אלכסון קלאסיק החיה החברתית

בניגוד לדעת הנאורות על האדם, תבונה ורגש אינם שני דברים נפרדים או מנוגדים. למעשה, התודעה האנושית יכולה להיות פרגמטית משום שבתוך־תוכה היא רומנטית
X זמן קריאה משוער: 35 דקות

בתום הגאות והשפל הכלכליים, אחרי כל הטירוף הספקולטיבי והקריסה של וול סטריט, חוזר "המעמד הנינוח" אל קדמת הבמה. חברי הקבוצה הזאת לא עשו את הונם בזכות מעשי להטים של איזו קרן גידור, או בזכות איזה שלל פיננסי גדול שנפל לחיקם. הם הרוויחו אותו בזכות טיפוס בסולם ההצלחה המֶריטוֹקרטי: הם השיגו ציונים טובים בבית הספר, יצרו קשרים חברתיים יציבים, והצטרפו לעבודה בגופים תאגידיים איכותיים. העושר פשוט הצטבר עליהם בהדרגה, כמו שלג עדין.

אם תרצו לחזות בנציג מובהק של המעמד הנינוח, תוכלו לראות אותו סועד ארוחת צהריים קלה במרפסת מוצלת של איזה ביסטרו באַספֶּן קולורדו או באתר סקי יוקרתי אחר. הוא בדיוק חזר מסין כדי להשתתף בישיבת דירקטוריון, והוא בדרכו למסע אופניים של 500 קילומטר לתמיכה במאבק באי־סבילות ללקטוז. הוא נאה באופן לא מיני, בגופו יש קצת פחות שומן מאשר ב"דוד" של מיכלאנג'לו, ושערו שופע וגלי כל כך, שאילו ראיתם אותו בלוס אנג'לס, הייתם שואלים בוודאי "מי זה הבחור הנאה הזה שעומד ליד ג'ורג' קלוני". כשהוא משכל את רגליו, אפשר לראות שהן ארוכות לאין שיעור. כמעט אין לו ירכיים. כל רגל היא פשוט שתי שוקיים אלגנטיות המונחות זו על זו.

קולו נשמע כמו קול שמשמיע אדם בהלכו בגרביו על שטיח פרסי: כל כך נינוח, שבהשוואה אליו ברק אובמה נשמע כמו לני בּרוּס. הוא הכיר את אשתו במסגרת פעילותם בקרן "יוזמה גלובלית" של קלינטון. הם ענדו במקרה את אותו צמיד תמיכה ב"רופאים ללא גבולות", ועד מהרה גילו שהם הולכים גם לאותה מדריכת יוגה, ושזכו במלגות "פוּלבּרייט" בהפרש של שנתיים זה מזה. יש ביניהם התאמה נפלאה כזוג, ונקודת החיכוך היחידה ביניהם קשורה לשגרת האימונים שלהם. בימינו, משום־מה, גברים בעלי גינוני יוקרה מרבים לרוץ ולרכוב על אופניים, ומפתחים אך ורק את שרירי פלג גופם התחתון. נשות המעמד הגבוה, לעומת זאת, מאמצות ללא רחם את פלג גופן העליון ואת שרירי הידיים, כדי שיוכלו ללבוש שמלות כתפיות כל הקיץ ולרסק סלעים בידיים חשופות.

וכך התחתנו להם אדון שאנטי־אלגנטי עם גברת יופי־מסותת בטקס שנערך בידי ביל ומלינדה גייטס, ונולדו להם שלושה ילדים נפלאים: גאונות־באפס־מאמץ, חמלה־גלובלית וכישרון־אמנותי. כמו רוב ילדי המעמד הגבוה והמעמד הבינוני־הגבוה, גם הילדים האלה מצטיינים בענפי ספורט מעורפלים. לפני מאות שנים גילו בני המעמד המשכיל שאין הם מסוגלים להתחרות בפוטבול, בבייסבול ובכדורסל, ולכן הם גנבו את הלאקרוס מן האינדיאנים, כדי שיהיה ענף כלשהו שהם שולטים בו.

כל שלושת הילדים הצטיינו בלימודיהם בבתי ספר תיכון פרטיים המתגאים בגישתם הפרוגרסיבית, ובילו את חופשות הקיץ בקייטנות מדע בגרמניה. בכיתה י"א הושיבו אותם הוריהם לשיחה, והודיעו להם שהגיעו לגיל שבו אפשר להתחיל לקרוא את "האקונומיסט". הם למדו במכללות ובאוניברסיטאות נבחרות שיש בהן קבוצות ספורט טובות, כמו דיוּק וסטנפורד, ואז השיקו קריירות שיישאו חן בעיני הוריהם — למשל, כלכלנית ראשית בבנק העולמי, לאחר כמה שנים מספקות בלהקת הבלט ג'וֹפרי. במשך רוב חייהם הבוגרים בני המעמד הנינוח נכנסים לכל מיני חדרים ומיד מעוררים רגשי נחיתות בקרב כל האחרים. עובדת היותם אנשים כנים, צנועים ונחמדים רק מעצימה את האפקט הזה. אין דבר שמסב להם עונג רב יותר מאשר להזמין אתכם למעון סוף השבוע שלהם. לשם כך עליכם להיפגש איתם ביום שישי אחר הצהריים בשדה תעופה פרטי. כשהם מגיעים, אתם מגלים שכל חפציהם ארוזים בתיק בד פתוח, כי כשיש לך מטוס משלך, אתה לא ממש זקוק לתיק עם רוכסן או כפתורים.

אם אתם יוצאים איתם למסע כזה, כדאי שתדחפו לתיקכם כמה חטיפי גרנולה. בני האצולה החדשה הזאת דוגלים בצניעות, וסביר להניח שיביאו אתכם אל סף רעב במהלך סוף השבוע. קוד הצניעות החדש מורכב מפיזור הון על מוצרים בני קיימא וקימוץ בקניית מוצרים מתכלים. הם ייתנו לכם טרמפ בגאלפסטרים־5 שעלה מיליוני דולרים, אבל יגישו לכם כריך הודו בלי כלום על לחם יבש מהמרכול. הם יבלו את סופי השבוע באחוזה הפרטית שלהם, שיש בה תשעה חדרי שינה, אבל ישוויצו שהרהיטים מ"איקאה", ובשבת בצהריים הם יציעו לכם את אחת מ"ארוחות שביתת הרעב" שלהם — ארבעה קרעי חסה ושלושה גרם של סלט טונה — כי לדעתם כולם צריכים לאכול בריא כמוהם.

בני אדם זקוקים לזמן קצר מאוד — עשירית השנייה אם לדייק — כדי לשפוט את מהימנותו, יכולותיו, תוקפנותו וחביבותו של אדם שהם רואים בפעם הראשונה

האופנה האחרונה בחוגים האלה היא גידול כלבים שמתנשאים לשליש מגובה התקרה, ולכן יש לבני המעמד הנינוח מין יצורים דוביים ענקיים כאלה שנקראים על שם כל מיני דמויות מהרומנים של ג'יין אוסטן. הכלבים האלה הם הכלאות של סן ברנרד עם דינוזאור כלשהו, והם נוהגים להניח בעדינות את זרבוביותיהם הענקיות על גגות של ריינג'־רוברים. סוף השבוע עצמו יכלול התקפים ארוכים של פעילות מאומצת, שתיקטע לטובת סקירות קצרות על המצב הכלכלי העולמי וסיפורים מאירי עיניים על חבריהם הקרובים ביותר — רופרט, וורן, קולין, סרגיי, בונו והדלאי לאמה. בערבים הם ישתרכו לטיול קטן וגלידה בעיירת הנופש הסמוכה. מן המדרכה עשוי לבוא פרץ של תשואות ספונטניות בשעה שהם יניעו את גופם המושלם לאורך השדרה וילקקו את הג'לאטו המעניין שלהם. יש אנשים שבוחרים לצאת לחופשות במקומות האלה רק כדי לטבול באווירה של שלמות אנושית.

