החלק של הרציחות

אלימות וריפוי, מודעות והתנגדות, ראיית האחר ושינוי חברתי, זוהי התנועה האינסופית שלנו, וגם האתגר
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

״הגופה התגלתה במגרש ריק קטן בשכונת לס פלורס. היא הייתה לבושה חולצת טריקו לבנה עם שרוולים ארוכים וחצאית צהובה עד גובה הברכיים, גדולה ממידתה. ילדים ששיחקו במגרש מצאו אותה והודיעו להוריהם. אמו של אחד מהם טלפנה למשטרה, וזו הגיעה כעבור חצי שעה. המגרש הריק גבל ברחובות פחאס וארמאנוס צ'קון והסתיים בתעלה, שמאחוריה התנשאו קירותיה של מחלבה נטושה והרוסה. ברחוב לא היה אף אחד ולכן השוטרים חשבו בתחילה שמדובר בהלצה. למרות הכול, הם עצרו את הניידת ברחוב פלאס ואחד מהם נכנס למגרש. עד מהרה גילה שתי נשים עם כיסוי ראש כורעות ברך בין העשבים ומתפללות. מרחוק הנשים נראו זקנות, אבל הן לא היו זקנות. מולן נחה הגווייה. בלי להפריע להן, סב השוטר על עקביו ואותת לשותפו, שישב בתוך המכונית ועישן, שיבוא. אחר כך חזרו שניהם (אחד מהם, זה שקודם לא יצא מהרכב, באקדח שלוף) למקום בו היו הנשים, עמדו לצידן והתבוננו בגווייה. בעל האקדח השלוף שאל אותן אם הכירו אותה. לא, אדוני, אמרה אחת הנשים. אף פעם לא ראינו אותה. הילדונת הזאת לא מכאן״.

(מתוך "2666", רוברטו בולניו. תרגום: אדם בלומנטל)

*
זאת פסקת הפתיחה של "החלק של הרציחות", החלק הרביעי מתוך חמישה חלקים בספר המופתי "2666" מאת רוברטו בולניו. לאחר הפיסקה הזאת, מתאר בולניו, לאורך 271 עמודים, מאות רציחות של נשים, נערות וילדות, שרובן עברו אונס ברוטלי קודם שנרצחו באכזריות. בולניו עוקב אחר הרציחות לאורך חמש שנים ומתאר אותן בריאליזם המהפנט ומעורר הפלצות שלו. אבל הדבר המטריד ביותר ב"חלק של הרציחות", הוא האופן שבו אורג בולניו את הרציחות בתוך שגרת החיים של העיר סנטה טרסה (Santa Teresa), שבה מתרחשות הרציחות. אדישות משטרתית, שחיתות שלטונית, עוני ועליבות בשכונות פחונים לצד ראוותנות וכוחניות של בעלי הון.

האלימות המפעפעת אינה בתיאורים הקשים. היא באה לידי ביטוי באדישות המלווה כל מקרה ומקרה. היחס המבטל של הרשויות להיקף התופעה. ההתנערות מאחריות.

זה אינו סיפור בלשי. איש אינו חוקר את הרציחות. איש אינו מנסה לעצור אותן. המשטרה אפילו לא מנסה לקשור בין מאות הרציחות, אלא להפך, מפרידה בין המקרים וטוענת שמאחורי כל רצח כזה עומד גבר קנאי או עסקת סמים, גם כשמדובר בילדה בת 13. הנרצחות עצמן מוגדרות בעיני השוטרים כ"זונות" ולכן, לתפישתם, גורלן אינו חשוב. רבות מהן נשארות אלמוניות, ותיקי החקירה נסגרים משאיש אינו בא לדרוש את הגופה. אבל למעשה, רבות מהנרצחות הן פועלות שעבדו במפעלי ייצור לא חוקיים (מקילדורות – maquiladoras, בספרדית) שמנצלים נשים לעבודה בשכר נמוך.

האלימות המפעפעת מבין דפי הספר אינה בתיאורים הקשים של הגופות. היא באה לידי ביטוי באדישות המלווה כל מקרה ומקרה שכזה. היחס המבטל של הרשויות להיקף התופעה. ההתנערות מאחריות. העיוורון שמאפשר לרוצחים לחמוק מידי החוק, ואולי אף להפעיל את החוק לטובתם.

