בינה מלאכותית? הבטחה גדולה, יכולת עצומה, תקווה אדירה ופחד גדול. אבל אסור לנו לשכוח: המכונה אינה חושבת, וגם לא תחשוב
X זמן קריאה משוער: רבע שעה
בעצם, מחשבים לא ממש עושים משהו. הם לא כותבים, לא משחקים ואפילו לא מחַשבים. אבל אין פירושו שאיננו יכולים לשחק במחשבים, או להשתמש בהם כדי להמציא או ליצור, או לפתור בעיות. הבינה המלאכותית החדשה מעצבת במפתיע דרכים חדשות של עבודה ויצירה, באמנות, במדע, התעשייה ובמלחמה. אנחנו צריכים להשלים עם ההבטחה לשינוי ועם הסכנות שבטכנולוגיה החדשה הזו. אבל אנחנו אמורים להיות מסוגלים לעשות זאת בלי להאמין לטענות מופרכות בנוגע לתודעות של מכונות.
מה בכלל עשוי לגרום לנו להתייחס ברצינות למחשבה שהמכשירים הללו, שאנחנו המצאנו, יוכלו להבין, לחשוב או להרגיש או שאם לא עתה אז מאוחר יותר, הם עשויים יום אחד לפקוח את עיניהם המלאכותיות ולראות סוף סוף עולם זוהר משלהם?
מה בכלל עשוי לגרום לנו להתייחס ברצינות למחשבה שהמכשירים הללו, שאנחנו המצאנו, יוכלו להבין, לחשוב או להרגיש או שאם לא עתה אז מאוחר יותר, הם עשויים יום אחד לפקוח את עיניהם המלאכותיות ולראות סוף סוף עולם זוהר משלהם? אחד המקורות עשוי פשוט להיות התחושה שמרגע שהנחנו לבינה המלאכותית לפעול היא כבר אינה בשליטתנו. היא מהירה, מיקרוסקופית, נפוצה ומורכבת להחריד, ולכן קשה להבין את הטכנולוגיה שלה ומפתה לדמיין שהיא מסוגלת לשלוט בנו.
אבל אין בכך חידוש. סיפורה של הטכנולוגיה – מן הפרה-היסטוריה ועד היום – היה תמיד סיפור של הדרכים שבהן אנחנו נסחפים על ידי כלים ומערכות שאנו עצמנו יצרנו. חשבו על הדרכים שאנחנו יוצרים כשאנחנו הולכים. לכל כלי יש הרגל תואם, כלומר דרך אוטומטית לפעול ולהיות. מן העיפרון הצנוע ועד הדפוס והאינטרנט, יכולת הפעולה וההחלטה האנושית שלנו מופעלת בחלקה על ידי יצירה של נופים חברתיים וטכנולוגיים שבתורם משנים את מה שאנו יכולים לעשות, או, כך נדמה, מאיימת לשלוט בנו.
עם זאת, יש הבדל בין התפעלות מן הדרכים שבהן אנחנו יוצרים ויוצרים את עצמנו מחדש באמצעות שינוי תרבותי של העולמות שלנו באמצעות שימוש בכלים ובטכנולוגיה, לבין הענקת נופך של מסתורין לחומר אילם שאנו מפעילים. אם ישנה תבונה בסביבתם של עפרונות, נעליים ומציתי סיגריות, מפות או מחשבים, הרי זו תבונה של מי שמשתמשים בהם ומי שהמציאו אותם. וכך גם בנוגע לכלים הדיגיטליים.

עט נובע: אנחנו המצאנו אותו, אנחנו מפעילים אותו, הכתמים הם בגללנו, הרי הוא בסך הכול מכשיר שמווסת דליפה של דיו. תצלום: קולין האריס
אבל ישנו מקור נוסף לדחף שלנו לייחס תודעה למכשירים שהמצאנו בעצמנו, ובזה אתמקד כאן: הנטייה של חלק מן המדענים להתייחס כמובן מאליו למה שניתן לתיאור רק כתמונה פשטנית להפליא של חיי הקוגניציה של בעלי החיים והאדם. הם נסמכים, ללא בדיקה, על המשגות חד צדדיות, גם אם ענוות, של פעילות, כישורים והישגים קוגניטיביים של בני אדם. ההמרה הסודית (אם להשתמש במילותיו של אדמונד הוסרל) של הגרסה המבולבלת והדקה הזו של פעילות התודעה – שאני מקווה לשכנע אותכם למצוא את מקורה אצל אלן טיורינג וראשית הבינה המלאכותית – היא הצעד המכריע בתכסיס אחיזת העיניים.
