החזירה ידעה מה היא עושה

המוח צופה את תוצאות מעשינו ומעצב את המציאות לפי ציפיותינו. לכן אנחנו רואים את מה שאנחנו מאמינים שקיים ומתרחש. ההשלכות מקיפות את כל תחומי חיינו.
X זמן קריאה משוער: 19 דקות

הסופר הסקוטי רוברט צ'יימברס (Chambers) מדווח בספרו "The Book of Days" משנת 1864 על מקרה משפטי משונה: ב-1457, בעיירה לאווני (Lavegny), חזירה וחזרזיריה הואשמו והועמדו לדין באשמת רצח של ילד קטן, שנאכל חלקית. לאחר דיונים ושיקול דעת מעמיק, בית המשפט דן את החזירה למוות על חלקה במעשה, אך זיכה את החזרזירים התמימים, שכן הם היו צעירים מכדי להבין את חומרת מעשיהם.

העמדתו של חזיר לדין פלילי נראית מעוותת לעיניים מודרניות, שכן רבים מאיתנו מאמינים שלבני אדם יש מודעות למעשים ולתוצאות, שמבדילה אותנו מבעלי חיים אחרים. בעוד שחזיר בדיר עשוי לא לדעת מה הוא לועס, בני אדם בוודאי מודעים למעשיהם וערים לתוצאות הנובעות מהם. יחד אם זאת, אף כי הזהויות והחברות שלנו בנויות על ההנחה הזאת, ההנחה בדבר התפישה השכלית של האדם, הפסיכולוגיה ומדעי המוח מתחילים לגלות לנו כמה קשה למוח שלנו לנטר אפילו את האינטראקציות הפשוטות ביותר שאנו מקיימים עם העולם הגשמי והחברתי. נוכח הקשיים הללו, המוחות שלנו נסמכים על מנגנוני חיזוי שמתאמים בין הניסיון שלנו ובין הציפיות שלנו. אף כי לעתים קרובות התאמות כאלו מועילות, הן עלולות לגרום לחוויות שלנו להינתק מהמציאות האובייקטיבית – ולהפחית את התפישה השכלית שלכאורה מפרידה בינינו ובין החזירים מהעיירה לאווני.

משפט, חזירה, חזרזירים, לאווני

"משפט החזירה והחזרזירים בלאווני" (1457), מתוך "ספר הימים", תצלום: Wikimedia Commons

אתגר אחד הניצב בפני המוח שלנו בבואו לנטר את הפעולות שלנו הוא המידע הדו-משמעי בעליל שהוא מקבל. אנו חווים את העולם שמחוץ לראש שלנו מבעד לרדיד של מערכות החושים שלנו: האברים הפריפריאליים ורקמות העצבים הקולטים ומעבדים אותות פיזיקליים שונים, כמו אור המכה בעיניים או לחץ על העור. על אף שהמעגלים הללו מורכבים להפליא, החומר החושי הרטוב של המוח שלנו לוקה בחולשות המשותפות למערכות ביולוגיות רבות: החיווט אינו מושלם, העברת האותות נעשית בערוצים דולפים, והמערכת נגועה ברעש. המצב במוח דומה מאוד לקרקור של מכשיר רדיו שאינו מכוון היטב ואשר ממסך את השידור האמיתי.

הרדיד של המנגנון החושי שלנו קולט רק את ה"צלליות" של האובייקטים בעולם החיצון

אלא שרעש אינו המכשול היחיד. אפילו אם המעגלים הללו היו משדרים באמינות מושלמת, החוויה החושית שלנו עדיין הייתה חלקית. הסיבה לכך היא שהרדיד של המנגנון החושי שלנו קולט רק את ה"צלליות" של האובייקטים בעולם החיצון. כדי להבין זאת, חשבו על האופן שבו פועלת מערכת הראייה שלנו. כשאנו מביטים בעולם סביבנו, אנו דוגמים תבניות מרחביות של אור שמוחזר מחפצים שונים ונוחת על המשטח השטוח של העין. המפה הדו-ממדית הזאת של העולם נשמרת בכל רחבי החלקים המוקדמים ביותר של המוח החזותי, ויוצרת את הבסיס למה שאנו רואים. אך בעוד שהתהליך הזה מרשים בהחלט, הוא מותיר את הצופים עם האתגר לשחזר את העולם התלת-ממדי האמיתי מהצל הדו-ממדי שהוטל על המשטח החושי.

