היום סמים, מחר תרופות

מעטים האנשים ששינו את דעתם לגבי סמים מן הקצה אל הקצה כמו [הסופר הבריטי] אלדוס האקסלי. הוא נולד ב־1894 למשפחה אנגליה ממעמד גבוה, ובראשית המאה העשרים ראה כיצד מתנהלת "המלחמה בסמים", שבמסגרתה נאסר בתוך כמה שנים השימוש בשני חומרים נרקוטיים פופולריים מאוד: קוקאין, שנמכר על ידי חברת התרופות הגרמנית מֶרְק כטיפול להתמכרות במורפין, והרואין, שנמכר לאותה מטרה על ידי חברת התרופות הגרמנית באייר.

התזמון של צמד האיסורים האלה לא היה מקרי. לפני מלחמת העולם הראשונה הפיצו הפוליטיקאים והעיתונים היסטריה בנוגע ל"מסוממים", שהתמכרותם לקוקאין, הרואין ואמפטמינים מסוימים הוכיחה לכאורה שהם "השתעבדו להמצאה הגרמנית", כפי שכתב תום מצגר (Thom Metzger) בספרו The Birth of Heroin and the Demonization of the Dope Fiend (משנת 1998).

בשנים שבין מלחמות העולם הלכה והתפשטה הרטוריקה של האאוגניקה – הן אצל אדולף היטלר והן אצל אחיו הבכור של האקסלי, ג'וליאן, שהיה המנהל הראשון של אונסק"ו בפריז וחסיד אאוגניקה ידוע לשמצה – והאקסלי החל לדמיין כיצד גופים ממשלתיים עלולים להשתמש בסמים ככלי זדוני לחיזוק השלטון הדיקטטורי. בספרו של האקסלי "עולם חדש מופלא" (משנת 1932), הסם "סוֹמָא" מחולק לציבור כדי לטמטם אותו לכדי אושר וסיפוק ("יש בו כל היתרונות של הנצרות והאלכוהול; אין בו גם אחת ממגרעותיהם", כתב האקסלי [בתרגום מאיר ויזלטיר] ובספר גם מוזכר מֶסְקָלין (שבאותו זמן האקסלי טרם התנסה בו, אך אין ספק שהוא התנגד לו), שהופך את הדמות לינדה לטיפשה הסובלת מהקאות.

מסקלין, סם הזיות מוכר מימי קדם וטבעי לגמרי. תצלום: Prettydrugthings

"הדיקטטורות של מחר יגזלו מאנשים את חירותם, אך בתמורה יתנו להם אושר. ואף שהאושר הזה הוא תוצר של חומרים כימיים, הוא יהיה אמיתי לגמרי מבחינת החוויה הסובייקטיבית", כתב בהמשך האקסלי במגזין סאטרדיי איבנינג פוסט. "החתירה לאושר היא מזכויותיו המסורתיות של האדם, אך למרבה הצער, ייתכן שהשגת האושר אינה עולה בקנה אחד עם זכות אחרת – חירות". הסמים הקשים היו קשורים הדוקות לעמדתו הפוליטית של האקסלי בתחילת דרכו, ובעיני הפוליטיקאים והעיתונים המובילים, התמיכה בקוקאין ובהרואין הייתה שקולה במובנים רבים לתמיכה בגרמניה הנאצית.

אבל אז, בערב חג המולד 1955 – 23 שנה אחרי פרסום "עולם חדש מופלא" – נטל האקסלי לראשונה אל־אס־די, והכול השתנה. הוא אהב את זה נורא. הסם נתן לו את ההשראה לכתוב את "עדן ושאול" (1956), והוא הכיר את הסם לטימותי לירי, שפעל רבות להכרה ביתרונותיהם הטיפוליים של סמים משנֵי תודעה. בסופו של דבר האקסלי צידד בפוליטיקה ההיפית של לירי – שעמדה בסתירה מוחלט לאידיאולוגיה שביסוד הקמפיין הנשיאותי של ריצ'רד ניקסון ומלחמת וייטנאם – וזאת, בין היתר, בזכות התנסויותיו החיוביות עם סמים מסוג זה.

