הכבולים לחיה

אנחנו לא כל כך מיוחדים ולמען האושר שלנו וקיום כדור הארץ, מוטב לנו לקבל את היותנו בעלי חיים
X זמן קריאה משוער: 19 דקות

כשביקרתי את סבתי בבית הלוויות, כשעה לפני הלוויה שלה, נדהמתי לגלות כמה שונה המוות משינה. גופו של אדם ישן נע בניעות זעירות. המתים כאילו קפואים באמצע תנועה, דוממים כל כך שהם נראים קטנים מאשר בחייהם. כמעט בלתי אפשרי לא להרגיש כאילו משהו דומה מאוד לנפש כבר אינו נוכח. אבל סבתי מתה ממחלת אלצהיימר. אפילו בחייה, משהו ממי שהייתה החל לנטוש אותה. ואני תהיתי, בעת שזיכרונותיה הלכו ונעלמו, האם היא הפכה לקצת פחות מעצמה, קצת פחות אנושית?

אנחנו לא אוהבים להתמודד עם האפשרות שתהליכים ביולוגיים בלתי הפיכים בגופנו יכולים לכבות את האור המדהים של החוויה האישית שלנו. אנחנו מעדיפים להתכחש לגמרי לגופנו...

שלבי סוף החיים הללו מציתים את הדמיון. הם מעמתים אותנו עם רעיונות מטרידים. אנחנו לא אוהבים להתמודד עם האפשרות שתהליכים ביולוגיים בלתי הפיכים בגופנו יכולים לכבות את האור המדהים של החוויה האישית שלנו. אנחנו מעדיפים להתכחש לגמרי לגופנו, ולהדחיק את הקנוקנות האפלות של החיים שמהן אנחנו מפחדים. הבעיה שלנו היא שהסיפור הזה – שלפיו אנחנו לא באמת בתוך הגוף אלא משהו מיוחד, ״דבר״ נפרד – מעוות את המציאות. הבעיות נובעות מן המחשבה שאנחנו מפוצלים למחצית אנושית שגיבה, ולגוף בן תמותה נחות, חייתי. בקיצור, למדנו להאמין שהגוף והרגשות שלנו הם קיום נחות יותר. אבל אולי אנחנו טועים? מה אם כל חלקינו, ובכלל זה התודעה, הם ביולוגיים במובן העמוק ביותר, והחוויות הגופניות שלנו הן משמעותיות ועשירות פי כמה מכפי שאנחנו מוכנים להודות?

מסכת מוות, נפוליאון

מסכת המוות של נפוליאון: הוטבעה ב-1821, נוצקה ב-1833, אבל איפה נפוליאון? תצלום: Rauantiques, ויקיפדיה

ככל הידוע לנו, חברות ציידים-מלקטים אנימיסטיות ראו רוחות בכל מקום. החיים כולם היו מחוננים במהות מיוחדת, שאינה גשמית. במחשבה האירופית הקלאסית, רבים האמינו גם כי לכל הדברים החיים יש נשמה. אבל הנשמות דורגו לדרגות שונות. בני אדם נחשבו לבעלי נשמה עליונה בהיררכיה. בתקופתם של הוגים דוגמת הנזיר הדומיניקני, התיאולוג והפילוסוף תומאס אקווינס, במאה ה-13, ההשקפה הכל-נשמתית הזו נדחקה והותירה את בני האדם כיצורים היחידים בעלי נשמה בת אלמוות. כיצורים בעלי נפש ייחודית, היינו יותר מסתם בעלי חיים. החיים שלנו הופנו למסלול של ישועה. החיים היו כעת שרשרת הוויה גדולה, שבה רק המלאכים ואלוהים ניצבים מעלינו.

דקארט טען כי מחשבה היא עניין שונה כל כך מן הגוף הגשמי דמוי המכונה, שעלינו לראות את בני האדם כמורכבים משני חלקים: התודעה החושבת והגוף הפיזיקלי חסר המחשבה

אולם, כשימי הביניים הגיעו לסיומם במאה ה-16, החל להתפשט סוג חדש לגמרי, ולכאורה רציונאלי, של חשיבה מייחדת. מקורות השינוי הללו הם במחשבתו של רנה דקארט, שנתן לעולם גרסה חדשה של דואליזם. דקארט טען כי מחשבה היא עניין שונה כל כך מן הגוף הגשמי דמוי המכונה, שעלינו לראות את בני האדם כמורכבים משני חלקים: התודעה החושבת והגוף הפיזיקלי חסר המחשבה. זה היה מבט דתי מחודש, מבעד לעדשה רציונאלית. ההפרדה בין בני האדם ליתר הטבע לא נבעה יותר מן הנפש – או לפחות לא רק מן הנפש – אלא מן היכולות האינטלקטואליות שלנו: ההיגיון שלנו, המוסריות, כושר ההפשטה. הוא הניח, כמובן, שבעלי חיים אחרים אינם חושבים.

