ההנדסה בשירות הניצחון

מקובל לחשוב שגרמניה הפסידה במלחמת העולם השנייה בגלל תכנון לקוי ומחסור חמור במשאבים. ההיסטוריון פול קנדי טוען שהיתה זו דווקא החדשנות הטכנולוגית של בעלות הברית. גם הוא טועה
X זמן קריאה משוער: 17 דקות

היסטוריונים מסוגים שונים מציגים סיבות שונות לניצחון בעלות הברית על מדינות הציר במלחמת העולם השנייה. ההיסטוריונים הצבאיים המסורתיים יותר שמים את הדגש על מאפייני מנהיגות שונים בשני הצדדים. הם מנגידים את ההשראה שסיפקו צ'רצ'יל, רוזוולט וכן, בדרכו השונה מאוד, סטלין, עם הריחוק של הירוהיטו או קבלת ההחלטות הבלתי מאוזנת והנסיגה הגוברת של היטלר מהחיים הציבוריים במהלך המלחמה. לפי תפיסה זו, גם כושר המנהיגות הצבאי היה חשוב מאוד במלחמה. מנהיגים צבאיים מבריקים בגרמניה, כגון ארווין רומל, היינץ גודריאן, או אריך פון מנשטיין הוגבלו על-ידי ההתערבות הבלתי פוסקת של היטלר, והתעקשותו הבלתי נלאית על ניצחון מוחלט או תבוסה כוללת. הערימו עליהם מנהיגים כגון גאורגי זו'קוב, ברנרד מונטגומרי וג'ורג' ס. פאטון, שקיבלו חופש רב מהבוסים הפוליטיים לממש את הטקטיקות שלהם בהתאם למצב הצבאי בכל רגע נתון.

היסטוריונים כלכליים, באופן טבעי, הצביעו על פערי המשאבים האדירים בין שני הצדדים; כושר ייצור התחמושת וכלי הנשק של בעלות הברית היה גדול פי כמה וכמה מזה של מדינות הציר, כאשר בנוסף לזה, ליפן אזל המזון ולגרמניה הדלק. לאחרונה, לאחר שמסמכי השירותים החשאיים במהלך המלחמה נחשפו, "היסטוריונים מודיעיניים" טענו שהמפנה התרחש בעקבות פריצות דרך חיוניות באיסוף מודיעין, פיצוח צפני אויב ועריכת תרגילים מורכבים של רמייה והונאה.

היסטוריונים רבים ניסו לזהות "נקודות מפנה" מהותיות בעימות, מאיאן קרשו וה"הכרעות הגורליות" של מנהיגי המעצמות במהלך העימות ועד לפיליפ בל ורשימת הקרבות והוועידות שהציבו את בעלות הברית על נתיב הניצחון. מנקודת מבט רחבה יותר, ריצ'רד אוברי, שכתיבתו כוללת היסטוריה צבאית וכלכלית גם יחד, סקר מגוון של סיבות מדוע ניצחו בעלות הברית, אם לצטט את ספרו משנת 1995, והגיע למסקנה ש"בעלות הברית ניצחו במלחמת העולם השנייה מכיוון שהן המירו את עוצמתן הכלכלית לכוח לחימה אפקטיבי, והמירו את האנרגיות המורליות שלהן לרצון אפקטיבי לנצח."

בדומה לאוברי, פול קנדי הוא היסטוריון שתמיד ניסה לבחון מלחמות ויחסים בינלאומיים מכל ההיבטים. הוא מפקפק בצדק בכמה מהטיעונים המוגזמים יותר של תומכי הגישות השונות. לדבריו, הטענות החוזרות ונשנות מצד "היסטוריונים מודיעיניים" לכך ש"פריצת דרך מודיעינית" כזו או אחרת שינתה את מהלך המלחמה, אינן ניתנות לאישוש ללא הקשר רחב יותר. רשימת הכישלונות המודיעיניים במלחמה, הוא מציין, היא ארוכה, מאי-ידיעת הצרפתים על ההתקדמות הגרמנית דרך הארדנים בשנת 1940 ועד לעיוורון האמריקני למתקפה היפנית המתוכננת על פרל הרבור. מפקדים בכירים סירבו לעתים להאמין לדו"חות המודיעין. כשחייל גרמני, קומוניסט לשעבר, חצה את הקווים בלילה שלפני מבצע ברברוסה כדי להזהיר את סטלין שהפלישה בדרך, הדיקטטור הסובייטי ירה בו על הפצת שמועות שווא.