ברומן "אי" (1962), הדמויות של האקסלי חיות באוטופיה (לעומת הדיסטופיה של "עולם חדש מופלא") וזוכות בשלוות נפש והבנה באמצעות נטילת חומרים פסיכואקטיביים. ב"עולם חדש מופלא" חומרים אלה הם אמצעי לשליטה פוליטית, ואילו ב"אי" הם תרופה.

מדוע סמים שנחשבים מתועבים בתקופה נתונה, מתקבלים אחר כך בחום על ידי אינטלקטואלים ואנשי תרבות חשובים?

מה מסביר את השינוי בהשקפתו של האקסלי, שבתחילה ראה בסמים כלי דיקטטורי ובהמשך כלי לבריחה מדיכוי פוליטי-תרבותי? ואפשר גם להרחיב את השאלה: מדוע סמים שנחשבים מתועבים בתקופה נתונה, מתקבלים אחר כך בחום על ידי אינטלקטואלים ואנשי תרבות חשובים? מדוע נדמה שאופנת הסמים משתנה מדי עשור – מדוע סמים פופולריים כמו קוקאין יכולים להיעלם כמעט לחלוטין ואז לצוץ שוב עשרות שנים אחר כך? ומעל לכול, כיצד הסמים משמשים לביצור גבולות תרבותיים או לפריצתם? התשובות לשאלות האלה משפיעות כמעט על כל היבטי ההיסטוריה המודרנית.

השימוש בחומרים פסיכואקטיביים פותח בפנינו צוהר יעיל להפליא להבנת התרבויות שאנו חיים בהן. במהלך המאה האחרונה, חלו תנודות בפופולריות של סמים מסוימים – בשנות העשרים והשלושים שלטו הקוקאין וההרואין, בשנות החמישים והשישים שלטו האל־אס־די והברביטורטים, בשנות השמונים האקסטזי וגם (שוב) הקוקאין, וכיום פופולריים חומרים מעצימי תודעה ופרודוקטיביות כמו אדרל, מודפיניל ובני דודם הקשים יותר. ואם ללמוד מהתהליך שעבר האקסלי, הרי שהחומרים הפסיכואקטיביים שאנו משתמשים בהם בכל תקופה, הם נגזרות של התרבות של אותה תקופה. אנו משתמשים בסמים – ממציאים סמים – שהולמים את צורכי התקופה.

אמנות רחוב בהשפעה פסיכודלית, מיאמי. תצלום: ריצ'רד כריסטיאן קינג

הסמים שליוו את תרבותנו במאה החולפת גם שופכים אור על תשוקותיו הגדולות ביותר של כל דור ועל החוסרים שכל דור מזהה בעצמו. הסמים של כל עידן מצביעים על שאלה תרבותית המבקשת מענה, בין שמדובר בצמא להתעלות רוחנית, בצמא לפרודוקטיביות, לכיף, למצוינות או לחירות. וכך משמשים לנו הסמים כבבואה של כמיהותינו וליקויינו הכמוסים ביותר, התחושות היסודיות שבוראות את התרבות שאנו חיים בה.

ברצוני להבהיר שהחקירה ההיסטורית הזאת עוסקת בעיקר בסמים פסיכואקטיביים. זוהי משפחה גדולה של סמים הכוללת אל־אס־די, קוקאין, הרואין, אקסטזי, ברביטורטים, נוגדי חרדה, אופיאטים, אדרל וכו', אבל לא נוגדי דלקות כמו איבופרופן (אדוויל) או משככי כאבים כמו פרצטמול (אקמול ודומיו). החומרים בקבוצה האחרונה אינם משנים את המצב התודעתי, ולכן הם אינם רלוונטיים לניתוח סוציו-תרבותי.