דמויות מעידן הנאורות, כמו ג׳ון לוק ועמנואל קאנט במאות ה-17 וה-18, פיתחו זאת הלאה. הם סברו כי הדברים הנובעים מן האינטליגנציה שלנו הם שהופכים אותנו אנושיים באמת. באמצעות כוחותיהם המנטליים, בני האדם חיים חיים משמעותיים יותר מיצורים אחרים. במילים אחרות, לנו בני האדם ישנה תודעה רוחנית. אפילו הועלתה האפשרות כי אנחנו המחשבות שלנו, וכי היבטים מנטליים דמיוניים אלה של בני האדם חשובים יותר ואפילו ניתן להפרדה מן הביולוגיה הדלה שאנחנו חולקים עם חיות אחרות.

אדם וחוה, איראן

אדם וחווה באיור מתוך "בעלי החיים השימושיים", ספר פרסי מהמאה ה-14. תצלום: Islamisk Kunst by Ernst J. Grube, 1966, ויקיפדיה

צ׳ארלס דארווין סתר את רעיון ההפרדה הברורה בין בני אדם וצורות חיים אחרות וגם הציג את אפשרויות הדואליזם גוף-נפש באור מורכב הרבה יותר. אם בני האדם התפתחו מפרימאטים קדומים יותר, אז גם התודעה שלנו התפתחה כנראה בתהליכים אבולוציוניים רגילים ששורשיהם נעוצים עמוק בטבע

במובנים רבים, הדרוויניזם היווה איום על החזון השגיב הזה של בני האדם ושל מקומנו בטבע. צ׳ארלס דארווין גם סתר את רעיון ההפרדה הברורה בין בני אדם וצורות חיים אחרות וגם הציג את אפשרויות הדואליזם גוף-נפש באור מורכב הרבה יותר. אם בני האדם התפתחו מפרימאטים קדומים יותר, אז גם התודעה שלנו התפתחה כנראה בתהליכים אבולוציוניים רגילים ששורשיהם נעוצים עמוק בטבע. דארווין עצמו כתב לידידי חוקר הבוטניקה האמריקני אסא גריי (Gray), והביע פחד גדול מפני ההכרה בכך שבני האדם הם חלק בלתי נפרד מעולם הטבע שהוא לכאורה בלתי מוסרי, והמכיל ״יותר מדי אומללות״. אולי אין פלא שבשנים שלאחר צאתו לאור של ״מוצא המינים״ (מ-1859) נעשו מאמצים כפולים ומכופלים למצוא מקור גאולה אחר למין האנושי.

ממאמץ אחד כזה נעשה במסגרת ״המהפכה האנושית״ – הרעיון שלפיו בשלבים הלא רחוקים של האבולוציה של ההומו ספיאנס התרחשה איזו קפיצת דרך קוגניטיבית, שהפרידה אותנו לנצח מן המינים האחרים. במאה ה-20 נעשה ניסיון נוסף להחיות את ההומניזם הנאור שניסה למצוא הוכחות מדעיות לייחוד האנושי, ולטעון כי רק המאפיינים המייחדים הללו הם מכריעים. ההומניזם המודרני הבטיח לעסוק ב״הגשמה מוחלטת של האישיות האנושית״ כדי להתקדם לעבר ״החלל ואולי גם לאכלס כוכבים אחרים״. את תולדות הפילוסופיה העוסקת בבני האדם ובחיות אחרות ניתן אולי לסכם בנימה משועשעת כמחקר ממושך של הטיות מנטליות.

