היטלר והמוסלמים

ב-1941, אנתרופולוג מאוניברסיטת הרווארד בשם קרלטון ס' קוּן נסע למרוקו, לכאורה כדי לערוך מחקר שטח, אך משימתו האמיתית הייתה להבריח כלי נשק למורדים מתנגדי-גרמניה הנאצית החיים בהרי האטלס. הוא נשלח מטעם המשרד לשירותים אסטרטגיים, קודמו של ה-CIA מתקופת מלחמת העולם השנייה. בשנה שלאחר מכן, כשארצות הברית התכוננה לפלוש לצפון אפריקה, ניסחו קון ועמיתו מהמשרד גורדון בראון עלוני תעמולה שנועדו לרכך את ההתנגדות המקומית לנחילי החיילים האמריקאים שבדרך. הם החליטו בסופו של דבר להשתמש בביטוי דתי: "השבח לאל האחד היחיד... חיילי הקודש האמריקאים הגיעו... להשתתף בג'יהאד החירות הגדול". על העלון היה חתום "רוזוולט".

גם להנהגת גרמניה הנאצית הייתה כוונה לא מגובשת לשלוח מסרים למוסלמים בצפון אפריקה. בתוך הרייך השלישי היה היינריך הימלר התומך העיקרי בשימוש באסלאם כחלק מאסטרטגיית המלחמה. באביב 1943, בשעה שצבאו של פלדמרשל ארווין רומל עמד על סף תבוסה בצפון אפריקה, ביקש הימלר מהמשרד הראשי לביטחון הרייך "למצוא אילו פסוקים מספקים למוסלמים את הבסיס לחשוב שהקוראן מנבא את עלייתו של הפיהרר ומעניק לו את האישור להשלים את עבודת הנביא".

ארנסט קלטנברונר מהמשרד הראשי ענה, למרבה האכזבה, שאין בקוראן פסוקים התואמים טענה כזו, אבל הציע להציג את היטלר כ"עיסא (ישו) השב לעולם בקץ הימים כפי שנחזה בקוראן ומביס את הענק, מלך היהודים דג'אל, בדומה לאביר ג'ורג'". בסופו של דבר, המשרד הדפיס מיליון עותקים של עלון בערבית המנסה לשכנע את הערבים המוסלמים לתמוך בגרמניה:

"הו ערבים, האם אתם רואים שזמנו של דג'אל הגיע? האם אתם מזהים אותו, את היהודי השמן והמתולתל שעובר על הכללים וגונב את אדמת הערבים?... הו ערבים, האם אתם מכירים את משרתו של האל? הוא [היטלר] כבר הופיע בעולם וכבר הפנה את חניתו לעבר דג'אל ובעלי בריתו... הוא יהרוג את דג'אל, כפי שנכתב, יחריב את נחלותיו וישליך את בעלי בריתו אל הגיהינום".

תעמולה כזו "אולי נראית מגוחכת כיום", כותב דייוויד מועתדל (Motadel) בספרו הנבון והמקיף “Islam and Nazi Germany’s War". ובכל זאת, צריך רק להביט בטקסטים המופרכים והמגושמים של עלוני התעמולה שהאמריקאים הצניחו באפגניסטאן לפני פלישתם למדינה ב-2001, או בעלונים הנאיביים לא פחות שהוצנחו בעיראק לפני הפלישה ב-2003, כדי להבין שהמערב ממשיך להיאחז בהשערות מופרכות לגבי הדרך המתאימה לגיוס תמיכתן של אוכלוסיות מוסלמיות בזמן פעילות צבאית.