סמים פסיכואקטיביים חוצים גבולות של משפט (אם חומר מסוים אינו חוקי, אין פירוש שהוא אינו בעל חשיבות מרכזית בתרבות) ומעמד (סם שמשמש את המעמד הנמוך אינו פחות חשוב תרבותית מהסמים המועדפים על המעמדות גבוהים, אף שלרוב יש תיעוד רב יותר לשימוש בסמים מהקבוצה השנייה ולכן הם נחשבים בדיעבד לבעלי "חשיבות תרבותית רבה יותר"). לבסוף, הסמים שבהם אעסוק כאן משמשים גם למטרות טיפוליות, למטרות רפואיות וגם למטרות של פנאי.

שובוֹ של הקוקאין בשנות השמונים נבע הפעם מהנטייה החברתית ההפוכה לגמרי – קונפורמיות הדוקה לתכתיבים של שוק ההון והמניות, ששיקפו את פריחת האנוכיות היזמית בעידן של רייגן ותאצ'ר

כדי להבין כיצד אנו יוצרים ומפיצים סמים שתואמים את התרבות שלנו, נפנה תחילה לקוקאין. הסם הזה, שהיה זמין מאוד החל ממפנה המאה העשרים, הוצא לחוק ב־1920 כשהתקבל בבריטניה "חוק החומרים המסוכנים" (וכשהתקבל חוק ייבוא וייצוא החומרים הנרקוטיים בארה"ב ב־1922). הפופולריות הראשונית של קוקאין בסוף המאה התשע־עשרה נבעה בין היתר מ"השפעותיו האוּפוריות החזקות", לפי סטיוארט ולטון (Walton), "תיאורטיקן השיכרון" ומחבר הספר Out of It: A Cultural History of Intoxication (משנת 2001). ולטון אמר לי שהקוקאין "עזר להוליד תרבות של ההתנגדות תרבותית לנורמות הוויקטוריאניות, של נטישת הנימוסים הקפדניים והחלפתם בליברטריאניזם חברתי חדש ומתירני בתקופת ה'יוגנדשטיל' והתחזקות הפוליטיקה הסוציאל-דמוקרטית".

כשהמוסרנות הוויקטוריאנית התרסקה, הליבטריאניזם החברתי הפך לאופנתי והחילוניות פרחה בתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה, יצא הקוקאין מהאופנה בתרבות האירופית-אמריקנית הלבנה. אבל בשנות השמונים חזר הקוקאין כדי לתת מענה לשאלות תרבותיות חדשות. כפי שוולטון הסביר לי: "שובוֹ [של הקוקאין] בשנות השמונים נבע הפעם מהנטייה החברתית ההפוכה לגמרי – קונפורמיות הדוקה לתכתיבים של שוק ההון והמניות, ששיקפו את פריחת האנוכיות היזמית בעידן של רייגן ותאצ'ר".

האמין בקוקאין במשך שנים וגם נעזר בו נגד מיגרנות ודיכאון: זיגמונד פרויד (1921), דיוקן מאת מקס הלברשטדט. תצלום: ויקיפדיה

מקרה נוסף שבו סמים מסוימים נתנו תשובות לשאלות (או בעיות) תרבותיות, הוא התמכרותן של נשים באמריקה הפרברית של שנות החמישים לברביטורטים. זאת הייתה אוכלוסייה הכלואה בתוך תרבות קודרת ודכאנית, שנודעה מאז לשמצה בזכות כתביהם של ריצ'רד ייטס ובטי פרידן. כפי שכתבה פרידן בספרה "המסתורין הנשי" (1963), הייתה ציפייה שלנשים האלה לא תהיה שום "מחויבות מחוץ לבית", ושהן "ימצאו את סיפוקן רק בפסיביות מינית, שליטה גברית, ואהבה אימהית מטפחת". הן היו מתוסכלות, מדוכאות ונוירוטיות, והן סיממו את עצמן בברביטורטים כדי לעמוד בנורמות שהן עדיין לא מצאו כוח להתמרד נגדן. ברומן "עמק הבובות" מאת ג'קלין סוזן (1966), שלוש הדמויות הראשיות מגיעות למצב מסוכן, שבו ללא ממריצים, ללא נוגדי דיכאון וללא כדורי שינה – ה"בובות" שלהן – הן אינן מצליחות להתמודד עם החלטות אישיות ובייחוד עם הגבולות הסוציו-תרבותיים.

