ההזדמנות השנייה של גרמניה

רגע האמת של האיחוד האירופי מתקרב: יש רק שמונה חודשים לשכנע את הבוחרים שאפשר להחלץ מהאפלה. האם גרמניה תצליח להניח את העבר מאחור ולהכנס שוב לנעליים הגדולות של מנהיגת היבשת?
X זמן קריאה משוער: 20 דקות

ישנה שאלה גרמנית חדשה, והיא זו: האם יכולה המדינה החזקה ביותר באירופה להוביל את בנייתם של גוש אירו בר-קיימא המסוגל להתחרות ברמה הגלובלית ואיחוד אירופי חזק ובעל אמינות בינלאומית? הקשיים העומדים בפני גרמניה בניסיונה להתמודד עם האתגר הזה נובעים חלקית משאלות גרמניות קודמות והפתרונות שנמצאו להן. התשובות של אתמול הצמיחו את השאלה של היום.

אך לפני שנחקור את הקשרים ההיסטוריים האלה, נהרהר בכל מה שהשאלה הגרמנית החדשה הזו היא לא. עשרים ושלוש שנה לאחר האיחוד, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה היא הדמוקרטיה הליברלית הבורגנית היציבה ביותר בעולם. לא זו בלבד שהיא התמודדה עם העלויות האדירות של איחודהּ, אלא שמאז שנת 2003 היא חוללה רפורמות כלכליות מרשימות, הפחיתה את עלויות העבודה על בסיס קונצנזוס, וכך השיבה את יכולתה להתחרות ברמה העולמית.

זוהי מדינה מתורבתת, חופשית, משגשגת, שומרת חוק, מתונה וזהירה. את מעלותיה הרבות אפשר לסכם בביטוי "הבנאליות של הטוב". כשאנגלה מרקל נשאלה פעם על-ידי העיתון בילד אילו רגשות מעוררת בה גרמניה, היא ענתה תשובה מצוינת: "אני חושבת על חלונות אטומים היטב!" אף מדינה אחרת לא מסוגלת לייצר חלונות אטומים ויפים כל כך. אבל גרמניה בכל זאת אינה בנאלית כל כך. אני פותח את החלונות האטומים היטב של חדר המלון שלי בברלין ומביט מעבר לשדרות אונטר דן לינדן, אל הכיפה המוארת והשקופה של הרייכסטאג השוכן בלבה של העיר המלהיבה ביותר באירופה כיום, מלבד לונדון.

חבר ישראלי שקיבל אזרחות גרמנית מתאר בפניי את גרמניה כמדינה "מאוזנת", וזה נשמע בדיוק נכון. הפוליטיקאי השמאלני הצרפתי, ז'אן לוק מלנשון, הסעיר את הרוחות כשאמר: "מבין אלה שרוצים ליהנות מהחיים, אף אחד לא רוצה להיות גרמני." אם כך יש הרבה מאוד אנשים שלא רוצים ליהנות מהחיים, כי לפי סקר בן עשרים וחמש אומות של בי-בי-סי, גרמניה היא המדינה הפופולארית ביותר בעולם – עשר נקודות לפני צרפת.

ברלין מתגאה בקפה איינשטיין המלבב אבל מאז שנות השלושים האיינשטיינים של העולם מעדיפים לפעול במקומות אחרים

יש לה גם חסרונות ובעיות. למי אין? האוכלוסייה של גרמניה מזדקנת במהירות. לפי אקסטרפולציה קודרת, שלא מתייחסת לשינויים אפשריים, המדינה עלולה לרדת עד שנת 2030 לשיעור של אדם אחד בגיל העבודה על כל פנסיונר. ללא הגירה האוכלוסייה שלה עלולה ליפול משמונים מיליון כיום לפחות משישים מיליון בשנת 2050. לכן הגירה היא לבטח חלק גדול מהתשובה לאתגר הדמוגרפי שלה. אבל גרמניה מפגרת אחרי צרפת ובריטניה, קל וחומר קנדה וארצות הברית, בשידור אותם אותות חברתיים-תרבותיים חמקמקים שמאפשרים למהגרים להזדהות עם המולדת החדשה שלהם.

לאחר שקיבלה החלטה בלתי רציונלית וקצרת ראייה לנטוש את תוכנית האנרגיה הגרעינית שלה בעקבות האסון בפוקושימה שביפן ולהסתמך בעיקר על פחם וגז, עלויות האנרגיה התעשייתית של גרמניה גבוהות בכארבעים אחוז מאלה של צרפת. הכלכלה שלה מצטיינת בייצור דברים שאנשים במדינות כמו סין רוצים לקנות – מכוניות, כלי עבודה חשמליים, כימיקלים – אבל חלשה יותר בשירותים. חברות גרמניות מעולות בשיפורים טכנולוגיים תוספתיים אבל טובות פחות במה שנקרא "חדשנות משבשת", כמו זו שאפשר למצוא בעמק הסיליקון. למדינה שהמציאה את אוניברסיטת המחקר המודרנית במאה התשע עשרה יש הרבה אוניברסיטאות טובות מאוד, אבל אין לה אוניברסיטה אחת ברמה עולמית שתתחרה עם אוקספורד או סטנפורד. ברלין מתגאה בקפה איינשטיין המלבב אבל מאז שנות השלושים האיינשטיינים של העולם מעדיפים לפעול במקומות אחרים.