האסטרטגיה הגרמנית של גיוס מוסלמים ממשיכה להיות נושא בעל חשיבות מיוחדת גם היום, בין היתר מכיוון שהנאצים החלו לקדם את השמדת היהודים באותו זמן שבו חסידי הלאומיות הערבית בפלשתינה החלו להשתמש באנטישמיות לטובתם

במהלך מלחמת העולם השנייה השקיעו בעלות הברית ומדינות הציר משאבים רבים באסטרטגיות שמטרתן לזכות בתמיכת המוסלמים, אך שני הצדדים הצליחו בכך באופן חלקי וזמני בלבד. גם ההישגים הצנועים האלה הושגו רק בזכות התועלתיות הצינית של הכוחות האירופיים הפולשים והסתגלנות של האוכלוסיות המוסלמיות שנקרו בדרכם. הרי רבים מהמוסלמים שגרו באזורים שדרכם עברו חטיבות השריון הגרמניות, האיטלקיות או הבריטיות, תפסו את המלחמה כעימות בין כוחות קולוניאליים – כלומר מלחמה שמוטב להמתין בשקט לסיומה.

האסטרטגיה הגרמנית של גיוס מוסלמים ממשיכה להיות נושא בעל חשיבות מיוחדת גם היום, בין היתר מכיוון שהנאצים החלו לקדם את השמדת היהודים באותו זמן שבו חסידי הלאומיות הערבית בפלשתינה החלו להשתמש באנטישמיות לטובתם. אמין אל-חוסייני, לאומן ערבי שמונה על-ידי הבריטים לתפקיד המופתי של ירושלים, ושאותו מועתדל מכנה "דמות טווסית" ו"שונא יהודים נלהב", קיבל מקלט בברלין בסוף 1941. הוא נפגש עם היטלר ועבד עם התועמלנים הנאצים לאורך שאר המלחמה. המסרים הנאצים שמו דגש על כך שגרמניה תשחרר את המוסלמים מהקולוניאליזם הבריטי ומהאתאיזם הבולשביקי על-ידי חיסול השפעתם האדירה-כביכול של היהודים.

הטענות האלה התקבלו היטב אצל קהלים בפלשתינה ובעולם הערבי הרחב. אבל את מידת השפעתם של הנאצים על יחסם של הערבים לציונות אי אפשר למדוד, בעיקר מכיוון שמעורבותם של הנאצים בעולם הערבי הייתה קצרת ימים. "בסך הכול", מעריך מועתדל, "התעמולה הגרמנית כשלה". בסופו של דבר לחמו מוסלמים רבים למען בריטניה בצפון אפריקה וברחבי המזרח התיכון.

בחלק מהטריטוריות שכבשה גרמניה נאלצו המוסלמים לשקול כיצד עליהם לפעול לנוכח השואה המתהווה. באזורים בבלקן השתתפו חלק מהמוסלמים באלימות. היו שגנבו נחושת מגגותיהם של בתי כנסת נטושים. אחרים ניסו באומץ להגן על קורבנות פוטנציאליים בעת פוגרומים. מועתדל כותב כי "אי אפשר להכליל" לגבי יחסם של המוסלמים ליהודים ולצוענים, כי הוא "נע, כבכל מקום אחר, משיתוף פעולה וניצול המצב לשם עשיית רווח ועד לתחושות של אמפתיה ואף סולידריות כלפי הקורבנות". ספרו של מועתדל הוא אחד משני מחקרים חדשים המאירים את עינינו לגבי מעורבותה של גרמניה הנאצית במזרח התיכון ובעולם המוסלמי בכלל. השני, “Atatürk in the Nazi Imagination” מאת שטפן איריש (Ihrig), עמית במכון ון-ליר בירושלים, הוא תיאור מעמיק ומלא השראה של האופן שבו השפיעה הקמת תורכיה המודרנית על היטלר ואידיאולוגים נאצים אחרים; לדבריו, תורכיה סיפקה מודל של התנגדות מזוינת לחוזה ורסאי, וכן דוגמה מוחשית ללאומיות כוחנית במאה החדשה.

