הכחשה קטלנית

הוא הוודאות היחידה שיש לנו והוא מגדיר לא מעט מחיינו. ובכל זאת, אנו מתכחשים לו. האם נוכל ללמוד להתמודד עם המוות ולהפיק מכך את המיטב?
X זמן קריאה משוער: 18 דקות

אנו, בני המערב, זוכים לשפע ובריאות באופן חסר תקדים בהיסטוריה. "מרעב, מחלה ומלחמה הושיענו, אדוננו" (A peste, fame et bello, libera nos, Domine) – התפילה שהיתה שגורה בימי הביניים – מעולם לא הייתה רלוונטית פחות. בעידן רפואת ההמונים והחיסונים, מות ילדים במחלה הוא נדיר. בן המערב שיישאל על מגפות, ייזכר במעומעם בשפעת הספרדית של תחילת המאה שעברה וימלמל משהו על אפריקה ואיידס. חיים במלחמה מתמשכת, בה נהרגים מאות אנשים ביום, הם נחלת העולם השלישי ושולי המזרח התיכון. ולגבי הרעב – בחברת השפע של המערב מתים יותר אנשים ממחלות הקשורות לעודף מזון – השמנה, סוכרת, מחלות כלי דם – מאשר ממחלות הקשורות לרעב.

הפחד שלנו מהמוות בולט ביחסנו לזקנים: אנו מרחיקים אותם מתודעתנו וכך אנחנו מגנים על עצמנו מפני הפנמת העובדה שמותם קרב

לניצחון על הרעב, המחלה והמלחמה, היה מחיר: שכחנו איך להתמודד עם המוות. מכיוון שהמוות אינו צפוי להגיע בגיל צעיר, אנחנו שוכחים מקיומו במשך רוב ימינו. אנחנו לא מתאמנים במחשבות על המוות, וכשהוא מגיע – אנחנו עומדים המומים, כאילו זו הפתעה. כשצצים סימנים ראשונים לבואו, אנחנו מתחילים להתגונן מפניו.

אנו מתחילים בהתעלמות מהזִקנה. אנו מכנים את הזקנים בשמות מכובסים: "קשישים", "אזרחים ותיקים" או "בני גיל הזהב"; אנו שוכרים עבורם מטפלים, לעתים דוברי שפות זרות, בני ארצות רחוקות; אנו מרחיקים אותם לבתי אבות וגם למוסדות הללו מעניקים שמות מרוככים, כדי להרחיק כל אסוציאציה של זִקנה: "דיור מוגן", "דיור גיל הזהב", "אחוזה" וכדומה; ואנו מקטינים אותם-עצמם בתודעתנו. בפרסומות מוצגים בתי אבות "כגן חובה יוקרתי", כתב עמרי הרצוג. "זקנים הם ילדים שצריך למצוא להם תעסוקה. בגן הילדים מוצעים להם חוגי מלאכה והתעמלות, ואנו רואים אותם משחקים יפה עם חבריהם החדשים". העיסוק המסעיר ביותר של רוב דיירי בית האבות בסרט "בחזרה לחיים" של קיליאן רידהוף (Riedhof) משנת ,2013 הוא חיבור בלוטים ליד שולחנות יצירה, באמצעות קיסמי שיניים. לזקנים בערוב ימיהם אנו מייחסים קיום חלקי, מעין מוות סמלי או תחילתו של מוות. אנו מרחיקים אותם מתודעתנו וכך אנחנו מגנים על עצמנו מפני הפנמת העובדה שמותם קרב. אם אנו נרתעים מפני הטריילר, הקדימון למוות, קל וחומר שלסרט באורך המלא – המוות עצמו – אנו מגיבים בהכחשה גמורה.

רמברנדט, דיוקן עצמי

דיוקן עצמי (1669), רמברנדט, Mauritshuis, האג. תצלום: ויקיפדיה

איך אנחנו מכחישים את המוות

התקדמות המדע מאפשרת להחזיק אדם בחיים גם לאחר שעבר שבץ מוחי, איבד את הכרתו, הפסיק לנשום ולבו פסק לפעום. הקִדמה המדעית שמאפשרת זאת מביאה אנשים להתנגד להשתלת אברים מגופות יקיריהם, בתקווה שאלה עוד יוחזרו לחיים – גם לאחר שנקבע מוות מוחי; אנשים פועלים להקפאת גופותיהם לאחר מותם בתקווה שבעתיד יוחזרו לחיים בזכות העתקת תשתיות נוירונים והשתלת זיכרונות, אישיות ומוח, וכך יוכלו לגחך מן מהעתיד, לאחר שיוחזרו לחיים: "כמה פרימיטיביים היו בני המאה ה-21 שהאמינו שאי אפשר לחזור לחיים ממוות מוחי". אם בעידן שלנו הקִדמה מסייעת להכחשת המוות, מה העניק תקוות דומות לקרוביהם של המתים אלפי שנים לפני המדע המודרני? לרוב היה זה הכלי הדתי האולטימטיבי: הנס.