למרבה האימה, הסיפור שבולניו מגולל בעיר הדמיונית סנטה טרסה שבמדבר סונורה, אינו סיפור בדיוני. הוא מבוסס על מקרי רצח אמיתיים שהתרחשו בעיר סיודאד חוארס, שבה נרצחו מעל 400 נשים שעברו התעללות מינית וגופותיהן נזרקו בצידי הדרך ברחבי העיר. בדומה לסיפורו של בולניו, גם הרציחות האלו נענו באוזלת יד משטרתית שאפשרה את המשך הרציחות בקנה מידה דמיוני במשך שנים, מבלי שנמצאו אשמים במעשים.

סיודד חוארס, רצח נשים

"אף לא אחת נוספת!" - שלט מחאה על רצח נשים בסיודד חוארס. תצלום: jrsnchzhrs

*

ההגדרה החוקית של אלימות היא הפעלת כוח של אדם אחד על אחר, שנועדה  להביא למילוי רצונו של הראשון. אבל כשמתבוננים לעומק באופן שבו פועלת אלימות, רואים שלעתים קרובות היא מוסוות ואינה נעשית בכלים שהיינו מגדירים כ"אלימים". נראה גם שישנה אלימות מבנית שבה, לדוגמה, אין בהכרח דיקטטור רשע שפועל באלימות כלפי נתיניו, ובכל זאת מופעלת אלימות על האזרחים דרך מוסדות המדינה. ופעמים רבות מדי, האלימות מופעלת בידי הנשלטים על עצמם.

כמקרה בוחן להבנת מורכבותה של האלימות, ניקח דווקא את ״מהטמה״ גנדי, סמל המאבק הלא אלים לעצמאות בהודו. גם שם נוכל לזהות את ההיבטים האלימים במאבק הלא אלים.

גנדי ביסס את משנת המאבק הלא אלים בבריטים, על תורת האַהִימְסָא  ההודית. אהימסא פירושה אי אלימות או אי רצון לתוקפנות. מקורות האהימסא ביסודות יוגיים מההינדואיזם והבודהיזם. היא מורה ליחיד לא לחולל שום מעשה, מחשבה או כוונה תוקפנית. גנדי היה הראשון שהעניק לתורה זו את משמעותה החברתית. הוא הפך אותה מדרך פעולה ליחידים, למשנה פוליטית להמונים.

תנועת אי האלימות ההודית פעלה בשני אופנים: אי ציות אזרחי – הפרת חוקים שנתפשו כבלתי מוסריים, ואי שיתוף פעולה – סירוב לשלם מס, חרמות, שביתות וכדומה. כל זאת תוך שמירה על איסור לנהוג בתוקפנות, ואולי אף לחשוב או לרצות בתוקפנות

תנועת אי האלימות ההודית פעלה בשני אופנים: אי ציות אזרחי – הפרת חוקים שנתפשו כבלתי מוסריים, ואי שיתוף פעולה – סירוב לשלם מס, חרמות, שביתות וכדומה. כל זאת תוך שמירה על איסור לנהוג בתוקפנות, ואולי אף לחשוב או לרצות בתוקפנות, בהתאם לתורת האהימסא. כדי להבין את הרדיקליות של גישה זו, די להזכיר את האופן שבו נהגנו פה בארץ ישראל, במאבק לעצמאות מול אותם בריטים: בפיצוצי מסילות רכבת, בהתחמשות, ובעידוד תפישה של הבריטים כאויב. אבל גנדי באמת האמין, אמונה דתית, שאהימסא, כאמצעי רוחני, תביא את הבריטים להבין את הצד ההודי ולהעניק להודים עצמאות מתוך הוגנות.

הבעיה הייתה שתנועת אי האלימות לא פעלה באקלים סטרילי חסר אלימות, וגם גנדי עצמו לא היה צדיק יוגי משולל כוחניות. ההתנגדות הביאה למעצרים המוניים של עשרות ומאות אלפי הודים באירועים מסוימים. במקרים אחרים נהרגו או נפצעו אנשים משני הצדדים. אף שהחברה ההודית קיבלה על עצמה את דרכו של גנדי ואת רעיון האהימסא, התפרצויות של אלימות התרחשו מדי פעם בפעם גם מהצד ההודי.