הפגישה

ובאחד מאותם מחוזות, ביום קיץ אחד, נפגשו גבר ואישה בפעם הראשונה. האנשים הצעירים האלה, בשנות העשרים לחייהם, היו עתידים להיות הוריו של הרולד, אחד מגיבורי הסיפור הזה. והדבר הראשון שעליכם לדעת על התכף־הורים האלה הוא כי אף ששניהם היו אנשים טובי לב, ואף שבנם פיתח שאיפות אינטלקטואליות גבוהות והיה לאדם עמוק, שניהם היו רדודים למדי. הם נמשכו אל עיירת הנופש הזאת מתוך כוח הכבידה של הצלחת המעמד הנינוח, שאליו קיוו להצטרף יום אחד. הם שהו במקום עם עוד כמה צעירים שאפתנים כמותם, וחבר משותף אירגן להם בליינד דייט לארוחת צהריים.

קראו להם רובּ וג'וליה, והפעם הראשונה שראו זה את זה בחטף היתה בכניסה לחנות ספרים של רשת "בארנס אנד נובל". רובּ וג'וליה חייכו חיוך רחב כשהתקרבו זה אל זה, ותהליך עמוק וקדמוני נכנס לפעולה. כל אחד מהם ראה דברים שונים. רובּ, מתוקף היותו גבר מסוג מסוים, קלט את רוב מה שרצה לראות באמצעות עיניו. אבות־אבותיו הזכריים בתור הפלייסטוקן נאלצו להתמודד עם עובדה מבלבלת: בניגוד לבעלי חיים רבים אחרים, נקבות האדם אינן מציגות כל איתות גופני כאשר הן מבייצות. מכיוון שכך נאלצו הציידים הקדמונים להסתפק בסימני פוריות אחרים שעמדו לרשותם.

Chez le père Lathuille, אדואר מאנה, 1879.

Chez le père Lathuille, אדואר מאנה, 1879.

זאת הסיבה שרובּ חיפש סימנים שכמעט כל גבר הטרוסקסואלי מחפש באישה. דייוויד בַּאס ערך מחקר שהקיף יותר מעשרת אלפים בני אדם בשלושים ושבע חברות אנושיות, ומצא בו שאמות המידה של היופי הנשי דומות מאוד בכל רחבי העולם. בכל מקום גברים מעריכים עור חלק, שפתיים מלאות, שיער ארוך ושופע, תווי פנים סימטריים, מרחק קצר בין הפה והסנטר ובין האף והפה, ויחס של כ־0.7 בין היקף המותניים והיקף הירכיים. המחקר בדק גם ציורים שצוירו במהלך אלפי השנים האחרונות, ומצא כי רוב הנשים המצוירות התברכו ביחס כזה. זהו גם היחס הנפוץ בקרב שפנפנות "פלייבוי", גם אם בשרנותן הכללית עשויה להשתנות בהתאם לאופנה. אפילו אצל דוגמנית־העל טוויגי, שנודעה ברזונה האנורקטי, עמד היחס בין הירכיים למותניים על 0.73.2 רובּ אהב את מה שראה. אין דבר שמעצים יופי יותר מביטחון עצמי, ולמראה ג'וליה לחש לו לבו שהיא יודעת בדיוק מה היא עושה. הוא נהנה מהחיוך שהתפשט על פניה, והשגיח בלי משׂים שקצות גבותיה מתעקלות כלפי מטה. שריר האוֹרבּיקוּלָריס אוֹקוּלי, השולט בחלק זה של הגבה, אינו ניתן לשליטה מודעת, ולכן התעקלות של קצה הגבה כלפי מטה מעידה שהחיוך אמיתי ואינו מזויף.

רובּ התרשם מרמת המשיכה הכוללת של ג'וליה, והיה ער בתת־ההכרה שלו לעובדה שאנשים מושכים מרוויחים בדרך כלל יותר כסף. רובּ אהב גם את הקימור מתחת לחולצתה, שקפץ מיד לעיניו, והתחקה אחר קווי המתאר שלו בתחושת הערכה שחדרה אל תוך נימי נפשו. אף שבמקום כלשהו בירכתי מוחו הוא ידע ששדיים הם רק איבר, גוש של עור ושומן, הוא לא היה מסוגל לחשוב עליהם כך. הוא לא הפסיק להבחין בנוכחותם סביבו. די היה בקו מתאר של שדיים על דף נייר כדי ללכוד את תשומת לבו. השימוש במילה "ציצי" הציק לו בתת־המודע, משום שציצי היא מילה לא מכובדת שאינה ראויה לשימוש בהקשר של יופי מקודש כל כך, והוא חש שהשימוש במילה הזאת, בעיקר בפי נשים, נועד ללעוג לו.

וכמובן, השדיים נראים כפי שהם נראים כדי לעורר את התגובה הזאת. אין כל סיבה לכך שהשדיים האנושיים יהיו כל כך הרבה יותר גדולים משדיהם של פּרימָטים אחרים. קופי־אדם הם שטוחי־חזה. שדי אדם גדולים אינם מייצרים יותר חלב משדי אדם קטנים. אין להם כל תכלית תזונתית. הם מכשירי איתות, שגורמים לתצוגה פרימיטיבית של זיקוקין די־נור בתוך המוח הגברי. הציונים שגברים נותנים לנשים בעלות גוף מושך ופנים לא מושכות גבוהים מהציונים שהם מעניקים לבעלות פנים מושכות וגוף לא מושך. הטבע אינו עושה אמנות לשם אמנות, אך הוא בהחלט מייצר אמנות.

התגובה של ג'וליה למראה בעלה לעתיד היתה מעומעמת יותר. זה לא היה משום שהיא לא התרשמה מהגבר הצעיר שעמד מולה. נשים נמשכות בדרך כלל לגברים בעלי אישונים גדולים יחסית. נשים בכל מקום מעדיפות גברים בעלי תווי פנים סימטריים, ושיהיו מעט יותר מבוגרים, גבוהים וחזקים מהן. על פי כל המדדים האלה, ומדדים אחרים, עבר אביו לעתיד של הרולד את המבחן. העניין הוא שמטבעה, ועל פי חינוכה, היתה ג'וליה זהירה, ולא מיהרה לתת אמון. כמו 89 אחוז מבני האדם, גם היא לא האמינה באהבה ממבט ראשון. יתרה מכך, החשיבות שהיא ייחסה למראה חיצוני היתה פחותה בהכרח מהחשיבות שבעלה לעתיד ייחס לו. באופן כללי, נשים מתגרות ממראה עיניהן פחות מגברים — עובדה שמקטינה כמעט בחצי את היקפו של שוק הפורנוגרפיה.

הסיבה לכך היא שבזמן שהגברים בני תקופת הפלייסטוקן יכלו לבחור את בנות זוגן על בסיס סימני פוריות שאפשר להבחין בהם במבט, נשות הפלייסטוקן התמודדו עם בעיה מרגיזה יותר. האדם זקוק לכמה שנים טובות מאז הולדתו ועד שהוא יכול לספק את צרכיו בכוחות עצמו, ובסביבה הפרהיסטורית אף אישה לא היתה יכולה ללקט בכוחות עצמה את כמות הקלוריות שמספיקה לקיום משפחה. היא היתה חייבת לבחור בגבר לא רק לצורכי הפריה, אלא גם לצורך יצירת יחסי קִרבה ופרנסה. וגם בימינו, כאשר עיניה של אישה נחות על בן זוג פוטנציאלי, מסגרת הזמן שלה שונה משלו. זאת גם הסיבה שגברים נכנסים למיטה מהר יותר מנשים. חוקרים בדקו את העניין הזה באמצעות ניסוי פשוט. הם שילמו לאישה מושכת כדי שתיגש לגברים צעירים ותציע להם לשכב איתה. 75 אחוז מהגברים השיבו להצעה בחיוב. ואז הם שלחו גבר מושך כדי שייגש לנשים צעירות עם אותה הצעה. אפס אחוזים אמרו כן. ולא מדובר כאן במחקר אחד, אלא בעוד ועוד מחקרים.