אם החולשות האלה יובילו בסופו של דבר לדעיכה כלכלית, עלולה להתעורר שוב שאלה פנים-גרמנית. שהרי היציבות הליברלית והזהות הלאומית המאוזנות של גרמניה קשורות קשר הדוק לעוצמתה הכלכלית. אי אפשר לשלול את האפשרות שבמקרה כזה נראה את תחייתם של פסימיות תרבותית, קיצוניות פוליטית ומה שהטניסאי הידוע בוריס בקר תיאר פעם בצורה משועשעת כנטייתם של בני ארצו "להתחרפן". אבל בארצות הברית יש עכשיו הרבה יותר התחרפנות היסטרית מאשר בגרמניה – ונכון לעכשיו אפשר להסתפק בשאלות הגרמניות הקיימות.

בתחרות העסקית העולמית חברות גרמניות הן קשוחות ומאורגנות לא פחות משהיו הרגימנטים הגרמניים במלחמה, והממשלה תומכת בהן במיומנות ובשיטתיות. אך מבחינה גיאופוליטית, לגרמניה הזאת אין שום שאיפות ניאו-וילהלמיניות לשליטה בשכנותיה או בכל אחד אחר. המקום היחיד תחת השמש שאזרחיה מחפשים נמצא על חופי הים התיכון. הניצחונות דמויי המלחמה היחידים שהיא חוגגת הם בכדורגל, משחק שבו היא טובה כל כך עד שלפעמים לא נשאר לה אלא לשחק נגד עצמה. בגמר ליגת האלופות השנה השתתפו שתי קבוצות גרמניות, באיירן מינכן ובורוסיה דורטמונד.

ובזמן איחוד גרמניה התעוררו חששות שגרמניה תשלוט ב- Mitteleuropa חדש. מבחינה כלכלית נמצאת כעת גרמניה בעמדה הבכירה בחלק המזרחי של מרכז אירופה. יצרניות גרמניות כגון פולקסווגן העבירו לשם חלקים ניכרים מהייצור שלהן כדי לנצל את כוח העבודה המיומן והזול יותר שבאותו אזור, אך בה בעת להישאר בתוך האיחוד האירופי. אם מתייחסים למדינות וישגראד – פולין, הונגריה, צ'כיה וסלובקיה – כאל יחידה אחת, הן שותף המסחר הגדול ביותר של גרמניה. אבל ה-Mitteleuropa החדש הזה הושג בהסכמה, ונתפס על-ידי רוב הסלאבים, ההונגרים והגרמנים כדבר שכל הצדדים מרוויחים ממנו. יחסי גרמניה-פולין הם בשיאם; פולין היא החברה הטובה ביותר של גרמניה באיחוד האירופי. בשנת 2011 הכריז שר החוץ הפולני, ראדק סיקורסקי, הכרזה בלתי נשכחת, "אני כנראה שר החוץ הפולני הראשון שאומר זאת, ובכל זאת: אני חושש מעוצמתה של גרמניה פחות משאני מתחיל לחשוש מחוסר המעש שלה".

כדי להבין מדוע גרמניה מסתייגת מהובלת הדרך, יש להבין שהאיחוד המוניטרי שחושל במהלך ואחרי איחוד גרמניה, לא היה פרויקט גרמני שמטרתו לשלוט באירופה, אלא פרויקט אירופי שמטרתו להגביל את גרמניה. על השאלה הגרמנית של 1989 – מה עלינו לעשות לגבי גרמניה המתאחדת במהירות? – ענו פרנסואה מיטראן מצרפת וג'וליו אנדראוטי האיטלקי כך: קשרו אותה לאירופה בקשר הדוק אף יותר, בעזרת איחוד מוניטרי. כן, התוכניות למטבע יחיד שישלים את השוק היחיד כבר הלכו והתגבשו, הקנצלר הלמוט קוהל היה בעדן ברמה העקרונית, והיו גם טיעונים כלכליים לטובתן. אבל לוח הזמנים שסוכם בחופזה להקמת האיחוד המוניטרי הקיים כיום, וחלק מהפגמים היסודיים שלו, נובעים מהפוליטיקה שסביב איחוד גרמניה.

ידענו זאת בזמנו, אבל כעת אפשר לעקוב אחרי כל פרטי פרטיו של הסיפור במסמכים גרמניים, בריטיים, צרפתיים ואמריקאיים שהתפרסמו. אתן רק דוגמה אחת מתוך פרוטוקול גרמני משיחה שנערכה בחודש דצמבר 1989. כך הסביר קוהל למזכיר המדינה האמריקאי, ג'יימס בייקר, את ניסיונותיו לשכך את הפחדים האירופיים לגבי איחוד גרמניה: הוא [קוהל] שאל את עצמו מה הוא יכול עוד לעשות כדי לתרום להקמת איחוד מוניטרי וכלכלי אירופיים. הוא קיבל את ההחלטה הזאת [להתחייב לאיחוד המוניטרי] בניגוד לאינטרסים הגרמניים. לדוגמה, נשיא הבונדסבנק התנגד להתפתחויות הנוכחיות. אבל הצעד חשוב מבחינה פוליטית כי גרמניה זקוקה לחברים. אין להרשות אי-אמון של אירופה כלפינו.

