החלטה מקרית

אפשר להתחיל בציפורים ואפשר להתחיל ביוונים. כל אפשרות והיתרונות שלה.
נטיל מטבע. עץ ליוונים, פלי לציפורים.
פלי.

בשנות ה-70 יצא אנתרופולוג אמריקאי צעיר בשם מייקל דאב (Dove) לאינדונזיה בכוונה לפתור תעלומה אתנוגרפית. דאב, שהיה דוקטורנט בסטנפורד, קרא בזמנו על הקאנטו, קבוצה של חקלאי מחיה שחיים ביערות הטרופיים של בורנאו. הקאנטו עוסקים בסוג של חקלאות נדודים הידוע לעתים בשם "כרוֹת והבער". רוב החקלאים הנוקטים גישה זו מגדלים את יבוליהם בקרקע דלה בחומרי מזון. הם יוצרים שדות על-ידי הבערת יערות ונוטשים אותם בסופה של עונת הגידול.

כמו חקלאים אחרים, הקאנטו מקימים מדי שנה אתרי גידול חדשים לאורז ויבולים אחרים. אך בניגוד לחקלאים אחרים מסוגם, הם בוחרים את מקומם של השדות בשיטה של צפרוּת טקסית. הם מאמינים שמינים מסוימים של ציפורים – שבעה בסך הכול – הם חתניו של אלוהים. הופעת הציפורים האלה מנחה את בני האדם. ולכן כשהקאנטו רוצים לבחור אתר גידול, הם צועדים ביער עד שהם נתקלים בשילוב הנכון של הציפורים הייחודיות האלה. ושם הם שורפים את היער ושותלים את יבוליהם. דאב הבין שהציפורים משמשות כסמן אקולוגי. ייתכן שהן נמשכות לקרקע טובה, או לעצים קטנים יותר, או לאיזשהו מאפיין אחר המתאים לצורכיהם. ככלות הכול, הקאנטו משתמשים במופתי-ציפורים במשך דורות רבים והם עדיין לא גוועו ברעב. דאב הניח שהציפורים אומרות לקאנטו משהו על הקרקע. אך לא הוא ולא אף אנתרופולוג אחר לא ידעו מה הדבר הזה.

חקלאי אוסף אורז באזור קפונג רווה שבאינדונזיה. צילום: Crisco 1492

הוא עקב אחרי פרשני המופתים של הקאנטו. ואז הוא צפה בציפורים. הוא מדד את תפוקת הקציר של כל משק בית. אבל הוא רק הלך ונעשה מבולבל יותר. התהליך של הקאנטו מורכב כל כך ותלוי כל כך בשינויים קלים ותנאים בנוסח "האם-הציפור-מצד-שמאל-או-מצד-ימין-שלי", עד שדאב גילה שאין שום מתאם בין הופעת הציפורים להצלחת היבולים. דאב סיפר לי שפרשני המופתים שאחריהם עקב "נראו לי יותר ויותר כמו אנשים שמטילים קובייה". הוא נואש והחליף נושא לדיסרטציה. אבל הקאנטו לא הניחו לו. הוא המשיך לחשוב עליהם במשך "עשר או עשרים שנה". ואז, יום אחד, הוא הבין שבמשך כל הזמן הזה הוא הסתכל על השאלה בצורה לא נכונה. דאב ניסה לזהות את המידע האקולוגי היעיל שפרשנות המופתים של הקאנטו נושאת בחובה. אך האם ייתכן שהיא יעילה דווקא מפני שהיא אקראית לגמרי?

חקלאות "כרות והבער" טרופית היא עיסוק בלתי צפוי במהותו. הצלחתם של הקאנטו תלויה, בין היתר, בכמות המשקעים, מגפות של מזיקים וגובה הנהרות. חלקת יער שתניב תפוקה נאה בשנה גשומה עלולה להיות חסרת תועלת בשנה יבשה, או בשנה שבה מזיק מסוים מתפשט. בין שאתם אנשים ובין שאתם ציפורים, קשה מאוד לחזות דברים כמו מגפות של מזיקים או יובש שבועות או חודשים מראש. כשבני אדם נתקלים באי-ודאות הם נוטים לחפש סדר כלשהו – למצוא גישה שיטתית לבחירת אתר גידול, ובייחוד לקבל החלטות המבוססות על התנאים של השנה שעברה.