לנשים יש סיבות טובות להיזהר. נכון אמנם שרוב הגברים פוריים, אך בכל הנוגע ליציבות, קיימת שונות רחבה בקרב המין השעיר יותר. גברים מוּעדים הרבה יותר מנשים להתמכר לסמים ולאלכוהול. הם מועדים הרבה יותר לרצוח, והרבה־הרבה יותר לנטוש את ילדיהם. יש יותר פירות באושים בקרב האוכלוסייה הגברית מאשר בקרב האוכלוסייה הנשית, ונשים גילו כי משתלם לוותר על כמה נקודות בתחום הרושם הראשוני בתמורה לאמינות ולתבונה חברתית בהמשך הדרך.
וכך, בזמן שרובּ הסתכל על המחשוף, היתה ג'וליה עסוקה בחיפוש סימנים למהימנות. היא לא היתה צריכה לעשות את זה במודע — אלפי שנים של תורשה ותרבות ליטשו היטב את חיישני האמון שלה.

מחקרים שערכו מריון אילְס ואירווין סילברמן מאוניברסיטת יורק מצאו כי נשים טובות יותר מגברים בזכירת פרטים מתוך סצֵנה ובאיתור חפצים שפוזרו בחדר. בכמה טובות יותר? ב־60 עד 70 אחוז בממוצע. לא רע. בשנים האחרונות השתמשה ג'וליה ביכולות ההתבוננות שלה כדי לפסול קטגוריות שלמות של גברים כבני זוג פוטנציאליים. חלק מהבחירות שלה היו אידיוסינקרטיות. היא דחתה גברים שלבשו בגדים של חברת "בֶּרבֶּרי", משום שלא יכלה לדמיין את עצמה מביטה כל חייה על צעיפים ומעילי גשם עם אותה דוגמה ארורה של משבצות. איכשהו הספיק לה מבט אחד כדי לזהות אנשים שאינם יודעים לאיית, ולבה קמל כשראתה אותם. לגברים מבושמים היא התייחסה כפי שצ'רצ'יל התייחס לגרמנים — או שהם עפר לרגלייך או שהם מסתערים עלייך. היא לא רצתה שום מגע עם גברים שענדו תכשיטים הקשורים לספורט, כי האיש שלה לא היה אמור לאהוב כוכבי בייסבול יותר משיאהב אותה. ואף שבזמן האחרון גברים שיודעים לבשל הם סחורה חמה, היא לא היתה מוכנה להיכנס לקשר רציני עם מישהו שיודע לחתוך לקוביות טוב יותר ממנה, או שיפתיע אותה באיזה טוסט של גבינת גרוייר, כאילו־לא־יומרני־אבל־נורא־מרוצה־מעצמו, כמנחת פיוס לאחר מריבה.

היא הציצה בחשאי ברובּ בזמן שזה התקרב אליה מצדה האחר של המדרכה. ג'אנין ויליס ואלכסנדר טוֹדוֹרוֹב מאוניברסיטת פרינסטון גילו שבני אדם זקוקים לזמן קצר מאוד — עשירית השנייה אם לדייק — כדי לשפוט את מהימנותו, יכולותיו, תוקפנותו וחביבותו של אדם שהם רואים בפעם הראשונה. שיפוט ראשוני כזה מנבא בדייקנות מדהימה כיצד ירגישו אנשים אלה כלפי אלה גם אחרי חודשים. רק לעתים רחוקות אנשים משנים את השיפוט הראשוני שלהם: במהלך הזמן הם רק נעשים יותר ויותר בטוחים בצדקתו. במחקרים אחרים ביקש טודורוב מנחקריו להציץ במשך חלקיק שנייה על פניהם של מועמדים יריבים לסנאט ולבית הנבחרים של ארצות הברית. הנבדקים הצליחו לנבא בדיוק של 70 אחוז בקירוב מי מהמועמדים ינצח במערכת הבחירות.

ג'ון טירני מ"הניו יורק טיימס" טען  שפנויים ופנויות רבים סובלים מ"פְּגָמוֹמַט", מעין רדאר פנימי שמזהה  חסרונות בבן הזוג הפוטנציאלי. גבר נאה ומבריק עלול למצוא את עצמו בסל האשפה משום שהמרפקים שלו מלוכלכים

יכולות ההערכה המיידית של ג'וליה עזרו לה להבחין שרובּ הוא גבר נאה, אבל לא אחד מאותם גברים נאים עד כדי כך שאינם צריכים להיות מעניינים. בזמן שרובּ הפשיט אותה בדמיונו, היא הלבישה אותו בדמיונה. בעת הפגישה הוא לבש מכנסי קורדרוי חומים, פאר היצירה של תרבות המערב, וסוודר בצבע סגלגל־אדמדם, כך שבסך הכול הוא נראה כמו חציל אלגנטי. לחייו היו מוצקות, אבל לא כמו של סנאי, והיה אפשר להסיק מכך שהוא יזדקן בחן, ויהיה הגבר הנאה ביותר בבית הדיור המוגן שלו.

הוא היה גבוה, ויש לכך חשיבות, שכן מחקר אחד שנערך בארצות הברית מצא כי כל סנטימטר נוסף בגובה מקביל לתוספת של 2,500 דולר למשכורת השנתית. הוא הקרין גם שלווה פנימית ונראה, בעיניה הממהרות לשפוט, כאחד מאותם יצורים שהגורל בירך אותם, ואשר נפשם אינה נגועה בצלקות עמוקות, ואין להם פצעים להסתיר או להיזהר מהם. אבל בדיוק אז, כשהתובנות החיוביות החלו להצטבר, משהו בהלך המחשבה של ג'וליה התהפך. ג'וליה ידעה שאחת התכונות הכי פחות מושכות שלה היא חוכמולוגיות סופר־ביקורתית. היא היתה מסוגלת ליהנות מחברתו של איזה בחור נורמלי, ופתאום היתה מתחילה לבחון אותו בשבע עיניים. כשענן העשן התפזר, היא כבר הפכה לדורותי פרקר והבחור היה שלולית של דם על הרצפה.

וכך קרה שהחוכמולוגית הפנימית של ג'וליה שמה לב שרובּ נמנה עם אותם בחורים שמאמינים שלאף אחד לא אכפת באמת מנעליים מצוחצחות ומציפורניים גזוזות למשעי. יתרה מכך: הוא היה רווק. ג'וליה לא בטחה ברווקים. הם נראו לה לא ממש רציניים. ומאחר שהיא לא התכוונה לצאת עם גבר נשוי, צימצמה העובדה הזאת את מאגר הגברים שתוכל להתאהב בהם התאהבות חפה מכל ביקורת. ג'ון טירני מ"הניו יורק טיימס" טען פעם שפנויים ופנויות רבים סובלים מ"פְּגָמוֹמַט", מעין מכשיר פנימי שמזהה בן־רגע חסרונות בבן הזוג הפוטנציאלי. גבר נאה ומבריק, מסביר טירני, עלול למצוא את עצמו בסל האשפה משום שהמרפקים שלו מלוכלכים. אם אישה היא שותפה במשרד עורכי דין גדול, אפשר לפסול את כשירותה לניהול זוגיות ארוכת טווח רק משום שהיא לא יודעת לאיית "דוסטויבסקי".

לג'וליה היתה סיבה טובה להחזיק באותה דעה קדומה מפורסמת, הידועה בשמה המדעי "גברים הם חזירים". נשים נוטות להתמודד עם מצבים חברתיים באמצעות מבנה קבלת החלטות לא־מודע המבוסס על ההנחה שגברים מעוניינים בעיקר במין מזדמן ותו לא. הן כמו גלאי עשן רגישים מדי, המוכנים להפעיל אזעקת שווא משום שבטוח יותר להיזהר ולטעות מאשר לתת אמון בקלות רבה מדי. גברים, לעומת זאת, מחזיקים בדעה קדומה הפוכה ומוטעית. הם מדמיינים התעניינות מינית גם כשאין כזאת. ג'וליה עברה כמה מחזורים של תקווה וחשדנות בתוך שניות ספורות. למרבה הצער, כף המאזניים השיפוטית החלה לנטות לרעתו של רובּ. החוכמולוגית הפנימית שבה איבדה כל רסן. אך אז, למרבה המזל, הוא ניגש אליה ואמר שלום.