הגרמנים מעולם לא נשאלו במשאל-עם אם הם מעוניינים לוותר על הדויטשה מארק, שהיה סמל הזהות המערב גרמנית של אחרי המלחמה לא פחות משהמלכה היא סמל הזהות הבריטית. לו היו הגרמנים נשאלים הם כנראה היו משיבים בשלילה

קוהל טען בצורה משכנעת שאיחוד מוניטרי ידרוש איחוד פיסקלי, ועל כן גם פוליטי; אבל מיטראן ואנדראוטי לא הסכימו לזה. הם רצו להשיג אחיזה במטבע הגרמני, לא שגרמניה תשיג אחיזה בתקציבים הלאומיים שלהם. ולכן חלק מהפגמים היסודיים שאזור האירו מתקשה לתקן כיום – איחוד מוניטרי ללא פיקוח הדדי על תקציבים, חובות ובנקים – נבעו מהפוליטיקה הסבוכה שסבבה את הקמתו. כפי שמציין ההיסטוריון היינריך אוגוסט וינקלר: "כדי לפתור את השאלה הגרמנית בהסכמתה של אירופה, היה על השאלה האירופית להישאר ללא מענה."

הגרמנים מעולם לא נשאלו במשאל-עם אם הם מעוניינים לוותר על הדויטשה מארק, שהיה סמל הזהות המערב גרמנית של אחרי המלחמה לא פחות משהמלכה היא סמל הזהות הבריטית. לו היו הגרמנים נשאלים הם כנראה היו משיבים בשלילה; אבל קוהל הגדול עשה את זה. בעשור הראשון לקיומו של האירו הגרמנים התרגלו אליו, אבל הם מעולם לא למדו לאהוב אותו. כמעט אף אחד לא ציין בפניהם שגרמניה מרוויחה יותר מכולן מהמטבע המאוחד מכיוון שהוא יצר בשבילה תנאים מצוינים לייצוא, לתוך אירופה ומחוץ לה. לפי אחת ההערכות, העודף המצטבר של גרמניה במסחר עם שאר האיחוד האירופי, מהחלת האירו בשנת 1999 ועד שנת 2011, היה יותר ממיליארד דולר.

ואז הגיע יום הדין. בסופה החשמלית שיצר המשבר הכלכלי של שנת 2008, סופה שהועצמה על-ידי ההיסטריה בשווקי האג"ח, התגלו באכזריות כל הפגמים של המטבע הלא מבושל הזה. כעת היה צורך לענות על השאלה האירופית הפתוחה. מכיוון שהיא היתה שאלה כלכלית, או ליתר דיוק שאלה של כלכלה פוליטית, כל העיניים נישאו אל מי שהיתה כעת – תודות למיומנותה הכלכלית ארוכת השנים והרפורמות שביצעה אחרי 2003, אבל גם תודות לאירו – המעצמה הכלכלית המובילה של אירופה.

גרמניה לא חתרה להשיג עמדת הובלה באירופה. אחרי 1990 היו רוב הגרמנים מסתפקים בשמחה באתגרי האיחוד הלאומי. הם היו שמחים להיות עשירים וחופשיים במעין שווייץ גדולה, עם מוצרי ייצור איכותיים והרבה חופשות בשמש הים-תיכונית. אך במקום זאת, התברר שיש חילופי תפקידים באיחוד המוניטרי של מיטראן: במקור צרפת היתה אמורה לנהוג, וגרמניה להתלוות לנסיעה, אך מה שקרה הוא ההיפך המוחלט. גרמניה נעשתה הנהגת הבלתי מעורערת. פתאום הגרמנים התחילו לחלץ אחרים מצרות כלכליות והממשלה שלהם התחילה לומר למדינות שקובצו יחד בגוש ה"דרום-אירופי" מה עליהן לעשות בתמורה: צמצמו תקציבים, ערכו רפורמות מבניות, הֱיוּ יותר כמו גרמניה.

וכך קיבלה גרמניה בלי משים את התפקיד שביסמרק, בנאומו הדגול ברייכסטאג בשנת 1878, הזהיר את מדינתו לא לקבל: der Schulmeister in Europa, מנהל בית הספר של אירופה. או מכיוון שמי שישבה כעת בכיסאו של ביסמרק היתה גברת, המנהלת של אירופה.

הגמול של ברלין? מפגינים קפריסאים שמחזיקים שלטים ועליהם הכתובת "היטלר מרקל", ויוונים שקוראים לגרמנים גאולייטרים (מפקדי מחוז במפלגה הנאצית). בסקר האריס שנערך בחודש יוני השנה ענו 88% מהמשיבים בספרד, 82% מהאיטלקים, ו-56% מהצרפתים שלגרמניה יש כוח רב מדי באיחוד האירופי. כפי שמרקל עצמה אמרה לי פעם בסרקזם: ארורים נהיה אם לא נוביל, וארורים נהיה גם אם נוביל.

