הושט היד וגע בה

כל חפץ מעשה ידי אדם הנשלח למסלול המקיף את כדור הארץ ימצא את מותו בבעירה. הוא יצנח ממסלולו, ויושמד עד מהרה על ידי האטמוספרה שלנו, או יוותר מת בבית קברות האורביטלי של רכבי חלל שהוצאו משימוש, וגורלם הוא לזהם את האקסופירה שלנו ולאט אך בבטחה לשוב, באותו מסלול שיקריב אותם קורבן בדרכם חזרה אל כוכב המוצא שלנו.

האפשרות הראשונה, האלימה יותר, היא המועדפת. כשמחזור החיים של כלי טייס חללי מגיע לקיצו והוא מוצא רשמית משימוש, עצם נוכחותו במסלול המקיף את הארץ מהווה סכנה. המשך התחזוקה של כלי כזה היא יקרה ותובעת משאבים כמו כוח עבודה שיעקוב וילמד את תנועותיו, ודלק שיאפשר לו להמשיך לנוע. אבל לשם מה? והמאמץ יהיה גדול יותר עבור כלי טייס שהיו שם במשך שנים אם לא עשרות שנים –  כי הטכנולוגיה שלהם התיישנה. ממשלות ומשקיעים שואלים את עצמם את השאלה הלגיטימית אם יש היגיון בשימור תחנות חלל ולוויינים במקום להשקיע בפיתוחם של חדשים. דיונים כאלה התרחשו בשנה שעברה בנוגע לטלסקופ החלל ״האבּל״, שחמק רק במזל מפירוק בעקבות הצלחת השיגור והתפעול של טלסקופ החלל ״ג׳יימס ווב״. אבל אם אובייקט כזה מושאר לשייט ללא תכלית בחלל, בלי פיקוח והנחייה, הוא הופך בסופו של דבר לפסולת –  גוש מתכת מאיים ובלתי נשלט שעלול להתרסק אל תוך אחד מרכבי החלל המתפקדים, ובכלל זה כאלה שיש על סיפונם בני אדם. גודל מצבור השברים אינו משנה; אפילו גרגר עלול להספיק כדי לגרום להתנגשות אסונית. בשנת 2016, גרגר כזה הספיק כדי לסדוק את היחידה ״קופולה״ של תחנת החלל הבינלאומית; אילו היה גדול מסנטימטר, הוא עלול היה לחדור את מגני יחידות הצוות של תחנת החלל.

המסלול הנמוך המקיף את כדור הארץ מכיל מגוון של חלקי פסולת חלל שנצבר בשישים וחמש שנה של שיגורים לחלל, ובכלל זה לוויינים שיצאו משימוש, חלקים שנשרו כתוצאה מהתנגשויות, ושברים שונים שהופרדו מכלי טייס בחלל בשלבי השיגור

האיום הזה הולך וגדל. נכון לחודש יולי 2023, פיקוד הגנת האוויר והחלל של צפון אמריקה עוקב אחר 44,900 אובייקטים בחלל, ומדובר רק באובייקטים בעלי גודל משמעותי. יתרה מכך, המסלול הנמוך המקיף את כדור הארץ מכיל מגוון של חלקי פסולת חלל שנצבר בשישים וחמש שנה של שיגורים לחלל, ובכלל זה לוויינים שיצאו משימוש, חלקים שנשרו כתוצאה מהתנגשויות, ושברים שונים שהופרדו מכלי טייס בחלל בשלבי השיגור. לווין ריגול סובייטי שאינו פעיל ויחידת שיגור של טיל סובייטי הגיעו למרחק שישה מטרים בלבד זה מזה בינואר השנה; התנגשות ביניהם הייתה עלולה לייצר אלפי פיסות פסולת חדשות ומסוכנות. הערכה משנת 2020 מדברת על 8000 טון של פסולת הסובבת את הארץ, מספר שצפוי לגדול. מאחר שאין עדיין כל תוכנית לסילוק הפסולת הזו, למפעיליהם של כלי הטיס בחלל אין ברירה אלא לנווט בינות לחלקי הפסולת המסוכנים המתקרבים אליהם ולקוות לטוב.

