אלכסון קלאסיק היכן אתם נמצאים עכשיו?

חלומותינו הם הדרך הטובה ביותר למצוא את ״המקום הנכון״ שלנו. איך תדעו מהי התשוקה האמיתית שלכם ואם אתם טובים במה שאתם אוהבים לעשות?
X זמן קריאה משוער: 23 דקות

בשנות החמישים, כשהייתי תלמיד בבית הספר היסודי, איש לא העלה על דעתו – ובוודאי לא אני – שבבגרותי אתגורר בקליפורניה ואעסוק בתחום שבו אני עוסק היום. כנער, נהגתי לבלות במועדון מוזיקה בליברפול, הצטרפתי לשירי העם ששרו שם, וזימרתי מלוא הגרון שירי ימאים שעסקו ברובם בחיי נדודים, בשתיית ויסקי ובנשים פרועות. עד אז כמעט לא נדדתי לשום מקום וגם לא פגשתי באישה פרועה, ככל הידוע לי. ובכל זאת, נשבעתי בהן צדקי לוותר גם על אלה וגם על אלה. אחד השירים הקבועים ברפרטואר היה "עוזב את ליברפול", וכך הוא נפתח:

היה שלום, מעגן פרינסֶס,
נהר מֶרסֵי, שלום גם לך.
אני בדרכי לקליפורניה,
מקום הטומן בחובו הבטחה.
כל טוב לךְ, אהבתי היחידה,
כשאחזור, נשוב ונתאחד.
לא צר לי לעזוב את ליברפול,
אך בלעדייך, אהובה, אהיה בודד.

באותם ימים לא הייתה לקליפורניה שום הבטחה מבחינתי, ולא היה לי מושג שאני בדרכי אליה. אז זה נשמע בלתי אפשרי, ובכל זאת הנה אני כאן. כמו כל מסע, גם שלי החל בכמה צעדים ראשונים ועבר שלבים שונים של התפתחות. לעתים שלב אחד צמח באופן טבעי מתוך שלב אחר. לפעמים עמדתי מול צומת דרכים, וכל בחירה בדרך אחרת הייתה מובילה אותי לחיים שונים בתכלית. בקיץ 1972 אכן עמדתי בצומת דרכים שכזה. למעשה, ישבתי ליד הבר, בפאב בוַוייקֶפילד שבאנגליה. שתיתי כוס בירה, והרהרתי בעתיד שלי. הייתי בחור נאה בן עשרים ושתיים שזה עתה סיים את לימודיו בקולג'. היה לי תואר בספרות אנגלית, בתאטרון ובחינוך, וגם תעודת הוראה. לא רבצה עליי שום אחריות, ואיש לא היה תלוי בי. בזמן הלימודים היה לי במשך שנתיים קשר הדוק עם בחורה, אבל גם זה נגמר (אני יודע, קשה להאמין, אבל היא זרקה אותי). לא הייתי נתון לשום לחץ מצד הוריי להמשיך בכיוון מסוים. ידעתי שהם יהיו מאושרים, כל עוד אעסוק בתחום שאני אוהב. אבל במה?

הרהרתי בשתי אפשרויות די שונות: לבחור במשרת הוראה בשוודיה או להירשם ללימודים מתקדמים בלונדון. נהניתי מההוראה, וידעתי שאני טוב בזה. רציתי לטייל בעולם, והגשתי בקשה לעבוד בשוודיה כמורה לאנגלית לצעירים. קסם לי הרעיון לחיות קצת בסטוקהולם, לקבל משכורת (כי עד אז מעולם לא עשיתי זאת), ולהנחיל את שפת אמי לכל אותן שוודיות יפות ומסכנות שלא יודעות מילה באנגלית. בד בבד הגשתי בקשה למלגה ללימודי דוקטור במכון לחינוך של אוניברסיטת לונדון. לא הייתה לי שום מטרה מוגדרת בלימודי הדוקטור. הרעיון פשוט קסם לי. זה נשמע מאתגר, כמו טיפוס על פסגת אַנָפּוּרנָה. מלבד זאת, אם יוכתרו הלימודים בהצלחה, אוכל לקרוא לעצמי דוקטור, וזה נשמע לי מדליק. בקולג' שלמדתי בו, בּרֶטון הוֹל ביורקשייר, היה לנו מנהל מעורר השראה, ד"ר אלן דייוויס. הוא היה הדוקטור הראשון שהכרתי שלא ידע לכתוב מרשמים. אותי הוא הרשים. הוא עודד אותי להמשיך בכיוון הזה, ואף יעץ לי היכן להירשם ואיך לעשות זאת.

כשישבתי בפאב, עדיין חיכיתי לתשובה סופית מסטוקהולם ומלונדון. עד לרגע שבו נאלצתי לבחור, לא ממש ידעתי איזו אפשרות מועדפת עליי. קיבלתי הצעה רצינית משוודיה, והתבקשתי לתת להם תשובה סופית בתוך שבוע. הימים חלפו, ועדיין לא קיבלתי תשובה בעניין הלימודים. ואז הבנתי מה אני באמת רוצה לעשות, וּויתרתי על האופציה השוודית. חלפו שבועות מספר עד שנקראתי לריאיון בלונדון, ורק כעבור כמה חודשים הוצעה לי המלגה שרציתי. עברתי ללונדון והתחלתי לצעוד בשביל החיים שהוביל אותי, בין השאר, לכתיבת הספר הזה ולחיי הנוכחיים בקליפורניה, שטמנה בחובה, כך התברר, הבטחה גדולה גם בשבילי.

