אלכסון קלאסיק היד הרכה מכה שנית

שום סוג של פעולה פוליטית אינו נהנה מסמכות מוסרית רבה יותר מאשר שיטת המחאה הלא אלימה שחנך מהטמה גנדי לפני יותר ממאה שנה. התחדיש שהגה גנדי לתיאור פעולה ישירה לא אלימה הוא "סַאטִיאגְרהא", שתרגומו הוא, פחות או יותר, "לדבוק באמת". אמנם המונח עצמו מעולם לא תפס, אך בעקבותיו נולדו מודלים שונים של מחאה לא אלימה. במשך עשרות שנים, תנועות פרו-דמוקרטיות באפריקה, אמריקה הלטינית ומזרח אירופה אימצו את הפוליטיקה הלא אלימה במסגרת מאבקיהן במשטרים טוטליטריים.

בעקבות המחאה הלא אלימה של מהטמה גנדי, פעילים מכל העולם פונים שוב ושוב לטקטיקות כגון חרמות, שביתות ומשמרות מחאה.

פעילים מכל העולם פונים שוב ושוב לטקטיקות כגון חרמות, שביתות ומשמרות מחאה. גנדי הוא הראשון שהביא את הטכניקות האלה לבמה העולמית, ובאמצעותן השיג הישגים היסטוריים. המפגינים בתנועות “Occupy” ובאביב הערבי השתמשו בהצלחה בטקטיקות שיבוש לא אלימות, וגם פעילים העוסקים בסוגיות של איכות סביבה, שחיתות, זכויות פליטים ומהגרים, הדרה על בסיס גזע ואלימות, מאמצים גישות שונות של התנגדות לא אלימה. This Is an Uprising, ספרם של האנליסטים הפוליטיים מרק ופול אנגלר (ראה אור השנה), עוסק ביכולתה של פוליטיקה לא אלימה לכפות שינויים פוליטיים גם בסוגיות הבעייתיות ביותר של ימינו, החל משינוי אקלים וכלה ברמות האי-שוויון המחריפות והולכות.

הפגנת Occupy Wall Street בניו יורק. תצלום: טימות'י קראוזה

הסבל מסוגל להחליש עמדות מבוצרות. בניגוד לגישות מקובלות אחרות, הוא מסוגל להגיע ללבו של היריב ולגרום לו להעריך מחדש את מחויבויותיו.

אך גישות בלתי אלימות אלה לא תמיד היו מקובלות כל כך. במהלך מאה השנים האחרונות, הפופולריות של ההתנגדות הלא אלימה עלתה וירדה לסירוגין. אם נצליח להסביר מדוע היא הצליחה לשרוד בטווח הארוך, אולי נבין גם את תכליתה ומקור כוחה.

פעילים ומשקיפים רבים הטילו ספק ביעילותה של ההתנגדות הלא אלימה. כבר בתחילת הדרך העיב עליה החשש שמדובר בגישה הנובעת מתמימות וחולשה. גנדי ומרטין לותר קינג, הדמויות הבולטות של הפוליטיקה הלא אלימה, ספגו שניהם ביקורות מסוג זה. הספקנים אמרו כי מחאה לא אלימה היא פחדנית ומסורבלת, שהיא מסוגלת להוביל לרפורמות קטנות בלבד. הם חשבו שהמחויבות המוסרית של גנדי וקינג לאי-אלימות מונעת מהם לקבל את ההחלטות הקשות הנדרשות כדי לחולל שינוי רדיקלי.

רבים מדברים על העליונות המוסרית של האי-אלימות כשהם מעוניינים לגנות את ההתנגדות האלימה ולהוקיע פעילים סוררים. גם מדינות נוהגות לגייס לצורכיהן את לשון האי-אלימות, ומכאן נובע החשש שהתנגדות לא אלימה מובילה לקואופטציה ופשרה. כעת נראה שדווקא המלחמות והכיבושים של 20 השנה האחרונות מבשרים עידן חדש של אי-אלימות. קסמם של הכוח והאלימות רב כתמיד, אך האלימות המקיפה אותנו כעת – מהאלימות של המדינה והטכנולוגיות הצבאיות הקטלניות, ועד טרור עולמי ולוחמה אסימטרית – נראית חסרת תוחלת ואף ניהיליסטית. כלומר ברוב המקרים האלימות הזו אינה משיגה את מטרותיה המוצהרות. עובדה זו – וההכרה בה – היא שצופנת בחובה הבטחה לאי-אלימות.