מיפוי של אשפת החלל

אני חוקר את הנושא כבר שנים. בשל הרקע שלי באדריכלות, עם דגש על מבני חלל, התחלתי במחשבה על בסיסים ירחיים וסביבות מגורים מחוץ לכדור הארץ. כל תוכנית שיצרתי נועדה במיוחד לנוף ירחי מסוים; בלב הניסיונות הללו עמד פיתוח טכניקות בנייה המבוססות על טכנולוגיה שנוכל ליישם כעת. אולם, ככל שצללתי עמוק יותר אל הפרטים המעשיים של פרויקטים אלה, התגלתה בפניי בעיה מאיימת –  כזו החורגת מתחום האדריכלות, ומהדהדת את המורכבויות של חקר החלל בכלל.

התעלומה כרוכה בלוגיסטיקה המורכבת של הובלת חומרים חיוניים במרחב הקוסמי. הקושי כאן חורג מעבר לחדשנות אדריכלית, והוא כולל את האתגר המהותי של הקמה ושימור של קשר יציב בין כוכב הבית שלנו לבין העמדות הרחוקות הללו שמחוץ לכדור הארץ. אף שנראה כי במידת מה ניתן להשתמש במשאבים על הירח לצורך חלק מן הבניה, קשר יציב עם כדור הארץ נותר חיוני לאורך כל מחזור החיים של סביבת המגורים. החידה מרובת הפנים הזו הולידה מסלול חקירה חדש, המשלב חדשנות הנדסית עם עקרונות של קיימוּת, כדי להתמודד עם הבעיה הגדלה של פסולת החלל –  מה אם אפשר יהיה להשתמש בפסולת הזו עצמה כדי לקיים את החיבור הזה?

הסיבה הראשונה לעצור את יצירת פסולת החלל היא הבזבוז המהותי שיש בכך. כרגע, שיגורי טילים הם חלק גדול מן המכשול בפני חקר חלל בר קיימא. אפילו טכנולוגיה שניתנת לכאורה לשימוש רב פעמי, למשל ״פאלקון 9״ של SpaceX, אינה בת קיימא –  לא רק בשל בזבוז הדלק, אלא גם בגלל שרקטות ההאצה מושלכות אל המסלול המקיף את כדור הארץ ובגלל המטענים עצמם.

אירועים אסוניים הם נדירים ביותר. אולם, לא ניתן לומר זאת גם על שיגורים מסחריים. בין השנים 2000-2016, כמעט אחד משלושה שיגורים של לוויינים קטנים נכשלו, ושיעור זה גדל ככל שמספר השיגורים בשנה גדל. השיגורים הכושלים הללו תרמו בקביעות לכמויות פסולת החלל

תעשיית השיגורים לחלל מייצרת פחות פחמן הנפלט אל האטמוספרה מאשר ענף התעופה, ואולי זה הדבר שתרם להיעדר הבהילות. אולם, ההשוואה הזו עשויה להטעות, כי טילים פולטים רעלנים בגובה רב יותר, והשפעתם של אלה על האטמוספרה עלולה להיות ממושכת יותר. ישנו גם חשש שחלקיקי פחמן שנפלטים על ידי הטילים עשויים לשנות לרעה את פני כדור הארץ, משום שהם סופחים חום ומחמירים את השינוי באקלים; פליטות פחמן שחורות מטילים מסוגלות ללכוד חום ברמה של פי חמש מאות לעומת כל מקורות הפחם האחרים ביחד, והן מעצימות כך את התחממות הכדור. שיגורי טילים כיום, אופקיים או מסורתיים, בין אם הם עושים שימוש בציוד רב פעמי או לא, כולם נשענים על אותו חומר הנעה, והם פולטים ביחד לאטמוספרה בסביבות גיגה-גרם אחד של פחמן שחור מדי שנה. מאחר שמספר השיגורים עתיד לגדול, הכמות השנתית עלולה לגדול לעשרה גיגה-גרמים בתוך עשורים ספורים.

