הולכים בזמן של אלוהים

סבלנות, איטיות, לבוש צנוע, כללים נוקשים, פרישות וסיגוף. על קהילה ייחודית העומדת בפני המודרניות ותרבות הצריכה
X זמן קריאה משוער: 12 דקות

"סבלנות" היא המסר המתנוסס באותיות ענק על כל אחת מכרכרות האמיש העושות את דרכן לאטן על הכבישים המודרניים.1 "הסוס קובע את הקצב שלנו", אמר לי אחד מחברי הקהילה, "אנחנו לא יכולים להאיץ כמו במכונית".2  המזמורים האטיים של כנסיות האמיש מתמשכים עשרים דקות. רוב בני האמיש המסורתיים אינם מזיזים את השעון שעה אחת קדימה בקיץ כמו שאר האמריקנים. הם מעדיפים את הזמן האטי, הזמן של אלוהים, שנקבע לפי זריחת השמש ושקיעתה. לנוכח תרבות-בזָק שרוצה עוד ועוד, מהר יותר ויותר, החל בהורדות זריזות מהרשת, ציוצים מידיים, מיילים שמגיעים ברגע וספורט אתגרי וכלה בגרסאות חפוזות של כל דבר אחר, בני האמיש מתנגדים בעיקשות לקצב שמכתיבה ההיפר-מודרניות.

רבים מהמנהגים המסורתיים שלהם הם ביטויים סמליים לפרישות מהעולם

האמיש הופיעו ב-1693 באזור ברן שבשוויץ ובחבל אלזס בצרפת. הם נדדו לארצות הברית במספר גלים במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה, והקהילה האירופית האחרונה נסגרה ב-1936. יאקוב אמאן (Amman), מייסד האמיש, היה חייט, מה שאולי מסביר את העניין הרב של חברי הקבוצה בלבוש. לפני שהגיעו לצפון אמריקה הם סירבו להשתמש בכפתורים כי ראו בהם סמלי גאווה ראוותניים, ובמקום זאת השתמשו בקרסים  כדי לרכוס את בגדיהם. מבקריהם הקניטו אותם על עמדותיהם: "בעלי הקרסים, אותם האל יושיע, בעלי הכפתורים והכיסים, אותם יחטוף השטן".3

אמיש, גברים, פנסילבניה

שני גברים בני קהילת אמיש נוסעים בעגלה, פנסילבניה, ארה"ב. תצלום: קלרק יאנג, unsplash.com

כיום, שלוש מאות אלף בני האמיש החיים בצפון אמריקה פרושים על-פני שלושים ואחת מדינות. הכנסייה שלהם מאורגנת ב-2,120 קהילות, שכל אחת מהן בת 20-35 משפחות החיות בסמיכות זו לזו, אף שהן פזורות בין שכנים שאינם משתייכים לאמיש. חייה של כל קהילה מוכתבים על-ידי ה"אוֹרְדנוּנג" שלה (ordnung, ה"סדר" שלה). אסופה זו של תקנות בלתי כתובות מכתיבה את אופן השימוש בטכנולוגיה, את סגנונות הלבוש, את סוגי הריהוט ודברים נוספים. יש כארבעים "שיוכים" או "שבטים" שונים של אמיש, הנבדלים זה מזה בסגנונות הלבוש, בכרכרות ובטכנולוגיות. וגם בתוך השבטים, לבישופ של כל קהילה יש מעט מרחב תמרון בפירוש תקנות הלבוש ובאכיפתן. אף על פי שבני האמיש נראים ממרחק כמקשה אחת, לכל שבט יש סגנונות לבוש משלו, ולעתים יש גם סגנונות לבוש שונים בתוך כל שבט. החוקר סטיבן סקוט (Scott) בחן חמש עשרה קהילות אמיש שונות ומצא עשרות וריאציות בלבוש נשים.4 אבל מאמר זה מתמקד בפרקטיקות הלבוש של קהילת אמיש גדולה, בת שלושים אלף חברים, במחוז לנקסטר השוכן כמאה וארבעים קילומטר ממערב לפילדלפיה.