גנדי וקינג ניסו לחולל שינויים פוליטיים מהותיים, ודרכם הייתה קשה ומלאה באכזבות ותהפוכות. שינוי מתמשך דורש סבלנות ונחישות, ואי-אלימות הייתה עבורם האמצעי היעיל והמהימן ביותר להשגתו. וחשוב להבין שהגישה שלהם לא נבעה מפשרה ולא העידה על כניעה כלל וכלל. היא דרשה מהם תעוזה מתמדת ואומץ מוסרי – תכונות חיוניות לעוסקים במחאה פוליטית.

בול דואר הודי לכבוד מרטין לותר קינג. תצלום: שגרירות הודו, ניו דלהי.

בסוף שנות ה-60 הגיעו לשיאם הספקות באשר לאי-אלימות. תנועות רדיקליות ברחבי העולם פנו למאבקים חמושים, ובייחוד התנועות האנטי-קולוניאליות בווייטנאם ובאלג'יריה. ההערצה למלקולם אקס, צ'ה גווארה, פרנץ פאנון, מאו דזה דונג והו צ'י מין גברה על הילת הסמכות שהקרינו גנדי וקינג. כפי שהראה חוקר מדע המדינה שון סְקאלמר בספרו Gandhi in the West: The Mahatma and the Rise of Radical Protest (ראה אור ב-2011), גם המפגינים בארצות הברית החלו לנטוש את גישת האי-אלימות. הפעילים החלו לפקפק במסרי האהבה, הפיוס וההבנה הבין-גזעית של קינג, ואף לזלזל בהם. דייב דלינג'ר, פעיל אנטי-מלחמתי ותיק וחבר ב"שמיניית שיקגו", שעמדה לדין באשמת קונספירציה והסתה להתפרעות במסגרת המחאה נגד מלחמת וייטנאם, טען כי האי-אלימות ה"ישנה" של גנדי וקינג התמקדה יתר על המידה בטיעונים מוסריים ו"המרת האויב". בעיניו היה צורך ב"אי-אלימות חדשה" שתוקפת מערכות של דיכוי על בסיס גזע וניצול כלכלי.

גם "ועד הסטודנטים לתיאום התנגדות לא אלימה" (SNCC, בראשי תיבות), ארגון זכויות אזרח משנות ה-60, נטש בדרמטיות את הדרך הלא אלימה. הארגון יזם את "מחאת הישיבה", שבמסגרתה התיישבו סטודנטים שחורים לארוחת צהריים וסירבו לקום גם לאחר שלא קיבלו שירות. לאחר מכן הוא יזם גם את מחאת הכלא, שבה סירבו חבריו להשתחרר בערבות. אלה היו שתיים מהטקטיקות החשובות ביותר של המחאה הלא אלימה. הצהרת המשימה של הארגון, כשהוקם ב-1960, הכריזה על מחויבות ל"אידיאל האי-אלימות הפילוסופי או הדתי". היא תיארה אותו כבסיס לפעולה שתצמיח את "הקהילה הגואלת [אשר] תחליף מערכות הנוהגות בחוסר מוסריות חברתי נורא". אך זמן קצר לאחר מכן החל ה-SNCC לאבד סבלנות. ב-1966, תחת הנהגתו של סטוקלי קרמייקל, הכריז הארגון כי המחויבות לאי-אלימות מיועדת ל"ליברלים לבנים". הארגון טען כי גישה זו באה על חשבון "כוח שחור". הכוח השחור לא יושיט יד לליברלים הלבנים ויבקש נדבה, אלא יציב את "הקהילה בעמדת כוח שממנה קולה יישמע".

תמורה זו במטרות המחאה – משינוי תפיסותיו של האויב לתקיפת המערכת – בישרה תמורה בסגנון המחאה. המפגינים נקטו גישה תקיפה ומתריסה יותר והתנסו בטקטיקות שמשכו את תשומת הלב התקשורתית והחרידו את המצפון הציבורי. הם שאפו ליזום עימותים דרמטיים עם המשטרה – כמו במחאה האנטי-מלחמתית בוועידה הדמוקרטית של 1968 – בניסיון לייצר תחושת משבר ולחשוף את האלימות הממוסדת. הפנתרים השחורים אימצו את עולם הדימויים והטקטיקות של לוחמת הגרילה, וזמן קצר לאחר מכן נוסדה גם תנועת Weather Underground.