קנדי היה עשוי להוסיף גם שהשימוש בצפני "אולטרה" המפוענחים, שבעזרתם הצליחו קציני המודיעין הבריטיים בבלצ'לי פארק לנטר את תעבורת הרדיו הגרמנית ולהודיע לכוחות בשטח מהיכן תגיע המתקפה הבאה, הוגבל על-ידי החשש שפריסה שקופה מדי של הכוחות תגלה לגרמנים שתוכניותיהם ידועות מראש. וכך בחודש מאי, 1941, אף על פי שמפקד הכוחות הבריטיים בכרתים שמע מבלצ'לי פארק היכן עומדים לנחות הכוחות הגרמניים המוטסים, הוא לא הסכים לפרוס שם את חייליו כי חשש שהגרמנים יבינו מה מתרחש, דבר שהיה מבטל את היתרון שהמודיעין הקנה לו.

כנגד זה, טוען קנדי, "רשימת פריצות הדרך [המודיעיניות] שהובילו לניצחונות מוכחים וקיצרו את המלחמה... קצרה מאוד." הברורה מכולן היא קרב מידוויי, שם איתר המודיעין את נושאות המטוסים של האויב והצליח להסתיר את מיקום הכוחות האמריקניים; ייתכן שהתבוסה שהנחיל הצי המלכותי הבריטי לזה האיטלקי בים התיכון בנובמבר, 1940, משתייך לאותה רשימה; ואולי גם הטבעת הסיירת הגרמנית שרנהורסט בדצמבר, 1943. מעבר לזה, הוא טוען, המודיעין היה רק גורם אחד מיני רבים, ולרוב לא החשוב ביותר, אף על פי שלאורך ספרו הוא מזכיר תרומות מודיעיניות מרכזיות רבות וחותר בזה תחת טיעונו שלו.

טענתו של קנדי כי בעלות הברית ניצחו בעיקר בזכות "תרבות של עידוד" או "תרבות של חדשנות" היא נדבך מרכזי בטיעון שלו. הוא מספק דוגמאות להמצאות והשיפורים הטכנולוגיים ששיפרו את מאמצי המלחמה של בעלות הברית

מה כן היה הדבר החשוב ביותר לפי קנדי? הוא מציין כמה גורמים רחבים שהשפיעו על מהלך המלחמה. המובן ביותר מאליו הוא פערי המשאבים וכושר הייצור בין מדינות הציר לבעלות הברית. ייתכן שאלה היו גדולים אף יותר משקנדי טוען. הוא כותב שבעלות הברית השיגו "עליונות בייצור עד 1943-44", אך למעשה הן השיגו אותה כבר ב-1940, עוד לפני שארצות הברית הצטרפה למלחמה; הסובייטים ייצרו, למשל, 21,000 מטוסי קרב, והבריטים 15,000, לעומת 10,000 של גרמניה. ב-1941, בריטניה וארצות הברית ייצרו יחד יותר מפי שניים מטוסי קרב מאשר גרמניה ויפן יחד. ולא רק בעלות הברית למדו מהטעויות שלהן ושיפרו את מערכות הנשק ושיטות הייצור שלהן. הגרמנים הצליחו לעשות זאת באופן מרשים ביותר כשאלברט שְׁפֵּר, שנשען על היסודות שהציבו קודמיו, הביא את הייצור הצבאי לתפוקתו הגבוהה ביותר בשנת 1944, עם מוצרים יעילים חדשים כגון טנקי הטייגר והפנתר.

אך בסופו של דבר כל זה לא היה חשוב במיוחד. פערי המשאבים זוהו כבר בשלב מוקדם על-ידי גנרלים גרמנים אינטליגנטים, כמו פריץ טוט, שאמר להיטלר כי המלחמה אבודה בדיוק מסיבה עוד בתחילת 1942. "המלחמה בצפון אפריקה," קונן הגנרל רומל לאחר תבוסתו, "הוכרעה על-ידי משקלו של החומר האנגלו-אמריקני."

טייס אמריקאי עומד ליד מטוס מדגם F6F-5 Hellcats באוקינאווה, 1945.

טייס אמריקאי עומד ליד מטוס מדגם F6F-5 Hellcats באוקינאווה, 1945.

לא רק כושר ייצור חסר למדינות הציר; כוחותיהן הובסו שוב ושוב כי נגמר להן הדלק. הגנרל פרידריך פאולוס לא היה מצליח לשבור את הכיתור של הצבא האדום בסטלינגרד גם לו היה מפר את הוראותיו של היטלר להילחם עד המוות ומנסה לעשות זאת, כי לטנקים ולמשאיות שלו לא היה מספיק דלק לגמוא את המרחק; היו מקרים רבים נוספים מסוג זה. לאורך המלחמה, מעולם לא היו לגרמניה יותר ממיליון טונות של נפט בעתודות, בעוד שלבריטניה היו עשרה מיליון ב-1942 ויותר מעשרים מיליון שנתיים לאחר מכן. ניסיונותיה של גרמניה לכבוש את שדות הנפט של הקווקז והמזרח התיכון לא הניבו תוצאות, וכך גם השקעותיה העצומות של חברת IG Farben בייצור דלק סינתטי.