מה שנדמה כי המדענים שכחו הוא שהאדם הוא יצור שכולו חוסר מנוחה. או כפי שהפילוסוף של הביולוגיה הנס יונאס (Jonas) כתב באמצע המאה ה-20: ״הרגזנות היא הנבט, ובעצם האטום, של קיום העולם...״. אפשר לומר שיש לנו תמיד אבן קטנה בנעל. וזה מה שמניע אותנו, מפעיל אותנו, מכוון אותנו לשנות כיוון, לעשות דברים בצורה אחרת, כדי להמשיך. חוסר הנחת הזה וחוסר האוריינטציה הם המקור לעניין שלנו. בהיעדר חוסר מנוחה, אין דבר: שום שפה, שום משחקים, שום מטרות, שום משימות, שום עולם, שום דאגה, וגם, כן, שום מודעוּת.
האם מכונות מסוגלות לחשוב? טיורינג ביטל את השאלה כ'חסרת משמעות מכדי שתהיה ראויה לדיון'. הוא הסתפק במכונה שתוכל להיחשב כתחליף סביר לחושב. טורינג התמקד כל העת בחיקוי ומציאת תחליף
האם מכונות מסוגלות לחשוב? טיורינג ביטל את השאלה כ״חסרת משמעות מכדי שתהיה ראויה לדיון״. במקום לנסות לבנות מכונה שתוכל לחשוב, הוא הסתפק במכונה שתוכל להיחשב כתחליף סביר לחושב. טורינג התמקד כל העת בחיקוי ומציאת תחליף.
חשבו על תרומתו למתמטיקה. מכונת טיורינג היא מודל פורמלי של רעיון בלתי פורמלי של חישוב: כלומר, הרעיון שישנן בעיות שניתן לפתור באורח ״מכאני״ על ידי יישום מתכון או אלגוריתם (חשבו על חילוק ארוך). טיורינג הציע שנחליף את המושג המוכר במושג המקביל שלו, המדויק יותר. השאלה אם פונקציה נתונה ניתנת לחישוב בנוסח טיורינג היא שאלה מתמטית, כזו שטיורינג סיפק את האמצעים הפורמליים לענות עליה בקפידה. אבל השאלה אם מה שניתן לחשב כך משמש ללכידת המהות של החישוב כפי שאנו מבינים אותו אינטואיטיבית, והשאלה אם ההמרה הזו היא על כך רעיון טוב, אינן שאלות שהמתמטיקה יכולה להשיב עליהן. ואכן, כנראה משום שהן עצמו ״יותר מדי״ חסרות משמעות ולכן אינן ראויות לדיון, טיורינג הניח אותן לפילוסופים.
באותה רוח אנטי-פילוסופית, טיורינג הציע שנמיר את השאלה חסרת המשמעות, ״האם מכונות מסוגלות לחשוב?״ בשאלה שניתנת להכרעה אמפירית, ״האם מכונות יכולות לעבור בהצלחה את [מה שנודע לימים בשם] מבחן טיורינג?״ כדי להבין את ההצעה שלו, עלינו לבחון את המבחן, שטיורינג כינה בשם ״משחק החיקוי״.

חשבונייה: מכונה לספירה ולחישוב, שאינה יודעת דבר. האם אנחנו סופרים ומחשבים כך? תצלום: rosefirerising
המשחק אמור להיות משוחק על ידי שלושה שחקנים: גבר, אישה ואישיות שהמגדר שלה אינו משנה. לכל אחד מאלה יש משימה משלו. השחקן שאינו מוגדר מגדרית, החוקר, צריך לברר מי מן האחרים הוא הגבר ומי האישה. משימתה של האישה היא לשמש כבת ברית של החוקר; הגבר צריך לגרום לו לטעות בזיהוי.