נשיא הבנק המרכזי של אירופה מריו דראגי בברלין

נשיא הבנק המרכזי של אירופה מריו דראגי בברלין

גישתה הפרגמטית של הקנצלרית, שמיושמת בשקט, צעד אחר צעד, משקפת באופן חלקי את סגנונה האישי. אבל סיבה אחת שהיא נשארה פופולארית בגרמניה לאורך כל שנות המשבר האלה היא שחוסר נכונותה לעשות יותר מההכרחי בכל שלב משלבי משבר אזור האירו, משקף ומגדיר את דרכה של האומה. הפעולה האחת שהיתה באמת נועזת והחלטית במשבר אזור האירו לא נעשתה על-ידי גרמניה אלא על-ידי הנשיא האיטלקי של הבנק האירופי המרכזי, מריו דראגי, כשאמר בחודש יולי 2012 שהבנק יעשה "כל מה שצריך" כדי לשמר את האירו. כתוצאה מזה אזור האירו שרד, אך הוא עדיין לא משגשג – במיוחד לא במדינות בעלות החוב מהדרום. בספרד, למשל, יש בקרב הצעירים שיעור אבטלה של יותר מ-50%.

אבל כעת אנחנו מתקרבים לרגע האמת של האיחוד האירופי כולו. ברחבי היבשת, צפון ודרום, ישנה דעיכה משמעותית ברמת האמון באיחוד ועלייה של מפלגות מחאה. בין הבחירות הפרלמנטריות בגרמניה בעשרים ושניים בספטמבר 2013 לבחירות לפרלמנט האירופי שמתחילות בעשרים ושניים במאי 2014, יש רק שמונה חודשים לשכנע את גדודי האירופים הספקנים האלה שהמנהיגים, המפלגות המבוססות והמוסדות של אירופה יודעים איך לחלץ אותם מהאפלה. אחרת אנחנו נקבל פרלמנט אירופי פרוע אך תקוע. הכעס המצטבר בחלק ממדינות אירופה עשוי להגיע לדרגת רתיחה בכל שלב, אלא אם העמים יראו את האור שנמצא בקצהָ של מנהרה שבעיני רבים נכפתה על-ידי גרמניה.

שר החוץ הגרמני, גידו וסטרוולה, מציין בצדק שזוהי תקופה מכוננת בשלושה מובנים: לאמינות של אירופה מול אזרחיה שלה, לעמדתה של אירופה בעולם ולדרך שבה אירופה והעולם רואים את גרמניה. בצירוף מקרים מוחלט, נקודת המפתח הזאת מגיעה במקביל לציון מאה שנה לפרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914.

זמן קצר אחרי האיחוד השלו של גרמניה בשנים 1990-1989, תיאר אותו פריץ שטרן בצורה בלתי נשכחת כ"הזדמנות השנייה" של גרמניה. המעצמה המרכז-אירופית בעלת הכלכלה הדינמית קיבלה את ההזדמנות הראשונה שלה בשנים שלפני 1914. "זאת היתה עשויה להיות המאה של גרמניה," ציין פעם ריימון ארון בפני שטרן. היא חירבה את הזדמנות ההיא בשתי במלחמות עולם ובשואה. וכעת היא מקבלת הזדמנות נוספת.

כמעט רבע מאה מאוחר יותר, אפשר לומר בביטחון שבענייני הפנים שלה ניצלה גרמניה היטב את ההזדמנות השנייה. זוהי "גרמניה אירופית" שבה יכול תומאס מאן להתגאות. אך מבחינה חיצונית, בכל הנוגע לעיצוב סדר אירופי חדש ונתינת מענה לשאלה האירופית שנותרה פתוחה בשעת האיחוד, תיבחן גרמניה רק כעת על האופן שבו היא מנצלת את ההזדמנות השנייה שלה.

אף על פי שהמונח "הגמון" נמצא בשימוש רחב, עמדתה הנוכחית של גרמניה באירופה היא עמדה של מעצמה מובילה, לא שלטת. זו אינה השליטה ההגמונית המוחלטת של צרפת הנפוליאונית באירופה היבשתית, אל של ארצות הברית בעולם המערבי לאחר שנת 1945. רפובליקת ברלין תורמת רק 16% מהאוכלוסייה של האיחוד האירופי ועשרים אחוזים מהתמ"ג. הגודל הזה, שנמצא בין לבין, והמיקום הגיאוגרפי המרכזי של המדינה הם מאפיין חוזר בשאלות הגרמניות המודרניות.

"גדולה מדי בשביל אירופה, קטנה מדי בשביל העולם," התלוצץ פעם הנרי קיסינג'ר. אך כיום ישנם אנשים שאינם בטוחים שגרמניה גדולה מספיק גם בשביל אירופה – לא רק אובייקטיבית אלא גם סובייקטיבית, ברוחה ובדמיונה האסטרטגי.