אך קנדי צודק בביקורתו על "ההסבר הדטרמיניסטי הכלכלי הגס לתוצאותיה של המלחמה." גרמניה, איטליה ויפן כילו כולן את משאביהן כשלחמו בחזיתות רבות מדי בעת ובעונה אחת (דוגמאות בולטות לקונספט ה-Imperial Overreach שפיתח קנדי לפני כרבע מאה בספרו הקלאסי "עלייתן ונפילתן של המעצמות הגדולות"). עם זאת, בשעה שברית המועצות הצליחה להתרכז באופן בלעדי כמעט בהבסת הפולש הנאצי, הבריטים והאמריקנים התמודדות גם עם הבעייתיות של לחימה בחזיתות מרובות. קנדי טוען שניסיונם של הבריטים בניהול אימפריה עולמית סייע להם רבות פה, אבל חשוב אף יותר, הוא אומר, "המנהיגים הבריטיים ידעו שהם לוחמים בחזיתות רבות מדי," במיוחד לאחר תבוסת כוחותיהם ביוון וכרתים, טוברוק וסינגפור, ותבוסת עתודותיהם במערכה באוקיינוס האטלנטי, כל אלה בנקודת השפל של המלחמה, ב-1942-1941, על אף השתתפות כוחות מחלקים רבים של האימפריה. הם השקיעו מאמצים רבים כדי לפצות על כך על-ידי פיתוח טכנולוגיות חדשות לצמצום הנזקים.

הטכנולוגיות האלה ופרישתן עומדות במוקד ספרו המרתק של קנדי. הוא מחלק את החומר שלו לחמישה פרקים. את הראשון, "כיצד להעביר שיירות בבטחה לצדו השני של האוקיינוס האטלנטי," הוא מתחיל ב-1942, כשהציים הסוחרים של בעלות הברית המובילים אספקה לבריטניה איבדו 7.8 מיליון טון. רובם הוטבעו על-ידי צוללות גרמניות. המהנדסים של בעלות הברית התגברו על המצב הקשה הזה על-ידי פיתוח מפציצים ארוכי טווח שליוו את השיירות באוקיינוס האטלנטי; מכ"ם סנטימטרי שאיתר את הצוללות, שלרוב שטו על פני הים כי לא הייתה להם מערכת אוורור שאפשרה להם להישאר מתחת למים למשך פרקי זמן ארוכים; מרגמות ה"הדג'הוג", שבעזרתן יכלו מלווי השיירות להשמיד את צוללות האויב; וקבוצות תמיכה מאורגנות ויעילות יותר לשיירות, כולל נושאות מטוסים קטנות שיכלו לארוב ל"להקות הזאבים" של הצוללות הגרמניות ולחסלן.

גם כאן, כמו קודם, הוא מזלזל בתפקיד שמילא המודיעין, אבל יכולתם של הגרמנים לפצח את שידורי הרדיו של בעלות הברית ובה בעת לחסום את ניסיונותיהן לפענח את ההודעות המוצפנות של הגרמנים, מילאה תפקיד מכריע בהפסדים של שנת 1942. הצלחתן של בעלות הברית לשנות את מצב זה בדצמבר 1942 היוותה ללא ספק נקודת מפנה משמעותית במלחמה, ואפשרה לשיירות לעקוף את הצוללות ולאתרן בעזרת תעבורת הרדיו שלהן, או על פני המים.

קנדי עוזב את הסיפור המוכר הזה כדי לעסוק בשאלה, "איך לשלוט באוויר?" עד שהמפציצים של בעלות הברית הגדילו את הטווח שלהם והשתפרו באיתור מטרותיהם, השנה הייתה 1943, ופשיטות המוניות על המבורג והרוהר גרמו נזק אדיר – לא רק לתעשייה הגרמנית אלא גם למורל הגרמני. זו הייתה טעות מבחינתם להתמקד בתקיפת ברלין הרחוקה. כלי הניווט של בעלות הברית לא היו יעילים, מטוסי הקרב קצרי הטווח לא יכלו להתלוות למפציצים, ולגרמנים היה די זמן לארגן מגננה אווירית. הצוותים המפציצים ספגו אבדות רבות, והמערכה צומצמה.

