החיה שעושה פרצופים

דרווין והבעות הפנים

"יצירתיות", אמר אלברט איינשטיין, "היא להסתכל במשהו שכל אחד מכיר, ולשאול על זה שאלה שאף אחד לא שאל". לצ'רלס דרווין הייתה יכולת נפלאה לעשות זאת. הוא היה אחד משואלי ה"למה" הגדולים בתולדות החשיבה. תחום אחד שיצא נשכר מכך היה חקר הבעות הפנים. כולנו מכירים אותן היטב, חווים אותן ומשתמשים בהן בכל מגע עם חברינו בני האדם, אבל צריך גאון כדרווין כדי לשאול "למה". מדוע אנחנו מכווצים גבות כשאנחנו כועסים ומרימים גבות כאשר אנחנו פוחדים? מניין ה"פרצוף העצוב", שמושך את קצות הפה כלפי מטה? ומה מקורם של קמטי הצער במצח? דרווין נתן לשאלות האלה את דעתו, וסיפק להן תשובות מחוכמות.

דרוויין היה בעל מזג טוב, צנוע, יסודי, חרוץ, סקרן ומקורי. כידוע, מהתבוננויותיו בעולם החי והצומח לאורך המסע נולדה במוחו תורת הברירה הטבעית

ב- 1831, בהיותו בן 22, הוזמן דרווין להיות בן לוויה לקברניט של הספינה "ביגל" שיצאה למסע מחקר בן חמש שנים סביב העולם. זה היה מקרה ממוזל מאין כמוהו בתולדות המדע. הוא היה אז פרח כמורה, מה שיקבל כשלושים שנים מאוחר יותר גוון אירוני, כאשר תורותיו יהיו סדין אדום לכנסייה. אבל יותר מכל, דרווין אהב להתבונן בטבע, וידע לעשות זאת בסבלנות ובחריצות. תפקידו בספינה היה לשמש חברה לרב החובל, רוברט פיצרוי, שפער המעמדות לא הרשה לו להתחבר לשאר המלחים בספינה. מעבר להתאמתו כבן המעמד הגבוה, התאים דרווין לתפקיד ככל שרק אפשר. הוא היה בעל מזג טוב, צנוע, יסודי, חרוץ, סקרן ומקורי. כידוע, מהתבוננויותיו בעולם החי והצומח לאורך המסע נולדה במוחו תורת הברירה הטבעית.

"הביגל בארץ האש" (1833), הספינה שעליה הפליג דרווין, ה-Beagle, בציור בצבעי מים של קןונרד מרטנס, שהיה לאמן של המשלחת. הבעות הפנים של הילידים המקבלים את פני הספינה לא תועדו. תצלום: ויקיפדיה

דרווין היה חכם גם בחיים, לא רק במדע. הוא הבין היטב מה תהיה תגובתה של הכנסייה אם יפרסם את תורתו, ולכן שמר את רעיונותיו במגירה במשך שנים. הוא פרסם אותם רק ב-1859 בספר "מוצא המינים", לאחר שנודע לו שמדען צעיר בשם אלפרד ראסל וולאס הגיע לאותן מסקנות. לאחר מכן חיכה 12 שנים נוספות לפרסום הטענה מעוררת המחלוקת ביותר: שגם האדם כלול בסיפור, שמוצאו מיצורים דמויי קוף. כצפוי, הדבר הוביל למלחמה מדעית שגלשה לציבור כולו. קריקטורות של דרווין כקוף פורסמו בעיתונות. דרווין עצמו ישב בחווה שלו, גידל עשרה ילדים ולא התערב במהומה.

קריקטורה אופיינית של דרווין בעקבות פרסום "מוצא האדם" (1871). תצלום: ויקיפדיה

אבל גם בשבתו בחווה הוא לא הפסיק להתבונן, הפעם בהתנהגותם של בעלי החיים ושל בני האדם. מן ההתבוננות הזאת נולד ספר שלישי, מן היפים ביותר שלו: "הבעת רגשות באדם ובחיות". הספר פורסם ב-1873, ודרווין ענה בו על השאלות שהצגנו קודם – מהיכן מגיעות הבעות הפנים והגוף. זו הייתה קפיצת מחשבה נוספת: לא רק מבנה גופם של בעלי החיים מעוצב בידי הברירה הטבעית, כך הבין דרווין, אלא גם התנהגותם, ובמיוחד דרכי התקשורת הלא מילולית שלהם. הספר הפך לבסיס למדע שנקרא כיום "אתולוגיה", מדע ההתנהגות של בעלי החיים.