בני האמיש שואפים לציית למשנתו של ישו בברית החדשה.5 שני ערכים דתיים מרכזיים מעצבים את מלתחות האמיש – פרישות מהעולם וסיגוף. במסגרת השאיפה להיפרדות מהעולם, הם מנסים לשמור על ריחוק תרבותי מהחברה החיצונית, אף שלעתים הם עומדים בקשר גם עם שכנים שאינם אמיש במטרה למכור להם מוצרים או לקנות מהם. זקני הכנסייה מאמינים שביגוד אמור לשקף ערכים תנכיים כמו סיגוף, פשטות, צניעות, ענווה ופרישות מהעולם. הם מצטטים פסוקים מהברית הישנה והחדשה לגבי צורות לבוש כמו כיסוי ראש לשעת תפילה ("קאפּ", kapp),6 אבל רבים מהמנהגים המסורתיים שלהם הם ביטויים סמליים לפרישות מהעולם. כשבני אמיש נשאלים מדוע הם לובשים פריט מסוים, הם עונים בדרך כלל, "זה פשוט האופן שבו אנחנו מתלבשים", ואף-על-פי-כן, להרגלי הלבוש שלהם יש לגיטימציה דתית, כי הקהילה המקומית מאשרת אותם פעמיים בשנה במפגש חברים. לדוגמה, מסמך שאלות-ותשובות של האמיש בסוגיות דת מקדיש תשעה עמודים וארבעים ושלוש שאלות-ותשובות לסוגיות של לבוש – הנושא היחיד שנדון בהרחבה רבה יותר הוא גן העדן.7

צורת לבוש שמפגינה אינדיבידואליות מייצרת אדם גאה ויהיר, וגאווה היא תועבה בעיני אלוהים

אינדיבידואליזם הוא החיץ העמוק ביותר בין תרבות האמיש לחיים המודרניים. אורח החיים של האמיש שם את הדגש על מחויבות ונאמנות לקהילה, ולא על חירות אישית ובחירה אישית. תרבות האמיש מוקירה כבוד לזולת ו"אוּפגֶבה" (uffgevva) - נתינה לקבוצה. יש איסור מוחלט על כל מוצרי הקוסמטיקה והתכשיטים, כולל טבעות נישואין ושעוני יד. בעיני האמיש, התקשטות מפנה תשומת לב לטעמים אישיים ולהעדפות אישיות. צורת לבוש שמפגינה אינדיבידואליות מייצרת אדם גאה ויהיר, וגאווה היא תועבה בעיני אלוהים. האמיש רואים באופנות של העולם החיצוני ביטוי שחצני ליהירות ולאיוולת.

אמיש, נשים

ארבע נשים צעירות מקהילת אמיש. תצלום: טד קנודסן

בעידן ההיפר-מודרניות, לבוש הוא ביטוי לאינדיבידואליות ולטעם אישי.8 בעולם האמיש, לבוש נושא עמו את המשמעות ההפוכה בדיוק. לבישת בגדי אמיש היא בבחינת ויתור על הזכות להבעה עצמית, והיא מאותתת על מחויבותם של חברי הקהילה לסמכותה של הקהילה. לסגנון הלבוש של האמיש יש מספר תפקידים חשובים: הפגנת נכונות ליישר קו עם הסדר הקולקטיבי, ריסון הביטוי האישי, עידוד שוויון ושרטוט הגבולות הסמליים סביב הקהילה. הבגדים של האמיש הם תלבושת אחידה וייחודית המכריזה באופן חד-משמעי מי שייך ומי לא. בקיצור, לבוש הוא סמל לנאמנות לקבוצה. הוא מראה מי צייתן ומי סורר, מי עניו ומי גאה, מי צנוע ומי שחצן, מי נאמן ומי מרדן.

לנשים ולגברים בקהילת האמיש יש מלתחות ייעודיות לשלוש מטרות שונות: עבודה, אירועים מיוחדים וכנסייה. הלבוש המסורתי והפשוט ביותר, המעיד יותר מכול על הליכה בתלם, נלבש בכנסייה. גם גברים שלובשים מקטורנים עם כפתורים לאירועים מיוחדים, ילבשו לכנסייה חליפות עם קרסים. הנשים, מצדן, מתלבשות לכנסייה בגוונים כהים מהרגיל ורוכסות את שמלותיהן בסיכות תפירה. כל אחת משלוש המלתחות, אצל גברים ונשים גם יחד, עשויות מבדים חלקים ללא הדפסים.9

