החיפוש אחר הרצון החופשי

אחד מחוקרי המוח המובילים בעולם יכול להראות לנו כיצד יריית הנוירון שמנחה אותנו לבחור דבר אחד במקום אחר, משולה להטלת מטבע. האם רצון חופשי הוא רק אשלייה עיקשת של שליטה?
X זמן קריאה משוער: 10 דקות

המשלחת חיפשה דבר שמעולם לא נראה: נוירון אנושי יחיד שנדלק ומייצר דחף – הקשור אמנם למשימה שולית, הזזת האצבע המורה – עוד לפני שהנבדק מודע לכך שהוא מרגיש משהו. לפני ארבע שנים החדיר יצחק פריד, מנתח מוח מאוניברסיטת קליפורניה, לוס אנג'לס, כמה חיישנים זעירים למוחם של חולי אפילפסיה. לכל אחד מהמכשירים יש שמונה אלקטרודות דמויות-שערה המסוגלות לתעד מידע מנוירונים בודדים (המכשירים הוחדרו לגופם של המטופלים בזמן ניתוח לאבחון סיבת ההתקפים החמורים שהם חוו, וכולם הסכימו להשתתף בניסוי). לאחר הניתוח קיבלו המטופלים הנחיות – בשעה שהיו בהכרה – ללחוץ על כפתור מתי שמתחשק להם, אך גם לדווח מתי הם הרגישו לראשונה את הדחף לעשות זאת.

ולאחר מכן בא גבריאל קריימן, מדען מוח מבית הספר לרפואה של הרווארד ובית החולים לילדים של בוסטון, ולכד את הניצוד. הוא עבר על הנתונים שהתקבלו מניתוחיהם של 12 מטופלים וגילה הבזקים של נוירונים בודדים באזור הpre-­supplementary motor area , (המקושר לתנועה) ובסינגולט הקדמי (המקושר למוטיבציה ותשומת לב). הבזקים אלה הקדימו את הדיווחים על הדחפים בהפרשי זמן שונים – ממאות מילישניות ועד לכמה שניות שלמות. זה היה מדד עצבי ישיר של פעילות המוח הלא מודע – שנתפס על חם בזמן שניסח החלטה רצונית, כלומר החלטה הנעשית מתוך רצון חופשי. וכעת קריימן ועמיתיו מתכננים לחזור על המחקר, אך הפעם הם רוצים לזהות חותמות קדם-דחפיות בזמן אמת ולמנוע מהנבדקים את ביצוע הפעולה – או לבדוק אם זה בכלל אפשרי.

"אני מתעניין בשאלה בסיסית ועתיקה," הוא אומר. "האם החלטות הן באמת חופשיות? התפיסה שלי כאן היא קיצונית למדי – שרצון חופשי כלל אינו חופשי״, אומר קריימן

מגוון מחקרי דימות מוחי בבני אדם גילו לנו שפעילות מוחית הקשורה לקבלת החלטות מתרחשת בדרך כלל לפני הפעולה המודעת. שתלים בקופי מקוק וחיות אחרות בחנו את מעגלי המוח המעורבים בתפיסה ופעולה. אבל קריימן פרץ דרך כיוון שהוא מדד החלטה קדם-מודעת בבני אדם ברמת הנוירון הבודד. יש לציין שהנתונים הגיעו מבדיקה שכללה רק 20 נוירונים בממוצע לנבדק (במוח האנושי יש כ-86 מיליארד נוירונים, כל אחד עם אלפי קישורים). ובסופו של דבר, הנוירונים האלה "ירו" רק בתגובה לשרשרת של אירועים שהתרחשו לפני כן. אבל ככל שניסויים כגון זה ממשיכים לרדת לחקרו של מבוך הפעילות העצבית העומד בבסיס ההחלטות – בין שמדובר בהזזת אצבע ובין שמדובר בבחירה לקנות, לאכול או להרוג משהו – המדע יוכל בסופו של דבר לזהות את כל המערכת העצבית של קבלת ההחלטות ואולי אף להמליץ על טיפולים התנהגותיים.