להפיק את המיטב

כשהייתי בן עשרים ושתיים, הייתי נטול דאגות וחופשי לקבל החלטות רק למען עצמי. אם אלה נסיבות החיים שלכם, ברכו על מזלכם הטוב ונצלו את ההזדמנות עד תום. אך גם ייתכן שאתם כורעים תחת עול כבד של אחריות, וחשים שאין להם הרבה ברֵרות. גם אם זה המצב, שינויי כיוון דרמטיים הם תמיד בגדר אפשרות. מיליוני בני אדם עוברים למדינות אחרות כדי לשפר את חייהם. אני מתגורר בארצות הברית, ארץ המלאה במהגרים מכל מדינה אפשרית, שבאו לכאן מתוך כוונה תחילה, ולעתים קרובות עברו תלאות איומות, כדי לשנות את נסיבות חייהם ולהצליח. לא כולם הגשימו את חלומותיהם: אבל כולם היו מוכנים ליטול את הסיכון.

בספר ״המקום הנכון״ הייתה מטרתנו העיקרית להניע אנשים. מסתבר שהצלחנו לעשות זאת, לפעמים אפילו פיזית. בשנת 2008 התגוררו ליסה ופיטר לבּוֹן וארבעת ילדיהם בסן פרנסיסקו – מקום שליסה מכנה "העיר האהובה עלינו בעולם". הם צפו בהרצאה הראשונה שלי ב-TED, ומיהרו לקנות את הספר. אט אט התגברה אצלכם התחושה שהם צריכים לעשות משהו שונה מאוד בחייהם, והספר העניק להם דחיפה נוספת. "זה היה כמו נֶקטָר מציל חיים, שעלה מתוך באר עמוקה וסודית," סיפרה לי ליסה. "ולא רק בגלל שלא רצינו שיסרסו בבתי הספר את היצירתיות של ילדינו. פשוט הבנו שנטשנו את החלומות שלנו והנחנו לתשוקה שלנו לנבול בתוך פח הזבל של ההישגיות המודרנית.

פיטר עבד שעות ארוכות וקשות. אחרי חמש-עשרה שנה בניהול כספים של אחרים, הוא היה שחוק לגמרי. אני גידלתי עם ארבעה ילדים יקרים, וכמו מנהלת קרקס של שלוש זירות, דאגתי לטפח אותם, לנהל את הבית ולעמוד בכל המחויבויות המשפחתיות והחברתיות שלנו. שנינו היינו מותשים ובודדים, בעיר מלאה באנשים כמונו, להטוטנים שמנסים להתמודד עם לוחות זמנים מטורפים באותה מידה.

אחד הרגעים המכוננים מבחינתי הייתה הרצאה בבית הספר "הלב הקדוש". המרצה שאלה את הקהל מה הם מייחלים לילדיהם. אנשים אמרו דברים כמו: 'אנחנו רק רוצים שיהיו מאושרים', 'שיהיו בריאים', 'שימצאו אהבה'. ואז היא גילתה לנו שילדים רבים אומרים על הוריהם שהם מייחלים להם בית גדול, מכונית יקרה ועבודה בשכר גבוה. קיים נתק של ממש בין מה שאנחנו מקנים, מייחלים ומדגימים לילדינו, לבין המסר שנשלח אליהם באמת. הגענו למצב שהתאווינו ליושרה בכל היבט של חיינו, והגענו למסקנה שצריך לשנות הכול. היינו מאוהבים בבית הספר של ילדינו, אבל בהדרגה גילינו שבריא יותר לאתגר את הילדים בדרכים אחרות, לפרוץ את הבועה הקטנה והנוחה שיצרנו לעצמנו. בשבילנו כמשפחה זה היה רגע משחרר.

המשך הסיפור היה מסוג הדברים שרבים חולמים לעשות, ומדברים על זה ללא הרף, אבל רק לעתים נדירות מעזים לעשות. משפחת לבּוֹן ויתרה על הכול והציתה מחדש את חייה. "כל המשפחה חוותה התעוררות בעת ובעונה אחת," סיפרה ליסה. "שאלתי את הילדים אם הם באמת מאושרים במוסד החינוכי המהולל שלהם, והם משכו כתפיים. שאלתי אם הם מעדיפים לטייל בעולם, ופניהם אורו מרוב אושר. וכך, מלאים בהשראה, עזבנו את ביתנו בחמש-עשרה השנים האחרונות ויצאנו אל הלא-נודע. מכרנו את הבית בדיוק לפני קריסת שוק הנדל"ן, ארזנו הכול ויצאנו לדרך."

ליסה אהבה לגלוש, וכל המשפחה נסעה לסָיוּליטָה שבמקסיקו, משום שחברים דיווחו להם שתנאי הגלישה באזור נהדרים. פיטר רצה תמיד לגור בעיירת סקי, אז הם שכרו בית באַספֶּן למשך כל עונת הסקי. משם הם המשיכו למקומות נוספים, וליסה לימדה את ילדיה בבית. "בחרנו בחינוך ביתי, כי לא נשארנו בשום מקום מספיק זמן כדי להירשם לבית הספר. זה היה קצת מפחיד, אבל גם מלהיב. הבת הגדולה שלי, שהייתה בכיתת ד' באותה התקופה, הציגה בפניי את החינוך המקוון. זה היה עולם חדש לגמרי. זו הייתה עבודה קשה, אבל לא הייתי מהססת לעשות זאת שוב.