אף אחת מהאפשרויות האלה אינה יעילה. התנאים של השנה שעברה לא משפיעים כלל על האירועים בשנה שתבוא (כמות המשקעים ביולי 2013 לא משפיעה כלל על הגשמים ביולי 2014). גישות שיטתיות מושפעות מכל מיני הטיות. לדוגמה, אם חקלאי מבני הקאנטו חזה שגובה המים יעזור לו השנה ולכן מיקם את כל שדותיו ליד הנהר, שיטפון אחד עלול להחריב את כל היבול שלו. הקאנטו בחרו באפשרות המוכרת היטב לכל משקיע שנכנס לשוק בלתי צפוי: גיוון. וההסתמכות על מופתי-ציפורים היא שיטה יעילה במיוחד ליצירת גיוון.

כבני אדם מודרניים אנחנו מניחים באופן אוטומטי שההחלטות הכי טובות נובעות מניתוח אמפירי ובחירה מושכלת הנעשים כשלנגד עינינו מטרה ברורה ומוגדרת

לא מפתיע שנדרשו לדאב כ-15 שנה להבין שאקראיות עשויה להיות נכס. כבני אדם מודרניים אנחנו מניחים באופן אוטומטי שההחלטות הכי טובות נובעות מניתוח אמפירי ובחירה מושכלת הנעשים כשלנגד עינינו מטרה ברורה ומוגדרת. קבלת החלטות מסוג זה, באופן תיאורטי, היא הבסיס לאופן שבו אנו בוחרים מנהיגים פוליטיים, מתנהלים בבורסה ובוחרים מועמדים לבתי ספר ומשרות. היא גם מעצבת את הביקורת שלנו על טקסיהם ואמונותיהם התפלות של אחרים. אך כפי שהקאנטו מדגימים, ישנם מצבים רבים שבהם אקראיות היא האפשרות הטובה ביותר. ומצבים אלה שכיחים בחיים המודרניים הרבה יותר משאנו מודים.

לאורך המילניום האחרון השקיעו תרבויות לא מעט זמן, מרץ ותושייה בשילוב מידה מסוימת של אקראיות בתהליך קבלת ההחלטות שלהן. ציידי הנסקאפי בפרובינציית לבראדור שבקנדה צולים את עצם השכמה של אייל צפון כדי לקבוע את הכיוון שאליו ייצאו במסע הציד הבא שלהם; הם קוראים את החריצים שנוצרים על גבי העצם כמו מפה. בסין, אנשים נוהגים זה מכבר לחפש את דרכם בנבכי ספר ה"אי צ'ינג"; הם עושים שימוש מורכב ב-49 גבעולי אכילאה כדי לקבוע באיזה חלק של הספר עליהם לחפש עצה. כשבני האזאנדה ממרכז אפריקה ניצבים בפני בחירה קשה, הם מכריחים תרנגולת לבלוע רעל אבקתי ומקבלים החלטה בהתאם להישרדותה או מותה – תוצאה קשה לחיזוי ואף אקראית לגמרי ("גיליתי שזו דרך משביעת רצון, לא פחות מאחרות, לנהל את ענייניי ומשק ביתי," כתב האנתרופולוג הבריטי א' א' אוונס-פריצ'רד שאימץ כמה מנהגים מקומיים בזמן ששהה בקרב האזאנדה בשנות ה-20).

