תנוחה של יוגה. שכן ״תנוחה״ משלבת את המילה ״מנוחה״ בתוך המבנה של המילה ״תנועה״. הרעיון הוא בעצם לשחות עם הזרם, לנוע עם הרוח, לחיות בלי התנגדות – כלומר לפעול ולעשות, אבל תמיד בתנוחה.

הדאואיסטים, למשל, אינם מבינים את הצורך להפעיל ספינת משוטים ענקית שחותרת דרך הגלים ונגד הרוח, בעזרת עשרות חותרים והגאים, רק כדי להגיע למקום מסוים בזמן מסוים. הרבה יותר הגיוני מבחינתם לשוט עם מפרשית קטנה, ופשוט להשתמש באנרגיה הקיימת של הרוח והמים, כלומר לנוע יחד איתם, גם אם זה ייקח עוד קצת זמן. באותו אופן, לא ברור גם מדוע צריך להילחם באגרופים ובעיטות, תוך השקעה של אנרגיה רבה, אם אפשר במקום זה לתרגל את האמנות הדאואיסטית ג׳ודו – הדרך העדינה – השתמשת בכוח ובתנופה של היריב כדי להפיל אותו. בשני המקרים, אנו לא נמנעים מהפעלת כוח ושימוש באנרגיה. אנחנו פשוט מפעילים את הכי מעט אנרגיה הדרושה לנו באותו רגע, תוך שאנחנו מסתמכים על התנועה הקיימת כבר בעולם, וכך משלימים אותה באופן טבעי.

סירת מפרש

יגיע זמנה להגיע. תצלום: ג'רמי בישופ

בניגוד לאורן, הערבה כפופה וגמישה, ואינה מתביישת להיות נמוכה כשצריך, מה שמאפשר לה להעביר את המשקל של השלג אל הקרקע. היא אינה חסרת עמוד שדרה, אלא היא נינוחה ומוכנה לפעול בהתאם לכוח הכבידה

משל דאואיסטי נוסף מספר על ההבדל בין האורן לערבה. ענף האורן הוא קשיח וחזק ולכן הוא נשבר מיד תחת שלג כבד. אבל הערבה היא כפופה וגמישה, ואינה מתביישת להיות נמוכה כשצריך, מה שמאפשר לה להעביר את המשקל של השלג אל הקרקע. היא אינה חסרת עמוד שדרה, אלא היא נינוחה ומוכנה לפעול בהתאם לכוח הכבידה.

במובן זה, התנועה של וו ווי – כלומר פעולה ללא התנגדות, או עשייה בהתמסרות, או תנוחה – היא סגנון החיים של ההולכים על פי הדאו. זו התבונה של אדם המכיר כל כך טוב את הדפוסים, העקרונות, המבנים והמגמות של ההתנהגות האנושית, עד שהוא יכול להשתמש במידה הקטנה ביותר של מאמץ כדי לנהל את ענייניו. הוא משתמש ברוח הנושבת, בכוח של העולם ובזרם האירועים, כדי להניע ולתת אנרגיה להתנהלות שלו. ומתוך התנהלותו שלו, כמובן, הוא נהנה לעזור שוב לאחרים ולעולם.

עם זאת, חשוב להדגיש שאין מדובר רק בתבונה אינטלקטואלית, בידע של מושגים ורעיונות. אם ניזכר בציטוט של אתי הילסום, ניווכח שהיא אינה לומדת את ״הפעולות הנכונות״ מבחינה רעיונית, אלא היא לומדת לתת אמון בעולם – כי תמיד אפשר לסמוך על האנרגיה הקיימת גם בחוץ וגם בנו, כדי לנוע בלי התנגדות ובמעט מאמץ. פירוש הדבר, שעלינו לסמוך על התבונה הלא מודעת של האורגניזם שלנו, על החוכמה של מערכת העצבים שלנו, ואז פשוט לתת לצ׳י – לאנרגיית החיים – לזרום דרכנו, כך שנוכל להיות ב-flow.

הרי המים ״זורמים״ בדיוק מכיוון שהם נעים כל הזמן בדרך שמציבה מולם הכי פחות התנגדות. כשהם נתקעים, הם מתחילים להיקוות, ורק כשהצטברו די מים, או כשהמים צברו די כוח, הם מוצאים מוצא אחר, וממשיכים באותה קלילות. באותו אופן, הדאואיסטים מנסים להשתמש באנרגיה של כוח הכבידה, מנסים לסמוך על האנרגיה הקבועה של כדור הארץ ולהיעזר בה, ברוח, במים, ובכל מה שיש, כדי למצוא את הזרימה בכל דבר. אם עלינו להזיז אבן גדולה, או לפתוח צנצנת עקשנית – השאלה אם כן היא איך עושים לזה ג׳ודו – כלומר איך משתמשים באנרגיה הקיימת בעולם, בתנועה של הרגע ובמצב הרוח (שלנו ושל העולם), כדי לעזור לנו לפעול.

