החיים הכפולים של הנפש

בעידן הנרקיסיסטי הנוכחי, האם איבדנו את יכולת ההתבוננות הפנימית?
X זמן קריאה משוער: 8 דקות

טרי וֵוייט נפל בשבי בביירות בשנות ה-80: לפני דאעש, לפני הסמארטפונים, לפני האינטרנט כפי שאנו מכירים אותו כיום. את רוב חמש שנותיו בשבי בילה בבידוד, ובשנה הראשונה אף שרד הוצאה להורג מבוימת. שנים לאחר מכן, כשהשתתף במפגש שאלות ותשובות, הוא התבקש להצביע על הדבר העיקרי שלמד ממה שעבר עליו. הסופר ריצ'רד פאוארס שנכח בקהל אומר כי תשובתו של ווייט הפתיעה אותו – הוא לא דיבר על הערכה לחיים וליקיריו שנרכשה בייסורים רבים, כפי שפאוורס ציפה. "בני האדם של ימינו", הכריז ווייט, "איבדו את היכולת להפיק תועלת מבדידות".

בריאיון ל-The Paris Review ב-2003 אמר פאוארס שהתשובה ריגשה אותו, כי התובנה של ווייט עוסקת ב"טיפוח הישועה האישית שלנו".

יותר מעשר השנים חלפו מאז אותו ראיון, ובינתיים נאלצו המעמד הבינוני והבינוני-גבוה  להתחרות בכלכלת מידע טכנולוגית, שנוכחות חברתית ברשת היא כרטיס כניסה אליה. כיום, לעומת זאת, ישנה התנגדות משמעותית לתפיסה שאומרת כי עלינו "לארוז" את עצמנו – ברשת ובעולם האמיתי. זו טענה שנשמעת יותר ויותר: בואו נפסיק להתרכז בעצמנו, ובמקום זאת נפתח בתהליך של התבוננות פנימית ממוקד-אופי מן הסוג שמוביל לקשר חיובי יותר עם העולם הרחב.

עברנו מתרבות של מחיקה-עצמית לתרבות של ראווה; מעולם שמעודד איפוק, ענווה ומידות טובות לעולם שבו הערך שלנו (בעיני עצמנו ובעיני אחרים) תלוי בראש ובראשונה באופן שבו אנו מציגים את עצמנו

עברנו מתרבות של מחיקה-עצמית לתרבות של ראווה, טוען דייוויד ברוקס בספרו "The Road to Character"; מעולם שמעודד איפוק, ענווה ומידות טובות לעולם שבו הערך שלנו (בעיני עצמנו ובעיני אחרים) תלוי בראש ובראשונה באופן שבו אנו מציגים את עצמנו ובהישגינו המקצועיים; נחישות, כוח רצון, יצירתיות והיכולת "לשבש" – אלה התכונות הנחשקות של ימינו; מרבים לשבח אותן, קל לזהות אותן, והן הולכות יד ביד עם הישגיות. ואם השיבוש הפך לחלק מהותי מרוח התקופה, אז גרנדיוזיות סודית היא החומר האפל של ימינו: האמונה בייחודיות האינהרנטית שלנו, יראת כבוד כלפי הביטוי האולטימטיבי של אותו עצמי ייחודי.

הדרך להימנע מ"העצמה עצמית" כזו, טוען דייוויד צווייג, היא מוטיבציה פנימית. וכשהוא בוחן את כוח העבודה העכשווי, הוא מוצא בו זן של אנשי מקצוע מסופקים מאוד, שהם שונים מכל היתר בכך שהם מתרחקים מהכרה רחבה. צווייג קורא להם "הבלתי נראים", בספר באותו שם ("Invisibles"). האנשים האלה פועלים מאחורי הקלעים כמעט בכל תחום (הוא מתמקד באנשי מקצוע, כגון טכנאי מוזיקה ובודקי עובדות בכתבי עת). הם עוסקים במקצועות שיש להם פרופיל נמוך והשפעה רבה. לרוב מדובר בעבודה שיתופית, שבה האומדן היחיד להצלחה הוא הרף שהעובד מציב לעצמו. צווייג טוען שמסירות אדירה למקצוע, אהבה לאחריות ויחס אמביוולנטי להכרה הם השריון הפנימי שמגן על הבלתי נראים בתוך המרוץ לקידום עצמי.