הרעיון של דרווין היה שהמקור להבעות הפנים הוא תפקודי: ההבעות נולדו מתנועות שבמקור היה להן תפקיד הישרדותי, לאו דווקא תקשורתי

כל אחד מכיר את הבעות הפנים היסודיות. לשאול מניין הן הגיעו – לכך דרושה סקרנות כשל דרווין. הרעיון שלו היה שהמקור להבעות הפנים הוא תפקודי: ההבעות נולדו מתנועות שבמקור היה להן תפקיד הישרדותי, לאו דווקא תקשורתי. רעיון זה היה מוכר עוד קודם לכן – רופא צרפתי בן זמנו של דרווין בשם גִיוֹם דוּשֶן חקר הבעות פנים, ודרווין השתמש בממצאיו ובתמונות שצילם. אבל דרווין הלך צעד אחד קדימה. הוא קישר את ההבעות לברירה הטבעית, ונתן הסברים גאוניים לכמה הבעות שקודמיו לא הצליחו להסביר. בדברים שיבואו בהמשך המאמר, נספר על תגליותיו וקצת מעבר להן.

ההבעה הפשוטה מכולן: גועל

הבעה של גועל. תצלום: רון אהרוני

בואו נבחן את רכיבי ההבעה המוצגת בצילום: השפה התחתונה וקצות הפה נמשכים כלפי מטה, הלשון משתרבבת, האף נמשך כלפי מעלה. לפעמים מתלווה גם רתיעה של הראש לאחור.

מהם כל אלה? ברור: תנועות אלה הן תגובה לטעימה של אוכל דוחה. תנועות הפה הן תנועות של יריקה, והרמת האף היא ניסיון להימנע מריח רע.

פשוט? אכן, אבל חשוב. זוהי דוגמה ראשונה להבעה שכיום משמשת לתקשורת, אבל במקור היה לה תפקיד שימושי ומעשי. ועוד אפשר ללמוד מהבעה זו עד כמה דקה מעטפת התרבותיות שלנו, ועד כמה בסיסיות התגובות שלנו: אנחנו "מעקמים את האף" על דברים שנראים לנו גבוהים ומופשטים – התנהגות לא ראויה של מישהו, ביצוע לא מוצלח של הסימפוניה האהובה עלינו – אבל בעצם תגובה זו שלנו זהה לתגובתנו לאוכל מקולקל.

כעס

רואים שהוא כועס. תצלום: מרקו חימנס

כאשר אנחנו כועסים אנחנו מכווצים גבות, אפילו חושפים שיניים, דוחפים מעט קדימה את הראש ומקשיחים את הצוואר. לכל התנועות האלה אותו מקור: הן נחוצות בהכנה להתקפה. חשיפת השיניים נועדה להתכונן לנשיכה או לאיים על היריב כשאנו מראים לו את השיניים החדות שלנו. כיווץ הגבות נועד להגן על העיניים בזמן התקפה, כי הרי אי אפשר לעצום את העיניים כאשר מתכוננים להתמודדות, אבל אפשר להגן עליהן בעזרת הגבות. הקשחת הצוואר מטרתה להכין את הראש לפעול בהתקפה, בנגיחה או בנשיכה.

מזה אלפי שנים אנחנו נלחמים בעזרת מכשירים ולא בעזרת הפה. ועם זאת, ההבעה נותרה

בדומה לגועל, גם הבעת הכעס משמשת כיום לתקשורת בלבד, אך היא נולדה מצורך תפקודי. ואולם מקורה ארכאי עוד יותר מזה של הבעת הגועל: הבעת הגועל נולדה מתנועה של תינוק, ואילו הבעת הכעס נולדה מוקדם הרבה יותר, אצל אבותינו בעלי החיים. הרי אצלנו כיום, או אפילו אצל האדם הקדמון, לשיניים יש תפקיד משני בלבד במלחמה ביריבים אנושיים או בבעלי חיים. מזה אלפי שנים אנחנו נלחמים בעזרת מכשירים ולא בעזרת הפה. ועם זאת, ההבעה נותרה.

גם הלקח הנוסף תקף במקרה זה: נדמה לנו שהכעס שלנו הוא לפעמים גבוה ומופשט, אבל אנחנו בסך הכול כועסים על מישהו, ממש כפי שכלב מתנהג בתוקפנות כלפי כלב אחר. אותן מערכות מופעלות בנו: פקיד הדואר מרגיז אותנו? בתוך תוכנו, אנחנו מוכנים לנשוך אותו.

