הזדמנות אפריקנית

מה יכול (או אולי צריך) לעשות רופא ישראלי באפריקה? ד"ר אפי הלפרין היה שם
X זמן קריאה משוער: 18 דקות

אחת השאלות המפורסמות בהיסטוריה מיוחסת לעיתונאי הבריטי-אמריקני הנרי מורטון סטנלי שבנובמבר 1871, עת הוא פגש, על גדות אגם טנגניקה ג'נטלמן סקוטי, שהקשר עמו אבד שש שנים קודם לכן: "ד"ר ליווינגסטון, אני משער?"

מים רבים זרמו מאז בנהר הקוֹנגוֹ, שאחר מסלולו התחקה אותו עיתונאי הרפתקן, ובמפלי ויקטוריה, שאת קיומם חשף המיסיונר ומגלה הארצות שהלך לאיבוד. בתקופה זו הוכח שמיקרובים – חיידקים, טפילים, פטריות ונגיפים – גורמים למחלות קטלניות רבות; תכנית להקמת מדינה יהודית באוגנדה נדונה בכובד ראש בקונגרס הציוני השישי, אך ירדה מהפרק שנתיים מאוחר יותר; ד"ר אלברט שווייצר – תיאולוג, פילוסוף, נגן עוגב ורופא, הקים בית חולים בלָמְבָּרֶנֶה, כיום במדינת גבּון, טיפל במסירות באלפי תושבים מקומיים שסבלו ממחלות קשות, ואף נקבר במקום שכה אהב לאחר שהלך לעולמו בשיבה טובה; האנושות עברה טלטלות ענק, לרבות שתי מלחמות עולם שהתנהלו בחלקן בשטחה של אפריקה, וגם  רצח עם מפלצתי על אדמת אירופה, שמחק כשליש מהעם היהודי אך לא הצליח להעיר מאדישותם את רוב המנהיגים והתושבים של המדינות הנאורות לכאורה; פותחו חיסונים, סוגים רבים של אנטיביוטיקה ותרופות יעילות רבות אחרות; תושבי היבשת השחורה, שחיו במשך תקופה ארוכה תחת שלטונות קולוניאליים, זכו במדינות עצמאיות משלהן, אף כי רובן נשארו עד היום בלתי מפותחות ועם שיעורי תחלואה ותמותה גבוהים – בעיקר ממחלות זיהומיות הניתנות לטיפול; ויהודים מכל רחבי הגלובוס, לרבות פליטי השואה, התנקזו לארץ ישראל והקימו בה את ביתם.

רופאים ממדינות מפותחות יכולים לנסוע לעזור למערכות הבריאות הרעועות במדינות מתפתחות, גם כשכתבי הטלוויזיה מפנים את עדשות מצלמותיהם לכיוונים אחרים

מפלי ויקטוריה

מפלי ויקטוריה. תצלום: זו'ליין לגארד.

במהלך ששים ותשע שנות קיומה הפכה ישראל למדינה מודרנית, מבוססת מבחינה כלכלית ומתקדמת בתחומים רבים: בחקלאות, בתעשיות הביטחוניות, בהי-טק, ברפואה בכלל וברפואת חירום בפרט. מעין הגשמה של נבואות ישעיהו בן אמוץ "כי מציון תצא תורה" ו"ונתתיך לאור גויים". בעשרות השנים האחרונות, למשל, מיד לאחר שאירעו אסונות המוניים ברחבי העולם – מתורכיה הסמוכה ועד יפן והאיטי המרוחקות – ארגן צה"ל במהירות וביעילות משלחות רפואיות גדולות ומצוידות היטב, כדי להגיש עזרה ראשונה לנפגעים. בעברי הרחוק כבר יצאתי פעמיים כדי לטפל בחולים ובפצועים במהלך אירועים כאלו: בקיץ 1994 לגבול רואנדה, שם התנהלה אז מלחמת אזרחים עקובה מדם, שבעקבותיה התפתחו מגיפות קשות של כולרה ודלקת קרום המוח; ובחורף 2001, עת התרחשה רעידת אדמה חזקה בצפון-מערב הודו, שבה נפצעו ונהרגו עשרות אלפי אנשים. ניסיוני לימד אותי שהגשת סיוע רפואי מיידי לנפגעים לאחר אסון הוא מעשה חשוב; שהכשרתם של צוותי הרפואה המקומיים להתמודד טוב יותר עם התחלואה בעקבות אסונות כאלו היא משימה חשובה לא פחות; אך בעיקר, שרופאים ממדינות מפותחות יכולים לנסוע לעזור למערכות הבריאות הרעועות במדינות מתפתחות, גם כשכתבי הטלוויזיה מפנים את עדשות מצלמותיהם לכיוונים אחרים, ולתרום רבות לשיפור איכות החיים של חלק מהתושבים.

 

למה הפכנו לרופאים?

אפשר להתייחס לרפואה כאל מקצוע רגיל, ולעוסקים בו כאל מעניקי שירותים שונים ללקוחות הסובלים מבעיות בריאות. על פי תפישת עולם צרה זו, המחויבות של הרופא היא רק לחולים שלו, וכל שעליו לעשות הוא לרכוש השכלה מתאימה, לקבל תעודת הסמכה, ולטפל בחוליו תוך שמירה על חוקי המדינה שבה הוא עובד ועל כללי הגילדה אליה הוא משתייך.