וככל שמספר השיגורים יגדל, כך עלול מספר השיגורים הנכשלים לגדול –  גם אם שיעורם היחסי של הכישלונות יישאר ללא שינוי. כל עוד שיגורים מאוישים עם אסטרונאוטים מתוכננים בקפידה ובביטחון, אירועים אסוניים הם נדירים ביותר. אולם, לא ניתן לומר זאת גם על שיגורים מסחריים. בין השנים 2000-2016, כמעט אחד משלושה שיגורים של לוויינים קטנים נכשלו, ושיעור זה גדל ככל שמספר השיגורים בשנה גדל. השיגורים הכושלים הללו תרמו בקביעות לכמויות פסולת החלל.

לווייני CubeSat ששוגרו מתחנת החלל הבינלאומית באוקטובר 2012. תצלום: NASA

האם נוכל להשתמש בכל פסולת החלל הזו שימוש חוזר? ״במובן המודרני, מִחזור קשור הדוקות למושגים של קיימות, משאבים מדלדלים, הרס אקולוגי ומחיר כספי וגם כזה הנגבה מן הסביבה״, כותבות ויקטוריה סיינסבורי (Sainsbury) ורויליאנג ליו (Ruiliang Liu), מומחיות לארכאולוגיה ולתולדות האמנות. אבל זוהי גם פרקטיקה קדמונית שנובעת מכורח ומסמליות.

חפצים עשויים אבן, מינרלים, מלט, בדים, חרסים ועצמות מציגים עיצוב מחדש ותיקון, המגלמים את השימוש המעשי מחדש באותו חומר. בעוד שמינרלים כמו מתכת וזכוכית, שניתנים להתכה ויציקה מחדש, אינם מציגים את השינויים הללו באופן הנראה לעין, גם הם מוחזרו לאורך מאות שנים. אובייקטים כאלה משנם את ייעודם ומטרתם בכל פעם שהם משונים ונולדים מחדש, והסמליות או ההיסטוריה שמאחוריהם אינן נלקחות בחשבון.

המילה Spolia, שפירושה בלטינית ״שלל, שיירים״, מוגדרת כחלקים אדריכליים שהוצאו מהקשרם המקורי והם משמשים מחדש בהקשר אחר, כלומר חלקים של מבנים שהושתלו אל תוך מבנים אחרים. דוגמה לשימוש לא מכוון בספוליה הוא המאוזוליאום בהלירקנסוס (כיום בודרום, בתורכיה). בעקבות קבורתו בגלל רעידת אדמה, גם אבירי סנט ג׳ון וגם התורכים שהתיישבו מאוחר יותר באזור, ראו במונומנט לשעבר מקור נוח לחומרי בנייה, והשתמשו בספוליה כדי לבנות טירה ובתים בהתאמה.

מדי פעם, חלקים וחפצים מסוימים נבחרו במיוחד בשל משמעותם הסמלית. למשל, בקשת קונסטנטינוס שברומא, שולבו חלקים של פסלים שהוקדשו במקור למרקוס אורליוס וטראיאנוס, כדי לסמל את גדולתו של קונסטנטינוס, הדומה לגדולתם. באופן דומה, בתקופה הביזנטית, נהגו להשתמש בעמודים ממקדים יווניים עתיקים ולשלב אותם בכנסיות, כדי לסמל את ניצחון הנצרות.