הפתרון שנמצא היה המוסטנג P-51, מטוס קרב ארוך טווח עם גוף אמריקני ומנוע רולס רויס בריטי. מטוס הקרב החדש ליווה ביעילות את המפציצים, שטווחם הוגדל גם כן; בעלות הברית השתלטו על השמיים, ובשמונה עשר החודשים האחרונים של המלחמה נערכו פשיטות מוחצות יותר ויותר שפגעו בתעשייה הגרמנית והורידו אף יותר את המורל הגרמני. היסטוריונים רבים סיפרו זאת בעבר, וקנדי לא מחדש הרבה, אבל הניתוח שלו בהיר ומשכנע בכל זאת.

טנקים מדגם T-34. זה היה הדגם הנכמר ביותר במלחמה ועד 1945 ייצרו למעלה מ-57 אלף טנקים מסוג זה

טנקים מדגם T-34. זה היה הדגם הנכמר ביותר במלחמה ועד 1945 ייצרו למעלה מ-57 אלף טנקים מסוג זה

לאחר הסיפור המוכר הזה ממשיך קנדי ומספר כיצד למדו בעלות הברית "לעצור את הבליצקריג," או במילים אחרות, להביס את הטקטיקה הגרמנית המשלבת אוויר, שריון וחיל רגלים במתקפה כוללת. התשובה היא הכנה מראש של הגנות מקיפות, כמו באל-עלמיין וקורסק. כאן קנדי עומד על יסודות רעועים, לאחר שלא נועץ בסדרת המחקרים פורצת הדרך של קרל-היינץ פריזר בנושא הבליצקריג, המסתכמת בפרשנותו הדרמטית לקרב קורסק, שבו, כך הוא מחשב, אבדו 760 טנקים גרמניים, ולא 1,600 כפי שטוען קנדי, 170,000 חיילים גרמנים נעלמו, מתו או נפצעו, לא 50,000, וכן – דבר חיוני שלא מוזכר בספרו של קנדי – 524 כלי טיס קרביים גרמניים נהרסו. שוב, אמנם חשוב לציין שהסובייטים למדו כיצד לנטרל את הטקטיקות הגרמניות ולהשתמש במודיעין, עליונות אווירית, טכנולוגיה ולוגיסטיקה כדי להפוך את היוצרות, אך פערי המשאבים היו מכריעים. בשעה שאבדותיו של הצבא האדום היו גדולות הרבה יותר מאשר אלה של הוורמאכט, הוא הצליח להשלים את החסר הרבה יותר מהר.

הספר מסביר "כיצד לכבוש חוף הנמצא בידי האויב," ומתמקד בנחיתות בנורמנדי, לאור אסונות קודמים כגון ההתקפה על גליפולי במלחמת העולם הראשונה. בעלות הברית למדו כמה חשוב לנחות הרחק מאזורים מוגנים היטב ולזכות בשליטה אווירית וימית מבעוד מועד. היה גם חיוני לשמור על חשאיות מוחלטת לגבי תוכניות הפלישה, מה שבעלות הברית לא עשו לפני הנחיתה בסלרנו בספטמבר 1943, או באנציו ב-1944. כל התנאים האלה התקיימו בעת הנחיתות בנורמנדי בחודש יוני 1944, כמו גם תכסיסי הטעייה מתוחכמים ששלחו את רוב כוחות ההגנה הגרמניים למקומות אחרים ושכנעו את הגרמנים לצפות לפלישה במועד אחר – ניצחון נוסף למודיעין. הדבר החשוב ביותר, אומר קנדי, והולך בכך בעקבות היסטוריונים אחרים שעסקו בנחיתות האלה, היה התכנון הקפדני ומערכת השליטה והבקרה המשומנת, ולזה אפשר להוסיף, שוב, עליונות מוחלטת בכוח אדם וציוד.

בפרק האחרון שלו מתייחס קנדי לנושא מוכר, ובוחן "כיצד להביס את עריצותו של המרחק'." היפנים לא הצליחו לנהל את המרחבים האדירים שכבשו בשנים 1941-1942 אך המרחק עצמו הציב בעיות אמיתיות גם לבעלות הברית בשעה שהן התחילו לנסות לדחוק את היפנים לאחור. סין היתה רחוקה מדי מהיבשת האמריקאית, לכן לא היה אפשר להשתמש בה כבסיס למתקפת נגד, והטופוגרפיה של בורמה לא התאימה למשימה. תגובתן של בעלות הברית הייתה להתפרש אל מעבר לאוקיינוס השקט.

