החברה הגאונה והשנואה שלי

הקינאה: רגש בסיסי, מוכר, משותף לכולנו ומתועד משחר ההיסטוריה. הקינאה היא הצד האפל של האהבה, והאהבה לא פעם ניזונה מקינאה. האם יש דרך לרתום אותה לטובתנו?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

החברה הכי טובה שלי בתיכון הייתה גבוהה, רזה ויפה. היה לה צוואר ארוך ושיער כהה ושופע, עור בהיר מעוטר בצבר של כתמי לידה ורווח בשיניים שהיא התגאתה בו עוד לפני שזה נהיה אופנתי. היא הייתה מצחיקה ונועזת, חכמה אבל לא ממש שקדנית ובטוחה בעצמה יותר ממני בכל מה שקשור לרומנטיקה ולסקס.

אהבתי אותה בעוצמה שלא נעדרה חושניות והייתי מודעת לכך רק מדי פעם, ותוך בלבול רב. בילינו את רוב הזמן ביחד, חלקנו חוויות חדשות רבות. תמכנו זו בזו ונסמכנו זו על זו כמו שחברות אינטימיות עושות.

קינאתי בה על מה שראיתי בו ביטחון עצמי יוצא דופן, על יופייה והתנהלותה הקלילה בעולם קשה

אבל גם קינאתי בה. קינאתי בה על מה שראיתי בו ביטחון עצמי יוצא דופן, על יופייה והתנהלותה הקלילה בעולם קשה. הייתי שואלת ממנה חצאית, ואז בדרך אגב, ובלי כוונה מודעת לפגוע בה, אומרת שאחרים חשבו שהחצאית זנותית. היינו משוות מידות גוף, ואני נהגתי להתעצבן ממה שחוויתי כנחיתות גופנית ברורה.

היום אני תוהה האם היא קינאה בי על הוריי הפתוחים יותר, על הילדוּת הפריביליגית שלי ועל כך שהצטיינתי בלימודים. אני חושבת שהיא הבחינה בקנאה שבה לא הודיתי, אבל מעולם לא דיברנו על הפעם שבה היא באה לידי ביטוי.

החברות שלנו לא שרדה אחרי סיום הלימודים. דרכינו נפרדו מבלי שאמרנו למה. שנים רבות התאבלתי על האובדן הזה, ולא הצלחתי להבין מה קרה. ואז אותו דבר קרה שוב, בקולג'. חברה אחרת, אותה דינמיקה.

פרח, קינאה, תחרות

תחרות וקינאה נראות כחלק מובנה מהטבע. תצלום: מייק קילינג

התופעה עשויה להישמע לכם מוכרת. טורי עצות גדושים בסיפורים על פרנמיז (Frenemies) – חברים אויבים – ועל מערכות יחסים רעילות. לרוב, העצה מבוקשת או ניתנת מנקודת המבט של מי שהוא חסין-קנאה: האדם האחר במערכת היחסים הוא תמיד האשם, המקנא, הקטנוני, התחרותי. לעולם לא אנחנו.

הסטיגמה החברתית והמוסרית הכרוכה בקנאה היא עזה כל כך, שאנחנו מתקשים להודות ברגש כזה, בעיקר כשדבר כרוך בכוונה רעה או זדון, ועוד יותר כשאלה מכוונים כלפי אנשים שאנו אוהבים.

ועם זאת, כבר היוונים העתיקים היו מודעים מאוד לתופעה הנפוצה של קנאה חברית. אייסכילוס כותב: "גברים מעטים בלבד מכבדים חבר שהצליח מבלי לקנא בו". בזיליוס הגדול אומר: "כפי שהכימשון הוא מזיק נפוץ של התירס, כך הקנאה היא אויבת הידידות". ולא מדובר רק בידידות.

הרצח הראשון בתנ"ך התרחש בגלל קנאה: קין הרג את הבל משום שקינא בכך שאלוהים העדיף את מנחת אחיו על פני מנחתו שלו. יריבות רצחנית בין אחים היא כל כך ארכיטיפית, שאנו מוצאים אותה במספר רב של מיתוסים ומשלים: רמוס ורומולוס, תיאסטס ואטראוס, יוסף ואחיו –  ואלה רק דוגמאות ספורות מהתרבות המערבית.