אנחנו יודעים כעת שאנחנו בעלי חיים, הקשורים לכל שאר החיים על פני כדור הארץ. למדנו גם הרבה על קוגניציה, ובכלל זה על ההבדל המטריד בין אינסטינקטים וכוונה, ועל כך שהגוף כולו לוקח חלק במחשבה ובמעשה

כיום, המחשבה שלנו השתנתה לאורן של ראיות מדעיות, והיא כוללת את מה שלמדנו במאה האחרונה על אודות הגנטיקה. אנחנו יודעים כעת שאנחנו בעלי חיים, הקשורים לכל שאר החיים על פני כדור הארץ. למדנו גם הרבה על קוגניציה, ובכלל זה על ההבדל המטריד בין אינסטינקטים וכוונה, ועל כך שהגוף כולו לוקח חלק במחשבה ובמעשה. לכן היינו מצפים שהגישות ישתנו, אבל לא כך קרה. אנו עדיין מאמינים שבמובן מהותי כלשהו, בני האדם אינם באמת חיות. אנחנו עדיין נאחזים באפשרות שישנו משהו חוץ-ביולוגי שמושיע אותנו מן הקיום המטריד כאורגניזם הלכוד בבשר ובעובדת היותו בן תמותה. כפי שאמר הפילוסוף דרק פארפיט (Parfit) ״הגוף שמתחת לצוואר אינו חלק מהותי מאיתנו״. רבים עדיין מכחישים את העובדה שמעשיהם של בני אדם נובעים מכך שאנו בעלי חיים, וטוענים כי הפעולות שלנו מבטאות חשיבה הגיונית. אנחנו מגשימים את עולמנו בכוח המחשבה. ויש בכך מן האמת. הבעיה מתעוררת כשאנו מגשימים את מחשבותינו בכוח המחשבה.

קנגרו

קנגרו באוסטרליה: עד כמה אנחנו מוכנים לזהות עצמנו איתו? לייחס לו זכויות? רגשות? קוגניציה? תמונת עולם? תצלום: דייויד קלוד

לרעיונות הללו יש השלכות מעשיות בעולם. התודעה האנושית הפכה לסוג של גבול מוסרי. בבתי המשפט שלנו, אנחנו קובעים מה מותר או אסור לנו לעשות ליצורים בעלי מודעות, משום שאין להם תודעה שדומה לשלנו. הדברים שנראים לנו גופניים מדי – ברמת הדחפים או הפעילות החופשית – בלי קשר לתוצאות שלהם או לתפקידם בשגשוגנו, נראים לנו נמוכים בסולם המוסרי. בו זמנית, התפישה כי לתכונות חייתיות גופניות (שרבות מהן אנו חולקים עם מינים אחרים) אין משמעות רבה, הותירה אותנו עם הרעיון האבסורדי שלפיו אנו יכולים לחיות ללא גופנו. לכן אנחנו מחפשים העצמות ביולוגיות בחיפוש אחר המהות האמיתית של האנושיות שלנו. אחדות מחברות הביוטכנולוגיה הגדולות בעולם מפתחות לא רק צורות של בינה מלאכותית אלא גם ממשקי מוח-מכונה, בתקווה שנוכל יום אחד להשיג אינטליגנציית–על או אפילו אלמוות מנטלי, על ידי טעינת התודעה שלנו לכלי קיבול סינתטי. מכאן נובע שאת הגוף שלנו, הבשר והרגשות – מצחוקים בחברת חברים ועד האזנה למוזיקה או חיבוק ילדינו – ניתן לראות כאיוּם על הפרדיגמה הזו.

מדוע הכחשת הפן החייתי הזה מושרשת באורח עמוק כל כך בנפש האנושית, בתרבויות שונות ולאורך אלפי שנים?

מדוע הכחשת הפן החייתי הזה מושרשת באורח עמוק כל כך בנפש האנושית, בתרבויות שונות ולאורך אלפי שנים? הסיפור השמרני (אף שהוא ספקולטיבי) שמקורו בביולוגיה האבולוציונית, שהציעו אנשים דוגמת הזואולוג האמריקני ריצ׳ארד אלכסנדר בשנות השבעים, הוא שהתודעה הסובייקטיבית שלנו, בעלת יכולת הדמיון, מקורה בצבר של התאמות לקוגניציה חברתית. כפרימאטים שחיו בקבוצות, אבותינו נזקקו זה לזה כדי לשרוד. עם זאת, הסביבה החברתית שלהם הייתה גם תחרותית, והעצימה את סוג הקוגניציה שהעניקה לנו תחושה של ״עצמי״. הוסיפו לכך את הצורך להבין את המניעים שלנו ושל אחרים, ולשלב זיכרון חווייתי עשיר ורב שכבתי, ותקבלו תשומת לב אדירה למצבים פנימיים ולגירויים מבחוץ – השילוב המדויק שעליו מתווכחים ללא הרף חוקרי מודעות. הדרכים הביולוגיות הרבות המובילות לתשומת לב, העניקו לנו את העצמי שלנו.