בחלק מהטריטוריות שכבשה גרמניה נאלצו המוסלמים לשקול כיצד עליהם לפעול לנוכח השואה המתהווה. באזורים בבלקן השתתפו חלק מהמוסלמים באלימות. היו שגנבו נחושת מגגותיהם של בתי כנסת נטושים. אחרים ניסו באומץ להגן על קורבנות פוטנציאליים

מועתדל ואיריש לא טוענים לקשר בין תחומי המחקר שלהם למצב הפוליטי הנוכחי במזרח התיכון. אפשר להבין זאת, לאור נושא עבודתם. ובכל זאת, כשהם נקראים בעיצומו של "ג'יהאד החירות הגדול" שמנהלת ארצות הברית בעיראק ובסוריה בניסיון לחסל את דאע"ש, שני הספרים האלה תורמים להבנת התהליכים הנוכחיים. מועתדל בייחוד מייצר תמונה של המשכיות באסטרטגיות של המערב בגיוס האסלאם בזמן מלחמה, או בשימוש באסלאם למטרות גיאופוליטיות – למעשה, אפשר לומר שזו היסטוריה של כישלון מתמשך.

מטרתו של איריש ב-“Atatürk in the Nazi Imagination” היא להבהיר שבמחשבה הפוליטית המוקדמת של היטלר, מייסד תורכיה המודרנית היה דמות שוות ערך למוסוליני. מוסטפא כמאל פאשה, שזכה לאחר מכן לכינוי אטאטורק, עסק בין היתר בטיהור המגוון אתני, שלתפיסת היטלר היה בדיוק הדבר שהחליש מבפנים את האימפריה העות'מאנית המתה. לפי איריש, לא רק שאפתנותו האישית של אטאטורק קסמה להיטלר; הרצח ההמוני המאורגן שביצעו התורכים בארמנים במהלך מלחמת העולם הראשונה – הידוע כיום בשם "רצח העם הארמני" – השפיע על צורת החשיבה של היטלר לגבי השמדת היהודים כבר בתחילת שנות ה-20. איריש מצטט מאמר שפורסם בכמה חלקים ב"היימטלנד", כתב עת נאצי רב השפעה. המאמר נכתב על-ידי האנס טרובסט, שלחם לצד הכמאליסטים במלחמת העצמאות של תורכיה:

"העלוקות והטפילים המוצצים את דמו של הלאום התורכי היו יוונים וארמנים. היה עלינו למגרם ולנטרלם; אחרת המאבק למען החירות היה מוטל בסכנה. אמצעים עדינים – כפי שמוכיחה ההיסטוריה – לא מתאימים במצבים כאלה... כמעט כל מי שגר באזורי הלחימה והגיע מרקע זר היה צריך למות; לפחות 500,000 חוסלו".

בתחילת דרכה של ההיסטוריוגרפיה הנאצית, כותב איריש, "ה'עובדה' שתורכיה החדשה הייתה מדינה טהורה, כיוון שבאנטוליה לא נותרו עוד יוונים או ארמנים, הוזכרה שוב ושוב, במאות מאמרים, טקסטים ונאומים". מובן שהשואה שחוללו הנאצים התרחשה בהקשר שונה ונבנתה על יסודות משלה; לא צריך לשים דגש מופרז על קודמתה הארמנית, ואכן איריש לא עושה זאת. ובכל זאת, מתועדת כאן דוגמה מהשלבים הראשונים של תיעוש הרציחות האתניות, שבמסגרתו מפעל השמדה אחד השפיע על אחר.

