הכול, מיד, עכשיו

מהר יותר זה תמיד טוב יותר, נכון? לא נכון. יש לנו מה להרוויח ממאמץ ואטיות
X זמן קריאה משוער: 8 דקות

נניח שאספר לכם על אודות כוכב לכת חדש, זהה לכדור הארץ, שבו המוחות המבריקים ביותר של החברה מקדישים את עצמם בלהט ובאצילות לשאלה הקיומית החשובה ביותר שהמין שלהם ידע מעולם. מדי יום המוני חוקרים, יזמים והוגים מתעוררים עם שחר, מקמטים מצחם, משנסים מותניהם וניגשים להתמודד עם הסוגייה הבוערת שטורדת את מנוחתם: כיצד אפשר להכין נודלס במיקרו מהר יותר... מהר יותר.

אתם בטח תצחקו. אבל זה פחות או יותר מה שקורה כעת בכדור הארץ. את האופנה העכשווית אכנה במאמר קצר זה בשם "כלכלת הסיפוק המידי".

אסביר למה אני מתכוון. מיליוני שעות מאמץ, דמיון, רעיונות ותוכניות הושקעו על-ידי המהנדסים והמנהלים, ההוגים ואנשי החזון, היזמים והאקדמאים המוכשרים ביותר של דורנו. הם מוחים את הזיעה ממצחם ועובדים בקדחתנות על אתגר אצילי... מציאת תרופה לסרטן? בלימת שינוי האקלים? הארכת תוחלת החיים האנושית? ניצול משאבים באסטרואידים? מיגור העוני בעולם? לא, הם מנסים להבטיח שמשלוחים יגיעו עוד באותו יום. חברות גדולות מדברות על האתגר הזה כאילו הוא הגביע הקדוש, ולגיונות של סטארטאפים מצטרפים למסע הצלב. מה משמעות הדבר בפועל? שאם עד עכשיו הייתם צריכים לצעוד כמה מאות מטרים (רחמים) כדי לאכול בוריטו, כעת תוכלו להזמין אותו הביתה, בלחיצה על כפתור באפליקציה, והוא יגיע תוך דקות ספורות חם וטרי, וכך יהיה לכם זמן להמשיך במשימתכם: לבנות אפליקציית משלוחים נוספת. ישששש!! סיפוק מידי! אנחנו משנים את העולם, בוריטו אחר בוריטו!!

בוריטו

בוריטו. תצלום: פודי בודהה

אז חכו רגע, גאונים.

הנה האמת המרה. התהליך שתיארתי לעיל הוא תהליך הרסני. בשורה התחתונה הוא אינו מניב רווח נקי לפוטנציאל האנושי. לא, הוא מניב הפסד נקי לפוטנציאל האנושי. ככלות הכול, כשאתם מזמינים את הבוריטו שבו אתם חושקים, אלא אם אתם מרפאים סרטן, או כותבים יצירה ספרותית גדולה, או פותרים משוואות שיאפשרו לנו לטוס לגלקסיות רחוקות. השליח המסכן, במקום לסיים את הדוקטורט שלו בנוירו-כימיה כפי שתמיד חלם לעשות, צריך להביא לכם בוריטו מחורבן, שלא היה לכם כוח לצעוד כמה מאות מטרים כדי לקנות, כמה מאות מטרים שבמהלכם הייתם עשויים להעלות בדעתכם את כל מה שכתבתי כאן ולשאול את עצמכם: "למה לכל הרוחות אני מבזבז את החיים שלי ושל כל שאר העולם?"

אם כך. סיפוק מידי אינו השקעה חכמה מבחינת החברה האנושית. כל דולר, פאונד או ין שהחברה משקיעה בסיפוק מידי הם דולר, פאונד או ין שהיא לא משקיעה בפריצות דרך שישנו את חיינו: תרופות לסרטן, חינוך לכול, בלימת שינוי האקלים וכולי.

אז איך הגענו לכאן? הרשו לי להסביר. הבעיה השנייה בחשיבותה בעולם כיום היא בעיית האי-שוויון. ראו לדוגמה: ארגון אוקספם מצא לאחרונה שנכסיהם הכלכליים של 60 האנשים העשירים בעולם שווה ערך לאלו של 3.5 מיליארד האנשים הבאים ברשימה. זוהי רמה בלתי נתפסת של אי-שוויון. וכמו תמיד, מחאות שמאלניות ילדותיות בנוסח "אבל ככה היה תמיד!" אינן מפריכות זאת; הן מבוססות על לוגיקה קלוקלת כי כאשר אנשים משכילים חושבים על הכלכלה, הם אינם מתבססים על ההיסטוריה, אלא על אפשרויות. כלומר, המצב אינו חייב להיות כזה.