אבל לפעמים האדם מת. מת באמת. הוא מנוח, חדל מלהתקיים, הלך בדרך כל בשר, עלה לגנזי מרומים. מה עושים במקרה כזה? מכחישים שהמוות הוא מוות

בספרו "רגל החזיר של האח ג'ינפרו: סיפורי הקדושים משנים את העולם" מביא אביעד קליינברג עשרות סיפורים על מוות ושיבה לחיים באורח נס. דרקון בלע את הבתולה מרגרטה הקדושה מאנטיוכיה, אך כשזו עשתה את סימן הצלב, התפוצץ הדרקון והיא יצאה מבטנו בריאה ושלמה. אביר מת מבלי שהתוודה, אך מריה הקימה אותו לתחייה כדי שיוכל להתוודות לפני מותו ורק לאחר שמילא את מצוות הווידוי, מת באמת (לא ברור אם גם ממוות זה קם לתחייה, מנימוק תאולוגי-בירוקרטי זה או אחר). לפי אחד הסיפורים, אפילו מריה, אם האלוהים, חייתה בשמיים לאחר מותה. רק כששבה וירדה מהשמיים, נכנסה לכנסייה וטעמה מלחם הקודש – רק אז מתה באמת.

אורח חשיבה זה לא פס מהעולם. לעתים מסרבים קרוביו של אדם שמת מוות מוחי לנתקו ממכשירי ההחייאה לא רק מנימוקים מדעיים, אלא גם בתקווה לנס, הם נתלים בשמועות על אנשים שמתו וחזרו לחיים ומתעלמים מהאפשרות הסבירה, שאם המת מאותה שמועה חזר לחיים, נראה שלא היה באמת מת מלכתחילה. לאחרונה שמעתי באוטובוס שני תלמידי ישיבה. האחד אמר: "איש אחד, בלעה אותו עז. אמר תהילים - וניצל". חברו ענה בהתפעלות: "כוחה של תורה. כוחה של תורה". המסר לקורא ולשומע הוא – אל תתייאש גם כשאתה שרוי במוות מוחי, בבטן של דרקון או בבטן של עז.

אבל לפעמים האדם מת. מת באמת. הוא מנוח, חדל מלהתקיים, הלך בדרך כל בשר, עלה לגנזי מרומים, כמו התוכי של מונטי פייתון. הוא אקס-אדם. מה עושים במקרה כזה? מכחישים שהמוות הוא מוות. יוצרים ערוץ עוקף-מוות, פנטזיה שלפיה המת אולי מת מבחינתנו, אבל עדיין לא מת מבחינת הכוחות העליונים. הם אולי לא עשו נס שיהיה גלוי לנו, לא השיבו את המת לחיים, אבל הם דואגים למת בדרכיהם הנסתרות. אם הנס הכזיב, תמיד ישנו העולם הבא.

הגיהינום אינו סוף העולם

לא הרבה אחרי ראשית השימוש במושג הגיהינום החל הריכוך בתיאורו. בנצרות החל השימוש במושג פחות או יותר במאה השלישית, כשאוריגנס מאלכסנדריה, מאבות הנצרות, ניסה להסביר מדוע יש תינוקות שנולדו עיוורים. הם הרי לא הספיקו לחטוא; מדוע נענשו? השערתו הייתה שבתינוק העיוור התגלגלה נשמתו של חוטא. הנשמה הגיעה מהגיהינום, קיבלה הזדמנות לכפר על טעויותיה, ואם תעשה זאת – היא תתאחד עם האל בגן העדן. כמאה שנים לאחר מכן חלק עליו אוגוסטינוס הקדוש: האדם חי רק פעם אחת, טען, ועל פי ההחלטות שקיבל בחייו נקבע אם ילך לגיהינום או לגן עדן. כדי להקטין את פחדיהם של המאמינים קבע אוגוסטינוס שבגיהינום ישנם מלבד הענישה גם חרטה ותשובה, מירוק חטאים, הענקת סליחות וכפרת עוונות. יש חיים אחרי המוות, טען אוגוסטינוס, אפילו בגיהינום, והם אינם רעים, בעיקר עבור בעלי רגשות האשם וייסורי המצפון.

אוגוסטינוס שכלל תפישה זו ברעיון ה"פורגטוריום", כור המצרף: זוהי תחנת ביניים בין המוות לבין העולם הבא, בה יושב המת ומחכה להחלטת האל אם יעבור לגיהינום או לגן העדן. זמן ההמתנה אינו מבוזבז. בעודו מחכה להכרעת האל עובר הנדון מירוק חטאים. ואם החליט האל שהאדם ראוי לגיהינום? אל דאגה. לא רק שהגיהינום אינו מקום נורא כל כך, אלא שבהדרגה החל הגיהינום להיתפש כמקום שאליו מגיעים רק מתי מעט (תרתי משמע). רוב החוטאים יכולים לזכות במחילה עוד בפורגטוריום. סבלם שם ימרק את נשמותיהם ויטהר את חטאיהם. כשבע מאות שנה לאחר אזכורו בכתבי אוגוסטינוס, במאה ה-13, זכה רעיון הפורגטוריום להכרה רשמית באחת מוועידות הכנסייה בליון. גם אם המאמין חי חיי חטא – שיפור בהתנהגותו ישפר את גורלו לאחר המוות. כך נוכס המוות לשירות היראה הדתית: בזכות החיים שלאחר המוות כדאי לחזור בתשובה בכל שלב בחיים, גם על סף המוות.