המשחק עשוי להיות מבדר עבור מבוגרים, אבל טיורינג חשש שהוא יהיה קל מדי. אפילו היום, כשהתנסויות מגדריות הן נפוצות. לא יהיה קשה, ברוב המקרים, לחלק אנשים על פי מגדר על בסיס הופעה שטחית. לכן טיורינג הציע שנבודד את החוקר בחדר, ונגביל את גישתו לאחרים להצגת שאלות. והוא הוסיף: ״כדי שנימת הקול לא תסייע לחוקר, התשובות יהיו כתובות או עדיף מודפסות במכונה. ההסדר האידיאלי יהיה ליצור תקשורת בטלפרינטר בין שני החדרים״.
מה מלמד אותנו משחק החיקוי על אודות בינת מכונה? זה מה שטיורינג אמר:
״אנחנו שואלים כעת, ׳מה יקרה כשהמכונה תמלא את תפקיד הגבר במשחק?׳ האם כשהמשחק ישוחק כך, החוקר יטעה באותה תדירות שבה הוא טועה כשהמשחק משוחק על ידי גבר ואישה? שאלות אלה מחליפות את השאלה המקורית שלנו, ׳האם מכונות מסוגלות לחשוב?׳״.
מטרת החוקר אינה לחשוף את המחשב אלא לחשוף את השחקנים האנושיים כשייכים למגדר כזה או אחר. אבל המטרה של טיורינג, ומטרת המשחק, היא לבחון אם החלפת מכונה באחד השחקנים תשפיע על שיעור הצלחתו של החוקר. השאלה הזו, אם הדבר ישפיע על התוצאות, היא השאלה שטיורינג מציע במקום אותה שאלה ״חסרת משמעות״ בנוגע ליכולת של מכונות לחשוב.
טיורינג מדמיין תרחיש שבו מכונות עשויות להיות מסוגלות לעסוק ולהשתתף באורח משמעותי בשיחות עם בני אדם. האם היכולת שלהן לעשות זאת מוכיחה שהן יכולות לחשוב, או להרגיש, שיש להן תודעות כפי שלנו יש תודעה?
במקום טיעון בנוגע למהותה של מחשבה, טיורינג מדמיין תרחיש שבו מכונות עשויות להיות מסוגלות לעסוק ולהשתתף באורח משמעותי בשיחות עם בני אדם. האם היכולת שלהן לעשות זאת מוכיחה שהן יכולות לחשוב, או להרגיש, שיש להן תודעות כפי שלנו יש תודעה? אלה בדיוק השאלות הלא נכונות, על פי טיורינג. הוא אומר שמכונות ישתפרו במשחק הזה, והוא אפילו הסתכן בתחזית: עד סוף המאה –הוא כתב בשנת 1950 – ״הדעה הכללית של המשכילים תשתנה כל כך שנוכל לדבר על מכונות חושבות בלי שנצפה שמישהו יסתור אותנו״.
למרות העוינות הברורה של טיורינג כלפי הפילוסופיה, אפשר לקרוא אותו כמי שהגיע לתובנה פילוסופית מכרעת. למה שנצפה לראיות שיוכלו להבטיח עבורנו את קיום התודעות של מכונות, כשראיות אינן מסוגלות לעשות זאת בנוגע להתנהלות האנושית השגרתית שלנו? איש מאיתנו מעולם לא גילה או הוכיח שהאנשים שבחיינו באמת חושבים או מרגישים. אנחנו פשוט מתייחסים לזה כאל מובן מאליו. וההבחנה הזו היא שמניעה את ההמשגה שלו במשימה שלו עצמו: לא הצורך להוכיח שמכונות יכולות לחשוב, אלא שילובן בחיינו באופן שבעצם מביא לסילוקה של השאלה או לכך שהיא תיענה מעצמה.

אני והכעס שלי? פיצוץ. תצלום: סטיב רודס
אבל מתברר כי לא כל ההמרות וההחלפות של טיורינג הן כה פשוטות כפי שנדמה. חלקן ממש מטעות.