למה אי-שוויון הוא בעיה? מכיוון שלעשירים לא נשארו הרבה מקומות טובים לשים בהם את כל הכסף שלהם. הם כבר קנו נדל"ן יוקרתי בכל עיר גדולה בעולם. דחפו את מחירי האמנות לגבהים מסחררים. הקימו קרנות שמבטיחות את עתיד צאצאיהם עד ביאת המשיח. ומה עכשיו? האמת הפשוטה היא שכסף רב מדי בידיהם של מעטים מדי מרעיב את כלכלות ההשקעה, הצריכה, הצמיחה ואת כל הדברים האנושיים שהן מייצגות בפועל – חינוך, חדשנות, צמיחה, משרות, קריירות, הזדמנויות, אפשרויות. כך נוצרת כלכלת הסיפוק המידי. אם לפשט: לעשירים, שרק הולכים ומתעשרים, אין על מה לבזבז את הכסף שלהם... מלבד על משלוחים מהירים יותר – ובכלכלה החלולה הזו, הרעבה להזדמנויות, מעמד הביניים הולך ונעשה עני יותר ואין לו ברירה אלא לקבל בראש מורכן משרות מחריבות-פוטנציאל, משפילות-רוח, נטולות-עתיד, חסרות-תועלת, קרי לאנשי מעמד הביניים אין ברירה אלא להיות שליחים לעשירים, ערניים תמיד, מוכנים לפעולה, בפחות משכר מינימום.

מזון מהיר

מזון מהיר. תצלום: וואן מוהד.

זאת הסיבה לכך שכלכלת הסיפוק המידי הולכת ומתחזקת. אבל בואו לא נמהר לגנות אותה. יש דברים שאת שליחתם דווקא כן כדאי לנו לזרז. המצרכים הבסיסיים, למשל. כמו מזון. אם נוכל להוביל מזון במהירות רבה יותר, עלויות האחסון וההובלה ירדו באופן טבעי, ואיתן ירדו גם שיעורי המזון המקולקל. בתרחיש הזה כולם מנצחים כי הבזבוז פוחת ונוצרים תמריצים לגידול מזון טוב וטרי יותר.

האם איננו אמורים לשאוף ליעילות בכל החזיתות? אין ספק שכך אנו רגילים לחשוב – אנחנו רוצים שכל דבר יהיה כמה שיותר יעיל. לא רק המזון, ולא רק העבודה. אלא כל דבר, החל מאהבה, ידידות והנאה, עבור בחינוך וידע וכלה בחלומות, בתשוקות ואפילו בניסיון להיות אנו עצמנו. אנחנו מאמינים שכל הדברים האלה אמורים להיות יעילים יותר: מהירים יותר, נקיים יותר, בטוחים יותר. לכן בכל חזית אפשרית שוכנת בבסיס רצונותינו ההנחה הבאה: אם נשיג את מה שאנחנו רוצים מהר יותר, עכשיו ומיד, מצבנו יהיה טוב יותר – נהיה יותר מאושרים, יותר בטוחים, יותר עצמנו.

אך האם זה נכון? מה באשר לדברים החשובים באמת? כאן מערכת היחסים בין היעילות לאושר מתהפכת. הרשו לי להדגים באמצעות דוגמה פשוטה. תארו לכם שהיה קל נורא למצוא דייט... כל שהיה עליכם לעשות הוא לדפדף ימינה. האם זה היה מביא לכם אהבה... או דווקא שורה של מפגשים חסרי משמעות ומערכות יחסים כושלות? סביר להניח שאופציה ב', כי האמת הפשוטה היא שאמור להיות קשה למצוא מישהו ששווה להשקיע בו את זמנכם ואת עצמכם. כשזה קל מדי, התמריצים הפוכים: אולי האדם שתמצאו יבדר אתכם, יגרה אתכם, ירתק אתכם, ישעשע אתכם – אך לא סביר שתתאהבו בו, אלא רק תמשיכו הלאה לשעשוע הבא. אך כאשר העניין קשה, כאשר - אחרי הניצוץ הקסום הראשון – אתם נדרשים להכיר את האדם לעומק, להשקיע בו זמן ורגש במקום להחליף אותו בשעשוע הבא... או אז התמריצים שלכם נכונים, ואהבת אמת עשויה לצמוח.