מטוס מדגם F4F-3 ב-1942

מטוס מדגם F4F-3 ב-1942

פיתוח קבוצות של נושאות מטוסים מהירות, ייצור של מפציצי B-29 ארוכי טווח הטסים בגובה 30,000 רגל מחוץ לטווח המפציצים ונ"מ של האויב, פריסה של מטוסי קרב מהירים ונוחים לתמרון כגון ה-Hellcat, והמיומנות והניסיון של הנחתים האמריקאים בלוחמה אמפיבית, כל אלה העניקו לכוחות האמריקאים עליונות בים ובאוויר ואפשרו להם לדחוק את היפנים לאחור עד שבשלב האחרון הם התחילו להשמיד את עיירות וערי יפן וסיימו את המלחמה עם הפצצות האטומיות על הירושימה ונגסקי. הצוללות האמריקאיות השחיתו את הצי היפני עם טילי טורפדו משופרים; הצוללות העצומות והמגושמות זוהו והושמדו בקלות. לא נעשה שום ניסיון אפקטיבי להגן על המשלוחים היפניים, מה שהוביל לפגיעה הרסנית באספקה לאוכלוסייה באיים היפניים ולכוחות הכובשים שמעבר לאוקיינוס השקט.

טענתו של קנדי כי בעלות הברית ניצחו בעיקר בזכות "תרבות של עידוד" או "תרבות של חדשנות" היא נדבך מרכזי בטיעון שלו. הוא מספק דוגמאות להמצאות והשיפורים הטכנולוגיים ששיפרו את מאמצי המלחמה של בעלות הברית, אבל הרייך השלישי היה יעיל לא פחות ברקיחת ופיתוח טכנולוגיות וכלי נשק חדשים, מטיל ה-V-2 ועד למטוסי סילון קרביים, מצוללות מהירות, ממוזגות ומצוידות בסוללות, ועד לטיל הקרקע-אוויר, "וסרפל".

המדע והטכנולוגיה הגרמניים לא פיגרו אחרי אף אחד ביכולת החדשנות שלהם. יהיה מדויק לומר, כפי שאומר קנדי, שגרמניה לא היתה מסוגלת לפרוס את הטכנולוגיות האלה בצורה אפקטיבית כי עד שהתחיל ייצורן היא כבר איבדה את השליטה בים ובאוויר, ולכן המפעלים ומתקני התובלה הושבתו שוב ושוב. אך בסופו של דבר, הגורם המכריע לא היה יכולתן העליונה של בעלות הברית לפתור בעיות צבאיות ולוגיסטיות בעזרת טכנולוגיה, אלא עליונותן האדירה במשאבים, וכן, יש לציין, האופן שבו הן הצליחו לרכז אותם במקומות החשובים.

טכנאים בצבא בריטניה מטפלים במטוס מדגם Bristol Blenheim

טכנאים בצבא בריטניה מטפלים במטוס מדגם Bristol Blenheim

ידוע היטב שמבני קבלת ההחלטות הגרמניים היו כאוטיים ובלתי יעילים בתחום הכלכלי. ובהיבטים שלטוניים אחרים ורבים כל כך, הגישה המועדפת על היטלר היתה למנות אנשים שונים לעשות את אותו דבר, מתוך אמונה שמי שינצח במאבק הדרוויניסטי לעליונות מוסדית יהיה האכזר ביותר והיעיל ביותר. גישה זו התגלתה כחיסרון חמור במהלך המלחמה, כאשר אפילו שפר לא הצליח לרכז ביעילות את ייצור כלי הנשק החשובים ביותר. קבוצות יריבות עבדו על סוגים שונים של טילים, ואפילו סוגים שונים של פצצות אטום, והמשאבים התאדו במגוון רחב של פרויקטים, רבים מהם ללא עתיד אמיתי, במקום שירוכזו בפרויקט אחד או שניים.

העניינים החריפו בגלל שהיטלר שינה תדיר את סדרי העדיפויות. המסרשמיט me-262, מטוס קרב סילוני, היה מוכן לייצור בחודש יולי, 1943, למשל, אבל היטלר לא נענה לתחינותיהם של יועציו, שאמרו כי יש לציידו כמטוס קרב (דבר שהיה מזיק מאוד למפציצים של בעלות הברית מעל גרמניה), והורה לבנות אותו כמפציץ (תחום שבו לא תהיה לו השפעה רבה). ואז הוא אסר על כל דיון בנושא כי הוא ראה את הניסיונות לשנות את דעתו כקריאת תיגר על סמכותו.