לאחר מקרה אלים שכזה שהתרחש בעיירה צ'אורי-צ'אורה, שם הבריטים ירו לתוך קהל מפגינים וההודים העלו באש את תחנת המשטרה הבריטית, הכריז גנדי על החלטתו להפסיק מיד את פעולתה של תנועת המרי האזרחי. יומיים לאחר מכן הוא פתח בצום של חמישה ימים כפעולת סיגוף וכפרה על האירוע.

גנדי התבטא בעיתונות בצורה חריפה נגד התגובה האלימה של המפגינים ההודים. הוא חש כאב על מעשה האלימות, האירוע החריד אותו. שנים אחרי המקרה הוא הוסיף לדבר עליו בכעס. הוא טען שהמעשים האלימים היו בשבילו כמו מוות ועל כן הצום שצם היה ביטוי לתחושותיו.

חשוב לזכור שגנדי נתפס כ"אמא" של האומה ההודית. הוא היה אהוב ביותר. הצום שקיים והאכזבה שביטא לא עברו על תומכיו בקלות. הם התייסרו יחד איתו, הכו על חטא, רצו להשיב את המאבק על כנו, מאבק שבו תלו את כל תקוותיהם, אבל גנדי סירב. ניתן רק לדמיין את הלך הרוח הפנימי שאחז באוהביו. את תחושת האשמה והתלות שחיזק גנדי במעשיו, את הדאגה שחשו לנוכח הצום שסיכן את חייו – מעין איום בהתאבדות – שגנדי הפעיל כעונש על מעשיהם, מתוך תחושה שהוא קורבן שנושא על גבו את חטאותיהם. כל אלה הם ביטויים של מה שניתן לכנות "אלימות רגשית".

מהטמה גנדי, אהימסא, אי-אלימות

מהטמה גנדי: קריאתו לאי-אלימות ממשיכה להישמע, חיונית יותר מאי-פעם. תצלום: תיירי ארמן

*

המטפלת לין פורסט (Forrest), שעוסקת בחוויית הקורבנות והאלימות כתופעה רחבה, הגדירה שלושה שערי כניסה לתוך משולש הקורבנוּת (victim triangle), בהתאם לחוויות התקשרות מהילדות: התוקפן, הקורבן והמושיע.

משולש הקורבנות הוא מודל שמשוכלל מעת לעת (הוא נקרא גם משולש הדרמה של סטפן קרפמן, ומשולש הקונפליקט) והעוסק בדינמיקה אלימה. ההבנה שאלימות אינה סיפור של צד אחד – התוקפן – אלא מצב של דינמיקה רבת משתתפים, היא גם המפתח ליציאה מתוך מצבים אלימים.

בדינמיקה אלימה, כל צד ממלא תפקיד שמזין את האלימות הקיימת במרחב המשותף. כל צד בתורו הוא התוקפן, הקורבן והמושיע

בדינמיקה אלימה, כל צד ממלא תפקיד שמזין את האלימות הקיימת במרחב המשותף. בדינמיקה אלימה, כל משתתף נע בין שלושת התפקידים במשולש הקורבנות. כל צד בתורו הוא התוקפן, הקורבן והמושיע.

לכאורה, זה מצב של חוסר אונים. המושיע רוצה להציל את הקורבן, אדם שאיכפת לו ממנו ומבטא מצוקה. הוא נותן ונותן לקורבן, אבל הקורבן אינו רוצה לחוות את עצמו כקורבן, הוא רוצה להשיב לעצמו את הכוח שלו. הדמות הנגישה לו היא המושיע והוא מתנגד לה. המושיע מרגיש שלא העריכו את המתנה שלו וכעת הוא חווה את עצמו כקורבן. הקורבן הקודם מתפקד כעת כתוקפן המתנגד למי שהושיט לו יד. כאשר המושיע לשעבר יבטא תחושות קורבניות, התוקפן החדש ירצה להושיע אותו מחוויה של חוסר הערך. וכך ימשיך הגלגל להסתובב מתוך דינמיקה הרסנית,שתלך ותשחק את כל המשתתפים ותביא להקצנה וחוסר יציבות בקשר.

אבל כפי שאומרת פורסט, ניתן לזהות את הדפוסים האישיים שלנו, את מה ששואב אותנו לתוך דינמיקה אלימה, את שער הכניסה – ולא להיכנס. מודעות עצמית ועיניים פקוחות לרווחה, יכולים לשמור עלינו משחזור דפוסים ויצירת התקשרויות אלימות.