הידע המקצועי שלנו שייך למין האנושי כולו, ולכן מצופה מאתנו להיות נכונים לרפא חולים – בני כל הגזעים, הצבעים, המגדרים, הגילים, המעמדות, הדתות והלאומים – באשר הם

מיותר לציין שאנו, הרופאים, איננו מסכימים עם גישה זו. אנחנו רואים את עצמנו לא רק כבעלי מקצוע אלא כהרבה יותר מכך: שליחים מטעם האל או מטעם איזה צו מוסרי עליון, מדענים המיצגים את הנאורות והקדמה, מחנכים המכבדים את מוריהם ואת תלמידיהם ואינם מפסיקים ללמוד וללמד, אנשים השואפים למצוינות ובעיקר בני אדם ערכיים, רגישים ואמפתיים, השמים תמיד את טובת הפציינט לפני זו של המטפל בו. כדי להוכיח זאת, אנחנו גאים להזכיר תפילות, שבועות ואמנות שונות שנוסחו במהלך 2500 השנים שחלפו מאז ימיו של היפוקרטס. בכולן יש דגש על מחויבותו של העוסק ברפואה להעניק טיפול לכל אדם חולה "באשר הוא חולה, אם זר אם נכרי, אם אזרח נקלה ואם נכבד" (מתוך השבועה העברית שחיבר פרופסור ליפמן היילפרין בשנת 1952), ולהקל על סבלו של הזולת "בלי הבדל בין עשיר ועני, ידיד ושונא, איש טוב ורע" (כפי שנכתב בתפילה המיוחסת לרמב"ם).

מחלקת אשפוז אפריקנית. תצלום: ד"ר אפי הלפרין

בנוסף, ראוי לשים לב שההשכלה הרפואית הרחבה של כולנו לא נרכשה רק באוניברסיטאות המקומיות שבהן למדנו, או מהפרופסורים שליוו אותנו בתקופות הסטאז' וההתמחויות השונות. מקורה גם בספרים ובמאמרים שכתבו עמיתינו בארצות אחרות, והיא מבוססת על מחקרים מדעיים שבוצעו בכל העולם, ועל ניסיונם של רופאים מכל העולם לאורך הדורות. הידע המקצועי שלנו שייך אפוא למין האנושי כולו, ולכן מצופה מאתנו להיות נכונים לרפא חולים – בני כל הגזעים, הצבעים, המגדרים, הגילים, המעמדות, הדתות והלאומים – באשר הם. רעיון אוניברסלי זה בא לידי ביטוי גם ב"הצהרת הרופא", שאומצה בספטמבר 1948 על ידי האסיפה הכללית של ההסתדרות הרפואית העולמית, הפותחת במשפט "אני מתחייב חגיגית להקדיש את חיי לשֵרות האנושות".

איננו פועלים מספיק לקידום הצדק החברתי במערכת הבריאות הארצית, ובדרך כלל גם לא מתעניינים כל כך באלו הרחוקים מעינינו – הזרים, הדחויים, החלשים והעניים

אלא שמילים יפות לחוד ומעשים לחוד: רובנו עסוקים בטרדות היום יום השוחקות, ומרוכזים בד' אמותינו. איננו עושים מאמצים כדי לדאוג לחלוקה הוגנת של המשאבים הרפואיים בעולם, איננו פועלים מספיק לקידום הצדק החברתי במערכת הבריאות הארצית, ובדרך כלל גם לא מתעניינים כל כך באלו הרחוקים מעינינו – הזרים, הדחויים, החלשים והעניים. ואם מדברים על עוני, עלינו גם להכיר בכך שההכנסה שלנו, ושל הרופאים בארצות המערביות בכלל, היא גבוהה מהממוצע, גם אם נדרשות שנים ארוכות עד שמתמחה צעיר בישראל מצליח להרוויח מספיק כדי לפרנס את משפחתו ברווחה. ככאלו, אנו מסוגלים לתרום הרבה יותר לטובת הציבור, Pro bono publico. לא רק כי זה הדבר הנכון לעשות, אלא גם כדי שכל אחד מאתנו יוכל בערוב ימיו לומר בלב שלם את שנכתב בשבועת הרופא בלטינית שחיבר הרופא היהודי אָמָטוּס לוּזִיטָנוּס בשנת 1599, כפי שתרגם לעברית ישעיהו ליבוביץ':

"אנשים רבים ריפאתי לא רק במסירות נפש אלא גם בחינם... כי טוב היה בעיני להשיב לחולים בעבודתי ובטיפולי את בריאותם שקיפחו, מאשר יעשירוני בנדיבותם ובהונם".

המקטרגים עלינו בוודאי יטענו בלגלוג שבעידן זה של חומריות ונהנתנות, הצפייה מרופאים שיתנדבו להקדיש חלק מזמנם וממרצם לעבודה שאינה מתגמלת אותם כספית אינה מעשית.

האמנם?

 

"העולם השלישי" - לנסוע או לא לנסוע?

אך גם הסנגורים האדוקים ביותר שלנו עשויים להרים גבה נוכח הרעיון שרופא ישראלי ייסע אל מעבר לים כדי לתרום שם מכישוריו, ולהשמיע הערות ביקורתיות בנוסח "עניי עירך קודמים": למה להרחיק עד ארץ אפריקאית עלומה במקום לעבוד במרפאה בעיירת פיתוח בגליל או בין מאהלי הבדואים בנגב? מדוע לא להצטרף לארגון מקומי כמו "רופאים לזכויות אדם" ולטפל במהגרי עבודה באזור התחנה המרכזית של תל אביב? ואולי התגובה תכלול דווקא הצעה לחצות את הקו הירוק ולהעניק סיוע רפואי לתושבי מחנות הפליטים הצפופים שעדיין פזורים ברחבי יהודה ושומרון.