חשבו, ראשית כל, על ההצעה העניינית של טיורינג שנמיר את הדיבור בשימוש בהודעות מודפסות. הוא מציע זאת כדי להפוך את המשחק למאתגר. אבל לשימוש בטקסט במקום בדיבור יש השפעה אחרת לגמרי: היא מעניקה גוון של היתכנות להצעה, שמכל בחינה אחרת היא אבסורדית, כי מכונות עשויות בכלל להשתתף באינטראקציה. כדי להבין זאת, זכרו שמכונת טיורינג היא מה שמכונה במתמטיקה מערכת פורמלית. במערכת פורמלית, ישנו אלפבית סופי ומערך סופי של כללים הקובעים כיצד לשלב את מרכיביו לכדי ביטויים מורכבים יותר. מה שהופך את המערכת לפורמלית הוא שאוצר המילים צריך להיות מנוסח במונחים של תכונות פיזיקליות בלבד, והכללים צריכים להיקבע במסגרת התכונות הללו, כלומר באמצעות תכונות פורמליות. יש כאן קושי: אם אין אפשרות לציין באורח פורמלי את הקלט והפלט – את אוצר המילים – אי אפשר להגדיר מכונת טיורינג או תפקוד התואם טיורינג.
אי אפשר להגדיר פורמלית את הקלט והפלט של שפה אנושית רגילה. דיבור הוא תנועה חמה של אוויר שתמיד מתקיימת מול אחרים, בהקשר ועל רקע של צרכים, רצונות, פרויקטים, מטרות ומגבלות. דיבור הוא אקטיבי, מורגש ונתון לאלתורים
וחשוב ביותר, אי אפשר להגדיר פורמלית את הקלט והפלט של שפה אנושית רגילה. דיבור הוא תנועה חמה של אוויר שתמיד מתקיימת מול אחרים, בהקשר ועל רקע של צרכים, רצונות, פרויקטים, מטרות ומגבלות. דיבור הוא אקטיבי, מורגש ונתון לאלתורים. יש לו יותר במשותף עם ריקוד מאשר עם הודעות טקסט. כיום, כל כך התרגלנו לשלטון המקלדת, עד שאנחנו אפילו לא מבחינים בדרכים שבהם טקסט מסתיר את המציאות הגופנית של השפה.

הוא לא מדבר? בוודאי שהוא מדבר! בעיניים, במבע, בתנוחת הראש ובאינספור פרטים שאיננו יכולים לתרגם למערכת פורמלית. תצלום: קאסים סאדיק
אף שלא ניתן להגדיר פורמלית דיבור, טקסט – במובן של הודעות טקסט – אפשר. לכן טקסט יכול לשמש כמחליף הניתן לעיצוב ממוחשב, של שיחה אנושית. על ידי סינון כל התקשורת בין השחקנים דרך מקלדת, בתירוץ של הפיכת המשחק לקשה יותר, טיורינג בעצם – והאמת היא שמדובר בתרגיל של זריזות ידיים – מטאטא את מה שהפילוסוף נד בלוק (Block) כינה בשם בעיית הקלטים והפלטים, אל מתחת לשטיח.
אבל השימוש בהודעות טקסט כתחליף לדיבור אינו התכסיס היחיד שניתן למצוא בטיעון של טיורינג. האחר מוצג עוד יותר בגנבה. זוהי ההמרה שבשתיקה של אינטראקציות אנושיות משמעותיות במשחקים. ואכן, הגיימיפיקציה של החיים היא חלק ברור ומטריד ביותר במורשת של טיורינג.
הבעיה היא שטיורינג מתייחס כמובנת מאליה להבנה חלקית ומעוותת של מהות המשחק. מנקודת מבט חישובית, משחקים הם – והם חייבים להיות כאלה כדי להיות ניתנים לעיצוב פורמלי – מבנים שניתן להבינם בבהירות מרבית, עולמות וירטואליים שבהם החוקים מגבילים את מה שאתם יכולים לעשות ושבהם ערכים שאינם בעייתיים (נקודות, יעדים ותוצאות), וקריטריונים ברורים להצלחה וכישלון (ניצחון או הפסד) מפורטים בבהירות.
משום מה, טיורינג ויורשיו נוטים לשכוח שמשחקים הם גם תחרויות; הם שטחי ניסוי, ואנחנו הם שנבחנים ואנחנו מי שמגבלותיהם נחשפות, או כוחותיהם והמקומות הפגיעים שבהם מוצגים לראווה על המגרש
אבל בהירות, השלטת סדר ושקיפות יכולים להציג בפנינו רק היבט אחד של מהות המשחק. משום מה, טיורינג ויורשיו נוטים לשכוח שמשחקים הם גם תחרויות; הם שטחי ניסוי, ואנחנו הם שנבחנים ואנחנו מי שמגבלותיהם נחשפות, או כוחותיהם והמקומות הפגיעים שבהם מוצגים לראווה על המגרש. ילד שמשחק שחמט בתחרות עלול לסבול מחרדה קיצונית כל כך עד שהוא יתמלא בחילה. הביטוי הגופני אינו תופעת לוואי מקרית, חיצונית שאין לה כל ערך במשחק. לא, משחקים ללא הקאה – או לפחות האפשרות שתקרה – אי אפשר לזהות כלל כמשחקים של בני אדם.