"אנחנו צריכים להבין את הבסיס העצבי של קבלת החלטות רצונית – או קבלת החלטות 'מרצון חופשי' – ומקבילותיה הפתולוגיות, אם אנחנו רוצים לעזור לאנשים כמו מכורים לסמים, סקס, אוכל והימורים, או למטופלים עם הפרעה טורדנית-כפייתית," אומר כריסטוף קוך (Koch), המדען הראשי במכון אלן למדעי המוח בסיאטל. "רבים מהאנשים האלה יודעים היטב שהתנהגותם היא דיספונקציונלית, אך לא מסוגלים להימנע ממנה."

קריימן, 42, מאמין שעבודתו קוראת תיגר על תפיסות פילוסופיות מערביות חשובות בנוגע לרצון חופשי. מדען המוח יליד ארגנטינה, המשתייך לבית הספר לרפואה של הרווארד, מתמחה בזיהוי חזותי של אובייקטים ויצירת זיכרונות, תחומים הנשענים חלקית על תהליכים לא מודעים. יש לו רעמת שיער שחורה ונטייה לעצור ולחשוב שניות ארוכות לפני שהוא מנסח מחדש שאלה ועונה עליה בהרחבה. בשעה שנסענו לאורך ברודוויי בקיימברידג', מסצ'וסטס, קריימן רכן אל ההגה כדי לכוון את נגן המוזיקה שלו – הוא החליף בין ויוולדי, ליידי גאגא ובאך. תוך כדי כך החליקה ידו השמאלית שעל ההגה והג'יפ סטה מעט מעבר לקו ההפרדה. לפי קריימן זה קרה בגלל הנוירונים שלו, ובזכותם הוא גם תיקן את טעותו הקלה רגע אחד לאחר מכן; בקיצור, כל הפעולות הן תוצר של חישובים עצביים ותו לא. "אני מתעניין בשאלה בסיסית ועתיקה," הוא אומר. "האם החלטות הן באמת חופשיות? התפיסה שלי כאן היא קיצונית למדי – שרצון חופשי כלל אינו חופשי. בסופו של דבר, ישנם נוירונים המצייתים לחוקי הפיזיקה והמתמטיקה. זה בסדר לומר "אני החלטתי" – ככה אנחנו מדברים. אבל אין שום אל בתוך המכונה – אלה רק נוירונים יורים."

התפיסות הפילוסופיות שלנו לגבי רצון חופשי נולדו כבר אצל אריסטו, והן תוארו בשיטתיות על-ידי רנה דקארט, שטוען כי לבני האדם יש "נפש" שניתנה להם על-ידי האל, והיא נפרדת מגופינו החומריים ומעניקה לנו את היכולת לבחון בחופשיות דבר אחד ולא אחר. קריימן רואה בטיעון זה את נקודת ההתחלה שלו. אבל הוא לא טוען שאנו לא שולטים בעצמנו. הוא לא אומר שההחלטות שלנו אינן מושפעות על-ידי אבולוציה, התנסויות, נורמות חברתיות, תחושות והשלכות צפויות. "כל ההשפעות החיצוניות האלה מהותיות לאופן קבלת ההחלטות שלנו," הוא אומר. "כן התנסינו, כן למדנו, אנחנו כן מסוגלים לשנות את התנהגותנו." אבל קריימן מתעקש שיריית הנוירון שמנחה אותנו לכיוון אחד במקום לאחר, משולה בסיכומו של דבר להטלת מטבע. "החוקים שמנחים את החלטותינו דומים לחוקים שמנחים את תוצאתה של הטלת מטבע. הרי יש פיזיקה; שני המקרים כאוטיים, אבל אף אחד לא יטען שהמטבע "רצה" לנחות על עץ או על פלי. למטבע אין רצון אמיתי."