כשסמים אינם מצליחים לתת מענה מלא לשאלות תרבותיות רווחות, צצים סמים אחרים, שלפעמים נדמה שאינם רלוונטיים כלל למצב הקיים, ומתגלים כפתרונות אפשריים

אבל תרופות המרשם האלה לא הפכו לפתרון הגורף והמיוחל. וכשסמים אינם מצליחים לתת מענה מלא לשאלות תרבותיות רווחות – ובמקרה זה, כיצד נשות הפרברים של ארה"ב יצליחו לברוח מהקהות המשתקת שאפיינה לעתים קרובות את חייהן – צצים סמים אחרים, שלפעמים נדמה שאינם רלוונטיים כלל למצב הקיים, ומתגלים כפתרונות אפשריים.

ג'ודי בלבן (Balaban) התחילה להשתמש באל־אס־די בשנות החמישים כשהייתה רק בת עשרים ומשהו, תחת פיקוח רופא. היו לה לכאורה חיים מושלמים: היא הייתה בתו של הנשיא העשיר והמכובד של סרטי פרמאונט, ברני בלבן, והיו לה שתי בנות, בית גדול בלוס אנג'לס ובעל שהיה סוכן שחקנים מצליח, שייצג את ידידיו מרלון ברנדו, גרגורי פק ומרילין מונרו. גרייס קלי הייתה מחברותיה הקרובות, והיא הייתה שושבינה בחתונתה המלכותית במונקו. ודאי נראה לה מטורף להודות, שמתחת לעטיפה הנוצצת הזאת היא חשה אי שביעות רצון עמוקה מחייה. וחברותיה העשירות חשו כמוה. פולי ברגן, לינדה לוסון, מריון מרשל – כולן היו שחקניות הנשואות לסוכנים או לבמאים מפורסמים – התלוננו גם כן על אי שביעות רצון מהותית מהחיים.

בלבן, ברגן, לוסון ומרשל, סבלו כולן ממיעוט האפשרויות למימוש עצמי, ציפיות תרבותיות נוקשות, ואופק קודר למדי ואפוף בעננה של נוגדי דיכאון, ולכן הן החלו לעבור טיפולים באל־אס־די. ברגן אמרה לבלבן בכתבה ב"ואניטי פייר" ב־2010: "רציתי להיות אדם, לא תדמית". בלבן כתבה שהאל־אס־די שימש כמעין "שרביט קסמים". הוא היה "סם תשובה" לבעיות הבוערות בה, יעיל הרבה יותר מנוגדי הדיכאון. רבות מחברותיה של בלבן – נשים שהתרבות השלטת גזלה מהן את כוחן – חשו כמוה: בין 1950 ל־1965 דווח על 40 אלף בני אדם שטופלו באל־אס־די. זה היה חוקי, אבל לא מבוקר, וכמעט כל מי שהשתמש בסם הילל את יעילותו.

האל־אס־די מילא צרכים בלתי מסופקים, ולא רק בנפשן של עקרות בית פרבריות אלא גם אצל גברים הומואים או מבולבלים מינית. גם השחקן קארי גרנט – שבמשך שנים מספר היה שותפו לדירה של רנדולף סקוט הנאה, והיה נשוי לחמש שנים שונות למשך חמש שנים בממוצע (לעתים בזמן שגר עם סקוט) – מצא שחרור בטיפולי אל־אס־די. קריירת הקולנוע של גרנט הייתה מתרסקת אילו נודע בציבור כהומו; כמו נשות פרברים רבות בתקופתו, האל־אס־די העניק לו ערוץ בריחה חיוני, שבאמצעותו הוא ביצע סובלימציה לייסורים המיניים שלו. "רציתי להיפטר מכל הצביעויות", אמר באופן מרומז למדי בריאיון ב־1959. אחרי יותר מעשרה טיפולי אל־אס־די אצל הפסיכיאטר שלו, הודה גרנט: "סוף סוף אני קרוב לאושר".