סטוקלי קרמייקל ומלקולם X בציור קיר. תצלום: Runs with Scissors

תרבות המחאה עודדה צורות ביטוי אנרכיסטיות והולידה מגוון של פעילויות מרד ומחאה קיצוניות, החל מטקטיקות של הימנעות ממעצר וכלה בנשיאת כלי נשק בגלוי על-ידי הפנתרים השחורים. המחאה החדשה בזה לרשויות ודחתה את הנורמות הפוליטיות והחברתיות הרווחות. המשמעת הסטואית, הסגפנות והגינונים המכובדים של גנדי וקינג חלפו מהעולם.

באותה תקופה של שינוי והערכה מחדש נוצרה ההבחנה בין אי-אלימות עקרונית לאי-אלימות אסטרטגית. תנועות שונות החלט לתפוס את ההתנגדות הלא אלימה כטקטיקה יעילה ותו לא, במקום לראות בה עיקרון מנחה. כלומר היו שרצו להשתמש בה מסיבות מעשיות, אך לשם כך לא נדרשה יותר עמדה מוסרית עקרונית של הימנעות מאלימות. ספרו של ג'ין שארפ, The Politics of Nonviolent Action (ראה אור ב-1973), ממחיש היטב את המעבר אל גישה של אי-אלימות אסטרטגית. בעיני התנועה האנטי-מלחמתית, תנועת הכוח השחור ותנועות הקשורות ל"שמאל החדש", עבר זמנה של האי-אלימות העקרונית של גנדי וקינג. מבחינתן, היא לא הייתה מסוגלת להביא לשינוי חברתי ומבני רדיקלי.

כעת, אל מול היריב הדינמי הזה, היה נדמה שגישת האי-אלימות נמצאת על סף שקיעה. אבל היא לא שקעה. להפך, בשנות ה-80 חזרה האי-אלימות והופיעה בצורות חדשות ויעילות. תנועת "הכוח לעם" בפיליפינים, המאבק נגד האפרטהייד בדרום אפריקה ומהפכות הקטיפה במזרח אירופה החזירו את ההתנגדות הלא אלימה לקדמת הבמה בפוליטיקה העולמית. מאבקים אנטי-אוטוריטריים אלה קישרו בין ההתנגדות הלא אלימה לתהליכים של דמוקרטיזציה. הצלחתם השיבה לאי-אלימות את החיוניות והלגיטימיות שאבדו לה.

מדוע חזרו התנועות האלה לאסטרטגיה של מחאה לא אלימה? כיצד תרמה האי-אלימות להצלחתן? האם אי-אלימות מצליחה לחולל שינוי פוליטי כיוון שהיא מעידה על התנגדות מצפונית, ממחישה את כוחו של העם או סוחפת אחריה אנשים בטיעונים מוסריים? ובכל הקשור להפגנות עצמן, מה יעיל יותר – מעשים של הקרבה עצמית אישית, כמו שביתת רעב, או הפגנות המוניות?

בקיצור, מה מקור כוחה וקסמה המתמשך של האי-אלימות?

ביסודן, תנועות לא אלימות נמנעות ממרד מזוין. כל המאבקים הלא אלימים השיגו שינוי פוליטי בלי לאיים בכוח צבאי ובלי לתאם באופן מפורש עם תנועות צבאיות. ג'ונתן שֶׁל עסק בתחייה העולמית של האי-אלימות בספרו The Unconquerable World (ראה אור ב-2003). הוא טוען כי החזרה אל ההתנגדות הלא אלימה אינה רק מהלך פוליטי מתוחכם. בעיניו היא קשורה לשינוי מהותי בהיסטוריה של האלימות: שקיעתה ארוכת הטווח של המלחמה ככלי פוליטי שימושי. המאה ה-20 התאפיינה באלימות אדירה מחד גיסא ובמוביליזציה דמוקרטית המונית מאידך גיסא. הכוח הצבאי איבד את אמינותו ככלי ליישוב סכסוכים פוליטיים. במחצית השנייה של המאה ה-20 היה נדמה שהלוחמה והשימוש בכוח אינם מסוגלים עוד לספק ניצחונות פוליטיים חד-משמעיים. המאזניים נטו כעת לכיוון ההפוך, וגם מי שעמד על סף תבוסה צבאית היה יכול להשיג ניצחון פוליטי.