המצח מתקמט בצער

שתי ההבעות שפגשנו, הגועל והכעס, קלות להבנה. לא היה צורך בחכמתו של דרווין כדי לפענח אותן. גם לפניו ידעו ואף כתבו זאת. הבעת הצער מסתורית הרבה יותר. יש לה שני רכיבים, כפי שאפשר לראות באיור: קמטי צער במצח ומשיכת קצות הפה כלפי מטה, אשר יחד יוצרים את ה"פרצוף העצוב" המוכר.

הבעה של עצב וצער ברחוב בהולנד. תצלום: אלווין

דרווין התחבט זמן רב בשאלת מקורם של שני רכיבים אלה. ההארה הגיעה אליו כשרכב יום אחד על סוסו בחווה כשגבו אל השמש, ואחד ממשרתיו הופיע מולו, מהלך. המשרת הביט בו כלפי מעלה, ודרווין שם לב שעל מצחו של המשרת נחרשו קמטים – בדיוק כקמטי הצער. במקרה זה לא היה קשה להבין את מקור הקמטים: המשרת סונוור מן השמש, והדחף המיידי שלו היה לעצום את עיניו. בה בעת הוא גם רצה לשמור על קשר עין עם דרווין, ולכן בתגובת נגד לרצון לעצום את העיניים משכו שרירי המצח שלו את העפעפיים כלפי מעלה. כלומר, קמטי המצח של המשרת לא נולדו מתנועה תפקודית, אלא היו תוצאה של תגובת נגד לתנועה כזאת. הם נועדו להימנע מתגובה – מעצימת עיניים, שהיא התגובה האוטומטית לסנוור.

אבל מדוע חשים דחף לעצום עיניים כאשר עצובים?

דרווין הבין שבהבעת הצער מתרחש דבר דומה: קמטי הצער הם תוצאה של התנגדות לרצון לעצום עיניים. אבל מדוע חשים דחף לעצום עיניים כאשר עצובים? משום שאז אנחנו רוצים לבכות, וכשבוכים עוצמים עיניים.

כמו כולם, גם היא בוכה בעיניים עצומות. תצלום: Thought Catalogue

שרשרת השאלות אינה מסתיימת כאן, היא נמשכת: מדוע עוצמים עיניים כשבוכים? הסברו של דרווין לוקח אותנו שוב לעבר, אך הפעם לא לבעלי החיים אבותיו של האדם, אלא לעבָרו של כל אדם ואדם – התינוק. בכי של תינוק הוא צרחה מאומצת. צעקה יוצרת לחץ על הוורידים המובילים דם מן הראש, וגורמת להצרת הקוטר שלהם, והתוצאה היא שנפח הדם הזורם מן הראש קטֵן. הצטברות הדם בראש היא הסיבה להאדמת הפנים בשעת צעקה. הצטברות הדם מובילה בין השאר לעלייה בלחץ הדם בכלי הדם הקטנים שבעיניים, וכדי למנוע התפוצצות שלהם העיניים נעצמות, במטרה ליצור לחץ מן הכיוון הנגדי. הצטברות הדם גורמת ללחץ מבפנים החוצה, ועצימת העיניים מפעילה לחץ מן החוץ פנימה. גם הפרשת הדמעות תפקידה להגן על העיניים.

לפעמים הבעה אינה נולדת מתנועה תפקודית, אלא מהיפוך של תנועה כזו, כלומר מרצון להתגבר על נטייה לבצע תנועה מסוימת

כלומר, צער מעורר אצלנו רצון לבכות ומפעיל תגובה לא רצונית של עצימת עיניים. מכיוון שאנחנו רוצים להישאר בקשר עם העולם ולשם כך זקוקים לעיניים פקוחות, אנחנו מפעילים שרירים המתנגדים לעצימת העיניים – שרירי המצח, שמושכים את העפעפיים כלפי מעלה.

זוהי דוגמה ראשונה לתופעה שעוד נשוב ונפגוש: לפעמים הבעה אינה נולדת מתנועה תפקודית, אלא מהיפוך של תנועה כזו, כלומר מרצון להתגבר על נטייה לבצע תנועה מסוימת.

קיצור תולדות הפרצוף העצוב

החיוך והעצב הפוכים זה לזה לא רק בהרגשה אלא גם בהבעת הפנים, כפי שמודגם באיור.