פורגטוריום, לודוביקו קראצ'י

הפורגטוריום, שבו החוטאים מכפרים על חטאיהם וממתינים לעלות לגן-עדן (1610), לודוביקו קראצ'י. תצלום: ויקיפדיה

בראשית תקופת הנאורות טענו אמנם הקלוויניסטים שהכול יגיעו לגיהינום מלבד צדיקים מעטים, והפוריטנים האנגלים באמריקה טענו שרק גיהינום אפקטיבי יכריח אנשים לשמור על המוסר ועל הסדר החברתי. אבל במקביל התעצמה הביקורת על רעיון האל שברא אדם רק כדי שיוכל להעניש אותו. תומאס ג'פרסון טען שקל יותר לסלוח לאיש הטוען שאין אלוהים, מאשר לקלוויניסט הטוען שאלוהים הוא נוקם צמא דם. הגיהינום אינו מתיישב עם רעיון האהבה האינסופית של האל. אלוהים אינו מבקש לגנות אלא לחבק, והגיהינום אינו אלא מטפורה לנפש המבודדת, שתתאחד, בסופו של דבר, באהבה עם האל. כך לפחות לטענת רוב בל, (Bell) כומר אוונגליסטי לשעבר, בכנסיית מארס היל במישיגן. שיעורי האמונה באלוהים בארצות הברית גבוהים אך שיעורי האמונה בגיהינום קטֵנים. ועדיין, בתרבות המערב כרוך רעיון החיים שלאחר המוות ברעיון העונש הנצחי. בתרבויות אפריקה המסורתיות נתפשים החיים שלאחר המוות באופן שונה. כפי שכתב אורי שוורצמן בספרו "רופא לבן אלים שחורים":

"ההלוויות האפריקאיות עליזות ומלאות חיים, כי לצד הצער על האובדן של אדם אהוב, חוגגים המלווים את המעבר של הנשמה אל השלב הבא. ההלוויות הן אירוע חברתי בעל משמעות עמוקה באפריקה, והן מערבות את כל הקהילה, מהצ'יף והכוהן המסורתי ועד אחרון רועי החזירים, שמתאגדים כדי לבצע היטב את הטקסים שיעבירו את האדם המת אל השלב הבא של הקיום, בצורה הנאותה ביותר.

"האפריקאים מתייחסים למוות לא כאל סיום החיים, אלא כמעבר מצורה אחת של חיים – זו המוכרת להם בסוואנות וביערות – לצורה אחרת של חיים, המתנהלת בארצם של האבות הקדומים, היא ארץ המתים. שם, כל אדם שמת ממשיך את חייו במצב קיומי של רוח, לצד שאר הרוחות. ... האדם אינו נכחד, נעלם או מסתיים. הוא עובר דרך שלב המעבר הזה אל עולמם של האבות הקדומים שם יזכה להתאחד עם אבותיו ואִמותיו האהובים, ומשם ימשיך להיות בקשר רציף לא רק עם צאצאיו – ילדיו, נכדיו, ניניו – אלא גם עם אחיותיו, אחיו, האחיינים ואפילו בני כפרו שאליהם הוא קשור במחויבויות שונות".

מה מאפשר לבניהן של תרבויות מסורתיות התייחסות פחות מלאת-פחד כלפי המוות?

אם בנצרות הפחד מהגיהינום מוטמע באדם כדי לאלצו להתנהג היטב, הרי שבתרבויות אפריקאיות מסורתיות לא רגשי הפחד אלא רגשות החובה, המצפון והכבוד הם המצפן שמכתיב את קנה המידה המוסרי של האדם וקובע את אילוצי התנהגותו. עמידה בסטנדרטים של התנהגות מכובדת היא שמקנה לאדם את הזכות לעבור לעולם הבא:

"האבות הקדומים צריכים לקנות ביושר את מעמדם. לא כל מי שמת מתקבל אוטומטית אל הארץ המובטחת וזכאי לשכון שם עם אבותיו. ... רק אם האדם חי ביושר והוגנות, רק אם נהג במוסריות עם שכניו ומשפחתו, הוא זכאי לחצות את האגם ... אל עבר ארץ המתים.

"[המתים שוכנים] בכל מקום ובכל זמן. הם הופכים לישות אחרת הנקראת 'האבות הקדומים'... חייהם עברו ביושר ובטוהר, ולאחר שנפטרו עברו בזכות אל ארץ המוות, שם הם שוכנים ומשם הם שומרים על קשר רציף וישיר עם בני משפחתם החיים. ... האדם אינו יצור בודד, מנותק מהעבר, אלא הוא מחובר מלידתו לשושלת של בני משפחתו המתים".

גם תרבויות מסורתיות מכחישות את המוות וממציאות עולמות מדומיינים כדי להתמודד עם עובדת קיומו. המושג "חיים לאחר המוות" קיים גם בהן. ועדיין, המוות בהן אינו כרוך אינטואיטיבית באותם יראה, אימה, חיל ורעדה כבתרבויות המערב. הן משלימות עם המוות ומקבלות אותו בטבעיות. מה מאפשר לבניהן של תרבויות מסורתיות התייחסות פחות מלאת-פחד כלפי המוות?