לכן לא פחות חשוב מלימוד נורות אזהרה לזיהוי גבר אלים, הוא לימוד והיכרות עם דפוסי היקשרות ודינמיקה אלימה אישיים – עבור כולם, גברים כנשים. בעיניי, הכלי האמיתי להתמודדות עם אלימות הוא זיהוי האלימות בתוכי. גילוי והשרת מבט אל התוקפן שאני, יגן עליי מקורבנות, יגן עליי מאלימות, ויגן עליי מפעולות הושעה מחוסרות גבולות שסופן ריקון וקורבנות.

אלימות נגד נשים, די לאלימות

"די לאלימות נגד נשים", כרזה של בריטני גרין, ניצולת אלימות מצד בן זוג. תצלום: בריטני גרין.

*
ובחזרה לרוברטו בולניו ול"חלק של הרציחות".

כפי שנאמר, כוחו של בולניו הוא בתיאור הרציחות בתוך הקשר רחב יותר מההקשר של המעשה הקרימינולוגי ואפילו מההקשר של אלימות מגדרית. באותו קול דיווחי קר (שלעיתים נמזגת לתוכו ציניות קרה לא פחות) שבו הוא מתאר את הרציחות, הוא מדווח גם על אלימות מבנית שמיוצגת במעמדן של נשים בתוך התא המשפחתי המקסיקני, ובמקומן בשרשרת המזון הכלכלית של בני מעמד הפועלים, העובדים במקילדורות בתת תנאים, ללא יכולת בחירה, וכן אלימות שלטונית ומנהלתית שהמשטרה היא הזרוע המבצעת שלה.

חברה שמוּנעת מהבניות חברתיות של יחסי גברים ונשים, עשירים ועניים, שלטון ונתינים, מבלי לערער על הבניות אלה - חברה עיוורת, היא חברה רוצחת

ואולי לכן אין פתרון בספר לשאלה מי הרוצח או הרוצחים. בולניו מלמד אותנו שאלימות אינה, כפי שנדמה לנו, מעשה של אדם פרטי, אלא תוצר של מערכת חברתית קולקטיבית גם אם היא מופעלת על ידי פרטים. הרוצח הוא החברה כולה. אותה חברה שמקבלת כמובן מאליו את העובדה שיש אנשים ששווים יותר ואנשים ששווים פחות. אותה חברה שמנצלת את החלשים ומרוממת את המנצלים. חברה שמוּנעת מהבניות חברתיות של יחסי גברים ונשים, עשירים ועניים, שלטון ונתינים, מבלי לערער על הבניות אלה. חברה עיוורת אם כן, היא חברה רוצחת. כי תמיד יהיו מי שיפלו תחת הסכין החברתי. וגם החזק והתוקפן עתידים למצוא את עצמם קורבנות לאותה מערכת חברתית ששימשה אותם בעבר.

בדומה לדינמיקה בקשרים אלימים אישיים, הדרך ליציאה מהדינמיקה האלימה במישור החברתי היא במודעוּת – זיהוי האלימות בתוכי, בקבוצה שמייצגת אותי, והנכונות להסיר את מסך העיוורון המכסה על ההתרחשות, גם במחיר איבוד הכוח והפריווילגיות שאנחנו שואבים משימור הדינמיקה האלימה.

נשים, מפעל, עבודה, טקסטיל, אקרה, גאנה

נשים במפעל טקסטיל באקרה, גאנה. המפעל מגייס עובדות משכבות של עוני ומספק להן מזון והכשרה. תצלום: הבנק העולמי

*

כאן נכנס לדיון המושג "כוח".

אמרנו שאלימות היא הפעלת כוח של אדם אחד על האחר להשגת רצונו. אבל כוחלא נוצר במרחב אלים. כוח קודם לאלימות. כוח נמצא בתוך כל מערכת יחסים, בכל דינמיקה המתקיימת בין שני אנשים או יותר. הפילוסוף מישל פוקו מגדיר את כל מערכות היחסים כיחסי כוח.

אם נעצור ונפעיל את יכולת ההתבוננות שלנו על כל מערכות היחסים שלנו, נוכל לחלץ מכל אחת מהן את עמדת הכוח שלנו ואת עמדת הכוח של האחר.