בהתחלה חשבנו שנטייל כמה שנים. היו כל כך הרבה מקומות שרצינו לבקר בהם, דברים שרצינו לראות ולעשות, חוויות שרצינו לחלוק בהן. אבל חדוות המסע התפוגגה חיש מהר אל מול הצורך לשמור על ביטחונם ועל בריאותם של בני המשפחה במקומות מסוימים, שלא לדבר על כל האריזה והפריקה, שהפכה גם היא לגורם לחץ. טיילנו במשך שנה, אך בכל התקופה הזאת ביקשתי מפיטר לחשוב איפה יהיה 'הבית' שלנו בסופו של דבר.

תוך כדי טיול בצפון אמריקה המשיכו בני המשפחה להפוך בשאלה. ליסה מנתה קומץ של תכונות הנדרשות מכל בית עתידי: קהילה קטנה ובריאה, אפשרויות חינוך מצוינות, והרבה מאוד טבע, שמש ופעילויות חוץ שכל המשפחה תאהב. הם שאבו מניסיונם שלהם, תחקרו חברים, התעמקו באתרים כמו city-data.com ונועצו גם בתחושות הבטן שלהם. לבסוף החליטו שסביבת המגורים האידאלית בעבורם נמצאת אלף שלוש מאות קילומטרים מצפון-מזרח לסן פרנסיסקו, בפארק סיטי שביוּטָה.

דבר אחד שבלט לעין הוא המחויבות והמסירות של אלה שבוחרים לחיות בעיירות הרריות. ברור להם לגמרי מה חשוב בעיניהם בחיים, והם גם מוכנים להקריב הרבה כדי לגור שם. לא רק בגלל האקלים הקר, אלא גם מבחינה כלכלית. אמנים רבים, אינטלקטואלים ואנשי תרבות ויצירה מעדיפים להתפרנס בדוחק מתעשיית התיירות ובלבד שיוכלו לטייל כאוות נפשם בשבילים ההרריים וליהנות מהאוויר הצח ומחיי הקהילה. התשוקה לחיים מוחשית ביותר בקהילות האלה, שנוצרו מתוך צורך מודע משותף.

בני משפחת לבּוֹן אוהבים מאוד את ביתם החדש, והחברים החדשים שהכירו הם "אנשים יוצאים מן הכלל". כשחיו בסן פרנסיסקו, התקשו בני המשפחה להעלות על דעתם שיגורו בהרים, הרחק מהאוקיינוס ​​ומעולם הפיננסים. הם בחנו היטב היכן הם נמצאים ולאן הם רוצים להגיע (רגשית וגופנית), ועשו את הצעד החשוב ביותר בחייהם.

להבין היכן אתם נמצאים

בני משפחת לבּוֹן גילו שהם אינם 'נטועים' חזק בחייהם הקודמים, כפי שחשבו. לפיטר הייתה משרה מלאת אחריות. לליסה היו שורשים עמוקים באזור המפרץ. לילדים היו בית הספר, החברים ואורח החיים שאליו התרגלו בעיר שההיצע בה עשיר ביותר. גם לאחר שהבינו שאינם מנהלים את החיים שהיו רוצים לחיות, כמו רבים אחרים, הם יכלו להסתפק באמונה שהאחריות שלהם גדולה מדי ושדרכם כבר סלולה לפניהם. אבל הם בחרו לנקוט צעד דרמטי פי כמה, מאתגר פי כמה ומספק פי כמה וכמה. הם יכלו להשתמש בכל תירוץ כדי להישאר בסן פרנסיסקו; במובנים רבים הם נהנו גם שם מהחיים הטובים. אבל את המקום הנכון בעבורם הם מצאו במקום אחר.

הם גם למדו שנקודת מוצא היא עניין שרירותי. העובדה שמסעם החל בסן פרנסיסקו הייתה נסיבתית ותו לא. באותה מידה הם יכלו לצאת למסע מניו יורק, ממאלי, מליברפול או מכל מקום אחר. יתרה מזאת, הם יכלו לצאת למסע כשילדיהם היו קטנים מאוד, לאחר שאחד מהם נסע ללמוד בקולג', או עוד לפני שמי מהם נולד. חשיבות סיפורם אינה בשאלה היכן או מתי זה קרה, אלא בעובדה שרגעי הארה הובילו אותם לחיפוש אחר משהו אחר. זו ההבנה שמהדהדת אצל כל אדם שמנסה למצוא את המקום הנכון בעבורו: אמנם חשוב להביא בחשבון את נסיבות חייכם, ולבחון היטב גם את המכשולים שניצבים בדרכם, אבל אפשר לצאת מכל מקום ובכל רגע אל המסע שיוביל אתכם אל החיים שאתם רוצים לנהל. צעד ראשון וחיוני הוא לבחון היכן אתם נמצאים כעת.

מהו המצב שלכם?

דרך נפוצה לבחון את מצבכם הנוכחי היא באמצעות ניתוח SWOT, ראשי תיבות של חוזקות (strengths), חולשות (weaknesses), הזדמנויות (opportunities) ואיומים (threats). את השיטה פיתח בשנות השישים אלברט הַמפרי, יועץ עסקי מארצות הברית. אף על פי שנועדה לשמש בזירת העסקים, עושים בה שימוש נרחב גם מאמנים אישיים ומדריכים שעוזרים לאחרים לבחון את נסיבות חייהם ולפתח תוכניות להתפתחות אישית או מקצועית. ניתוח בשיטת SWOT יסייע לכם להעריך את הגורמים הפנימיים והחיצוניים היכולים לעזור או להפריע לכם במציאת המקום הנכון בעבורכם.