גאנה, אשכבה, קומאסי

טכס אשכבה מסורתי בקומאסי, גאנה: חגיגה של חיי הנפטרת. תצלום: קרסטן טן ברינק

אדם לכל עת

באימפריה הרומית היו אזורי גבול רבים שחסרו תוואי וסימונים: מדבריות במזרח התיכון, יערות וביצות בצפון אירופה ובמזרחה. באזורים אלה לא חש עצמו איש – גם לא יחידות הצבא הרומאי – בטוח מפני חיות טרף, אכזריותו של הטבע או פולשים זרים. את האזורים האלה כינו הרומאים "לימס". בהשראת מונח זה טבע ויקטור טרנר (בספרו "התהליך הטקסי: מבנה ואנטי מבנה") את המושג "לימינאלי" לתיאור התחום האפור שנוצר בין החיים והמתים בטקסי הדת. לפי טרנר, כוהן הדת הוא היחיד שיכול לשהות באזור הלימינאלי. הוא צופה מתחום הלימס הרוחני על החיים ועל המוות בו זמנית, כמטפס הרים שהגיע לפסגתו של הר ועומד שם למרות הרוחות העזות, משקיף הן אל מרחב החיים, ממנו עלה במדרונו האחד של ההר, והן אל מרחב המוות, במדרון שמעבר להר. הוא פונה אל מרחב המוות בבקשה לקבל מסרים מהמתים, בניסיון לשכנע אותם לקבל את מנחותיהם של החיים ולפעול למענם. הוא מתפתל, קורא, נאנח, צורח, מיילל, שואג ונוהם. הוא מאיים, מבקש, מתמקח ומתחנן. את חריגוּת התפקיד מדגישים בגדיו הייחודיים, חרוזיו, תכשיטיו, צבעי גופו ולעתים עירומו. טרנר סבר שאדם מהשורה אינו יכול להבין את הקשר של הכוהן עם העל-טבעי, קל וחומר ליצור קשר זה.

תצפיות אחרות מערערות על מסקנותיו של טרנר. ממחקריו בדרום מזרח אסיה והאוקיינוס השקט בתחילת המאה ה-20 הסיק ברוניסלב מלינובסקי מסקנה שונה, המתוארת בספרו Magic, Science and Religion משנת 1948: מילדותו עובר בן התרבויות המסורתיות הכנה אינטנסיבית לאפשרות שבכל עת תוטל עליו השליחות לתקשר עם המתים. איש אינו יכול לבחור בכך – או לסרב לכך, אם נקרא לתפקיד. בכל ילד מחדירים הוריו, סביו, חבריו וכל בני שבטו, כל העת, את המודעות לכך שהגורל עשוי לזמן לו את החובה לתווך בין החיים והמתים. איש אינו יודע אם הוא עתיד להיות מדיום או מתי. זו קריאה של הגורל, של הרוחות. לכן כל אדם חייב להיות מוכן לאפשרות שייקרא לתפקיד המדיום, המשוחח עם המוות, ועליו להתכונן לכך במשך כל חייו. זהו תפקיד שעשוי להיות מוטל עליו בעוד חמש דקות, בעוד חמישים שנה או לעולם לא.

הכשרה זו עומדת בניגוד חריף להכשרה של ילדי תרבויות המערב. אלה בדרך כלל אינם משתתפים בטקסי מוות, אינם נוכחים בלוויות או בטקסי קבורה ולא תמיד נוכחים בניחומי אבלים; לא מנחילים להם את תפישת המוות כדבר שיש בו מן הטבעי והטוב; בחינוכם היומיומי לא מדברים איתם על מוות; ובוודאי שלא מצפים מהם להיות מוכנים לבואו בכל רגע או לתקשר עם המת לאחר מותו, כפי שמרגילים את ילדיהם של בני השבטים המסורתיים באפריקה או באיי האוקיינוס השקט.

תרבויות המערב מתמודדות טוב יותר עם אתגרי החיים, הן בהבנת המנגנונים הפיזיולוגיים שמאחוריהם והן בריפוי מחלותיהם. המדע משפר את איכות החיים ומאריך את תוחלת החיים, אבל הוא אינו יכול – והוא לא נועד – לתת תשובות לשאלות היסוד של הקיום האנושי. לצד שאלת משמעות החיים, הגדולה בשאלות אלה היא שאלת המוות, והמדע לא שיפר במאומה – ומעולם לא היה אמור לשפר – את יכולתנו להתמודד עם עובדת קיומו של המוות. המדע מעולם לא התיימר לתת תשובות בתחום הרוחני, אלא רק להבין את החוקיות השוררת בעולם וכך לשפר את יכולתנו לפעול בו. המדע הוא כלי נפלא, והסקרנות שהוא מאפשר לבטא עשויה להיות משמעות החיים; אבל המדע אינו מספק פתרון לשאלת המוות. שילמנו מחיר יקר על הבלבול שלנו בין המדע ככלי לבין המדע כמשמעות, על הנטייה לראות את המדע כחזות הכול: הדיון במוות צומצם, וכך גם האימון הרגשי הקשור אליו.

