הילדה שהתחפשה לפייסבוק

עם כל התקדמות טכנולוגית, המידע פחות ופחות סובל מחיצות. האם הפרטיות בעולם האמיתי תשרוד את זליגת המידע בסייבר ספייס?
X זמן קריאה משוער: 12 דקות

לרגל הצטרפותי לאינסטגרם לאחרונה, חיפשתי בארכיון הדל שלי כמה תמונות להעלאה ואחת הראשונות שלכדו את עיני, היתה זו של הילדה שהתחפשה לפייסבוק. ראיתי אותה בפורים האחרון, סמוך לפורימון של שבט הצופים ליד ביתי. רגליה וידיה של הילדה המחופשת בקעו מפתחי קופסה גדולה שלבשה לגופה, וחזית הקופסה היתה עמוד קרטון שנפתח כמו כריכת ספר ענק. את פני הילדה הסתירה מסיכה לבנה אטומת מבע וכדי לראות כיצד היא נראית, צריך היה לפתוח את עמוד הקרטון ולהתבונן ב"פרופיל" שלה: בריסטול רחב יריעה שהודבק על הקופסה וכלל תמונה של ילדה יפה בפינתו העליונה.

שתי חברותיה, ילדות כבנות 12 המחופשות לבנות 21, עם איפור כבד וגרביוני רשת, עיינו בתחפושת שלה: התרשמו מהתצלום בו נראתה הילדה שרה למיקרופון, מאופרת ככוכבת רוק, ורפרפו בסטטוסים שהיא בחרה להדפיס ולהדביק על קיר הקרטון. "אבל שלוש-מאות חמישים?" שמעתי אחת מהן אומרת בתוכחה, "אין לך שלוש-מאות חמישים חברים!" את תשובתה של הילדה לא שמעתי, אבל חשבתי לעצמי שזו תחפושת מרתקת ולאחר עוד כמה שניות של התבוננות מרחוק, צילמתי את המחזה המשעשע. יהיה זה מגנט לייקים אחר כך, חשבתי לעצמי ושכחתי לאחר שחזרתי הביתה. אך התבוננות מעמיקה בתצלום כעת, מעלה בי מחשבה על פייסבוק בפרט והאינטרנט בכלל, שני צדדים של אותו מטבע אשר לפתע התבלטו לכשזה הוצא מהקשרו המוכּר: האחד נבע מהתחפושת עצמה והשני מהסביבה בה היא היתה מצויה.

שלוש מאות בוחרים

הדבר הראשון שתפס את עיני, אם כן, היה הזהות הווירטואלית עצמה, שעברה ריאליזציה באמצעות חומרים פיסיים כמו קרטון, דבק וצבע. לנגד עיני נפרשה סקיצה גסה לָכּלים שבאמצעותם נבנה הפרופיל הדיגיטאלי של אדם. התבוננתי בה וליקטתי מסימניה וחוקיה: שם מלא, תמונה סטטית, שורות סטטוס, "קישור" לאלבומי תמונות, אירועים וכיו"ב. אפשריות, אמנם, אינספור צורות ביטוי באמצעות כלים אלה, וחוקרי תיאוריית האיתותים באינטרנט אכן מנסים לייצר מעין "מורה נבוכים" עדכני (מה פשרו האמיתי של ה"לייק", מה משדרת התמונה בה אנו בוחרים וכולי). אך בראותי את ההפשטה הגסה של כלים אלה, התחלתי לחשוב על התוצאה הסופית של כל האיתותים המתאפשרים דרכם - כלומר על הפרסונה המתקבלת, ועד כמה היא בכל זאת פחות מורכבת, מגוונת ודינמית יחסית לזו הממשית.

העוברים והשבים הציצו בתחפושת המקורית ואחדים חייכו- אף לא אחד מהם חשב על הרעיון להתחפש לאינטרנט וכך להוציא אותו החוצה, לעולם האמיתי.