מעגלים עצביים

הדמיה של הניסוי של ליבט. 1- פוטנציאל מוכנות, 2 - הנבדק מסמן את מיקום הנקודת בעת קבלת ההחלטה, 3 - פעולה

הדמיה של הניסוי של ליבט. 1- פוטנציאל מוכנות, 2 - הנבדק מסמן את מיקום הנקודת בעת קבלת ההחלטה, 3 - פעולה

רק בשלושת או ארבעת העשורים האחרונים אנו מסוגלים למדוד, בעזרת כלי דימות וחיישנים, את הדברים המתרחשים במוח. בתחילת שנות ה-80 הגיע בנג'מין ליבט, חוקר ממחלקת הפיזיולוגיה של אוניברסיטת קליפורניה, סן פרנסיסקו, לנקודת ציון מחקרית חשובה. הוא ערך מחקר יוצא דופן שבחן את רעיון הרצון החופשי והמודע בעזרת נתונים אמיתיים. ליבט הלביש נבדקים באא"ג – מכשיר לרישום פעילות חשמלית במוח דרך הגולגולת – וביקש מהם להביט במחוג שעון שנע מדי 2.8 שניות, בערך. הנבדקים התבקשו ללחוץ על כפתור מתי שהם רוצים – אך נאמר להם שעליהם גם לציין את מיקום המחוג כשהם חשו לראשונה את "הרצון או הדחף" לעשות זאת. מסתבר שפעילות המוח המעורבת בפעולה התחילה בממוצע 300 מילישניות לפני שהנבדק היה מודע לרצונו ללחוץ על הכפתור. היו מדענים שביקרו את שיטות המחקר – והטילו ספק, בין השאר, בדיוק של דיווחי הנבדקים – ובכל זאת, המחקר הביא אחרים לחשוב כיצד אפשר לחקור את השאלות האלה. מאז השתמשו חוקרים ב-fMRI כדי למפות את פעילות המוח על-ידי מדידת זרימת הדם, ומחקרים אחרים מדדו גם הם את תהליכי הפעילות המתרחשים במוח לפני שהחלטות מתקבלות. אך בעוד שה-fMRI חולל מהפכה במדעי המוח, הוא עדיין כלי עקיף המספק רזולוציה מרחבית נמוכה מאוד ונתונים ממוצעים ממיליוני נוירונים. מחקרו של קריימן תוכנן בצורה דומה לזה של ליבט, עם תוספת אחת חשובה: מדידה ישירה של נוירונים בודדים.

כשליבט היה בשיאו קריימן עדיין היה ילד. כסטודנט לכימיה פיזיקלית באוניברסיטת בואנוס איירס, הוא התעניין בנוירונים ומוחות. כשהוא הלך לעשות את הדוקטורט שלו במכון הטכנולוגי של קליפורניה, תשוקתו התעצמה בזכות המנחה שלו, קוך. קוך היה בעיצומו של שיתוף פעולה עם פרנסיס קריק, ממגלי מבנה הדנ"א, ויחד הם חיפשו ראיות לאופן שבו מודעות מיוצגת על-ידי נוירונים. כנער מלא הערצה, קריימן הרגיש ש"זה שינה את חיי." הוא אומר, "לפני כמה עשרות שנים אנשים אמרו שזאת לא שאלה למדענים רציניים; או שעישנת משהו או שכבר זכית בנובל" – וקריק, כמובן, היה חתן פרס נובל. קריק שיער שבדיקת האופן שבו המוח מעבד מידע חזותי היא אחת הדרכים לחקור מודעות (אנחנו משתמשים בתהליכים בלתי מודעים כדי לפענח במהירות תמונות ואובייקטים), והוא שיתף פעולה עם קוך בכמה מחקרים חשובים. עבודתם מילאה את קריימן בהשראה. "התלהבתי מאוד מהאפשרות לבחון את ההיבט היסודי ביותר – כפי הנראה - של הקוגניציה, המודעות והרצון החופשי בצורה רדוקציונית – במונחים של נוירונים ומעגלים עצביים," הוא אומר.