הרשימה עוד ארוכה. היא ממלאת ספרים שלמים. כמו שיאמר לכם כל דילר של בלקג'ק או כל קורא בקלפי טארוט, אנחנו אוהבים את הרגע שבו הם הופכים את הקלף. ובעצם, למה לא? לַמקרה יש כמה תכונות ייחודיות. הוא מהיר, עקבי ו – אלא אם כל התרנגולות מתות – גם זול למדי. אין יד חיצונית שמנחה את המקרה, ולכן הוא לא מעורר אשמה או חרטה. המקרה אינו אנושי, ולכן הוא משמש לנו כלוח חלק שבו אנו מזהים את מהלכי הגורל או פעולתם של כוחות נשגבים. המקרה מקצה משאבים ופותר מחלוקות בשלווה מוחלטת. מעל לכול, המקרה מקבל החלטות מבלי שיידרש לסיבות. זה אולי יתרונו הגדול ביותר, אך מובן שגם ליתרון זה יש מחיר.

פיטר סטון, תיאורטיקן פוליטי מטריניטי קולג' בדבלין ומחבר הספר The Luck of the Draw: The Role of Lotteries in Decision Making, חוקר לאורך הקריירה שלו את המצבים שבהם ההתעלמות מההיגיון היא דבר הגיוני למדי. "הגרלות הן כלי מצוין לסילוק הסיבות הרעות מתהליך קבלת ההחלטות שלנו," אמר לי סטון. "הן מבטיחות ששום סיבה לא תטה את הבחירה לטובת אפשרות כזו או אחרת." הוא קורא לזה "אפקט החיטוי" של ההגרלות – הן מסלקות את כל הסיבות מההחלטה ומבטלות השפעות בלתי רצויות. סטון מודה שהאקראיות מסלקת גם סיבות טובות מהתהליך. הוא לא מעודד שימוש מופרז באקראיות. "אבל לפעמים," הוא טוען, "הסכנה הטמונה בסיבות רעות גדולה יותר מהאפשרות שטומנות בחובן סיבות טובות."

רוב פקידי הציבור באתונה הדמוקרטית נבחרו בהגרלה, כולל תשעת הארכונים שנבחרו בסורטיציה מתוך פלח אוכלוסייה גדול למדי. האצילים של ונציה בתקופת הרנסנס בחרו את ראש המדינה, הדוכס, בתהליך מורכב ואקראי-חלקית

לשם הדגמה נחזור לקאנטו. מעבר לכמה מאפיינים בסיסיים, אין להם סיבות טובות לבחור אתר גידול מסוים ולא אחר. פשוט אי אפשר לדעת מה יהיה מצב מזג האוויר והמזיקים. לכן הסיבות שחקלאי הקאנטו עשויים להשתמש בהן ניטרליות, ואולי אף מזיקות. אפקט החיטוי שמספקים מופתי הציפורים מטהר את הסיבות הרעות האלה. לעומת זאת, הקאנטו ממקמים שדות גם באזורי ביצות, שבהם המאפיינים המגדירים מהו אתר גידול טוב צפויים הרבה יותר – הביצות, במילים אחרות, הן מקום שבו יש סיבות טובות בשפע. ושם הקאנטו לא משתמשים בציפורים כדי לבחור היכן למקם את שדותיהם. את תפיסה זו של בחירה ואקראיות אפשר ליישם גם מחוץ לבורנאו הכפרית. ובייחוד, אנו יכולים להטיל ספק בכמה מהמנגנונים של המערכת הדמוקרטית-מריטוקרטית-רציונליסטית שלנו – וזו הסיבה, כפי שאתם בטח מבינים, שתיאורטיקנים פוליטיים כמו סטון מתעניינים כל כך באקראיות מלכתחילה.