כל זה נועד לומר שמשחקים אמיתיים הם מורכבים בהרבה מכפי שנדמה כשמתבוננים בהם, כמו שעשה טיורינג, מבעד לעדשה של משטר המקלדת (ואין בכך כדי להכחיש כי אנחנו יכולים, ואכן עושים זאת – בונים מודלים ממוחשבים שימושיים של היבטים של משחקים).
והנה תוצאה קריטית: בני אדם אינם רק פועלים (למשל, משחקים משחקים), מי שהמעשים שלהם, לפחות כשהם מוצלחים, מתאימים לכללים ומוסכמות. אנחנו גורמים פועלים אשר הפעילות שלהם היא תמיד (לפחות מבחינה פוטנציאלית) אתר לעימות. פעולות מסדר שני של רפלקציה וביקורת שייכות לביצוע מסדר ראשון עצמו. אלה כרוכים באלה, ואת ההשלכות לא ניתן להפריד לעולם מן הביצוע הטהור של הפעולה עצמה, מכל הדרכים שבהן הפעילות מאתגרת, מעכבת, פוגמת או מפריכה. לנגן פסנתר, למשל – באותה טכנולוגיית מקלדת אחרת – פירושו להילחם במכונה, להילחם נגדה.
ברצוני להסביר: הפסנתר הוא מבנה והרחבה של תרבות מוזיקלית מסוימת וערכיה. הוא קובע את התפיסה של מה שניתן לקרוא מוזיקלית, להבין, מה שמותר ומה שאפשרי. הפסנתר הוא מתקן הבנוי בערך מ-12 אלף חלקי עץ, פלדה, לבד וחוטי מתכת, והוא מערכת קווזי-דיגיטלית, שבה צלילים נולדים מנקישת קלידים, והאפשרויות להפסקות, סולמות והרמוניות נשלטות בו על ידי עיצוב ובניית המכונה.
גלן גולד: פסנתרן גאון שנלחם בפסנתר, נלחם בבאך, אהב אותם, זעם עליהם, התבטא דרכם.
לשלוט בפסנתר, כפי שרק אדם מסוגל לעשות, אין פירושו פשוט להתאים את עצמך לתביעות המכונה אלא להפך, להתנגד, לומר לא, לזעום כנגד המכונה
ברור שלא אני ולא אתם המצאנו את הפסנתר. אנחנו נתקלים בו. קיומו קודם לנו והוא משדל אותנו להיעתר לו. ללמוד לנגן פירושו להשתנות, להצטרך להתאים את מנחי הידיים, אצבעות, רגליים וכפות רגליים, לדרישות המכאניות של הפסנתר. תחת שלטונה של מקלדת הפסנתר, אנו עצמנו חייבים להפוך למעין פיאנולות [״פנסתר מנגן״, בעל מנגנון שמאפשר לו לנגן אוטומטית מנגינה שתוכנתה בו], כלומר הרחבות של המכונה עצמה.
אבל איננו יכולים, ולא נעשה זאת. כדי ללמוד לנגן, להתמודד עם המכונה, פירושו עבורנו להתאמץ. קשה להשתלט על תביעות הכלי.
ועובדה זו – הקושי שאנו פוגשים נוכח התעקשות המקלדת – היא פרודוקטיבית. אנחנו יוצרים מתוכה אמנות. היא מונעת מאיתנו להפוך לפסנתרים אוטומטיים, אבל זה בדיוק מה שנדרש אם כדי להפוך לפסנתרים כאלה.