הרצח ההמוני המאורגן שביצעו התורכים בארמנים במהלך מלחמת העולם הראשונה – הידוע כיום בשם "רצח העם הארמני" – השפיע על צורת החשיבה של היטלר לגבי השמדת היהודים כבר בתחילת שנות ה-20

מבחינה פוליטית, הצלחתו של אטאטורק סיפקה מודל של התגברות על ההשפלה והכניעה שנכפו על המפסידות במלחמת העולם הראשונה בוורסאי. לא רק שאטאטורק עלה לשלטון בפעולה נועזת בשם הלאום התורכי, אלא שהוא אילץ את בירות אירופה לשנות את תנאי החוזה הכפוי. הדוגמה הזאת, לא פחות מהמצעד של מוסוליני על רומא בסוף 1922, העניקה השראה לפוטש הכושל של היטלר במינכן ב-1923. לאחר מכן, כשהעיד במשפטו, אמר היטלר שהלאומיות המטהרת של אטאטורק הביאה אותו לשלטון בצדק: "הישועה לא יכלה לבוא מהמרכז הרקוב, מקונסטנטינופול", אמר היטלר. "בדיוק כמו במקרה שלנו, העיר הייתה מזוהמת באנשים בינלאומיים, דמוקרטים-פציפיסטיים, שכבר לא היו מסוגלים לעשות את מה שהיה צריך לעשות. היא יכלה לבוא אך ורק מהאיכרים".

ספרו של איריש מאויר בקריקטורות פוליטיות מטרידות מעיתונים נאציים וויימאריים העוסקות בתורכיה. התמונות האלה ממחישות את הנקודה של איריש, כלומר שאי אפשר להטיל ספק בחשיבות ההשראה שהעניק אטאטורק לחוגים הנאציים. הן גם מזכירות לנו, כפי שטקסטים ארכיוניים לבדם לא מסוגלים לעשות, כמה אפל ומאיים נעשה הדמיון הפוליטי הגרמני בעקבות ורסאי. אטאטורק מת ב-1938, אבל היטלר המשיך להעריץ אותו עד ימיו האחרונים; הייתה לו פרוטומה אהובה של אטאטורק, שפוסלה על-ידי הפסל הנאצי יוזף תוראק.

המחקר של איריש מאשש את מסקנתו של מועתדל, שאמר כי הברית בין הנאצים לאסלאם הייתה אינסטרומנטלית בעיקרה, ולא אידיאולוגית. אטאטורק היה חילוני קנאי. הכתיבה הנאצית ששיבחה אותו על מיגור החולשות העות'מאניות תיארה את הדת האסלאמית כ"גורם מעכב גדול שחסם כל אפשרות לקדמה". אבל הקו התעמולתי הזה התנגש עם קו אחר: המוסלמים היו בעלי ברית טבעיים לגרמניה הנאצית כנגד היהודים, בריטניה וברית המועצות. את הסתירה הזו אפשר להסביר באמצעות שני גורמים, כפי שאפשר ללמוד מספרו של מועתדל. האחד הוא שהיטלר היה הוגה מבולבל להפליא. השני הוא שהשימוש של גרמניה הנאצית באסלאם לא נבע מאסטרטגיה מכוונת של היטלר אלא מהמורשת של גרמניה הקיסרית, שהשתמשה בג'יהאדיסטים חמושים כדי לערער את יריבותיה האירופאיות.

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה בחן המודיעין הגרמני כיצד לעורר מרידות אסלאמיות נגד בריטניה בהודו ובמצרים. בקונסטנטינופול, לבקשת הגרמנים, ניפק הסולטאן העות'מאני מהמט החמישי פתוות הקוראות לכל המוסלמים בעולם להתאחד כנגד מדינות ההסכמה

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה בחן המודיעין הגרמני כיצד לעורר מרידות אסלאמיות נגד בריטניה בהודו ובמצרים. בקונסטנטינופול, לבקשת הגרמנים, ניפק הסולטאן העות'מאני מהמט החמישי פתוות הקוראות לכל המוסלמים בעולם להתאחד כנגד מדינות ההסכמה. הסולטאן הבטיח שאלה שייפלו חלל במלחמה בבריטים יהיו לקדושים מהוללים. בברלין, לשכת המודיעין לענייני המזרח עשתה מאמצים רבים לעורר ג'יהאד בטריטוריות שבשליטת יריבותיה של גרמניה.