כשאנו חושבים על החוויה שלנו עצמה, דומה שהאתגר הזה אינו קשה במיוחד לפתרון. רובנו רואים את העולם בתלת-ממד. למשל, כשאתם מביטים ביד שלכם, מוטל על עיניכם צל דו-ממדי מסוים, והמוח שלכם מצליח ליצור דימוי תלת-ממדי של גוש של עור, בשר ועצם, שצורתו כצורת יד. יחד עם זאת, שחזור של אובייקט תלת-ממדי מתוך צל דו-ממדי הוא מה שהמהנדסים מכנים בשם "בעיה שאינה מוצגת היטב" – כלומר בעיה שבעיקרו של דבר אי-אפשר לפתור אותה רק מתוך הנתונים שנדגמו. הסיבה היא שאינסוף אובייקטים שונים מטילים כולם את אותו הצל כמו יד אמיתית. כיצד בוחר המוח לנו את הפירוש הנכון מבין כל המתמודדים?

שני אובייקטים שונים, אותו הצל - והמוח צריך להסתדר (מתוך המאמר המקורי)

האתגר השני שאנו ניצבים בפניו בבואנו לנטר היטב את פעולותינו הוא בעיית הקצב. המערכות החושיות שלנו צריכות לצייר זרימה מהירה ומתמדת של מידע שמגיע אליהן. פענוח מהיר של השינויים הדינמיים הללו חשוב אפילו לצורך הפשוטה שבתנועות: סביר שנמצא את עצמנו שופכים על עצמנו את כוס הקפה של הבוקר אם לא נוכל לחזות בדיוק מתי היא עתידה להגיע אל השפתיים שלנו. אבל שוב, המנגנון הביולוגי הלא מושלם שאנו משתמשים בו כדי לקלוט ולשדר אותות חושיים מקשה מאוד על המוח שלנו ליצור במהירות תמונה מדויקת של מה שאנחנו עושים. ולזמן יש חשיבות רבה: בעוד שנדרש שבריר של שנייה בלבד לאותות להגיע מהעין למוח, ועוד שברירים נוספים כדי להשתמש במידע הזה לצורך כיוון פעולה שנמצאת במהלך התרחשותה, שברירי השנייה הללו יכולים להיות ההבדל בין חולצה יבשה ובין חולצה ספוגה בקפה לוהט.

כפי שמדענים יפרשו ממצאים דרך המשקפיים של התאוריה העכשווית, מערכות התפישה החושית שלנו ישבצו ממצאים דו-משמעיים שהן מקבלות מהחושים בהקשר מסוים, על פי המודלים שיש להן ביחס לסביבה

פסיכולוגים וחוקרי מוח תוהים מזה זמן באילו אסטרטגיות משתמש המוח שלנו כדי להתגבר על בעיות של דו-משמעות וקצב. הסברה ההולכת ומתקבלת היא כי יתכן שהמוח מתגבר על שני האתגרים הללו באמצעות חיזוי. הרעיון המרכזי כאן הוא שהצופים אינם פשוט נסמכים על קלט הנוכחי המגיע אל המערכות החושיות שלהם, אלא שהם משלבים אותם עם ציפיות "top-down" באשר למה שנמצא בעולם.

הרעיון הזה לא לגמרי חדש. במאה ה-19, איש האשכולות הגרמני הרמן פון הלמהולץ הציע ש"הבעיה שאינה מוצגת היטב" הכרוכה בהפקה של קליטות אמינות מתוך אותות דו-משמעיים יכולים למצוא את פתרונה באמצעות תהליך של "היסק לא מודע", שבו הצופים משתמשים במידע לא מפורש על אודות האופן שבו העולם בנוי כדי להגיע לדימויים חזותיים מדויקים. במשך עשרות השנים שלאחר מכן הרעיון הזה חלחל אל הפסיכולוגיה הקוגניטיבית, במיוחד באמצעות המושג "פרצפציות כהשערות" שהוצע על ידי הפסיכולוג הבריטי ריצ'רד גרגורי בשנות ה-70 של המאה עשרים. גרגורי דימה את תהליכי הפרצפציה החושית לשיטה המדעית: כפי שמדענים יפרשו ממצאים דרך המשקפיים של התאוריה העכשווית, מערכות התפישה החושית שלנו ישבצו ממצאים דו-משמעיים שהן מקבלות מהחושים בהקשר מסוים, על פי המודלים שיש להן ביחס לסביבה.