אין ספק שרופאים רבים המתגוררים ועובדים במרכז הארץ יכולים לעשות יותר לשיפור השירותים הרפואיים, הן בפריפריה והן בקרב המיעוטים שלנו ואצל שכנינו הפלסטינים, ומטרתי אינה להניא אותם מלבחור בדרך זו, אלא להציע חלופה למחפשים אתגר אחר.

בהקשר זה, ארשה לעצמי לחזור לזוכה פרס הנובל לשלום בשנת 1952 ולצטט חלק מהדברים שכתב אודותיו, כעשרים שנה קודם לכן, הסופר האוסטרי-יהודי סטפן צווייג:

"מדוע אפריקה? כלום אין המצב באירופה חמור דיו וראוי לסייע? אבל תשובתו הפנימית של אלברט שוויצר היא: מפני שהעבודה באפריקה היא הקשה ביותר... ודווקא שם, ביער העד, בסכנת החיים היומיומית, דרוש יותר מאשר בכל מקום האדם הפועל ממניעים מוסריים טהורים" (מתוך "אנשים וגורלות" בתרגום צבי ארד).

יש שיאמרו שיציאה למדינה מתפתחת כדי לעסוק ברפואה במשך תקופה קצרה משולה לטיפה בים. ואכן, חשבון מהיר יראה כי במהלך חודש של עבודה יכול הרופא הסביר לטפל לכל היותר במאות בודדות של חולים מתוך למעלה ממיליארד תושבי היבשת השחורה, ולהציל ממוות רק עשרות מהם. אבל מהו מספר החולים שבהם מטפל בתקופה זו רופא העובד בבית חולים בארצות הברית, בספרד או בצרפת? וכמה חולים באמת מצילים כל אחת ואחד מאתנו בישראל? צריך לזכור שטיפה ועוד טיפה יכולות להצטבר ולמלא כוס, או לפחות מחצית הכוס. זאת ועוד, האם לא עבור כל ילד או מבוגר שאנו מרפאים כאן או אי שם, נטבע המשפט ממסכת סנהדרין "כל המקיים נפש אחת, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא"?

ילדה באוגנדה. תצלום: ד"ר אפי הלפרין

יש שיטענו כי רופאים מערביים שיוצאים לטפל בחולים בארצות נחשלות גורמים לכך שהממשלות של מדינות אלו ממשיכות לסמוך על עזרה חיצונית, ובכך מונצחים הפערים בין העולם המפותח לעולם המתפתח.

גם בטענה זו יש גרעין של אמת, ולכן משימתם של הרופאים האורחים אינה רק לאבחן ולטפל בחולים אלא גם ללמד, להכשיר ולתרגל את צוותי הרפואה המקומיים ברוח האימרה המוכרת "תן לאדם דג והוא ישבע במשך יום. למד אותו כיצד לדוג והוא ישבע למשך כל ימי חייו". כרופא מומחה במחלות זיהומיות, וכבעל דיפלומה גם בתחום ההיגיינה והמחלות הטרופיות מטעם הקולג' הבריטי המלכותי, מצאתי שכַּר הפעולה לשיפורים בתחומים הללו הוא נרחב מאוד.

וקיימים גם מספר נימוקים אישיים נגד לקיחת חלק בהרפתקה כזאת, בנוסף לאובדן ההכנסה: ניתוק ממושך מהמשפחה ומהחברים, תנאי מחיה נחותים – לעתים נחותים בהרבה מאלו שאליהם אנו רגילים בארצנו, עבודה מאומצת במשך שעות ארוכות בכל יום, תסכול בגלל מחסור באמצעי אבחון בסיסיים או בתרופות אלמנטריות – מחסור שבעטיו מתים שם אנשים ממחלות שבישראל הטיפול בהן כיום קל ופשוט, כעס למראה אדישות נרפית ומוטיבציה ירודה מצד עובדי הבריאות המקומיים שלהם באנו לסייע, או לחילופין גילויי שחיתות נרחבים, תחושה של אזלת יד נוכח חולים המעדיפים מכשפים, רופאי-אליל ושיקויים מפוקפקים על פני טיפול מודרני שיעילותו מוכחת, סיכוי לחלות חלילה בארץ הזרה מבלי יכולת להגיע למרכז רפואי הפועל באמות המידה המקצועיות המקובלות עלינו ואפילו חשש להיקלע לקונפליקט מקומי אלים ולהיפגע הרחק מהבית.

מצד שני, יש סיבות אישיות רבות בעדה: הכרות ממושכת, קרובה ובלתי אמצעית עם ארץ זרה, עם עָם אחר, עם תרבות שונה ועם מאכלים אקזוטיים; יכולת לעבוד באופן עצמאי, לפי לוח זמנים גמיש ובתנאים שמפתחים יצירתיות וכושר אלתור; צבירת ניסיון רב במחלות שנפוצות בעולם אך נדירות בישראל, כגון זיהומים טפיליים; עיסוק ברפואה נטו, עם מעט מאוד בזבוז זמן על בירוקרטיה מתישה ועל "רפואה מתגוננת" מעצבנת ובזבזנית; אפשרות לשמש מודל לחיקוי עבור עובדי מערכת הבריאות המקומית ושיפור הידע והמיומנות שלהם; הזדמנות להוסיף קצת טוב לעולם ולשלם חלק מחובנו לאנושות עבור הזכות שנפלה בחלקנו לרכוש את רזי מקצוע רפואה ולעבוד בו; תחושת גאווה על הצגת פניה היפים של ישראל בעולם; אך בעיקר – סיפוק עצום בזכות הנגשת שרותי בריאות משופרים למי שבאמת זקוקים להם.