נטילת אל אס די: תרבות, סיכוי לריפוי וגם פתח לסבל. תצלום: סלי דוויד

אבל לפעמים, במקום למצוא סמים שנותנים מענה לבעיות תרבותיות, יש מי שמייצר בעיות תרבותיות כדי למכור סמים קיימים.

זמינותן של הריטלין והאדרל, התרופות הפופולריות ביותר לטיפול בהפרעת קשב וריכוז (ADHD), הובילה לעלייה משמעותית באבחנות ההפרעה: בין 2003 ל־2011, הייתה עלייה של 43 אחוז במספר תלמידי בית הספר האמריקנים שאובחנו עם הפרעת קשב וריכוז. לא סביר שבשמונה השנים האלה התרחשה עלייה אדירה בשיעורי הפרעת הקשב אצל תלמידים אמריקנים – מה שכן סביר הוא, שנוכחות הריטלין והאדרל בחיינו גברה, השיווק שלהן נעשה מתוחכם יותר, ושני הדברים האלה יחד הובילו לעלייה במספר האבחנות.

בספרה "לפתוח את התיבה של סקינר" (משנת 2004), מדווחת לורן סלייטר (Slater) על עלייה משמעותית באבחנות הדיכאון, הפוסט טראומה והפרעת הקשב והריכוז במאה העשרים ואחת. היא מסבירה שהעלייה והירידה של אחדות מהאבחנות קשורה לאופן שבו הציבור תופש את הבעיות האלה, אך בנוסף לכך, יש רופאים שמדביקים לאנשים את התוויות האלה בלי להתעמק מספיק בקריטריונים של ה־DSM, מדריך האבחנות הפסיכיאטרי האמריקני.

יצרניות התרופות של ימינו מטפחות תרבות שבה אנשים נתפשים כפחות קשובים ויותר מדוכאים, כדי למכור את התרופות שייתנו מענה לבעיות שהן עצמן מייצרות

במילים אחרות, יצרניות התרופות של ימינו מטפחות תרבות שבה אנשים נתפשים כפחות קשובים ויותר מדוכאים, כדי למכור את התרופות שייתנו מענה לבעיות שהן עצמן מייצרות.

דומה לכך המקרה של טיפול הורמונלי חלופי, שנועד להקל את אי הנוחות המגיעה עם הפסקת הווסת, ושבמסגרתו נהגו להזריק לנשים אסטרוגנים ולפעמים פרוגסטרון כדי להעלות באופן מלאכותי את רמות ההורמונים שלהן. כיום הגדרתו של הטיפול הזה הורחבה, וכעת הוא כולל גם טיפולים לטרנסג'נדרים ואף בטיפולי החלפת אנדרוגן, העשויים, באופן תיאורטי, להאט את ההזדקנות הגברית. השאיפה להמשיך להרחיב ללא הרף את השימושים השונים של התרופות ולהגביר את הצורך בהן, מלמדת על האופן שבו תרבות נוצרת (ומועצמת) על ידי הסמים והתרופות הזמינים בה.

ברור לגמרי שזהו ערוץ דו־כיווני. שאלות תרבותיות יכולות להגדיל את הפופולריות של חומרים מסוימים, אבל לעתים חומרים פופולריים הם שמעצבים את התרבות שלנו. מפריחת תרבות הרֶייב בחסות האקסטזי ועד פריחתה של תרבות הפרודוקטיביות בחסות תרופות שנועדו במקור להקל על ליקויי קשב וליקויים קוגניטיביים – בכל המקרים האלה ניכרת הסימביוזה בין הכימיקלים לתרבות.