עטיפת הספר

עטיפת הספר

כדי לבצע ניתוח משלכם, ציירו ריבוע גדול על פיסת נייר וחלקו אותו לארבע תיבות שוות. בראש התיבה השמאלית העליונה רשמו "חוזקות", בראש התיבה הימנית העליונה רשמו "חולשות", בראש השמאלית התחתונה – "הזדמנויות" ובראש הימנית התחתונה – "איומים". ככלל, שתי התיבות העליונות – חוזקות וחולשות – מתמקדות בתכונות ובמאפיינים שלכם; ובמילים אחרות, בגורמים פנימיים. לעומת זאת, שתי התיבות התחתונות מתמקדות בנסיבות המעשיות של חייכם; ובמילים אחרות, בגורמים חיצוניים. הקטגוריות אינן נבדלות לחלוטין זו מזו. לדוגמה, ייתכן שתמצאו חוזקות בנסיבות חייכם או איומים בגישה שלכם. אבל כדאי להביא בחשבון את ההבחנה הזאת תוך כדי ביצוע התרגיל.

ראשית, הביטו בשתי התיבות העליונות. התבססו על כל התרגילים שהשלמתם עד כה, ורשמו בתיבות את החוזקות והחולשות שאתם מזהים בעצמכם. התחילו עם הכישורים שלכם. לאחר מכן השתמשו בצבע שונה ורשמו את החוזקות והחולשות בתשוקות שלכם. השתמשו בצבע שלישי והוסיפו גם את החוזקות והחולשות הנוגעות לגישה שלכם. כעת עברו לשתי התיבות התחתונות והוסיפו רשימה של הזדמנויות מול הקשיים והאיומים שניצבים לפניכם בנסיבות חייכם הקיימות. הנה כמה שאלות היכולות לעזור לכם להשלים את הרשימה.

בצעו הערכת מצב בסיסית:

בני כמה אתם?
מהם תחומי האחריות האישיים שלכם?
מהם תחומי האחריות הפיננסיים שלכם?
איזו רשת ביטחון יש לכם מבחינת משפחה וכסף?
באיזו קלות תוכלו ליטול סיכון, בהתחשב בנסיבות חייכם הקיימות?

הצעדים הבאים גולשים מעבר להערכת המצב הבסיסית, וכוללים ניואנסים כמו:
עד כמה מפריעה לכם התחושה שאינכם עושים את מה שאתם אמורים לעשות? עד כמה חשוב לכם למצוא את המקום הנכון עבורכם? האם זה משהו שיהיה נחמד להשיג, כמו סלסילת מתנה שמביא לכם שליח? האם זה כאב עמום, כמו זה שתיאר רנדי פרסונס כשדיבר על חייו לפני שהחל לבנות גיטרות? או אולי זו תחושה עיקשת יותר, קול פנימי וקבוע המזכיר לכם שאינכם נמצאים במקום שהייתם רוצים להיות?

בשלב הבא, בחנו את המכשולים הגדולים ביותר העומדים בדרככם:

מה מונע מכם לעשות את מה שאתם באמת רוצים לעשות?
מה יידרש מכם כדי להתגבר על המכשולים האלה?
מה יהיו ההשלכות של דילוג מעל המכשולים האלה?

השקיעו מחשבה רצינית בכל השאלות האלה. לפעמים המכשולים אכן קשים – בני משפחה חולים שתלויים בעזרתכם הכספית והפיזית, הצורך להישאר במקום כי יקיריכם אינם יכולים לעשות את הצעד יחד אתכם – אך לעתים תגלו כי לשינוי יש השלכות גורליות פחות ממה שחשבתם. האם בן או בת הזוג שלכם יעזבו אתכם אם תוותרו על העבודה הנוכחית שלכם ותבחרו בעיסוק שונה לחלוטין, ואולי גם משתלם פחות? אם התשובה היא כן, זו בהחלט השלכה גורלית.

בחינת ההשלכות האמיתיות של התגברות על מכשולים היא תרגיל חשוב ביותר. מה באמת יקרה אם תחליטו להגשים את החלומות שלכם? לעתים תגלו שהתשובה מרתיעה פחות מכפי שחשבתם.

כעת עשו רשימה של המשאבים העומדים לרשותכם:

אילו משאבים זמינים יכולים לעזור לכם להגשים את התשוקה שלכם?
לו עשיתם כל מאמץ כדי להגשים באמת את מה שנועדתם לעשות, מהן הדרכים שכבר עומדות לרשותכם?

השלב הבא הוא לשקול ביתר פירוט כל אחד מהפריטים ברשימה, ולשאול את עצמכם איך תוכלו לפתח ולהפיק את המיטב מהחוזקות שלכם:

האם אתם זקוקים לזמן נוסף כדי לפתח אותן? להכשרה נוספת?
האם אתם זקוקים להזדמנויות שונות כדי לגלות אותן או לפתח אותן?
מה לגבי החולשות שלכם? האם גם אחרים מוצאים בכם אותן חולשות?
מנין לכם שהן באמת חולשות?
עד כמה הן משפיעות עליכן, ואם כן, מה אפשר לעשות כדי לתקן את המצב?

דלת אחת נסגרת ואחרת נפתחת

בחינת המצב הקיים חיונית לקבלת פרספקטיבה חדשה על המקום שאליו אתם רוצים להגיע. זה מה שלימד הניסיון גם את מרי-אלן וורד. לאחר כמה וכמה אובדנים וטראומות בחייה היא מצאה כיוון חדש, אך רק לאחר תהליך ממושך של חשבון נפש. "במקום לעבוד ולחסוך כסף, העברתי חלק ניכר מחיי הבוגרים בניסיון להבין בשביל מה אני קיימת בעולם הזה," אמרה לי.