 

היבשת השחורה: לא גן-עדן

כשמדברים על מערכות רפואה במדינות מתפתחות, חייבים לדעת שעשויים להיות הבדלים גדולים מאד בין הארצות השונות. זאת ועוד, סביר שגם באותה מדינה יהיו פערים משמעותיים – למשל בין בית חולים גדול בעיר הבירה (שלפעמים נבנה ואף מופעל ע"י משקיע זר ובסטנדרטים מודרניים), לבין בתי חולים קטנים בעיירות מחוז, וכמובן גם בינם לבין מרפאות מרוחקות ומבודדות. אופי העבודה וסדר היום של הרופאים המתנדבים יהיו שונים בכל אחד ממתקני הרפואה הללו.

יחד עם זאת, המתנדב יתקשה מאד שלא להבחין בשוני הגדול מאוד שבין רמת הרפואה הממוצעת במדינה מפותחת כמו ישראל ובין רמתה בעולם השלישי. כדי לסבר את העין, אשווה ארבעה נתונים, עדכניים למדי, הקשורים לבריאותנו לעומת בריאותם של תושבי אחת ממדינות אפריקה. לשם כך אתן כדוגמה את אוגנדה, ולא רק בגלל אותה הצעה קונטרוברסיאלית שנתן שר המושבות הבריטי לבנימין זאב הרצל בשנת 1903, או המבצע הנועז לשחרור חטופי אייר-פראנס הישראלים ביולי 1976, אלא בעיקר מסיבה אישית שאותה אתאר בפרוט בהמשך:

- תמותת התינוקות בארץ מזרח אפריקאית רחבת ידיים זו היא 38 לכל 1000 לידות חי, לעומת כ-3.5 בארץ.

- תוחלת החיים הממוצעת באוגנדה, בה מתגוררים כיום כ-40 מיליון תושבים, היא כ-59 שנים בלבד, לעומת כ-82 שנה בישראל.

- ההוצאה הממוצעת לבריאות לנפש במדינה זו היא רק כ-52 דולר בשנה, עומת כ-2910 דולר בארץ.

- בישראל, לרשותם של כל 100 אלף תושבים עומדים למעלה מ-350 רופאים מוסמכים. מספר הרופאים באוגנדה הוא 12 בלבד לכל 100אלף איש.

חשוב לי לציין, כי אף שרשימה זאת שמה דגש על אפריקה, קיים צורך בסיוע רפואי קבוע גם באזורים נחשלים אחרים ברחבי העולם כגון באסיה, בארצות האיים הקריביים ובדרום אמריקה. זאת ועוד בנוסף לרופאים שעליהם אני מדבר, נדרשים במדינות רבות גם בעלי מקצועות נלווים כגון אחים ואחיות, טכנאי מעבדה וכדומה.

ילד בן שנה וחודשיים, סובל מתת-תזונה קשה, אוגנדה. תצלום: ד"ר אפי הלפרין

אז איך מתחילים?

הרופאים המתנדבים יכולים להיות בשלבים שונים של הקריירה הרפואית שלהם: סטודנטים בשנים הקליניות של לימודיהם, סטז'רים לאחר קבלת רישיון העבודה כרופאים ולפני תחילת ההתמחות, מתמחים ומומחים בתחומים שונים וגם פנסיונרים. רופאים שמוכנים להסתכן קצת, לקחת פסק זמן קצר משגרת חייהם ולצאת להרפתקה, כדי למלא יעוד חשוב שנזנח.

כל אחד ואחת צריכים להחליט לכמה זמן הם יכולים לנסוע ומה ברצונם לעשות במהלך תקופת ההתנדבות הזאת: רק לאבחן ולטפל בחולים? ואם כך, למי ביכולתם לתרום הכי הרבה, והיכן? למשל, אם מדובר בכירורגים – זה יהיה מן הסתם בבית חולים שיש בו חדרי ניתוח. רופאי משפחה יעדיפו אולי מרפאה כפרית. האם הם מעוניינים לעזור בהקמה ובפיתוח של מערכות חדשות בלבד, כגון מחשוב או דימות? לעסוק בעיקר ברפואה מונעת? או אולי לשלב אחדות מן הפעילויות הללו?

שנית עליהם לבחור במדינה המתאימה. מדינה שהיא ידידותית ובטוחה יחסית לישראלים, ושאחת השפות הרשמיות המדוברות בה מוכרת להם, כדי שיוכלו לתקשר עם המקומיים. אך בעיקר חשוב לבחור מקום שמעורר סקרנות ומפתה אותם לשהות בו. וזה המקום עבורי להתוודות שארצות היבשת השחורה קרצו לי עוד מימי ילדותי, בעיקר בעקבות קריאת ספרים מרתקים כמו "טרזן מלך הג'ונגל", "בישימון ובערבה", "בארץ לובנגולו מלך זולו", "מסעות התייר הצעיר באפריקה", "לימפופו", "עלילות דוליטל הרופא" ורבים אחרים.