חשבתי גם, עד כמה מגושם נראה פתאום הפורמט המכתיב את הזנת המידע מחד ואת עיבודו מאידך: פורמט קבוע מראש ששם דגש, למשל, על שיתוף מידע ומתן פידבק, פחות מאשר על יצירת מידע חדש; פורמט שקובע רוחב יריעה קצר יחסית המתעדכן תדיר, וגם מתנה התעמקות ברמה בסיסית למדי. בקיצור, על אף שהתחפושת הצחיקה אותי במבט ראשון, הגרוטסקה שהתגלתה במבט שני בתצלום, (אשר נוצרה כמו גרוטסקות רבות אחרות: באמצעות הקפאה וניפוח מרכיב שגרתי בחיים), המחישה באחת עד כמה נוקשים גבולות הגזרה של הזהות הווירטואלית שלנו; באיזו מידה עיבוד התכנים המובנה במערכת מכתיב קווים גסים וחסרי מורכבות לדמותו של אדם.

לפחות חלק מהקוראים שנולדו לפני העידן הדיגיטלי, ודאי פולטים כאן אנחה, בשל נגיסת האינטראקציה הדיגיטלית ביחסי אנוש ממשיים, או בשל רידוד התכנים וקיצורם הפוגעים באפשרות לחשיבה מורכבת. מיטיבי הקרוא עשויים אולי להיזכר גם בנובלה הדיסוטופית מאת א.מ. פורסטר, "המכונה עוצרת", על דמויות הספונות בביתן, הניזונות מרעיונות ממוחזרים ומתקשרות זו עם זו באמצעות מכונה גלובלית דמוית אינטרנט (הסיפור נכתב ב- 1909!) עד שאחד מהם מחליט לעשות מעשה ולצאת החוצה לראשונה לאוויר הפתוח, ביום שהמכונה קורסת.

למרות המחיר החברתי שמשלמים הגולשים הכבדים, אינני חושב שתקשורת וירטואלית מחליפה הלכה למעשה קשר אנושי ישיר (ותעיד על כך הילדה המחופשת, שיצאה עם חברותיה לפורימון); ולמרות המחיר הקוגניטיבי שהם משלמים על שימוש אינטנסיבי באינטרנט, לא השתכנעתי שעבור הלא-מכוּרים, הוא מהווה איום על עומק החשיבה האנושי. תחת זאת, הרדוקציה האישיותית שהרשת החברתית מכוננת, שׂמה זרקור על מה שהיא מאפשרת: סוג חדש ושימושי של יחסי אנוש - הכל אישי ואינטימי למראית עין ולמעשה, בחסות שכבות של נונשלנטיוּת בלתי מחייבת, מתאפשרת תקשורת חופשית בין זרים גמורים. או בעצם, כמעט זרים. זרים כמו אזרח והפוליטיקאי בו הוא בחר.

רוב האנשים מצמצמים את הגדרותיהם בניתוח אישיותו של האחר לכּחמש תכונות עיקריות

פיליפ זימברדו (הוגה ניסוי הכלא של סטנפורד הידוע) ועמיתיו חקרו ב- 2005 את האופן בו אנשים תופסים אישיותם של פוליטיקאים. מטעמי חיסכון במשאבי מערכת התפיסה, רוב האנשים מצמצמים את הגדרותיהם בניתוח אישיותו של האחר לכּחמש תכונות עיקריות. עם זאת, כשזה נוגע לפוליטיקאים, נמצא כי ההפשטה מתעצמת והמספר יורד לשתי תכונות בלבד בממוצע. מצד אחד, מסביר מארק אבראהמס בכתבת הגארדיאן, מדובר בצורך קוגניטיבי של הבוחר שבסופו של דבר יחסו לגבי המועמד מסתכם בשני ממדים מעשיים ופשוטים: בעד או נגד. מצד שני, הוא טוען, גם הקמפיינים הפוליטיים משקיעים מאמץ סמוי אך ניכר כדי לרדד את מורכבות תפיסת המועמדים. ולכך בדיוק דומה האפקט של פורמט התוכן ברשתות החברתיות, המאפשר לנו לנהל קמפיין מתמשך כפוליטיקאים במרחב ציבורי ייחודי, בו אנשים בוחרים בנו ובמצע האידיאולוגי והאישיותי שאנו מציגים.