הגלגולים העכשוויים יותר של הרעיונות שלנו מניחים שהמוח הוא "בייסיאני", כלומר שהוא מבסס את הפרשנויות שלו על ציפייה. ב-1763, הסטטיסטיקאי והכומר הפרסביטריאני תומס בייס (Bayes) פרסם משפט מתמטי שמתאר כיצד נוכל להסיק מסקנות הגיוניות על ידי שילוב בין התצפית שלנו והידע הקודם שיש לנו. למשל, אם אתם שומעים טפטוף של מים ביום קיץ לוהט, סביר יותר שהשארתם את הממטרה פתוחה מאשר שהחל לרדת גשם. המצדדים בתאוריה בדבר "מוח בייסיאני" מציעים שהסקת מסקנות הסתברותית כזאת מתרחשת כשאותות חושיים שנקלטים "מלמטה למעלה" ("bottom-up") מפורשים לאור ידע "מלמעלה למטה" ("top-down") באשר למה סביר ומה אינו סביר.

כוס יין שבורה, נוזל, יין, כוס

מה נשמע? מה נראה? מה נריח? למה נצפה בחושינו? תצלום: צ'רלס יוניטס

מסתבר שתבניות של קישוריות שנראות בקליפת המוח – עם כמויות גדולות מאוד של קשרים לאחור מאזורים "גבוהים" ל"נמוכים" – תומכות ברעיון הזה. מושג "המוח הבייסיאני" עומד בבסיסו של מודל רב השפעה של פעולת המוח המוכר כקידוד היררכי חוזה (hierarchical predictive coding), פרי עבודתו של חוקר המוח קרל פריסטון (Friston) ביוניברסיטי קולג' בלונדון, ועמיתיו. התיאוריה הזאת גורסת שבכל אזור נתון במוח – למשל בקליפת הראייה המוקדמת – אוכלוסייה אחת של נוירונים מקודדת את הממצאים החושיים הבאים מן העולם החיצון, ואילו קבוצה אחרת מייצגת את "האמונות" העכשוויות באשר למה שהעולם מכיל. לפי התאוריה הזאת, פרצפציה מתחוללת ככל שממצאים שמתקבלים גורמת להתאמה ב"אמונות" שלנו, כשה"אמונות" עצמן קובעות מה אנחנו חווים. אלא שבמודל הזה, עניין מכריע הוא שהקישוריות בקנה מידה גדול בין אזורים שונים מאפשרת לעשות שימוש בידע קודם כדי להעדיף "אמונות" מסוימות על פני אחרות. הדבר מאפשר לצופים להשתמש בידע "top-down" כדי להגביר את העוצמה של האותות שהם מצפים להם, ובכך להעניק להם משקל רב יותר תוך כדי התרחשות הפרצפציה.

אנחנו יכולים ליצור תפישות חושיות אמינות מנתונים דו-משמעיים אם יש לנו הטיה לעבר הפירושים הסבירים ביותר

מתן האפשרות לתחזיות top-downלחלחל אל הפרצפציה מאפשר לנו להתגבר על בעיית הקצב. על ידי הפעלה מוקדמת של חלקים של המוח החושי שלנו, אנו למעשה מעניקים למערכות הפרצפציה שלנו "פור". אכן, מחקר חדש של חוקרי המוח פיטר קוק (Kok), פים מוסטרט (Mostert) ופלוריס דה לנגה (de Lange) גילה כי כשאנחנו מצפים שאירוע יתרחש, התבניות שלו מופיעות בפעילות של המוח החזותי לפני שהדבר האמיתי מופיע. ה"פור" הזה יכול לספק מסלול מהיר להתנהגות מהירה ואפקטיבית.

עיצוב הדרגתי של הפרצפציה בהתאם למה שאנחנו מצפים לו גם מאפשר לנו להתגבר על בעיית הדו-משמעות. כפי שהלמהולץ הניח, אנחנו יכולים ליצור תפישות חושיות אמינות מנתונים דו-משמעיים אם יש לנו הטיה לעבר הפירושים הסבירים ביותר. למשל, כשאנו מביטים על הידיים שלנו, המוח שלנו יכול לאמץ את "ההשערה הנכונה" – שאלו אכן חפצים בצורת ידיים ולא אחת מאינסוף האפשרויות האחרות – כיוון שיש לו צפיות חזקות באשר לסוג החפצים שניתקל בהם.