מקס פון אופנהיים, ראש הלשכה, התווה את הקמפיין במאמר בן 136 עמודים בשם "תזכיר בנושא עידוד מהפכה בטריטוריות האסלאמיות של אויבותינו". הצוות שלו כלל מספר גדול של "מומחים אקדמיים, דיפלומטים, קציני צבא ומשתפי פעולה מוסלמים", כותב מועתדל. ההסתות שלהם "גרמו בעיות אינספור", מציין דו"ח של צבא צרפת מזמן המלחמה, ובכל זאת, מסכם מועתדל, המאמץ הגרמני כולו היה מבוסס על "תפיסה מוטעית". הגרמנים הניחו שישנה שעת כושר למרד פאן-אסלאמי אף על פי שזה לא היה נכון, והם לא הצליחו להסוות את המניפולציות האינטרסנטיות שלהם. העולם המוסלמי היה הטרוגני מכדי להיענות לתמריץ יחיד למרד, ובכל אופן, "היה ברור לחלוטין שהמוסלמים מגויסים לטובת המטרות האסטרטגיות של מעצמות המרכז, ולא לשם מטרה דתית אמיתית".

כל זה לא מנע מאופנהיים ומבכירים נוספים במשרד החוץ הגרמני לקרוא להחייאת הקמפיין הזה כשהיטלר התחיל מלחמת עולם. היטלר והימלר היו פתוחים במיוחד להצעה הזאת. לא ידוע לנו רבות על תפיסותיו של היטלר לגבי האסלאם, והמעט שכן נלקח בעיקר מזיכרונות שכתבו מקורביו ועמיתיו לאחר המלחמה. ובכל זאת, נראה שדת האסלאם וההיסטוריה המוסלמית ריתקו אותו. לפי דיווחים, הוא תיאר את האסלאם כמערכת אמונה כוחנית יותר מהנצרות, ולכן חשב שהיא מתאימה יותר לגרמניה שהוא ביקש לבנות.

לפי אלברט שפר, היטלר הציג פעם אחת תיאור היסטורי חלופי יוצא דופן של אירופה. הוא שיער מה היה עשוי לקרות לו הכוחות המוסלמיים שפלשו לצרפת במאה השמינית היו מביסים את הפרנקים בקרב טוּר. "היטלר אמר שבגלל נחיתותם הגזעית, הערבים הכובשים לא היו מצליחים, בטווח הארוך, לעמוד באקלים הקשה" של צפון אירופה. לכן, "בסופו של דבר, לא הערבים היו עומדים בראש האימפריה של מוחמד, אלא גרמנים מוסלמים".
שפר מצטט את היטלר מדבר בהתלהבות על מורשת חלופית זו:

"אתה מבין, איתרע מזלנו וקיבלנו את הדת הלא נכונה... דתו של מוחמד... הייתה מתאימה לנו הרבה יותר מאשר הנצרות. מדוע קיבלנו את הנצרות הכנועה והרופסת?"

מתועדים מקרים נוספים שבהם היטלר מביע דעות מסוג זה. אילזה, אחותה של אווה בראון, אמרה שהיטלר נהג לדבר על האסלאם סביב שולחן האוכל ו"השווה פעמים רבות בין האסלאם לנצרות כדי להפחית מערכה של זו השנייה, ובייחוד מערכו של הזרם הקתולי", מדווח מועתדל. "בניגוד לאסלאם, שאותו הציג כדת חזקה ומעשית, את הנצרות הוא תיאר כדת רכה, מלאכותית וחלשה המרוכזת סביב סבל".

