הינשופה מאחרת תמיד

מהי ההיסטוריה? השאלה עשויה ללמד אותנו על הדרך הארוכה שאנו עושים לעבר החירות, כיחידים וכחברה, כשרעיונות הופכים לממשות
X זמן קריאה משוער: 20 דקות

ההיסטוריה, או לפחות לימוד ההיסטוריה, אינו במצב טוב. כמעט הכול מסכימים שחשוב לדעת היסטוריה, אך בארצות הברית, מלבד באוניברסיטאות העילית המשובחות ביותר, לימודי ההיסטוריה נמצאים בשקיעה מהירה. נראה כי דורנו חולק את הספקנות שהביע הפילוסוף הגרמני גאורג וילהלם פרידריך הגל כשאמר שהלקח היחיד שההיסטוריה מלמדת אותנו הוא שאיש מעולם לא למד דבר מן ההיסטוריה. מדוע? ההווה חדש מדי והעתיד טרם נבחן, והדבר מוביל רבים להזדהות עם האמירה של איש העסקים האמריקני הנרי פורד משנת 1921, שהיסטוריה זה פחות או יותר שטויות. אלא שאותו הגל עצמו גם טען שעל אף כי נראה תמיד שלדברים אין תקדים, ההיסטוריה בסופו של דבר כן נותנת לנו מושג באשר למה שמצפה לנו.

פורד, מודל T, דגם T

רכב שעשה היסטוריה: פורד דגם T משנת 1914. תצלום: The Henry Ford

"אנחנו", באורח מוזר ומיוחד, התוצרים של עצמנו, והמחקר הפילוסופי של ההיסטוריה הוא בדיקה של האופנים שבהם שינינו את צורתנו על פני הזמן

אנחנו מין מיוחד ומשונה: השאלה מה פשר היותנו היצורים שאנו היא תמיד בעיה מבחינתנו – כיוון שאנחנו הופכים את עצמנו ליצורים שונים ממה שאנחנו, וכיוון שאנחנו בוחנים זאת בכל הדרכים השונות שבהן אנו חיים את חיינו, הן אינדיבידואלית והן קולקטיבית. לימוד ההיסטוריה כולל לא רק סיפור סיפורים או צבירה של עובדות. במובן הגדול יותר, המבני, מדובר בסיפור של המין האנושי המבקש להבין את עצמו באורח ניסיוני בכל שלל הדרכים שבהן הוא מעצב את עצמו בחיי היומיום, וגם לבחון כיצד שינויים היסטוריים קשורים בקשר אינטימי להבנה הבסיסית שלנו את עצמנו. כפי שהגל ניסח זאת בסדרת הרצאות שהוא נשא בשנים 1822-1830, "אנחנו", באורח מוזר ומיוחד, התוצרים של עצמנו, והמחקר הפילוסופי של ההיסטוריה הוא בדיקה של האופנים שבהם שינינו את צורתנו על פני הזמן.

איש מעולם לא הגה היסטוריה פילוסופית מתוחכמת ודינמית יותר מזאת של הגל. המערכת שלו בנויה על שלושה רעיונות יסוד. ראשית, המפתח לפעולה האנושית הוא תודעה-עצמית. שכן עשייה של דברים מצד בני אדם במובן אנושי כלשהו משמעו לדעת מה אנחנו עושים, בעת שאנחנו עושים זאת. הדבר נכון אפילו כשאיננו חושבים באורח מפורש על מה שאנחנו עושים. הנה דוגמה פשוטה: בשעה שאתם קוראים את המאמר הזה, נניח שאתם מקבלים הודעת טקסט מחבר: "מה את עושה?", ואתם עונים מיד: "אני קוראת מאמר על הגל". ידעתם מה אתם עושים בלי שיהיה עליכם להפריד בין פעולת החשיבה על הדבר ובלי להסיק מסקנות. ללא כל מחשבה נוספת, ידעתם שאינכם צונחים בצניחה חופשית, אינכם רוחצים אמבטיה, אינכם עובדים בגינה וגם לא פותרים תשבץ. לא הבטתם סביבכם כדי להסיק את הדבר מראיות בעולם. לא נדרשה לכם כל התבוננות מיוחדת בנפשכם. למעשה, במונחים של הגל, כשאתם עושים משהו ואינכם יודעים כלל מה אתם עושים, בעצם אינכם עושים שום דבר. הדברים פשוט קורים. אין ספק, לעתים אנחנו מודעים באורח עמום בלבד למה שאנחנו עושים. יחד עם זאת, אפילו המודעות העצמית הרפלקטיבית הרחוקה יותר שלנו, היא כשלעצמה פשוט הבנה נוספת של היחס העצמי העמוק יותר וההגליאני המובהק שכל מודעות היא מודעות עצמית.