זה מוביל לשאלה רחבה יותר לגבי תפקיד ההנהגה בזמן המלחמה. קנדי מבין, כמובן, ש"האנשים בצמרת היו חשובים." טענתו של היטלר כי הוא "המפקד הצבאי הגדול ביותר בכל הזמנים" (Grösster Feldherr aller Zeiten, שקוצר באופן אירוני על-ידי כמה מפקודיו ל-Gröfaz) התקבלה על-ידי רבים אחרי ניצחונו הראשוני על אסטרטגיה צבאית מקובלת, בעת תבוסת צרפת בשנת 1940. אבל זו היתה טענה שהגנרלים שלו פקפקו בה יותר ויותר עם הזמן. היטלר, למשל, חילק את הכוחות הגרמניים בחזית המזרחית בסוף סתיו 1941; הוא לקח כוחות מהמתקפה על מוסקווה והתמקד בפלישה לקווקז. אבל זה לא היה, כפי שקנדי רומז, מעשה שטות: היטלר שם בעדיפות עליונה את כיבוש מחוזות מגדלי הדגנים של אוקראינה ואת ההשתלטות על חצי האי קרים, במטרה למנוע מהסובייטים להשתמש בו כבסיס לפשיטות אוויריות על שדות הנפט של רומניה, שעליהם הסתמכה גרמניה רבות. זו אינה עמדה חסרת בסיס.

קנדי אומר שכאשר שיתפה פעולה עם החלטתו של היטלר, "הנהגת הוורמאכט... שכחה באופן אירוני את דבריו של קלאוזביץ, שאמר שיש להתמקד ב-Schwerpunkte (מרכזי הכובד, או נקודות המפתח) של האויב"; אבל למעשה לא כך היה. הגנרל שפיקד על קבוצת ארמיות מרכז, פדור פון בוק, התנגד מרות להחלטה וציין בפני פרנץ האלדר, ראש המטה הצבאי, ש"הפנייה דרומה היא מופע שולי." "אני לא רוצה לכבוש את מוסקווה," הוא מחה בתגובה לצווים הבלתי פוסקים של היטלר, שהזהירו כי כיבוש מוסקווה אינו בעדיפות עליונה: "אני רוצה להשמיד את צבא האויב, ורובו עומד מולי!" בעקבות החלשת כוחותיו "הוצב סימן שאלה מעל הוצאתה לפועל של הפעולה הראשית, קרי השמדת צבא רוסיה לפני החורף."

לא חישוביו של בוק ולא חישוביו של היטלר היו רציונליים במיוחד. נראה ששניהם מצפים לכך שברית המועצות תתמוטט בקלות ותידרדר לתוהו ובוהו, בוק מכיוון שהדוקטרינה הצבאית הפרוסית לימדה אותו שאפשר להביס אויב במהלומה אחת ניצחת, והיטלר כי הוא ראה בברית המועצות מדינה רעועה שממשיכה לתפקד רק בזכות הטרור שעושה קליקה יהודית-בולשביקית. למעשה, בעקבות סדרה של ניצחונות מרשימים בדרום, היטלר העביר כמויות גדולות של חיילים וציוד בחזרה לבוק, שיצא למתקפה נוספת באוקטובר, שבה כ-673,000 שבויים והתקדם אל מוסקבה.

אבל ההנהגה הצבאית הסובייטית תכננה מחדש את הטקטיקות שלה, סטלין נתן את ההשראה להתנגד, וריכרד זורגה, המרגל הסובייטי בטוקיו, שכנע אותו שהיפנים לא הולכים לתקוף את רוסיה, מה שאפשר את העברתם של 400,000 חיילים מנוסים לחזית מוסקווה. ברית המועצות לא התמוטטה; משאביה היו כל כך עמוקים עד שמהלומה אחת ניצחת פשוט לא היתה אפשרית; וצבאו של בוק נעצר מול שערי מוסקבה ונדחק בחזרה לעמדה הגנתית שם רבים מאנשיו קפאו למוות; הם קיבלו רק מדי קיץ כי הצפי היה שינצחו לפני בוא החורף.

האירועים האלה מעלים ספקות לגבי הרציונליות של המאמץ המלחמתי של מדינות הציר. שהרי בסופו של דבר יש למדוד הצלחות וכישלונות במלחמה לפי המטרות שאיתן מגיעים אליה הצדדים הלוחמים, והמטרות האלה צריכות להיות מציאותיות כדי שיהיה סיכוי להשיגן. מטרותיה הראשוניות של יפן היו שאפתניות אך מוגבלות יחסית – יצירת "מרחב שגשוג משותף של מזרח אסיה רבתי," או במילים אחרות אימפריה כלכלית יפנית שתמנף את משאביו של האזור הגדול הכולל את מזרח אסיה והאוקיינוס השקט בזמן שבו נפט ומוצרים אחרים נחסמו על-ידי החרם שהחילה ארצות הברית בחודש יולי, 1941.