בניגוד לארצות הברית, המדינה המרכז אירופית מתבלטת רק באחד מתוך שלושה ממדי הכוח. מבחינה צבאית היא לא משתווה בעוצמתה לבריטניה וצרפת. אחרי שבחרה להשתתף בהתערבות בקוסובו כדי למנוע רצח עם סרבי נוסף (בכל זאת, לדעתי, אחת השעות היפות של גרמניה המאוחדת), ואז הצטרפה לבנות בריתה המערביות באפגניסטאן, היא שקעה שוב בפציפיזם שאנן למדי. שר בכיר בממשלה מדבר איתי כמעט בחוסר עניין על הצבא ה"לא רע" של מדינתו, ואז טוען שהקרבות האמתיים של המאה העשרים ואחת יהיו גיאו-כלכליים.

צרפת היא המדינה החשובה ביותר לגרמניה בתולדות האינטגרציה האירופית מאז שנות החמישים, אך היא גם מדינה שלא מבצעת רפורמות

וכוח רך? כן, כפי שאותו סקר בן עשרים וחמש מדינות של הבי-בי-סי מראה, לרפובליקה הפדרלית יש כוח משיכה ניכר – ההגדרה הקלאסית של ג'וזף ניי לכוח רך. אך זה לא משתווה לעוצמת המשיכה התרבותית של ארצם של הארי פוטר, דייוויד בקהאם, הרויאל שייקספיר קומפני, הבי-בי-סי, אוניברסיטאות דוברות אנגלית עם סטודנטים מכל העולם, משפחת המלוכה, אולימפיאדת לונדון ומיסטר בין.

אבל כוח תרבותי – כאן זו גרמניה, גרמניה מעל כולן. וכוח פוליטי גם כן. ולכן במסדרונות בוועדות של בריסל מחכים כולם לראות לאיזה כיוון תלך ברלין. בעבר היה לכל האירופאים נושא אחד במשותף: אמריקה. עכשיו יש להם שניים: גרמניה ואמריקה. כשאנחנו מחפשים תשובות גרמניות לשאלה האירופית, ישנם שלושה תחומים מכריעים להביט בהם: מדיניות כלכלית; מוסדות אירופיים לפיקוח ותיקוף של המדיניות הזו; וכן השירה שתלווה את הפרוזה הכלכלית והמוסדית הזו ותיסוך שוב באירופאים את האמונה בחלום שנקרא אירופה.

כשאני מדבר עם פוליטיקאים ופקידי ממשל גרמניים אני נדהם מהמקום שבו מתחילות התשובות שלהם. המקום הזה אינו גרמניה, או יוון, או איטליה; המקום הזה הוא סין. בשנת 2012 הגיעו ארבעים ושישה אחוזים מהייצוא לסין מהאיחוד האירופי. השירותים הפיננסיים של בריטניה כבר נעשו גלובליים, אבל אין באירופה מגזר ייצור בינלאומי יותר מאשר זה של גרמניה. מה שחבריי הגרמנים רוצים בשביל מדינות אזור האירו האחרות הוא שיפתחו כלכלות חזקות, תחרותיות ומבוססות ייצוא, כמו גרמניה. אז, ורק אז, נקבל את מה שהם מכנים die Selbstbehauptung Europas, אירופה שמסוגלת לעמוד בכוחות עצמה בעולם המשתנה במהירות. ומכאן התעקשותם האדירה על שילוב של קונסולידציה פיסקלית ורפורמה מבנית בכלכלות החלשות יותר של אזור האירו.

מחאה בברלין בעת ביקורו של נשיא צרפת הולנד בגרמניה. צילום: Robin Hood tax

מחאה בברלין בעת ביקורו של נשיא צרפת הולנד בגרמניה. צילום: Robin Hood tax

החשש הגדול ביותר הוא צרפת, במיוחד תחת נשיאה הסוציאליסט פרנסואה הולנד. צרפת היא המדינה החשובה ביותר לגרמניה בתולדות האינטגרציה האירופית מאז שנות החמישים, אך היא גם מדינה שלא מבצעת רפורמות. איך אפשר להמשיך להפעיל "לחץ לרפורמות" על צרפת, חוששים הגרמנים, כשבפועל היא מוגנת על-ידי כושר האשראי של גרמניה? (תשואות האג"ח הממשלתי של צרפת קרובות יותר לאלה של גרמניה מאשר לאלה של ספרד או איטליה כי השווקים מעריכים נכונה שצרפת היא המדינה הים-תיכונית האחרונה שגרמניה תיטוש).

אתם מבינים, אומר פוליטיקאי גרמני בכיר, אני נותן לילדה שלי להשתמש בכרטיס האשראי , אבל בודק את רישומי העסקאות. אני משתף פעולה: "ואם הילדה הצרפתית מבזבזת את כל הכסף על שמלות יפות...?" "בדיוק!" הוא נוחר בבוז. באופן פרטי אומרים בכירים גרמניים, "עלינו להעמיד פנים שצרפת שווה לנו". תקוותם האחרונה והטובה ביותר לרפורמה כלכלית בצרפת היא שהגאווה הלאומית הצרפתית לא תסבול את הידרדרותה הכלכלית היחסית נוכח ההתנשאות הברורה של גרמניה.