וייטנאם ואלג'יריה המחישו היטב את התמורה הזו. היתרון הצבאי האדיר של המעצמות המערביות לא הועיל מול ההתנגדות העממית הנחושה. כוח לבדו לא היה מסוגל עוד להכניע, והאירוניה רק החריפה עם הופעת הנשק הגרעיני. באופן אבסורדי למדי, טכנולוגיות צבאיות שנועדו להכריע מלחמות בהיקף רחב איבדו את כל שימושיותן הפוליטית. משמעותו של ניצחון גרעיני הייתה חיסול המנצחים והמפסידים בעת ובעונה אחת.

מכיוון שהשימוש בכוח צבר עוד ועוד השלכות שליליות קשות, הפכה גישת האי-אלימות לאפשרות האמיתית היחידה עבור מתנגדי משטר. התנגדות לא אלימה היא דרך מוכחת לארגן כוח פוליטי ולהפגין אותו. ארגונים לא אלימים ופעולה לא אלימה מוכיחים איפה שוכן הכוח הפוליטי באמת: בהסכמה וברשות שמעניק העם. גישת האי-אלימות התבססה מראשיתה על התובנה היסודית הזו – שהכוח נמצא בידי העם. "בפוליטיקה", טען גנדי, עיקרון הסאטיאגרהא "מבוסס על אמת קבועה, והיא שניתן למשול בעם רק כל עוד הוא מסכים, במודע או לא במודע, שימשלו בו". גנדי חשב שכל המשטרים – גם הרודניים ביותר – מבוססים על שיתוף פעולה בין רבים. כוח לבדו לעולם לא יוכל לשמר שלטון. לתפיסה זו יש השלכה ברורה: אפשר להפיל כל משטר באשר הוא על-ידי ביטול ההסכמה העממית בקנה מידה רחב. זהו ההיגיון שהנחה את גישת אי-שיתוף הפעולה של תנועת העצמאות ההודית. אי-שיתוף פעולה מדלל את מקורות התמיכה של הממשלה, מחריף את תחושת אי-שביעות הרצון וחותר תחת סמכותה של המדינה.

בקצרה, מחאה לא אלימה, כפי שהיא באה לידי ביטוי כיום, מארגנת כוח המוני ומפגינה אותו. כך היא מביאה לידי ביטוי את רצון העם. נדמה שזהו התוצר הטבעי והמתבקש של הדמוקרטיה. ג'ין שארפ הוא התומך הידוע והיעיל ביותר של תפיסה זו. הפמפלטים שלו כוללים קרוב ל-200 טכניקות של התנגדות לא אלימה, והם צצו בידיהם של פעילים בכל העולם, ממהפכני הקטיפה של מזרח אירופה ועד המפגינים בכיכר תחריר ובוול סטריט.

אך הקריאה להשתמש באי-אלימות ככוח קולקטיבי לא התחילה אצל שארפ. הספר "War Without Violence" מאת המשורר והמחזאי ההודי קרישנלאל שְׁרידהאראני (1939) מציג את הפעולה הלא אלימה כשימוש מרדני בכוח המוני, המסוגל לנטרל את סך כול האלימות הרווחת במדינה. היה זה אחד הניסיונות הראשונים לתרגם את הפוליטיקה של גנדי למערב. הסניף האמריקני של Fellowship of Reconciliation, ארגון פציפיסטי בינלאומי גדול, פרסם מחדש גרסה מקוצרת של הספר שהפכה למעין מדריך טקטי עבור ארגוני זכויות אזרח כגון Congress of Racial Equality ו-SNCC. הוא עזר להפיץ את השיטות של גנדי בארצות הברית ותרם להקמת ארגוני מחאה לא אלימים של אפרו-אמריקנים. שרידהאראני, בדומה לשארפ, הקביל את גישת האי-אלימות למלחמה: הוא הציג אותה כקרב חברתי.