"אין לך שלוש-מאות חמישים חברים", טענה חברתה של המחופשת לפייסבוק וצדקה: לילדה בתמונת הפרופיל יש 350 "בוחרים". הבחירה היא הדדית אך נתונה לביטול; הבחירה מבוססת על זהות הנבחר, זהות שהופכת לכלי תדמיתי בעיקר משום שהיא פומבית ומצריכה את זהירות המשתמש, כלומר הופכת אותו, במידה רבה, לדיפלומט. יעילותו של הכלי התדמיתי הזה, בדומה לפוליטיקאים במחקר של זימברדו, מתאפשרת בשל ההפשטה שהזהות עוברת באמצעות הגבלות והתניות של ממשק פייסבוק.

זהות במלכודת

הדבר השני שלא ניתן לחמוק ממנו, הוא הסביבה בה התחפושת הזו היתה נטועה, כלומר בחוץ. אמנם, אחרי הכל, התחפושת איננה באמת פרופיל בפייסבוק, אלא רק דימוי שמייצגו. אבל אִילו הדימוי היה מושלם, צריך היה לתאם עם כל שאר הילדים בפורימון שיתחפשו גם הם לפרופיל שלהם. אפשר לדמיין זאת: מאות קופסאות קרטון גדולות, שמתוכן מבצבצות ידיים ורגליים מגושמות, מתרוצצות בשבילים בין מתקני העץ שבנו הצופים, ועל פני כולם מסיכה לבנה חסרת מבע. מבעד לאשנבי העיניים במסכה, כל אחד יכול להתבונן בתמונות הפרופיל של כולם אולם הוא יכול לעיין, להגיב, ולשכפל אך ורק תכנים של הילדים שהוא בחר בהם מראש והם בו. כל זה אולי נשמע כמו סיוט לאור יום וכמובן לא התרחש. ואולם, מה שמטריד יותר הוא דווקא הדימוי שנוצר במציאות: פרופיל המוּצא החוצה מסביבתו הטבעית אל זירה אחרת, זרה, שם הפומביות מתממשת בקנה מידה שלעומתו, 350 חברים הם סלון ביתי קטן ואינטימי. וזו פומביות שמעוררת גם שאלות אודות שאר המידע הדיגיטאלי שאנחנו מייצרים.

הדיון הפעלתני בשנים האחרונות העוסק בזרימת המידע, פומביותו וזליגתו, הוא דיון שמצית את הדמיון. נתוני הפתיחה שלו מרשימים ו/או מבהילים (תלוי את מי שואלים): משחר ההיסטוריה המתועדת ועד שנת 2003, בני אדם יצרו נתונים ומידע בנפח שווה ערך לחמישה אקזאבייטס (5 מיליארד ג'יגה). כבר ב- 2011 אותה כמות נוצרה כל יומיים בממוצע. מדובר במידע עצום המגיע מרשתות חברתיות, אתרי וידאו ותמונות, נתיבים וקורדינטות הנשמרים בג'י.פי.אס הסלולארי, העברות בנקאיות, סטטיסטיקה של מזג אוויר בכל מקום בגלובוס ועוד ועוד. התעצמות כמות המידע והתרבות הקישורים בין האנשים שמייצרים אותו, הן עובדה ידועה אך איש אינו יכול לצפות כיצד היא תשנה את פני האנושות.

הפוטנציאל הטכנולוגי רק מתחיל להיחשף וחדשות לבקרים אנחנו קוראים מה עוד ניתן לעשות בניתוח רב עוצמה של כמויות אדירות של נתונים (תחום הנקרא כיום "ביג דאטה"). למשל, Flu Trends של גוגל, אשר מצליח להוות אינדיקטור מהימן למגמות השַפעת בעולם, מעלה את התהייה שמא בעתיד ניתן יהיה לעצור מגיפות לפני שהן מתפרצות; ניתוח מידע המגיע מאפליקציות סלולאריות, המאפשר כיום לשלוט ולכוון את ההמונים בפסטיבלי ענק, טומן פוטנציאל מעקב אחר קהלים גם מחוץ לפסטיבל; Transfer Learning (תחום בהנדסת מערכות מידע העוסק בלמידת מכונה, באופן המאפשר למחשב לבצע מטלות, על בסיס ניסיון עבר במטלות שונות לחלוטין) יכול גם הוא להשתמש בביג דאטה כדי ללמוד אותנו ואת נטיותינו ברמה שאולי תסייע לנו בקבלת החלטות, לעיתים עוד לפני שהדילמה צפה בהכרתנו. בקיצור, אין פלא שרבים מתייחסים לעידן המידע כתחילת השלב האבולוציוני הבא של המין האנושי, כקולקטיב מסועף של שיתוף וזרימת מידע. אחרים דואגים לנופף בסכנת "האח הגדול", כלומר גורם בעל אינטרסים שיהיו בידיו הן גישה לנתונים והן את כוח החישוב לפקח ולשלוט בנו.