הבעיה עם המרשם הגרמני לאזור האירו היא שהוא פשוט לא עובד, ואם תרצו - לא עובד מהר מספיק. הנה נקודה פשוטה ותיאורטית שלדעתי שווה להדגיש. גרמניה, אלופת הייצוא, תוארה כסין של אירופה. וכפי שלא כל אחד בעולם יכול להיות סין - ואם כולם היו כמו סין, גם סין לא היתה סין, כי אז מי היה קונה את מוצרי הייצוא שלה? – לא כל אחד באזור האירו יכול להיות גרמניה. ובמקרה הלא סביר שמישהו כן יהיה כמו גרמניה, גרמניה עצמה לא תוכל עוד להיות גרמניה. אלא אם נניח ששאר העולם יגדיל בשמחה את הביקוש הפנימי שלו ויקנה את מוצרי הייצוא ההולכים ומתרבים של אזור האירו הכול-גרמני.

מרקל, בתו של כומר פרוטסטנטי ממזרח גרמניה, טענה פעם בחוסר זהירות שהמדינות בעלות החוב מדרום אירופה צריכות "לכפר על חטאי העבר"

בסופו של יום, הדבר היחיד שחשוב לדעת הוא מה עובד. האתגר של גרמניה, אחרי הבחירות שלה, הוא למצוא את תערובת המדיניות שתביא לאזור האירו את מה שכולם רוצים – השקעות, צמיחה, מקומות עבודה וכפועל יוצא, צמצום של חשבונות דמי האבטלה ועלייה בהכנסות המסים שלבדן יוכלו לצמצם את החובה הציבורי בצורה יציבה. התוצאה תהיה תלויה כמובן במגמות הכלכליות העולמיות שבמקומות כמו סין אינן מבטיחות.

הרטוריקה של המדיניות הגרמנית היא דוגמטית ונוקשה, וכלכלנים גרמניים נשמעים לעתים כמו פילוסופים של המוסר, שלא לומר תיאולוגים פרוטסטנטיים. מרקל, בתו של כומר פרוטסטנטי ממזרח גרמניה, טענה פעם בחוסר זהירות שהמדינות בעלות החוב מדרום אירופה צריכות "לכפר על חטאי העבר". אבל בפועל, המדיניות של ברלין הייתה פרגמטית יותר. לדוגמה, מוקדם יותר השנה היא אישרה לבנקים גרמניים בשליטת המדינה לעזור ביצירת מקומות עבודה לצעירים מובטלים בדרום אירופה.

הסיכויים שנראה עוד פרגמטיזם חיובי כזה, כולל העלאות בשכר במטרה לעודד את הביקוש בתוך גרמניה, יעלו ללא ספק אם הסוציאל-דמוקרטים ייכנסו לממשלה, אולי במעין ממשלת אחדות לאומית עם המפלגה הנוצרית-דמוקרטית של מרקל.

אבל גם אם מנהיגי המדינה מוכנים לעשות את מה שיתברר כהכרחי, האם הם מסוגלים לסחוף את העם אחריהם? אפשר להבין מדוע הגרמנים חוששים לשלם בשכר ובחסכונות שצברו ביושר על טעויותיהן הנמהרות של אירופאים אחרים. אני כבר לא מסוגל לספור כמה פעמים גרמנים אמרו לי, "כשאנשים מבחוץ דורשים מאיתנו להוביל, הם מתכוונים לומר שהם רוצים כסף".

הם גם אובססיביים לגבי הסכנה שבאינפלציה. לפי סקר מסוים, הגרמנים מפחדים מאינפלציה יותר משהם מפחדים לחלות בסרטן. שוב צלה של ההיסטוריה: במקרה הזה, הטראומה של שתי אינפלציות דרמטיות, לאחר מלחמת העולם הראשונה, ולאחר מלחמת העולם השנייה. אך כפי שטען כתב המדיניות הכלכלית בשבועון הליברלי די צייט במסגרת ויכוח סוער, הגרמנים לא מבינים את העבר – זו היתה דפלציה, לא אינפלציה, מיד לפני עלייתו של היטלר לשלטון – ולא מבינים את המציאות הנוכחית של הסכנה הזאת.

כדי להבטיח שלא יעלה עוד היטלר לשלטון, נכבלה המדינה באיזונים ובלמים מוסדיים רבים. אז למדינה שממנה נדרשת כיום מנהיגות ביצועית והחלטית, יש מערכת פוליטית שנועדה להקשות מאוד על מנהיגות ביצועית והחלטית

שניים מהמוסדות החזקים ביותר של המדינה דווקא מגבילים את יכולתה של כל ממשלה גרמנית לפעול בנחרצות. הבונדסבנק ספקן לגבי האירו לא פחות משהיה בעת השיחה של קוהל עם בייקר בשנת 1989. הוא מקדם את התנגדויותיו בפני בית המשפט החוקתי רב העוצמה של גרמניה. כעד מומחה טוען נשיא הבונדסבנק, ינס ויידמן, שהאופן שבו דראגי הציל את האירו בשנה שעברה, בהבטחה לרכישות מוניטריות ישירות כביכול, עלול לחלל את המנדט של אמנת הבנק האירופי המרכזי. זו אינה הפעם הראשונה שכל אירופה מחכה בנשימה עצורה לפסק הדין הבא של בית המשפט הגרמני.