עצב ושמחה, חיוך ופנים מתכרכמות. תצלום: pxhere

מדוע בחיוך מרימים את קצות הפה, ובעצב מושכים אותם כלפי מטה? עוד נחזור לכך – זוהי המסתורית שבכל הבעות הפנים ואין הסכמה על מקורה. אבל לפרצוף העצוב יש הסבר, וגם לו נדרשה חכמתו של דרווין. כמו קמטי הצער במצח, טען דרווין, גם משיכת קצות הפה כלפי מטה מקורה ברצון לבכות. כשתינוק בוכה, פיו פתוח לרווחה: השפה העליונה נמשכת כלפי מעלה והתחתונה כלפי מטה. דרווין הבין שבהבעת הצער נותרה מבין שתי אלה רק משיכת השפה התחתונה כלפי מטה, ואילו הרכיב השני, משיכת השפה העליונה מעלה, נעלם. וכך מתקבל הפרצוף העצוב המוכר לנו.

אבל מדוע נותרה רק המשיכה כלפי מטה? בהיותנו אנשים בוגרים, אנו שולטים בנטייה לבכות ובמיוחד ברצון לפתוח את הפה. אבל לא לגמרי: השרירים האחראים על משיכת קצות הפה כלפי מטה נשלטים פחות מהשרירים האחראים על משיכתם כלפי מעלה. כאשר חשים צורך לבכות, השרירים המושכים כלפי מטה מופעלים כי קשה לנו יותר לשלוט בהם, ואילו השרירים המושכים כלפי מעלה נעצרים. התוצאה היא שקצות הפה נמשכים כלפי מטה.

רבים מאיתנו ראו תינוק בשניות הראשונות שבהן הוא פורץ בבכי. ראשית, הוא מנסה לשלוט בבכי: מכיוון שהוא מטיב יותר לשלוט בשרירי השפה העליונה, רק השפה התחתונה נמשכת כלפי מטה ומתקבל פרצוף עצוב. אבל לאחר מכן, קורה לא פעם שהוא מאבד שליטה על הבכי לגמרי, ופיו נפתח לצעקה.

פחד והפתעה

פחד! תצלום: ג'רוד קראת'רס

התמונה המוצגת כאן היא של הבעת פחד. להבעה זו שני רכיבים עיקריים: האחד הוא גבות מורמות, והשני – קצות הפה נמשכים לצדדים בעוד הפה נותר פעור. נוסף על כך הצוואר מתקשח והראש מוזח לאחור.

ההסבר הטבעי ביותר להרמת הגבות הוא "כדי שאוכל לראות אותך טוב יותר". אבל ניסויים הראו שהרמת הגבות כמעט אינה מגדילה את שדה הראייה

ההסבר הטבעי ביותר להרמת הגבות הוא "כדי שאוכל לראות אותך טוב יותר". אבל ניסויים הראו שהרמת הגבות כמעט אינה מגדילה את שדה הראייה. ההסבר הטבעי לפתיחת הפה הוא שבדומה לכעס, האדם הפוחד חושף את שיניו, ומראה בכך שהוא מוכן להתמודדות. אבל שימו לב להבדל בין הפחד לכעס –בהבעת הפחד השיניים אינן נחשפות כמעט, הפה נפתח בעיקר לצדדים ופחות מכך אנכית.

מהו ההסבר, אם כן? צריך לזכור מתי אבותינו הקדומים חשו פחד – למשל כאשר הלכו ביער ושמעו פתאום רחש של חיה. במקרה כזה, הדבר הנכון לעשות הוא לקפוא במקום כדי לא להתגלות. קפאון כזה דורש כיווץ השרירים כדי למנוע תנועה מקרית. הגבות המורמות והפה המשוך לצדדים מאפשרים הקפאת שרירי הפנים תוך כדי שימור שני גורמים חשובים להתמודדות אפשרית – עיניים פקוחות ופה פתוח שיאפשר לנשום היטב. הנשימה דרך הפה שקטה יותר מן הנשימה דרך האף, משום שהפתח למעבר האוויר גדול יותר. נשימה דרך האף יכולה להיות שקטה כשהיא רגועה, אך אם היא מאומצת היא נוטה להרעיש.

אגב, הרמת הגבות היא הרכיב הפחות נשלט בהבעה בזמן פחד. אפשר לראות זאת בעת שאנו משקרים: היודעים לזהות זאת אינם זקוקים למכונת אמת – המשקרים מרימים גבות בכל מקרה, אפילו אם במידה מועטה מאוד.

בהבעת הפתעה יש כמעט פחד. תצלום: קולטון סטרג'און

הבעת ההפתעה היא גרסה מתונה של הבעת הפחד. הגבות אינן משוכות בחוזקה כזו כלפי מעלה, והפה פתוח לרווחה רק מעט. מקור ההבעה אף הוא בפחד – הפתעה פירושה סכנה. כשאתם מופתעים אינכם מוכנים לבאות.