גם ברוקס מדגיש את חשיבותה של מוטיבציה פנימית. אך הוא מוסיף כי בעידן ה"אני הגדול" (Big Me), החתירה הבלתי נלאית שלנו להישגים ממוטטת את התשתית המוסרית. "החיה הפיקחית מייעלת את האנושיות הפנימית שלה כדי שתוכל להתקדם בקלות רבה יותר", כותב ברוקס. "היא מנהלת את זמנה ואת מחויבויותיה הרגשיות בקפדנות רבה. דברים שעשינו פעם מסיבות פואטיות – ללכת לאוניברסיטה, לפגוש מאהב פוטנציאלי או לחזק את הקשר עם מעסיק – אנו עושים היום מסיבות מקצועיות יותר. אפילו התרומה לקהילה, שיש שרואים בה מדד להתפתחות האופי, שינתה את פניה והפכה לעוד סעיף המשפר את קורות החיים בדרך להישגים. ברוקס רואה כיצד אנשים מסוימים משתמשים בהתנדבות "כעלה תאנה המסווה את עולמם הפנימי הבלתי מגובש".

דברים שעשינו פעם מסיבות פואטיות – ללכת לאוניברסיטה, לפגוש מאהב פוטנציאלי או לחזק את הקשר עם מעסיק – אנו עושים היום מסיבות מקצועיות יותר. אפילו התרומה לקהילה, שיש שרואים בה מדד להתפתחות האופי, הפכה לעוד סעיף המשפר את קורות החיים 

הספר "The Road to Character" אכן מצליח לחדור את אי הקוהרנטיות המוסרית. הוא עוסק בצורה אלגנטית ביכולת האנושית לשינוי ולהתפעלות. העדשה של ברוקס ממוקדת בדרמה הפנימית הנצחית שוויליאם פוקנר כינה "הלב האנושי בקונפליקט עם עצמו".משום כך הוא אינו מתעכב, תודה לאל, על האנומליה של עידן ה"Big Me". במקום זאת, הוא מתאר את חייהם של עשרה אנשים, מאוגוסטינוס ועד דווייט אייזנהאואר, ומתעכב על התמורות והמאבקים המוסריים, שחלקם ייראו אנכרוניסטיים כיום. במובנים מסוימים, הביטול העצמי של הגנרלים ג'ורג' מרשל ואייזנהאואר מנותק מהתרבות העכשווית יותר מאשר חשבון הנפש שערך אוגוסטינוס למעלה מ-1,500 שנה קודם לכן.

אוגוסטינוס ממיר את דתו, מאת פרה אנג'ליקו

אוגוסטינוס ממיר את דתו, מאת פרה אנג'ליקו

מרשל ואייזנהאואר היו מופת של שליטה עצמית, אפילו במושגים צבאיים: כשמרשל נשאל על-ידי רוזוולט אם הוא רוצה לפקד על כוחות בעלות הברית בפלישה לצרפת במהלך מלחמת העולם השנייה, הגנרל לא היה מוכן להתייחס לרצונו האישי והתעקש שהנשיא עצמו צריך להחליט. בעלות הברית ציפו ממרשל לתפוס פיקוד – והוא רצה לפקד. אבל אייזנהאואר קיבל את התפקיד, לכאורה בגלל אותו סירוב של מרשל לבטא את רצונו. אייזנהאואר, מצדו, ערך רשימות של אנשים שהכעיסו אותו ואז שרף אותן כדי לא לתת לכעס להמשיך לתסוס. כמו פוליטיקאים ואנשי ציבור רבים (ולמעשה, כמו כולנו), האנשים האלה ביצעו מידור של העצמי (compartmentalization). אבל העצמי השני האסטרטגי של אייזנהאואר, אם נאמין לניתוח של ברוקס, שירת מטרות ציבוריות, ולא את המוניטין האישי שלו. כנשיא לא הייתה לו בעיה להציג את עצמו כטיפש או נבוך אם הדבר קידם מטרה פוליטית כלשהי. חייו של אייזנהאואר, מכריז ברוקס, "לא היו מאורגנים סביב הבעה עצמית, אלא סביב ריסון עצמי".