בני זוג רומנטיים עשויים גם הם לחוש קנאה זה כלפי זה, בעיקר כשמערכת היחסים שלהם שוויונית

בחיים האמתיים קנאה בין אחים מגיעה אמנם רק לעתים נדירות לשיאים כאלה, אבל זוהי תופעה מוכרת בקרב בנים ובנות גם יחד, ונדמה שהיא אינה מושפעת מניסיונות ההורים לצמצמה (אם כי הורים עלולים להעצים אותה). קנאה וצרות עין מאפיינות מערכות יחסים בין אחים למרות האהבה הקיימת ביניהם. כמו בין חברים טובים, חיבה, הערכה לתכונות האחר ושותפות במוצא, תרבות או פעילויות מעודפות עשויים אף להעצים ולא להקטין את מידת הקנאה.

בני זוג רומנטיים עשויים גם הם לחוש קנאה זה כלפי זה, בעיקר כשמערכת היחסים שלהם שוויונית: בתחום המחקר שלי בפילוסופיה, ישנם לא מעט בני זוג המתחרים על משרות, ולעתים אפילו על אותה משרה, דבר המקשה על בן הזוג המצליח פחות להמשיך לתמוך באחר.

הטאבו הגדול מכולם הוא קנאה במערכת יחסים בין הורה וילד, שרק הפסיכואנליזה, המדגישה את הלא מודע, והספרות, המסווה את עצמה בבְדיה, ניתחו לעומק וללא בושה.

פיל, גור, פילה, קניה

הורה וצאצא, קניה. תצלום: דייויד קלוד

אין אהבה החסינה מפני קנאה, למרות הצהרתו של פאולוס באיגרתו אל הקורינתים  כי "האהבה אינה מקנאה". הוא אינו מכחיש כי לעתים אנו מקנאים באהובינו, אלא מצביע על האידיאל הרצוי.

הקנאים תמיד דרוכים וסקרנים לשמוע מה עלה בגורלם של אחרים

הניגוד בין אהבה וקנאה בולט במיוחד לעין בציור קיר יפהפה של ג'וטו מתקופת הרנסנאס, בקפלת סקרובני בפדובה שבאיטליה. בציור נראים שבעה זוגות של מעלות וחטאים. קנאה היא חטא שדינו מוות, והיא עומדת מול הצדקה, אחת משלוש המעלות התיאולוגיות. הקנאה מצוירת באלגוריה כאישה שטנית עם קרניים. מפיה יוצא נחש המעוור אותה, ומסמל את "העין הרעה" ואת ההתנהגויות הזדוניות והמזיקות שלה. אוזניה ענקיות, משום שהקנאים תמיד דרוכים וסקרנים לשמוע מה עלה בגורלם של אחרים. היא גם אוחזת בחפציה ביד אחת, ואילו השנייה בולטת כמו וו, מוכנה לגזול את מה שחסר לה מאלה שבהם היא מקנאה. הצדקה, לעומתה, נראית אדישה למרות שקי הממון המונחים לרגליה. היא אוחזת בסל פירות וזרעים ביד אחת, ומציעה את ליבה לאלוהים בידה השנייה.

קינאה, ג'וטו, קפלה סקרובני

חטא הקינאה (קפלה סקרובני, 1306). תצלום: Web Gallery of Art, ויקיפדיה

התיאולוגיה הנוצרית אינה יוצאת דופן. דתות רבות אחרות מזמינות את המאמין להימנע מקנאה, ולאמץ את האהבה. אבל האם בני אדם מסוגלים לכך?

במאמרו "מחשבה על היסטוריה אוניברסלית למטרה קוסמופוליטית" (1784) עמנואל קאנט משווה את בני האדם שקיבלו על עצמם את קשיי האיחוד החברתי לעצים ביער: "בדיוק משום שכל אחד מהם שואף לקחת אוויר ושמש מן האחר, הם נאלצים לדאוג להם על חשבונם-הם, ולכן צומחים צמיחה יפה לגובה. לעומתם, אלה החופשיים ונפרדים זה מזה, הפורשים את ענפיהם כרצונם, צומחים בקושי, משובשים ועקומים".