העניין הרב של הימלר באסלאם מתועד היטב. דעותיו היו דומות לאלה של היטלר. פליקס קרסטן, רופאו של הימלר, הקדיש פרק שלם בזיכרונותיו להתלהבות של המטופל שלו מהאסלאם ומהנביא מוחמד. לפי קרסטן, הימלר התוודע לקוראן בזכות רודולף הס, ולעתים החזיק אותו לצד המיטה. לפי דיווחים הוא חשב שהנביא הוא האיש הדגול בהיסטוריה.
הימלר עזב את הכנסייה הקתולית ב-1936, ובמהלך המלחמה הרהר לעתים ביתרונותיו של האסלאם בדרבון החיילים. "מוחמד ידע שרוב האנשים הם פחדנים וטיפשים", הוא אמר לקרסטן ב-1942. "וזו הסיבה שהוא הבטיח לכל מי שיילחם באומץ וייפול בקרב שתי [כך במקור] נשים יפהפיות... אפשר לומר שזה פרימיטיבי ולצחוק על זה... אבל הדבר מבוסס על חוכמה עמוקה יותר. דת חייבת לדבר בשפתו של הגבר".

העניין הרב של הימלר באסלאם מתועד היטב. פליקס קרסטן, רופאו של הימלר, הקדיש פרק שלם בזיכרונותיו להתלהבות של המטופל שלו מהאסלאם ומהנביא מוחמד. לפי קרסטן, הימלר התוודע לקוראן בזכות רודולף הס, ולעתים החזיק אותו לצד המיטה

הדעות האלה אקסצנטריות למדי, אבל כך היו רוב דעותיו של הימלר – שהתעניין גם במיסטיקה ובתורת הנסתר - לגבי העולם הרוחני. מובן שאין להסיק מסקנות על אודות האסלאם מהקריאה השטחית של הימלר בקוראן, או מתפיסותיו המיושנות לגבי אופייה הצבאי-כביכול של הדת. בשנים האחרונות, סופרים כגון כריסטופר היצ'נס, אתאיסט מוצהר, טבעו את התחדיש "אסלאמו-פשיזם" וטענו שיש הקבלות בין רעיונות מסוימים של האסלאם הרדיקלי לגבי כלכלה פוליטית לבין אלו של הפשיזם. מעבר לכמה דמגוגים מ"פוקס ניוז", הרעיון הזה מעולם לא תפס, אפילו לא בימין, מכיוון שברור לכול שהוא פשטני להחריד וא-היסטורי. נכון שהימלר הפיץ באס-אס טיעונים שאמרו כי "לאסלאם ולנציונל-סוציאליזם יש אויבים משותפים ואף אמונות חופפות". אבל תעמולה מסוג זו נולדה בעיקר מתוך ציניות.

מהערותיו הפומביות של הימלר לגבי האסלאם עולה בבירור כי מטרתו הייתה לבצע מניפולציה – הן שימשו כחלק ממאמץ נואש, בייחוד לקראת סוף המלחמה, לגייס כוחות מוסלמיים כדי שיעזרו בבלימת מתקפת הנגד של הצבא האדום. הימלר גייס, אימן ופרס חטיבות מוסלמיות של האס-אס, בתחילה כדי לחזק את הכיבוש הנאצי בבלקן ובקווקז, ואז, אחרי 1944, כדי לנסות לחולל מהפך במלחמה. באחד המקרים ציין:

"אני חייב לומר, אין לי שום דבר נגד האסלאם כיוון שהוא מחנך אנשים... בשבילי ומבטיח להם גן עדן אם ילחמו ויהרגו בקרב. דת מעשית ומפתה לכל חייל!"

הפרקטיות היסודית שאפיינה את היחס הנאצי לאסלאם באה לידי ביטוי גם במאמץ הגדול להדהים שהשקיעו התועמלנים הנאצים כדי לשנות את מדיניות הגזע של המשטר כך שלא תפגע בבעלי ברית פוטנציאליים בקרב התורכים, הערבים והאיראנים. בחדרי חדרים אמר היטלר שאלה עמים נחותים. אך בפומבי הוא פירש את תורת הגזע הנאצית באופן המצדיק ברית צבאית עימם.