וכאן אנחנו מגיעים לשאלה גרמנית נוספת, זו של שנת 1945. כדי להבטיח שלא יעלה עוד היטלר לשלטון, תוכננה הרפובליקה הפדרלית בצורה מבוזרת כמה שיותר מבחינה גיאוגרפית וגם נכבלה באיזונים ובלמים מוסדיים רבים, כולל בית משפט חוקתי חזק מאוד. אז למדינה שממנה נדרשת כיום מנהיגות ביצועית החלטית, יש מערכת פוליטית שנועדה להקשות מאוד על מנהיגות ביצועית החלטית.

אם גרמניה כן תצליח לעשות את מה שנדרש במדיניות הכלכלית, יחד עם שותפותיה לאזור האירו, אירופה תזדקק במידה מסוימת לארכיטקטורה מוסדית חדשה. המוסד הדחוף ביותר הוא כזה שיפקח על תקציבים לאומיים באזור האירו, אבל בסופו של דבר יידרש שינוי במבנה הכללי של האיחוד. כיום ברלין היא אתר בנייה עם מנופים ומחפרים גדולים שמכינים מנהרה לקו חדש של הרכבת התחתית, ממש מול החלונות (האטומים היטב, למזלי) של חדר המלון שלי, מתחת לאונטר דן לינדן. ואבן הפינה כבר הונחה למה שאמור להיות שחזור נפלא של המלון הפרוסי המלכותי, שאותו הרסו הקומוניסטים המזרח גרמנים אחרי מלחמת העולם השנייה. ברלין היא גם אתר בנייה אינטלקטואלי, שבו מונפים עיצובים אלטרנטיביים לאירופה כמו קורות ענקיות. חבר מושיט לי גלויה שאומרת, "הרפובליקה האירופית נמצאת בבנייה." נייר סוציאל-דמוקרטי פנימי קורא ל-ein anderes Europa – אירופה אחרת (וטובה יותר).

האם תהיה זו ה-Bundesrepublik Europa, הרפובליקה הפדרלית של אירופה? כמו מדינות אירופיות אחרות, גרמניה בהחלט מתחילה לחשוב על אירופה דרך הפריזמה של המסורת החוקתית שלה עצמה, בדיוק כמו שצרפת מדמיינת רפובליקה חילונית ממורכזת, והבריטים חולמים על חבר עמים נרחב. ייתכן ש'פדרלי', במובן הגרמני, משמעותו הורדת הכוח בחזרה למטה, לרמה הלאומית והמדינתית – משהו שאירופאים ספקנים רבים, ולא רק האירו-סקפטים האנגלים, יקבלו בברכה. אבל הדיון הגרמני רחב יותר מזה.

מרקל עצמה מתנדנדת בין חזון שכולל תפקיד גדול יותר לפרלמנט האירופי הנבחר, להעדפתה הפרגמטית החזקה להסכמים בין-ממשלתיים, כגון ההסכם הפיסקלי לאזור האירו שנחתם בשנה שעברה. בדיונים הגרמניים יש דגש הולך וגדל על חשיבותה של ריבונות לאומית דמוקרטית, שאותה מעודדים פסקי הדין של בית המשפט החוקתי, ויותר אנשים גם אומרים שצריך לשמוע בבריסל את קולותיהם של הפרלמנטים הלאומיים בצורה ברורה יותר.

אז הגרמנים, כמו כולם, מלהטטים אינטלקטואלית עם שלושה סוגים של לגיטימציה: על-לאומית, שתמומש על-ידי נציבות אירופית תחת פיקוח ישיר של הפרלמנט האירופי הנבחר; בין-ממשלתית, במועצות האיחוד האירופי, שמכנסות יחד נציגים מממשלות לאומיות שנבחרו דמוקרטית; ומעורבות של פרלמנטים לאומיים. כל תוצאה שתתקבל בבית החרושת לדיונים שבבריסל, עוד כמה שנים ככל הנראה, לא תהיה נקיה ומסודרת, ולא תהיה תוצר של גרמניה בלבד: פחות Bundesrepublik Europa, יותר חבר עמים רפובליקאי קדוש.

בשעה שגלגלי המדיניות הכלכלית והדיונים המוסדיים טוחנים לאט ודק, קיים צורך אדיר בשירה. האירופאים נואשים למעט תחושת כיוון, מטרה ותקווה. קאנצלר פדרלי גרמני נתן פעם דוגמה מעולה למנהיגות וחזון כאלה. וילי ברנדט עטף את ה- Ostpolitik החדשה שלו, שבמקור נודעה כ"מדיניות של צעדים קטנים", דמויי-מרקל, ברטוריקה מעוררת השראה. על הגרמנים, הוא הכריז, להיות "אומה של שכנים טובים, בבית ובחוץ."

כפי שמציין הביוגרף של מרקל, שטפן קורנליוס, לקנצלרית יש יתרונות רבים, אבל היא כנראה לעולם לא תישא נאום שמגביר את קצב דפיקות הלב של הקהל. לרוע המזל, זה לא נכון רק לה. כל הפוליטיקאים הגרמנים משתמשים במעין שפה מחוטאת. הם יורים משפטים מפס ייצור, עשויים פלסטיק חלול. רובם יטוסו בכוחות עצמם לירח לפני שהם ינפקו ביטוי קליט.