דיסק קשיח, גיבוי

האם יום אחד נגבה את עצמנו כמידע במתקן שיכיל אותנו על כל התודעה והאנושיות? ללא יסוד חייתי-גופני? תצלום: Frank R

לרוע מזלנו, הדגש העצמי הזה הותיר אותנו עם התחושה המשונה שלפיה אנחנו בעצם סוג של תודעה צפה, שהזהות שלנו היא סוג של מחשבה, או ליתר דיוק, מחשבה על אודות מחשבה, ולא יחידה שלמה

לרוע מזלנו, הדגש העצמי הזה הותיר אותנו עם התחושה המשונה שלפיה אנחנו בעצם סוג של תודעה צפה, שהזהות שלנו היא סוג של מחשבה, או ליתר דיוק, מחשבה על אודות מחשבה, ולא יחידה שלמה, ישות חייתית שהיא צבר תאים שלהם שיש בו תחושה ורגש ולעתים אינסטינקטים. העצמי שלנו מעורר בנו את התחושה שאנחנו משהו שלכוד בתוך גוף. ומכאן ניתן לגזור השערות שונות. יש לנו מודעות גבוהה במיוחד לאיומים העומדים בפנינו כחיות – ובעיקר מודעות לכך שיום אחת נמות. כפי שוו.ב. ייטס ניסח זאת בשירו ״מפליג לביזנטיון״ (משנת 1928) אנו ״כבולים לחיה גוססת״. ומאחר שאנו מרגישים שמשום מה אנחנו יותר מרק גוף, אנחנו בטוחים שאנחנו יכולים להימלט מכבליו המפחידים של הבשר. במילים אחרות, תחושת הנבדלות המנטלית שלנו הופכת לתקוותנו לישועה.

אבל לבני האדם יש יותר מרק עצמי – יש לנו גם יכולת להבין את העצמי של אחרים. מאחר שאנו משוכנעים שאנו מבינים את המצבים הפנימיים של אחרים ומתקשרים כמו שאנו מתקשרים, עומדת לרשותנו רשת יוצאת דופן של חילופי מידע. כאשר הפתוגן SARS-CoV-2 היכה בחברה האנושית וגם למהומה ושברון לב, היו לנו בכל זאת שיטות תקשורת, תשתיות בריאות ודרכים להבין את הווירוס שלא היו אפשריות ללא מנגנונים ביולוגיים המעודדים אותנו לעבוד ביחד לטובת רווחתנו הכללית. אחד הדבקים של שיתופי הפעולה שלנו הוא היכולת שלנו לחשוב ולשפוט את המתחרש בתודעות של אחרים, חוויותיהם וכוונותיהם.

ראיות נוספות לטבע האדפטיבי של שיתוף הפעולה ניתן למצוא במה שאנו מכנים ״חציצה חברתית״ (social buffering). זוהי הדרך שבה ניתן להפחית לחץ באמצעות קרבה לחברים אחרים בקהילה. קרבה ומערכות יחסים טובות משפיעות על רווחתנו, ומווסתות את שחרור הורמוני הלחץ מסוג קורטיזול, העלולים לדכא את מערכת החיסון שלנו. חיבוק, אחיזת ידיים של בני זוג במצב לא נעים, קשר עם בני הקבוצה שלנו בזמן מצוקה – כולם יוצרים השפעה שניתנת למדידה על בריאותנו, ומשפרים את יכולתנו להתמודד עם מהלומות החיים. יתרונות אלה מצטברים לאורך חיינו וניתן למצוא אותם גם אצל בעלי חיים אחרים החיים בקבוצות, בעיקר בקרב יונקים.

בעוד בעלי חיים חברתיים אחרים זוכים בתמיכה על ידי קרבה גופנית לקרובים או חברי קבוצה, בני האדם זוכים בה גם באמצעות קרבה פסיכולוגית

אבל אצל בעלי חיים כמונו המצב מורכב מעט יותר. אנחנו משתמשים ברעיונות כדי לייצר תגובות חציצה כאלה שנוצרות בזכות מערכות היחסים שלנו. בעוד בעלי חיים חברתיים אחרים זוכים בתמיכה על ידי קרבה גופנית לקרובים או חברי קבוצה, בני האדם זוכים בה גם באמצעות קרבה פסיכולוגית. במילים אחרות, הרעיונות שמקרבים אותנו הם בעלי השפעות גופניות. החציצה הזו ניתנת לנו על ידי כל תפישת עולם או אידיאולוגיה המעוררת בנו תחושת שייכות לקבוצה – אפילו ברמה הפשוטה של אהדה לקבוצת כדורגל מקומית.