ההבעה החידתית של חוסר האונים

אין אונים, ואולי גם אין מושג. תצלום: קת'רין

ההבעה שבתמונה היא אחת משתי ההבעות החידתיות ביותר (כאמור, האחרת היא החיוך). יש בה צירוף מוזר של תנועות פנים וגוף. בפנים אנו רואים משיכה של קצות הפה כלפי מטה בדומה לפרצוף העצוב, אבל במקרה זה המשיכה מטה מלווה בדחיפה של השפה התחתונה כלפי מעלה. כמו כן הגבות מורמות, תנועה שדומה במקצת להבעה של הפתעה. בגוף אנו רואים שהכתפיים משוכות מעלה, הידיים פשוטות לצדדים וכפות הידיים פרושות.

הבעה זאת הביכה את קודמיו של דרווין, ובמשך זמן רב גם אותו עצמו. גם במקרה זה היו נחוצות יכולת התבוננות מעולה וחשיבה פורצת גבולות. כמו במקרה של קימוט המצח בהבעת הצער, הבין דרווין כי מקור ההבעה אינו בפעולה שיש לה מטרה מעשית, אלא בתגובת נגד לפעולה כזו. רכיבי הבעה זו הפוכים, אחד לאחד, לרכיבי ההבעה של הכנה להתמודדות, שתוצג מיד.

הכנה להתמודדות – תמונות 1–2 (משמאל); ויתור על התמודדות – תמונות 3–4 (מימין). מקור: "הבעת רגשות באדם ובחיות" מאת דרווין, Reproduced with permission from John van Wyhe ed. 2002. The Complete Work of Charles Darwin Online. http://darwin-online.org.uk/

התמונות באיור ממוספרות משמאל לימין, מ-1 עד 4. בתמונות 1–2 נראה אדם מתכונן להתמודדות. הוא קומץ אגרופים, מתכונן להשתמש בהם. הוא מקרב את ידיו לגופו, מתגונן מפני התקפה אפשרית. הוא מקשיח את צווארו ומרים את ראשו – חיות וגם בני אדם זקוקים לצוואר מחוזק במקרה של מאבק. הוא מכווץ את גבותיו להגנה על העיניים, וכפי שראינו בהבעת הכעס, יש שהוא חושף שיניים. בהבעת האין אונים המוצגת בתמונות 3–4, כל אחד ואחד מן הרכיבים האלה מתהפך: במקום אגרופים קמוצים – כפות הידיים פרושות; במקום ידיים קרובות לגוף – הידיים פרושות לצדדים; במקום צוואר קשוח – כתפיים משוכות מעלה; במקום גבות מכווצות – הגבות מורמות בעזרת שרירי המצח; במקום שיניים חשופות (שאינן מופיעות בתמונות אלה אבל כאמור, לפעמים הן חלק מהבעה של הכנה להתקפה) – קצות הפה משוכים כלפי מטה. אילו מצאנו שרק רכיב אחד בהבעות הפוך, אפשר היה לפקפק בקשר שבין שתי הבעות אלה. ואולם הופעתו של ההיפוך ברכיבים רבים כל כך מעידה שדרווין צדק: הבעת האין אונים היא היפוכה של הבעת ההכנה להתמודדות. לתופעה זאת של היפוך הבעות קרא דרווין "אנטיתזה".

הבעות הפנים והגוף נולדו אצל אבותינו הקדמונים, ועבורם, כמו עבורנו, חיפוש מידע הוא הזמנה להתמודדות

צריך לחזור לעיקרון שהועלה קודם: הבעות הפנים והגוף נולדו אצל אבותינו הקדמונים, ועבורם, כמו עבורנו, חיפוש מידע הוא הזמנה להתמודדות. לאדם הקדמון, שאלות כגון היכן החיה שיש לצוד או אם יש חיית טרף מעבר לשיח, היו לפעמים שאלות הרות גורל. אי-ידיעה משמעה הודאה בחוסר אונים. אי הידיעה איפה רחוב כלשהו, למשל, היא המשך ישיר לתחושה של אין אונים מול סכנה אמיתית.

דרווין מצא את תופעת האנטיתזה גם אצל חיות, ואצלן ההיפוך בולט אף יותר. מעניין: גם אצל החיות האנטיתזה מופיעה בקשר לתוקפנות, אך בהקשר שונה במקצת לעומת האדם: היפוכה של הבעת הכנה להתקפה אינו הבעת אין אונים, אלא הבעת ידידות.