למה? אחת הסיבות היא שיש כל כך הרבה רוחות רפאים בשפה הגרמנית. כפי שציין יושקה פישר, שר החוץ לשעבר של גרמניה, אפשר לערוך ועידה של מנהיגים צעירים, אבל ועידה של junge Führer...? אני רואה אנשים עוברים לאנגלית כדי להשתמש במילה leadership. וכך, בגלל היטלר, הרטוריקה הפוליטית העכשווית של השפה הגרמנית היא צרה, זהירה ומשעממת במכוון. וישנה גם העובדה שכבר זמן רב מעדיפים אנשים צעירים ללכת לעולם העסקים, או ללמוד ולעבוד בחו"ל (אפשר למלא ממשלה שלמה עם הסטודנטים הגרמנים המצוינים שיש לנו באוקספורד). בשעה שעולם העסקים הגרמני נפתח לעולם בצורה מדהימה ברבע המאה האחרון, כולל חברות שמנהלות מפגשי דירקטוריון באנגלית, ומנהלים שמרגישים בבית בשנחאי וסאו פאולו לא פחות מאשר בשטוטגרט, המעמד הפוליטי נעשה פרובינציאלי אפילו יותר משהיה בעבר.

ושוב, הפרובינציאליות הזאת קשורה חלקית לתשובות שניתנו לשאלות הגרמניות הקודמות. מאז שהמערכת הפוליטית של המדינה בוזרה בכוונה, רוב הפוליטיקאים התקדמו להם במערכות הפוליטיות של המדינות הפדרליות, ה-Länder. אבל האם ברנדט, הלמוט שמידט והלמוט קוהל לא טיפסו גם הם במעלה הסולם הפרובינציאלי?

כן, אבל לפחות הם, בניגוד לפוליטיקאים המקצועיים של ימינו, עשו משהו אחר לפני שנעשו פוליטיקאים. והם התעצבו, גיבשו תפיסה יבשתית וגלובלית, בזכות הניסיון שצברו בשתי מלחמות: מלחמת העולם השנייה (ששמידט חווה כחייל, קוהל כנער) והמלחמה הקרה. מכיוון שאת התשובה לשאלת חלוקת גרמניה אחרי שנת 1945 היה אפשר למצוא רק במוסקבה, וושינגטון, פריז ולונדון, המנהיגים של העידן שלפני איחוד גרמניה היו חייבים להיות גלובליים. ולכן נדמה שיש פרדוקס, כי בשעה שהכוח הגרמני גדל, השכבה הפוליטית של גרמניה התכווצה.

אם כן, מי ידבר בשם אירופה? החל מהעשרים ושלושה בספטמבר, יום אחרי הבחירות לבונדסטאג, על גרמניה להתמודד עם החידה האירופית בצורה נחרצת יותר. אבל גרמניה הזאת אינה גדולה מספיק, אובייקטיבית או סובייקטיבית, כדי לפתור אותה בעצמה. רפובליקת ברלין תוכל להיות, לכל היותר, ראשונה בין שוות. המנהיגות שלה צריכה להיות מאופקת, שיתופית. היא צריכה להיות מבוססת על מערכות יחסים שטופחו לאורך זמן עם מדינות גדולות כקטנות – הרי זו המסורת הייחודית של מדיניות החוץ של הרפובליקה הפדרלית. והיא יודעת את זה.

לכן זקוקה גרמניה לכל העזרה האפשרית מידידותיה ושותפותיה האירופיות. רק יחד נוכל לייצר את המדיניות והמוסדות, אך גם את השירה, שישיבו את הרוח למפרשי הספינה האירופית. את התשובות לשאלה הגרמנית החדשה לא תמצא גרמניה לבדה.

טימותי גרטון אש הוא מרצה ללימודים אירופיים בסנט אנתוני קולג' שבאוקספורד. ספרו האחרון הוא Facts Are Subversive: Political Writing from a decade Without a Name.

c) 2013 Timothy Gorton Ash/The New York Times). 

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי טימותי גרטון אש, New York Review of Books .


תגובות פייסבוק

2 תגובות על ההזדמנות השנייה של גרמניה

הכתבה טובה, אבל לא מדגישה מספיק את העניין. השיעור המרתק והמפתיע שנותנת גרמניה הוא שאין כזה הבדל בין רצונה לכבוש את אירופה מתוך מיליטריזם אכזרי ופשיסטי בעבר לבין רצונה להתאחד עם אירופה מתוך ידידות ואידיאליזם הומניסטי בהווה. בשני המקרים המחיר הוא סבל נורא שחווים אלו שנדונו להיכבש על ידי הגרמנים או להתאחד איתם. גרמניה פשוט צריכה להניח למדינות אחרות לחיות את חייהן בדרכן ולעזוב את גוש האירו. כשהיא כופה על מדינות אחרות את המטבע שלה, היא מאמללת את אזרחיהן ודנה אותם לאבטלה ולעוני.