כאשר מדובר בפעולות שלנו, הציפיות הללו נובעות מהניסיון שלנו. במהלך חיינו אנו צוברים כמויות אדירות של ניסיון על ידי ביצוע פעולות שונות ועל ידי כך שאנו חווים את התוצאות השונות שלהן. הדבר ככל הנראה מתחיל בשלב מוקדם בחיים עם ה"ברבור המוטורי" שרואים אצל ילדים. מה שנראה כבעיטות אקראיות, נפנופי זרועות והפניות ראש אצל ילדים קטנים נותן להם את ההזדמנות לשלוח פקודות תנועה שונות ולראות את תוצאותיהן השונות. החוויה הזאת, שבה הילד "עושה ורואה" יוצרת קשרי חיזוי בין הייצוגים המוטוריים והחושיים, בין ביצוע הפעולה והפרצפציה.

תינוקת, שמיכה, מבט

מה אומרים לה החושים? למה היא מצפה? תצלום: ג'ונתן בורבה

אחת הסיבות לחשוד שהקשרים הללו נוצרים על ידי לימוד עולה ממצאים המראים את הגמישות המרשימה שלהם, אפילו בגיל מבוגר. מחקרים בראשותה של הפסיכולוגית הניסויית סיליה הייז (Heyes) וצוותה, שנערכו ביוניברסיטי קולג' בלונדון, הראו שאפילו פרקי זמן קצרים של לימוד יכולים לחווט מחדש את הקשרים בין ביצוע הפעולה והפרצפציה, לעתים באופנים המתנגשים עם האנטומיה הטבעית של הגוף.

ידע הסתברותי עשוי לעצב את הפרצפציה, ולאפשר לנו להפעיל תבניות של תוצאות מצופות ולסייע לנו להתגבר על מיני דו-משמעות חושית ולספק במהירות את הפרשנות "הנכונה" מבחינת הפרצפציה

ניסויים המשתמשים בסריקות מוח מראים זאת היטב. אם אנו רואים אדם אחר מניע יד או רגל, החלקים במוח שלנו השולטים באיבר הגוף הזה אצלנו נעשים פעילים. אך ניסוי מרתק שנערך בראשות הפסיכולוגית קרוליין קטמור (Catmur) ביוניברסיטי קולג' בלונדון גילה כי כשגורמים לנבדקים בניסוי לחוויות מהופכות – לראות תיפוף רגליים כשהם תופפו בידיהם ולהיפך, ניתן להפוך את המיפויים הללו. לאחר חוויה מהסוג הזה, כשהנבדקים ראו רגליים מתופפות, אזורים מוטוריים הקשורים לידיהם נעשו פעילים. ממצאים כאלו, ואחרים המחזקים אותם, מציבים ראיות חזקות לכך שהקשרים הללו נלמדים על ידי מעקב אחר הסתברויות. ידע הסתברותי מהסוג הזה עשוי לעצב את הפרצפציה, ולאפשר לנו להפעיל תבניות של תוצאות מצופות לפעולות באזורים חושיים במוח – ומתוך כך לסייע לנו להתגבר על מיני דו-משמעות חושית ולספק במהירות את הפרשנות "הנכונה" מבחינת הפרצפציה.

בשנים האחרונות, קבוצה של חוקרי מוח הציעה דעה אחרת, והעלתה את האפשרות שאנחנו מבצעים עריכה סלקטיבית של התוצאות המצופות של התנועות שלנו. המצדדים הרעיון הזה טענו שהרבה יותר חשוב לנו לקלוט את החלקים המפתיעים, הלא צפויים של העולם – כמו כשספל קפה מחליק מידינו באורח לא צפוי. המשמעות של סינון של אותות צפויים תהיה שמערכות החושים שלנו יכילו רק "טעויות" מפתיעות, ובכך יאפשרו לרוחב הפס המוגבל של מעגלי החושים שלנו לשדר רק את המידע הרלוונטי ביותר.

אבן יסוד של השערת "הביטול" הזאת הם מחקרים המראים שיש פחות פעילות במוח הסנסורי כשאנחנו חווים תוצאות צפויות של פעולות. אם אנו נוגעים בעורנו או רואים יד זזה, אזורים שונים של המוח החזותי או הסומטו-סנסורי נעשים פעילים יותר. אך מחקריםמוקדמים גילו שכשאנו נוגעים בעורנו שלנו – על ידי שפשוף קל של כפות הידיים או מגע בהן – הפעילות באזורי המוח הללו מצומצמת יחסית, בהשוואה למה שמתחולל כשהתחושות באות ממקור חיצוני. הגבלה דומה בפעילות מתגלה במוח החזותי כשאנו רואים ידיים מבצעות תנועות התואמות של תנועותינו.