לקריסת מידור המידע יש כוח מצמית ועל כך יעידו לא רק בזירה הדיפלומטית העולמית בעקבות פרסומי ויקיליקס, אלא גם בזירה ה"דיפלומטית" של כלל משתמשי פייסבוק.

אבל אני הייתי רוצה להתייחס לחברה השניה, שהתבוננה בתחפושת הפייסבוק ושתקה. אולי סתם לא היה לה מה לומר. אולי היתה עסוקה בלהאזין לדברי התוכחה של הילדה לצידה ("אין לך 350 חברים"), ואולי היא בכלל לא נמנית על 350 בוחריה של המחופשת ולכן היתה עסוקה בלעיין בתמונתה (האם זו תחרות שירה בה היא השתתפה בצילום? איך לא ידעתי על זה?) ובסטטוסים המודבקים על הקרטון. לילדה הזו הייתי רוצה גם לצרף את שאר העוברים ושבים שהציצו בתחפושת. אין ספק שאין כאן כל בעיה ממשית: זו הרי רק תחפושת, ואין בה באמת מידע שיכול היה להיחשב "רגיש". אבל ברצוני להמשיך להתייחס לתחפושת כדימוי לספֵירה בעולם הווירטואלי. אם הילדה השותקת היא חברה במציאות אך לא בפייסבוק, היא ודאי תבקש מהמחופשת לספר לה על התמונה, המקום בו היא צולמה, ההקשר וכולי. והמחופשת, מצידה אולי תתחרט שהיא העלתה דווקא את התמונה הזו.

אין כאן שום דבר מטריד או תמוה, לכאורה, שכן אנו יודעים שככל שאדם פומבי יותר, עליו להיזהר בהתנהגותו והתבטאויותיו. אם משתמש פייסבוק מאשר אוטומטית כל הצעת חברות – בין אם מדובר בזר, רופא המשפחה, לקוחות בעבודה וכו' – עליו לדעת שככל שמתרחב מעגל בוחריו/חבריו ומתעצמת הפומביות, כך עולה גם מידת הזהירות הנדרשת. כך גילו, למשל, 20% מהמורים בישראל הפעילים בפייסבוק, אשר אישרו הצעות חברות מתלמידיהם ושהיו צריכים לשקול אילו תמונות הם כבר אינם יכולים להעלות, באילו נושאים לא כדאי לדון בסטטוסים ועל מה לא רצוי כבר לעשות לייק? ובמילים אחרות, לקריסת מידור המידע יש כוח מצמית ועל כך יעידו לא רק בזירה הדיפלומטית העולמית בעקבות פרסומי ויקיליקס, אלא גם בזירה ה"דיפלומטית" של כלל משתמשי פייסבוק.

ולכן, על פי רוב, לא מפתיע למצוא מִתאם בין מידת הפומביות לבין דרגת ניצול חופש הביטוי: ככל שלמשתמש פייסבוק יש יותר עוקבים והמידע שהוא מעלה פחות ממודר, כך בדרך כלל התכנים שניתן למצוא בפרופיל שלו הם יותר חד גוניים ומיצוב הזהות הווירטואלית פחות מורכב.