הארוחה

רצה הגורל, ורובּ וג'וליה נועדו זה לזה. למרות כל מה ששמעתם על הפכים שנמשכים, בני אדם מתאהבים בדרך כלל בדומים להם. כפי שכתבה הלן פישר בספרה The New Psychology of Love ("הפסיכולוגיה החדשה של האהבה"), "רוב בני האדם מתאהבים בבני אדם הבאים מרקע אתני, חברתי, דתי, השכלתי וכלכלי דומה לזה שלהם; הם מתאהבים בבני אדם הדומים להם באינטליגנציה ובמידת המשיכה החיצונית שלהם, שיש להם גישות, ציפיות, ערכים ותחומי עניין דומים לאלה שלהם, ואשר ניחנים בכישורים חברתיים ותקשורתיים דומים." קיימת אפילו ראיה לכך שבני אדם נוטים לבחור בני זוג שרוחב אפם והמרחק בין עיניהם דומים לאלה שלהם.

אחד מתוצרי הלוואי של הדפוס הזה הוא נטייתם של אנשים לבחור שלא ביודעין בני זוג שחיו בקרבתם לפחות חלק מחייהם. במחקר שנערך בשנות החמישים של המאה העשרים נמצא כי 54 אחוז מהזוגות שהגישו בקשה לרישיון נישואים בעיר קולומבוס שבאוהיו חיו במרחק 16 רחובות לכל היותר אלה מאלה כשהתחילו לצאת, וכי 37 אחוז מהזוגות חיו במרחק של חמישה רחובות אלה מאלה. סטודנטים בקולג' נוטים לצאת עם שכניהם למסדרון או לבניין במעונות. קרבה מטפחת אמון.

לא עבר זמן רב ורובּ וג'וליה גילו שיש להם הרבה במשותף. שניהם תלו את אותה כרזה של אדוארד הופר על קיר חדרם. שניהם בילו באותו אתר סקי והחזיקו בדעות פוליטיות דומות. הם גילו ששניהם אוהבים את "חופשה ברומא", שהם חושבים דברים דומים על הדמויות ב"מועדון ארוחת הבוקר", וששניהם סבורים שהצהרות אהבה על הכיסאות של אימס והאמנות של מונדריאן הן עדות מובהקת לתחכום.

בני אדם נוטים לבחור בני זוג בעלי אינטליגנציה דומה לזו שלהם, והדרך הקלה ביותר למדוד אינטליגנציה של אדם אחר היא באמצעות אוצר המילים שלו

זאת ועוד: שניהם טיפחו טעם אנין בדברים פרוזאיים לחלוטין כמו המבורגר ותה קר. שניהם ניפחו את מידת הפופולריות שלהם כשנזכרו בנוסטלגיה בימי התיכון. הם בילו באותם ברים וצפו באותן להקות באותם סיבובי הופעות. זה היה כמו להניח שורה של חלקי פאזל ולגלות בתדהמה שהם מתאימים. אנשים מעריכים בדרך כלל כי חייהם שונים מחיי זולתם יותר מכפי שהם באמת, ולכן נקודות הדמיון נראות להם כמו רצף של נסים. צירופי המקרים העניקו לקשר ביניהם הילה של ייעוד שהתגשם.

בלי להיות ערים לכך, הם גם מדדו את ההתאמה האינטלקטואלית ביניהם. כפי שציין ג'פרי מילר, בני אדם נוטים לבחור בני זוג בעלי אינטליגנציה דומה לזו שלהם, והדרך הקלה ביותר למדוד אינטליגנציה של אדם אחר היא באמצעות אוצר המילים שלו. אנשים בעלי מנת משכל של 80 איי־קיו מכירים מילים כמו "אריג", "עצום" ו"להסוות", אבל לא מילים כמו "משפט", "לצרוך" ו"לסחור". אנשים בעלי מנת משכל של 90 איי־קיו יכירו את שלוש המילים האחרונות, אבל אולי לא יכירו את "להקצות", "להרהר" או "בעל כורחו". זאת הסיבה שבני אדם המתוודעים אלה לאלה בודקים באופן לא־מודע אם יש ביניהם התאמה מילולית, ומתאימים את עצמם לרמתו של האדם היושב מולם.

מלצר עצר ליד השולחן שלהם. הם הזמינו שתייה ואחר כך גם ארוחת צהריים. הנה אחת מעובדות היסוד של החיים: אנו יכולים לבחור מה נזמין, אבל איננו יכולים לבחור מה ימצא חן בעינינו. העדפות מתגבשות מתחת לרמה המודעת, וכך קרה שרובּ, למשל, אהב קָבֶּרנֶה אבל לא מֶרלוֹ. למרבה הצער, ג'וליה הזמינה כוסית מהסוג הראשון, ולכן רובּ נאלץ לבקש כוסית מהסוג השני, רק כדי להיראות שונה. האוכל שהוגש להם היה נורא, אבל הארוחה היתה מופלאה. זה היה הביקור הראשון של רובּ במסעדה הזאת. הוא בחר בה בהמלצת החבר המשותף שלהם, שהתייחס בביטחון רב לשיקול דעתו שלו. עכשיו התברר שזוהי אחת מאותן מסעדות שמגישות סלטים שאי אפשר לאכול. ג'וליה חזתה את הבעיה, ולכן בחרה מנת פתיחה שאפשר לאכול בקלות במזלג, ומנה עיקרית שאינה מצריכה מומחיות בשימוש בסכו"ם. אבל רובּ בחר סלט, שנשמע טוב בתפריט, והכיל בפועל כל מיני זרועות ירוקות־ארוכות דמויות־תמנון, שרובּ לא הצליח לתחוב אל פיו בלי למרוח פסים ארוכים של רוטב על לחייו. המנה העיקרית שלו היתה מין מחוות־רטרו ל"בישול הרב־קומתי" של שנות התשעים וכללה מפלסים של סטייק, תפוחי אדמה ובצל, שנראו כמו מגדל השטן בסרט "מפגשים מהסוג השלישי". כל נגיסה היתה בגדר הסרת שכבה גיאולוגית מהר ראשמור.

אבל כל הבעיות האלה איבדו מחשיבותן נוכח הקליק שנוצר בין רובּ וג'וליה. בזמן שהשניים התמודדו עם המנות העיקריות שלהם גוללה ג'וליה את ההיסטוריה האישית שלה. היא סיפרה על החינוך שקיבלה, על התעניינותה בתקשורת בימי הקולג', על עבודתה כאשת יחסי ציבור והתסכולים הכרוכים בה, ועל חזונה להקים יום אחד חברת יחסי ציבור שתתמחה בשיווק ויראלי. ג'וליה רכנה לעבר רובּ כשהסבירה את משימתה בחיים. היא לגמה בחופזה מהמים ולעסה במהירות, כמו סנאי, כדי שתוכל להמשיך לדבר. האנרגיה שלה היתה מידבקת. "זה יכול להיות ענק!" היא התלהבה. "זה יכול לשנות הכול!"

90 אחוזים מהתקשורת הרגשית שלנו היא לא־מילולית. מחוות הן שפה לא־מודעת שאנו משתמשים בה לא רק כדי להביע את רגשותינו, אלא גם כדי לגבש אותם. הן עוזרות לנו ליצור מצב פנימי. רובּ וג'וליה ליקקו את שפתיהם, רכנו קדימה, הביטו זה בזה מזוויות העין ועשו עוד כל מיני תעלולי כוריאוגרפיה לא־מודעים האופייניים לפלירטוט. בלי להיות מודעת לכך היטתה ג'וליה את ראשה קלות וחשפה את צווארה — הדרך הנשית להראות עוררות. היא היתה נחרדת אילו ראתה את דמותה הקשוחה־לכאורה באותו רגע, משום שהיא נראתה ממש כמו כל בחורה שחולמת להיות מרילין מונרו: היא ניערה את שערה, הרימה את זרועותיה כדי לסדר את השיער, והגביהה את חזהּ אל טווח הראייה.