פעולה המונית מאורגנת מייצרת צורה חלופית של כוח, שעשויה להשתוות לכוחה של המדינה ואף להביסו. טענה זו הייתה נכונה במיוחד עבור ארגונים ופעילים שנקטו גישה לא אלימה מסיבות אסטרטגיות או מעשיות, ולא מסיבות ערכיות. אי-אלימות אסטרטגית משתמשת במגוון רחב של טקטיקות כדי לייצר מפגני כוח בלתי אלימים. הפעילים מבינים שטקטיקות אלה עלולות לדרוש פגיעה כפויה בציבור והם משלימים עם זה. לדוגמה, חרמות ושביתות לא אלימים משבשים את רשתות התחבורה ופוגעות בהכנסותיהם של בתי עסק.

גם מחאה לא אלימה עשויה לנסות להרגיז את המשטרה במודע ולהפחיד את המתנגדים, למשל, כאשר קהל מפגינים לועג לצרכנים הנכנסים לחנויות או למתקנים שהם מחרימים, ואף מונע מהם פיזית את הכניסה. במקרים כגון אלה, המושג "אי-אלימות" מתייחס לכל דבר שאינו מאבק מזוין מתואם או גרימה ישירה של נזק גופני. מודל של כוח קולקטיבי – הנשען על תיאוריה של כוח דמוקרטי ולגיטימיות דמוקרטית – יוכל לתאר באורח סביר צורות עכשוויות של פעולה המונית לא אלימה, כמו השתלטות על כיכרות ציבוריות, מטיאננמן ועד תחריר. התאספויות המוניות הן תצוגת כוח. ככל שהקהל גדול יותר, כך נדמה שהוא מייצג בצורה טובה יותר את רצון העם.

אך כאשר החלנו להתמקד ביתרונותיה של האי-אלימות ככוח קולקטיבי ודמוקרטי, איבדנו כמה מהתכונות העיקריות שאפיינו אותה אצל גנדי וקינג. מבחינת גנדי וקינג, כוחו של הסבל, או כוחה של המשמעת, היו חיוניים לאי-אלימות. לא זו בלבד שהסבל הבדיל בין אי-אלימות למרד מזוין, אלא שהוא הפך אותה לצורה ייחודית של פעולה פוליטית.

עם זאת, כשפעילי מחאה החלו להעדיף אי-אלימות אסטרטגית על פני אי-אלימות עקרונית, איבד הסבל את מקומו המרכזי בגישה הפוליטית שלהם. מבחינת שארפ, הסבל הוא חלק בלתי נפרד מאי-אלימות עקרונית. זהו האמצעי הרוחני שבאמצעותו הפעילים הלא אלימים "ממירים" את התפיסות של יריביהם, וכך מצילים את המדכאים והמדוכאים גם יחד מאי-צדק מערכתי. לגנדי וקינג הייתה מחויבות רוחנית לאי-אלימות. גנדי, במיוחד, חשש שמחאה קולקטיבית, אפילו מחאה לא אלימה לכאורה, עלולה לייצר בעקיפין כפייה והפחדה. אך לסבל יש חשיבות פוליטית. הוא יכול להביא לתוצאות פוליטיות חיוביות, הן ברמה האסטרטגית והן ברמה הטקטית. והוא רב-עוצמה: הסבל מסוגל להשפיע על יריבים ובני ברית פוטנציאליים ביעילות רבה יותר מאשר שימוש בכוח או עימות ישיר. יתרה מזו, הסבל מושרש בצורה ובסגנון של המחאה הלא אלימה.

"אי-אלימות", פסל במלמו, שבדיה. תצלום: Cybermagik

אי-אלימות, ככוח קולקטיבי, מנסה לעמוד מול יריביה ולהכריע אותם. במקום להפחיד אותם או לכפות עליהם ישירות להיכנע, הסבל שואף לשכנע את המחנות האחרים ולהמיר את תפיסותיהם. לגישת השכנוע יש היגיון אסטרטגי משלה – היא מפתיעה את היריב, חותרת תחת תפיסותיו ועוקפת את מגננותיו. גנדי וקינג לא חשבו שיהיה להם קל לשכנע יריבים פוליטיים בצדקת דרכם. לו היה אפשר להשיג צדק בקלות בעזרת טיעונים רציונליים, כלל לא היה צורך בפעולה ישירה לא אלימה.