"אמנם לפי תורות גזע מסוימות אפשר להצדיק את הוצאתם של הפרסים והתורכים מתחומי האפליה הגזעית", כותב מועתדל, "אך את היחס המקל לערבים היה קשה יותר להסביר, כיוון שהם נתפסו כ'שֵׁמִים' על ידי רוב האידיאולוגים הנאצים". ובכל זאת, הבכירים הנאצים הבינו היטב, כבר בשלב מוקדם, שאם הם רוצים להתמודד עם כוחן הצבאי של צרפת ובריטניה, עליהם להימנע מפגיעה בשֵׁמִים האלה. "לכן כבר ב-1935 הורה שר התעמולה לעיתונות להימנע ממונחים כמו "אנטישמי" ו"אנטישמיות" ולהשתמש במקום זאת בביטויים כמו 'אנטי-יהודי'". כשהכוחות הגרמנים נכנסו לבוסניה ב-1943, האס-אס פסק שהמוסלמים באזור הם "עמים אירופאים בעלי-ערך". הם היו הלא-גרמנים הראשונים ששולבו בוואפן אס-אס.
במהלך פלישת גרמניה לקווקז ולחצי האי קרים נחל הוורמאכט הצלחה מסוימת בהחייאת התרבות האסלאמית כחלק מהניסיון לערער את ברית המועצות. דיכוי הטקסים והמוסדות המוסלמיים על-ידי הבולשביזם עדיין היה טרי. עם הגיעם לצפון הקווקז דאגו קציני הוורמאכט לפתיחה מחודשת של מסגדים ומוסדות דתיים ולהשבת החגים והחגיגות הדתיים. הם התירו להציג בפומבי כתבים ערביים וקוראניים שנאסרו על-ידי הסובייטים. חלק מהמנהיגים המוסלמים והקהילתיים במזרח אימצו את הכיבוש הגרמני כדרך להחיות את תרבותם. כ-20,000 טטרים מחצי האי קרים לחמו בכוחות הסובייטים ביחידות שהורכבו מחיילים מוסלמיים בלבד ושולבו בארמייה ה-11 של הוורמאכט.

החיילים האלה, ומוסלמים רבים אחרים ששיתפו פעולה עם גרמניה, שילמו מחיר כבד לאחר ההפסד. סטלין גירש את האוכלוסיות המוסלמיות מהקווקז ומקְרים למרכז אסיה ומקומות אחרים. וכשבריטניה וארצות הברית הסכימו להשיב את האזרחים הסובייטים לשעבר ביאלטה למולדתם, הן הפכו לשותפות לזוועה. החיילים הבריטים והאמריקאים החזיקו חיילי אס-אס מוסלמים לשעבר במחנות מיוחדים והסגירו את ותיקי הלוחמים ומגוון פליטים אזרחיים מהקווקז לידי הצבא האדום בקיץ 1945. כפי שכותב מועתדל, חלק מההסגרות האלה הובילו ל"מחזות דרמטיים".

"עשרות קפצו מרכבות נוסעות. כשספינות הגירוש עגנו באודסה, רבים קפצו לים השחור; היו שהתאבדו. אחד האימאמים הרג את עצמו במחאה על המתרחש. בברית המועצות, אנשים רבים נטבחו על-ידי הסובייטים או נשלחו לגולג... מחאות הצלב האדום לא עשו רושם על רשויות בריטניה וארצות הברית. העיתונות הבינלאומית לא הפגינה עניין רב".
זה היה אקורד הסיום של הקשר הצבאי בין גרמניה הנאצית לאסלאם: אסטרטגיה שנולדה מתוך ציניות, הורחבה באמצעות האנטישמיות והסתיימה במותם וסבלם של המוני אזרחים מוסלמים.