זו הייתה המשימה שלי בחיים. לדעתי, חשוב מאוד להשקיע את הכול בתהליך הזה. פרט לבריאות שלי, שמתי הכול בצד. לעשות כסף היה עיסוק צדדי מבחינתי. היה לי תואר בעיתונאות וכבר עבדתי בתחום התקשורת. תמיד השתעשעתי במחשבה שאהיה סופרת. במבט לאחור, אני יודעת שתמיד רציתי להיות סופרת, אבל לא היה לי ביטחון עצמי. אז עבדתי בתחומים משיקים למה שבאמת רציתי לעשות.

שני מכשולים עיקריים עמדו לפני מרי-אלן. ראשית, העובדה שצלחה את מערכת החינוך במהירות רבה מדי כי הייתה תלמידה מבריקה, וקפצה שתי כיתות. אף שהייתה מוכנה לאתגר האינטלקטואלי, נדמה שלא הייתה מוכנה לאתגר הרגשי, שכן הייתה מוקפת באנשים שרמת בגרותם שונה משלה. "כל ההשכלה שלי פשוט נהרסה," הסבירה. "וכל חיי הבוגרים הייתי צריכה להתאושש מהטראומה של מערכת החינוך." המכשול השני הופיע בבגרותה, כשחוותה סדרה של אבדות טראומטיות שסחררו את חייה עד אובדן שליטה.

אבא שלי פשט את הרגל ואיבדנו את בית המשפחה. כעבור כמה חודשים נפטרה אימא שלי באורח פתאומי, ואני גיליתי את גופתה. זה היה הלם נורא. לא עבר זמן רב וגם ארוסי עזב אותי. ואז אבא שלי נפטר מסרטן. בכל פעם שניסיתי לקום מהרצפה, נחתה עליי עוד מהלומה.

כשהצליחה סוף סוף לנוע קדימה במידה שאפשרה לה להתחיל בתהליך הריפוי, חיפשה נחמה ביוגה.

הייתי הולכת לשיעור, וכל הצער והאבל היו משתלטים עליי והמורה אפשרה לי לחוות אותם. היא הציעה שלושה שיעורים בשבוע, ולא פספסתי אף שיעור ויהי מה. התחלתי לנשום, התחלתי לזוז. זה נמשך כמה שנים, אבל בהדרגה התחלתי לצאת מהדיכאון שלי. ידעתי בתוך תוכי שהגיע הזמן ללכת בעקבות החלומות שלי.

לבסוף, אחרי עשרות שנים של עשייה בתחומים אחרים, ולא במה שאמר לה לבה שהיא אמורה לעשות, החלה מרי-אלן לחפש הזדמנויות. וכשהתמקדה במה שרצתה לעשות, ניעור בה דחף עז לנסוע להודו.

זה היה הקול הפנימי החזק ביותר ששמעתי מימיי. וכששומעים קול חזק כזה, חייבים להיענות לו. אין לך כמעט ברֵרה, כי כל ישותך מכוּונת לזה. נדרשה לי עוד שנה של תכנון, של חיסכון, של אחסון חפציי במחסן, של ויתור על הדירה.

בסוף אותה שנה נסעה מרי-אלן מזרחה, בלי לדעת מה צפוי לה שם. היא שמעה המון סיפורים על קשיי הטיול בהודו, וגם אם קולה הפנימי היה תקיף מאוד, הוא לא היה ברור במיוחד. היא ידעה שהיא חייבת לנסוע להודו, אבל לא ממש ידעה מה מחכה לה שם, ואף החלה לתהות אם היא נוסעת לשם כדי למות.

הייתה לי מן תחושה מוזרה שכל המסע אמור להיות מעין לילה ממושך ואפל של הנשמה. אבל מה שקרה היה ההפך הגמור. זו הייתה חוויה מופלאה. במשך כל הטיול הרגשתי מבורכת ומוגנת, וחוויתי חוויות קסומות בזו אחר זו. קפצתי מקצה הצוק כדי לראות אם תופיע רשת הגנה. ולא רק שהיא הופיעה, אלא אף הפכה לשטיח מעופף.

בעת שהותה בהודו גילתה מחדש מרי-אלן את התשוקה שלה לכתיבה. אף שהייתה קנדית ממוצא בריטי, מסתבר שהמקום הנכון בעבורה היה לכתוב על הארץ הזאת.

פתאום התבהרה התמונה הכוללת. נזכרתי שעוד מילדות הייתי מרותקת לכל מה שקשור למזרח הרחוק והמסתורי. כל חלומות הילדות היטשטשו, אבל לא נעלמו. לראשונה בחיי, פשוט התחלתי לכתוב. הבנתי שזה מה שאני אוהבת לעשות ומה שאני רוצה לעשות, והמשוב המדהים שקיבלתי מאנשים הבהיר לי שאני גם טובה בזה. כשאני כותבת על הודו, אני מתחברת למשהו שהוא כל כך הרבה יותר גדול ממני. היה שווה להקדיש לגילוי הזה את כל חיי הבוגרים.

מרי-אלן כותבת היום ללא הפסקה. "אין לי מושג מה זה מחסום כתיבה." היא הקימה את הבלוג BreatheDreamGo, שכותרת המשנה שלו היא "סיפורים על מסעות ועל שינוי", והבלוג זוכה לתנועת קוראים ערה ואף קוצר שבחים – כולל שלוש מועמדויות לשלושה פרסים המוענקים בקנדה לבלוגים. שאיפתה הבאה של מרי-אלן היא להפוך את כתיבתה לספר. היא עדיין מנסה למצוא דרך להתפרנס מכתיבתה, אבל אין לה ספק מה עליה לעשות, והיא איננה מתחרטת על שביצעה את הצעד הנחוץ כדי ללכת בעקבות חלומותיה.