גנדי הכיר בבירור במגבלותיו של הדיון הרציונלי בפוליטיקה. הוא חשב שאנו נקשרים רגשית ופסיכולוגית לתפיסות ולאמונות, שהן הופכות לחלק מהזהות והאגו שלנו. התקשרות רגשית מעוררת תשוקות, טינה וזעם, וכל אלה מקשים עלינו לקיים דיון רציונלי ולהגיע להסכמה. הסבל יכול לפרוץ מחסומים רגשיים ולהגיע למקומות שאינם נגישים לתבונה ולהיגיון. גנדי אמר כי בניגוד לשימוש בכוח או לעימות ישיר, שעלולים רק להקשיח את ההתנגדות, הסבל פועל בצורה אחרת:

"[הסבל] ממיר את תפיסותיו של היריב ופותח את אוזניו האטומות לקול התבונה. סביר להניח כי אף אחד לא ניסח יותר עצומות או אימץ יותר מטרות נואשות ממני, ואני הגעתי למסקנה היסודית הבאה: אם ברצוננו להשלים משימה חשובה באמת, לא מספיק להשביע את התבונה. עלינו לגעת גם בלב. כשאנו עותרים לתבונה אנו פונים, למעשה, לראש. אבל הסבל הוא שחודר ללב. הוא סולל בנו נתיבים של הבנה".

הסבל מסוגל להחליש עמדות מבוצרות. בניגוד לגישות מקובלות אחרות, הוא מסוגל להגיע ללבו של היריב ולגרום לו להעריך מחדש את מחויבויותיו.

לעתים קרובות, הדיון בסבל מעלה במוחנו תמונות של הקרבה עצמית יוצאת דופן, כמו שביתת הרעב של גנדי, או ההכאות החוזרות ונשנות שספגו פעילי זכויות אזרח בארצות הברית. אך לשיטתו של גנדי, הסבל הוא לאו דווקא מצוקה פיזית, אלא משהו שדומה יותר למשמעת עצמית. "סבל עצמי" היה התרגום של גנדי למונח "טאפּאס" או "טאפּאסיָה" מסנסקריט, המתקשר בראש ובראשונה לפרקטיקות מחמירות של משמעת.

צעדת המלח של גנדי (או סאטיאגרהאת המלח) ב-1930 ומערכת בירמינגהם של מרטין לותר קינג מ-1963 הם שניים מהאירועים הידועים ביותר בתולדות האי-אלימות. שתי המערכות האלה השיגו הישגים גדולים בזכות כוחו של הסבל. המשטרה נהגה במפגינים באכזריות רבה. תמונות קשות ותיאורים צורבים של אלימות נפוצו ברחבי העולם. הסבל חשף את האלימות של המדינה והסיט את הציבור נגדה. לא נהוג לדבר על כך, אך לעתים קרובות עימותים מהסוג הזה, ותחושות האהדה שהם מייצרים, הם מטרתה של מחאה לא אלימה.

מבחינת גנדי וקינג, הסבל היה חשוב פחות מהמשמעת של המפגינים נוכח ההסתה והאלימות של הצד השני. המשמעת הייתה חשובה הן לארגון המחאה והן להתנהלות – ולריסון העצמי – של המפגינים.

הצורך במשמעת מחייב את כל מי שעוסק במחאה לא אלימה לאמץ קוד התנהגות קפדני. גנדי וקינג ניסחו שורה של כללים לפעילים. הם הפיצו כללי לבוש, הליכה ודיבור לצעדות, שביתות, הפגנות וחרמות לא אלימים. גם בצעדת המלח וגם במערכת בירמינגהם, למשל, נדרשו המפגינים להתחייב מפורשות לכללים האלה כדי להשתתף. ההסכמה לכללים הוכיחה שהפעילים מוכנים לשלם את המחיר שהמחאה עצמה תגבה מהם, החל מהעלויות הכספיות והלוגיסטיות וכלה בנכונות להיענש על הפרת החוק. מעל לכול, הכללים נועדו לעזור למפגינים לשמור על משמעת סטואית בפני האיומים, ההפחדה והאלימות של השלטונות.