במאמרו, קאנט דן בשני מתחים השלובים באדם: מצד אחד, בני אדם הם חיות חברתיות, המונעות על ידי נדיבות והזדהות, ומסוגלים להקרבה עצמית מתוך אהבה ואלטרואיזם. מצד שני, בני האדם הם חיות אכזריות, והם מונעים מתחרות וזדון ומסוגלים למעשי זוועה ושנאה.

בני אדם רוצים שחבריהם יראו בהם אנשים הראויים להערכה ותהילה. הם רוצים שיחלקו להם כבוד

קאנט קרא לנטיות האנושיות המנוגדות הללו "חברתיוּת בלתי חברתית", ועם פילוסופים מודרניים אחרים דוגמת תומאס הובס וז'אן ז'ק רוסו, הוא ניסה להסביר כיצד זה פועל. בני אדם מפיקים הנאה עמוקה שגם מניעה לפעולה מכל מה שהוא "מכובד", כפי שניסח זאת הובס בספרו "לווייתן" (1651). הם רוצים שחבריהם יראו בהם אנשים הראויים להערכה ותהילה. הם רוצים שיחלקו להם כבוד. אבל כבוד אינו יכול להיות אלא מעמדי: אם כולנו נהיה מכובדים, לכבוד לא יהיה ערך. הוא תובע דרגות, השוואה. לכן תשוקה להערכה חברתית מעוגנת בנטייה להשוות את עצמנו לאחרים. התשוקה הזו היא שורש החברתיות הבלתי חברתית שלנו.

בחלקו השני של "על המקור והיסודות של אי-השוויון בין בני האדם" (1754), רוסו דן במערכת היחסים הפרדוקסלית בין אהבה וקנאה:

"בני אדם החלו להתרגל להביט מקרוב יותר באובייקטים שונים של תשוקתם ולערוך השוואות... מי ששר או רקד כי טוב, מי שהיה היפה ביותר, החזק ביותר, המיומן ביותר, זכה לתשומת הלב הרבה ביותר; וזה היה הצעד הראשון לעבר אי שוויון, ובו זמנית גם לעבר החטא... ביצירת צירופים שסילקו את התמימות ואת האושר".

רוסו יכול היה באותה מידה לתאר את בית הספר התיכון: אנשים כמהים להתבלט מתוך ההמון כיחידים הכי "קוליים", ובתורם נמשכים למי שהם יוצאי דופן. אבל להיות האהובה מכולן פירושו שם להיות מושא לקנאה הרבה מכל.

אריסטו ניתח את התופעה בספרו "רטוריקה", וציין כי "אנחנו חשים [קנאה] כלפי השווים לנו...בלידה, מערכות יחסים, גיל, מזג, מובחנוּת או עושר". הוא מוסיף ומסביר כי "אנו מקנאים גם במי שרכושם או הצלחתם מוכיחה אותנו: אלה שכנינו ובני מעמדנו. משום שברור כי זוהי אשמתנו שלא השגנו את הדבר הטוב כמותם".

אריסטו צפה את המסקנה שאליה הגיעה הפסיכולוגיה החברתית של ימינו: קנאה אינה יכולה להתקיים בהיעדר שוויון בין המקנא למושא קנאתו. כשאנו משווים את עצמנו לאחרים, אנחנו לומדים האם אנו מוכשרים, יפים או מצליחים. אבל כדי שהשוואה כזו תישא בחובה מידע אמיתי, היא אינה יכולה להתקיים בין שני דברים שונים במובהק, כמו תפוחים ותפוזים. אם אי רוצה לדעת האם אני שחיינית טובה, אני חייבת להשוות את עצמי לשחיינים אחרים, ולא לשחקני טניס. יותר מזה, אני חייבת להשוות את עצמי לשחיינים שהם בערך בני גילי, מאותו מין ורמת אימון, אחרת ההשוואה תהיה מופרכת. כתוצאה מכך, קנאה נובטת רק כשאנו תופשים את עצמנו כנחותים אך מעט מאדם אחר, ורק בתחום שמשפיע על התפישה העצמית שלנו, ביחס למשהו שחשוב לנו.