כדי להבין טוב יותר מה צריך להיות מסעה החיצוני, נאלצה מרי-אלן בראש ובראשונה לצאת למסע אל תוך עצמה. הניסיון שלה ביוגה עזר לה להתמודד עם הטראומות ועם הצער של השנים הקודמות, ולצאת מהדיכאון שהעיב על תקוותיה לעתיד. החוויות האלה היו עלולות לשתק אותה. במקום זאת, הם העניקו לה בסופו של דבר חוסן נפשי.

כפי שנוהג לומר ג'וזף קמפבל, אם תלך בעקבות תשוקותיך, יצוצו לפניך הזדמנויות שכלל לא דמיינת ושלא היו שם בעבר. הרשו לי להוסיף הערת אזהרה. יש בני אדם הזקוקים לתמיכה מיוחדת, בדמות ייעוץ וטיפול אישי. זמן קצר לאחר פרסומו של ״המקום הנכון״, הייתי בסיאטל לשם הרצאה וחתימה על ספרים. היו בקהל כמה מאות אנשים, ובזמן שהוקצה לשאלות ותשובות קם בחוץ צעיר ושאל בחשש איך יוכל למצוא את המקום הנכון בעבורו. הוא היה נסער, וביקשתי ממנו שיספר לנו קצת על מצבו. הוא סיפר שזה עתה שוחרר מצבא ארצות הברית, וכעס על כך שלא הייתה שום תמיכה או חונכות אמיתית שתעזור לאנשים כמוהו למצוא את ייעודם בחיים האזרחיים. הוא הרגיש שהוא וחבריו החיילים "נעזבו לאנחות". הבנתי שהוא באמת צריך לדבר, והצעתי לו להיפגש לכמה דקות בסוף ההרצאה. כך עשינו, והוא הסביר לי שהיה בעיראק והוכשר לשמש כחוקר. הוא היה בן עשרים ושתיים. הוא התגייס לצבא בגיל שמונה-עשרה, לאחר שאמו נפטרה והוא נותר לבדו. הוא היה הרוס ממותה של אמו, ופנה לצבא כדי לזכות שוב בתחושת ביטחון. יכולתי רק לדמיין את החוויות שחווה כחוקר: את כל מה שראה ונדרש לעשות. ניכר היה בו שהוא מתוח ונסער מאוד, והוא אמר לי שהושפע עמוקות מהטיעונים שהעליתי במקום הנכון וחש שהצעתי לו דרך חיובית לנוע קדימה. אני מקווה מאוד שכך אכן היה. הרגשתי שהוא זקוק לתמיכה מתמשכת כדי להתמודד עם חוויות שהיו מן הסתם טראומתיות. התרגילים והכלים בספר שלפניכם הם רק השלמה לתמיכה שכזאת, לא תחליף. תפקידכם להבין ולהחליט לְמה אתם זקוקים ביותר במצבכם הייחודי.

לאן אתם רוצים להגיע?

סביר להניח שהחיפוש שלכם אחר המקום הנכון בעבורכם לא יוביל אתכם להודו, ואולי אפילו לא יוציא אתכם אל מחוץ לבית. מבחינתו של שותפי לכתיבה, לו ארוניקה, לדוגמה, הסתכם המסע בכך שכבר אין הוא מבלה שלוש שעות ביום בנסיעה לעבודה ובחזרה; במקום זה הוא רק צועד למשרד הביתי שלו, שבו הוא מפתח את הקריירה שלו כסופר. בלי קשר למרחק, מרגע שתבינו היכן אתם ולאן אתם רוצים להגיע, חיוני למצוא גם את הדרך להגיע לשם.
בין השאר זה גם עניין של הלך מחשבה. מה עליכם לעשות כדי להכין את עצמכם רגשית? רבים מקדישים חלק ניכר מזמנם לדמיונות על עיסוק כזה או אחר, אך כלל אינם מדמיינים כיצד ירגישו אם אכן יעסקו בעיסוק הזה מדי יום ביומו. אם תמיד חלמתם ללמד, לדוגמה, האם אתם מוכנים למצבי הרוח המשתנים תדיר – משמחה על הצלחתו של תלמיד אחד לתסכול מכישלונו של תלמיד אחר או לחוסר אונים לנוכח כיתה פרועה? אם הפרויקט החדש שלכם מחייב אתכם לפעול בסביבה שונה לחלוטין, האם התכוננתם לשינוי דרמטי כל כך? העבודה לצד מאה עמיתים כרוכה כמובן בדינמיקה שונה לחלוטין מעבודה עצמאית. בדומה לכך, אם התרגלתם לבלות זמן רב במכונית שלכם, האם אתם מוכנים למאמץ הכרוך בשהייה במקום אחד שש או שבע שעות ברציפות?

אל תמעיטו בחשיבותה של ההכנה. אני נוהג להרצות בפני אנשים שהחלו לעסוק בתחום שבו הם אמורים לעסוק, אבל גם חוששים שאולי עשו טעות, כיוון שאינם מוכנים נפשית. כל מצב חדש דורש הסתגלות, אך מצבכם יהיה טוב בהרבה אם תבינו מראש עד כמה גדולה ההסתגלות שנדרשת מכם.