הניסויים האלה עשויים לעזור לנו להבין אם אפשר לשנות החלטות או לשלוט בדחפים, ולהסביר מדוע אנשים מסוימים מתקשים לשלוט בדחפים לאחר שספגו נזק מוחי

דבר אחד חסר לו: בני אדם המוכנים שמדענים יפתחו את גולגולותיהם ויחטטו במוחם. יום אחד בסוף שנות ה-90 השתתף קריימן בפגישה של קבוצת קריאה של כתבי עת – מעין מועדון קוראים למדענים הסוקרים את הספרות העדכנית ביותר – ושם נתקל במאמר מאת פריד שהסביר כיצד להחדיר אלקטרודות למוחם של אנשים במטרה לזהות את מקורם של התקפים אפילפטיים חמורים. לפני ששמי על פריד, "חשבתי שבחינת פעילותם של נוירונים היא דבר שעושים בקופים, עכברושים וחתולים, לא בבני אדם," אומר קריימן. קריק הפגיש בין קוך לפריד, ותוך זמן קצר השלושה שיתפו פעולה במחקרים שבחנו פעילות עצבית בבני אדם, כולל הניסוי שערך מדידה עצבית ישירה של הדחף להזיז אצבע. "זו הייתה יריית הפתיחה בשלב חדש של מחקרים בנושא פעילות רצונית ורצון חופשי," אומר קוך.

החלטות טובות יותר

ישנו דיון נצחי בפילוסופיה: אם הבחירות שלנו נגרמות על-ידי משהו (יהיה אשר יהיה), האם עדיין אפשר לומר שיש לנו רצון חופשי? הילארי בוק (Bok), פילוסופית מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס, אומרת שפילוסופים מודרניים רבים – ואולי אף רובם – מאמינים שקבלת החלטות חופשית תיתכן, אך מבינים, כמובן, שתהליכים עצביים מייצרים דחפים ופעולות. "הרעיון שאומר כי הבחירה האנושית היא דבר נגרם – אפילו על-ידי משהו שקורה במוח – עלתה בדעתנו זמן רב לפני שמדעני מוח התחילו להיכנס לפרטי העניין," היא אומרת. חופש לא דורש רוח רפאים במכונה; עדיין יכול להיות שיש לנו רצון חופשי אם אפשר להראות שהמעגלים העצביים שלנו נותנים לנו את היכולת לשקל אפשרויות ולבחור את מתוכן את הנכונה. "אני אוהבת את הניסויים האלה וחושבת שהם ממש מעניינים," היא אומרת, "אבל אני לא משוכנעת שהם גילו לנו משהו מהותי לגבי רצון חופשי."

הדבר החשוב באמת לגבי הניסויים האלה, היא מוסיפה, היא שהם מתחילים לספק תובנות בנוגע להתנהגות אנושית. הם יוכלו יום אחד להוביל לטיפולים חדשים, אבל עד אז, גם התובנות לבדן יעזרו לנו. ראו לדוגמה את המקרה של ג'יימס פאלון (Fallon), מדען מוח מאוניברסיטת קליפורניה, אירוויין, שגילה כי סריקת ה-fMRI שלו דומה לאלה של פסיכופתים ידועים (היא הצביעה על פעילות נמוכה באזורים במוח המקושרים לשליטה עצמית ואמפתיה). פאלון אמר שכעת הוא משתדל לפקח במודע על ההחלטות וההתנהגויות היומיומיות שלו – כמו נטייתו לרצות לנצח את נכדיו במשחקים. "כשאני חושבת על רצון חופשי, אני מבינה שחלק ממה שנדרש הוא יכולת מסוימת לשלוט בפעולותינו," אומרת בוק. "אני מעוניינת לגלות אם פסיכופת שמחליט להשתמש בנרקיסיזם שלו כדי להתגבר על זה, מסוגל להצליח."

אף על פי שעבודתו של קריימן עדיין בתחילת דרכה היא תורמת להבנה שלנו בנושא זה, אומרת פטרישיה צ'רצ'לנד (Churchland), פילוסופית מאוניברסיטת קליפורניה, סן דייגו, ומצהירה שמדעי המוח מסוגלים לשפוך אור חדש על שאלות פילוסופיות עתיקות יומין. צ'רצ'לנד מאמינה שהניסויים האלה עשויים לעזור לנו להבין אם אפשר לשנות החלטות או לשלוט בדחפים, ולהסביר מדוע אנשים מסוימים מתקשים לשלוט בדחפים לאחר שספגו נזק מוחי. "ההסברים חלקיים ביותר, אבל דפוס התוצאות מתחיל להאיר את עינינו," היא אומרת. "שליטה עצמית היא תופעה מוחית אמיתית לגמרי. אם מביטים בשליטה עצמית כרכיב מרכזי בבחירה חופשית, אכן יש לנו כושר בחירה חופשי. הנתונים המתקבלים מראים בבירור שישנם הבדלים עצביים משמעותיים בין אנשים בעלי יכולת לבטל פעולות או לדחות סיפוקים לבין אנשים שיכולת זו מצומצמת אצלם."