אתם מוזמנים לבדוק עיקרון זה לא רק בפייסבוק, אלא גם על עצמכם במציאות: שכן כל הֶקְשר חברתי מסוים (פגישה עם חברי ילדות, אירוע משפחתי, ארוחת צהריים עם קולגות בעבודה, חדר המיטות עם בן הזוג) מזמן תמרון מסוג שונה - כלומר שפת גוף, פעולות והתבטאויות המצייתות לאוסף של כללים בלתי כתובים. כל עוד אין בין ההקשרים החברתיים הללו חפיפה, הם מאפשרים לנו להיות בלתי-עקביים ואף לסתור את עצמנו, ועדיין להמשיך להרגיש שזהותנו אחידה וקוהרנטית. ניתן לומר, אם כן, כי סכום כל ההקשרים החברתיים בחיינו מצטבר לחופש אותו אנו מנצלים כדי לבטא האישיות המגוונת שלנו. אבל מה מתרחש כשהמחיצה קורסת בין מסגרת חברתית אחת לאחרת (נניח שלסלון ביתנו מתמזגים מעגל חברי הילדות ומעגל קרובי המשפחה)? מה שקורה, הוא שטווח ההתנהגות שלנו מצטמצם למה ששני ההקשרים החברתיים מסוגלים להכיל במשותף, באופן חופף.

כלומר, ההתבטאויות והפעולות שנוכל להרשות לעצמנו, תהיינה חייבות להיות מובָנות והולמות בשני המעגלים, ואסור יהיה להן לפגוע בקוהרנטיות של הדימוי שלנו בעיני שניהם (למשל, על ידי אמירה שתסתור משהו שאמרנו למישהו בעבר). וכך, ככל שנמזג בין יותר ויותר מסגרות, הדיפלומט שבנו יהפוך לזהיר יותר ולכן גם לחד-גוני.

בחיים האמיתיים, לעיתים רחוקות מתרחשת התמזגות בין רוב המעגלים החברתיים באירוע אחד (כמו בחתונות, נניח), וגם אם תהיינה סתירות, זה לא סוף העולם כי שום דבר אינו מתועד ומקובע וניתן בקלות למשוך בכתפינו ולהתנער מהסתירה שנוצרה: "מה אתה עושה עניין, לא התכוונתי"; ”זה לא הייתי אני כשאמרתי/עשיתי זאת"; "דברי הוצאו מהקשרם"; "לא-לא, אתה בכלל לא זוכר איך זה היה". ברשת, עם זאת, קריסת מחיצות המידור טבעית יותר, אלא ש"האירוע" נמשך 24/7, משום שברוב המקרים המידע וההקשר שלו נותרים מתועדים.

אבל למה, בעצם, קריסת המחיצות "טבעית יותר"? בחיים נטולי טכנולוגיה, ברירת המחדל (בשל מגבלות החושים, המרחקים הגיאוגרפיים) היא היעדר ידע ויש להשקיע מאמץ ומשאבים באיתורו. לעומת זאת, עם התפתחות הטכנולוגיה העוסקת במידע, ברירת המחדל מתהפכת. המצאת הטלפון, למשל, ביטלה את המרחב הגיאוגרפי בכל הקשור להעברת מידע. ועדיין, כשהיינו עונים לטלפון, שאלנו תמיד "מי זה". כיום אנו עונים לנייד בעל השיחה המזוהה עם המילים "איפה אתה?" ועוד מעט גם השאלה הזו תהיה מיותרת לגמרי. למעשה, גם רוב שיחות הטלפון תהיינה מיותרות משום שהמידע שהצד השני ירצה להעביר או לתאם, יהיה כבר ידוע לנו ומתואם באמצעים אחרים, מהירים ויעילים פי כמה.

לדברי מארק צוקרברג: "שלוש שנים מעכשיו, אנשים ישתפו פי 8 – 10 בהשוואה למה שהם משתפים כיום"פייסבוק, צריך להודות, בפיתוחי שיתוף המידע שלה (כמו יכולת המערכת לזהות פרצופים, אפליקציית איתור גיאוגרפי ועוד), היא רק אחד הסוכנים התורמים לכך. בראיון שנתן לאחרונה לאתר WIRED, טען מארק צוקרברג כי מידת שיתוף המידע שלנו תכפיל את עצמה כל כשנתיים והוא הודה כי פייסבוק היא רק שחקן אחד במשוואה. כלומר, "שלוש שנים מעכשיו, אנשים ישתפו פי 8 – 10 בהשוואה למה שהם משתפים כיום", לפי דבריו, והשאלה: מה כבר יישאר להם לשתף? לא מעט, אם לוקחים בחשבון, למשל, גאדג'טים החיים על גופינו, חלקם פועלים מצוין כבר היום, ומנטרים את פעילותנו 24/7.