אך יש לזכור שמתן אמון שכזה, פירושו גם שאם לא תהיה אנרגיה מדויקת בשביל פעולה כלשהי ברגע מסוים, יתכן שעדיף פשוט לא לעשות את הפעולה עכשיו. עלינו לבטוח בכך שיגיע הזמן הנכון לעשות את אותה פעולה, שהיא תוכל לקרות בהתמסרות. כי התנועה שלי היא חלק מהתנועה של המתרחש. וגם המחשבה שלי והחרדה שלי וחוסר הביטחון שלי, הם תנועה של המתרחש. בכל רגע, אנחנו פשוט הדאו – שזורם עכשיו, האנרגיה המתרחשת כל הזמן.

ריקוד, ריחוף, שקיעה

התמסרות לתנועה. תצלום: מחמד נוהסי

אין צורך ״לתרגל רוחניות״, וגם לא חייבים לשנות את העולם בכוח או ברצון. אבל באותה מידה, גם אין צורך לנהוג באורח מוזר כדי לא להתערבב בעולם ולהיות יוצאי דופן

ומכאן, כמובן, שגם המחשבה שאנחנו איננו כאלה, שאנחנו איננו הדאו, גם היא חלק מהדאו הזורם! בעצם, אי אפשר לפתח וו ווי והליכה עם הדאו במאמץ ותרגול רוחני קפדני. זה כמו לנסות לא לצחוק, או כמו שג׳ואנג דזה מתאר זאת: זה כמו ״להכות בתוף כדי לחפש אחר אדם נמלט״. הרעיון הוא שעלינו לטפח וו ווי באופן אינטואיטיבי, בלי שיטה קשיחה. כפי שבציור של קובייה תלת-מידית אנחנו פשוט רואים עומק, גם בלי להבין פרספקטיבה, כך אפשר להתבונן בפעולה ולנסות לתפוש את הרוח שלה בעזרת האינטואיציה (בלטינית: אינ-טוארי, באמצעות התבוננות).

לכן התרגול של וו ווי אינו מחייב מדיטציה ממושכת, או תחושות ״גאווה רוחנית״ על הצלחותינו, או הלקאה עצמית על כישלונותינו. אפשר לשבת, ואם צריך לקום אפשר גם ללכת לטייל או לשחק או לאכול. שכן על פי הדאואיסטים, אין צורך ״לתרגל רוחניות״, וגם לא חייבים לשנות את העולם בכוח או ברצון. אבל באותה מידה, גם אין צורך לנהוג באורח מוזר כדי לא להתערבב בעולם ולהיות יוצאי דופן.

אפשר רק לנסות לזרום עם הדברים בתבונה, בהתבוננות ובתנוחה. הרי אין ״אני״ שנפרד מהדברים. אין אפשרות אחרת. אני והעולם הם פעילות אחת, הדאו שזורם-עכשיו. גם ההרגשה שיש הבדל ביני לעולם היא חלק מהדאו הזורם עכשיו. וגם עם זה אין מה לעשות – רק להבין שאני הוא כל התנועה הזאת, כל ההרגשות וההתרחשות, בפנים ובחוץ. אנחנו זה, והכל זה אנחנו. זו הסגולה של הדאו, המבוטאת בצורה מסוימת גם ברעיון החסד הנוצרי, או החן היהודי – סגולה הצומחת מעצמה כשאנחנו ״מבינים את העניין״. או כפי שג׳אונג דזה אומר: להרהור או מדיטציה יש ערך רק כאשר אחרי לילה ארוך, קול המים אומר מה שאני חושב.

לקריאה נוספת

אראל, דניאל. מבעד לדת. הלך רוח, 2019אראל, דניאל. על שפת ההארה. פרדס, 2017.הילסום, אתי. השמיים שבתוכי. (תרגום: שולמית במברגר). כתר, 2002.ווטס, אלן. דאו – דרך הנהר. (תרגום: דרור בורשטיין). בבל, 2010.לאו דזה. ספר הטאו. (תרגום: ניסים אמון) אבן חושן, 2001.לאו דזה. ספר הדאו. (תרגום: דן דאור ויואב אריאל). חרגול ועם עובד, 2007.לאו צה, טאו טה צ״ינג. דעת, 1981.

Csikszentmihalyi, M. (1990). Flow: The psychology of optimal experience. Harper & Row.

Slingerland, E. (2007). Effortless action: Wu-wei as conceptual metaphor and spiritual ideal in early China. Oxford University Press

תמונה ראשית: כדורמים. תצלום: בנימין וורוש, unsplash.com

Photo by Benjamin Voros on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

6 תגובות על הדרך הנובעת מעצמה

01
אברהם

שום דבר אינו קורה מעצמו, כל דבר שקורה צריך שני דברים ידע ואנרגיה, לכן כל יצור חי וגם דומם בתחרות מתמדת על שני המשאבים הללו, וזהו הטאו האמיתי של הקוסמוס, ציניקנים גדולים ממני יגידו, כלב אוכל כלב.
אה... והדברים ממש נכונים גם למערכת העיכול.