סירה, חותרים, ים, צוות, קבוצה

סובלים ביחד, מתמודדים ביחד, מצליחים ביחד, מזדהים עם הקבוצה שהיא יותר מכל אחד מאיתנו. תצלום: קינו אל.

אבל יש בסיפור הזה גם טוויסט קטן.

ישנן ראיות לכך שחציצה חברתית כרוכה לעתים קרובות בתפישה של התודעה והכישורים של הקבוצה שלנו (וברמה הגבוהה יותר, של ההומו ספיאנס) כעליונים על אלה של אחרים

ישנן ראיות לכך שחציצה חברתית כרוכה לעתים קרובות בתפישה של התודעה והכישורים של הקבוצה שלנו (וברמה הגבוהה יותר, של ההומו ספיאנס) כעליונים על אלה של אחרים. מחקר שערך הפסיכולוג ההולנדי קארסטן דה דרו (De Dreu) גילה כי חלק מהאמונות הנוגעות לעליונות התוכן המנטלי של בני הקבוצה שלנו משפיע על רמות האוקסיטוצין, מחזק את הקשרים שלנו אלה עם אלה ומעצים את המחויבות שלנו למחשבות ורגשות של בני קבוצתנו. במחקר שערך הפסיכולוג האיטלקי ג׳רון ויז (Jeroen Vaes) הוא הראה כיצד פחדים וסכנות מעוררים אנשים לחדש את הקשרים הקבוצתיים שלהם, ולראות את בני הקבוצה כיותר אנושיים ממי שאינם חברים בקבוצה (המונח ״יותר אנושיים״ פירושו תפישת יחידים כיותר אינטליגנטיים ובעליי סימנים רבים יותר של רגשות משניים כמו אמפתיה או גאווה). במילים אחרות, אנו חושבים שחברי הקבוצה שלנו עליונים מבחינה מנטלית על מי שמחוץ לה, וכשאנו רוצים לחזק את התפישה הזו, בעיקר כשאנו חשים מאוימים – אנחנו מעצימים את האמונה בעליונות ההחלטות המתקבלות במוקד השייכות שלנו, ואנו עלולים לזלזל בכל מה שסותר זאת. בעוד ״הקבוצה״ היא לעתים קרובות התרבות או האידיאולוגיה שעמן אנו מזדהים, עבור בני אדם הקבוצה הזו עשויה להיות פשוט אנחנו.

קבוצה, כדורגל, רואנדה

הקבוצה נוצרת, והיא אנחנו, קבועה או זמנית, עם או בלי הסבר קודם. תצלום: יאניק סקורנה

הרעיון שלפיו אנחנו לא באמת בעלי חיים – ובעיקר הרעיון כי בני אדם עליונים היררכית על פני צורות חיים אחרות – הוא רעיון מעודד שאנחנו מעדיפים להמשיך לאחוז בו

מפתיע לגלות כי במחקרים שנעשו לאחרונה התברר כי הרעיון שלפיו אנחנו לא באמת בעלי חיים – ובעיקר הרעיון כי בני אדם עליונים היררכית על פני צורות חיים אחרות – הוא רעיון מעודד שאנחנו מעדיפים להמשיך לאחוז בו. נור קטילי (Nour Kteily), חוקר באוניברסיטת נורת׳ווסטרן באילינוי, חקר את האופנים שבהם קבוצות של בני אדם מתקשרות. הוא פיתח מדד ״עלייתו של האדם״ (ascent of man) המבוסס על הרעיון הפרוגרסיבי שלפיו בני האדם טיפסו לצמרת ההיררכיה הביולוגית. הוא גילה כי לחץ או נוכחות של איומים, עשויים לגרום לנו להעדיף לראות את ייחודיות בני האדם. הדבר מעורר, כמובן, פרדוקס מעניין, אם אנו רואים בהיותנו בעלי חיים איום בפני עצמו.

תפישת הייחודיות האנושית היא בעייתית רק אם אנו מכחישים את היופי והחיוניות של חיינו החייתיים ושל חיי בעלי חיים אחרים

אז מדוע כל זה חשוב עכשיו? איש אינו מכחיש את העובדה שבני האדם הם יוצאי דופן. תפישת הייחודיות האנושית היא בעייתית רק אם אנו מכחישים את היופי והחיוניות של חיינו החייתיים ושל חיי בעלי חיים אחרים. בלי קשר לסיפורי בריאה המספרים לנו שיש לנו תכונות רוחניות, או לבתי המשפט האומרים לנו שאנחנו ״אישיות״ בעלת כבוד עצמי – אנחנו מעדיפים את הנשגבות על פי הגופניות שלנו. בתוך הכינוי ״יוצא דופן״ מתחבא השורש ״צא״ [ובאנגלית exception, שמקורו בלטינית excipere, כלומר להוציא]. תמיד שאפנו להיוושע, רצינו שמישהו ״יוציא״ אותנו ממה שאנחנו לא אוהבים או פוחדים במצב החייתי שלנו. אבל הניסיון להימלט הופך לעוצמתי יותר ככל שהטכנולוגיות שלנו משתכללות ומאפשרות לנו לעצב ולנצל את הביולוגיה.