כיוון שיחסו הטעון של הנגן אל המכונה, ואל ההיסטוריה והמסורת שהמכונה הזו כופה, הוא שמספק את חומר הגלם של ההמצאה המוזיקלית. מוזיקה ומשחק מתרחשים בתוך אותה משולבות. לשלוט בפסנתר, כפי שרק אדם מסוגל לעשות, אין פירושו פשוט להתאים את עצמך לתביעות המכונה אלא להפך, להתנגד, לומר לא, לזעום כנגד המכונה. וכך, למשל, אנחנו חובטים ודופקים וצועקים. באופן כזה, הפסנתר הופך לא לסתם כלי של הרגל ושליטה – מנגנון – אלא להזדמנות לפעולה וביטוי.
וכמו בנוגע לפסנתר, הדבר נכון ביחס לכלל חיי התרבות האנושית. אנחנו חיים במארג שבין השליטה להתנגדות. אנחנו משיבים מלחמה.
הדיבור מכיל בתוכו, מראשיתו, וכאחת מן התצורות הבסיסיות שלו, את פעולות הביקורת והרפלקציה על אודות הדיבור, שבסופו של דבר משנות את הדרך שבה אנחנו מדברים. אנחנו לא רק פועלים בזרימה. הזרימה חומקת מאיתנו ובמקומה אנחנו מתאמצים, מתווכחים, נושאים ונותנים
חשבו על השפה. אנחנו לא רק מדברים, כלומר ממלאים את הכללים בצייתנות עיוורת. דיבור הוא בעייתי עבורנו, והכללים, כפי שהם, יכולים לשמש אותנו או לגרום מחלוקת. באופן בלתי נמנע, ומהתחלה, אנחנו נאלצים להתמודד עם הקושי שבדיבור, עם העובדה שאנו עלולים לא להבין זה את זה, אף שרוב הזמן הדיבור נעשה באופן תכליתי וללא לחצים מיותרים. לדבר, כמעט באופן בלתי נמנע, פירושו לתהות על בחירת מילים, לתבוע ניסוחים מחודשים, חזרות ותיקונים. למה אתה מתכוון? איך את יכולה לומר זאת? באופן כזה, הדיבור מכיל בתוכו, מראשיתו, וכאחת מן התצורות הבסיסיות שלו, את פעולות הביקורת והרפלקציה על אודות הדיבור, שבסופו של דבר משנות את הדרך שבה אנחנו מדברים. אנחנו לא רק פועלים בזרימה. הזרימה חומקת מאיתנו ובמקומה אנחנו מתאמצים, מתווכחים, נושאים ונותנים. וכך אנחנו משנים את השפה תוך שימוש בשפה; וזוהי מהות השפה – מקום ללכוד ולשחרר, לעסוק ולבקר, לעבד. לעולם איננו יכולים להתעלם מעצם העשייה, הכישורים, ההרגל – הדברים שלשם חיקויים אנחנו משתמשים ביעילות במכונות – מן הדרך שבה המעשים, המעורבות והכישורים מתחדשים, משתנים, באמצעות עצם עשייתם. אלה סבוכים באלה. זהו לקח מכריע בנוגע לעצם צורה של הקוגניציה האנושית.

שפה, אינספור דרכי ביטוי, שפע של אמצעים להבעה, כללי משחק מורכבים, פתוחים וגם סגורים - שיחה בוונציה. תצלום: מארי-אן ק'
אם נזכור את השפה, הפסנתר והמשחקים, ולא נתעלם ממה שאני מכנה ״התסבוכת״ – באופן שבו ההתנהלות סבוכה בכל דבר הנדרש לשם עיסוק באופן שבו ההתנהלות היא כל כך קשה! – אז מתברר כי הדיון על בינה מלאכותית נוטה להניח מראש, באופן בלתי נתפש, פישוט חד צדדי שמח וטוב לב של החיים הקוגניטיביים המשוכללים של האדם. כאילו דיבור הוא יישום חד משמעי של כללים, או נגינה בפסנתר היא רק עניין של ביצוע הוראות. אבל לדמיין משתמשי שפה שאינם גם מתקשים באופן פעיל בבעיות של דיבור יהיה לדמיין משהו שהוא, לכל היותר, קליפה או חיקוי של חיים אנושיים עם שפה. למעשה, זה יהיה לדמיין את שפת המכונות (כמו מודלים גדולים של שפה).
האמת היא, שמחשבים משמשים כדי לשחק את המשחקים שלנו; הם מתוכננים לבצע מהלכים במרחבים שנפתחים על ידי מה שמטריד אותנו. אין להם נושאים המעניינים אותם עצמם, והם אינם ממציאים משחקים חדשים. הם אינם ממציאים שפה חדשה.