גם קריימן מזהה פוטנציאל מעשי בפענוח המעגלים העצביים של קבלת ההחלטות, אך הוא הודף את שאלותיי בנוגע לשיטות הטיפול או התרופות החדשות שעבודתו עשויה להוליד. "המטרה המרכזית ברמה המדעית היא להבין את המנגנון האחראי לקבלת החלטות רצונית: איפה, מתי ואיך זה מתבצע," הוא אומר. בניסיונו להבין את הדברים האלה רכש לו קריימן שותף חדש: אד בוידן (Boyden), מדען מוח מ-MIT שפיתח כלים חדישים לניתוח מעגלי מוח. בין היתר, בוידן בוחן בעכברים חיישנים עצביים דחוסים בהרבה מהרגיל; לאלה יש פוטנציאל לתעד מידע, בו-זמנית, ממספר נוירונים גדול פי 100. הטכנולוגיה הזו עשויה לאפשר למדענים לזהות רבים מהנוירונים המעורבים בתהליך שבסופו נוירון "דחף" יורה. "זה יהיה הישג שישנה את פני הפרויקט הזה ורבים אחרים," אומר קריימן. פרויקטים ברחבי העולם המנסים כעת למפות את מעגלי המוח יפיקו מכך תועלת רבה.

אם כלים כאלה יעמדו לרשותנו נצליח לראות כיצד נדלק יותר מנוירון בודד, ולזהות רשת של אותות חשמליים שגורמים לזה לקרות. ואז נוכל, למשל, לראות מה הדליק את הנוירון שבגללו אנו מנענעים אצבע, ואת הנוירון שבגללו הושטנו יד לבקבוק. "אם אפשר למפות פעילות עצבית ולראות אין נוירונים מייצרים תוצאות באופן דינמי – זה כמו לראות איך המוח מחשב החלטה," אומר בוידן. "כנראה שאז נצליח לראות איך הרגשות, התחושות והזיכרונות עובדים יחד." אמנם קריימן לא מזהה רצון חופשי, אך הוא מאמין שמנגנונים של שליטה עצמית מובנים בתוך המעגלים שמנחים אותו לאורך ברודוויי ולאורך החיים. הוא רוצה לגלותם, אך הוא מודה שגם אם יצליח לעשות זאת היום, "מחר הכול יהיה אותו דבר." ייתכן שאשליית הרצון החופשי היא חלק מהחיווט האנושי – ואנחנו לא יכולים להתנער ממנה.

©2014 Technology Review, INC. Distributed by Tribune Media Services, Inc.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי דייוויד טאלבוט, MIT Technology Review .


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

20 תגובות על החיפוש אחר הרצון החופשי

02
נתנאל

היהירות של כל המדענים האלו פשוט בלתי נתפסת. אני רוצה לראות את המדען שלא יטען טענות מוסריות כלפי מי שירצח את אשתו או את ילדיו, כיוון שהנוירונים נורו לפני שאותו אדם היה מודע לכך.
ובכלל, זה לא מדהים שדווקא כשכקראתי את הכתבה הזו נורו במוחי נוירונים שגרמו לאצבעות שלי לכתוב דווקא את התגובה הזו.
כל מה שהמדענים האלו עושים זה לתרגם את הרוח לחומר, ולחשוב שהם ממציאים רוח חדשה.
ובניסוי עם ליבט- מה הקשר לכך שהפעילות המוחית באה לפני המודעות? בשביל זה צריך מדענים? אפשר להבין את זה ממהירות התגובה בכביש, לדוג'- הרי ברור שאם נחבר לנהג אלקטרודות למוח, הפעילות המוחית שתתרחש כשהוא יראה מפגע על הכביש וודאי תקדים את יכולתו לומר לנו שהוא מודע לכך שהוא צריך לעצור. האם זה אומר שהוא לא בוחר לעצור?