אז ראינו שסמים נותנים מענה לשאלות תרבויות וגם מולידים תרבויות חדשות, אבל מה שאינו ברור הוא מדוע קורה האחד ולא האחר. אם האקסטזי יוצר את תרבות הרייב, האם זה אומר שהוא גם נותן "מענה" לשאלה תרבותית? או שמא האקסטזי פשוט "שם", ותרבות הרייב פורחת סביבו? גבולות הסיבתיות מיטשטשים בקלות.

בעיה דומה קיימת במדעי האדם, שבהם קשה להפליא לסווג סוגים שונים של אנשים, כי ברגע שמתחילים לייחס תכונות לקבוצות, אנשים משתנים וחורגים מגבולות הפרמטרים שייחסנו להם בהתחלה. פילוסוף המדע איאן האקינג (Hacking) טבע מונח לתיאור התופעה הזאת: אפקט המשוב (looping effect): אנשים הם מטרות נעות, כי החקירות שלנו פועלות עליהם ומשנות אותם", כתב האקינג בלונדון ריוויו אוף בוקס. "ומכיוון שהם משתנים, הם כבר אינם האנשים שהיו".

זה נכון גם לקשר בין סמים ותרבות. "בכל פעם שממציאים סם שפועל על מוחם ותודעתם של המשתמשים, הוא משנה את מושא המחקר: האנשים המשתמשים בו", אומר הנרי קאוולס (Cowles), מרצה להיסטוריה של הרפואה באוניברסיטת ייל. לפי הניתוח הזה, הטענה שסמים יוצרים תרבות היא אכן נכונה במידת מה – אבל באותה מידה גם תרבויות עשויות להשתנות ולהשאיר חללים ריקים של תשוקות בלתי ממומשות ושאלות ללא תשובות, שלפעמים דווקא הסמים יכולים לתת להן מענה.

נחזור למקרה של עקרות הבית האמריקניות המכורות לברביטורטים וחומרים אחרים. הטיעון הסיבתי השגרתי שהזכרתי כאן הוא שהתרבות דיכאה אותן, שהיו להן רק מעט חירויות, ולכן הן פנו לסמים כדרך להתגבר על האנומיה שלהן: אל־אס־די, ובהמשך נוגדי דיכאון אחרים, שימשו כ"סמי תשובה" לקודים התרבותיים הנוקשים, וכאמצעי לשיכוך הכאב הרגשי. אבל לטענת קאוולס, אפשר לומר באותה מידה ש"את הסמים האלה פיתחו מתוך מחשבה על קבוצות מסוימות, ובסופו של דבר הם יוצרים סוג חדש של עקרת בית, או סוג חדש של אשת קריירה, שמסממת את עצמה כדי לשמר את אורח החיים הזה". בקיצור, אומר קאוולס: "דמות עקרת הבית המדוכאת נולדה רק מפני שנשים קיבלו את האפשרות לסמם את עצמן באופן הזה".

הסמים מתווים ומבצרים גבולות תרבותיים וגם מי שאינו משתמש בסמים הפופולריים האלה פוגש בהשלכותיהם התרבותיות

הסבר זה מציב את הסמים במרכז ההיסטוריה התרבותית של המאה החולפת, וזאת מסיבה פשוטה: אם הסמים מתווים ומבצרים גבולות תרבותיים, אזי הם ומפתחיהם יכולים ליצור דמוגרפיות סוציו-תרבותיות שלמות (כמו "עקרת הבית המדוכאת", או "סוחר הבורסה ההדוניסט וחובב הקוקאין"). חשוב לציין שיצירה זו של קטגוריות תרבותיות משפיעה על חייהם של כל בני האדם. כלומר, גם מי שאינו משתמש בסמים הפופולריים האלה פוגש בהשלכותיהם התרבותיות. זהו קשר סיבתי מטושטש למדי, ואף על פי כן ברור לגמרי שהוא דו־כיווני: הסמים נותנים מענה לשאלות תרבותיות קיימות, אך משמשים גם כמוקד שסביבו נוצרות תרבויות חדשות.