שימור ההיסטוריה של חקר החלל היא סיבה טובה מאוד לשימור מבני חלל ישנים. בשנת 2007, הצבא הסיני השתמש בטילי קרקע כדי לפגוע ולהרוס את לוויין מזג האוויר שלהם ״פֶנגיוּן-1c בעודו חג סביב הארץ. על פי הערכת נאס״א, טיל הניסוי נגד לוויינים יצר יותר ממאה חלקי פסולת המקיפים את כדור הארץ, כשאר 2600 מאלה גדולים מעשרה סנטימטרים. שנת 2900, הלוויין הרוסי הנטוש ״קוסמוס 2251״ התנגש בלוויין פעיל של תאגיד התקשורת האמריקני אירידיום, והפיץ לכל עבר חלקי פסולת גדולים. התקרית, בנוסף לניסוי הטיל נגד לוויינים הסיני, אחראים למרבית חלקי רכבי החלל הסובבים כיום סביב כדור הארץ.

שרידי חלל אלה מציעים נרטיב רב פנים על אודות החקר האנושי את הקוסמוס ועל ערכינו כאן על פני הארץ. בו זמנית, זיהום החלל בפסולת מספר סיפור אחר, סיפורה של תרבות צריכה וצרכנות בזבזנית שאינה חושבת כמעט על מורשתה שלה, והיא נעדרת תבונה ומוטיבציה

רכבי החלל השונים הללו –  שרידים של עבר חשוב ומרתק –  מרוסקים כיום לחלקים. שימור מבנים כאלה יספק במקום זאת תובנות בנוגע למרוץ לחלל, המלחמה הקרה, פוליטיקה גלובלית, הוצאות ממשלתיות ועסקיות, טכנולוגיות חדשניות וסיפורים שלובים של דורות. קשרים מוחשיים לנקודות ציון משמעותיות בחקר החלל. הם מציעים לנו חלון אל הניצחונות, האתגרים והניסיונות שעיצבו את מסעה של האנושות אל מעבר לכוכב הבית שלנו. שרידי חלל אלה מציעים נרטיב רב פנים על אודות החקר האנושי את הקוסמוס ועל ערכינו כאן על פני הארץ. בו זמנית, זיהום החלל בפסולת מספר סיפור אחר, סיפורה של תרבות צריכה וצרכנות בזבזנית שאינה חושבת כמעט על מורשתה שלה, והיא נעדרת תבונה ומוטיבציה.

בעת שאנו חוזרים לחקר החלל, הרעיון למחזר מצריך להתגבר על מכשולים מהותיים. אנו יודעים ששיגור ציוד ואספקה למסלול הלווייני הנמוך ולמסלול הגאוסטציונרי כרוך במחיר יקר ותוספת של מחזור הציוד רק מגדילה את ההוצאות. יתרה מכך, מחזור חומרים בסביבה של מיקרו-כבידה כרוכה באתגרים וסיכונים טכניים ייחודיים. על אף מהמורות אלה, המניע קיים. סוכנות החלל האירופית, למשל, זיהתה את הפוטנציאל של טכנולוגיות מחזור בחלל והיא בוחנת אפשרויות לקיום כלכלות מחזוריות מחוץ לאטמוספרת כדור הארץ. תשומת הלב העיקרית מופנית לטכנולוגיות שיופעלו על חפצים בעת שאלה מקיפים את כדור הארץ, והן נועדו קודם כל לאובייקטים קטנים, דבר שיסלול את הדרך לתיקון, שדרוג ותדלוק לוויינים בעודם במסלול, תוך כדי פתרון הבעיה ההולכת וגדלה של הצורך לסלק פסולת חלל. התוכנית לבניית רכב החלל של חברת נורת׳ורפ גראמן, Mission Extension Vehicle (MEV) , למשל, כוללת רכבי חלל שנועדו להיפגש עם לוויין גאו-סינכרוני מסחרי ולהתחבר עליו כדי לספק לו טיפולים מאריכי חיים. בשנת 2020 ה-MEV1 התחבר בהצלחה ללוויין Intelsat 901, ואילו ה-MEV2 התחבר שנה לאחר מכן ללווין Intelsat 1002. התועלת המעשית הראשונה היא האפשרות לצמצם את חומרי השיגור החדשים המגיעים מכדור הארץ; נוכל גם לחסוך מקום ומשקל יקרים ברכבי החלל, וכך לאפשר משימות ארוכות ומורכבות יותר.