ג'ורג' הקדוש, דרקון

אחד מהם בוודאי מודע למעשיו: ג'ורג' הקדוש הורג את הדרקון - אנדרטה בטיביליסי, גאורגיה. תצלום: Levan Verdzeuli, ויקיפדיה

שנית, הגל חשב שמודעות עצמית תמיד כרוכה במיקום של עצמנו במעין מרחב חברתי של "אני" ו"אנחנו". לומר "אני" או לומר "אנחנו" פירושו פשוט לדבר מאחד משני הצדדים של אותו המטבע הדיאלקטי. במקרים רבים, "אנחנו" נראה כמורכב מהרבה מאוד מקרים של "אני חושב" או "אני עושה", אך במובנו המהותי ביותר, "אנחנו" בסיסי בדיוק כמו "אני". כל מודעות עצמית אינדיבידואלית היא ביסודה חברתית. הכלליות של ה"אנחנו" מבטאת את עצמה במעשים האינדיבידואליים של כל אחד מאיתנו, אך ה"אנחנו" עצמו אינו ולא כלום כשהוא מנותק מהמעשים האינדיבידואליים של גורמים פועלים בודדים, גורמים בשר ודם. כשאני יודע מהו הדבר שאני עושה, אני גם מודע לכך שמה ש"אני" עושה הוא בעצם האופן שבו "אנחנו" עושים זאת.

ללא מי שעושה דברים, אין עשייה; ללא העשייה, אין מי שעושה דברים. לפעמים קשה לתפוש את הדבר

טעות היא לחשוב שצד אחד של המטבע חשוב יותר מהצד האחר: "אני" אינו סתם נקודה ללא תוכן נוסף, השקועה לחלוטין במרחב חברתי ("אנחנו" כלשהו), וגם "אנחנו", המרחב החברתי, אינו סתם הצבר של הרבה "אני" אינדיבידואליים. ללא מי שעושה דברים, אין עשייה; ללא העשייה, אין מי שעושה דברים. לפעמים קשה לתפוש את הדבר. לעתים קרובות, ה"אני" מנסה להפריד את עצמו מה"אנחנו" ולמרוד בו (חשבו על האקזיסטנציאליזם). לפעמים ה"אני" מנסה לשקוע כל-כולו ב"אנחנו" (חשבו על החלום של חסידי הטוטליטריות). לפעמים ה"אני" מנסה לביים את הדברים ולסדר לעצמו את ההכרה שהוא מבקש לקבל מה"אנחנו", על ידי כך שהוא מעמיד פנים שהוא מה שהוא אינו (חשבו על נוכלים). כל הצורות הפגומות הללו של "אני" ושל "אנחנו" מופיעות בהיסטוריה בזמנים שונים ובצורות שונות.

צפון קוריאה, אצטדיון, המונים

הרבה "אני", "אנחנו" אחד: מופע המונים באצטדיון בצפון קוריאה. תצלום: Shafquat Towheed

סבי-סבי-סביכם לא חלמו מימיהם להיות מתכנתי מחשבים. כפריים בימי הביניים לא שאפו להפוך למנהלים בדרג בינוני בתאגיד בינלאומי לפינוי אשפה

שלישית, עבור בני-אדם, כמו עבור כל מין בטבע, יש דרכים שבהן העניינים יכולים להתנהל בצורה מוצלחת יותר או מוצלחת פחות מבחינת האינדיבידואלים הכלולים במין. עצים ללא הקרקע הנכונה אינם צומחים יפה להיות העצים שהם יכלו להיות; זאבים ללא המרחב הסביבתי המתאים אינם יכולים להפוך לזאבים שהם יכלו להיות. באורח דומה, בני-אדם בעלי מודעות עצמית בונים סביבות משפחתיות, חברתיות, תרבותיות ופוליטיות שמאפשרות לנו להפוך לגרסאות חדשות, שונות וטובות ביותר של עצמנו. אך מה שאנו יכולים לעשות מעצמנו תלוי במקום שבו אנו נמצאים בהיסטוריה. סבי-סבי-סביכם לא חלמו מימיהם להיות מתכנתי מחשבים. כפריים בימי הביניים לא שאפו להפוך למנהלים בדרג בינוני בתאגיד בינלאומי לפינוי אשפה. מי "אני" תמיד כרוך במה "אנחנו" עושים, אך טעות היא להתייחס למעשים האינדיבידואליים פשוט כיישומים בדידים של משהו כמו חוקים כלליים. מוטב לומר שאנחנו מדגימים בדרכים טובות יותר או גרועות יותר מה זה עבורנו באמת להיות אנחנו – למשל, בחברות, במשחק שח, בחיתוך ירקות או בלהיות אזרחים. הכלליות של הפעולה קובעת את התנאים שבהם אני יכול לשגשג ככל אחד מהדברים הללו. ועם זאת, אני הוא הקובע את הדרך שבה אני מדגים את העשייה, ו"אנחנו" כולנו נוטלים חלק בהתבוננות עד כמה השניים ("אני" ו"אנחנו") מתלכדים היטב או מתפצלים.