לטוב ולרע קשה להתכחש לכך כי אנחנו כבר שם, בתוך עידן המידע, אך עדיין רק בגישושים ראשוניים בהבנתנו את הפוטנציאל הטמון בניתוח המידע שאנחנו מייצרים ומחליפים. אנחנו יודעים גם, שעם כמעט כל התקדמות טכנולוגית, המידע פחות ופחות סובל מחיצות וכי אלה ממילא קורסות לעיתים מאליהן, ללא עזרתם של האקרים למיניהם ומבלי להתחשב בסדנאות גמילה מקסימות-אך-מופרכות של סרבנים למיניהם.

אמנם ברוב סוגי הניתוח של ביג דאטה אין כלל צורך לרדת לרזולוציה של האינדיבידואל כי ברוב המקרים, מעניינים רק דפוסים של קבוצות. ואולם התהייה עומדת תלויה ורלוונטית מתמיד: עד כמה ייסדק בעתיד מידור המידע שאנו מייצרים ומשתפים בספֵירות השונות; מידע כמו מיקומים גיאוגרפיים, דפוסי גלישה, צריכת תכנים בידוריים ועסקיים ויצירתם (לפעמים גם כאלה הסוטים באופן חמור מהנורמה), או רכישות מוצרים ודפוסי הפעילות שלנו בהם (בהנחה שרוב המוצרים עצמם יהיו מחוברים לאינטרנט, כולל מערכת החשמל, המקרר ודלת הכניסה לבית).

התהייה הזו התקשרה עד היום בעיקר לחשש מפני גופי פיקוח ומעקב בסגנון האח הגדול, אבל יש לה גם השלכות על ביטוי האישיות. שכן בהתחשב בכך שהאינטראקציה האנושית וייצור המידע עוברים דיגיטציה ומתבצעים יותר ויותר ברשת, השאלה האם זליגת המידע ברמת האינדיבידואל תגביל עם הזמן את מנעד פעולותינו ותגובותינו, ותפחית את ההזדמנויות לקחת הפסקה, לנשום עמוק, ולתת ביטוי למורכבות אישיותנו בהקשרים שונים ומגוונים.

כמה שניות לפני שצילמתי את הילדה וחברותיה, ראיתי את העוברים והשבים מציצים בתחפושת המקורית ואחדים חייכו - אף לא אחד מהם חשב על הרעיון להתחפש לאינטרנט וכך להוציא אותו החוצה, לעולם האמיתי. אחרים היו אדישים, אולי משום שעבורם האינטרנט הוא כבר מזמן חלק טבעי ובלתי נפרד מהעולם האמיתי. אבל הילדה שהתחפשה לפייסבוק הסירה את המסכה. היה לה חם מאוד ונעשה לה צפוף ומזיע שם בתוך הקופסה האטומה, שבנוסף, גם הגבילה מאוד את תנועותיה. לא שמעתי את תשובתה לחברתה, אך קיוויתי שהיא ענתה לה כך: את צודקת, אין לי 350 חברים בפייסבוק אבל מה את עושה עניין, זו סתם תחפושת, בואי נלך לשחק.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

9 תגובות על הילדה שהתחפשה לפייסבוק

04
עוזי חיון

כתבה קורעת מסכות. והאמת שחזרתי לפיסבוק לפני כחודש וגם לי מתחיל שוב.... להיות חם מזיע וצפוף לאללה מכול ערמות התמונות והמלל שממלמל נמוך, השאלה הגדולה איך חוזרים לחברים הישנים עם ג'ולים והדודס, האלכסון לחלק הוא עלייה נהדרת ולאחרים גלישה אל הפיסבוק

08
אורי בצ'קו

ואני תמה האם בסופו של דבר תקבל האנושות את העובדה שאנשים
מורכבים יותר מחמישה שישה אלמנטים "אישיותיים".

האם שלב ה"השטחה" האישיותית הוא רק שלב ראשון ובסופו של דבר יוכל אדם
להציג עצמו על כל מורכבויותיו.

בטכנולוגיה שהגיעה מתרבות הפוליטיקלי קורקט - ייתכן שכאן גם תבוא קיצה?