המלתחה של נשות האמיש כוללת שמלה, סינר, שכמיה, קאפּ (כיסוי ראש לתפילה) ובחורף, שָׁל עבה וכובעי בד להגנה ממזג האוויר. לעבודה יומיומית, בת האמיש לובשת צעיף במקום כיסוי ראש, ואינה לובשת שכמיה. גם הסינר מעיד על דרגת הפשטות: האם ביומיום האישה לובשת סינר ארוך שמכסה את כל שמלתה ונקשר מאחור (לא נרכס בסיכות), או שמא היא לובשת סינר מסורתי יותר שיושב על המותניים ונרכס בסיכות. לאישה טיפוסית יש בין שבע לעשר שמלות, ובהן שתיים או שלוש המיועדות לטקסים בכנסייה. הצבעים המקובלים לשמלות חולין אצל נשים נשואות או מבוגרות הם כחול כהה, כחול בהיר, גוונים שונים של ירוק, גוונים של חום-אדמוני, חום-צהבהב, וגוונים של סגול כהה.

אמיש, כובעים, כיסוי ראש

כובעים של בני אמיש. תצלום: יקוב כריסטנסן

"אם הבגדים מוטלאים ואם צריך להטליא את הטלאים, אז אני יודעת שהגיע הזמן להחליף"

בני האמיש מגדלים זקנים אבל מגלחים את שפמיהם, כי שפמים יוחסו באופן מסורתי לקציני צבא אירופיים. הם לובשים חולצות בלי כיסים, כְּתֵפוֹת, ומכנסיים שחורים ללא רוכסן עם "כנף" בד רחבה מלפנים, שנרכסים בכפתור. לאירועים מיוחדים ולכנסייה הם לובשים מקטורן של חליפה. חל איסור על רוכסנים, חגורות ועניבות. הפריטים האלה, וכמוהם גם כיסים בחולצות, נחשבים לקישוט חסר ערך. הכנסייה מגדירה את הגודל והסגנון של הכובעים רחבי-השוליים של הגברים (כובעי קש לקיץ וכובעי לֶבֶד לחורף), ובאופן כללי, ככל שהשוליים רחבים יותר, כך הגבר נחשב פשוט יותר. נדיר לראות נער או גבר שאינו חובש כובע מחוץ למבנה. הצבעים הטיפוסיים של חולצות גברים הם ורוד בהיר, גוונים שונים של כחול ותכלת, גוונים שונים של ירוק (ירוק-צהבהב נדיר מאוד), סגול כהה (לילדים), סגול בהיר, גוונים שונים של חום (חום-אדמדם למתבגרים), וצבעים אחרים הדומים לאלה שלובשות הנשים.

אף על פי שבני האמיש קונים בדרך כלל לבוש תחתון, את רוב הבגדים שלהם הם תופרים בעצמם. יש מספר תופרות מבנות האמיש שתופרות חליפות ומעילים לגברים וכיסוי ראש לתפילה מבד אורגנדי לנשים, מלאכה הדורשת מיומנות ייחודית. האימהות תופרות את רוב בגדי המשפחה, כולל את השמלות שלהן עצמן. הן קונות בדים מחנויות בבעלות-אמיש ומבלות זמן רב בין המדפים: הן בוחרות בדים כהים, מחזיקות אותם כנגד האור, בוחנות את ההבדלים הקלים במרקם. בעבר, נשים לבשו בעיקר בדים עשויים מאה אחוז כותנה, שדרשו גיהוץ. בתקופה האחרונה, נשים רבות יתר לובשות בדים העשויים משילוב של כותנה ופוליאסטר, שמתקמטים פחות. אימהות קונות לעתים את חולצות העבודה של בניהן ובעליהן מחנויות יד-שנייה.

אמיש, גברים

גברים בני אמיש, פלימות', מיין, ארה"ב..תצלום: מיילס דייויס.