באיור אפשר לראות תמונות של הבעות של כלבים.

כלב בעמדת תקיפה (מימין) ומביע חיבה וידידות (משמאל). מקור: "הבעת רגשות באדם ובחיות" מאת דרווין. איורים מאת Mr. Riviere.
Reproduced with permission from John van Wyhe ed. The Complete Work of Charles Darwin Online. http://darwin-online.org.uk/ 2002

בתמונה הימנית נראה כלב מתכונן להתקפה. לארבעה מרכיבי ההבעה שלו יש אותה מטרה – לגרום לו להיראות גדול יותר כדי להפחיד את יריבו: סימור שיער, זקיפת אוזניים, הרמת זנב ועמידה זקופה על הרגליים הקדמיות, שנועדה גם להעניק לו יציבורת לקראת מאבק. במצב כזה הכלב גם עשוי לחשוף את שיניו הכנה לשימוש בהן וכדי להראות ליריב את כלי נשקו העיקרי.

בתמונה השמאלית נראה אותו כלב במחוות ידידות לבעליו. כל אחד מרכיבי הבעת ההכנה להתקפה מתהפך: האוזניים מוצמדות לראש, השיער נמשך לגוף, הזנב שמוט, העמידה אינה זקופה אלא הרגליים הקדמיות שפופות. קצות הפה נמשכים כאן כלפי מטה, בניגוד לחשיפת השיניים כהכנה להתקפה.

והנה צמד תמונות דומה , המתאר הבעות אלה אצל החתול.

חתול מוכן להתקפה. איור: Mr. Wood.
Reproduced with permission from John van Wyhe ed. 2002. The Complete Work of Charles Darwin Online. http://darwin-online.org.uk/

חתול במחוות ידידות. איור: Mr. Wood.
Reproduced with permission from John van Wyhe ed. 2002. The Complete Work of Charles Darwin Online. http://darwin-online.org.uk/

בתמונה העליונה מצויר חתול המתכונן להתקפה. התקפה של חתול שונה מאוד מהתקפה של כלב: חתול אורב, ולכן בניגוד לכלב הוא אינו רוצה להיחשף. הוא מתכונן להפתיע את טרפו ולזנק עליו, ולשם כך עליו להסתתר תחילה. כך, זנבו אינו מורם אלא מושפל, גופו שפוף אל הקרקע, פרוותו מוחלקת בצמוד לגוף, אוזניו צמודות לראש כדי שלא יבלטו ולא ייפגעו במאבק. ולמרבה הפלא, אף כי הבעה זאת שונה מאוד מהבעת ההכנה להתקפה אצל הכלב, גם כאן קורה אותו דבר: בהבעת ידידות כל הרכיבים מתהפכים. הגוף אינו מושפל אלא הגב מקומר, השיער מסומר ואינו מוחלק אל הגוף, האוזניים זקופות ואינן מושפלות, הפה סגור והשיניים אינן נחשפות.

בכל שלוש הדוגמאות הללו, רכיבים רבים כל כך של אותה הבעה הפוכים זה לזה, וברור שתופעת ההיפוך אינה מקרית. אין ספק שהבחנתו של דרווין באשר להיפוך נכונה. אבל נותרת השאלה – למה? מדוע רכיבי ההבעות הפוכים?

כאן מצפה לנו הפתעה: תשובתו של דרווין חורגת מן הכלל שהנחה אותו, לפיו להבעות היה מקור תפקודי. המענה שנתן היה: כדי להראות לצד השני שאיננו מתכוונים להתקיף אותו. הטענה שפגשנו עד כה הייתה שבמקורן ההבעות לא נועדו להראות דבר, הן לא היו תקשורתיות כלל, ורק ברבות השנים סיגלו תפקיד תקשורתי. ובעניין זה מצפה לנו בספרו של דרווין הפתעה גדולה עוד יותר: אנחנו תופסים את דרווין במה שנחשב בעיני חוקרי האבולוציה לחטא החמור מכל – לאמארקיזם. המדען הצרפתי ז'אן-בטיסט דה לאמארק טען שתכונה הנרכשת במהלך חייו של בעל חיים תועבר לצאצאיו. למשל, צווארן של הג'ירפות ארוך משום שהן מתאמצות להגיע לעלים בעצים גבוהים; המאמץ מאריך את צווארן, ותכונה זאת עוברת בהמשך לצאצאיהן. יש להבין שבאותה תקופה טרם הכירו את מנגנון התורשה באמצעות הדנ"א, ולכן טענתו של למארק נחשבה סבירה למדי. דרווין, בתורת הברירה הטבעית שלו, היה זה שהוביל לפסילת הלאמארקיזם, אבל במספר מקומות בכתביו צידד הוא עצמו ברעיונות דומים. באשר להיפוך רכיבי ההבעות, הוא טען שתנועת ההיפוך הועברה אלינו מאבותינו משום שהם חזרו עליה פעמים רבות מאוד.