אמזון, בובה, דמות

לפי בית המשפט העליון האמריקני, לתאגיד כמו "אמזון" יש חופש דיבור וזכויות כמו-אנושיות. תצלום: Hello I'm Nik

כיום, ישנה השקעה משמעותית בנתיבים טכנולוגיים שונים שנועדו לאפשר לנו להימלט מן המגבלות או הסכנות שבהיותנו בעלי חיים, אם באמצעות תיקון DNA או טיפולים בעזרת תאי גזע או העברה של חלקים גדולים יותר ויותר מאיתנו למכונות או צורות סינתטיות. גוגל, אמזון ו״נוירלינק״ של אילון מאסק הן רק שלוש מהחברות הגדולות שפועלות בתחומים אלה. הן כולן חלק מנטייה כוללת לשלוט בחיינו החייתיים ולשלב בהם יותר טכנולוגיה. אבל, בחיפוש אחר דרכים להעצמת עצמנו, אנשים מודעים רק לעתים רחוקות למה שאנו מותירים מאחור. כשאנו מתחילים להשתמש בכוחות החדשים הללו, אנו מוכרחים לחשוב על מה שאנו עומדים להפסיד. אין לי כוונה לטעון שאנחנו צריכים להתנהג כמו בעלי חיים – אני טוענת שאנחנו בעלי חיים, ושחלק עצום מאיכות החוויות שלנו קשור לחיים חייתיים מלאים.

השנים המכריעות בהתפתחות האנושית כרוכות באינטראקציות בין הורמונים, סביבה ומגע שמשפיעים על האופן שבו הרשתות העצביות של התינוקות נבנות. מערכת העצבים המרכזית, העמידות בפני לחצים, כולן נושאות את חותם השנים הראשונות, המוטמע עמוקות בחיינו

חלק מהשלבים החשובים ביותר בחיים מתרחשים ברחם ובקשרים הראשוניים שאנו יוצרים עם מי שמטפלים בנו בשבועות ובחודשים לאחר לידתנו. ואיכות הקשרים בללו, ורווחת האימהות שלנו, יכולים להותיר חותם מתמשך בנו ובמי שנגדל להיות. כפי שהפסיכולוגית הישראלית רות פלדמן כתבה: ״היקשרויות מאוחרות יותר... משנות לגמרי את התפקוד של הקשר הבסיסי שנוצר בין אם לצאצא במהלך ׳התקופות הרגישות׳ המוקדמות״. השנים המכריעות בהתפתחות האנושית כרוכות באינטראקציות בין הורמונים, סביבה ומגע שמשפיעים על האופן שבו הרשתות העצביות של התינוקות נבנות. מערכת העצבים המרכזית, העמידות בפני לחצים, כולן נושאות את חותם השנים הראשונות, המוטמע עמוקות בחיינו. כשהורה וילד מתחבקים, ההשפעה מדהימה, מווסתת את חום הגוף, קצב הלב וההזעה. אנשים הקושרים קשרים ולו זמניים, קווירים או סטרייטים, זקנים או צעירים, שמרנים או ליברלים, מסתנכרנים באופנים שניתנים למדידה – החל משינוים הורמונליים ועוד תנודות בגלי אלפא וגמא במוח – והחיבורים הללו מחדשים את הקשרים האינטימיים הראשונים שלנו כיונקים.

זוג, חתן וכלה, חתונה

נגיעה וחיבוק הביאו אותם לכאן, נגיעה וחיבוק יאחדו ביניהם שוב ושוב. תצלום: One Zone Studio

בני האדם רחוקים מלהיות תוצר של המוח או ההכוונה העצמית שלהם, והם מושפעים אינטימית מכלל קיומם הגופני ומסביבתו. ישנן ראיות קשות באשר לילדים שגדלו בבתי יתומים ברומניה, ואשר ננטשו וזכו לחיבה פיזית וחושית מועטה בלבד בעת משטרו האכזרי של ניקולאי צ׳אוצ׳סקו. ההזנחה הזו גרמה להם לקשיים לאורך כל חייהם, החל ברכישת שפה מאוחרת וכלה בהפרעות בראייה ובתפישה המרחבית. אלה הן תזכורות מכאיבות לכך שיכולותינו לשגשג ולהביע את עצמנו מושפעות מאוד ממה שקורה לגוף שלנו, ולערכם של השלבים הראשונים בחיינו.