ג'וליה עדיין לא קלטה עד כמה היא נהנית לשוחח עם רובּ, אבל המלצר ששירת אותם השגיח בחמימות הקודחת על פניהם ושָמח, כי גברים בדייט ראשון משאירים את הטיפים הנדיבים ביותר. עברו ימים אחדים עד שחשיבותה של הארוחה הופנמה, וגם עשרות שנים אחר כך זכרה ג'וליה את הפרטים הקטנים ביותר בארוחת הצהריים הזאת, ולא רק את העובדה שבעלה לעתיד אכל את כל הלחם בסלסילה. וכל הזמן הזה השיחה קלחה.

אוצר המילים של רוב בני האדם הבוגרים מונה כ־60,000 מילים. כדי לבנות את אוצר המילים הזה, ילדים חייבים ללמוד עשר עד עשרים מילים ביום בין הגילים שנה וחצי ל־18 שנה

מילים הן הדלק שמניע את מלאכת החיזור. בני מינים אחרים משיגים את בני זוגם באמצעות סדרה של ריקודים בעוצמה מתגברת. בני האדם, לעומת זאת, משתמשים בשיחה. ג'פרי מילר מציין, כי אוצר המילים של רוב בני האדם הבוגרים מונה כ־60,000 מילים. כדי לבנות את אוצר המילים הזה, ילדים חייבים ללמוד עשר עד עשרים מילים ביום בין הגילים שנה וחצי ל־18 שנה. ולמרות זאת, מאה המילים הנפוצות ביותר תופסות 60 אחוז מכל השיחות שלנו, ו־4,000 המילים השכיחות ביותר תופסות 98 אחוז מהשיחות. למה בני אדם טורחים לדעת את כל אותן 56,000 מילים נוספות?

עטיפת הספר

עטיפת הספר

מילר סבור שבני האדם לומדים את המילים האלה כדי להרשים ולסנן בני זוג פוטנציאליים. הוא חישב ומצא שאם בני זוג מדברים שעתיים ביום בקצב של שלוש מילים בשנייה, ומקיימים יחסי מין במשך שלושה חודשים לפני שהאישה נכנסת להיריון (בהנחה שזאת היתה הנורמה בסוואנה הפרהיסטורית), הרי שהם נדרשים להחליף כמעט מיליון מילים לפני הכניסה להיריון. מדובר בהרבה מילים, ובהרבה הזדמנויות להעליב, לשעמם או לעצבן זה את זה. שפע של הזדמנויות לריב, להתפייס, לגלות ולתקן. אם בני זוג עדיין נשארים יחד אחרי כל הקשקשת הזאת, יש סיכוי לא רע שהם יישארו יחד גם די זמן לגדל את ילדם המשותף.

הוריו של הרולד היו רק באלף המילים הראשונות מתוך המיליונים הרבים שידברו במהלך חייהם, והכול זרם נהדר. מי שמאמין לסטריאוטיפים תרבותיים עשוי לחשוב שנשים רומנטיות יותר מגברים. למעשה, יש עדויות רבות לכך שגברים מתאהבים מהר יותר, ומאמינים יותר בקביעה שאהבת אמת חיה לנצח. לכן, חלק גדול מהשיחה, באותו ערב ראשון ובחודשים שאחריו, הוקדש לניסיון לגרום לג'וליה להסיר את הגנותיה.

חבריו של רובּ לא היו מכירים אותו אילו ראו אותו עכשיו. הוא דיבר על הקשרים הזוגיים שהיו לו. לא היה בו כל זכר לציניות. אף על פי שבנסיבות אחרות הוא היה יכול להתפעל במשך דקות ארוכות מזרועותיו, הוא נראה עתה כמי שאינו מודע למעלותיו הגופניות. ואף על פי שבדרך כלל גברים מקדישים שני שלישים מזמן השיחות שלהם לדיבורים על עצמם, בשיחה הזאת הוא דיבר ממש על העניינים שהעסיקו את ג'וליה. מחקריו של דייוויד באס מצאו כי חביבוּת היא התכונה החשובה ביותר שכולנו — גברים ונשים — רוצים למצוא באדם שנכנס איתנו למיטה. כפי שיעיד כל מי שראה זוגות בראשית דרכם עוברים ליד ילדים וכלבים, מלאכת החיזור כוללת הרבה מפגני סימפתיה, שבהם בני הזוג מנסים להוכיח זה לזה מה רבה החמלה שיש בהם.

אבל יש כמובן עוד חישובים, נאצלים פחות, שבני אדם עוסקים בהם בזמן שהם בוחרים את בני זוגם. כמו ברוקרים ותיקים בבורסה, אנשים מגיבים בדרכים צפויות, גם אם לא־מודעות, להערכות השווי של השוק החברתי. הם מחפשים באופן אינסטינקטיבי את התמורה הגדולה ביותר האפשרית לשווי השוק שלהם עצמם.
ככל שגבר עשיר יותר, כך סביר יותר שיֵצא עם נשים צעירות יותר. ככל שאישה יפה יותר, כך יהיה בן זוגה עשיר יותר. מידת האטרקטיביות של האישה היא מנבא מצוין להכנסה השנתית של בעלה.

גברים הלוקים בתחום אחד יכולים לפצות על כך בהצטיינות בתחום אחר. מחקרים אחדים שעסקו בהיכרויות באינטרנט מצאו כי גברים נמוכים יכולים להצליח לא פחות מגברים גבוהים אם הם מרוויחים יותר מהגבוהים. גינטר היץ', עלי הוֹרטאקסוֹ ודן אריאלי חישבו ומצאו שגבר שגובהו 1.68 מ' יכול להצליח כמו גבר בגובה 1.83 מ' אם הכנסתו השנתית תהיה גבוהה ב־175,000 דולר מזו של יריבו. גבר אפרו־אמריקאי יכול להצליח עם נשים לבנות כמו גבר לבן בעל תכונות דומות לו אם הכנסתו השנתית תהיה גבוהה ב־154,000 דולר מזו של הלבן. (נשים מסרבות יותר מגברים לצאת עם בני זוג שאינם בני הקבוצה האתנית שלהן). וגם רובּ וג'וליה עשו חישובים לא־מודעים כאלה — שקלו יחסי הכנסות־מול־מראֶה וחישבו מאזני הון חברתי — וכל אחד מהאותות שקיבלו הצביע על כך שמצאו את האדם המתאים.

השיטוט

התרבות האנושית נועדה במידה רבה לרסן את התשוקות הטבעיות של בני המין האנושי. המתח בתהליך החיזור נוצר מהצורך להאט כשהאינסטינקטים רוצים להסתער. גם רובּ וגם ג'וליה חוו דחף עז במהלך הפגישה הראשונה שלהם, וחששו מאוד לומר משהו תקיף או נועז מדי. בני אדם שמצליחים בחיזור הם מי שיודעים לקלוט את המלודיה והקצב של מערכת היחסים. באמצעות תהליך של פענוח הדדי וריסון עצמי יכוננו מערכות היחסים שלהם את הסינכרוניות שלהן, והתהליך הזה הוא שיאפשר להם לכונן את הכללים הלא־מוצהרים שיקבעו לנצח כיצד יתנהגו זה כלפי זה.

"האושר הגדול ביותר שהאהבה יכולה להציע הוא לחיצת הידיים הראשונה שלנו עם אהובינו," כתב הסופר הצרפתי סטֶנדַל. בשלב הזה היו הוריו של הרולד שקועים בעיצומו של מגע מילולי הדדי, שהזכיר פליית כינים מטאפורית יותר מאשר שיחה. בקומם מהשולחן רצה רובּ להניח את כף ידו על גבה של ג'וליה כדי להנחות אותה לעבר הדלת, אבל חשש שהאינטימיות המרומזת תכעיס אותה. ג'וליה הצטערה בינה לבין עצמה על שהביאה את תיק היומיום שלה, שגודלו היה כגודלו של מיניבוס, והיה בו די מקום לספרים, לטלפונים, לאיתוריות ואולי גם לקטנוע. בבוקר היא חששה שאם תביא תיק קטן, היא תיראה אופטימית מדי (כאילו היא יוצאת לדייט), אבל עכשיו הבינה שהיא מצויה בעיצומה של אחת הפגישות החשובות בחייה, ושהיא הפילה על עצמה תיק גדול מדי.