מפגש בין רכב MEV ללוויין IS-10-02

בקרוב, לוויינים צפויים לשאת פחות דלק ומכשור גדול יותר. המטה היא לבנות אותם בצורה מודולרית, קלים להרכבה, ולתכנן אותם כך שאפשר יהיה לתקן או להיפטר מחלקים שנשחקו בעת שהלוויין במסלול. ומאותה סיבה ששקעים ותקעים חשמליים מיוצרים בצורות סטנדרטיות, החלו דיונים על סטנדרטיזציה של מנגנוני עגינה, כדי להקל על דגם אחת של רכב שירות חללי להיצמד ללוויינים שונים. על אף ההבטחה הראשונית, הארכת חייהם של לוויינים מספקת רק פתרון זמני לבעיית פסולת החלל, ובסך הכול מעכבת את הבלתי נמנע: ההתיישנות המהירה של הטכנולוגיה והצורך ההולך וגובר בתיקונים, שבגללם רכבי שירות חלליים יצרכו יותר דלק, דבר העשוי לקזז כל יתרון.

בגישה הנוכחית, למבנים בחלל יש תוחלת חיים סופית. בהקשר זה, האפשרות המעשית היחידה שנותרה היא הפקת חומרי גלם; הצלת מרכיבים וחומרים בעלי ערך מפסולת החלל, כדי לבנות רכבי חלל חדשים ולבצע תיקונים

מתברר כי בגישה הנוכחית, יש למבנים בחלל תוחלת חיים סופית. בהקשר זה, האפשרות המעשית היחידה שנותרה היא הפקת חומרי גלם; הצלת מרכיבים וחומרים בעלי ערך מפסולת החלל, כדי לבנות רכבי חלל חדשים ולבצע תיקונים. וברגע שחומרים כאלה מופקים, הגופות שנותרות יושלכו שוב אל בית הקברות האורביטיאלי.

״ביחד עם [תחנת החלל מיר] יסיימו את חייהם, ספר תנ״ך, קוראן, אחד עשר טון של ציוד מדעי, יותר ממאה ספרים שהותירו בה האסטרונאוטים, ״חממה״ לגידולים ניסויים, פריטים אישיים שהשאירו במקום למעלה ממאה מבקרים, פטריות שהגיעו לשם ללא הזמנה, צילם של יורי גגרין –  האדם הראשון בלל –  והתקוות והחלומות של האומה״.

כך כתבו אמליה ג׳נטלמן וטים רדפורד בשנת 2001 ב״גארדיאן״, כשתחנת החלל הרוסית הוצאה משימוש ונפלה אל כדור הארץ. סוכנות החלל הרוסית בחרה לראות ב״מיר״ גוש מקולקל ומרקיב של מכונות מחלידות, וכפי שסרגיי גורבנוב, דובר הרשות אמר לעיתון:

״הטכנולוגיה מיושנת ואין לנו כסף לתיקונים. שום מחקר אינו מתבצע כרגע בתחנה, והמשלחות האחרונות הוקדשו אך ורק לתיקונים של ׳מיר׳. כבר אין בתחנת החלל שום תועלת״.