השלב הבא הוא מציאת מסגרת שתאפשר להם לממש את תכניותיהם, או לפחות את רובן. ברחבי העולם רשומים ארגונים לא ממשלתיים רבים הפועלים למען תושבי הארצות המתפתחות, בתחומים חשובים ומגוונים כגון הצלת בעלי חיים שנמצאים בסכנת הכחדה, טיהור מקורות מים, חינוך וכדומה. אחדים מהם, למשל "רופאים ללא גבולות",  ממקדים את פעילותם בתחום הבריאות ומחפשים אנשים שיסעו להם להגשים את חזונם. לחלקם יש גם אג'נדה פוליטית שיכולה להתאים, או לא להתאים, למתנדבים הפוטנציאליים. כך או כך, גם בישראל פועלים מספר ארגונים כאלו, שאחד מהם יוזכר בהמשך.

לפעמים יש צורך בהכנות מקצועיות. רופא שאינו בקיא במחלות הנפוצות בארץ היעד שאליה הוא מתכנן להגיע – כגון מלריה, נגיף האיידס או שחפת, למשל – ראוי שישפר את ידיעותיו טרם נסיעתו, למשל באמצעות ביקורים מקצועיים במוסדות המטפלים בחולים הסובלים ממחלות אלו ובמרפאות מטיילים. רצוי שמי שאינו מורגל בביצוע פעולות פשוטות ושכיחות כמו החדרת עירוי נוזלים, ניקוז מורסות והטרית פצעים מזוהמים, תפירה של חתכים בעור וביצוע ניקור מותני, יחפש מקום כדי ללטש בו את מיומנותו.

 

להתנהג צריך לדעת

לרבים הבאים מארצות מפותחות יש נטייה לאמץ גישה פטרונית כשהם מגיעים למדינה אפריקאית מתפתחת, ואחד האתגרים העיקריים של הרופא המערבי שם הוא ההימנעות מהתנשאות ומאימוץ חזות של "האדם הלבן הנאור המביא לשחורים את האור". חשוב מאד, בעיקר בראשית הדרך, לנסות להכיר את הסביבה החדשה ואת תנאי העבודה השונים כל כך שונים מאלה המוכרים לנו כאן, להבין את הקשיים שאתם מתמודדים אנשי הרפואה המקומיים מדי יום, ולשמור על יחסי עבודה טובים ועל שיתוף פעולה עמם לאורך כל תקופת ההתנדבות. בנוסף, חשוב לזכור כי השהות בארץ זו היא זמנית בלבד, ולכן אין זה מתפקידו המתנדב להחליף את העובדים במקום, גם אם נראה לו שרמתם המקצועית נחותה משלו, אלא לחזק ולהעצים אותם.

אוגנדה, אישה, ילד, דרך עפר

בדרך לעבודה. תצלום: ד"ר אפי הלפרין

עם זאת, באזורים רבים, ובעיקר במרפאות ובבתי חולים פריפריים, קיים סיכוי גבוה שהרופא המערבי יגלה הרגלי עבודה פגומים וידע רפואי הלוקה מאד בחסר, ועליו להיות מוכן לתת דוגמה אישית ולהפגין מוטיבציה, יוזמה ונחישות, כדי לשפר את המצב לתועלתם של החולים העכשוויים והעתידיים.  בתחום המומחיות שלי למשל, הכשרה של הצוותים המקומיים לשימוש מושכל יותר בתרופות אנטיביוטיות היא משימה שאותה אני מגדיר ככזאת.

חשוב גם שהרופא לא ישכח את עצמו: את בריאותו שאותה עליו להקפיד לשמור בעזרת חיסונים מתאימים עוד טרם הנסיעה ובנקיטת אמצעי זהירות מתאימים למניעת הדבקה בזיהומים שונים במהלך שהותו שם; את צרכיו הבסיסיים הקשורים בתחבורה, לינה, רחצה, אכילה ועוד; את בטחונו האישי ואפילו את תחביביו – ריצה בחיק הטבע, צילום, כתיבה וכדומה.

נאה דורש בלבד או גם נאה מקיים?

שורות אלו נכתבו בחודש נובמבר 2017, עם סיום תקופת התנדבות נוספת שלי באפריקה, הפעם באמצעות ארגון ישראלי בשם "ברית עולם" במסגרת פרויקט "רפואה ישראלית על קו המשווה", שנתמך כספית ע"י חברת סולל בונה (SBI). במשך כחודשיים וחצי עבדתי בבית החולים הציבורי בצִ'יבּוֹגָה שבאוגנדה, כ-120 ק"מ מצפון מערב לקמפלה הבירה ובגובה של כ-1200 מטרים מעל פני הים (וייתכן שחלקכם שמעתם על עיירה שולית זאת, שאפשר לבטא את שמה גם "קִיבּוֹגָה", בזכות אחד מבניה שהתפרסם לאחרונה, המחנך רוברט קָטֶנְדֶה, מגיבורי הספר "מלכת קאטווה" שגם עובד לסרט מצליח).