אנשים שמאבדים את חוש הריח שלהם סובלים מהידרדרות רגשית גדולה בהרבה מזו שסובלים ממנה אנשים שאיבדו את מאור עיניהם. הסיבה לכך היא שריח הוא דרך מצוינת לקרוא רגשות

לבסוף נגע רובּ בזרועה כשיצאו מהמסעדה, והיא נשאה אליו את מבטה וחייכה אליו בהבעת אמון. הם הלכו לאורך המדרכה וחלפו על פני חנויות יוקרתיות לציוד משרדי בלי להיות מודעים לעובדה שזוהי כבר צעידת האוהבים שלהם — גופים קרובים זה לזה המשגרים אלומת אושר גלויה וברורה אל החלל שמולם. ג'וליה הרגישה ממש בנוח עם רובּ. במהלך הארוחה הוא הביט בה בריכוז רב — לא המבט האובססיבי המוזר שג'ימי סטיוארט נועץ בקים נובאק בסרט "ורטיגו", אלא מין מבט מקַבֵּע שמשך אותה פנימה.

רובּ, מצדו, ממש רעד כשליווה את ג'וליה אל מכוניתה. לבו הלם בחוזקה ונשימותיו היו מהירות. הוא הרגיש שהיה שנון מהרגיל בארוחת הצהריים (עיניה הבוערות של ג'וליה עודדו אותו בכך), והוצף בתחושות עמומות שלא הצליח להבין. הוא אזר אומץ ושאל אם יוכל לראות אותה מחר, והיא אמרה כמובן שכֵּן. הוא לא רצה להסתפק בלחיצת ידה, אבל נשיקה היתה צעד בוטה מדי, ולכן הוא אחז בזרועה וחיכך את לחיו בלחיה.

במהלך אותו חיבוק־למחצה נטלו רובּ וג'וליה בחשאי פֶרוֹמוֹנים זה מזה. רמות הקורטיזול שלהם צנחו. חוש הריח חזק להפתיע במצבים מהסוג הזה. אנשים שמאבדים את חוש הריח שלהם סובלים מהידרדרות רגשית גדולה בהרבה מזו שסובלים ממנה אנשים שאיבדו את מאור עיניהם. הסיבה לכך היא שריח הוא דרך מצוינת לקרוא רגשות. בניסוי אחד שנערך במרכז מוֹנֶל ביקשו החוקרים מגברים ונשים להדביק רפידות מתחת לזרועותיהם ואז לצפות בסרט אימה או בקומדיה. הנחקרים, שקיבלו מן הסתם תשלום נאה על השתתפותם, התבקשו לאחר מכן לרחרח את הרפידות שלהם ושל עמיתיהם לניסוי. איכשהו הם הצליחו לנחש, בשיעורי הצלחה גבוהים מכדי להיות מקריים, אילו רפידות הדיפו ריח של צחוק ואילו רפידות הדיפו ריח של פחד. נשים, אגב, הצליחו במבחן הזה יותר מגברים.

בשלב מאוחר יותר במערכת היחסים ביניהם טעמו רובּ וג'וליה זה את רוקו של זה, וכך ליקטו מידע גנטי זה על זה. מחקר שעשה קלאוס וֶדֶקינד מאוניברסיטת לוזאן מצא כי נשים נמשכות לגברים שמערכת HLA שלהם שונה מאוד מזו שלהן. הסברה היא שמערכת HLA משלימה לשלהן תביא להולדת צאצאים בעלי מערכות חיסון טובות יותר. הכימיה וההרגשה הכללית עוררו ברובּ ובג'וליה את ההרגשה שזו היתה אחת הפגישות החשובות בחייהם. למעשה, בעתיד יתברר כי אלה היו השעתיים החשובות ביותר בחיים של שניהם, משום שאין החלטה חשובה יותר לחיים של אושר מאשר ההחלטה עם מי להתחתן. במהלך אותה שעת צהריים מאוחרת החלה להתגבש אצלם החלטה.

הארוחה היתה תענוג גדול. אבל היא כללה גם מבחן קפדני הדדי שהבחינה הפסיכומטרית נראית לידו כמו משחק ילדים. כל אחד מהם ביצע במהלך השעתיים האחרונות כל מיני משימות חברתיות מורכבות. הם הפגינו שנינות, אדיבות, אמפתיה, טַקט ותזמון. הם פעלו לפי תסריט חברתי החל על דייטים ראשונים בתרבותם. שניהם ביצעו אלף שיפוטים מבחינים. הם מדדו את תגובותיהם הרגשיות בדייקנות ששום מכשיר מדידה אינו יכול להגיע אליה. הם פיענחו מחוות שקטות — חיוך, מבט, בדיחה משותפת, שתיקה טעונה. הם העבירו זה את זה שורה של סינונים וניפויים, ולא הפסיקו לרגע להעריך את תפקודו של הצד השני ואת תפקודם שלהם. מדי כמה דקות הם עשו עוד צעד אחד לעבר מצב של אינטימיות.
המשימות האלה נראות קלות לביצוע, אבל הסיבה לכך היא שכל תולדות החיים על פני כדור הארץ מכינות אותנו לרגעים כאלה. רובּ וג'וליה לא היו צריכים להירשם לקורס שילמד אותם כיצד לקבל החלטות היקשרות חברתית מעין אלה. העבודה שלהם נעשתה בעיקר ברמה הלא־מודעת וביצועה נראה נטול מאמץ. היא פשוט באה להם בטבעיות.

עד השלב הזה לא התגבשו הרגשות של השניים לכדי מסר מודע, ולכן הם גם לא הצליחו לנסח את מסקנותיהם במילים. הבחירה שלהם להתאהב היתה פשוט משהו שנבע מתוכם. הם לא הרגישו כאילו קיבלו החלטה, אלא כאילו ההחלטה קיבלה אותם. נוצרה בהם תשוקה כלפי האחר. יעבור זמן עד שכל אחד מהם יבין כי כבר נוצרה בו מחויבות עזה כלפי האחר. ללב, כפי שכתב בלז פַּסקַל, יש סיבות שהראש אינו יודע עליהן. אבל כך פועל מנגנון קבלת ההחלטות שלנו. כך קורה שאנו יודעים מה אנחנו רוצים. ומדובר לא רק בענייני נישואים, אלא גם ברבים מהתחומים החשובים האחרים בחיים. הדרך שבה אנו מחליטים את מי לאהוב אינה צורה זרה ומוזרה של קבלת החלטות, הפוגה רומנטית באמצע החיים הנורמליים. החלטות בשאלה את מי לאהוב הן דווקא גרסאות אינטנסיביות יותר של ההחלטות שאנו מקבלים במהלך חיינו, החל בשאלה איזו מנה להזמין במסעדה ועד השאלה איזו קריירה לבחור. קבלת החלטות היא עניין רגשי במהותו.

תפקידה של האהבה

מהפכות בהבנת עצמנו מתחילות בדרכים מוזרות מאין כמותן. אחת מפריצות הדרך שעזרו לנו להבין את התפקיד שממלא הרגש בקבלת החלטות החלה באדם בשם אליוט, שסיפורו היה לאחד הסיפורים המפורסמים ביותר בעולם חקר המוח. כתוצאה מגידול סבל אליוט מפגיעה באונות המצח שלו. אליוט היה אדם אינטליגנטי, משכיל ונעים. השקפתו על העולם היתה סרקסטית אך משעשעת. אבל לאחר הניתוח התחיל אליוט להתקשות בניהול חיי היומיום שלו. בכל פעם שניסה להשיג משהו, הוא התעלם מהחלקים החשובים ביותר במשימה והניח לעניינים שוליים להסיח את דעתו. לדוגמה: בהיותו בעבודה הוא התחיל לתייק כמה דוחות, אבל לפתע התיישב והתחיל לקרוא אותם. הוא בילה יום שלם בניסיון להחליט באיזו מערכת תיוק להשתמש. הוא התלבט במשך שעות היכן לאכול ארוחת צהריים, וגם אז לא הצליח לבחור מקום. הוא השקיע את כספו בהרפתקאות מטופשות, שגזלו ממנו את כל חסכונותיו. הוא התגרש מאשתו, התחתן עם אישה שלא מצאה חן בעיני משפחתו, ועד מהרה התגרש שוב. בקיצור, הוא לא היה מסוגל לקבל החלטות הגיוניות.