כיצד ה"טאפּאסיה" מצליח לשכנע יריבים עיקשים לשנות את עמדותיהם? כיצד הוא מצליח, במילותיו של גנדי, "לפתוח את אוזניהם" או "לחדור ללבבותיהם"? התיאולוג ריינהולד ניבּוּר, מפרשניו המוקדמים החשובים של גנדי, סיפק את אחד ההסברים המעמיקים ביותר להשפעותיו החיוביות של סבל בלתי אלים. כמו שרידהאראני, גם ניבור השפיע על תנועות זכויות האזרח. גישת האי-אלימות של קינג שאבה השראה מהפרשנות של ניבור לגנדי בעבודתו החשובה “Moral Man and Immoral Society” (ראתה אור ב-1932). כוחו של ניבור כפרשן נבע מכך שגם הוא, כמו גנדי, הבין שהפוליטיקה גדושה בתחושות, דחפים ותשוקות אירציונליים.

ניבור היה ריאליסט, אולי הריאליסט המשפיע ביותר במאה ה-20. ובתור ריאליסט הוא טען שעימותים פוליטיים הם תוצר של מאבקי כוח, ומאבקים על כוח. בה בעת, מחלוקות פוליטיות מייצרות טינה ותחושות אגואיסטיות, שבתורן מחריפות את המחלוקות. אנו נפגעים באופן אישי מביקורת על התפיסות והעמדות הפוליטיות שלנו. ביקורת כזו נראית לנו כעלבון, כהאשמה בלתי מוצדקת. תנועות שיוצאות כנגד זכויות יתר ייאלצו להתמודד עם זעם, איבה והתנגדות עזה. ותנועות של מתנגדי משטר, הקוראות תיגר על הסטטוס קוו, נושאות עול משולש. ראשית, הן נאבקות ביריב בעל משאבים רבים יותר המחופר בעמדותיו. שנית, הביקורת על זכויות היתר מעוררת עוינות יוקדת ביריביהם. שלישית, המפגינים מוכתרים כפושעים ואנרכיסטים ומואשמים בהסתה לאלימות.

מחאה לא אלימה ממושמעת מסוגלת לשבש את ההנחות המוקדמות והדינמיקות הרווחות האלה. ניבור הבין שמחאות לא אלימות, כמו כל סוג אחר של מחאה, כוללות כפייה, הפחדה ושיבוש. מחאות כמו חרם כלכלי, או צעדות והפגנות לא אלימות, יעוררו טינה באנשים שנגדן הן יוצאות. זה מובן מאליו. אבל משקיפים ניטרליים, שסובלים בעל כורחם מהשיבושים שהמחאה גורמת, עלולים להגיב גם כן בעוינות ובחוסר הבנה. תנועות Occupy, למשל, ספגו ביקורת רבה על היותן מטרד ציבורי.

מחאה בישיבה המונית, נגד דיכוי בסין. סן פרנסיסקו, 2008. תצלום: תומס הוק

תנועות מצליחות מנסות למזער את ההשלכות השליליות האלה על-ידי הימנעות מאלימות. כפי שכתב ניבור, התנועות הלא אלימות האלה מפגינות רצון טוב כלפי יריביהן כאשר הן "סופגות יתר נזק משהן גורמות". המשמעת של המפגינים מעידה על תכלית מוסרית עמוקה יותר מאשר שנאה ושאפתנות אנוכית. השילוב בין רצון טוב להדחקת האיבה האישית מרכך את התנגדותם של היריבים. באופן אידיאלי, הריכוך הזה עוזר למפגינים לפרוץ את העמדות המבוצרות של מתנגדיהם, אך ברוב המקרים הוא עוזר בעיקר לגייס את תמיכתם של בני ברית פוטנציאליים, משקיפים ניטרליים והקהל הרחב. כשהמוחים מפגינים משמעת בלבושם ובהתנהגותם, הם מבטלים את הביקורת שמציגה אותם כפושעים וכאויבי הסדר. ההאשמות של מתנגדיהם מתגלות כעת כטענות בלתי רציונליות ובלתי הוגנות. משמעת ואיפוק בקרב מפגינים מסוגלים להפחית את העוינות ולעזור לציבור לראות מעבר לטיעונים השטחיים ולרדת לעומק הסוגיות העקרוניות.