אוגנדה, לידה, בוקומרו

אישה במהלך לידה על הדשא, בוקומרו. תצלום: ד"ר אפי הלפרין

במסגרת עבודתי הקשבתי לתלונותיהם הרפואיות של אנשים שסבלו ממגוון גדול של תחלואים ופציעות, דברתי אתם באנגלית או בעזרת מתורגמנים מקומיים ותנועות ידיים מלוות בביטויים בסיסיים שלמדתי בלוגנדה, וגיליתי שבשפה עתיקה זו אני נקרא Efulayimu. מדדתי דופק, לחץ דם ומידת רוויה של חמצן, האזנתי לכניסת אוויר לריאות מודלקות ומיששתי כבדים וטחולים מוגדלים. נטלתי בדיקות, שאת חלקן בחנתי בעצמי במעבדה, שמתי את בית החולים המוזנח של צ'יבוגה על המפה בעקבות אבחון מהיר ומדויק של צעיר שחלה במחלה מדבקת מסוכנת, שהייתה עלולה להתפשט ולגרום למגיפה כלל ארצית. שטפתי את ידַי במי גֶ'ריקנים בהעדר מים זורמים בברזים השבורים של מחלקות האשפוז, ניקרתי נוזלי גוף עכורים, הכנסתי צנתרים לוורידים, זונדות לקֵיבות וקתטרים לכיסי שתן חסומים. סגרתי חתכים באורכים ובעומקים שונים, עמדתי חסר אונים מול גופות חבולות ומרוסקות של גנבים, שהובאו לבית החולים לאחר שהמון זועם, שתפס אותם בשעת מעשה, כילה בהם את זעמו – Mob Justice אוגנדי מוכר ומושתק. תליתי שקיות של נוזלים, ורשמתי אנטיביוטיקה, משככי כאבים ותכשירים להורדת רמות הסוכר בדם, תהיתי כמה מבין הטבליות והגלולות הללו הן מזויפות וכמה חולים יפגעו כתוצאה מכך. נתתי שלוש מנות דם לאשה בת 70 שהגיעה כעם ערך המוגלובין בלתי אפשרי לכאורה של 1.9 גרם לדציליטר, וכעבור יומיים שחררתי אותה לביתה. בדקתי ילד בן שנה וחודשיים שסבל מתת-תזונה קשה ושקל ארבעה קילו בלבד, השתמשתי בתקציב הפרטי שלי כדי לרכוש בבתי מרקחת פרטיים תרופות שלא נמצאו בבית החולים, ומזון ושתיה לאותם מאושפזים בודדים וחסרי-כל, שאיש לא הגיע לבקרם. גיליתי שבארץ זו, בגלל מחסור אדיר ברופאים מוסמכים, מושתתת עבודה רבה על בעלי מקצוע המכונים "קלינאים" (Clinical officers) –  שכבר אחרי שלוש שנים של לימודים גבוהים מקבלים תעודת הסמכה ומבצעים ניתוחים. קלטתי חולים שנשלחו אלי על-ידי קלינאים כאלה ממרכזי הבריאות הקטנים בבּוקוֹמֶרוֹ, קָמְבּוגוֹ ורָמָתה, והפניתי חולים אחרים, מסובכים יותר, לבתי החולים הגדולים והמצוידים שבהוֹיְמָה ובמולָגוֹ. הדרכתי אחיות מקומיות ותיקות ומתמחָה ישראלית צעירה וחדורת מוטיבציה שהצטרפה אלי למשך חודש, וגם למדתי מהן,  ויחד ניסינו לעזור כמיטב יכולתנו לחולים מכל הגילים, הצטערנו כשחלקם מתו בטרם עת, אך גם טיפלנו בהצלחה ברבים אחרים שאת חלקם אף פגשנו, לאחר שעזבו את בית החולים, כשהם בריאים ואסירי תודה.

תסכול מעורב בסיפוק רב, כבר אמרתי?

חולה, אננס, אישה, אוגנדה, רופא

חולה אסירת-תודה. תצלום: ד"ר טל אפל

לא הכול זה עבודה

בזמני החופשי הרבתי לטייל ברגל בדרכי העפר המשובשות שמקיפות את צ'יבוגה ובשבילים הצרים המובילים אל פסגות ההרים שמסביבה. נחשפתי לנופים מרהיבים, שאפתי אוויר צח, הרחתי פרחים טרופיים מסוגים שונים, צפיתי בציפורים צבעוניות ונהניתי מציוציהן. הצטרפתי לילדים שקראו לי "מְזונְגו" בדרכם הארוכה לבית הספר, וחלפתי על פני אחרים שסחבו בידיהם הזעירות מיכלים כבדים מנקודות חלוקת המים לבתיהם. בעטתי בכדורי-רגל שהוכנו מעלי בננה יבשים מלופפים בקנוקנות, ברכתי לשלום חקלאים שהשכימו קום כדי לעדור ולעשב את שדות התירס ומטעי הקפה שלהם, ה- Digging  האוגנדי המפורסם. שוחחתי על ספורט ועל פוליטיקה עם מקומיים ידידותיים וחביבים, למדתי שיש הבדלים בין מוגַנְדָה למונְיוֹרוֹ ואף חציתי מספר פעמים את הגבול ההיסטורי והבלתי נראה בין בּוגַנְדָה לבּונְיוֹרוֹ. התרחצתי רק במי הגשמים שניגרו מגג הפח של הבית בו התגוררתי, נאלצתי להפעיל את גנרטור החירום במהלך הפסקות החשמל התכופות והארוכות, נהגתי בצד שמאל של הכביש ונמנעתי מלרכוב על בּודָה-בּודָה. התמגנתי נגד עקיצות יתושים וחרקים אחרים, התרשמתי מהמלבושים הססגוניים של תושבי העיירה, בקשתי מתופרת חביבה להכין לי חולצה מסורתית המכונה 'דָשִיקי', ושילמתי עבורה רק 40 אלף שילינג. התארחתי בביתן של זוג אחיות מאירות פנים באנטבה ובסוכתם של צעירים ישראלים אידיאליסטים שלקחו חלק בפעילות חינוכית בכפרים שלגדות אגם נָלובָּאַאלֶה. השתעשעתי עם קופים סקרנים, אך שמרתי על מרחק בטוח מקרנפים ונחשים, קראתי את צמד הפואמות "השיר של לַאוִינו" ו"השיר של אוֹקוֹל" מאת אוֹקוֹט פְּ'בִּיטֶק ושקלתי לתרגמן לעברית, טעמתי מָטוֹקֶה, פּוֹשוֹ, גִ'י-נאטְס, סָמוֹסָה, רוֹלֶקס, צי'קוֹמָנְדו ובּושֶרָה, וזללתי אינסוף אננסים טריים, פירות פסיפלורה עסיסיים וגם פירות שעדיין אין להם שמות עבריים. צעדתי מרחק מצטבר של בין 500 ל-1000 קילומטרים והורדתי יותר מ- 10% ממשקל גופי. ובעיקר, לא השתעממתי לרגע.