וזה לשאלתך, אורנגאוטן. זה לא מתקרב.

    03
    קוקוריקו

    אני. אני לא אטען טענות מוסריות כלפי מי שירצח את אשתו או ילדיו כי אני מבין שכולנו רובוטים ואיש אינו "אחראי" למעשיו. לכן אני גם מבין שהמוסר הוא פיקציה. רובנו פשוט מתוכנתים לפעול בצורה "טובה" ו"מוסרית".
    הסיבה לכך היא עמוקה יותר. כדי שיהיה "רצון" חייב להיות "סוכן" שרוצה את הרצון. הסוכן הזה הוא ה "אני". אבל היות והמוח הוא מחשב ה"אני" הזה הוא אשליה ולכן גם ה "רצון החופשי" הוא אשליה.

    הנה מאמר מעולה בנושא: http://www.haayal.co.il/story_2220

ליבט עצמו האמין שהניסוי שלו לא סותר את הרצון החופשי.
בספר The Art of Knowing (בקישור) בפרק 2 גם יש התייחסות לניסוי ולפרשנות שלו שאינה סותרת את הרצון החופשי.

08
שלי

קוקוריקו, אתה מוזמן לקרוא את המאמר למעמיקים (http://megasociety.org/noesis/44/newcomb.html) ואז לקבל החלטה *מושכלת* אם באמת מדובר באוסף של שטויות. לא מדובר כאן על מדע אלא יותר על פילוסופיה של היסודות הבסיסיים ביותר של המדע. שפע של מידע נוסף יש בכתובת http://ctmucommunity.org/wiki/CTMU_sources

10
שלי

קוקוריקו, אני עוקב אחרי כריס לנגאן הרבה שנים ומכיר את הלעג שהאתאיסטים ה'שרופים' מטיחים בו. באמת שאינני יודע אם הוא צודק בכל טענותיו - אין לי את הכושר והידע להיכנס לעומק הדברים - אבל אני משוכנע שהוא גאון אמיתי והרושם שלי שרוב, אם לא כל, הביקורת שמופנית נגדו אינה רצינית, ו"מבקריו" לא מתקרבים לרמתו.

ממליץ מאוד על קריאת "מדעי החופש" מאת ד"ר מיכאל אברהם, שעושה סדר בכל הנושא המורכב הזה (הוא מגדיר עצמו ליברטריאן).
לגבי ניסויי ליבט וממשיכיהם המדויקים יותר - הוא מראה שהניסוי *חסר משמעות* מבחינה פילוסופית, שכן סוג ההחלטה המתבקשת (=הזזת אצבע) מהאדם הוא חסר משמעות "ערכית" - ברור שחלק גדול מההחלטות היומיומיות שלנו אינו מתבצע ב"בחירה חופשית", אלא "על אוטומט", והניסוי רק ממחיש את הידוע מראש.
ניסוי שיהיו לו השלכות אמיתיות יותר ידרוש ממארגן הניסוי *למנוע* מהמשתתף לקבל החלטה מראש, בלי שהמשתתף כלל ירגיש זאת, ולא כאן המקום להאריך.

13
לאונרדו

אנשים חכמים, יש בכתבה קישור שאני לא מבין.
נניח שהחלטתי לירות במישהו. אז כן, כל הפעולות שלי מודעות - אני הולך אליו, אני מכוון אקדח, אני יורה. אבל אני לא באמת נותן 'פקודה' לרגל לזוז ואני לא נותן 'פקודה' ליד להתרומם או לאצבע לירות. הפעולות האלה מתרחשות כמעט באופן אוטומטי ע"י הגוף.
אז מהכתבה משתמע (בלי קשר לנוירונים) שאני לא אחראי למעשה?

    14
    נתנאל

    חיובי. אבל המדענים האלו מפחדים ללכת עד הסוף עם המסקנות המתבקשות, אז מנסים למצוא למה זה לא בדיוק כך.