פרנסיסקו לזאריו, הדוג׳ה (דוכס) של ונציה במאה ה-15. ציור: לזאריו בסטיאני

באותו זמן שמייקל דאב הרהר בחידה שלו בבית קאנטו מסורתי, אקטיביסטים ומדעני מדינה החלו להחיות את הרעיון של מינוי תפקידים פוליטיים באמצעות הגרלה – תהליך הידוע בשם "סורטיציה" (sortition). לרעיון הזה יש היסטוריה ארוכה. רוב פקידי הציבור באתונה הדמוקרטית נבחרו בהגרלה, כולל תשעת הארכונים שנבחרו בסורטיציה מתוך פלח אוכלוסייה גדול למדי. האצילים של ונציה בתקופת הרנסנס בחרו את ראש המדינה, הדוכס, בתהליך מורכב ואקראי-חלקית. ב"האמנה החברתית" (1763) טען רוסו שהגרלות יהיו הנורמה בדמוקרטיה אידיאלית; כל אזרח יקבל סיכוי שווה להשתתף בכל זרועות הממשלה (רוסו גם הוסיף שדמוקרטיות אידיאליות מסוג זה לא קיימות). הסורטיציה שורדת היום בתהליך בחירת המושבעים, והיא צצה מדי פעם בפעם במקומות בלתי צפויים. אונטריו ובריטיש קולומביה, למשל, הרכיבו פאנלים של אזרחים קנדים אשר נבחרו באקראי כדי שיציעו תקנות לתהליך הבחירות.

תומכי הסורטיציה מציעים להחיל את עקרונותיה בצורה נרחבת יותר, גם לבתי נבחרים ופרלמנטים, כדי ליצור חקיקה שתשקף בצורה מדויקת את ההרכב האמיתי של אזרחי המדינה. יש להבהיר – הם לא מציעים שהמחוקקים יבחרו באקראי את המדיניות. יתרה מזו, רק מעטים יציעו שתפקידים בלתי-יצוגיים כמו נשיא ארצות הברית ימונו בהגרלה מבין כל האזרחים. אין פה ניסיון לסלק את השכל הישר מהפוליטיקה. אבל לא מעט סיבות רעות משפיעות על תהליך הבחירות – על-ידי שוחד, הפחדה והונאה; על-ידי קניית קולות; על-ידי אפליה ודעות קדומות מכל הסוגים. השאלה היא אם משקלן של הסיבות הרעות האלה רב ממשקל התועלות הטמונות במערכת שבה הבוחרים מצביעים למועמדים המועדפים עליהם.
לדוגמה: קומץ משפחות רבות עוצמה וקבוצות רבות השפעה שלטו בוונציה של הרנסנס. השימוש בסורטיציה לבחירת הדוכס, כותב ההיסטוריון רוברט פינלי בספר Politics in Renaissance Venice, היה אמצעי "להגביל את יכולתה של אחת הקבוצות לכפות את רצונה ללא רוב מכריע או מזל רב." אמריקאים שדואגים לגבי המימון חסר העכבות שמעביר מיעוט עשיר לקמפיינים פוליטיים, עשויים להתחבר לרעיון הזה.

והנה נקודה נוספת למחשבה. באופן תיאורטי, דמוקרטיות ליברליות רוצות מחוקקים שמשקפים במדויק את רצון האוכלוסייה. וכפי הנראה האיכויות הנדרשות למחוקק טוב (אינטליגנציה, יושר, ניסיון) אינן נחלתם הבלעדית של גברים לבנים ועשירים. ההרכב ההומוגני למדי של בית המחוקקים האמריקאי מרמז לנו שסיבות לא-אידאליות ממלאות תפקיד משמעותי בתהליך האלקטורלי. רובנו רק בוהים בתהליך ותוהים כיצד אפשר לחסל את ההטיה הזו. חסידי הסורטיציה טוענים שהזמן בשל לאקראיות.

ברי שוורץ, מרצה מסווארת'מור קולג', טען שברגע שבתי הספר יצמצמו את מאגרי המועמדים שלהם לתת-קבוצה של בעלי הכישורים המתאימים, הם יוכלו פשוט להגריל את המתקבלים. בתי ספר מסוימים בהולנד כבר משתמשים בשיטה דומה

האיום הטמון בסיבות רעות, או בהעדר סיבות טובות, לא מאפיין את הפוליטיקה בלבד; האקראיות נראית כמו אפשרות מפתה גם בתחומים אחרים. לדוגמה – בקשות קבלה לאוניברסיטאות. כשאוניברסיטת קולומביה מקבלת רק 2,291 מתוך 33,000 מועמדים, כפי שקרה השנה, קשה להעלות על הדעת שהתהליך התבסס אך ורק על סיבות טובות. "הקבלה לאוניברסיטה היא אקראית; בואו נודה בזה ונתחיל לבנות מערכת יעילה יותר," כתב צ'אד אלדמן (Aldeman), מומחה למדיניות חינוך, באתר  Inside Higher Ed ב-2009. הוא המשיך וכתב שתפיסת המריטוקרטיה האוניברסיטאית אינה אלא "יומרה", ואף ציין: "ייתכן שהגרלה היא התשובה."