אנו נמשכים לאהבה ולקנאה מאותן סיבות: אהבה וקנאה משגשגות באותם תנאים של דמיון ושוויון

רקדנית בלט חובבנית לא תקנא בבלרינה מקצועית כמו מיסטי קופלנד אלא תעריץ אותה, בעוד שיתכן כי תחוש קנאה כלפי רקדנית חובבת אחרת, שלומדת ביחד איתה ורוקדת בחינניות רבה משלה.

אז מה קורה כשהרקדנית המקצועית היא חברתה הטובה של הרקדנית החובבת? זוהי שאלה רלוונטית. אנו מקנאים באהובינו, ולא רק משום שאנו נמשכים לאהבה ולקנאה מאותן סיבות, אלא גם משום שאהבה וקנאה משגשגות באותם תנאים של דמיון ושוויון.

דייגו ריברה, קוואשימה ופוג'יטה

"דיוקן האדונים קוואשימה ופוג'יטה" (1914), דייגו ריברה, אוסף פרטי. תצלום: ויקיפדיה

"שוויון ודמיון יוצרים חברות", טוען אריסטו ביצירת המופת המוסרית שלו "האתיקה הניקומאכית". למעשה, הוא מקדיש את רוב הדיון לאופנים הרבים שבהם הדמיון חשוב ל-philia, המונח היווני שמתורגם תכופות כ"חברות", אבל כולל מגוון רחב בהרבה של מערכות יחסים אוהבות מודרניות, ובכלל זה מערכות יחסים בין הורים וילדים ובין בני זוג. הוא מדבר על שוויון במוניטין ובמעמד החברתי, חיים באותה תקופה ומרחב, רקע משותף, דמיון בכישרון וביכולת, וזהות של מטרות וערכים.

מתברר, אם כך, שאותם סוגים של שוויון ודמיון שמעדיפים את ה-philia, מעדיפים גם את הקנאה: אותה אדמה מנביטה עשבים ויבול חקלאי, ומים ודשנים אינם יכולים לתמוך בגידול אחד מבלי לכלכל גם את השני. דמיינו את הרקדנית החובבת שלי ואת חברתה: הן ייהנו ללכת יחד לאופרה, הן יראו זו לזו סרטונים ביוטיוב, הן ייעצו זו לזו מתי להשתתף בכיתות אמן. אבל בכל רגע שבו ישמחו זו בחברת זו ויחלקו את אהבתן למחול ויעסקו בפעילות האהובה עליהן, גם הקנאה תזקור את ראשה המכוער, כדי שהאחת תשים לב שהאחת מוכשרת ממנה. הקנאה באהובים אינה רק נפוצה, היא בלתי נמנעת.

לא ניתן להכחיש כי קנאה יכולה להרעיל מערכת יחסים אוהבת ואף לשבור אותה. אבל לא כל הקנאות זהות

האם זה נורא כפי שנדמה? לא ניתן להכחיש כי קנאה יכולה להרעיל מערכת יחסים אוהבת ואף לשבור אותה. אבל לא כל הקנאות זהות. פילוסופים ופסיכולוגים בני זמננו טענו כי לקנאה צורות רבות, הנבדלות שמבנה הפסיכולוגי הפנימי שלהן, במופעיהן ההתנהגותיים ובערכן המוסרי.

הקנאה שצייר ג'וטו היא שטנית, ממש כמו השטן ב"גן העדן האבוד" של ג'ון מילטון (1667), ודוחקת בקין להרוג את אחיו שלו. בספורט, לעומת זאת, אנחנו מדברים על "תחרות הוגנת", שבה ההתחרות היא אולי הדרך הטובה ביותר להשתפר. כשאנחנו מתחרים ביריב טוב מאתנו, אנחנו משפרים את ביצועינו, לומדים אסטרטגיות וטכניקות חדשות ודוחקים את גבולותינו. ישנן ראיות אמפיריות לכך שסוגים מסוימים של קנאה מועילות יותר להנעה לשיפור עצמי מרגשות אחרים, כמו הערצה.