המרד האנטי-סובייטי הוא אחד המקרים היחידים בהיסטוריה שבו הסתה חיצונית של לוחמים מוסלמים נגד כוח כובש לא-מוסלמי נחל הצלחה, לפחות ברמה הצבאית

אבל האסטרטגיה הנאצית הותירה מורשת נוספת: היא סיפקה לארצות הברית מודל פעולה לתקופת המלחמה הקרה. לאחר המלחמה ניסו האמריקאים, בשיתוף פעולה עם הסעודים, להבין כיצד אפשר לגייס את האסלאם כדי לבלום את ההתפשטות הסובייטית במזרח התיכון. לאחר הפלישה הסובייטית לאפגניסטאן ב-1979 אישר הנשיא ג'ימי קרטר ל-CIA להעניק עזרה חשאית למורדים האפגנים – וכך, למעשה, חזר לחיים "ג'יהאד החירות" של המשרד לשירותים אסטרטגיים.

ויליאם קייסי, ראש ה-CIA הראשון תחת רייגן, אימץ את תוכנית הפעולה החשאית והלך איתה צעד נוסף קדימה. הוא אישר להדפיס קוראנים באוזבקית כדי שמורדים יוכלו להבריחם מעבר לגבול האפגני ולהפיצם בקרב אזרחים סובייטים. קייסי אישר למורדים הנאמנים לאסלאמיסט האפגני גולבודין חכמתיאר לבצע פשיטות גרילה בטריטוריות סובייטיות, או לכל הפחות העלים עין ממעשיהם (חכמתיאר, שלאחר מכן קיבל נשק מה-CIA, לוחם עד היום באפגניסטן נגד הממשלה האפגנית וארצות הברית).

המרד האנטי-סובייטי הוא אחד המקרים היחידים בהיסטוריה שבו הסתה חיצונית של לוחמים מוסלמים נגד כוח כובש לא-מוסלמי נחל הצלחה, לפחות ברמה הצבאית. מובן שההסתה הצליחה בעיקר כי ההתנגדות האפגנית החלה זמן רב לפני שארצות הברית וערב הסעודית החלו לפטם אותה בדולרים וכלי נשק מתקדמים. תוצאותיה של ההתערבות האמריקאית באפגניסטן כנגד הסובייטים כללו מלחמת אזרחים הרסנית ואת לידת אל-קאעידה. לכן קשה לראות במדיניות הזאת ניצחון אסטרטגי.

ובכל זאת, כפי שהיה בברלין בין המלחמות, הכישלון לא הרתיע את וושינגטון, שם ממשיכים האסטרטגים של הפנטגון לפעול כאילו הם יכולים לנצח מלחמות במזרח התיכון על-ידי תמרון וחימוש השבטים, הפלגים והמנהיגים המוסלמים בטריטוריות רבות שהם כלל לא מכירים.
מהנרטיב המתוחכם של מועתדל אפשר לגזור שתי סיבות לכישלונן של אסטרטגיות מערביות אלה. הראשונה היא התעלמותם של האסטרטגים מהגיוון המאפיין את האסלאם ומהתפקיד המורכב שממלאת הדת בחיי היומיום של מוסלמים רבים. כלומר, מערביים רבים נוטים לייחס לאסלאם קוהרנטיות מופרזת ולכן מאמינים שיוכלו לתמרן אותו.

את הסיבה השנייה אפשר לזהות בהיסטוריה הנרחבת של ההתערבויות הקולוניאליות והפוסט-קולוניאליות של אירופה וארצות הברית בטריטוריות המוסלמיות, החל משתי מלחמות העולם, עבור בשלוש מלחמות מפרץ וכלה במאבק בדאע"ש. האוכלוסיות המוסלמיות שוושינגטון, לונדון או ברלין ניסו לגייס למאבק באויבים משותפים כבר מכירות היטב את כל הסיפורים שהמערב מספר להן. הן נבגדו אינספור פעמים וסבלו מתוצאות טראומטיות שוב ושוב. לא פלא שהפצרות המערב לא עושות עליהן רושם.

סטיב קול הוא דיקן בית הספר לעיתונות של אוניברסיטת קולומביה ומחבר הספר “Private Empire: ExxonMobil and American Power".