עמיתיי ואני חקרנו את אופן הפעולה של מנגנוני החיזוי הללו. במחקר שפרסמנו לא מכבר, שביצעתי יחד עם קלייר פרס (Press) בבירקבק, אוניברסיטת לונדון – יחד עם חוקרי המוח והקוגניציה סם גילברט ופלוריס דה לנגה – הכנסנו מתנדבים לסורק MRI ותיעדנו את פעילות המוח שלהם בשעה שהם ביצעו משימה פשוטה. ביקשנו מהם להניע את אצבעותיהם ולראות יד מדומה נעה במסך. בכל פעם שהם ביצעו פעולה, היד במסך או ביצעה תנועה סינכרונית שאפשר היה לצפות לה (הזזת אותה האצבע) או תנועה לא צפויה (הזזת אצבע אחרת). על ידי בחינת תבניות הפעילות המוחית בשני המקרים הללו, יכולנו לחשוף כיצד ציפיות משנות את העיבוד של הפרצפציה.

תחזיות שנוצרו במהלך הפעולה נראו כמבצעות עריכה של האותות הבלתי צפויים ומבטלות אותם, ובכך יצרו ייצוגים חדים יותר במוח הסנסורי

בקיצור, הניתוח שלנו גילה שיש יותר מידע על אותן התוצאות שהמשתתפים ראו כשהתוצאות עלו בקנה אחד עם הפעולות שהם היו עסוקים בביצוען. בחינה קרובה יותר גילתה ש"האותות החדים יותר" הללו באזורי המוח החזותי לוו במידה של הפחתה בפעילות – אך רק בחלקים הרגישים לאירועים בלתי צפויים. במלים אחרות, תחזיות שנוצרו במהלך הפעולה נראו כמבצעות עריכה של האותות הבלתי צפויים ומבטלות אותם, ובכך יצרו ייצוגים חדים יותר במוח הסנסורי, שזכו למשקל רב יותר לעבר מה שאנו מצפים.

מטוסים, אווירובטיקה, טיסה הפוכה

מי הצפוי ומי המפתיע? מי ייזכר ומי יימחק? תצלום: Curioso Photography

הממצאים הללו מצביעים על כך שהציפיות שלנו מעצבות את הפעילות העצבית שלנו, וגורמות למוח שלנו לייצג את התוצאות של הפעולות שלנו כפי שאנו מצפים שהן יתפתחו. הדבר עולה בקנה אחד עם ספרות המחקר המתרבה בתחום הפסיכולוגיה והמצביעה על כך שהחוויה שלנו ביחס לפעולות שלנו מוטית לעבר מה שאנו מצפים.

היות שהציפיות שלנו לרוב יתממשו, עיצוב הדרגתי של הפרצפציה בהתאם לאמונות שלנו עשוי להוליך לתמונה מוצקה יותר של האופן שבו אנו משפיעים על סביבתנו

דוגמה משכנעת לכך התקבלה במחקר משנת 2007 שבוצע ביפן על ידי הפסיכולוג קזושי מארויה (Kazushi Maruya) שהשתמש בטכניקה המכונה "יריבות בינוקולרית". בניסויים ביריבות בינוקולרית, צופה מוצב במכשיר שמציג דימויים שונים לעין השמאלית ולעין הימנית. כשהתמונות סותרות זו את זו, חוויית הפרצפציה של הצופה נשלטת על ידי אחת מהן, עם תנודות מדי פעם בין האלטרנטיבות המתחרות. מארויה ועמיתיו יצרו את חוויית התחרות החזותית על ידי כך שהם הציגו לצופים תבנית מנצנצת בשחור לבן לעין השמאלית, וספירה נעה לעין הימנית. באורח מסקרן, החוקרים גילו שכשהם חיברו את הספירה הנעה לפעולות שהצופים היו עסוקים בביצוען, עלתה הסבירות שהתמונה הזאת "תנצח" בתחרות. החוויה המודעת כאן נשלטה על ידי אותה תוצאה של הפעולה שהיה אפשר לחזות אותה.