הדבר חשוב במיוחד עבור מי שמנסים להגדיר מה חשוב בחיי האדם. ישנה אפשרות, המרגשת חלק מהעוסקים במחקר ובעסקים, כי בקרוב בהרחבה נוכל לנצל ביוטכנולוגיות חדשות כמו CRISPER לעריכת גנים, או שנוכל לעסוק במין ״חקלאות״ עוברים באמצעות כלי פריון חדשניים כמו גָמֶטוגֶנֶזיס (טכנולוגיה שמאפשרת לשנות תאי עור, למשל, לתאי גזע), וכך לבחור ללדת את העוברים העמידים ביותר למחלות או האינטליגנטים ביותר. עם זאת, יש לציין כי הניסיון לממש זאת עלול לשבש ולתעש את חיי האדם מרגע ההפריה. במילים אחרות, לא ניצור תינוקות באמצעות יחסי מין, ויתכן כי גידולם יהיה מהונדס ולא כרוך באהבה ומגע.

שיבוש פחות דרמטי מביא אותנו להאציל חלק הולך וגדל מחיינו לטלפונים החכמים שלנו, תוך שימת לב מועטה בלבד לאופן שבו הגוף שלנו כולו משפיע על מי שהפכנו להיות ועל האופן שבו אנו מתפתחים

שיבוש פחות דרמטי מביא אותנו להאציל חלק הולך וגדל מחיינו לטלפונים החכמים שלנו, תוך שימת לב מועטה בלבד לאופן שבו הגוף שלנו כולו משפיע על מי שהפכנו להיות ועל האופן שבו אנו מתפתחים. העובדה שילדינו לומדים טוב יותר באמצעות תנועה ומחוות גופניות, ובכלל זה רכישת שפה, זוכה להתעלמות ממי שרוצים להפעיל למידה מקוונת. קהילת המחקר מפוצלת באורח מטריד בנוגע לשאלה כיצד הזמן המקוון משפיע על רווחתנו הנפשית והגופנית. מחקרים ממקורות מוערכים במידה זהה מכריזים כי רשתות חברתיות אינן משפיעות על בריאות הנפש, בעוד אחרים מציגים ראיות להשפעה כזו. אבל מעט שכל ישר יכול להועיל כאן. אין ספק כי הזמן שאנו מבלים ברשתות בא על חשבון זמן המגע הגופני שלנו עם אחרים, ועומד בניגוד למגענו עם העולם הגשמי. אנחנו מקלים ראש במה שקורה לנו כתוצאה מכך, רק מאחר שאנו בטוחים שחיינו החייתיים חשובים משום מה פחות מחיי הנפש שלנו.

גורילה

אחינו, ממש כך, כי אנחנו כמוהו, מרגישים כמוהו, מהרהרים במי-יודע-מה. תצלום: בוב ברואר

בילינו אלפי שנים בטענה כי אנחנו אדוני המוסר בעולמנו. נראה כי קשה יותר להצדיק זאת כיום, מאחר שאנחנו הגורמים להכחדה ולזיהום. במשך מאות שנים, הדחקנו את הסתירות הללו, אבל כבר לא ניתן להתעלם מצילן הארוך

ועוד לא אמרנו דבר על האופן שבו הזלזול שלנו בחייתיוּת גורמת לבעלי חיים אחרים. בילינו אלפי שנים בטענה כי אנחנו אדוני המוסר בעולמנו. נראה כי קשה יותר להצדיק זאת כיום, מאחר שאנחנו הגורמים להכחדה ולזיהום. במשך מאות שנים, הדחקנו את הסתירות הללו, אבל כבר לא ניתן להתעלם מצילן הארוך. במשמרת שלנו הולכים היונקים ומתמעטים, וכיום מספרם קטן מכפי שהיה בימי הדינוזאורים. ביו-מסת היונקים היא כיום פחות מ-4 אחוזים מכלל מיני הבר, בני האדם מהווים 30 אחוזים וכל השאר הם בעלי חיים שאנחנו מייצרים לתעשיית המזון.