כאינדיבידואלים חברתיים בעלי מודעות עצמית, אנחנו מעצבים מחדש את חיינו, מעניקים משמעויות חדשות לדברים ישנים (מיחסי מין ואוכל ועד לנימוסי שולחן מורכבים) כך שאנחנו רוכשים הרגלים חדשים, מעגלים את קווי המתאר של החיים החייתיים בצורות מפתיעות, נרגעים, ואז ממשיכים. לעתים נדירות בלבד מדובר בתהליך שכולו מתרחש בשקט ובשלווה. אנחנו קיימים כאינדיבידואלים בעלי זהויות חברתיות במרחבים החברתיים שאנחנו מכוננים הדדית ושומרים עליהם במקומם, הדדית גם כן. חלק מהיחסים החברתיים הללו מבוססים על כוח בלבד, על הכפפה ועל השפלה (למשל היחסים בין אדונים ועבדים). מלחמות הן עניין נפוץ. ההיסטוריה, אמר הגל, נראית כבית מטבחיים אדיר ממדים, שבו הוקרבו חייהם ואושרם של מיליונים.

שרימפס

קיבלו משמעות חדשה: שרימפס טמפורה במסעדה יפנית בלונדון. תצלום: אליס פסקואל

הצורה החדשה עולה ככל שבני האדם החיים בחורבות התרבותיות של השבר נוטלים את הפיסות של מה שעדיין פועל, נפטרים מן החלקים שאינם פועלים עוד, ומעצבים דבר-מה חדש מתוך ההתפרקות והשבר

ההיסטוריה, כדרך שבה המין, "החיים בעלי המודעות העצמית", מפרש את עצמו ומפרש את עצמו מחדש, נראית בתחילה מעט מדכאת. ציוויליזציות שלמות, דרכי חיים שלמות, קמות וחולפות מן העולם, דרכי חיים עתיקות נעלמות כלא היו. דבר אינו נראה יציב. ההצעה הפילוסופית הנועזת של הגל עמדה על כך שאנו רואים את התהלוכה הזאת כמבטאת את הדרכים שבהן כל צורת חיים חברתית אנושית יוצרת מתחים וקשיים בתוך עצמה. כשהמתחים הללו נעשים גדולים עד כדי כך שצורת החיים האמורה כבר אינה נראית הגיונית כלל למי שנוטלים בה חלק, היא מתמוטטת, מתפרקת, ובסופו של דבר מפנה את מקומה לצורת חיים אחרת. הצורה החדשה עולה ככל שבני האדם החיים בחורבות התרבותיות של השבר נוטלים את הפיסות של מה שעדיין פועל, נפטרים מן החלקים שאינם פועלים עוד, ומעצבים דבר-מה חדש מתוך ההתפרקות והשבר. הם בונים חברה שמפתחת את עצמה עד שהמתחים הפנימיים שלה עצמה מובילים גם אותה לשבר ולהתמוטטות שאחריה "צורת חיים" חדשה קמה מתוכה. בעיקרו של דבר, ההיבט הזה של ההיסטוריה הוא הצורה המשתנה של החיים המודעים עצמם. הגל בחר את המונח הגרמני Geist (שמתורגם כ"רוח" או "mind", תלוי במתרגמים למיניהם) כדי להביע את הדבר. ככל שה-Geist נע ברחבי ההיסטוריה הוא עוטה צורה תוך שהוא מדמיין את עצמו באופנים שונים, וכך, עבור מי שחושבים על כך, הוא מטרה נעה. סיפור ההתמוטטות וההתחדשות הוא הדיאלקטיקה של ההיסטוריה לפי הגל.

ג'ינגיס חאן, מונגולים, סינים, קרב

ניצחו וניצחו, כבשו את סין והחריבו את בגדאד, ואיפה הם היום? מונגולים לוחמים בסינים בשנת 1211, מתוך כתב יד אפגאני בספרייה הלאומית של צרפת. תצלום: ויקיפדיה

על אף שהפילוסוף הגרמני שנשכח בינתיים ה.מ. כליבאוס (Chalybäus), שחי בין 1796 ל-1862, הצליח לשכנע אנשים שהמערכת "תזה-אנטיתזה-סינתזה" מייצגת את הדיאלקטיקה של ההיסטוריה לפי הגל. הגל עצמו מעולם לא אמר זאת. יתרה מכך, אפילו בסקירה הקצרה הזאת, אנו יכולים להיווכח שדעותיו של הגל עצמו כללו הרבה יותר מהנוסחה המפוקפקת של כליבאוס.