עם זאת, בעיני הציבור, ״מיר״ גילמה תקופה של הישגים קוסמיים, 140 טון של מתכת אינטלקטואלית. האיכות האינטלקטואלית הזו מצויה גם בחומרים עצמם שמהם עשויה תחנת החלל הבינלאומית (ISS); המתכת הזו ראתה יותר מ-250 בני אדם מ-21 מדינות שביקרו בה, מספר מדהים של 269 פעילויות בוצע עד כה מחוץ לתחנה, והושלמו בה יותר משלושת אלפים ניסויים בעודה גומאת מיליארדי קילומטרים בחלל. אבל החשיבות שלה חורגת מעל ומעבר להישגיה המדעיים. תחנת החלל הבינלאומית, הפרויקט המשותף של חמש סוכנויות חלל מ-15 מדינות, נחנכה בשנת 1900, והיא מאוכלסת ללא הרף מאז נובמבר 2000. היא הייתה ההישג המפואר של ראשית המאה ה-21, סמל למדע, דיפלומטיה ושיתוף פעולה בינלאומי בעולם שלאחר המלחמה הקרה, שבו החלל נתפש כמורשת המשותפת של האנשים כולם. תחנת החלל הבינלאומית היא החפץ הגדול ביותר, מעשה ידי אדם, המקיף את כדור הארץ. משקלה 420 טון ועלותה בנייתה ותפעולה מוערכת ב-150 מיליארד דולר.

תחנת החלל מיר כפי שהיא נראתה ממעבורת החלל "אנדבור" לקראת מפגש STS-89. תצלום: NASA

היא גם צפויה להיות מוצאת משימוש בשנות השלושים של המאה הנוכחית. במילים אחרות, היא צפויה להתרסק אל ״בית הקברות לחלליות״, בנקודת נמו שבאוקיאנוס השקט, הנקודה הרחוקה ביותר מכל יבשה. עלות התפעול השנתית של התחנה, 3 מיליארד דולר, ביחד עם האתגרים הטכניים שבתחזוקתה אחרי שתוכנית מעבודות החלל הסתיימה, והקושי בשינוע חלקי חילוף גדולים, תורמים כולם לאפשרות שהיא תהפוך למקור הגדול ביותר של פסולת חלל מאז ומעולם.

ישנו לכל זה פתרון: וו חלל, מבנה בחלל שיוכל להניף חומרים מכדור הארץ על המסלול ההיקפי הקרוב אליה ומעבר לו

ישנו לכל זה פתרון: וו חלל, מבנה בחלל שיוכל להניף חומרים מכדור הארץ על המסלול ההיקפי הקרוב אליה ומעבר לו. היכולת להתמודד עם פסולת ולבנות מבנים בחלל תובעת שינוי פרדיגמה, כזה שיעודד אותנו לחפש הזדמנויות ואפשרויות שאחרת עלולות לא להיות מנוצלות.

במקרה כזה, המשאב הלא מנוצל הוא המכנה המשותף שחולקים כל האובייקטים החלליים שיצרנו: מסה. מראשית חישובי העומסים הקפדניים ועד היום, הצטברותה של מסה במסלול המקיף את כדור הארץ יכולה להיות נכס מפתיע בערכו.

חשבו על עצם המורכבות והמחיר של שיגור אובייקטים לחלל. טילים, על כמויות הדלק העוצמות שהם צורכים והשיעור הגדול של כישלונות השיגור, עדיין עומדים בפני אתגר עצום כשהם נדרשים להגיע לגבהים שיאפשרו להם להיכנס למסלול הקפת הארץ. יתרה מכך, לנוכחותם של חפצים חלליים באותו מסלול יש יתרון נוסף –  שליטה. להבדיל מאובייקטים טבעיים כמו אסטרואידים, שמסלוליהם עלולים להיות בלתי צפויים וכאוטיים, האובייקטים שייצרנו אנו יכולים להיות מוצבים בדייקנות שתמנע סיכונים פוטנציאליים, ותקל על הקושי הלוגיסטי. לשם דוגמה, הקשר עם  Envisat, אחד מלווייני התצפית הגדולים ששוגרו אי פעם –  אורכו 26 מטרים ורוחבו עשרה מטרים –  נותק בשנת 2012 והוא הפך לאחד מפיסות הפסולת הגדולות ביותר המקיפות אותנו. המסלול שלו עדיין מבוקר על ידינו בקפידה.