צעד מרכזי נוסף לאורך הדרך הוא לזהות בבירור את החוויה שחסרה לכם לפני שתוכלו לממש באמת את תשוקתכם. רבים, לדוגמה, יוצאים מנקודת ההנחה השגויה שכדי להצליח, הם חייבים ללמוד באוניברסיטה. דעו לכם שזה לא תמיד נכון. המון אנשים מצליחים מאוד, שמנהלים חיים מאושרים ומספקים, מעולם לא למדו באוניברסיטה. ויש גם רבים אחרים שנרשמו ללימודים, אבל נשרו באמצע. אין זה אומר שאני ממליץ לכם לא ללמוד באוניברסיטה או לנשור בדרך. לא חסרים גם אנשים שהפיקו תועלת מהשכלה גבוהה, החיונית לפיתוח קריירות רבות. ככלל, בוגרי אוניברסיטה גם מרוויחים יותר במהלך חייהם, אם כי לא תמיד.

מה שניסיתי לומר הוא שאין להניח מראש שרק השכלה גבוהה תבטיח את עתידכם, או שהיעדרה יכשיל אתכם. אני מכיר סטודנטים רבים שנסחפו מהתיכון היישר לאוניברסיטה, מבלי להבין באמת לאן הם הולכים, או מה הם מקווים להפיק מהחוויה. הם והוריהם ומוריהם פשוט יצאו מנקודת הנחה כי זה הצעד הבא מחויב המציאות. סטודנטים רבים גם מסיימים את לימודי התואר הראשון מבלי שיש להם מושג טוב יותר מה הם רוצים לעשות בחייהם.
העובדות, כפי שאני רואה אותן, הן אלה. ראשית, יש בחיים משעולים שכלל אינם תלויים בהשכלה גבוהה. יש אנשים שמעדיפים להשתלב בעולם העבודה מיד אחרי התיכון. שנית, סטודנטים רבים מפיקים יותר מלימודיהם באוניברסיטה אם קודם לכן הם עוסקים במשהו אחר. בעבר לימדתי באוניברסיטה באנגליה, וגיליתי שהסטודנטים הבשלים יותר – אלה שנרשמו ללימודים לאחר שרכשו ניסיון כלשהו בעבודה אחרת – היו רציניים וחדורי מטרה הרבה יותר מסטודנטים צעירים שנרשמו לאוניברסיטה מיד אחרי לימודיהם בתיכון. וזאת משום שהם ידעו מדוע נרשמו ללימודים, והיו נחושים להפיק מהם את המיטב. אם אתם תלמידי תיכון, ושוקלים להירשם לאוניברסיטה אבל אינכם יודעים מה אתם רוצים ללמוד, אולי כדאי שתיקחו פסק זמן של שנה-שנתיים מהחינוך הפורמלי כדי להרחיב את ניסיונכם ולהעניק לעצמכם קצת זמן לנשום.

בן סטריקלנד הוא סטודנט שנה ד' לאסטרופיזיקה באוניברסיטת אוקלהומה. הוא מסכים:

אלה שנרשמים ישירות לאוניברסיטה מאבדים זמן יקר שעדיף לנצל כדי לפתח תוכנית ולהכיר את עצמך טוב יותר... אני חסיד נלהב של נטילת פסק זמן בהשכלה. זה לא אומר שזה מתאים לכולם, אבל זה בוודאי לא מתאים לכולם לעבור באופן אוטומטי מהגן לבית הספר, ומשם לתואר ראשון והלאה...
רבים חוששים לקחת שנת חופש בין התיכון לאוניברסיטה – כולם תמיד מכניסים לנו לראש שמי שעושה זאת ייתכן שלא ילמד אף פעם. מי שלא כתוב לו "רשום לאוניברסיטה" אחרי השם, עוד בטקס סיום לימודיו בתיכון, נתפס בדרך כלל כנחות או כבעייתי. גיל שמונה-עשרה אמור לסמל את תחילתם של החיים הבוגרים, אבל לא לכולם זה מתאים...

אני עצמי לא הייתי מוכן מיד אחרי התיכון. כל הסימנים דווקא הצביעו על כך שכן. היו לי ציונים מעולים, הצלחתי יפה בבגרויות, גם בפסיכומטרי הצטיינתי והייתי בן שמונה-עשרה – נדמה שזאת רשימת דרישות קצרה מדי מצעיר המועמד לאוניברסיטה, לא? אז התקבלתי, ניסיתי להיראות עסוק אף שלא היה לי מושג מה אני עושה, והצלחתי לסיים שלוש שנות לימוד. שלוש שנים ארוכות מדי, אם תשאלו אותי...
אז לקחתי פסק זמן של שלוש שנים, ביצעתי עבודות כפיים של צווארון כחול וחייתי חיים מספקים, ועכשיו אני שוב פה. הפעם יש לי מטרה, ואני מבין מהי עבודה קשה ומהי אחריות לזולת. יש עוד רבים כמוני שהתקשו למצוא את עצמם בניסיון הראשון, אבל יצאו אל העולם הגדול, צמחו בדרך וחזרו לסיבוב שני, נחושים מתמיד...

אחד האנשים האותנטיים והטובים ביותר שהזדמן לי להכיר לקח לעצמו פסק זמן של שנה, כי היו לו מספיק מודעות ובגרות כדי להבין שאיננו פועל להשגת מטרה כלשהי. "פשוט צעדתי על השביל, בלי שום שאיפה או סיבה," אמר לי. "רק אחרי שנשרתי הבנתי שאני רוצה להיות תרפיסט. ורק אחרי שראיתי מולי את המטרה, הבנתי מהו השביל שבו אני צריך לצעוד." עכשיו הוא לומד בבית הספר לעבודה סוציאלית, ולדבריו הוא "מגשים את רצונו לעזור לאחרים"...