ואולם נוסף על החריגה מן ההנחה הבסיסית, אין בהסברו של דרווין היגיון רב. קשה לראות בפרישת כפות הידיים היפוך של קמיצת אגרופים, או במשיכת הכתפיים את היפוכה של הקשחת הצוואר. לא – את תופעת ההיפוך יש להבין בדרך אחרת.

הסוד הוא בדרך שבה מאורגנים השרירים בגופנו.

חלק גדול משרירי השלד בגופנו, במיוחד השרירים הארוכים, מאורגנים בזוגות, המבצעים פעולות הפוכות. למשל, שריר שמתכווץ ומושך את אמת הזרוע אל עצם הזרוע – הפעלתו מכופפת את הזרוע, ואילו בן זוגו מתכווץ ומושך לכיוון ההפוך, והוא אחראי ליישורה של הזרוע. מול השרירים הפורשים את האצבעות יש שרירים המכווצים את היד לאגרוף.

כאשר שריר מופעל, צריך השריר הנגדי האנטגוניסטי, אם יש כזה, לעצור. נחוץ אות עצבי שיעכב את פעולתו, שאם לא כן יתנגדו השרירים זה לפעולתו של זה ועלול להיווצר קרע בשרירים. משום כך, אם רוצים שפעולה מסוימת לא תתבצע, אחת הדרכים לעשות זאת היא להפעיל את השרירים הנגדיים.

אנחנו יורשיהם של בני אדם שהשאלה היכן רחוב מזסוים או היכן המערה שבה התגוררה חיה מסוכנת הייתה עבורם שאלה של חיים ומוות, ואם לא ידעו להתמודד איתה, עדיף היה שלא ינסו

זהו, ככל הנראה, התהליך המתרחש בתופעת ההיפוך. שימו לב – היא מופיעה רק בהבעות של הכנה להתמודדות. כאשר בעל חיים רוצה לתקוף ומגלה שלא כדאי לו לעשות זאת כי היריב חזק מדי או המשימה בלתי אפשרית, הוא עוצר בעצמו. כאמור, אפשר לעשות זאת באמצעות הפעלה של השרירים הנגדיים: במקום לאגרף את היד, הוא יפעיל את השרירים הפורשים את האצבעות, במקום להקשיח את הצוואר הוא יפעיל את השרירים הגורמים למשיכה בכתפיים.

ושוב עלינו לחזור על התמיהה: האם באמת אותו אדם שאינו יודע היכן נמצא רחוב מסוים צריך לעצור בעצמו כדי לא לנסות להתמודד עם השאלה? התשובה היא "כן" נחרץ. אנחנו יורשיהם של בני אדם שהשאלה היכן רחוב מזסוים או היכן המערה שבה התגוררה חיה מסוכנת הייתה עבורם שאלה של חיים ומוות, ואם לא ידעו להתמודד איתה, עדיף היה שלא ינסו.

תופעת ההיפוך מתרחשת גם ברמות גבוהות יותר, לא של פעולה אלא של חשיבה. לעיתים, כאשר רוצים לעצור נטיות או דחפים שחשים שהם בלתי ראויים או מסוכנים, פועלים הפוך: מדחיקים את הדחף האסור ומאמצים התנהגות מקובלת ורצויה. למשל, אם שחשה רגשות תוקפניים כלפי ילדיה יכולה להגיב בהגנת יתר. מנגנון היפוך תגובה זה נקרא "תצורת תגובה" (reaction formation).

החיוך

בחנּו קודם את מקורו של הפרצוף העצוב. ומה בדבר הפרצוף השמח – מה מקורו של החיוך, שהוא ההבעה הנעימה מכולן ואולי אף הנפוצה מכולן?