האמיש דוגלים בחסכנות. הם נוהגים לתקן בגדים ולמחזר אותם. כפי שאמרה אישה אחת כשנשאלה בעניין זה, "אם הבגדים מוטלאים ואם צריך להטליא את הטלאים, אז אני יודעת שהגיע הזמן להחליף".10 אישה נוספת אמרה בעצב, "אני מצטערת קצת בשביל הבן הצעיר שלי [הקטן מבין ארבעה] כי אף פעם לא היו לו דברים חדשים, אבל מצד שני אף פעם לא היה אכפת לו".11 הבגדים של ילדי האמיש מתבלים מאוד בגלל המטלות הרבות שהם מבצעים ובגלל שלעתים קרובות הם נדרשים ללכת מרחק רב עד לבית הספר. ילדים חולקים בגדים עם אחיהם. מדי פעם אימהות קונות ז'קטים בעלי מראה מודרני (בלי ברדסים) עבור בניהן, ואז מסירות בקפידה רבה את הרוכסנים.

החל מגיל שש-עשרה ועד לתחילת שנות העשרים לחייהם, צעירי האמיש חווים "רוּמספרינגה" (rrumspringa), תקופה ליצירת קשרים חברתיים ולחיזור. בתקופה זאת הם אינם נדרשים לציית לתקנות הכנסייה כי הם עדיין לא הוטבלו ואינם נחשבים לחברים רשמיים בה. רבים מהם ממשיכים להתלבש באופן מסורתי יחסית, ואילו אחרים מורדים בגלוי ולובשים למסיבות בגדים שאינם אופייניים לקהילה. יש, למשל, נערים שלובשים ג'ינס וחולצות אופנתיות, ומסתפרים בהתאם לסגנונות עכשוויים – כל אלה אסורים על חברי כנסייה בוגרים. במהלך ה"רוּמספרינגה" יש נערות שלובשות שמלות בצבעים לא מסורתיים ואף צובעות את ציפורני רגליהן בלק צבעוני ונועלות סנדלים או כפכפים. חלקן גורבות גרביים צבעוניים שהן מכנות "קרסוליות", או פרטי הנעלה לא מסורתיים אחרים. צעירים רבים מנסים לכבד את ההעדפות של הוריהם אף על פי שלבוש מסוג זה מפר את הקודים של הכנסייה. הפרות אלה עלולות להוביל לרכילות, אך הצעירים אינם נענשים כי הם עדיין אינם נדרשים לציית ל"אורדנונג".

אמיש, אב, ילדים

אב וילידיו בני קהילת אמיש. תצלום: קורט מילס.

בעיני האמיש, "אופנה" היא מילה שלילית המעידה על היוהרה של התרבות הרווחת. באחד ממדריכי האמיש כתוב, "אנחנו יודעים שאופנות העולם נולדו בערים הרעות ביותר על פני האדמה, – ומקורן אינו בצניעות או ביראת האל אלא בתאווה ובגאווה".12

סגנונות הלבוש של האמיש משתנים לאט מכיוון שהם נתפשים כציוויים דתיים. ואף-על-פי-כן הם משתנים, ולא רק מסיבות תועלתניות. קיימת "אופנת אמיש", כלומר ישנו שינוי לשם שינוי, אבל התהליך אטי והשינויים זעירים. לדוגמה, במשך שנים רבות היה מקובל להלביש תינוקות ממין זכר בשמלות עד שילמדו להשתמש בשירותים, אבל הפרקטיקה הזאת הולכת ומשתנה כעת כיוון שהורים אחדים חוששים שלבישת שמלה עלולה להוביל לבלבול זהותי-מגדרי בגיל מאוחר יותר. אֵם פרוגרסיבית יותר עשויה, בקריצה למסורת, לקחת פעם אחת את התינוק שלה לכנסייה לבוש בשמלה, אבל בדרך כלל להלביש אותו במכנסיים וחולצה. סימני המרד האישי או בדיקת הגבולות כוללים, אצל נשים, לבישת כיסויי ראש קטנים מהמקובל שחושפים יותר מהאוזן, כיסויי ראש עם חוטים לא קשורים, כיסויי ראש עם לבבות תפורים מאחור, שמלות צבעוניות, סיכות לקישוט על דש המעיל, וכל מיני ווֹלָנִים בשרוולים. נוסף לכך, השמלות שנשים לובשות כיום ארוכות יותר מבעבר. פס הגומי עלה מהירכיים למותניים. גם הקפלים בקצותיהם של השרוולים הקצרים בשמלות הקיץ השתנו, ומדי פעם נערות מתבגרות מוסיפות כפתורים לקישוט השרוולים. כדי לעקוף את האיסור על חולצות עם כיסים, יש גברים שנושאים נרתיק עור על הכתפות כדי להחזיק בו עטים, וגברים פרוגרסיביים יותר לובשים חולצות בעלות שרוול קצר. מדי פעם הם לובשים חולצות משובצות או חולצות בצבע אדום-דובדבן, החורגות שתיהן מסגנון הלבוש המצופה. שינויים נפוצים אחרים מהעשור האחרון כוללים בגדים צבעוניים יותר, נעלי ספורט לעבודה, וולקרו המשמש לעתים קרובות – מתוך כבוד לאיסור על כפתורים – לרכיסת מעילים או פרטי לבוש אחרים במקום קרסים וסיכות תפירה. עם זאת, אף אחד מניצוצות האופנה האלה לא יופיע בטקסי יום ראשון בכנסייה, שם זוכה קוד הלבוש למשנה חשיבות.