ברי שוורץ (Schwartz), מרצה מסווארת'מור קולג', הגיע למסקנה דומה ב"אטלנטיק" ב-2012. הוא טען שברגע שבתי הספר יצמצמו את מאגרי המועמדים שלהם לתת-קבוצה של בעלי הכישורים המתאימים, הם יוכלו פשוט להגריל את המתקבלים. בתי ספר מסוימים בהולנד כבר משתמשים בשיטה דומה. "הגרלה כזו לא תתקן את האי-צדק האינהרנטי של מערכת פירמידאלית שבה לא כולם יכולים להגיע לפסגה," כתב שוורץ. "אך היא תחשוף את האי-צדק כיוון שהיא תראה שלאפשרות ולמזל יש חלק בתהליך." ברגע שנגיע לסטנדרטים מסוימים, לא יישארו עוד סיבות טובות להפְלות בין מועמד מספר 2,291 (שמתקבל לקולומביה) לבין מועמד מספר 2,292 (שלא מתקבל). וברגע שכל הסיבות הטובות מסולקות, ייתכן שהגישה היעילה, ההוגנת והכנה ביותר היא המקרה.

אך זו לאו דווקא הגישה הפופולארית ביותר. כשמוסיפים אקראיות לשיטה מריטוקרטית-כביכול, עלולה להתעורר תגובת נגד חריפה. ב-2004 הציג האיגוד הבינלאומי להחלקה על הקרח (ISU) מערכת שיפוט חדשה לתחרויות החלקה אמנותית. במסגרת מערכת זו – שמאז עברה כמה שינויים קלים – 12 שופטים מעניקים ציון לכל מחליק, אבל רק תשעה מהקולות האלה, הנבחרים באקראי, משוקללים בציון הסופי (האתונאים הקדומים שפטו תחרויות תיאטרון בצורה דומה). החלקה אמנותית היא ספורט הידוע לשמצה בשחיתויות, ולעתים השופטים מקימים גושים התומכים במחליקים המועדפים עליהם. באופן תיאורטי, תהליך אקראי מקשה עליהם ליצור בריתות כאלה. הרי סידור בנוסח "יד רוחצת יד" לא עובד היטב כשלא ברור אם בעלי בריתך יוכלו לגמול לך.

קרולינה קוסטנר באולימפיאדת הנוער להחלקה אמנותית, פברואר השנה. צילום: קמרון רודריגז

אבל הכללים החדשים של ה-ISU לא רק חיסלו את הפיתוי לחרוש מזימות. כפי שהראו סטטיסטיקאים, בחירה אקראית משנה את תוצאותיהן של תחרויות מסוימות. הם אספו נתונים מתחרויות והראו כיצד סדרות אחרות של הצבעות הנבחרות באקראי היו מובילות לתוצאות אחרות ואף משנות את סדר העומדים על דוכן המדליות בתחרות גדולה אחת לפחות. גם לאחר שכל המחליקים סיימו את ביצועיהם, הניצחון היה תלוי במזל.