אין לי ספק שתחלקו על הלוגיקה שלי. רבים מכם יאמרו, "אבל אני מצאתי בן זוג בטינדר! ואני אפילו אוהב אותו!!" יכול להיות, ויכול להיות שלא – אך זו כלל אינה השאלה. השאלה היא אם אתם חווים את האהבה האמיתית ביותר והחזקה ביותר שתוכלו למצוא. וכאן, במקרה הזה, היעילות היא האויבת של האפשרות. וזה נכון גם לכל הדברים החשובים בחיים, החל מידידות וחינוך וכלה בחלומות, בתשוקות ובניסיון להיות עצמנו. אם נהפוך את כל הדברים האלה למהירים יותר, נקיים יותר, בטוחים יותר – המנטרה של עידן היעילות – גם האיכות שלהם תלך ותידרדר עד שלא יישארו בהם משמעות, תכלית, חן או טעם.

זוג פינגוויני הומבולדט

זוג פינגוויני הומבולדט. תצלום: ויליאם וורבי.

כל זה מוביל אותי לאמת אמיתית יותר. כלכלת הסיפוק המידי היא סימן להשתבשות המודלים המנטליים של ההוגנות – המודלים שקובעים מה אנחנו מאמינים שמגיע לנו. כי רק נרקיסיסטים מפונקים ובלתי מפותחים מאמינים שמגיע להם כל מה שהם רוצים, עכשיו ומיד, גם בלי שישקיעו יותר מקמצוץ רגש, אינטליגנציה, מחשבה, תבונה, תשוקה – קמצוץ מעצמם.

אנו קפיטליסטים קטנים של העצמי: אנחנו רוצים תשואה מקסימלית על השקעה מינימלית. אנחנו מאמינים שהעולם מגיע לנו גם בלי שנשקיע מעצמנו – רגשית, חברתית ואישית – בעולם. האם מפתיע שכה רבים מאיתנו חשים שחלק כה גדול מחיינו הוא חסר משמעות? אם אנחנו מאמינים שאושר, משמעות ותכלית "מגיעים" לנו באופן טבעי אך איננו מוכנים להשקיע כהוא זה מעצמנו כדי להיות אנשים המסוגלים לחוות אותם, כיצד אם כך נוכל להשיגם?

מהותם של חיים טובים ונכונים היא ההפך מכל הדברים שתיארתי כאן. כלכלת הסיפוק המידי היא ההפך ממשמעות, אויבת האושר ויריבתה המושבעת של התכלית. כי הדברים שמסבים לנו הנאה, הפתעה ושעשוע מידיים הם בדיוק אלה שאינם מצליחים, בסופו של דבר, לרומם, להרחיב ולכבד אותנו. חשבו על ספר, או סרט, או יצירת אמנות גדולים באמת. הם אינם מעניקים סיפוק מידי. הם עושים את ההפך הגמור: בתחילה הם מבלבלים, מתמיהים, מרתיחים, מתסכלים. וזה הרגע שבו הם מעצימים אותנו. זה הרגע שבו אנחנו צומחים.

כל החוויות הגדולות באמת בחיים תובעות מאיתנו דבר מה. חריצות, התרסה, מחשבה, דמיון, חלומות. כך הם מרחיבים את אופק האפשרויות שלנו. בתביעתם שנעז, נמרוד, נחשוב, ניצור, נדמיין, נסלח, נאהב, הם מחלצים מאיתנו את הטוב ביותר.

ובכל זאת. עם כל שובר קופות הוליוודי, רב-מכר, תיק-יד או גדג'ט שאנו יכולים לקנות, לאחסן, לשמור ולשתף בלחיצת כפתור חמדנית, צונחים הסיכויים שנלך למצוא את הדברים הגדולים שבאמת משנים את חיינו. זהו הפיתוי שהמידי טומן בחובו. איננו צריכים להשקיע בו, להתמסר אליו, לאבד את עצמנו בתוכו. אנו יכולים לבחור בדרך נטולת התנגדות, מאמץ, עמל. אך עלינו לזכור: המידי הוא גם החולף, הארעי, הקיקיוני. זוהי הגדרתו. הדברים שמעניקים לנו סיפוק מידי לא נשארים איתנו, לא משנים אותנו באמת, לא מעניקים לנו רווחים מהותיים. זהו טבעם. זוהי הסיבה שהם מכזיבים אותנו.