ללוויין זה יש פוטנציאל להפוך לרכיב מרכזי עבור הצעד הבא בטיסות החלל –  מערכות שיגור שאינן מבוססות על טילים, דוגמת וו החלל, שיתכן כי יזדקקו לעוגן, אובייקט גדול ממדים שיספק יציבות, וכבר נמצא בעצמו בחלל.

בעוד הרצועה מסתובבת, משקולת הנגד מייצרת כוח צנטריפוגלי, ומותחת את הרצועה. חלליות ומטענים יכולים להיות מחוברים לרצועה ומשוחררים אל החלל כשהם מגיעים אל התאוצה הנדרשת, שבעיקרון 'תולה' אותם במסלול המקיף את הארץ

רעיון וו החלל נמצא בבדיקה כבר מחצית המאה; מדובר ברצועה ארוכה וחזרה שתימשך מבסיס ראשי על פני כדור הארץ על החלל. הקצה האחר שלה, משקולת נגד כמו Envisat, ימשיך במסלול המקיף את כדור הארץ. בעוד הרצועה מסתובבת, משקולת הנגד מייצרת כוח צנטריפוגלי, ומותחת את הרצועה. חלליות ומטענים יכולים להיות מחוברים לרצועה ומשוחררים אל החלל כשהם מגיעים אל התאוצה הנדרשת, שבעיקרון ״תולה״ אותם במסלול המקיף את הארץ. המסה הגדולה של משקולת הנגד ומיקומה הקבוע בחלל יפעלו כמו נקודת משען למערכת כולה, ויאפשרו לרצועה לשמור על מומנטום ההעברה. בהתאם לאורך הרצועה, החומרים ומאפייני סיבוב מסוימים של וו החלל, המומנטום שיועבר למטענים יוכל פוטנציאלית להביא אותם אל מעבר למסלול המקיף את כדור הארץ, עד לגופים שמיימיים אחרים. בעתיד הרחוק יותר, ווי חלל יוכלו להימתח לאורך שלושה גופים שמיימיים –  כדור הארץ, הירח ומאדים –  וליצור רשת רציפה המחברת ביניהם.

איור רעיוני של פעולת וו החלל HASTOL. תצלום באדיבות אוניברסיטת סטנפורד (במאמר המקורי)

בשנת 2000, בואינג ערכה את מחקר שכותרתו ״שיגור מטוס היפר-סוני באמצעות רצועה אל המסלול המקיף את כדור הארץ (Hypersonic Airplane Space Tether Orbital Launch  או HASTOL), שבדק את ההיתכנות של שימוש בוו חלל לשיגור מטענים אל המסלול המקיף את כדור הארץ. מחברי המחקר הצהירו כי איננו צריכים ״חומרים פלאיים״ כמו ננו-צינוריות פחמן כדי להכין את רצועת וו החלל, וכי חומרים קיימים, שכבר זמינים מסחרית, יצלחו לשם כך. האתגרים העיקריים נמצאים בתכנון ובבנייה של וו חלל, כמו הבטחת חוזקה של הרצועה כך שתעמוד בכוחות המעורבים, והגנתה מהשפעות של חמצן אטומי. בשלב הבא, המחקר הסיק שאין סיבות טכניות מהותיות שיימנעו את הגשמת הרעיון.

המחקר התמקד בעיקר בהיתכנות של שימוש בוו חלל לשיגור מטענים אל המסלול המקיף את כדור הארץ, ולא בדק לעומק את פרטי הפרטים של משקולת הנגד. אבל ברגע שנתחיל לתכנן מערכות מבוססות חלל כאלה, נגיע לשלב שבו מושגים של מחזור, שימור תרבותי וטיסות לחלל יתלכדו לכדי פתרון אחד מקיף.