גן המוות, הוגו סימברג

"גן המוות" (1896), הוגו סימברג. תצלום: ויקיפדיה

הילדים שלנו אינם לומדים את המוות. אולי יש בכך יתרונות נפשיים מסוימים, אבל כאשר המוות מגיע – והוא תמיד מגיע – בתרבויות מסורתיות הוא אינו מטיל אימה אלא נתפש כמעין ידיד אינטימי, שיש למצוא דרך נוחה לחיות לצידו. תפישה כזו של המוות גוררת יחס טבעי, כמעט לבבי, אל המוות. כפי שכתב שורצמן:

"האפריקאים אינם מפחדים מהמוות כמו בני התרבות המערבית, גם מפני שהם מכירים אותו טוב יותר. הם חווים אותו כבר מגיל הינקות, כאש הם משתתפים, קשורים ונישאים על גב האם, בטקסי האבל והקבורה של בני משפחתם הקרובה או הרחבה, והמת יכול להיות לעתים קרובות אחד האחים שלהם או ילד אחר בן גילם. לאורך הילדות, ההתבגרות והבגרות, עד מותם-שלהם, הם יחזו אינספור פעמים כיצד עוטפים את המת בבגד צבעוני עד שרק מתווה גופו נראה, כיצד שוטפים אותו במי נהר ומלבישים אותו בבגדים המהודרים של יום ראשון, וכיצד מנגנים ורוקדים לכבודו במשך שתי יממות שלמות, באור ובחשיכה, בלי להפסיק. המוות נוכח באינטנסיביות כה רבה בחייהם של אפריקאים רבים, עד שנדמה שקשר אינטימי נוצר בין האדם החי (עדיין) לבין המוות, שיום אחד יאסוף גם אותו.

"המוות ביבשת אפריקה הוא בן לוויה בעל תווים ברורים. באפריקה הוא סועד אתך בכל ארוחת בוקר, מזיע אתך במטעי הקקאו והקפה וגונח אתך בעיצומו של מעשה האהבה על מחצלת הקש. הוא משרה עליך שלווה, כי בנוכחותו הקבועה אתה חש את החיים כמסע קבוע, עם תחנות של התחלה, סוף פרק ומעבר לקיום אחר, במוות. נוכחות המוות אינה מניחה לאדם להשלות את עצמו שבעזרת ניתוחים פלסטיים, זריקות של תאים עובריים, דיאטות מרכבות או הרחבת עורקים הוא יחיה לעד. ביערות הגשם או בסוואנה האפריקאית, המוות אינו לועג לך או מאיים עליך. הוא פשוט נמצא".

תפישה זו מאפשרת לאדם לחוות בעוצמה פחותה את אימת המוות – מותו-הוא ומות הזולת – ועל חוויית ההתכוננות למוות והאפשרות למוות. כתב אברהם ורגיז בספרו "קרבת דם":

"באתיופיה, או אפילו בניירובי, האנשים מניחים מראש שכל מחלה, גם אם היא קלה או דמיונית, היא קטלנית. הם מצפים למות. באפריקה, הפתעת מישהו אם הצלחת לעכב את המוות. איש לא דיבר על הדברים שלא יכולת לעשות, על המחלות שלא יכולת לבלום. זה התקבל בהבנה... באמריקה הרושם הראשוני שלי היה שהמוות, או אפשרות המוות, תמיד באים בהפתעה, כאילו מובן מאליו שאנחנו בני אלמוות והמוות הוא רק אחת האפשרויות".

כתב שוורצמן:

"המטופלים ... קיבלו את המוגבלות של הרפואה מתוך השלמה כואבת וללא זעם, מודעים לנוכחותם של החולי והמוות בקיום שלנו. אם נכשלתי במשימה הבסיסית שלי לרפא, מעולם לא נתקלתי בביטויים של כעס או בהטלת אשמה כלפיי מצד החולים או מצד בני המשפחות אם יקירם נפטר. מבחינתם נלחמתי במוות לצדם של בעלי ברית טובים אחרים, כגון ההתגלויות של חסד אלוהים, הכוהנים המסורתיים או האבות הקדומים הדואגים לצאצאיהם. אבל אם אני, הרופא, לבדי או בשיתוף הפעולה עם כוחות מופלאים אלו, לא הצלחנו להכניע את המוות, הרי שהדבר מובן ואפילו צפוי".

בצעירותו בילה הנוירולוג רוברט ספולסקי חודשיים בכל שנה אצל בני שבט המסאי באפריקה וחווה את גישתם הסטואית כלפי המוות. באחד הימים טיפל בקשיש ויישם את הידע הרפואי הדל שלו כסטודנט לרפואה. אחת הנשים צפתה בהם ואמרה, כשחה לתומה על מזג האוויר: "הו, כשהוא היה צעיר יותר, הוא היה יפהפה וחזק. בקרוב ימות". כתב ספולקסי בספרו משנת 2004 Why Zebras Don't Have Ulcers:

"באותו לילה באוהלי, חסר שינה ומלא קנאה בבני שבט המסאי, חשבתי: 'אקח את המלריה והטפילים שלכם, אקח את שיעור תמותת התינוקות המחריד שלכם, אקח את הסיכוי הגבוה לתקיפת תאו ואריות, רק תנו לי להיות חסר פחד מפני המוות כמותכם'".