זה נשמע מפתיע, כי איננו נוטים לראות את עצמנו כבעלי כוח. פעמים רבות אנחנו מסתובבים בעולם בתחושה קורבנית, מול הבוס, מול בעל הדירה או השוכר, מול הפקיד, מול ההורים, מול בני הזוג, מול המערכת השלטונית. אבל הקורבן הוא בעל כוח במערכת היחסים הקורבנית. והוא תמיד יישאף להשיב לעצמו את הכוח, דרך התחברות לעמדת המושיע או דרך עמדת התוקפן.

אבל אם נרצה לאתגר את עצמנו, נוכל למצוא גם את עמדת הכוח של הקורבן. את המקומות שבהם, הוא, בקורבנותו, מחזיק בכוח בתוך הדינמיקה. הסיבות שבגללן "משתלם" לו להיות קורבן

הקורבן הוא לכאורה הדמות המועדפת עלינו בדינמיקה שבין התוקפן לקורבן. בוודאי מאז ישוע, שהנציח את החיבור בין מושיע, משיח, גאולה וקורבנות. תמיד נעדיף להיות בנתינה חסרת גבול, בעמדת הנותן ולא המקבל, נעדיף להיות בעמדת החלש שדורש צדק, כי ממול עומדת הסכנה להיות תוקפן.

אבל אם נרצה לאתגר את עצמנו, כמו שעשינו במקרה הבוחן של גנדי, נוכל למצוא גם את עמדת הכוח של הקורבן. את המקומות שבהם, הוא, בקורבנותו, מחזיק בכוח בתוך הדינמיקה. הסיבות שבגללן "משתלם" לו להיות קורבן.

ויליאם גרופר, תעשיית הרכב האמריקנית

"תעשיית הרכב האמריקנית" (1940-41), ויליאם גרופר, הכנה לציור קיר. מוזיאון סמית'סוניאן לאמנות אמריקנית.

אין מדובר כאן בתוכחה כלפי הקורבן. זוהי הזדמנות עבורנו – במקומות שבהם אנחנו מחזיקים בתודעת קורבן, בחוויה שבה אנחנו רואים את עצמנו כקורבנות – לפקוח את העיניים ולבחון: מהי עמדת הכוח שלי? באיזה אופן אני משיבה לעצמי את הכוח ובכך מחוללת את התנועה שבתוך משולש הקורבנות, והופכת להיות תוקפן בעצמי?

כך לדוגמה, תודעת קורבן היא תודעה שדורשת צדק – הישועה היא שהתוקפן יפקח את עיניו ויראה את האמת של הקורבן, יחווה בושה וזה יהיה העונש עבורו. הקורבן רוצה בתוכחה לתוקפן. זה מה שיחזיר לו את הכוח. הוא רוצה את ההתקרבות של התוקפן אל האמת שלו, אבל מתוך מקום קורבני, מתוך רצון להשיג כוח על התוקפן ולא מתוך קרבה אמיתית.

במקומות שבהם אנחנו מחפשים ישועה, במקומות שבהם אנחנו דורשים צדק, עלינו להיות זהירים פי כמה. אנחנו חייבים לנסות לצאת כמיטב יכולתנו ממסגרת הסיפור ״המובנת מאליה״ בעינינו. אנחנו צריכים לבחון ולבחון ולבחון שוב את יחסי הכוחות. להבין את הכוח שלנו. להבין באילו אופנים אנחנו משיגים עבור עצמנו כוח. לזהות את המיקום שלנו במערכת הכוחות. להכיר ברווח שלנו במערכת הכוחות. להודות בפריווילגיות שלנו. להכיר את עצמנו מקרוב, באופן כל כך אינטימי, עד שנוכל להכיר את התוקפן שאנחנו. אחרת נהיה גם אנחנו תוקפנים חסרי מודעות, שממשיכים להזין מערכת אלימה, שכל משתתפיה סובלים.

*

כוח הופך לאלימות במצבי עיוורון. כוח הופך לאלימות כשיש לנו מטרה צודקת, אבל אנחנו רואים רק את הצדק שלנו, את הצד שלנו, ולא את מורכבות התמונה

כוח בפני עצמו אינו אלימות. כוח הופך לאלימות במצבי עיוורון. כוח הופך לאלימות כשיש לנו מטרה צודקת, אבל אנחנו רואים רק את הצדק שלנו, את הצד שלנו, ולא את מורכבות התמונה.