אני חושבת שהסוג היחיד של קנאה במערכת יחסים אוהבת שהוא ראוי ואולי גם מועיל, הוא קנאה חקיינית. קנאה כזו מאופיינת בהתמקדות בהיעדר הטוב שאנו רואים במי שאנו מקנאים בו, ולא בעליונותו. היא מונעת על ידי תחושה שאנו מסוגלים להשיג את הטוּב הזה. האדם החש קנאה חקיינית מביט במושא קנאתו לא כמישהו שיש לשלול ממנה את תכונותיו או את חפציו בעלי הערך, אלא כמייצג של מה שאותו אדם עצמו יכול להיות או להשיג, כדגם לשיפור עצמי. קנאה חקיינית גם היא רגש בלתי נעים, משום שכמו כל סוגי הקנאה, היא מחייבת תחושת נחיתות לעומת מי שנראה בעינינו חשוב או בעל ערך. אבל הכאב מתמתן בזכות תחושת זהות משותפת עם האהוב, המרשה לנו לשמוח במזלו הטוב: זהו כאב המעורב בהנאה. יותר מזה, קנאה חקיינית נושאת את מבטה לעתיד, היא אופטימית ומלאת תקווה, משום שהיא כרוכה באמונה שאנו מסוגלים להשתפר.

הזורע, ואן גוך

"הזורע" (1888), וינסנט ואן גוך (בעקבות ז'אן-פרנסואה מילה), Kröller-Müller Museum, Otterlo, תצלום: ויקיפדיה

בקנאה חקיינית אין זדון או רצון רע, והיא מתאימה לגמרי לנדיבות שחייבת להתקיים באהבה אידיאלית

קנאה חקיינית אינה ניתנת לסיפוק על ידי הורדת מושא הקנאה לעמדה נחותה יותר. לכן אין בה זדון או רצון רע שלוקים בו סוגים אחרים של קנאה, והיא מתאימה לגמרי לנדיבות שחייבת להתקיים באהבה אידיאלית.

יש לציין: קנאה חקיינית שונה מהערצה. הפילוסוף הדני סרן קירקגור בספרו "מחלה על סף מוות" (1849) לכד את ההבדל המהותי ביניהן במשפט קצר אחת: "הערצה היא כניעה מאושרת. קנאה היא הכרה עצמית אומללה". כלומר, הערצה היא רגש נעים, הדומה להתפעלות: אנחנו מעריצים אדם כפי שאנו מתפעלים מנוף. אנחנו חשים צורך להגן עליו, במקום להפוך ולהיות כמותו. זהו רגש שמעורר בנו תחושה טובה ואינו כרוך בשיפוט השוואתי. אם כך, האם הערצה אינה תחליף אצילי יותר לקנאה חקיינית? לא ממש. לרוע המזל, הערצה נוטה להתעורר לעתים נדירות יותר בנסיבות של שוויון ודמיון, ואינה נוטה להביא את המקנא אל נקודת ההשתוות.

הזורע, ז'אן-פרנסואה מילה

"הזורע" (1850), ז'אן-פרנסואה מילה. המוזיאון לאמנות יפה, בוסטון. תצלום: ויקיפדיה

אז מה קורה כשקנאה חקיינית אינה אפשרית –  כששני חברים מאוהבים באותו אדם, או כשבני זוג מתחרים על אותה משרה? מערכת יחסים אוהבת יכולה לעמוד בהתפרצות אקראית של קנאה זדונית אם האוהבים מבינים כי אהבה חכמה פירושה קבלה, סליחה ושכחה בכל הנוגע לחולשות אנוש.