אם כך, כולנו נמות. השאלה היא – איך נתכונן לזה?

מותו של קסאחמס, פיקאסו

"מותו של קסאחמס" (1901), פבלו פיקאסו. תצלום: Wikiart.org

מוות לתפארת

באוטוביוגרפיה שלו "כן, היה רע לתפארת", מספר העיתונאי וניצול השואה ראול טייטלבאום על פוליטיקאי שצעק בגרון ניחר בעיצומה של מחלוקת בישיבה: "אתם!... אתם!..." ואז התמוטט, עיניו התהפכו והוא נפל על השולחן, על פניו, מת כתוצאה מהתקף לב.

'זה מוות', חשבתי, 'מוות בעיצומם של החיים'.

קרובה שלי, קשישה חולת סרטן, עמדה בפני שלוש אפשרויות: היא יכלה לעבור ניתוח קשה, מסכן-חיים, שעשוי היה להצליח ועשוי היה להיכשל. אם הייתה בוחרת בכך, היה עליה להיפרד מאתנו על סף חדר הניתוח בידיעה שזה עלול להיות סופם של חיים ארוכים ורבי מעש, חיים בני שמונה עשורים. היא יכלה לבחור בניתוח פשרה, מסוכן פחות, אך כזה שיותיר אותה מוגבלת אך מתפקדת; והיא יכלה לוותר על הניתוח, מה שהיה מוביל למוות מהיר מסרטן. היא בחרה בניתוח הפשרה. לאחר הניתוח היה עליה להשתמש בהתקן חודרני שהסב לה ייסורים. היא תלשה אותו שוב ושוב מגופה. הפצע הזדהם. היה צורך לקשור אותה למיטה כדי למנוע ממנה להזיק לעצמה, ולשכך את כאביה בתרופות. מצבה הידרדר. לאחר שבועות מעטים היא כבר לא הגיבה לפניות, שיחות, דיבור או גירוי מצד קרוביה או הצוות שטיפל בה בהוספיס. שש שנים שהתה כך, בחיים שאינם חיים, עד המוות.

אני מציע להרדים אותו, אמר הווטרינר. הוא סובל. וזה רק יחמיר. הסכמתי. אני יודע שעשיתי את הדבר הנכון עבור כלבי, אך אם מישהו ינסה לעשות את הדבר הנכון עבורי, אם יעלה הצורך, הוא יישלח לכלא.

איש מאתנו אינו יודע מתי יבוא יומו ואיך, אבל אני מעדיף את המוות עליו סיפר טייטלבאום, המוות ההולם תוך כדי צעקה ודפיקה על השולחן, המוות בעיצומם של החיים, על פני המוות ההולך ונגרר לאטו, מזכיר את נוכחותו הבלתי רצויה כמו קשיש שפרש מעבודתו, ולאחר שנפרדו ממנו בחגיגה גדולה, הוא חוזר לבקר במשרד יום אחר יום, גם כשאין לו תפקיד, מעמד או חברים. אם אפשר, אני מעדיף ללכת לישון בריא, בגיל שמונים פלוס-מינוס, ולא לקום בבוקר. תודה מראש.

כלבי הקטן הזדקן. הוא הלך ורזה, התקשה לקום ממרבצו והיה עלי להרימו בידי כדי להוציאו לטיולים. בטיולים היה רועד. לקחתי אותו לווטרינר. הווטרינר שקל אותו. הסתבר שכלבי איבד כמעט מחצית ממשקלו. הוא כבר זקן, אמר הווטרינר. הוא הולך ורזה, ולכן הוא אינו יכול ללכת. הוא נחלש וקר לו. הוא יתחיל להקיא מרוב חולשה ובחילה. כן, אמרתי, הוא הקיא היום בטיול. אני מציע להרדים אותו, אמר הווטרינר. הוא סובל. וזה רק יחמיר. הסכמתי. כשהסם נכנס לעורקיו של כלבי, ליטפתי אותו שוב ושוב ("הוא כבר כמעט לא מרגיש", אמר הווטרינר. ליטפתי בכל זאת). אחרי מספר דקות אמר לי הווטרינר: "זהו זה". יצאתי מהבית במחשבה שזו יציאה קצרה, שאקבל תרופות ואחזור אל המשפחה. חזרתי בלי כלב.

זה היה לפני שש שנים. אני יודע שעשיתי את הדבר הנכון עבור כלבי, אך אם מישהו ינסה לעשות את הדבר הנכון עבורי, אם יעלה הצורך, הוא יישלח לכלא.

דיון בזכויות בעלי חיים, הנתלה במחקרים עדכניים ובהצהרות מדענים ומוסדות מחקר לגבי תחושותיהם ורגשותיהם של בעלי חיים, יוצא מנקודת הנחה שחייהם של בעלי חיים מלאי סבל יותר מחיי האדם ולכן צריך להקל עליהם. זה כמובן נכון בכל הקשור לבעלי חיים בתעשיית המזון, אבל בכל מה שנוגע להמתת חסד, לכלב יש זכויות רבות יותר בחוק מאשר לאדם.