החוקרת והוגת הדעות חנה ארנדט טוענת שאלימות מכלה הכול, גם את הכוח. אם אנחנו רוצים להיות בעלי כוח, בעלי השפעה על חיינו, עלינו לשמור גם על הכוח של האחר ולא לכפוף אותו לרצוננו. ראיית האחר, ראיית צרכיו, ראיית תמונת עולמו, היא חלק נוסף בארגז הכלים שיכול לשחרר אותנו מתוך דינמיקות אלימות. כאשר אנחנו מוכנים להכיר את הנרטיב של הצד השני, התוקפן, בלי לשלול אותו מהיסוד, אנחנו יכולים להשתחרר מחוויית הקורבנות. ראיית האחר יכולה להשיב כוח לידי הקורבן, בלי לגנוב כוח מידי התוקפן, ולהחזיר את הדינמיקה לאיזון.

לא מדובר במחילה או בהסכמה למעשי התוקפן. השאלה אם עלינו למחול כחלק מתהליך הריפוי של השבר שהאלימות יוצרת היא שאלה אחרת. ההגעה למחילה היא תהליכית ואולי אינה הכרחית ליציאה מהדינמיקה האלימה. במקום שבו מתאפשרת מחילה, בוודאי שההחלמה נחווית כשלמה יותר. אך אל לנו לשאוף למחילה בכל מחיר, בוודאי שלא במחיר איבוד הכוח של הנפגע, או מתוך רצון לאייש עמדת מושיע ולממש תפישת גאולה. רק במקום שבו נוצר איזון במערכת הכוחות בין הקורבן והתוקפן, ולאחר שהדינמיקה האלימה התפוגגה, ניתן להפנות מבטנו גם אל תהליך התשובה והמחילה.

*

בוסניה, טבח, רצח עם, סרברניצה

אישה מבקרת בקבר של אחד מיותר מ-8000 נערים וגברים מוסלמים-בוסנים שנטבחו בידי לאומנים סרבים במלחמה בראשית שנות ה-90. תצלום: The Advocacy Project

אם הצלחנו לפתח יכולת ביקורתית וניתוח של חיינו ולראות בעיניים פקוחות את האופן שבו אנחנו משחזרים דפוסים אלימים, מה מקומנו ומאיזה שער אנחנו נשאבים למשולש הקורבנות, ומה הכוח שיש לנו בתוך מערכת היחסים – עשינו צעד גדול ליציאה מהאלימות.

אם הגענו למקום שאיפשר לנו לפגוש את האחר, לראות את צרכיו ואת נקודת מבטו, מבלי לשלול את צרכינו ומבלי לאבד את נקודת מבטנו – אנחנו כנראה כבר עומדים בשער היציאה מהאלימות וידנו מונחת על הידית.

הדבר האחרון שנותר הוא האופן בו נספר את הסיפור.

האם זה סיפור של כישלון? אם כן, אנחנו עוד בחוויה קורבנית.

האם זה סיפור על אדם חזק ואיום ואני חלש ומסכן? ללא אשמתנו, אנחנו עדיין בחוויה קורבנית.

ביום שבו נוכל להתבונן על מה שקרה ולזהות דבר אחד עליו אנחנו יכולים להגיד תודה, השער ייפתח ואנחנו נהיה משוחררים מהסיפור האלים שעוד ממשיך לרדוף אחרינו.

התודה היא לנו. לכוחות הפנימיים שבנו. לחלק שבנו המחובר לטוב, הדורש חיים, המקווה, המאמין. התודה היא לעצמנו, על המסע שאנחנו מסכימים לעבור בעולם. וזהו סיפור מופלא, שבו יש לנו המון כוח, ואין שום אלימות פנימית או חיצונית שיכולה לפגום ביסוד הטוב שבנו

אין כאן כוונה לשחרר את התוקפן מאחריות. זוהי הצעה עדינה להכניס עוד גוונים לסיפור. לאוורר קצת את הדרך שבה אני חווה את עצמי, ללא קשר לאופן שבו נהג האדם האחר. ממש כמו שלהכיר את העמדה שלי בתוך דינמיקה אלימה, לפגוש את הצדדים התוקפניים שלי ולזהות את הפריווילגיות שלי, הם דברים שנעשים ללא קשר לאדם השני. אנחנו עושים זאת עבור עצמנו, לוקחים אחריות על החלק שלנו בלבד. זה המקום שבו ניתק הכבל שמחבר בין הקורבן והתוקפן, שבו כבר איננו מעוניינים לספר סיפור משותף, אלא את הסיפור שלנו בלבד. זאת הזדמנות להכניס מילה אחת לתוך הסיפור ולראות איך הדלת נפתחת ואני משתחררת מהעול של סיפור שממשיך לפגוע בי, על אף שנגמר מזמן.