ייתכן שהיה אפשר להגן על המטרה הזו מפני תגובה של האימפריה הבריטית, שפעלה גם כך בחזיתות רבות מדי, ותבוסה קלה הייתה מבשרת את התמוטטותה לאחר המלחמה. אבל לא היה מציאותי לחשוב שארצות הברית תשב בשקט אחרי פרל הרבור ותנהל משא ומתן על שלום שיותיר את רוב מרחב השגשוג המשותף בידי יפן. יתרה מזו, ההתנהגות האכזרית והסדיסטית של הכובשים היפנים באזורים שהם כבשו הפריכה מראש כל רעיון של "שגשוג משותף." היפנים הזמינו מלחמה כוללת בהתנהגותם, וזה מה שקיבלו; זו היתה מלחמה שלא היתה להם תקווה לנצח.

מטרותיו של היטלר במלחמה היו ללא גבול, והן הצביעו על ניתוק מהמציאות, חמור עוד יותר מזה של היפנים, בנוגע ליכולתה של המדינה להשיג אותן. הנאצים האמינו מעל לכול בעליונות כוח הרצון; אחרי ניצחון הרצון שלהם על גרמניה, הגיע ניצחון דומה על מדינות חלושות ומנוונות במערב ועל חברות פרימיטיביות ומפגרות במזרח. לאחר הניצחונות הגיע ארגון גזעי מחודש של אירופה, כאשר 30 עד 45 מיליון סלאבים הושמדו כדי לפנות דרך לחוואים גרמנים. משאביה של אירופה תחת שלטון הנאצים הועברו לעימות חדש עם ארצות הברית. גם כאן, ההתנהגות האכזרית והנצלנית של הגרמנים במדינות הכבושות הביאה לכך שמשאביה של אירופה הידלדלו במהרה, והכלכלות של המדינות המובסות צללו תוך זמן קצר למיצוי וקריסה.

מאבק, עימות, תוקפנות ואלימות היו נדבכים מרכזיים באידאולוגיה הנאצית, שראתה מלחמה אינסופית כדרך יחידה לשמור על עליונות הגזע ה"ארי". בפני אי-רציונליות ברמה כזו, כמעט אין טעם לטעון, כפי שעושה קנדי, שהגרמנים היו עשויים לנצח במלחמה

קנדי מדבר על "הטירוף שבאכזריות הנאצית כלפי האוקראינים וקבוצות אתניות אחרות באימפריה השנואה של סטלין." אבל האכזריות הזו הייתה יותר מאשר "טירוף"; היא הוטמעה בכוונות המלחמה של הנאצים. בדומה לזה, נחמיץ את הנקודה אם נראה בהסטת המשאבים הגרמניים להשמדת היהודים טעות אסטרטגית. בחזון המופרע של הנאצים, המטרה העיקרית של המלחמה הייתה לחסל מזימה עולמית נגד הגזע ה"ארי", מזימה שרקחה יהדות העולם, שצ'רצ'יל, רוזוולט וסטלין היו כלים בידיה. זו הייתה מלחמת גזע, והשמדתם של שישה מיליון יהודים אירופים, נושא שאליו קנדי לא מתייחס בספרו כי לא נראה שהוא משתייך לארסנל המקובל של האסטרטגיה הצבאית, היתה מטרה מרכזית במלחמה, מטרה שיש להרחיבה בסופו של דבר מאירופה לארצות הברית עצמה, שממנה, הניח היטלר, מנוהלת הקנוניה העולמית נגד גרמניה.

מאבק, עימות, תוקפנות ואלימות היו נדבכים מרכזיים באידאולוגיה הנאצית, שראתה מלחמה אינסופית כדרך יחידה לשמור על עליונות הגזע ה"ארי". בפני אי-רציונליות ברמה כזו, כמעט אין טעם לטעון, כפי שעושה קנדי, שהגרמנים היו עשויים לנצח במלחמה, או לטעון שבלי תרומתה של חדשנות לוגיסטית, ארגונית או טכנולוגית כלשהי, "הניצחון נשאר מחוץ להישג ידם." תבוסתן של מדינות הציר הייתה מתוכנתת מראש בתוך מטרותיהן, ולא רק באופן שבו הן ניסו להשיגן. כמו כל ספר שמתייחס למלחמת העולם השנייה כאל סכסוך רציונלי בנוסח מלחמת שבע השנים או מלחמת צרפת-פרוסיה או מלחמת האזרחים של ארצות הברית, שבהן נלחמו הצדדים על מטרות מוגדרות היטב שהם היו עשויים להשיג, גם Engineers of Victory, במובן זה, מוטעה מיסודו.