השורות האחרונות הללו עלולות להישמע כמו פילוסופיית מוסר צחיחה. אז תנו לי לסיים בנימה אחרת. ספרות היא מקום שבו אמיתות על אודות הטבע האנושי נחשפות ללא הסבר, וכפילוסופית אני אסירת תודה על כך, משום שלעתים כלי הניתוח שלנו אינם מספיקים, וכל מה שאנחנו מסוגלים לעשות הוא להצביע על תופעה.

ברביעיית הרומנים שראשיתה ב"החברה הגאונה", אלנה פרנטה מתארת ביד אמן את הקנאה הבלתי נמנעת במערכת יחסים אוהבת

ברביעיית הרומנים שראשיתה ב"החברה הגאונה" (2012), אלנה פרנטה מתארת ביד אמן את הקנאה הבלתי נמנעת במערכת יחסים אוהבת. הרומנים שלה מספרים על חברות "נהדרת ומפוקפקת" בין לילה ולנו, שתי נשים יוצאות דופן אף כי מרובות חולשות אנושיות, שגדלו בשכונת עוני מוזנחת בנאפולי, איטליה.

לנו היא המספרת, והיא מדברת לעתים קרובות על קנאתה בלילה, ועל קנאתה של לילה בה. כותרת הרומן הראשון עצמה היא דו משמעית: עד לסופו, לא ברור מיהי החברה הגאונה. משום שלנו היא המספרת, שנזכרת עד כמה העריצה את חברתה, טבעי שנחשוב שהחברה הגאונה היא לילה, המוכשרת להדים והפתיינית, האישה שהתגברה על עוני, אובדן והתעללות גופנית ורגשית מכל סוג. אבל ככל שהסיפור מתפתח, אנחנו מבינים כי גם לילה חושבת שלנו, שהפכה לסופרת מצליחה, היא הגאונה.

בסופו של הרומן, הקוראים יכולים לראות ששתיהן הן החברה הגאונה –  וזה בדיוק העניין, ומה שהופך את הסיפור למסעיר כל כך ואת החברות ביניהן לחסונה, למרות המהמורות, הקונפליקטים והשברים שבדרך. שתי הנשים מצליחות לחיות חיים עשירים ומשמעותיים בהרבה מיתר אנשי שכונתן. אף אחד מהן לא יכלה להגיע לכך ללא רעותה. כבר מילדותן, לילה ולנו דוחפות זו את זו להשתפר, והן לעולם אינן מפסיקות. הן מתחרות כל חייהן לא רק במישורים המקצועיים אלא גם בתחום הרומנטי, ובלית ברירה חולקות מחזרים ומאהבים. התחרות הזו לעתים קרובות סמויה, אבל לא פחות עזה ולעתים גם נקמנית ומרושעת. התחרות אפילו מובילה את לנו, שהקוראים נחשפים למחשבותיה האינטימיות ביותר, לקוות שחברתה תמות, ולחשוב שקנאתה של לילה הטילה קללה על אושרה. מערכת היחסים ביניהן חווה משום כך סוגים שונים של קנאה, ובכלל זה קנאה זדונית במיוחד. עם זאת, הן חשות גם את הקנאה האציליות ביותר, שדוחפת אותן ללא הרף להיות נשים טובות, חזקות ומסופקות יותר.

נפולי, מפרץ, וזוב

מפרץ נפולי: הר הגעש נמצא שם תמיד. תצלום: פאולה סולר-מויא

איך יכולה חברותן לא רק להרוויח מקנאה חקיינית, אלא גם לשרוד את הפצעים שפוצעת הקנאה הזדונית? האהבה העמוקה, האינטנסיבית, מלאת התשוקה והחברית היא חכמה. אהבה חכמה כרוכה בטיפוח –  שלא תמיד מצליח במלואו –  של מעלות כמו חמלה ומודעות עצמית שאינה מוטית: היא מחייבת יכולת לחוש קנאה כלפי האהובים בדרך שאינה רק הרסנית אלא גם בונה.