אפילו אם הקיסר מחוקק חוקים ואוכף אותם, עדיין מדובר בשלטון על פי חוק, שהוא עדיין שלטון אישי, ולא שלטון של החוק, שהוא אימפרסונלי

הגל סקר את ההיסטוריה של העולם כדי לראות האם יש איזשהו הגיון באופן שבו ה"אני" וה"אנחנו" מעצבים את עצמם על פני הזמן. האם ה-Geist משתפר כלל מאיזו בחינה? כאירופאי בן המאה ה-19, הגל לא מצא הרבה דברים להמליץ עליהם בציוויליזציות של אסיה, אפריקה ואמריקה. הוא סבר שכולן נתקעו בשלב התפתחות מסוים שהוא כינה בשם "אתאיזם פוליטי". לדעתו של הגל, "אתאיזם פוליטי" פירוש שלא יכולה להיות עוד ערכאת ערעורים מעבר לצווים את ראש השבט, המלך או הקיסר. אפילו אם הקיסר מחוקק חוקים ואוכף אותם, עדיין מדובר בשלטון על פי חוק, שהוא עדיין שלטון אישי, ולא שלטון של החוק, שהוא אימפרסונלי. ב"אתאיזם פוליטי" העיקרון המנחה הוא שרק אחד החברים  (ראש השבט, הקיסר וכו') הוא חופשי. הוא ורק הוא מחוקק חוקים, ועל השאר לציית, ואין שום דבר נעלה מעבר לו שבאמצעותו אפשר למדוד את הצווים. מובן שהראייה הקריקטורית הזאת מעידה הרבה יותר על הדעות הקדומות של אירופאי איש המאה ה-19 מאשר על החברות הללו, אך הרעיון שהגל מבטא הוא כללי יותר.

לואי ה-14, יופיטר

המדינה הייתה הוא, והשוו אותו אפילו ליופיטר: דיוקן של לואי ה-14 (1655). תצלום: ויקיפדיה

הגל האמין שרק בעולם היווני העתיק נעה האנושות לראשונה אל מעבר לרעיון שרק אדם אחד בקהילה יכול להיות חופשי, אל הרעיון הנועז שריבוי מוגבל של אנשים – הגברים הבוגרים של העיר – יכולים וגם צריכים למשול ביחד. הם עומדים זה מול זה כשווים, בלי שתהיה להם כל סמכות אינהרנטית זה על זה. יתרה מכך, כך סבר הגל, מבחינת היוונים הללו, הכול ידעו היכן הם נמצאים במסגרת הסדר החברתי ומה הם אמורים לעשות. הם גם חשבו שאם כל אחד יהיה מופת לדרישות של מקומו שלו בסדר, הקהילה כולה תוכל להפוך באורח הרמוני לדבר-מה יפה. האיגוד יחד של הייחוד האינדיבידואלי ושל חיי קהילה נראה כדבר הטוב ביותר האפשרי: חירות מלאה ומוחלטת של האינדיבידואליות כמצב אפשרי רק בסדר חברתי ופוליטי שוויוני של אזרחים חופשיים.

היות שאדם יכול להיות עצמאי באורח מלא בשיפוטים ובפעולות שלו רק כשמישהו אחר דואג עבורו לצרכים האחרים של החיים, היוונים גם האמינו שמוטל עליהם לחיות בעולם שבעצמו נשען על עבדות ועל דיכוי נשים

אלא שאליה וקוץ בה. היוונים גם תפשו את החירות שלהם ככזאת שמובנה עצמאות. היות שאדם יכול להיות עצמאי באורח מלא בשיפוטים ובפעולות שלו רק כשמישהו אחר דואג עבורו לצרכים האחרים של החיים, הם גם האמינו שמוטל עליהם לחיות בעולם שבעצמו נשען על עבדות ועל דיכוי נשים. על אף שיוונים מסוימים סברו שאי-השוויון הזה למיניו טורד מנוחה, רובם פשוט ראו בדבר את דרכו של עולם, עניין בלתי נמנע. יחד עם זאת, הגל ראה את אי-הנוחות המשתמעת של היוונים ביחס לעצמם כמתבטאת בצורה דרמטית באמנות שלהם.

עבד, תיאטרון יווני, מסיכה

מסיכה של דמות "עבד ראשון" בתאטרון היווני, המאה השנייה לספירה, המוזיאון הארכיאולוגי הלאומי באתונה. תצלום: ויקיפדיה

הדוגמה האהובה עליו הייתה מהמחזה "אנטיגונה" של סופוקלס. במחזה, בניו ובנותיו של אדיפוס נקלעים למצב בעייתי. שני בנים נאבקים זה בזה על ירושת השלטון של אדיפוס. שניהם מתים בקרב, ודודם, כראון, נכנס לתמונה כדי לנהל את העניינים. כראון אוסר על קיום טקסי הקבורה לאחד האחיינים, אך אחייניתו אנטיגונה יוצאת נגדו בכך שהיא מקיימת את הטקסים בסתר. היא עושה זאת כיוון שמדובר בדרישה מוחלטת מאחותו של המת, אך היא גם יודעת היטב שדרישה לא פחות מוחלטת היא לציית לכראון (בעיקר היות שהיא אישה צעירה). אנטיגונה נקלעת למצב שבו שני דברים נכונים מנוגדים זה לזה. מוטלת עליה גם הדרישה המוחלטת לא להחליט בכוחות עצמה מה נדרש ממנה לעשות – מעמדה בחיים, כפי שנגזר עליה, הוא שדרישות הן דברים שמוכתבים לה – ומאוחר יותר המקהלה תוקיע את מעשיה ותראה בהם ניסיון לא מוצדק ליטול לעצמה אוטונומיה.