כשאנו בוחנים את החייתיוּת שלנו, אנחנו כמובן ניצבים מול האפשרות הלא נעימה כי בעלי חיים ההולכים ונעלמים מכילים המוני חוויות שאמורות להשפיע על המוסריות שלנו יותר מכפי שהרשינו להן עד כה. החיים על פני האדמה גדושים בצורות מגוונות של אינטליגנציה וכוונה. המדע רק מתחיל לגלות את האופן שבו הזיכרון והכוונות מפעילים את הגוף החייתי מכף רגל ועד ראש. בסופו של דבר, נצטרך להשלים עם המורכבות האמיתית של החיים האחרים שמקיפים אותנו. ככל שנלמד על אודות בעלי חיים אחרים, כך נזהה חוויות אחרות אשר ההיגיון יכריח אותנו להתחשב בהן, אם אנו מייחסים חשיבות לחוויות שלנו.

השלמה עם כך שגם אנחנו בעלי חיים, תאפשר לנו לחשוב על דרכים לניצול החוזקות האבולוציוניות שלנו בדרכים שכולנו נרוויח מהן. אם נוכל לבנות יחסים טובים יותר עם המציאות שלנו, ויחסים טובים יותר עם בעלי חיים אחרים, נמצא את הדרך להחלמה

יתכן מאוד שאת ההזדמנויות הגדולות ביותר נגלה כשנכנס את המשאבים של גופנו שלנו. כשנבין מה אנחנו מרווחים מהיותנו חיות, ונראה כי יש לנו משאבים רבי עוצמה לחולל שינוי חיובי. חשבו על היופי המדהים שבקשרים עמוקים עם בעלי חיים. אם יש לכם כלבה שיושבת לידכם בעודכם קוראים את המאמר, רכנו מטה, הביטו בעיניה ולטפו אותה. ההיפותלמוס שלכם יזרים אוקסיטוצין ודופמין – כימיקליים אורגניים המעורבים בקשרים הללו – ולפני שתספיקו להבין מה קורה, תרגישו טוב, אפילו בזמנים אפלים של מגפה. וכך תרגיש גם הכלבה. אוקסיטוצין מיוצר בבלוטות ההיפותלמוס של כל היונקים. במילים אחרות, יתכן מאוד שהגוף שלנו הוא הכלי הטוב והיעיל ביותר למציאת איזון חדש בין בני האדם לבין יתר עולם החי. אם נוכל לאמץ צורת מחשבה התומכת יותר בקישוריות, אולי יהיה לנו קל יותר לזהות את היופי והאינטליגנציה שאנחנו נחושים כל כך לחרב. השלמה עם כך שגם אנחנו בעלי חיים, תאפשר לנו לחשוב על דרכים לניצול החוזקות האבולוציוניות שלנו בדרכים שכולנו נרוויח מהן. אם נוכל לבנות יחסים טובים יותר עם המציאות שלנו, ויחסים טובים יותר עם בעלי חיים אחרים, נמצא את הדרך להחלמה.

מלאני צ׳לנג׳ר (Melanie Challenger) היא חוקרת בתחום ההיסטוריה של האנושות והטבע, ובתחום הפילוסופיה של הסביבה. בין ספריה: On Extinction (משנת 2011) ו- How to Be Animal (משנת 2021). היא חברה בעמותה הבריטית Nuffield Council on Bioethics.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: רגע חייתי מלא קסם בסנט פטרבורג. תצלום: Ekaterina Kuzovkova / EyeEm, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי מלאני צ׳לנג׳ר, AEON.
§ מאמר | # ביולוגיה
- דימוי שעררגע חייתי מלא קסם בסנט פטרבורג. תצלום: Ekaterina Kuzovkova / EyeEm, אימג'בנק / גטי ישראל


תגובות פייסבוק

2 תגובות על הכבולים לחיה

01
אבי אביהו

מאמר חשוב ונכון.
מדהימה ההתכחשות להיותנו בעלי חיים.
אנו חולקים 98.8% DNA עם שימפנזות!
ועם עוד המון חיות שונות ככל שנקדים להכיר בזה יטב לנו ואם לא אנחנו יכולים לראות את התוצאות עכשיו בעולמנו

    02
    rvc1

    איזה תוצאות? איך הדמיון הגנטי הזה רלוונטי לבחירות שאנשים או חברות צריכות לבחור? האם המאמר באמת מוכיח את טענתו או שהוא מבוסס על בלבול בסיסי ומנסה לשכנע במסקנות שלא נובעות מהעובדות שהוא מציג?