חבר אחר לקח שנת חופש בין התיכון לאוניברסיטה כדי לטייל בדרום בקרוון, עם חבורה של 'חוליגנים על סקייטבורד'. כשחזר, עבד כמה חודשים במסגרייה ובנה לעצמו בסיס כלכלי, ורק אז 'נזכרתי פתאום: כן! אני צריך ללמוד באוניברסיטה'. היום הוא מסתובב בבנייני הפיזיקה והמתמטיקה, ויש לו אש בעיניים כשהוא פותר הוכחות מתמטיות ובוחן את קרביו של היקום...

כי זו האמת לאמיתה: אפשר להפיק תועלת רבה גם כשמעבירים את הזמן בדרכים אחרות, לא רק בלמידה "חרשנית". האוניברסיטה איננה מקור ההשכלה הבלעדי בחיים. ואם יתמזל מזלכם ויזדמן לכם לקחת פסק זמן ולראות את העולם, האוניברסיטה עדיין תחכה כשתחזרו – ומי יודע, אולי תמצאו את ייעודכם.

שלישית, בהשכלה הגבוהה גלומות אפשרויות רבות יותר מאשר בתוכניות המוכרות לכולנו. במה שנקרא בתי ספר מקצועיים - עיצוב, אמנויות הבמה, מסחר ותעשייה, לדוגמה – יש היצע בלתי נדלה לתלמידים בני כל הגילים. האקדמיה נטתה להתייחס בזלזול למוסדות לימוד מסוג זה, אף שהכלכלה שלנו תלויה בהם ואנשים רבים מוצאים דווקא שם את ייעודם האמיתי.
לפעמים הדרישות שנדרשות מכם כדי להימצא במקום הנכון מתוחכמות מאוד. כשלוּ פצח בקריירת הכתיבה שלו, הוא הניח שיש לו את כל הדרוש. אחרי הכול, כמוציא לאור, הוא עבד עם סופרים כשני עשורים ועסק בכתיבה כל העת. ובכל זאת, ניסיונותיו הראשונים בתחום הפרוזה נחלו כישלון. רק כעבור זמן הוא הבין כי כל מה שכתב נשמע כמו מכרז פנימי. צורת התקשורת הזאת הייתה לחלק בלתי נפרד ממנו, וחלחלה לכל משפט שהעלה על הכתב. הוא הבין שעליו להתאמן כדי לחזור ולכתוב כמו סופר, לא כמו מנהל בחברה.

דבר נוסף שעליכם לשקול הוא איך לעשות את הצעד הזה. האם לצלול ישר פנימה, או שאולי להכניס רק בוהן לתוך הברֵכה? האם תוכלו לפתוח במסע תוך שמירה על העבודה הקודמת שלכם, כפי שעשתה יסמין חלאל כשייסדה את Educate Me, או שעליכם להתנתק כליל, כפי שעשתה משפחת לבּוֹן כשיצאה למסע נדודים? זה תלוי במגוון גורמים שמן הסתם כבר הבאתם בחשבון בשלב זה: עד כמה נוח לכם עם שינוי, מהי רשת הביטחון הפיננסית שלכם, האם אתם זוכים לתמיכה מצד חברים ומשפחה, ועד כמה דחוף לכם לשקוע כל כולכם במסע שלכם.
לבסוף, חשוב להכין תוכנית להתמודדות עם המכשולים הצפויים (בניגוד לאתגרים שלא תוכלו לצפות מראש, כפי שקורה לכולם). מה תאמרו לאלה שיזלזלו בכוונות שלכם? איך תתמודדו עם קשיים כלכליים? ומה תעשו בפעם הראשונה שחוסר הניסיון שלכם יכניס אתכם לסחרור?
כפי שאתם רואים, יש עדיין שאלות רבות שנותרו ללא מענה. וכולן מוכיחות את מוסר ההשכל של כל אחד מהסיפורים בספר שלפניכם: אין נתיב אחד למציאת המקום הנכון בעבורכם. החיים אינם לינאריים. הם אורגניים.

 

אנחנו שוב כאן....

...יש לנו בקשה. "אלכסון" ניתן לכם חינם. כתב העת הוא מקום של קריאה שקטה וטיפוח של אנושיות, מפלט מן החום והרעש. לכן החלטנו שלא יהיו ב"אלכסון" פרסומות או הודעות חסות. הפקת כתב עת כזה דורשת השקעה רבה של עבודה וכסף. לכן אנו זקוקים לכם: בואו, תמכו באלכסון והבטיחו את הקיימות של כתב העת.

לתמוך באלכסון

סֶר קן רובינסון הוא יועץ בעל שם עולמי לפיתוח יצירתיות וחדשנות בחינוך ובעסקים, והרצאתו על יצירתיות בחינוך היא ההרצאה הנצפית ביותר בתולדות TED. ב"כתר" ראו אור ספריו "המקום הנכון" (2011) ו"לצאת מהקווים" (2013).
המאמר מבוסס על פרק מספרו האחרון של סיר קן רובינסון, ״למצוא את המקום הנכון״ שראה אור בהוצאת כתר. מאנגלית: אינגה מיכאלי 

המאמר מובא לכם כחלק מיוזמה חדשה שלנו, "אלכסון קלאסיק", שתביא מדי פעם מאמרים שפרסמנו בעבר, אהובים, טובים וחשובים במיוחד, עבור עשרות אלפי קוראינו החדשים שאולי לא הכירו את האוצרות שצברנו ושלא נס ליחם.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ד"ר קן רובינסון.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על היכן אתם נמצאים עכשיו?

05
סמדר זאבי

בס"ד
מאמר חשוב החל מעולל וכלה במבוגר.

ניתן להוסיף את ספריו של יובל אברמוביץ ובעיקר את "הרשימה", בהם מעניק תמריץ לקורא כיצד להתחיל לשנע את המצברים למימוש עצמי.