בכך שהיא נוהגת כפי שהיא נוהגת, אנטיגונה גם הופכת לקולם של המודרים, קול הדורש להיכלל ולזכות בהכרה כאחת מאיתנו, כשווה ולכן כחופשיה באורח שווה

אנטיגונה לכודה בתשוקה להשיג דבר שבאורח נורמלי נאסר על נשים: היא רוצה חירות, והדבר דורש ממנה להיות מוכרת כשווה. אך למי יכולה להיות הסמכות להכיר בה? לא לבעל (לא ביוון העתיקה). לא לילדיה (אילו היו לה). לא להוריה. לא לאחותה. רק אחיה יכולים לעשות זאת, והרי שניהם מתים. בתשוקתה לחירות, אנטיגונה מנסה לזמן את ההכרה מאחיה המת. כפי שמי שמכירים את המחזה יודעים, הכול נגמר רע. ואף על פי כן, בכך שאנטיגונה התגרתה במערכת ובכללים, אנטיגונה מייצגת את מה שהשתבש באידאל היווני: האופן שבו הוא הקים משטר של שוויון עבור בני-אדם מסוימים, אך שלל את השוויון מאחרים. בכך שהיא נוהגת כפי שהיא נוהגת, אנטיגונה גם הופכת לקולם של המודרים, קול הדורש להיכלל ולזכות בהכרה כאחת מאיתנו, כשווה ולכן כחופשיה באורח שווה. אם "אחדים חופשיים", היא טוענת, אז מדוע אין הדבר חל גם עליי? לקהל היווני הקדום, הדבר גרם לתחושה טורדת מנוחה שאולי כל השיטה כולה חסרת היגיון ובלתי סבירה.

אנטיגונה, פוליניקס

"אנטיגונה נוכח פוליניקס המת" (1855), ליטרס ניקיפורוס. תצלום: ויקיפדיה

כשרומי העתיקה החלה תופסת את מקומה של יוון, בתחילה נדמה היה שדרך חיים הגיונית וסבירה יותר הגיעה כדי לתפוס את מקומו של הכישלון היווני לכאורה, אך רומא עצמה קרסה. בסוף העת העתיקה, כשהנצרות הפכה לדת של הקיסרות, הופיע גרעין של רעיון חדש במה שהיה כבר המטרה הנעה של חיים בעלי מודעות עצמית: אם כל בני האדם הם ילדיו של אל אחד, הרי שכולנו, מטפורית, אחים ואחיות. אמנם עבדות ודיכוי הם הכלל העולם הזה, אך שוויון הוא הכלל במרחב הגדול של מה שמעבר לעולם הזה. על אף שיתכן שבתחילה הסתירה לא נראתה באורח מלא, הגרעין לעריכת החשבון על במת העולם בהחלט נזרע. הדרישה של אנטיגונה עמדה להפוך לאוניברסלית.

העולם חווה סוג של פחד שמא, בניתוח הסופי של הדברים, הוא למעשה עולם נטול כל היגיון

לדעתו של הגל, החיים האירופים פחות או יותר איבדו את דרכם במשך זמן רב לאחר היעלמות הדמוקרטיה היוונית. התערובת של תרבות רומית, חוק רומי ומעל לכל הכוח הברוטלי של הלגיונות הרומיים פינו את מקומם לעולם מנוכר, שבו בני האדם חשו כורח לעמוד בסטנדרטים שהם התקשו לראות את עצמם בהם. עולם כזה תמיד התנודד בין יציבות שברירית ופחד ביחס לחוסר ההיגיון והטעם שבו. מפעם לפעם, הוא גלש לטירוף מוחלט. השיגעון של מסעות הצלב היה דוגמה אחת, ואילו דוגמה אחרת הייתה הפאניקה הקולקטיבית ביחס לכישוף שהוביל לרצח באמצעים משפטיים של מאות נשים. כל זה קרה על רקע, כפי שהגל ניסח זאת, "תחושה אוניברסלית של לא-כלום שעשתה את דרכה ברחבי העולם". העולם חווה סוג של פחד שמא, בניתוח הסופי של הדברים, הוא למעשה עולם נטול כל היגיון.