מדינות בודדות בעולם, רובן באירופה, מתירות המתת חסד. חמש מבין חמישים מדינות ארצות הברית מתירות זאת. יש להבדיל בין המתת חסד לבין התרה של אי הארכת חיים: החוק בישראל (עדיין) אינו מתיר המתת חסד, אבל מתיר אי הארכת חיים, בסייגים רבים. אדם עלול לסבול ממחלה חשוכת מרפא, ועדיין, רופא שיסייע לו למות יואשם ברצח. כל קיצור חיים פעיל הוא רצח בעיני החוק, גם כשהאדם סובל סבל חשוך מרפא. איזה ערך יש לחיים כאלה? ועדיין, החברה שלנו, אחוזת דיבוק החיים, אינה מסוגלת להרפות, לשחרר. ארגונים כגון לילך בישראל, exit באוסטרליה ו"למות בכבוד" (Dignity in Dying) בבריטניה מנסים לשנות את התודעה הציבורית והחקיקה כך שזכות האדם למות בכבוד תגיע למעלת זכותן של חיות המחמד שלו. בשנת 1980 התארגנו 45 ארגוני "מוות בכבוד" מ-25 מדינות והקימו פדרציה עולמית למען קידום הזכות למות בכבוד. ועדיין, מימוש הזכות הזו הוא החלטה אישית. החלטה כזו דורשת הפגנת אומץ רב, אבל איך יפגין איש תרבות המערב אומץ כזה בהגיע שעתו, אם הדבר הכי צפוי בעולם, המוות, הוא דבר שהס מלדבר עליו בתרבותו, קל וחומר להתכונן אליו?

אני נזכר באותה קשישה יקרה שהגיעה לגיל שמונים בנחת, אבל פחד המוות גרם לה להחליט החלטה רפואית שהביאה לשש שנות סבל, שנות חיים חסרות משמעות, הנאה וקשר אנושי, עד המוות הגואל. ואז אני מבין שעלינו – בני תרבות המערב השבעה, שמאריכה את תוחלת החיים ומנצחת את המחלות – עלינו לעבור עוד דרך ארוכה עד שנצליח לנכש מתרבותנו את ההתכחשות למוות ולהתגבר על נזקי הנפש והגוף שגורמת לנו התכחשות זו.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

תמונה ראשית: "מה שאורב מתחת לפני המים", תצלום: ג'ארד רייס, unsplash.com

Photo by Jared Rice on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על הכחשה קטלנית

01
גלעד

"אנו בני תרבות המערב"
כן, אבל מה עם התרבות היהודית?
מאמר ארוך בעברית המבוסס כולו על ניתוח הנצרות בלי שום התייחסות למקורות היהדות ולהתמודדות עם מוות?
בסופו של דבר קוראי עברית הם ברובם הגדול יהודים ונוהגים מנהגי אבלות וקבורה , ומאמינים בעולם הבא ובגיהינום כפי שעוצבו במסורת היהודית.

נראה שהסיבה היא בורות בנושא.

    02
    אברי

    הוא מתייחס פעמים רבות ב"טקסי דת" באופן כללי, לא רק נצרות. גם ביהדות יש טקסי דת כידוע לך. כמו כן, עד כמה שידוע לי, התרבות היהודית כל כך מתקשה להתמודד עם המוות עד שהומצאו גלגולי הנשמות, גן עדן וגיהנום ואף איסור לתרום איברים מאדם מת כי עם בוא המשיח תגיע גם תחיית המתים. אותן פנטזיות הכחשה בשינוי אדרת.
    כנראה שבורות בתחום הבנת הנקרא היא שהביאה אותך להודעה הנ"ל

03
דבורה

אתה מתעלם מהחשש הגדול שגורמת ההחלטה שחיים במצב מסוים הם חסרי ערך. זהו החשש מהמדרון החלקלק. מי מבטיח שאם אתה תחליט שחיים בתרדמת הם חסרי ערך, לא יחליט מישהו אחר שחיי עוני הם חסרי ערך וכדומה...

לטעון שהאדם מתכחש למותו, זה אבסורד לדעתי, כי רוב פעולתיו ועמלו של האדם באים אך ורק כי הוא מודע למותו.
נתחיל מהבסיס הפשוט ביותר של עמלו של האדם והיא להקים משפחה.
1. למה אדם מקים משפחה ?
במטפורה המקראית "אם" כל חיי בלידתה הראשונה מכריזה בקול גדול שהיא ניצחה את המוות. וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר "קָנִיתִי אִישׁ אֶת יְהוָה". תרגום: אני נצחיה כמו האלוהים בזה שאני שורדת לנצח על ידי זרעי.
2. למה אדם מתכנס לכלא לכל החיים = זוגיות = מסגרת המשפחה ?
שוב כי הוא רוצה לחיות לנצח על ידי זרעו.
והיות שלזכר\לגבר לעולם לא מובטח שהילד שלו, הוא חייב אסכם עם בת מינו שהיא תשמור לו אימונים בנושא הקריטי הזה = הסכם נישואין המסורתי. הוא מבטיח לה מצידו להיות לה נאמן ולעזור לה בכל - פרנסה וגידול וחינוך הילדים.
3. המצאת השפה, המצאת הלוח - היום והלילה, המצאת החקלאות, המצאת הקניין ובעקותיהם המוסר והערכים, המצאת החינוך כמו ההליכה על שתים והשליטה בעשיית צרכים, המצאת הליבוש, האוכל המבושל, וכו' וכו', כל אלה המציא האדם בשביל שתי דברים בסיסים 1. חיי נצח על ידי זרעו הוא. 2. התפתחות התבונה האנושים מדור לדור. (מכאן הנאמר שתלמידים כמו בנים הם חיי הנצח של האדם, כי בלי התפתחות התבונה האנושית בשביל מה הוא משכפל את עצמו סתם ?)