ניסויים כמו הניסוי של מארויה מצטרפים לשורה ארוכה של ניסויים אחרים המצביעים על כך שהחוויה שלנו בפרצפציה מוטית על ידי הפעולות שאנו מבצעים. למשל, לחיצות על קלידים שנעשות על ידי פסנתרנים עשויות להטות אותם באשר לקביעה שלהם האם הם שומעים סדרה של תווים כסדרה עולה או יורדת בגובה. יתרה מכך, אפשר לבצע מניפולציה באופן שבו אנו חווים את חלוף הזמן, באמצעות הפעולות שלנו – כשאנו נעים לאט יותר, נראה לנו שאירועים אחרים אורכים זמן רב יותר – ואנו נוטים לראות תנועה דו-משמעית כנעה בכיוונים התואמים את הפעולות שלנו. היות שהציפיות שלנו לרוב יתממשו, עיצוב הדרגתי של הפרצפציה בהתאם לאמונות שלנו עשוי להוליך לתמונה מוצקה יותר של האופן שבו אנו משפיעים על סביבתנו.

אחת האפשרויות המרתקות ביותר היא שמנגנוני החיזוי שלנו עשויים להיות בעלי תפקיד חשוב בסיוע שלהם באינטראקציה עם העולם החברתי. בסופו של דבר, נראה שבני-אדם פועלים על פי סדרה של כללים בכל הנוגע לאופן שבו הם מברכים זה את זה לשלום, מנהלים תורים בשיחה ומגיבים זה להתנהגותו של זה. אחד האופנים הנפוצים והמובנים ביותר שבהם בני-אדם מגיבים זה לזה הוא באמצעות חיקוי, המוגדר על ידי חוקרי מוח כמקרה שבו צופה מעתיק את תנועות הגוף של מדגים – המחוות, צורת ההליכה וכן הלאה. אם תראו את האדם שאתם משוחחים איתו משפשף את פניו או מנענע את רגלו, סביר שתעשו כמוהו.

 

ידע להטעות, ידע לגרום לחיקוי ולגבור עליו: גארינשה, מלך הכדרור.

מגוון מחקרים רומזים לכך שהחוויה שבה אדם אחר מחקה אותנו יכולה להיות בעלת השלכות חשובות על איכות האינטראקציות שלנו. כשמישהו מעתיק את הפעולות שלנו הדבר עשוי להגדיל את האמון, את הקשר ואת הזיקה שאנו חשים כלפי מי שמבצע את פעולה ההעתקה. דוגמה מאירת עיניים – מחקר משנת 2003 בראשות הפסיכולוג ריק ון בארן (van Baaren)  מאוניברסיטת רדבוד בניימיכן שבהולנד – גילה שמלצרים שמקבלים הוראה לחקות את הסועדים מקבלים טיפים גדולים יותר מאלו שאינם עושים כן.

בעוד שהחוויה שבה מישהו מחקה אותנו עשויה לפעול כחומר סיכה חברתי רב עוצמה, אנחנו יכולים לקלוט כיצד אחרים מתנהגים כלפינו – כמו כל דבר אחר – רק מבעד לצעיף הלא מושלם של מערכות החושים שלנו

אך בעוד שהחוויה שבה מישהו מחקה אותנו עשויה לפעול כחומר סיכה חברתי רב עוצמה, אנחנו יכולים לקלוט כיצד אחרים מתנהגים כלפינו – כמו כל דבר אחר – רק מבעד לצעיף הלא מושלם של מערכות החושים שלנו. הפוטנציאל המועיל מבחינה חברתית בכך שמחקים אותנו ייחסם כליל אם המוח שלנו לא יוכל לרשום לעצמו שהתגובות הללו התרחשו. יחד עם זאת, היינו יכולים להתגבר על הבעיה הזאת אם נחולל תחזיות באשר להשלכות החברתיות של המעשים שלנו באותו האופן שבו אנו מספקים ציפיות על אודות התוצאות הפיזיות של התנועות שלנו, תוך שימוש במנגנון החיזוי כדי לגרום לכך שיהיה לנו קל לקלוט אנשים אחרים.

פרס ואני בחנו את הרעיון הזה במחקר משנת 2018 שבדק האם מנגנוני חיזוי המופעלים במהלך פעולה יכולים להשפיע על האופן שבו אנחנו תופשים חיקוי אצל אחרים. ואכן גילינו חותם של חיזוי:  הפרצפציה של תוצאות מצופות של פעולות נראתה חדה יותר מבחינה חזותית. החותם הזה נותר במשך שניות לאחר התנועות שלנו, מה שמרמז לכך שמנגנוני החיזוי שלנו מותאמים היטב לצורך הטרמה של תגובות חיקוי אצל אחרים.