מכשפות, מרכז אירופה, שריפת מכשפות

שריפת מכשפות במרכז אירופה (1587), תצלום: ויקיפדיה

התערובת הנפיצה של ניכור-עצמי, של "לא כלום", יחד עם כעס על העוולה שבסדר השולט, הציתה את המהפכה הצרפתית ב-1789. במהפכה, התפאורה הישנה שהחזיקה את צורת החיים המנוכרת, סוף סוף קרסה. היא הותירה אחריה סוג של חירות שראתה את עצמה חופשייה מכבלי העבר, כבולה במידה קטנה מאוד לטבע, וכמעט בכלל לא על ידי הדת. כתוצאה מכך, לפי הבנתו של הגל, בתחילה המהפכה הותירה לעצמה מעט מאוד יסודות כדי לבנות מהם עולם חדש, פרט לרעיונות מופשטים מאוד בדבר חירות נטולת כל כבלים והמעלות הכבולות יותר לכאורה של השתייכות אזרחית, כתומכות בממשלה המהפכנית. אלא שלאחר התפרצות קצרה של אלימות בשלטון הטרור (1793-1794), העניינים נרגעו, ולאחר 1815 הסדר החדש ניצב על כנו באורח בלתי הפיך, סדר שבו ההישגים של המהפכה היו עתידים להפוך בהדרגה לממשיים יותר. או כך לפחות קיווה הגל.

אף אחד, מטבעו, אינו נתון תחת סמכותו העליונה של מישהו אחר: שום אינו נתון תחת סמכותו של גזע אחר, נשים אינן נתונות תחת סמכותם של גברים, אריסים אינם נתונים תחת סמכותם של בעלי קרקעות ופשוטי עם אינם נתונים תחת סמכותם של אריסטוקרטים

הגל מעולם לא נסוג מהערצתו למהפכה הצרפתית – הוא תמיד חגג את ה-14 ביולי – כיוון שהוא חשב שהמהפכה מייצגת את הרגע המכריע במודרניות האירופית. היא מימשה את התנועה בהיסטוריה שבה הפכו "אחדים חופשיים" (כמו ביוון וברומי), ל"כולם חופשיים", או אם לומר זאת במלים אחרות, היא הפכה למציאות את העובדה שאף אחד, מטבעו, אינו נתון תחת סמכותו העליונה של מישהו אחר: שום אינו נתון תחת סמכותו של גזע אחר, נשים אינן נתונות תחת סמכותם של גברים, אריסים אינם נתונים תחת סמכותם של בעלי קרקעות ופשוטי עם אינם נתונים תחת סמכותם של אריסטוקרטים. ברגע שהמחשבה הזאת על חירות ושוויון אוחזת בבני האדם, אי-אפשר להחזיר את השד לבקבוק. הסדר הישן של כפיפות טבעית נעלם כעת, לפחות באופן תאורטי, שכן היות שה-Geist התפתח, עצם הרעיון בדבר כפיפות טבעית כחלק ממנו הפסיק להיות הגיוני.

בונפרטה, אנטואן-ז'אן גרו

ובכל זאת, הוא גילם ערכים חדשים, עולם חדש: "בונפטרה בגשר בארקול" (1801), אנטואן-ז'אן גרו, מוזיאון הלובר, תצלום: ויקיפדיה

הצדק חדל להיות יסוד מטפיזי בסדר העולמי הנצחי, והפך כעת לסגולה עליונה של תחום פעולתם של החירות והאזרחים השווים

וכך, כל היתר, מחיי המשפחה ועד למבנה המדינה, יהיה חייב להשתנות גם כן. העניין היה בהחלט כרוך בהטלת ספק בצורות מסורתיות יותר של התנהלות, ספק רב יותר ממה שהגל היה מוכן להודו בו. וגם לא היה מדובר במשהו שהודגם מיד ובאורח מלא בנוהגים המקובלים באירופה של המאה ה-19. "כולם חופשיים" לא אמר שבבת אחת, בהינף אחד, כל הדיכוי נעלם, אך פירוש הדבר כן היה שתמונה חדשה לחלוטין של פעולה ואחריות עלתה לראשונה על במת העולם. וחשוב מכול, הדבר סימן שינוי בתפישת הצדק. הצדק חדל להיות יסוד מטפיזי בסדר העולמי הנצחי, והפך כעת לסגולה עליונה של תחום פעולתם של החירות והאזרחים השווים.

עם התקדמות מהלכיה של המהפכה, העולם המודרני קיבל את צורתו החדש כ"צורת חיים". הדבר היה כרוך כמובן ברשימה המחייבת של זכויות כלליות ומופשטות שזכו לפרסום רחב במאה ה-17 תודות לפילוסוף האנגלי ג'ון לוק (חיים, חירות ורכוש), אך חשוב מכך, הדבר הפך את החיים המוסריים, כלומר חיים על פי סיבות מקובלות על כולם ולא רק על הקהילה הקטנה שלי ושלך, לחלק חיוני בתפישה הפסיכולוגית המודרנית שלנו. עקרונות החיים הפכו לממשות של חיים על ידי שילובם בנוהגים ובמוסדות ספציפיים יותר. למשל, באמצעות החשיבות המוחלטת של יחסי אהבה וידידות ובכך שהמשפחה מכוונת לגידול ילדים שיהפכו בעצמם לפרטים עצמאיים שבתורם יהיו גם אזרחים טובים.