עבור רבים ממושאיו של ברוקס, כיבוש העצמי בכל ענייני החיים היה המדד להצלחה. "ככל שאתה מתנגד יותר למדיניות של הגורמים שמעליך, כך עליך להקדיש מרץ רב יותר להגשמתה", אמר מרשל. לא רק שהוא השלים בשקט עם אובדן התפקיד לאייזנהאואר, אולי נקודת השפל בקריירה שלו, הוא גם מסר את החדשות בעצמו לבעלות הברית ושמר את הצו שהיה עליו לנסח מתוקף תפקידו כראש המטה הכללי של צבא ארצות הברית. אחר כך, במעשה שמעיד על גדלות נפש, הוא שלח את הצו לאייזנהאואר כדי שישמש לו מזכרת לניצחונו.

בתקופה שבה מוות של ילדים היה דבר נפוץ יחסית, אנשים נזקקו ל"ביצורים אישיים" כדי למנוע קריסה נפשית מוחלטת. אחד הביצורים האלה הוא, כמובן, הדת. אבל גם פרקטיקות חילוניות של סטואיות ושליטה עצמית לנוכח קשיים קיומיים ממלאות כאן תפקיד

כיום ייתכן שנאמר כי אייזנהאואר ומרשל היו אנשים עצורים ואף דו-פרצופיים – כה רבים היו המאמצים שהשקיעו בדיכוי רגשות שליליים ובריסון תשוקות בלתי אפשריות. אבל יש דרך אחרת להסתכל על ההתנהגות שלהם. ברוקס טוען שעבור אייזנהאואר ודומיו, מידור העצמי היה אחד מאבני היסוד של האופי: "את טבע [האדם] יש למתן, לצמצם, לעצב, להדחיק ולעתים קרובות לרסן, ולא להציגו לראווה בפומבי. אישיות היא תוצר של טיפוח. העצמי האמיתי הוא מה שבניתם מתוך הטבע שלכם, ולא הטבע שאיתו התחלתם".

תפיסה אחרת של בדידות מועילה הייתה לפרנסס פרקינס, בת טיפוחים נוספת של רווזוולט, שהייתה האישה הראשונה בקבינט ואדריכלית זכויות העובד המודרניות בארצות הברית. תפיסה זו חרגה מעבר למנזרים שנהגה לפקוד מפעם לפעם. במכתב לחברה – החושף רגש שאנו לא רואים לעתים קרובות ברשתות החברתיות – היא כתבה שכלל השתיקה במנזרים הוא "אחד הדברים היפים ביותר בעולם. הוא מגן מפני הפיתוי של דברי הסרק, ההערה החצופה, ההתחכמות, קריאת התיגר... מדהים מה עושה השתיקה לאדם". פרקינס כמעט תמיד בחרה להימנע משימוש בגוף ראשון, והתחביר שלה שיקף מידה של הסתתרות. כמו מרשל, גם היא סירבה לפרסם את זיכרונותיה.

לפני שמעמד ציבורי דרש מאיתנו לשמור על נוכחות מקוונת, ההחלטה לחשוף מידע אישי הייתה פילוסופית בעיקרה. "מפלגת האיפוק", כותב ברוקס בצטטו את רושל גורסטין, "מאמינה שהרגשות העדינים של העולם הפנימי נמחצים ומזדהמים כשהם נחשפים לעיני הציבור. מפלגת החשיפה, מצדה, חושדת בכל מה שסודי ומאמינה שהחיים עובדים טוב יותר כשהכול גלוי ונדון בפומבי".

בלתי אפשרי להציג כיום טיעון נחרץ לטובת האיפוק. הקדמה תלויה בנכונות לחשוף עניינים שבעבר נחשבו פרטיים ואף בזויים, החל מנישואים חד-מיניים וכלה במימון המונים למחקר רפואי. בתחום בריאות הנפש, למשל, אנו נמצאים במצב טוב יותר מבעבר בזכות אוטוביוגרפיות שמתארות את המאבק בהפרעות נפשיות לפרטי פרטים, ובה בעת מציגות מסר רחב יותר; הטובות שבהן משתמשות בגוף הראשון, שפרקינס נמנעה ממנו, כמעין כינוי חובק-כול יותר מאשר ככלי לזיכוך רגשי אישי. וכיום אנו מבינים כיצד חשיפה, בייחוד בכתב, יכולה לאחד את העצמי המפולג-לכאורה. אייזנהאואר, מרשל ופרקינס היו אנשים יעילים להפליא, אך הם היו רחוקים מלהיות מסופקים.