מדוע דווקא בצ'יבּוֹגָה? אולי הנתונים הבאים, מתוך הסטטיסטיקה היבשה של מחוז נידח זה, יענו על כך טוב יותר ממילות סיכום כלשהן: מתגוררים בו למעלה מ-150 אלף איש, העוסקים בעיקר בחקלאות מסורתית ובגידול בקר, אבל למרכז הרפואי "שלנו" מגיעים גם חולים ממחוזות שכנים שבהם מתגוררים כ-400 אלף איש. כ-35% מהם חיים מתחת לקו העוני המקומי, דהיינו יש להם הכנסה של פחות מדולר ורבע, כחמישה שקלים, ליום. תמותת התינוקות היא כ-109 ל-1000 לידות חי. תוחלת החיים הממוצעת במחוז היא רק כ-44 שנה, ומספר הרופאים המקומיים העובדים בבית החולים הממשלתי, שמשרת את כל האוכלוסיה הזאת, הוא חמישה בלבד. בכל זמן נתון נמצא בבית החולים רק אחד מהם!

זוהי דוגמה למקום שבו ניתנת לנו הזדמנות להעניק טיפולים רפואיים לחולים, שאלמלא הגענו אליהם מן הסתם לא היו מקבלים אותם. להקל על סבלם של אלו שעבורם הזכות ליהנות משרותי בריאות סבירים אינה מובנת מאליה. להציל חיים.

האם לא לשם כך בחרנו, מלכתחילה, במקצוע הרפואה?

 

אם הגעת עד לכאן....

יש לנו בקשה. "אלכסון" הוא כתב עת לא פוליטי המחויב להפצת ידע וערכים הומניסטיים. בחמש שנות קיומו הפך כתב העת לנווה מדבר לגולשי הרשת היגעים: מקום להתרווח בו לאחר שצלחתם את הערימה המתעדכנת של חדשות, פיתויי הרשתות החברתיות ומיזמים מסחריים אחרים המבקשים לחטוף את תשומת ליבכם.

החזון שלנו הוא לקיים מקום של קריאה שקטה ובלתי מופרעת ולעודד חשיבה רצינית בעידן של קיצורי דרך, תיוג אוטומטי וטוקבקים של מילה אחת.

לא תמצאו כאן כל פרסומות, מודעות חסות או קליקים של הסחת דעת, רק רעיונות מעוררי מחשבה של מיטב הכותבים בעולם ובארץ. התכנים חופשיים לכולם, אבל לא נוכל לעשות זאת בלעדיכם: 

לתמוך באלכסון

ד"ר אפי הלפרין הוא רופא מומחה במחלות פנימיות ובמחלות זיהומיות בארצות הברית ובישראל, ובוגר מחזור א' של תכנית הלימודים הדו-שנתית ליצירה ספרותית בבית הספר לאמנויות המילה בירושלים.המחבר מודה לד"ר אבי גרפינקל על הנחיית הקורס 'המסה האישית' ועל שיתוף הפעולה.

תמונה ראשית: שחור, לבן, שחור, לבן, פסים של זברה. תצלום: דייויד קלארק, unsplash.com

Photo by david clarke on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אפי הלפרין.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

17 תגובות על הזדמנות אפריקנית

03
י.ד.

כל הכבוד!
אמרה לי עמיתה בעבודה, תימניה, שטיילה באפריקה שבאפריקה כל הלבנים נתפשים כאדונים והלבנים כמשרתים (היא דווקא נתפסה כשחורה...). האם חשת בזה? האם יש דרך לעקוף את הפער הזה?

    04
    אפי הלפרין

    רוב האנשים בצ'יבוגה לא ראו בי ובעמיתיי כ'אדונים', ובוודאי שאנחנו לא התייחסנו אליהם כ'משרתים'. יחד עם זאת, אין ספק שבעיירה קטנה ושולית זאת, הסתכלו עלינו רוב התושבים- ובעיקר הילדים- כעל 'יצורים מוזרים' ("מזונגו") בגלל צבע עורנו הבהיר (וזאת בניגוד לקמפלה הבירה בה יש תיירים רבים והתושבים שם רגילים לראות אנשים לבנים).