בית ספר, ילדים, תרגילי חשבון, ניקולי בוגדנוב-בלסקי

"עושים תרגילי חשבון בראש" (1895), ניקולאי בוגדנוב-בלסקי. תצלום: ויקיפדיה

שלטון החוק הפך לעיקרון חוקתי ולכן שינה לעד את מעמדם  של בני האדם, מנתינים של נסיך לאזרחים במדינה חוקתית. הדבר גם ייחד ספירת חיים – הגל כינה זאת "החברה האזרחית" — ששילבה את בתוכה את כוחות השוק הפרודוקטיביים שהתגלו זה עתה עם סדרה של מוסדות, שהיו אמורים למתן ולאלף את הכוחות ההרסניים של הקפיטליזם, שאיימו לטרוף ולעוות את הקטבים הבסיסיים של אהבה וידידות בצד האחד, ואזרחות וצדק בצד השני.

מה ש"אנו" למדנו כעת, פילוסופית ומעשית הוא שההיסטוריה של העולם אינה אלא האופן שבו רעיון החירות והשוויון נכפה עלינו על ידי "אנו" עצמנו, ושכעת הוא דורש להפוך למציאות

במהלך העשור האחרון לחייו, הגל החל לחוש דאגה גוברת ביחס לדעותיו באשר למהלך ההיסטורי הזה של המהפכה הצרפתית. על אף שהוא הצביע בפני התלמידים שלו על כך שכעת יהיה זה בלתי-רציונלי לחלוטין מצדן של מדינות אירופאיות לצאת למלחמה זו נגד זו – הוא צדק באשר לכך, אך טעה בהערכתו את השאלה האם הדבר בכל זאת יקרה – הוא גם נעשה פסימי יותר ביחס לשאלה האם באמת אפשר למתן את השוק הקפיטליסטי על ידי המוסדות האחרים של החברה האזרחית (על אף שהוא מעולם לא זנח את הדעה שהדבר אפשרי). הוא גם הוטרד מכך שהאינדיבידואליזם שהשוק דחף אותנו אליו היה אולי מספיק כדי לאפשר את כל ההצגה כולה. למעשה, כפי שהוא אמר ב-1831 לכיתה בקורס על הפילוסופיה של ההיסטוריה, חוסר התאימות בין האולטרה-אינדיבידואליזם המודרני ובין הצרכים של חיים חברתיים ופוליטיים טובים ויציבים, הוא התנגשות – הגל כינה זאת "קשר [בחבל]" -וזה היה המקום שבו הוא העריך שההיסטוריה מצויה בו לאחר 1830. כשהשוק התחרותי מוביל לחברה תחרותית ולא בהכרח לחברה של שיתוף פעולה, הציבור מתחלק לשתי סיעות, והחלוקה הופכת כל שלטון לבלתי-אפשרי, שכן השלטון תמיד ייראה כמצב שבו סיעה אחת מושלת, זמנית, בסיעות האחרות. את הקשר הזה, כך הוא אמר לתלמידיו, העתיד יצטרך לעבוד כדי לגלות את הדרך להתירו. הגל הלך לעולמו באורח בלתי צפוי חודשים אחדים לאחר שאמר את הדברים הללו.

מן הקריסות של צורות של חיים חברתיים שהיינו עדים להן בעבר, אנחנו מפיקים וממקדים תפישה פילוסופית שלמה יותר של הפעולה האנושית. הגורמים הפועלים הם בעלי מודעות עצמית, והם חברתיים באורח מטפיזי במודעות העצמית שלהם. הם הופכים את הפעולה המופשטת שלהם לממשית ולספציפית בצורות חיים שונות, וצורות החיים הללו מקעקעות את עצמן בהדרגה לאורך ההיסטוריה. מטפורית, ה-Geist (כלומר "אנחנו") הגיע למסקנה הזאת על ידי כך שהוא כפה על עצמו תפישה-עצמית של כולם כחופשיים ושווים, ורציונלית הוא אינו יכול לסגת מכך. כיוון שכל מה שהיה קודם קרס והתמוטט, "אנו" נאלצנו כעת להפנות את המחשבות שלנו לשאלה עד כמה הצלחנו להפוך את הרעיון לממשות, ועם המודעות ותשומת הלב החדשה שלנו לאמת חסרות פניות, "אנו" גילינו את הקולוניאליזם שלנו, את הגזענות שלנו, את הסקסיזם שלנו ואת חוסר תשומת הלב שלנו להקשר הטבעי שלנו, וגילינו שכל אלו אינם תואמים את כל מה שסברנו שהפכנו להיות.

מה ש"אנו" למדנו כעת, פילוסופית ומעשית – מצורת דרך הפעולה בעולם שהייתה ההנחה של הפוליס הדמוקרטי של יוון העתיקה, דרך העצמי המנוכר של אירופה המודרנית המוקדמת ועד לתפישה שלאחר המהפכה הצרפתית ש"כולם חופשיים" – הוא שההיסטוריה של העולם אינה אלא האופן שבו רעיון החירות והשוויון נכפה עלינו על ידי "אנו" עצמנו, ושכעת הוא דורש להפוך למציאות.