למרות הטענות הפותחות שלו, ספרו של קנדי לא עוסק רק בטכנולוגיות, ומטפל בתמות המוצגות בו בצורה רחבה הרבה יותר. לאחרונה התפרסמו ספרים מצוינים רבים על מלחמת העולם השנייה, אבל הם התמקדו כמעט אך ורק בחוויית המלחמה - בחוויית החייל בסטלינגרד, המלח במידוויי, האזרח בבליץ. הספר הזה בולט כי בניגוד אליהם, הוא מנסה לעבד את תולדות המלחמה, לענות על שאלות גדולות ולהעלות טענות שקולות ומוקפדות לגבי מהלכה ותוצאותיה. למרבה הצער, המקרה המפורטים שהוא מציג כוסו היטב בספרים רבים אחרים על המלחמה.

ריצ'רד אוונס הוא מרצה להיסטוריה ונשיא וולפסון קולג' שבקיימברידג'. הוא חיבר את הספר The Third Reich at War.

על הספר Engineers of Victory: The Problem Solvers Who Turned the Tide in the Second World War (Random House, 2013, 436 p.) מאת פול קנדי.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ריצ'רד ג'. אוונס, New York Review of Books.


תגובות פייסבוק

3 תגובות על ההנדסה בשירות הניצחון

01
רוני ה.

כל הכבוד לכותב שהתייחס לראשונה להשמדת היהודים כחלק מהאסטרטגיה המלחמתית הנאצית. אפשר לציין גם את המשפט " נפט ומוצרים אחרים נחסמו על-ידי החרם שהחילה ארצות הברית בחודש יולי, 1941" המסביר את ההתקפה היפנית על פרל הרבור, כמתקפה שנבעה מחוסר ברירה - באופן שנדיר למצוא אצל אמריקנים.

02
יורם הורוביץ

את המלחמה ניצח מי שהיה לו יתרון כלכלי ויתרון מספרי. היתרון הזה היה לאמריקאים. במובנים רבים הצבא הגרמני היה טוב הרבה יותר מאשר הצבא האמריקאי. החל בחייל הבודד, דרך לוחמת השיריון ואסטרטגיה. הדבר הזה מומחש בצורה הברורה ביותר בקרב על הארדנים בשנת 1944 שנקרא גם הקרב על הבליטה. החיילים האמריקאים שזכו לציונים לשבח בקרב הזה הצטיינו בהגנה נחושה ואמיצה ולא ביכולת התקפית. אבל מה שבלם את הגרמנים היו ההפצצות המאסיביות מן האויר של מפציצים אמריקאים ששחקו את הכוחות הגרמנים והרסו להם את כל מערך האספקה. החולשה של הצבא האמריקאי בלטה גם בקרבות מול היפנים באוקיינוס השקט, והאמריקאים לא מסתירים כי הם הטילו על יפן שתי פצצות אטום רק בכדי להמנע מהרבה חללים במלחמה קונבנציונאלית. כשיש לך יתרון כלכלי ויתרון מספרי גם אם תתחיל בעמדת נחיתות, גם אם תפסיד בכמה קרבות בסופו של דבר תנצח כי האויב שלך ישחק.

מה שמכריע מאבק בין מערכות מורכבות הוא הפרשי העוצמה ביניהם. יצירת הפתעה בשלב הראשון יוצרת שיתוק בצד המופתע, שאם הוא איננו מצליח להתאושש ממנו בזמן, הוא מאפשר לצד המפתיע ליישם את תוכניותיו הראשוניות ללא הפרעה ממשית. כך קרה בחלק הראשון של המלחמה במערב.
אבל לעוצמה יש גבולות. אם מערכת חוטאת ב"עשיית יתר" וב"הצלחת יתר", היא מאלצת את המערכות האחרות בסביבה המשימתית להתאחד על מנת להחזיר את המצב לקדמותו. כך היה בחלק השני למלחמה, כשגרמניה אילצה את ברה"מ לשתף פעולה עם המערב כשפלשה אליה במבצע ברברוסה; ואת ארצות הברית לחבור אליהן כשהכריזה מלחמה עליה, למרות שלא היה סיכוי שהאמריקנים יעשו מעשה דומה כשכל מעייניהם היו מופנים לזירה היפנית אחרי פרל הארבור.
מכאן שבמידה רבה, הצלחת היתר וכישלון היתר היו שניהם פרי האסטרטגיה הגרמנית. לא מעצמות הברית הקריסו את גרמניה. גרמניה הקריסה את עצמה...