אם נפנה לתרבות של ימינו, נראה שאחת השאלות הגדולות ביותר, אם לא הגדולה מכל השאלות, שהסמים נותנים לה מענה, היא שאלת הריכוז והפרודוקטיביות – תולדה של "כלכלת הקשב" המודרנית, מונח שטבע הכלכלן חתן פרס נובל הרברט אלכסנדר סיימון.

יש כל מיני ניסיונות לתת מענה לשאלה התרבותית הזאת: השימוש במודיפיניל, שמיועד לטיפול בנרקולפסיה אך מתגלגל גם לידיהם של מי שרוצים להישאר ערים ולעבוד זמן רב יותר; או ההתמכרות, מסיבות דומות, לשפע התרופות המיועדות לטיפול בבעיות קשב, כמו אדרל וריטלין, חומרים הנמצאים בשימוש נרחב. בסקר שפרסם כתב העת Nature ב־2008, אחד מכל חמישה משיבים אמר שהוא התנסה בסמים מגבירי תודעה בשלב כלשהו בחייו. ולפי סקר לא רשמי שהתפרסם באתר The Tab ב־2015, שיעורי ההתמכרות הגבוהים ביותר הם במוסדות האקדמיים ההישגיים ביותר: סטודנטים באוקספורד עושים שימוש מופרז במגבירי תודעה’ יותר מסטודנטים בכל אוניברסיטה אחרת בבריטניה.

החומרים מגבירי התודעה האלה "מסווים את הבנאליות של העבודה במובן כפול", אומר ולטון. "הם מפתים את המשתמשים לצלול למצב שבו הדעת מוסחת ומרוגשת, ובה בעת משכנעים אותם שהצלחתם בעבודה היא שמחוללת את התרוממות הרוח הזאת".

כלומר, לא זאת בלבד שהסמים המודרניים מרתקים אנשים לעבודה והופכים אותם לפרודוקטיביים יותר, אלא שהם גם מחזקים את הקשר בין הערך הרגשי והאושר לעבודה. כך הסמים מאששים את חשיבותה של העבודה ומייצרים הצדקה לכל הזמן ומהמאמץ שהושקע בה. הם נותנים "מענה" לציווי התרבותי הדורש מאיתנו עוד עבודה ועוד פרודוקטיביות, וזאת בשתי דרכים: הם עוזרים לנו להתרכז ולשמור על ערוּת, וגם גם מפחיתים את אומללותנו.

העיקר להמשיך לתפקד: עניין של תחזוקה. תצלום: ADHD och ADD

הצד השני של המטבע התרבותי הזה, הוא הדרישה לעוד נוחות ועוד פנאי בחיי היומיום (לדוגמה, אוּבּר, וולט וכו'). את התשוקה הזאת אפשר להשביע באמצעות חוויות דמויות סמים שיעילותן מפוקפקת, כמו "טונים בינוראלים" (Binaural beats) ועוד צלילים וחומרים משני תודעה שזמינים ברשת (הטונים הבינוראלים הם מלודיות שאמורות להכניס את המאזינים ל"מצבים תודעתיים לא רגילים"). אבל אם הסמים של ימינו משמשים בעיקר כמענה לצרכים תרבותיים הנובעים מכלכלת הקשב – ריכוז ופרודוקטיביות, פנאי ונוחות – אזי הם גם משנים את מהותה של חוויית העצמי.

תרופות לטווח קצר המטפלות בבעיות ממוקדות התחלפו בתרופות "תחזוקה" כמו נוגדי דיכאון ונוגדי חרדה שיש ליטול לנצח

מה שמלמד יותר מכול על השינוי בתפישת העצמי, הוא האופן שבו אנו נוטלים את החומרים האלה. תרופות לטווח קצר המטפלות בבעיות ממוקדות התחלפו בתרופות "תחזוקה" כמו נוגדי דיכאון ונוגדי חרדה שיש ליטול לנצח.