שיפור והרחבה מהסוג הזה עשוי להיות חשוב במיוחד בסביבות סנסוריות תובעניות: למשל, על ידי כך שיהיה קל יותר להבחין בחבר המנופף לעברנו בחדר הומה אדם. אפשרות נוספת שלא נחקרה די הצורך היא שתחזיות כאלו עשויות לגרום לנו לתפוס אנשים אחרים כיותר דומים לנו. אם תנועה איטית גורמת לשאר העולם להיראות איטי גם הוא, הרי שתנועות איטיות וכבדות שאנו עושים כשאנו עצובים עלולות להטות אותנו לתפוש אחרים כאיטיים וירודים יותר.

מובן שלעתים, השימוש בתחזית כדי להבנות את החוויה שלנו עלול להיות חרב פיפיות. הדבר ברור כשאנו מבינים שלפעמים הציפיות שלנו לא יתממשו. אם אתם מייצרים כוח הרמה רב כדי להניע קנקן תה ריק לאחר שחשבתם שהוא מלא, הכלי החלול יאיץ הרבה יותר מהר ממה שציפיתם. באותו אופן, אם אתם מספרים בדיחה שאינה במקומה, אתם עלולים לקבל מולכם ים של פרצופים מלאי תהייה ולא את רעמי הצחוק שקיוויתם להם.

נראה שבתסריטים כאלו לא יהיה זה נכון לעצב מחדש את חוויות הפרצפציה שלנו כדי שהאירועים ייראו לנו דומים יותר לציפיות שלנו: לתפוש, בניגוד למצב הדברים האמיתי, שקנקן התה נע לאט יותר, או לערוך את ההבעות של שותפינו למצב חברתי מסוים כדי שהם ייראו משועשעים יותר, פשוט כיוון שזה מה שאנחנו צפינו מראש. סביר יותר שפרצפציות שגויות כאלו יתרחשו כשהעולם החושי מספק מידע גרוע יותר וכשיתכן שלציפיות ניתן משקל רב יותר. הפרצפציות השגויות הללו העלולות להתרחש מדי פעם יכולות להיות המחיר שאנו משלמים עבור תהליך המחולל חוויות אמינות ברוב המקרים.

רבים מהמוסדות החברתיים, התרבותיים והחוקיים שלנו תלויים ברעיון שבני-אדם בדרך כלל יודעים מה הם עושים, ולכן אפשר להטיל עליהם אחריות על מה שהם עשו

אף על פי כן, קל לראות כיצד פרצפציות שגויות כאלו עלולות לערער אותנו. רבים מהמוסדות החברתיים, התרבותיים והחוקיים שלנו תלויים ברעיון שבני-אדם בדרך כלל יודעים מה הם עושים, ולכן אפשר להטיל עליהם אחריות על מה שהם עשו. אמנם יהיה זה מגוחך מבחינת המדע לטעון שבני אדם לוקים בפרצפציה שגויה של מעשיהם רוב הזמן, אך יתכן שיש מקרים שבהם פרצפציות שגויות שמקורן בציפיות שלנו הן בעלות השלכות חשובות. למשל, רופא מנוסה ומיומן עשוי להיות בעל ציפיות ברורות מאוד באשר לאופן שבו חולה יגיב לפרוצדורה פשוטה (למשל: זריקה בגב) עד כי הדבר יטה את הרופא לא לקלוט נכון תגובות שאינן רגילות כשהללו אכן קורות. האם הסטטוס המוסרי או החוקי של הרופא משתנה אם הוא מוטה לא לקלוט נכונה את התסמינים של החולה שלו? האם העניין הזה נעשה מורכב יותר אם ניקח בחשבון שטעויות פרצפציה עלולות להיות דווקא תוצאה של המומחיות של הרופא?

ערסלים, שקיעה, ערסל

נראה שכולם יודעים מה הם עושים, שכולם רגועים ובטוחים, לא? על סמך מה? תצלום: כריס תומפסון

בעוד שלחיזוי יש צד אפל משלו, תחשבו עד כמה העולם היה קשה בלעדיו. המחשבה הזאת מעסיקה פסיכיאטרים מזה זמן רב. הם העלו את האפשרות שחלק מהחוויות הבלתי רגילות שמתגלות במחלת נפש עשויות לשקף הפרעות ביכולת לבצע חיזוי.