סגנון המחאה של גנדי וקינג התבסס על הדחקת השנאה והכעס. הם לא טענו שכעס אינו תגובה מוצדקת לחוויית הדיכוי, אבל הם הבינו, כפי שכתב ניבור, שאין זה "חכם מבחינה מוסרית ופוליטית" להציב את הטינה בחזית הפעולה הפוליטית. טינה, כעס ותרעומת מעוררים את האגו של היריבים ומגבירים את העוינות שלהם, וברוב המקרים הם גורמים לניכור בקרב צדדים ניטרליים. לפי ניבור, זו הסיבה ש"כאשר אנו מטהרים את האגו מן השנאה, הוא הופך לאמצעי טהור יותר להשגת צדק".

תולדות הפוליטיקה של האי-אלימות מוכיחות כי לפעולה המונית מתואמת יש כוח אדיר לחולל שינוי. הן מלמדות גם שכוח לבדו אינו אמצעי להשגת תמימות דעים או להבטחת ניצחון פוליטי. יתר על כן, חוקרות מדע המדינה מריה סטפן ואריקה צ'נוֹוֶת' הראו בספרן זוכה הפרסים Why Civil Resistance Works (ראה אור ב-2011) שפעולה קולקטיבית לא אלימה היא יעילה במיוחד נגד ממשלות רודניות. בכך הן ניפצו את ההנחה המקובלת שאי-אלימות היא אסטרטגיה המתאימה רק למאבק במשטרים ליברליים.

בה בעת, ייתכן כי ממצאים אלה מעידים גם על מגבלותיה של גישת האי-אלימות ככוח קולקטיבי. אמנם מחאות לא אלימות מסוגלות להפיל משטרים, אך פחות ברור כיצד הן מסוגלות לסייע לדמוקרטיות הצעירות שקמות על חורבותיהם. עליונותם המספרית של מתנגדי השלטון עלולה להפוך לעריצות הרוב. למרבה האירוניה, מחאה לא אלימה עלולה להיתקל במשוכות רבות יותר דווקא במסגרת דמוקרטית. הלגיטימיות הרודנית התגלתה כהעמדת פנים שניתן לחשוף בקלות באמצעות טקטיקות לא אלימות של שיבוש והתרסה. אך באופן מפתיע, הציבור הדמוקרטי חש עוינות רבה כלפי טקטיקות מסוג זה. דמוקרטיה, בהגדרה, מספקת לאזרחים ערוצים מוסדיים להבעת התנגדות ויצירת שינוי פוליטי. כאשר נדמה כי הערוצים והמוסדות האלה הם לגיטימיים, גם התקוממות לא אלימה נגד המשטר נראית לפתע כפעולה קיצונית המעוררת רגשות עזים בשני הקטבים.

למשמעת יש תפקיד מועיל בשני המקרים האלה. פעולה ממושמעת השואפת לשכנע את הציבור לשנות את תפיסותיו, עשויה למתן את הנזק הכפוי של המחאה הקולקטיבית ולרכך את התגובות השליליות כלפיה. פוליטיקה דמוקרטית מוּנעת על-ידי דינמיקות של תשוקה וכוח. מאבק גלוי ומתמשך על שליטה מוליד שנאה, אנטגוניזם וקיטוב. הסבל שחווים המשתתפים במחאה לא אלימה מאפשר להם להתגבר על התופעות האלה ולנווט בין המכשולים השונים בדרך לשינוי תפיסות הציבור. החזרת הסבל והמשמעת, קרי האלמנטים האבודים שעמדו בלב ההתנגדות הלא אלימה של המאה ה-20, היא המפתח להצלחתה של ההתנגדות הלא אלימה במאה ה-21.

קרונה מנטנה (Karuna Mantena) היא מרצה למדעה המדינה בייל. ספרה האחרון הוא Alibis of Empire: Henry Maine and the Ends of Liberal Imperialism (ראה אור ב-2010).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

המאמר מובא לכם כחלק מיוזמה שלנו, "אלכסון קלאסיק", שמביאה מדי פעם דברים שפרסמנו בעבר, חשובים במיוחד, עבור עשרות אלפי קוראינו החדשים שאולי לא הכירו את האוצרות שצברנו ושלא נס ליחם.

המאמר התפרסם לראשונה ב"אלכסון" ב-15 ביוני 2016

Save

Save

Save

Save

Save

Save

Save

Save