יש שתי דרכים להסתכל על מצב כזה. הדרך הראשונה – נתיב הזעם – היא לגנות מערכת בלתי הוגנת ביסודה. הדרך השנייה היא להבין שתהליך השיפוט היה סובייקטיבי מלכתחילה ותמיד יהיה כזה. אם פאנל של 12 שופטים אחרים היה נבחר לתחרות, היו מתקבלות תוצאות אחרות. המערכת של ה-ISU פשוט מבליטה את הסובייקטיביות, אך בה בעת היא מפחיתה את הסבירות שגורמים שליליים בולטים-למדי, כגון שחיתות, ישפיעו על התוצאה הסופית. ובכל זאת, רוב הפרשנים בחרו בנתיב הזעם הצדקני. זה לא מפתיע. המערכת של ה-ISU מתנגשת עם שתי הנחות מודרניות נפוצות: שתמיד כדאי (ולרוב אפשר) לסלק את האי-ודאות והאקראיות מכל מצב נתון; ושהישגים משקפים מאמץ וכישרון. סורטיציה, הגרלות בקבלה לאוניברסיטאות ושילוב של אקראיות בשיפוט – כל הגישות האלה הולכות נגד שתי ההנחות הנ"ל. הן מקבלות את האי-ודאות כחלק יעיל בתהליכים שלהן ולא מבטיחות שהאזרח או הסטודנט או המחליק הטוב ביותר יוכרז כמנצח, ולא חשוב עד כמה הוא דוחף את עצמו להצלחה.

הרשו לי לטעון שבעולמנו הרווי במתח ואי-ודאות, שני האידיאלים האלה – ודאות מוחלטת ותגמול מושלם – אינם אלא אשליות. אין בכוונתי לומר שאנו לא צריכים לנסות לצבור ידע ולתגמל אנשים על הצלחתם. אלא שכל עוד לא הגענו לאוטופיה הזו עלינו להשלים עם המציאות הקיימת: החיים שלנו נשלטים על-ידי אי-ודאות, הטיות, שיפוטים סובייקטיביים וגחמות הגורל. ברומן "האיש במצודה הרמה" (1962), אשף המדע הבדיוני האמריקני פיליפ ק' דיק מתאר היסטוריה אלטרנטיבית שבה גרמניה ויפן ניצחו במלחמת העולם השנייה. מרבית הרומן מתרחשת בסן פרנסיסקו שבשליטת היפנים, ודמויות יפניות ואמריקניות גם יחד משתמשות דרך קבע ב"אי צ'ינג" כדי שינחה אותם בהחלטות קשות בחייהם המקצועיים והאישיים.

כאמריקאי ללא היסטוריה משפחתית של נבואות, אני מוקסם מחזונו של דיק, מוקסם מעולם מד"בי שבו אנשים מוותרים על חלק מכוחם בקבלת החלטות לטובת גבעולי אכילאה מיובשים. נדמה לי שיש משהו משחרר בהכרה שהסיבות שלנו לא תמיד טובות, ולפעמים אפילו ממש גרועות. אם נוותר לרגע על מערכות על-טבעיות, לא קשה לדמיין חברה שבה למקרה יש תפקיד בולט ומקובל יותר בחלוקת סחורות, קבלה לאוניברסיטאות, בחירה בין כמה מועמדים המתאימים לאותה משרה, בחירת מנהיגים פוליטיים וקבלת החלטות בחיינו האישיים.

חברה זו אינה הסיוט הגדול ביותר של הרציונליסט; בעולם נטול ודאות שבו סיבות רעות מכריעות החלטות רבות, זוהי דרך לפתח מודעות לגורמים המעצבים את בחירותינו. כפי שאמר לי פיטר סטון בפרפראזה על עמנואל קאנט, "משימתה הראשונה של התבונה היא ההכרה במגבלותיה שלה." ולמעשה, המקריות בחברה זו אינה רבה יותר מאשר המקריות בחברה שלנו. משהו, איפשהו, תמיד מטיל גורל. תפקידי הכובש והנכבש, העשיר והעני, החזק והחלש, המנצח והמובס, אינם נקבעים ומחולקים מראש כפי שאולי נדמה לנו. פיליפ ק' דיק הבין את זה. הוא אימץ את המקרה כפי שרק סופרים מעטים אחרים אימצו אותו. שנים לאחר שכתב את "האיש במצודה הרמה" הסביר דיק למראיין שהוא ויתר על התכנונים ועל השליטה, וקיבל החלטות לגבי פרטים מרכזיים בעלילה על-ידי הטלת מטבעות והיוועצות באי צ'ינג.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.