האדם שמעוניין בחיים של רק שבעים\תשעים שנה, הוא לא היה ממציא את כל זה והיה נשאר כקוף בג'ונגל (למה לפגוע בקופים בזמן שלהם יש גם את התובנה הפשוטה הזו שעל ידי הולדה הוא מנצח את המוות ?!) או כלקט צייד.

לסיכום:

רוב עמלו של האדם היא לחיי הנצח האישיים שלו. עושים את זה על ידי הולדה פלוס התפתחות התבונה האישית של זרעו הוא.
עושים את זה גם על ידי עמדת תלמידים.
עושים את זה גם על ידי הגות אומנות ועוד ועוד.

כותב המאמר הנכבד צודק כלפי אלה שכל פועלם ועמלם היא למען ישויות דמיונית. כלומר הם פועלים למען ישות כלשהו כמו ישות מין האנושי או ישות החברתית\הדגל או ישות לאומנית דמיונית וכדומה, או לאל דמיוני, הם הם באמת מתכחשים למוות כי הישות דואגת לזה מראש כמו שעגל אמר:

“כדי לא לאפשר להם (למשפחה\ליחיד\לאינדיווידואל) להכות שורש ולהקשיח בבידוד הזה, כלומר כדי לא לתת לכוליות להתפרק ולרוח להתנדף, הממשלה צריכה מעת לעת לזעזעם באינטימיות שלהם על ידי מלחמה. על ידי המלחמה היא צריכה לשבש את סדר חייהם ההופך להרגל, להפר את זכותם לעצמאות, כפי שלפרטים, שמתוך השתקעותם בסדר הזה הם מתנתקים מהכוליות ושואפים אל ההיות-עבור-עצמו הבלתי ניתן להפרה ואל הביטחון האישי, צריכה הממשלה, בעבודה הכפויה הזו, לתת להם להרגיש את האדון שלהם, את המוות.” (הגל)

אבל יהודי ואדם נאור ומשכיל יודע שכל אלה הם דמיון פרוע ומה שיש לו זה אך ורק הוא ושרידותו הנצחית האישית פלוס התפתחות התבונה והמוסר והערכים אצל זרעו או תלמידיו הוא.

במקורות נאמר: רבי יהושע בן לוי לא אזל לבי אבלא אלא למאן דאזיל בלא בני.
תרגום: רבי יהושע בן לוי "לא הלך לבית האבל אלא למי שנפטר בלי להשאיר ילדים" (מועד קטן כז ב')

המובן הפשוט היא: "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים"
זה נאמר כהסבר לדברי התלמוד שיעקב אבינו לא מת, שואלת התלמוד מה זאת אומרת שיעקב לא מת הרי הוא הרי מת ?! עונה התלמוד: מה זרעו בחיים ?! אף הוא בחיים !!

הנה המקורות:
"רבי יהושע בן לוי לא אזיל לבי טמיא אלא לבי מאן דשכיב בלא בני, דכתיב: בכו בכה להולך, ואמר רב יהודה אמר רב: להולך בלא בן זכר! אלא, רבי יהושע בן לוי הוא דאמר תלמיד. ומדר' יהושע בן לוי הוא דאמר תלמיד, רבי יוחנן אמר בן, קשיא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן! לא קשיא: הא דידיה, הא דרביה. (סימן: הדד עני וחכם) דרש רבי פנחס בן חמא, מאי דכתיב: והדד שמע במצרים כי שכב דוד עם אבותיו וכי מת יואב שר הצבא? מפני מה בדוד נאמרה בו שכיבה, וביואב נאמרה בו מיתה? דוד שהניח בן – נאמרה בו שכיבה, יואב שלא הניח בן – נאמרה בו מיתה. ויואב לא הניח בן? והכתיב: מבני יואב עובדיה בן יחיאל! אלא, דוד שהניח בן כמותו – נאמרה בו שכיבה, יואב שלא הניח בן כמותו – נאמרה בו מיתה."(תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף קטז עמוד א)

תשימו לב שבמקור החז"לי לעיל יש ילדים ויש תלמידים ויש שבלי שהאדם מניח בן כמותו לפחות ?! הוא אדם מת אפי' שיש לו ילדים. כלומר בלי התפתחות התבונה והמוסר וערכים, האדם הוא מת אפי' שיש לו צאצאים קל וחומר אם צאצאיו רח"ל יותר גרועים ממנו, שהוא עושה אבולוציה אחורנית במקום אבולוציה התפתחותית.