בניגוד לאנשים מודרניים, שמקבלים שינויים בברכה ומהללים את כל הגאדג'טים החדשים שמופיעים בחיינו, בני ובנות האמיש מוקירים סבלנות ואטיות, ומתנגדים לשינוי – ובייחוד לשינוי לשם שינוי. לנוכח הכבוד הזה למסורות ותיקות, משקיפים מבחוץ עלולים לחשוב שהאמיש הם טיפוסים אפורים למדי. אבל אורח החיים של האמיש מעניק יתרונות רבים למי שבחרו בו. בתרבות שבה שפע האפשרויות הזמינות לנו מוביל לעתים לחרדה, ושבה הדגש הרב על אינדיבידואליות עומד לעתים קרובות בסתירה לרצוננו להשתלב בקבוצה,13 הריסוּן והצניעות שמאפיינים את האמיש אינם רק דרך להתקומם נגד הלחצים של העולם המודרני, אלא שהם גם דרך מחוכמת למצוא שביעות רצון אישית דווקא על-ידי היעתרות לקבוצה. אולי האמיש יודעים דבר מה שכל שאר האנשים עדיין מתקשים לקבל: האטיות מסבה לאדם אושר ייחודי משלה.

 

כן, שוב אנחנו כאן...

יש לנו בקשה. "אלכסון" ניתן לכם חינם. כתב העת הוא מקום של קריאה שקטה וטיפוח של אנושיות, מפלט מן החום והרעש. לכן החלטנו שלא יהיו ב"אלכסון" פרסומות או הודעות חסות. הפקת כתב עת כזה דורשת השקעה רבה של עבודה וכסף. לכן אנו זקוקים לכם: בואו, תמכו באלכסון והבטיחו את הקיימות של כתב העת.

לתמוך באלכסון

בילדותו חלב דוקטור דונלד קרייבּיל (Kraybill) פרות במחלבה מנוניטית במחוז לנקסטר, פסילבניה. כיום הוא המומחה המוביל בעולם לאמיש מהמסדר הישן. הוא עמית בכיר במרכז יאנג לחקר האנבּפּטיזם והפּייטיזם באליזבת-טאון קולג' בפנסילבניה, ומרצה רבות על אמונות אנבפטיסטיות.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרו
מערכת אלכסון מודה לגב' אניה ארונובסקי קרונברג (Anja Aronowsky Cronberg), עורכת Vestoj על הרשות לתרגם את המאמר.

Vestoj הוא מסגרת בין-תחומית לחשיבה ביקורתית על אופנה. היא כוללת כתב-עת שנתי, אתר  אינטרנט וכן פרויקטים מקוונים ובמציאות המוחשית העוסקים בנושאים מוגדרים כגון זיכרון חומרי, בושה, כוח, איטיות ועוד. כל פרויקט ב-Vestoj הוא שיקוף ופירוש של חשיבה ומנהגים עכשוויים כשהמוקד הוא האופנה ותרומתה לחברה. לפרטים נוספים, הקוראים מוזמנים ל-www.vestoj.com

תמונה ראשית: "אפילו לבני האמיש יש כביסה מלוכלכת", תצלום: dawgfanjeff

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי דונלד ב' קרייבּיל, VESTOJ.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על הולכים בזמן של אלוהים