    12
    אפי הלפרין

    העצמה יכולה להעשות - וחלקה אף נעשית בצ'יבוגה בימים אלו ממש ע"י מחליפי ד"ר שי פינטוב - בדרכים שונות: ראשית, איתור אנשי צוות מקומיים 'עם ראש גדול'. בהמשך, הקמת מרפאות יעודיות, למשל בתחום תת-התזונה והסכרת, והעמדת אותם רופאים/ות או קלינאים/יות או אחים/יות בראשן; ביצוע Outreach תקופתי במרכזים רפואיים קטנים ומרוחקים (הנקראים באוגנדה HCIII) וחלוקת מיכשור רפואי מתקדם ויקר (יחסית), כגון מכשירים למדידת סוכר בדם, לכל מרכז כזה; התקנת מיכשור Telemedicine באותם מרכזים שמנהליהם מוכנים ל'התעצם' כדי לאפשר מתן ייעוץ מקצועי מרחוק; הדרכת עובדי הבריאות המקומיים כיצד להמשיך ולהתעדכן בחידושי הרפואה אחרי סיום לימודיהם וכיצד להכין הרצאות רלוונטיות ומענינות לחבריהם לעבודה, ומתן פרסים למצטיינים (למשל ארוחה במסעדה); ואפילו שליחת עובדים נבחרים להשתלמויות מחוץ לעיירה, למשל בקמפלה הבירה או אפילו בישראל!, על חשבון הארגון.

14
דר רינה ארד ילין

חן חן לך דר' הלפרין בעבור הכתבה המאלפת והעשייה המרשימה בג'יבוגה.
לשמחתי, אני מכירה את העשייה הברוכה הזו מ'מקור ראשון'. הייתי שם. ראיתי את הפעילות וכולי הערכה והערצה.
חזרתי לפני כשבוע מג'יבוגה שם התארחתי ב"בית הרופאים" ופעלתי עם ענת פינטוב בקרב ילדי המקום. מטרתנו העיקרית היתה הקניית מושגים בסיסיים של הגיינה לילדי בית הספר. במהרה נוכחנו לדעת, שתנאי המקום אינם מאפשרים לילדים ולמבוגרים יישום של כללים בסיסיים אלה. שינינו את האסטרטגיה. עבדנו עם הילדים על פיתוח מיומנויות מחשבתיות, אומנותיות ויצירתיות. כמו כן הפעלנו את הילדים בפעילויות ספורטיביות שונות במטרה להעניק להם מסגרת של פעילות פיזית ותחרותית. בקיצור, הענקנו לילדים המקסימים שעות אחדות של כיף והעלנו חיוך על שפתותיהם (מוצר נדיר במקום הקשה ההוא). הפעילות היתה מאד מעניינת ומעצימה, גם לילדים וגם לנו, והוסיפה נדבך חשוב על הפעילות המבורכת של הרופאים המתנדבים בג'יבוגה. לי אישית גרמה פעילות זו אושר רב ואין לי ספק, שאמצא דרך לחזור לשם בעתיד.
בנוסף לפן האישי של כל אחד ואחת מהמתנדבים אני רואה בפעילות מסוג זו הזדמנות להציג את הפנים היפות של ישראל ומשום כך אין תמה, שהמניות של ישראל במקום הזה גבוהות מאד!

15
דויד קבלי

ד"ר הלפרין שלום, אודה ואומר שבעת סיום קריאת הכתבה חשתי כאילו היא נכתבה במיוחד בשבילי.
כסטודנט המסיים השנה את לימודיו בבית הספר לרפואה, אני נתקל לא אחת בהרמת גבה כשאני מספר על רצוני לעבוד במדינות מתפתחות.
כתבה זו (וגם הספר "מגילת סן מיקלה" הנפלא) הם בדיוק הדחיפה הנחוצה לשנת הלימודים האחרונה, ולהמשך הקריירה.

תודה רבה על שחלקת עמנו את חוויותייך ורשמייך,
ותודה מיוחדת על הקישורים והטיפים להמשך הדרך, אשתמש בהם.

!Keep up the good work
דויד קבלי

16
אפי הלפרין

שלום דויד,
אכן, המסה הזאת נכתבה במיוחד בשבילך.
בהקשר לרופא ולסופר אכסל מונתה, לפני כשנה קיימה ההסתדרות הרפואית ערב השקה חגיגי לספר "סיפורים בחלוק הלבן" - אירוע שחתם את יום הרופא הישראלי הראשון. הספר שהושק היה שיאה וסיומה של תחרות סיפורים קצרים של רופאים שיזמה הר"י. ההיענות לתחרות הייתה מרשימה ולמשרדי ההוצאה לאור הגיעו למעלה מ- 100 סיפורים שמתוכם בחרה ועדת הפרס, בראשות הסופרים מאיר שלו ואתגר קרת, 21 סיפורים. את ההקדמה המרתקת לספר זה כתב מאיר שלו עצמו והיא עוסקת בדיוק ספר שהזכרת- 'מגילת סן מיקלה'. תוכל לקרוא אותה ב-
https://www.ima.org.il/userfiles/image/MeirShalevStory2016.pdf,
ואת הספר כולו ב- https://www.ima.org.il/userfiles/image/TheBookOfWhiteRobes.pdf.
דרך אגב, הסיפור האחרון בספר - 'טריפטיך פנימאי' - זה הוא שלי.
בהצלחה בהמשך דרכך
אפי

    17
    דויד קבלי

    תודה רבה על תגובתך ועל עוד קישורים מצוינים :)
    שיתפתי מסה זו בפייסבוק, בין חבריי למחזור הלימודים, מי ייתן ועוד רבים וטובים יתחברו לאשר כתבת.
    תודה רבה,
    דויד