    בדיוק כמו האתאיסטים והאמונה באבולוציה עיוורת. ריצ'רד דוקינס, לדוג', מחלק את הזמן שלו לשתיים- חצי לשכנוע על תפיסת האבולוציה, וחצי לשטיפת מח על "ערכים אתאיסטים", כדי שלא ישימו לב שהתפיסה שלו באבולוציה לא משאירה מקום לכאלו, ומקטלגת את הערכים שאנו מאמינים בהם כדמיונות.

    15
    קוקוריקו

    נתנאל, אתה צודק לגמרי. האבולוציה אכן מבטלת את משמעות מושג ה"ערכים". דוקינס צודק לגבי האבולוציה אבל זה שומט את הקרקע במידה מסויימת מתחת לפעילות החברתית שלו ורק מעטים שמים לב לכך.
    מצד שני העובדה שהערכים שאנחנו מאמינים בהם הם דמיונות היא אולי קשה לעיכול אבל אפשר להתנחם בעובדה שהערכים האלה היו דמיונות גם בעבר כשעדיין האמנו בהם וכל מה שקרה זה שהשתחררנו מהאשליה, בדיוק כמו לגבי אלוהים.
    הסיבה שרוב האנשים מתנהגים בצורה "ערכית" רוב הזמן ולא הורגים אחד ארת השני היא במקור אבולוציונית (יתרונות שרידה של מבנה חברתי + שכר ועונש). התופעה הזאת ניצפת בצורה ברורה גם אצל חיות שבודאי אינן מכירות את המושג "ערכים" כך שהעולם ימשיך להתנהל בצורה דומה גם לאחר שנתפכח מהאשליה בדיוק כמו שאף אחד לא נפל למטה כשגילינו שהעולם עגול ולא שטוח.

    16
    לאונרדו

    קוקוריקו, גם אני נוטה 'להאמין' שהכל קבוע מראש ולמעשה אין לנו שליטה אפילו על מה שאנחנו חושבים.
    הבעיה שלי (או הפחד שלי) מהגישה הזאת היא פחות במישור הערכי ויותר במישור המשפטי.
    בניגוד לעולם הפרימיטיבי אצל האדם, או להבדיל אצל החיות, בעולם המודרני כבר מזכים אנשים על סמך "אי שפיות זמנית", כלומר כבר עברנו מהשלב האבולוציוני שתיארת לשלב שבו הנאורות (ולא השרידות) מכתיבה את הפרקטיקה המשפטית.
    אם נעשה את הקפיצה המחשבתית שתיארתי למעלה, כך שלא נהיה אחראים לפעולות שלנו, עלולה להיות לכך משמעות פרקטית חמורה.

    17
    נתנאל

    קוקוריקו:
    אביא כאן ציטוט מספרו של הרב מיכאל אברהם "אנוש כחציר"- הדברים נאמרים בהקשר מעט שונה, אולם עדיין רלוונטים:
    "בכל מקרה יש להבהיר כי אין לראות את העובדה שיש לעמדה הדואליסטית יתרון מבחינת ההשלכות המוסריות שלה, כראיה או אפילו כאינדיקציה לנכונותה. שכן, דפוס טיעון כזה, על אף שהוא מאוד רווח, הוא בטל. הסיבה לכך היא שאם אכן העמדה המטריאליסטית נכונה, אזי יש להסיק מכך את המסקנות המוסריות המתבקשות. אם המסקנה תהיה שאין לנו מחויבות מוסרית לבני אדם מעבר למחויבותינו לבעלי חיים, אזי גם אם היא אינה נראית רצויה למישהו, לא ברור מדוע עליו להניח שהיא לא נכונה; אין סיבה להניח קשר ממשי בין הרצוי למצוי, והשימוש ברצוי כדי להכיר את המצוי אינו אלא כשל חשיבתי.
    על כן, השיקול שמוצג כאן (בספר, כמובן, הציטוט ממשיך) פועל באופן הפוך. הוא מסתמך על כך שכללי המוסר נראים בעינינו כמחייבים ותקפים, וממילא נית לגזור מהם באופן "תיאולוגי" את ההנחות שמובילות אליהן. כללים אלה הם ה"מסקנה" שממנה ניתן לגזור את ה"הנחה" הדואליסטית".