בנקודה זו מצטרף ברוקס לרבים הטוענים כי עלינו להתמקד בערכים שמעבר לאושר האישי. ישנה היררכיה פרו-סוציאלית שרובנו מצייתים לה באופן אוטומטי: אופי חשוב יותר מהגשמה ורווחה אישית; אנחנו לא רק איים של יעילות הצפים להם בים של הזדמנויות המנותקות מערכים מוסריים. אך לו היו מבקשים ממני, באופן אישי, לתעד את משך הזמן שהקדשתי לפעילויות שמטפחות ענווה, חמלה וטוב לב לעומת הזמן שהקדשתי לפעילויות שמשפרות את מעמדי המקצועי והחברתי, היה מתגלה פער מדאיג.

לאורך רוב ההיסטוריה האנושית, אנשים לא ניסו להשתפר, אלא פשוט לשרוד.
ברוקס מנסח תובנה חשובה לגבי הדחף לעיצוב האופי בזמנים עברו, דחף הנובע מהביולוגיה של האובדן. בתקופה שבה מוות של ילדים היה דבר נפוץ יחסית, אנשים נזקקו ל"ביצורים אישיים" כדי למנוע קריסה נפשית מוחלטת. אחד הביצורים האלה הוא, כמובן, הדת. אבל גם פרקטיקות חילוניות של סטואיות ושליטה עצמית לנוכח קשיים קיומיים ממלאות כאן תפקיד: "בתקופה שבה מעידה בודדת הייתה עלולה להמיט אסון, כיוון שלא הייתה רשת ביטחון חברתית שתציל אותנו... אופי ומשמעת היו דרישות חיוניות". אייזנהאואר גדל במשפחה של חמישה בנים בבית של 77 מ"ר. הוא איבד אח ובן. אובדן כזה של בני משפחה היה הנורמה לאורך רוב ההיסטוריה האנושית, והוא עזר להנחיל בשורדים תכונות אופי כגון מתינות ואומץ לב.

התכונות האלה לא נעלמו מן העולם, אבל אנחנו מכנים אותן בשמות אחרים – כוח רצון, נחישות – ומנכסים אותן למטרות מקצועיות. ובאופן פרדוקסלי, מכיוון שלמעמדות החברתיים שאליהם פונים הספרים של ברוקס וצווייג יש פנאי רב להתמקד בהישגיהם המקצועיים, ההצטיינות הופכת לחובה. נדרשת חוויה קיצונית, כמו נפילתו של טרי ווייט בשבי, כדי להבין שהמאבקים היומיומיים של ימינו הם בגדר מותרות, ולהצליח לראות מה אנו מאבדים במרחב המרופד הזה.

Reprinted from Psychology Today. Copyright 2015 Sussex Publishers LLC. Distributed by Tribune Content Agency.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי קאג'ה פּרינה, Psychology Today.


תגובות פייסבוק

3 תגובות על החיים הכפולים של הנפש

02
פלברות

יש במאמר הזה הנחת יסוד מופרכת לחלוטין: שנרקיסיזם היא מילה נרדפת למוחצנות (אקסטרוורטיות) בעוד שמופנמות (אינטרוורטיות) קשורה באלטרואיזם. והרי ידוע שאין כל קשר בין התופעות: חלק נכבד מהנרקיסיסטים הם בכלל טיפוסים מופנמים ולא חסר אנשים מוחצנים שהם אלטרואיסטים גמורים (הייתי אפילו אומר שהם הרוב).

03
דפנה

או בקיצור: כשלך עצמך לא טוב, ומעצם טבעך שום הישג אישי לא מספק אותך או עושה אותך מאושר, עליך לשנות כיוון ולעשות טוב לאחרים, כאלו שלא מסוגלים לעזור לעצמם, ובזכותך יחיו חיים טובים יותר. (שכן, כמו שאמרתי, לא משנה כמה תתאמץ, אף פעם לא תהיה שבע רצון באמת, אז למה לדפוק את הראש בקיר?)