ובכן, מה יהיה על "אנו"? הגל עמד על כך שהפילוסופיה אינה מוכנה לגלות לנו. הינשוף של מינרבה, אלת החוכמה, מעופף רק לאחר שהשמש כבר שקעה. חירות ושוויון נותרים עקרונות שאי-אפשר להתפשר עליהם, הכול דורשים להיכלל כעת, אך הקשר הסבוך באשר לאופן לממש זאת, נותר ללא התרה.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

טרי פינקרד (Terry Pinkard) הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת ג'ורג'טאון בוושינגטון די.סי. הוא מתמקד בחקר המסורת הגרמנית בפילוסופיה, מקאנט ועד ימינו. בין פרסומיו הרבים נמנה Hegel: A Biography שראה אור בשנת 2000.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

תמונה ראשית: מתוך "דרך מנאן" (1919), פול נאש, באוסף מוזיאון המלחמה האימפריאלי, לונדון. תצלום: ויקיפדיה

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי טרי פינקרד, AEON.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על הינשופה מאחרת תמיד

01
אל רום

מענין, תקצר פה היריעה מסיבוכי אינספור, אלא שכל המתואר אין לו הרבה עם היסטוריה כדיסיפלינה מדעית או מעין . ההיסטוריה עוסקת בחקר ותיאור של: אירועים, תופעות, תהליכים בעבר. לקחים או היקשים במובנים הומניים ופילוסופיים רחבים יותר, ענין אחר לענות בו. אם כי, אפשר כמובן להשתמש ספונטנית/ סמנטית במינוח: " היסטוריה" לצורכי רטוריקה כמובן.

נמחיש זאת:

החירות והשיויון של האדם , שזורים בכל המאמר, אבל, המחבר או הגל, לוקחים נניח את יון העתיקה, או את המהפיכה הצרפתית, כנקודת המפנה. ודוק: הרבה הרבה לפני: 1000 לפה"ס בקירוב, עם ישראל, דרש מלך עליו, ושמואל הנביא מזהירם בזו הלשון ( שמואל א',פרק ח') מצטט:

י וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֵת כָּל-דִּבְרֵי יְהוָה אֶל-הָעָם הַשֹּׁאֲלִים מֵאִתּוֹ מֶלֶךְ. {ס} יא וַיֹּאמֶר זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם אֶת-בְּנֵיכֶם יִקָּח וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו וְרָצוּ לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ. יב וְלָשׂוּם לוֹ שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְלַחֲרֹשׁ חֲרִישׁוֹ וְלִקְצֹר קְצִירוֹ וְלַעֲשׂוֹת כְּלֵי-מִלְחַמְתּוֹ וּכְלֵי רִכְבּוֹ. יג וְאֶת-בְּנוֹתֵיכֶם יִקָּח לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת וּלְאֹפוֹת. יד וְאֶת-שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת-כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם הַטּוֹבִים יִקָּח וְנָתַן לַעֲבָדָיו. טו וְזַרְעֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם יַעְשֹׂר וְנָתַן לְסָרִיסָיו וְלַעֲבָדָיו. טז וְאֶת-עַבְדֵיכֶם וְאֶת-שִׁפְחוֹתֵיכֶם וְאֶת-בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים וְאֶת-חֲמוֹרֵיכֶם יִקָּח וְעָשָׂה לִמְלַאכְתּוֹ. יז צֹאנְכֶם יַעְשֹׂר וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לוֹ לַעֲבָדִים. יח וּזְעַקְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא מִלִּפְנֵי מַלְכְּכֶם אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם לָכֶם וְלֹא-יַעֲנֶה יְהוָה אֶתְכֶם בַּיּוֹם הַהוּא. יט וַיְמָאֲנוּ הָעָם לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל שְׁמוּאֵל וַיֹּאמְרוּ לֹּא כִּי אִם-מֶלֶךְ יִהְיֶה עָלֵינוּ. כ וְהָיִינוּ גַם-אֲנַחְנוּ כְּכָל-הַגּוֹיִם וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ וְנִלְחַם אֶת-מִלְחֲמֹתֵנוּ. כא וַיִּשְׁמַע שְׁמוּאֵל אֵת כָּל-דִּבְרֵי הָעָם וַיְדַבְּרֵם בְּאָזְנֵי יְהוָה.

אתם מפגרים הוא מוכיח אותם ? רוצים להיות עבדים ? אתם אנשים חופשיים, לא עבדים !! והכל איפה ? בתקופה בה הקונטקסט של עבדות, ווסאלים נ' פיאודלים, אנשים שהם מלכים ואלים מניה וביה, זה הדבר הברור ביותר עלי אדמות.

לכן, אין טעם פשוט להלביש על הדיסיפלינה ההיסטורית , מה שלא שייך לה פשוט.

תודה