    אני מניח שכוונתך ב"להתנחם" היא שאין לחשוש מפירוק מערכות כללי, שכן העולם ימשיך לפעול, פחות או יותר, על פי כללי המוסר שלנו כיום. ההתנגדות שלי לכך היא משתי זוויות:
    1. זה כנראה לא נכון. תפיסות מנחות אנשים- אמנם כיום אנו עדיין מתנהלים מכח האינרציה שהפעיל המודרניזם, אולם כלל לא קשה לראות לאן התפיסות האלו מובילות (עי', לדוג', בתחילת ספרו של דוקינס "הגן האנוכי", על היחס הראוי לדעתו בין בעלי חיים לבני אדם). גם הביקורת שנשמעת עכשיו על מדינת ישראל, לדוג', התוקפת את רצועת עזה אחרי איפוק בלתי נתפס (ולבי כואב, ככל אדם, על החפים מפשע הנפגעים מהמצב- בשני צדי המתרס), נובעת מכך שהעולם כבר לא יודע לזהות צודק וטועה, אלא רק חזק וחלש.
    כמו כן, בסופו של דבר יכול אדם לעמוד במצב בו הוא לא רואה, ואף הגנים שלו לא רואים, שום תועלת אבולוציונית בהמנעות ממעשה שאינו "מוסרי", ובסוף השאלה היחידה שתעלה היא האם קיימים כללי מוסר מוחלטים- ובשביל חייו של אדם אחד ראוי לדון בשאלה הזו.
    2. עקרונית- כפי שתוכל לשים לב, סעיף 1 חוטא בכשל המחשבתי המתואר בציטוט שהבאתי- הדברים באו רק על מנת לומר שאין לנו להתנחם באינרציה שעתידה, כפי הנראה, להתמוסס. לכן הבאתי בתגובתי הראשונה לפוסט את המקרה הקיצוני של מדען שילדיו ירצחו, והוא יעמוד באמונה שלמה ויטען שאין לו שום טענה מוסרית כלפי אותו רוצח, כיוון שהמושג "טענה מוסרית" כלל אינו קיים, וכל מה שהוא יכול לעשות זה להצר על שהאבולוציה לא גרמה לאותו רוצח להתנהל באופן אחר. האם באמת הדברים קיימים? לפי דבריך- ואני מאחל לך ולכל משפחתך שנים ארוכות וטובות, כמובן- אכן אין טענות כאלו, והרוצח הוא פשוט יצור אבולוציוני שונה ממך. על פי זה- כשאנחנו מכניסים רוצחים לכלא, אנו עושים זאת רק משום שהתנהלותם לא תואמת את שאר האנושות, ולא משום שאנו מאמינים שהוא, באיזה שהוא מקום, "רע"!

    לאונרדו:
    איני מבין איך אתה מבדיל בין הערכים לפרקטיקה. הרי ברור שהפרקטיקה שאנו מיישמים באולמות המשפט היא מימוש של עולם הערכים שאנו רוצים שהחברה תפעל על פיו. אם אתה כלל לא רואה בדברים ערך, אלא רק התנהלות זמנית שאין שום רע במקרה ותשתנה- מה אכפת לך אם תשתנה גם הפרקטיקה? אינך יכול לומר שאתה חושש מפגיעה ביכולת הפרקטית של מערכת המשפט, כשאינך חושש למערכת הערכים אותה המערכת הנ"ל באה לממש.

    18
    לאונרדו

    נתנאל, לא תמיד האמונות שלנו והתחושות שלנו תואמות. גם אם בהסתכלות רציונאלית הכל נראה לי חסר משמעות, אני מרגיש, כועס ומפחד כמו כל אחד אחר.

    19
    נתנאל

    לאונרדו, לכן אני שואל:
    האם רוצח הוא "שונה", ואני כועס עליו פשוט כי הדברים לא מתאימים לי, או שהוא "רע"?

    האם הנאצים היו "שונים" או "רעים"?

    אם התשובה היא "רע/רעים", כנראה שאנחנו לא כל כך מאמינים בהסתכלות ה"רציונאלית" שלנו.