המוח ממיין ומקודד. הגוף משיב. הלב מאיץ את פעימותיו. רמת האדרנלין עולה. חיוך מופיע. אותות זורמים מהגוף ומהמוח ובחזרה במעגלים מהירים ומסובכים. המוח איננו נפרד מהגוף — זאת היתה השגיאה של רנה דקארט

אליוט נפגש עם הנוירופסיכולוג אנטוניו דַמַאסיוֹ, וזה ערך שורה של בדיקות כדי להעריך את מצבו. מהבדיקות עלה כי מנת המשכל של אליוט גבוהה מאוד. היה לו זיכרון מצוין למספרים ולדוגמאות הנדסיות והוא הצליח לגבש הערכות טובות על בסיס מידע חסר. אבל במהלך שיחותיו הארוכות עם אליוט השגיח דמאסיו כי האיש אינו מגלה כל רגש. הוא היה מסוגל לספר על הטרגדיה שפקדה את חייו בלי להראות אפילו קמצוץ של עצב. דמאסיו הראה לאליוט תמונות קשות מרעידות אדמה, שרפות, תאונות ושיטפונות. אליוט הבין כיצד הוא אמור להגיב רגשית לתמונות האלה. אלא שהוא פשוט לא הרגיש כלום. דמאסיו החל לבדוק אם רגשותיו המוחלשים של אליוט תרמו לכישלונותיו בקבלת החלטות.

בדיקות נוספות מצאו כי אליוט מבין כיצד לדמיין אפשרויות שונות בעת קבלת החלטה. הוא הצליח גם להבין את הסתירות הקיימות בין ציוויים מוסריים שונים. בקיצור, הוא הצליח להכין את עצמו לבחירה בין קשת סבוכה של אפשרויות.
הדבר שאליוט לא היה מסוגל לעשות היה לקבל את ההחלטה עצמה. הוא לא היה מסוגל לקבוע את ערכן של אפשרויות שונות. כפי שניסח זאת דמאסיו, "עבורו... הנוף בארץ קבלת ההחלטות [היה] רדוד ללא תקווה." היה עוד אדם שדמאסיו בדק ואשר סבל מתופעה דומה. זה היה גבר בגיל העמידה, שאיבד אף הוא את יכולות התפקוד הרגשי שלו בעקבות פגיעה מוחית. לקראת סיומה של סדרת ראיונות עמו במשרדו של דמאסיו, הציע החוקר שני תאריכים חלופיים לפגישתם הבאה. האיש שלף את יומנו והחל למנות סיבות בעד ונגד כל אחת מהאפשרויות. במשך כמעט חצי שעה הוא מנה עוד ועוד בעיות אפשריות כמו תנאי מזג אוויר פוטנציאליים בשני הימים המדוברים והסמיכות בין שני המפגשים. "היתה דרושה משמעת אדירה שתעצור אותנו מלדפוק על השולחן ולומר לו להפסיק," כתב דמאסיו. אבל הוא ועמיתיו החוקרים פשוט עמדו והתבוננו. בסופו של דבר קטע דמאסיו את האיש ופשוט קבע באיזה תאריך עליו לחזור למשרדו. בלי לחשוב רגע אמר האיש, "בסדר," ויצא מהחדר.

"ההתנהגות הזאת היא דוגמה טובה למגבלותיה של חשיבה הגיונית צרופה," כתב דמאסיו בספרו "השגיאה של דקארט: רגשות, היגיון והמוח האנושי". זוהי דוגמה מובהקת לכך שהיעדר רגש מביא להתנהגות מסוכנת ולהרס עצמי. אנשים חסרי רגש אינם מנהלים חיים הגיוניים ומתוכננים כמו החיים של מר ספּוֹק קר הרוח והרציונלי מ"מסע בין כוכבים". הם מנהלים חיים טיפשיים. במקרים קיצוניים הם נעשים סוציופתים, אינם מוטרדים מברבריות ואינם מסוגלים להרגיש את כאבו של הזולת.

מתוך המחקרים שעשה והמקרים שבדק פיתח דמאסיו את "השערת הסמן הסוֹמָטי", העוסקת בתפקידו של הרגש בהכרה האנושית. בתיאוריה הזאת יש חלקים שעדיין נתונים לוויכוח (המדענים חלוקים בשאלה מהי מידת האינטראקציה בין המוח לגוף), אבל טיעון המפתח שלה מקובל; וטיעון המפתח הוא שרגשות מודדים ערך של משהו, ועוזרים להנחות אותנו בצורה לא־מודעת כאשר אנו מנווטים את דרכנו בנתיבי החיים — הם מרחיקים אותנו מדברים שעלולים להביא כאב, ומקרבים אותנו לדברים שעשויים להביא סיפוק. "הסמנים הסומטיים אינם שוקלים עבורנו. הם מסייעים למלאכת שיקול הדעת על ידי הדגשתן של אופציות מסוימות (מסוכנות או עדיפות), ועל ידי מחיקתן הזריזה מתוך כלל השיקולים המאוחרים יותר. חשבו עליהם כעל מערכת של כישורי חיזוי אוטומטיים הפועלת, בין שאתם רוצים בכך ובין שלא, כמעריכה של המגוון העצום של תסריטי העתיד הצפוי המחכה לכם. מעין אמצעי השפעה."

במהלך היום אנו מופגזים במיליוני גירויים — ערב־רב הומה וגועש של קולות ושל מראות וריחות ותנועות. ולמרות זאת, בתוך כל הכאוס הפירוטכני הזה, נוצרת אינטראקציה בין חלקים שונים של המוח והגוף, וזו יוצרת את "מערכת המיקום הרגשי" (EPS). בדומה ל"מערכת המיקום הגלובלי" (GPS), המותקנת במכונית או במכשיר הטלפון הנייד שלכם, גם ה־EPS מאתרת את מיקומכם הנוכחי ומשווה אותו עם גוף הנתונים העצום שהספיקה לאחסן בזיכרון שלה. היא מגבשת תשובות על השאלה אם המסלול שאתם נעים בו יניב תוצאות טובות או גרועות, ולאחר מכן עוטפת כל אדם, מקום או נסיבות ברגש (פחד או התרגשות, הערצה או דחייה) ובתגובה מרומזת ("חיֵיך" או "אל תחייך"; "התקרב" או "התרחק") שעוזרים לנו לנווט את חיינו.

נניח שמישהו שיושב לידכם במסעדה מושיט יד ונוגע בידכם. בן־רגע המוח שלכם מחפש אירועים דומים במאגרי הזיכרון. אולי יש סצנה ב"קזבלנקה" שבה האמפרי בוגרט נגע בידה של אינגריד ברגמן. אולי היה דייט כזה מזמן, בתיכון. יש זיכרון רחוק של אמא, לוקחת את ידכם בידה במהלך ביקור ילדוּת ב"מקדונלד'ס".
המוח ממיין ומקודד. הגוף משיב. הלב מאיץ את פעימותיו. רמת האדרנלין עולה. חיוך מופיע. אותות זורמים מהגוף ומהמוח ובחזרה במעגלים מהירים ומסובכים. המוח איננו נפרד מהגוף — זאת היתה השגיאה של רנה דקארט. הפיזי והמנטלי מחוברים ברשתות סבוכות של תגובות ותגובות־נגד, ומתוך המשוב ביניהם נוצר ערך רגשי. כבר עכשיו מגע היד עטוף במשמעות — משהו טוב, משהו נעים.