אנחנו לומדים לעבוד, לשחק, לאכול, לאהוב, לפלרטט, לרקוד, לריב, להתפלל, לבצע מניפולציות, לשאת ולתת, להעמיד פנים ולהמשיך. אנחנו תמיד מתנגדים. הערכים שלנו הם תמיד בעייתיים. אנחנו לא רק יצרני מילים. אנחנו יוצרי משמעות
הפילוסוף הבריטי ר. ג. קולינגווד ציין כי הצייר אינו ממציא את הציור, והמוזיקאי אינו ממציא את התרבות המוזיקלית שבהם הוא מוצא את עצמו. ועבור קולינגווד הדבר שימש כדי להדגים כי איש אינו אוטונומי לגמרי, מעיין אלוהים-לכאורה של יצירתיות. במידה מסוימת, כולנו תמיד ממחזרים ודוגמים וכשאנו במיטבנו, אנחנו משתתפים בדבר מה גדול מאיתנו.
אבל אין צורך לראות בכך הוכחה לכך שהפכנו למה שאנחנו (ציירים, מוזיקאים או דוברים) על ידי כך שעשינו, למשל, את מה שעושים המודלים הגדולים של השפה – כלומר, על ידי אימון על מערכי נתונים גדולים בלבד. בני אדם אינם מאומנים. יש לנו התנסויות. אנחנו לומדים. ועבורנו, לימוד שפה, למשל, אינו לימוד של האופן שבו מייצרים ״את המופע הבא״. אנחנו לומדים לעבוד, לשחק, לאכול, לאהוב, לפלרטט, לרקוד, לריב, להתפלל, לבצע מניפולציות, לשאת ולתת, להעמיד פנים ולהמשיך. אנחנו תמיד מתנגדים. הערכים שלנו הם תמיד בעייתיים. אנחנו לא רק יצרני מילים. אנחנו יוצרי משמעות.
איננו יכולים אלא לעשות זאת; שום מחשב אינו מסוגל לעשות זאת.
אלווה נואה (Alva Noë) מלמד פילוסופיה באוניברסיטה של קליפורניה, ברקלי, ועומד בראש החוג שם. בין ספריו: Strange Tools: Art and Human Nature (משנת 2015) ו- The Entanglement: How Art and Philosophy Make Us What We Are (משנת 2013).
AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.
תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי
תמונה ראשית: זכוכית שבורה. תצלום: דורותיאה קני
תגובות פייסבוק
2 תגובות על היא לא חושבת
בס"ד
המאמר מזכיר חי הלצה על גבר שטוען שאשתו מנגנת לפי החליל שלו. אשתו טענה בחיוך - אני זו שכותבת לו התווים. כך גם האדם, הוא הוא המכתיב את היצירתיות והמשמעות בכל נגיעה שלו ביקום.
כן, כמעט כל מה שעולה על דעתי בהקשר למאמר הזה כבר נכתב ע"י הקודמים לי. נעלה מכל ספק בעיני שהמכונה לומדת ומפנימה כל משתנה שיש לו חשיבות, ועתידה לפניה. הבעיה במאמר בעיני היא החרדה מפני המכונה, זו שמנסה לשמר חזות של עליונות האדם בכל מחיר. הכחשות אלה מאטות במידה לא מבוטלת את התהליך האבולוציוני, את נכונותו של האדם ללמוד לעשות שימוש מיטבי בכלים, אבל הניסיון רב השנים מלמד אותנו שהקדמה היא שמנווטת את ההיסטוריה
תאכלו, תאכלו, לבריאות
אמה יאנגמתרבות הראיות שאפשר לטפל בשורה ארוכה של מחלות דלקתיות כרוניות, ואפילו בסוכרת...
X 19 דקות
השעון הביולוגי מתקתק לאט
ג'ין טוונגיערימת הטיות וכשלים מדעיים עומדת בבסיס התחושה המוטעית שחלון הזמן של הפוריות...
X 20 דקות
צלילים של קקאו
רחל סנדובסקי-בינשטוקשמיעה אבסולוטית היא ברכה וגם קללה. ומה קורה כשמתוכה גם עולות חוויות...
X רבע שעה