ברגע שתחנת החלל הבינלאומית תהיה במקומה, תכנון נקודות חיבור המסוגלות לעמוד בכוחות שכבל מסתובב יפעיל יהיה קריטי. כשהנקודות הללו יהיו במקומן, אפשר יהיה להשתמש בכבל וו החלל ולחברו לתחנת החלל

מתברר כי המועמדת המבטיחה ביותר לשמש כמשקולת נגד היא תחנת החלל הבינלאומית, אבל השליטה בפוטנציאל הזה תובעת צעדים מכריעים רבים. ראשית, יהיה עלינו להפסיק את פעולת התחנה ולסלק מרכיבים מסוכנים. שנית, היה עלינו להוריד את רמת הלחץ וליצור יציבות מרבית במבנה. כמו כן, הנעה נוספת תידרש כדי למקם את התחנה בגובה רב יותר. ברגע שתחנת החלל הבינלאומית תהיה במקומה, תכנון נקודות חיבור המסוגלות לעמוד בכוחות שכבל מסתובב יפעיל יהיה קריטי. כשהנקודות הללו יהיו במקומן, אפשר יהיה להשתמש בכבל וו החלל ולחברו לתחנת החלל.

על פי התוכניות האחרונות לבניית וו חלל, משקולת הנגד חייבת להיות גדולה משמעותית מן המטען –  ביחס של פי אלף לפחות. לכן, כדי להעצים את יכולות וו החלל לטפל במטענים גדולים יותר, משקולות נגד נוספות, כמו לוויינים שיצאו משימוש, עשויות להתחבר לתחנת החלל הבינלאומית, וכך להגדיל את המסה ואת היעילות במעין התמזגות בדיעבד.

ברור שההריסה הקרבה והולכת של תחנת החלל הבינלאומית מייצגת החלטה המעידה על דרכינו המודרניות, כמו גם על הזדמנות שהוחמצה לשמר חפץ היסטורי רב ערך בתולדות חקר החלל של בני האדם. הזדמנות שהוחמצה גם להאיץ את הקידמה

מה שהחל כשילוב של התקדמות טכנולוגית ופסולת –  הצטברות של חומר רב בחלל –  הפך כעת לנכס רב חשיבות, שמעצב מחדש את יסודות טיסת החלל. אימוץ הפוטנציאל הלא מנוצל של אובייקטים חלליים ופסולת עשוי להוביל אותנו לשינויים בתכנון שחורג מעבר לתפישת אובייקטים כחלקים פוטנציאליים של שלם גדול יותר. השינוי הזה ינחה את תפישתם מלמטה למעלה, אגב אימוץ גישה חדשה שבה כל אובייקט מתוכנן, מעוצב ונבנה מתוך כוונה לשמר ולמחזר אותו בתוך פרדיגמה של טיסות חלל המבוססת על תחכום וקיימות, ובעצם משמרת ערך תרבותי ומשנה את המערכת הבזבזנית הנוכחית שלנו.

ברור שההריסה הקרבה והולכת של תחנת החלל הבינלאומית מייצגת החלטה המעידה על דרכינו המודרניות, כמו גם על הזדמנות שהוחמצה לשמר חפץ היסטורי רב ערך בתולדות חקר החלל של בני האדם. הזדמנות שהוחמצה גם להאיץ את הקדמה. על ידי שילוב של מבנים שאינם בשימוש בתוך מערכות חדשות, נבנה ארכיון דינמי, מארג חי שמציג את ההתקדמות מרחיבת הגבולות שלנו בחלל ומאפשר חקר של עולמות חדשים.

אנגלוס אלפאזיס (Alfazis) הוא אדריכל בעל רקע במחקר, המתמחה באדריכלות ומבנים בחלל. הוא מתגורר באתונה, יוון.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תרגם במיוחד לאלכסון: דפנה לוי

תמונה ראשית: הזרוע הרובוטית Canadaarm2 עם הזרוע הרובוטית Dextre בתחנת החלל הבינלאומית ISS, בגובה 420 ק"מ מעל לחצי האי ערב (26 באוקטובר 2023), תצלום: NASA