כעבור שבריר שנייה נפתח מערך חדש של מעגלים. זהו המערך הגבוה ביותר של מסלולי המשוב בין החלקים הקדומים יותר של המוח והחלקים החדשים יותר שלו (כמו האונה הקדם־מצחית). זהו מערך אטי יותר של זרימת מידע, אך הוא גם מלוטש יותר. הוא יכול לקחת את התגובות שהמערכת הקודמת כבר יצרה ולזקק את ההבחנות ביניהן. ("היד הזאת, המושטת כדי לגעת בי, לא ממש דומה ליד של אמא שלי. היא דומה יותר לידיים של אנשים אחרים שאני רוצה לשכב איתם.") הוא יכול גם לשגר כל מיני אזהרות שיובילו להימנעות נבונה. ("אני כל כך שמח עכשיו שאני רוצה לקחת את היד הזאת ולהתחיל לנשק אותה, אבל יש לי זיכרונות אחרים של אנשים שנבהלו כשעשיתי דברים כאלה.")

אפילו במהלך חלק גדול מהשלב הזה אין הכרה מודעת — כך טוען ג'וזף לה־דוּ, עוד חוקר בולט בתחומים האלה. מגע היד הורגש והורגש מחדש, מוין ואז מוין מחדש. הגוף הגיב, נרקמו תוכניות, הוכנו תגובות, וכל הפעילות המורכבת הזאת התרחשה מתחת לפני התודעה ובהרף עין. והתהליך הזה קורה לא רק לאחר מגע יד בדייט. הוא קורה גם במרכול, כשסוקרים את מבחר דגני הבוקר, והוא קורה ביריד תעסוקה כשבוחנים אפשרויות קריירה שונות. מערכת המיקום הרגשי עוטפת כל אפשרות בערך רגשי.

בשלב מסוים, בסופם של כל המשובים המורכבים הללו, פורץ רצון כלשהו אל הרמה המודעת — רצון לבחור את קופסת הדגנים ההיא, לנסות להתקבל לעבודה ההיא, או ללחוץ את היד הזאת; רצון לגעת באדם הזה, להיות עם האדם הזה לנצח, או לפחות עד הסוף. הרגש בוקע ממעמקים. ייתכן שאין מדובר בדחף מבריק במיוחד. לפעמים הרגש מסיט אותנו מן הדרך הנכונה ולפעמים הוא מוביל אותנו בחוכמה. והוא לא שולט. אפשר לעקוף אותו. ובכל זאת, הוא דוחף ומנחה אותנו. כפי שכותב לה־דו, "מצבי המוח ותגובות הגוף הם עובדות היסוד של הרגש, והתחושות המודעות הן הדובדבן שהונח על הקצפת הרגשית."

מסקנות

ההבנה הזאת של מערכת קבלת ההחלטות מובילה אותנו אל כמה אמיתות הכרחיות. תבונה ורגש אינם שני דברים נפרדים או מנוגדים. התבונה מתרפקת על הרגש ותלויה בו. הרגש מייחס ערך לדברים, והתבונה מקבלת החלטות על בסיס אותן הערכות. התודעה האנושית יכולה להיות פרגמטית משום שבתוך־תוכה היא רומנטית. זאת ועוד: התודעה (או העצמי) אינה דבר אחד ויחיד. התודעה היא שורה מורכבת להחריד של תהליכים מקבילים. אין שום קברניט שיושב בתא הטייס ומקבל החלטות. אין תיאטרון קַרטֶזיאני נוסח דקארט. אין נקודה אחת שבה נפגשים כל התהליכים השונים והאפשרויות השונות כדי להסתדר על פי דירוג מסוים ואשר בה מתוכננות הפעולות. המוח, כפי שניסח זאת חתן פרס נובל ג'רלד אֶדֶלמן, נראה יותר כמו מערכת אקולוגית, רשת אסוציאטיבית סבוכה להפליא של דפוסים, תגובות ותחושות שמתַקשרים כולם ומגיבים לחלקים שונים של המוח, ואשר מתחרים כולם על מעט שליטה באורגניזם.

ועוד דבר: בראש ובראשונה איננו מקבלי החלטות אלא נודדים. במהלך המאה האחרונה אנשים נטו להתייחס לקבלת החלטות כאל נקודה בזמן: יש לצבור את העובדות והראיות, ואז להחליט. אבל האמת היא שמדויק יותר לומר, שאנו עולי רגל הנעים בנוף חברתי. אנו נודדים בסביבה של בני אדם ואפשרויות, ותוך כדי נדידה המוח מבצע מספר כמעט אינסופי של שיפוטי ערך, שמצטברים יחד כדי ליצור מטרות, שאיפות, חלומות, רצונות ודרכים לעשות דברים. המפתח לחיים טובים ומספקים טמון ביכולת לאמן את הרגשות לשגר את האותות הנכונים, ולהיות רגישים למסרים העדינים שלהם.

רובּ וג'וליה לא היו האנשים המשכילים ביותר בעולם, וגם לא המעמיקים ביותר, אבל הם ידעו לאהוב. בזמן שישבו במסעדה והתמקדו יותר ויותר זה בזה, שיגרו רגשותיהם זרם מהיר של אותות הכוונה ועיצבו שורה שלמה של החלטות קטנות, ובכך כיוונו מחדש בהדרגה את חייהם של השניים. "כל עיבוד של מידע הוא רגשי," מציין קנת דודג', "משום שרגש הוא האנרגיה שמניעה, מארגנת, מגבירה ומחלישה את הפעילות הקוגניטיבית, ובה בעת הוא גם האמצעי לחוות את הפעילות הזאת ולבטא אותה." רובּ וג'וליה קבעו זה את ערכו של זה. הם הרגישו שהם נסחפים אל תוך איזשהו זרם חזק ונעים שנשא אותם לעבר מקום מסוים שאליו רצו בכל מאודם להגיע. הפעולה שהם עשו לא היתה אותו ניתוח מדוקדק ואכזרי שבו השתמשה החוכמולוגית הפנימית שבג'וליה כשראתה את רובּ לראשונה. זאת היתה פעולת אומדן חזקה והוליסטית שהתנהלה על פי מערך שונה לחלוטין של כללים. ג'וליה תתאהב, ובהמשך תמציא סיבות למשיכתה. באותו יום החלו היא ורובּ לנדוד יחד לאורך השביל שיהיה השביל המתגמל ביותר של חייהם.

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

המאמר מבוסס על פרק מספרו החדש של העיתונאי האמריקאי דיוויד ברוקס, בשם ״החיה החברתית - מה הן הוראות ההפעלה שלנו, וכיצד אנחנו יכולים לשדרג אותן״. הספר ראה אור בעברית בהוצאת דביר. מאנגלית: גיא הרלינג

המאמר מובא לכם כחלק מיוזמה שלנו, "אלכסון קלאסיק", שמביאה מדי פעם מאמרים שפרסמנו בעבר, אהובים, טובים וחשובים במיוחד, עבור עשרות אלפי קוראינו החדשים שאולי לא הכירו את האוצרות שצברנו ושלא נס ליחם.

המאמר התפרסם לראשונה ב"אלכסון" ב-21 באוגוסט 2014

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי דיוויד ברוקס.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

12 תגובות על החיה החברתית

07
חוצפית המתורגמן

טקסט נפלא ומהנה. אחד מהטובים ביותר שקראתי בעת האחרונה.

מקווה שהטיעונים המרתקים הרבים השלובים במאמר מבוססים כדבעי. ספקות קלים מכרסמים בי מאז קראתי את הקביעה לעיל לפיה "...שאין החלטה חשובה יותר לחיים של אושר מאשר ההחלטה עם מי להתחתן."

מחקרי האושר מזהים נישואים עם אושר אך לא גורסים כי זו ההחלטה החשובה ביותר לחיים של אושר.

09
קובי נחמני

נפלא!
בעיניי, ההקשר המיידי הוא למחקרו של פרופ' כהנמן בדבר 'מערכת 1 ומערכת 2'
בתפקידן בניווט מסלול חיינו.
המאמר הנ''ל מצליח להוסיף משלו על ידי סיפור שזור בקפידה בדוגמאות.
נפלא להיות אדם חושב וחופשי (?) יותר נפלא להבין את מערכת ההפעלה המאלפת של האדם. תודה!

11
סמדר זאבי

בס"ד
נכון הדבר שמגע וריח הנם כלים טובים לאבחנה רגשית, ברם אנשים שהתחברו באופן רוחני באמצעות שיח ועפ"י שפת הגוף זהה, סללו שבילים טובים לא פחות ממגע פיזי.