ה"תודה" אינה לפוגע. התודה היא לנו. לכוחות הפנימיים שבנו. לחלק שבנו המחובר לטוב, הדורש חיים, המקווה, המאמין. התודה היא לעצמנו, על המסע שאנחנו מסכימים לעבור בעולם. וזהו סיפור מופלא, שבו יש לנו המון כוח, ואין שום אלימות פנימית או חיצונית שיכולה לפגום ביסוד הטוב שבנו.

זהו סיפור ששווה לספר.

*

כאשר אנחנו מתמודדים עם אלימות, הן במישור האישי והן במישור החברתי, נגלה פעמים רבות שהסיפור לא נגמר ואנחנו שבים לפגוש אלימות במרחבים שונים בחיינו. אחד הדברים הנהדרים בספרו של בולניו "2666", הוא שאין לו סוף והוא מוביל את הקורא לחזור לתחילתו. אולי כי את הספר הזה הוא כתב לפני מותו, וכפי שיש הטוענים, הוא לא סיים אותו. אבל אולי זהו ספר שמתאר באופן מושלם את חיי האדם, את התנועה האינסופית והמעגלית שיש בה יופי וכאב, תקווה וייאוש, אלימות וריפוי.

תהילה סולטנה שפר היא סופרת ועוסקת בחינוך סביבתי יהודי. בוגרת החוגים סוציולוגיה אנתרופולוגיה ומדע הדתות באוניברסיטה העברית, ובוגרת בית הספר לאומנויות המילה של "מקום לשירה". פירסמה בבמות שונות, בין היתר: מאזניים, פטל, עמדה, הארץ, יהי, יקוד וננופואטיקה.

תמונה ראשית: דורבנות. תצלום: רון ליין, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי תהילה סולטנה שפר.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

9 תגובות על החלק של הרציחות

03
חן

מבריק תהילה. תודה רבה.
יש מצבים בהם גם לאחר השחרור לאחר אמירת התודה והפרדת הסיפורים בין המקרבן לקורבן הקושי נשאר. כלומר יש מערכות שדורשות כל בוקר מחדש למצוא את מקומי בסיפור להפריד ולהתחבר מחדש. דינמיקה בין אישית לעולם לא נגמרת. אך השייה שאת מדברת עליה של עצירה והתבוננות פנימה נהדרת.
עם זאת יש פעמים שאתה לא רוצה לצאת ממעגל האלימות כי המשמעות של זה תהייה דווקא חוסר לקיחת אחריות. אני מדברת על מקרים רחבים יותר בהם אני צריכה לקום כל בוקר ולומר אני חלק מהאלימות. מה עושים עם זה? אקטיביזם ידרוש לפעמים גם אלימות וכעס (לא פלא שהם ההודי "נפל" בכך). קשה לפעול מתוך תודה ותודעה משוחררת. (אם הבנתי נכון)

04
תהילה סולטנה

תודה חן.
החיבור הבין אישי לא חייב להגמר. רצוי שלא יגמר. אנחנו מעוניינים להמשיך ליצור ולהחיות קשרים בחיינו, גם במקומות בהם נפגענו. מה שנגמר לדעתי, זה האופן בו מתחוללת הדינמיקה. היא משתנה מדינמיקה אלימה לדינמיקה פתוחה, זאת דינמיקה בה יכולים להכנס דפוסים חדשים, בריאים יותר. ובבוא הזמן גם הם יוכלו למות עבור דפוסים חדשים. שוב ושוב יש לפקוח את העיניים ולשאול שאלות על הקשרים והמבנים אותם אנחנו מקיימים.
לקיחת אחריות אכן כוללת נוכחות, אבל לא בכל מחיר. יש לבחון מה ניתן וראוי לשיקום ומה לא. כל עוד יש לנו אמון במערכת וביכולת הריפוי שלה, האקטיביזם שלנו הוא בעל ערך כפעולת אמון ולא כפעולת התנגדות או שליטה. במקום בו גם האמון מת ורק הפחד שולט, רצוי לתפוס את הרגליים ולברוח.