קבוצה מעניינת במיוחד של מקרים הם "אשליות שליטה" המתגלות בחלק מהלוקים בסכיזופרניה. חולים הלוקים באשליות מהסוג הזה מדווחים על חוויה מטרידה ביותר כשהם חשים כאילו שהפעולות שלהם מונעות על ידי כוח חיצוני זר. חולה כזה תיאר את החוויה החריגה הזאת באוזני הפסיכיאטר הבריטי סי. אס. מלור (Mellor) כך: "היד והזרוע שלי הן שזזות, והאצבעות שלי מרימות את העט, אבל אני לא שולט בהן. מה שהן עושות לא קשור אלי בכלל".

באורח התואם לדיווחים כאלו באשר לחולי נפש, ניסויים גילו שחולים בסכיזופרניה מתקשים לזהות את הפעולות שלהם עצמם. למשל, בניסוי שבוצע בשנת 2001 בראשות הפסיכיאטר ניקולאס פרנק (Franck) בבית החולים האוניברסיטאי בליון שבצרפת, הראו לחולי סכיזופרניה ולקבוצת ביקורת של מתנדבים בריאים סרטון פידבק של הפעולות שלהם, כשהיה אפשר לעוות את הווידאו בצורות שונות, כמו למשל לעוות מרחבית את מה שצולם או להוסיף עיכובים בציר הזמן. החוקרים גילו שחולי הסכיזופרניה היו חלשים יותר בגילוי חוסר ההתאמות, מה שמרמז לכך שהייתה להם פרצפציה גרועה יותר של הפעולות שלהם עצמם.

חוויות פיקטיביות עלולות לקעקע את המחשבה שיש לנו ראייה צלולה כבדולח של ההתנהגות שלנו, אשר מבדילה בינינו ובין אותם חזירים תמימים מלאווני

יתכן שהחסר הזה בניטור פעולות והאשליות הכרוכות בכך נוצר כיוון שהחולים חווים כשל במנגנונים שמאפשרים להם לחזות את התוצאות של התנועות שלהם. הדבר עלול להוביל לשינוי באופן שבו חווים תוצאות של פעולות, מה שגורם לחולים לנטייה לפתח אמונות ביזריות. אובדן התועלת "המחדדת" של חיזוי top-down, במיוחד, עלול להותיר את האנשים עם חוויות דו-משמעיות יותר של הפעולות שלהם, ובכך להקשות עליהם את הקביעה מה קרה או לא קרה כתוצאה מהתנהגותם. בעוד שהדו-משמעות הזאת יכולה להיות מקור למצוקה חריפה כשלעצמה, מצב שבו אדם סובל מחוויות לא-רגילות כאלו על פני זמן ממושך עלול לתרום ל"מצב רוח אשלייתי" שלו, התחושה שדברים משונים קורים, כאלו הדורשים הסבר משונה, אולי אשלייתי.

בסופו של דבר, נראה שהמחקר בתחומי הפסיכולוגיה וחקר המוח מתחיל להראות לנו שהציפיות שלנו משחקות תפקיד מפתח בעיצוב האופן שבו אנו חווים את הפעולות שלנו ואת תוצאותיהן. אף כי שילוב התחזיות שלנו כחלק ממה שאנחנו קולטים עשוי להיות אמצעי רב-עוצמה לצורך ניטור הפעולות שלנו בעולם חושי שהוא דו-משמעי מעצם מהותו, התהליך הזה עלול גם לגרום לנו לייצג בצורה שאינה נכונה את התוצאות של ההתנהגות שלנו כשהציפיות שלנו אינן מתממשות. חוויות פיקטיביות כאלו עלולות לקעקע את המחשבה שיש לנו ראייה צלולה כבדולח של ההתנהגות שלנו, אשר מבדילה בינינו ובין אותם חזירים תמימים מלאווני. בכל האמור בפעולות שלנו, אנחנו עלולים לראות את מה שאנחנו מאמינים בו, ולעתים, גם אנחנו עלולים לא לדעת מה אנחנו עושים.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

דניאל יון (Yon) הוא חוקר מוח וקוגניציה ופסיכולוג ניסויי בבירקבק, אוניברסיטת לונדון.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

תמונה ראשית: במוזיאון האשליות בטורונטו. תצלום: Designecologist, ב-unsplash.com

Photo by DESIGNECOLOGIST on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי דניאל יון, AEON.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על החזירה ידעה מה היא עושה

01
רון

בהתחלה מופיע הצירוף ״המשטח השטוח של העין״. לפי הידע שלי עין בעין אף חלק שטוח. אם הבנתי את המשורר כי אז הוא מכוון לרשתית. היא אמנם דו ממדית אך אינה שטוחה.