"זה שינוי גדול מהמודל הישן", אומר קאוולס. "פעם זה פעל כך: 'אני הנרי. יש לי מחלה כלשהי. כדור יעזור לי לחזור להיות הנרי, ואז אפסיק ליטול אותו'. ועכשיו זה כך: ׳אני הנרי רק כשאני על התרופות שלי׳. מאז 1980, שיעור האנשים שנוטלים תרופות תחזוקה ללא יעד סיום רק ממשיך לעלות עוד ועוד".

האם תרופות התחזוקה הן צעד ראשון בדרך לתרבות תרופתית שתוביל אותנו למצב פוסט־אנושי? אמנם, חומרים פסיכואקטיביים לא בהכרח משנים באופן יסודי את מי שאנחנו – כפי שיודעים כל מי שנוטלים נוגדי דיכאון ותרופות נוירולוגיות אחרות באופן יומיומי – אבל יש תחושה מעוננת, או קהות, שמתחילה להגדיר מחדש את החוויות הבסיסיות ביותר. כך קורה שלהיות עצמי פירושו להיות מסומם. וסביר להניח שעתיד הסמים יהיה התפתחות של המצב הזה.

רייב ספוג סמים: תרבות ואורח חיים. תצלום: כריס לייפלט

לפעמים אנחנו רוצים לברוח מעצמנו, לפעמים לברוח מהחברה, לפעמים לברוח מהשעמום או מהעוני, אבל כך או כך, תמיד רצינו לברוח

כאן כדאי לעשות צעד לאחור. במהלך המאה הקודמת היה קשר הדוק בין תרבות לסמים, קשר של השפעה הדדית שגילם את הכיוונים התרבותיים שבהם רצו בני האדם לצעוד – מרד, כניעה, ואף חריגה מוחלטת ממערכות ומאילוצים. אם נתעמק בדרישות שלנו מהסמים ומהתרופות של ימינו, ושל העתיד, נבין אילו שאלות תרבותיות אנחנו רוצים לפצח. "יכול מאוד להיות שהמודל המסורתי של חומרים שעושים משהו אקטיבי למשתמש הפסיבי", אומר ולטון, "יתחלף במודל של חומרים שנותנים למשתמשים את האפשרות להיות משהו שונה לחלוטין".

התופעה הזאת – חומרים פסיכואקטיביים המספקים בריחה מוחלטת מהעצמי – תצוץ בוודאי בצורה כזאת או אחרת בעוד זמן לא רב, ותביא עמה יבול חדש של שאלות תרבותיות, שאולי גם הן, בתורן, יקבלו מענה מחומרים פסיכואקטיביים אחרים.

דפוסי השימוש בסמים במאה החולפת מקנים לנו תובנות מדויקות להפליא בנוגע לנתחים נרחבים מן ההיסטוריה התרבותית, שכן רבים מאיתנו – מבנקאים בוול סטריט ועקרות בית מדוכאות ועד סטודנטים ודמויות ספרותיות – נוטלים סמים שמשקפים את התשוקות שלנו ונותנים מענה לבעיות תרבותיות. אבל הסמים משקפים מאז ומתמיד אמת פשוטה ויציבה יותר: לפעמים אנחנו רוצים לברוח מעצמנו, לפעמים לברוח מהחברה, לפעמים לברוח מהשעמום או מהעוני, אבל כך או כך, תמיד רצינו לברוח. בעבר הייתה התשוקה הזאת זמנית – לטעון את המצברים, למצוא מרחב שבו אנו מתרחקים מהחוויות שלנו ומהדרישות שהחיים מציבים לנו. אבל לאחרונה, אנו משתמשים בסמים כדי לברוח בריחה ממושכת יותר, יסודית יותר, קיומית – והתשוקה הזאת קרובה מאוד לחיסול עצמי.

קודי דליסטרטי (Delistraty) הוא כותב והיסטוריון שגר בניו יורק ובפריז. הוא כותב על ספרות, פסיכולוגיה ובני אדם מעניינים. כתבותיו הופיע בניו יורק טיימס, בניו יורקר, באטלנטיק ועוד.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: טשטוש, הזיה, זהות והתפצלות. תצלום: פאבל סבמנסקי, unsplash.com