הכישלון האמיתי של כלכלת הסיפוק המידי, אם כך, אינו רק היותה מראה המשקפת כלכלה עולמית פגומה. היא נכשלת ומכזיבה כי היא מקטינה אותנו כבני אדם. לא רק מפני שבתור יצרניה אנו גוזרים על עצמנו לבזבז את כישרונותינו ומרצנו על דברים טריוויאליים. אלא גם מפני שבתור צרכניה אנו מצמצמים את טווח האפשרות האנושית. קפיטליסטים קטנים של העצמי אינם יכולים למצוא אהבת אמת, ידידות דגולה, משמעות בכל יום, אושר בכל רגע, או את עצמם, בדיוק כפי שמדבר אינו יכול להצמיח יבול.

אל לנו לחתור לאבסולוטיזם, אלא למתינות. החיים אינם נחווים "במידי". החיים נחווים כסדרה של רגעים. אך אם נחיה את כל הרגעים האלה במרדף אחר המידי, סביר להניח שהם יאבדו את חשיבותם. כשאנו חיים נכונה, כל אחד מהרגעים האלה חשוב, משנה, מותיר חותם – וכך מתמשך, נמתח, עוצר את הזמן – מעט יותר מקודמו. זה הנצח היחיד שיש לנו. וזה הנצח היחיד שאנחנו צריכים. כיוון שגם אילו היינו בני אלמוות, העדפת המידי על פני המתמשך הייתה הופכת את ימינו לסדרה של רגעים מבוזבזים. הבחירה הזאת, בין המידיות למשמעות, נמצאת בידינו מדי יום. הבה נבחר היטב.

 

עומייר חק הוא הוגה דעות, פרשן, בלוגר ודמות ציבורית, המרבה לכתוב על כלכלה, חברה, עסקים, חדשנות ותרבות עכשווית. הוא מחברם של ספרים אחדים ומחלק את זמנו בין לונדון וניו יורק.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי עומייר חק.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

8 תגובות על הכול, מיד, עכשיו

02
הלוחשת לכבשים

מעט הגהה, בבקשה......... !.....
סימני הפיסוק במקומות מוזרים והשימוש המתמשך בשלוש נקודות משווים לטקסט איכויות של כיתה ו'.

כמו במאמר קודם של הכותב, רעיונות יפים (גם אם לא חדשים במיוחד- תנועות הסלואו פוד וסלואו ליוינג כבר בנות עשור וחצי, אם לא יותר), אך כתיבה נחרצת מדי שמריחה מיומרנות נעורים.

04
סיגל מנחם

רוח הדברים נכונה. לא לחינם אנשים הולכים לחוגים אין ספור,כי הם מתקשים לייצר להם חברה,שלא במקומות שכאלה. רב האנשים או מגנים כל הונם או רודפים אחריו,וחוששים מן האחר. הם מחפשים מקומות,בהם יהיה נושא שיחבר בינם לאחרים ו״יגן" עליהם מחשיפה אישית.

06
אנדרואיד

לכל רעיון ניתן לבצע רגרסיה הפוכה. כל פיתוח הוא מיותר ונחוץ באותה מידה. לדוגמא: המחבר יכול היה במקום לכתוב את המאמר לנצל את אותו זמן כדי לעזור למישהו רעב. ואנו הקוראים היינו אוכלים בוריטו במקום לקרוא את המאמר.
זאת ועוד: פיתוח דרכי משלוח מהיר עשוי לסייע להעברה מהירה של לב להשתלה וגם לאפשר העברת עודפי מזון לפני שיתקלקלו לאוכלוסיות רעבות.

07
אנדרואיד

עם זאת, לדעתי יתרונות האיטיות שווים לאלו של המהירות ומומלץ להשתמש בשניהם. החיפזון מן השטן, והשטן הוא חלק מהאל האינסופי המורכב מכל האפשרויות כולל האיטיות השלווה.