יש הטוענים שהחיוך נובע מהבעת פחד: מחייכים כאשר הפחד נמוג, כאשר נדמה לנו שאורבת לנו סכנה ואנחנו מגלים שאין סכנה

התשובה: איננו יודעים. פרויד העלה תיאוריה נועזת: מקור החיוך הוא התינוק היונק, שכאשר הוא שבע הוא מרפה מן השד, ושרירי הפה שלו מתרפים לחיוך. פרויד, כידוע, לא נרתע מהשערות מרחיקות לכת, ובמקרה זה כנראה לא היה להשערתו ביסוס של ממש. יש הטוענים שהחיוך נובע מהבעת פחד: מחייכים כאשר הפחד נמוג, כאשר נדמה לנו שאורבת לנו סכנה ואנחנו מגלים שאין סכנה. למשל, התינוק מחייך כשהזָר המפחיד המתקרב לעריסתו מתגלה כאמו המיטיבה. אבל אלה הן השערות שאינן מבוססות.

ואולי מוטב כך, אולי טוב שאיננו יודעים ואפשר להמשיך עוד ולחקור.

קוף בונובו מחייך. מקור: iStock. צילום: USO.

טקסים אצל בעלי חיים

במאבק בין זאבים על מעמד בלהקה, המפסיד חושף את צווארו למנצח. בכך הוא מאפשר ליריבו לנשוך אותו בעורק הצוואר ולהרוג אותו מייד. אלא שהמנצח אינו מנצל את ההזדמנות, הוא פונה לדרכו

ספרו של דרווין היה נקודת מוצא למדע שלם, שהתפתח במאה העשרים: אתולוגיה – מדע ההתנהגות של בעלי חיים, ובמיוחד ההתנהגות התקשורתית. שניים מן החוקרים הבולטים בתחום היו קונראד לורנץ וניקולס טינברגן, שזכו בפרס נובל בשנת 1973. שניהם חקרו טקסים של בעלי חיים, שבהם הם מתקשרים עם בני מינם באמצעות תנועות שהפכו במרוצת הדורות לטקסיות, והן נושאות מסרים תקשורתיים מוסכמים. למשל, במאבק בין זאבים על מעמד בלהקה, המפסיד חושף את צווארו למנצח. בכך הוא מאפשר ליריבו לנשוך אותו בעורק הצוואר ולהרוג אותו מייד. אלא שהמנצח אינו מנצל את ההזדמנות, הוא פונה לדרכו. הרווח שלו הוא שהדירוג המעמדי נקבע מעתה ועד המאבק הבא.

להתנהגות זו יש הסבר אבולוציוני: שני הצדדים מרוויחים – המפסיד זכה בחייו, ואילו המנצח השיג את מטרתו מבלי להסתכן במאבק, שבו גם הוא עלול להיפגע.

לסיום, הערה על אופי המחקר של דרווין

הסבריו של דרווין הם ללא ספק חכמים ויפים. אבל האם מדובר במדע או בספקולציה? בניגוד לתיאוריות פיזיקליות שאפשר להוכיח אותן או להפריך אותן בניסויים, ובניגוד לתיאוריית האבולוציה שאפשר להוכיח אותה באמצעות בדיקת דגימות של בעלי חיים ושל מאובנים, אי אפשר להוכיח שמקורן של הבעות הפנים בתפקיד ההישרדותי שהן מילאו לפני מאות אלפי שנים. עם זאת, לדעתי מדובר במדע, ואף מדע במיטבו. הסבריו של דרווין משכנעים בעקביות (קוהרנטיות) שלהם: זוהו עקביות פנימית – כלומר ההסברים מתאימים כולם לאותה תבנית, ומשתלבים בידע שלנו ממקומות אחרים, במקרה זה הידע על עקרונות האבולוציה.

השאלה "מדע או לא" נוגעת לכל המדעים הלא מדויקים, אלה שאינם משתמשים במתמטיקה. בעיניי הסכנה הגדולה ביותר למדעים אלה היא היומרה להיות מדע מדויק: שימוש בשפה מדעית כביכול (ראו למשל את ״Intellectual Impostures״, ספרם של סוקאל ובריקמונט [Sokal and Bricmont], על היומרה המדעית בפילוסופיה), מתן עדיפות לסטטיסטיקה על פני התבוננות ישירה והיתלות במונחים "מפוצצים". מה שנכון לבני אדם נכון גם לתחומי המדע: אל תנסו להיות מי שאתם לא.

רון אהרוני הוא פרופסור למתמטיקה בטכניון. המאמר הוא עיבוד של חוברת של אהרוני, "מדוע אנו מזעיפים גבות? מקורן האבולוציוני של הבעות הפנים", במסגרת פרויקט "כדאי לדעת" בהוצאת אוניברסיטת תל אביב.

תמונה ראשית: פרצופים של ילד, פרצופים שלנו. תצלום: Joan Vicent Cantó Roig, אימג'בנק / גטי ישראל