אהבה חכמה היא מחויבות להגנה על מערכת יחסים אוהבת והבטחת שגשוגה למרות רגשות שליליים ותוקפניים שעלולים להתעורר

אהבה חכמה היא מחויבות להגנה על מערכת יחסים אוהבת והבטחת שגשוגה למרות רגשות שליליים ותוקפניים שעלולים להתעורר. המחויבות מניחה כי האוהב יכול אפילו לעודד את אהובו לחוש כלפיו קנאה חקיינית. קנאה יכולה להיות הזדמנות שבה האוהבים והאהבה יצמחו. כשקנאה היא חקיינית, אהבה חכמה רואה ביריבות ותחרות הזדמנות להשתפרות אמיתית ביחד, ותמיכה אלטרואיסטית הדדית. כשאינה חקיינית (כמו כשלנו מאחלת ללילה שתאבד את כל מה שיש לה, ואפילו תמות) אהבה חכמה פירושה להיות מסוגלים לסלוח ולשכוח.

לילה ולנו הן חברות, אהבתן היא דוגמה מושלמת ל-philia. אבל ישנן צורות נוספות של אהבה והן עשויות לתבוע אופנים שונים של התמודדות עם קנאה. למשל, הורים אמורים לשמש דגם לחיקוי עבור ילדיהם, ולכן ראוי שיאמצו גישה חינוכית במפורש ביחס לקנאתם של ילדיהם. ילדים עשויים להרוויח מהפגנת גישה סובלנית יותר כלפי קנאת הוריהם. יחסים בין אחים מאפשרים תחרותיות גלויה יותר מאשר ביחסים אחרים, ולכן ניתן לטפל בקנאה ברוח של תחרות הוגנת ומלאת חיבה. כך גם בנוגע לחברות, אם כי נשים חברות, שהפנימו רעיונות של אחוות נשים וטיפוח הדדי, עלולות להתקשות יותר להתחרות זו בזו בגלוי. הכי קשה לאפיין במושגים כוללניים גישות המתאימות למערכות יחסים רומנטיות: ישנם אוהבים המתנהגים כשווים, ואחרים מנהלים יחסים היררכיים יותר. יש מי שמוכנים לשאת גישה "פיגמליונית" שאחרים חושבים שהיא משפילה. אסטרטגיות להתמודדות עם קנאה צריכות להיות מותאמות אישית לכל מערכת יחסים, והפתרונות צריכים להימצא לא בפילוסופיה אלא בפסיכותרפיה.

כשהקנאה היא הרסנית וזדונית, היא אכן יכולה לפגוע במערכת היחסים האוהבת שלנו, ולשחוק את הנימים הדקים שמהם מורכבת האהבה. אבל הקיום המשותף של אהבה וקנאה הוא תוצאה של מאפיינים עמוקים בטבע האנושי. אלה ביטויים של החברתיות הבלתי חברתית שלנו. אולם ברגע שנשלים עם כך שהקנאה היא צדה האפלה של האהבה, נוכל להבין כי אהבה היא צדה המואר של הקנאה. קנאה חקיינית, כשהיא ספוגה באהבה חכמה, יכולה להיות לא רק נסבלת אלא אפילו לתרום לשגשוג אהבתנו.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

שרה פרוטאסי מלמדת פילוסופיה באוניברסיטת פיוג'נט סאונד במדינת וושינגטון. מאמריה פורסמו בכתבי עת רבים ובהם Philosophical Psychology, European Journal of Philosophy  ו-Notre Dame Philosophical Reviews.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: קינאה. תצלום: אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי שרה פרוטאסי, AEON.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על החברה הגאונה והשנואה שלי

01
ד"ר פנינית צפורי-בקנשטיין

אהבתי את המושג אהבה חקיינית על אף שהיא כל כך נדירה, כי היא דורשת מאמץ מהמקנא. המקנא לרוב שקוע בזדון, רצון להרע, הקטנה והנמכה של מושא קנאתו. אני מייחלת למצב שבו ידונו יותר ברגש המתעתע הזה של קנאה גם במערכת החינוך, גם בקהילה ואז אנשים מקנאים יוכלו לאמץ מצב של קנאה חקיינית ולא מרושעת, שהרי להיפטר מהקנאה כנראה לא נוכל....