05
אוריאל בן עמי

תודה. כתיבה והתבוננות מבריקה עם אומץ למבט על, על העצמי. מתוך מציאות אכזרית, שאינה מאפשרת לכאורה מבט כזה. ובכל זאת, גיוס מבט עצמי, ללא הנחות ועם נכונות להתחדשות ושמיטת הנחוץ להישמט.

06
שלומי פרלמוטר

תודה רבה על המאמר החכם ועם כל כך הרבה רגישות וחמלה אנושית. מהרהר אם אני מסכים או לא, למשל על תיאור הצום של גנדי כ'אלימות'. ובהרחבה, מנסה לחשוב על ההשלכות של הרעיון על חיי והתנהגותי ואמונותי שלי בעצמי, וגם על היישום של הרעיון כשמסתכלים על החיים וההיסטוריה, למשל על תופעת האנטישמיות ועל השואה למשל, או על יחסי יהודים וערבים בארץ ישראל, ולראות האם המשולש הקורבני שתיארת עובד, מסביר.
נמשיך לחשוב... תודה.

    07
    תהילה סולטנה

    תודה שלומי. המאמר המופיע כאן הוא גרסה קצרה יותר מהנוסח המקורי שכתבתי, בו אכן הרחבתי על האופן בו מתקיימת דינמיקה אלימה בהקשר הפוליטי המקומי.
    בקצרה אגיד שביחסי יהודים-ערבים, קל לנו לסמן קורבן ומקרבן, איש לפי תפיסתו הפוליטית. ולכן מסקרן יותר לחשוב על האופן בו מתקיים משולש הקורבנות בקשרים הפנים ישראליים, בין השמאל, הימין והממשלה.
    ניתן לזהות איך כל אחד מהצדדים הללו בוחר בחזות קורבנית ועיוור לפרווילגיות ולכוח שלו, ולכן מתעלם מהצדדים האלימים שלו ועל נסיונותיו לשלוט במפה הפוליטית ולכפות את רצונותיו על האחר.
    מקווה שיש בכך איזשהו פתח להמשך המחשבה על הנושא. אשמח לשמוע ממך אם יתגבשו רעיונות נוספים בעניין.

08
דעת יחיד

הגיעו נתונים על הגטאות, המשלוחים, ורצח היהודים באירופה בתקופת השואה, גנדי נשאל: "מה על היהודים לעשות?!" , וענה כי (כך הבנתי) "עליהם להרכין ראש ולהתנגד ללא אלימות, ובכל יניסו את הצורר הנאצי".
האמנם צדק גנדי?!
המאמר מרתק, פעולה לא אלימה היא כוח, לעיתים רבות יכול הקורבן לשנות מצבו לו יביט במצב באופן אחר, אך מנגד עלינו להגדיר מהי אלימות ולתחם אותה בשונה מהצפוי והלעוס עד עייפה.
יותר מכל?
ישנם מצבים, רבים עד מאוד, בהם אי אלימות, ראיית התוקפן כאנוש במצוקה, יעזרו לקורבן ויושיעו אותו, וישנם מצבים אשר מחייבים פעולה, אלימה או שאינה כזו כדי למגר רשע.

    09
    תהילה סולטנה

    דעת יחיד, במקרה הזה אינך בדעת יחיד.
    בהחלט יש חשיבות להבדלה בין דינמיקות אלימות בהן נגועים כולנו, לבין מעשי רוע שנעשים מתוך כוונת מכוון ויש למגרם.
    המאמר לא עסק במקרי קיצון של אישיות מניפולטיביות ואכזריות, אלא ביומיומי והלכאורה תמים. צדדי ה"צל" שקשה לנו להיישיר אליהם מבט ולזהות את הפן התוקפני בתוכנו.
    מעניין אותי לדעת מהי אלימות בעיניך שאינה נופלת תחת ההגדרות הלעוסות והצפויות.
    לגבי גדהי והיהודים בשואה, זכור לי שיצא ספר מחקר בנושא, אך אני עצמי איני בקיאה בכך.
    תודה שכתבת.