הכי קרוב, הכי מסתורי

אומרים לנו שהכול חומר: העולם, היקום, אנחנו עצמנו וכל מה שקורה לנו. אבל... האם אנו יודעים מה הוא חומר? ומה איתנו ועם התודעה שלנו?
X זמן קריאה משוער: 17 דקות

המטריאליזם נמצא כיום בעמדת יתרון ברורה בוויכוחים העוסקים בסוגיה המדעית האולטימטיבית: טיבה של התודעה. בכל הקשור לבעיית הנפש והמוח, חוקרים רבים מציינים שאנו חיים ביקום שניתן לבצע לו רדוקציה מלאה לחומר. "הרי אנחנו בסך הכול הפעילות המתרחשת בנוירונים שלנו", הם מכריזים. העמדה הזאת נראית הגיונית ומפוכחת לאור ההישגים המשמעותיים שהושגו בתחום מדעי המוח, כולל תמונות זוהרות של מוחות הנדלקים כמו עצי חג מולד בשעה שהנבדקים אוכלים תפוחים, צופים בסרטים או חולמים. וחוץ מזה, האם לא גילינו כבר את כל החוקים הפיזיקליים שמניעים את עולמנו?

האם אנחנו אכן בסך הכול הפעילות המתרחשת בנוירונים שלנו?

מנקודת המבט הזאת, המעשית-כביכול, בעיית התודעה נראית כבעיה של חיווט ותו לא, כפי שטען הפיזיקאי האמריקני מיצ'יוֹ קאקוּ (Kaku) בספרו "העתיד של המוח" (משנת 2014). בגרסתו העממית של הדיון, מי שרומז שכדי להבין את המוח נדרש דבר מה מלבד עמדת "חומר ותו לא", מוצג לעתים קרובות כקורבן של תקוות שווא, לוגיקה מוטעית ואף הנורא מכול – חשיבה מיסטית באצטלה מדעית.

fMRI, מוח, סריקה

עיבוד של סריקת מוח באמצעות fMRI. תצלום: NIH Imaage Gallery

קשה לא לחוש כיום באופן אינטואיטיבי את כובד משקלו של הפיכחון המטאפיזי. מי רוצה להיות כמו פיקט המסתער במעלה הגבעה בגטיסברג ולהתווכח עם עמדת היתרון שתפסו המדענים החמושים במכשירים הולכים ומשתכללים של דימות תהודה מגנטית או אא"ג, ובשאר כליה החומריים של הגישה החומרית? ובכל זאת, יש חיסרון מהותי בהסתתרות מאחורי הביצורים המטריאליסטיים המאיימים למראה. זה עניין פשוט שאין להכחישו: אחרי מאה שנות מחקר מעמיק של העולם התת-אטומי, התיאוריה המובילה שלנו מסבירה לנו איך חומר מתנהג, אך אינה מצליחה להסביר לנו מהו חומר. המטריאליסטים פונים לפיזיקה כדי להסביר את הנפש, אבל בפיזיקה המודרנית, החלקיקים שמרכיבים את המוח עודם מסתוריים, מבחינות רבות, לא פחות מהתודעה עצמה.

כשהייתי סטודנט צעיר לפיזיקה שאלתי את אחד המרצים שלי: "מה זה אלקטרון?" התשובה שלו הפליאה אותי. "אלקטרון", אמר, "הוא הדבר שאנו מייחסים לו תכונות של אלקטרון". התשובה המעגלית המעורפלת הזאת הייתה רחוקה מאוד מהחלום שמשך אותי לפיזיקה, חלום על תיאוריות שמסבירות את המציאות באופן מושלם. כמו רובם המכריע של הסטודנטים במאה השנה האחרונות, נדהמתי ממכניקת הקוונטים, הפיזיקה של העולם המזערי. במקום שמכניקת הקוונטים תיתן לנו תמונה ברורה של חלקיקי חומר קטנטנים שבאמצעותה נוכל להסביר גם את כל הדברים הגדולים שסביבנו, היא נותנת לנו מודל חישובי רב-עוצמה אך פרדוקסלי לכאורה. היא מדברת על פונקציות גל המייצגות הסתברויות, על אי-ודאות עקרונית ועל נסיינים המעוותים את המציאות שהם מנסים למדוד, ובכך מחסלת את האפשרות שנדמיין את יסודות העולם כחלקיקי חומר קלאסיים (או כדורי ביליארד מיניאטוריים).

כמו רוב הפיזיקאים, למדתי להתעלם מהמוזרות של מכניקת הקוונטים. הציווי שגזר עלינו הפיזיקאי האמריקני דייוויד מרמין (Mermin), "סתמו את הפה ולכו לחשב!", עובד מצוין אם אתם מנסים להשלים את שיעורי הבית שלכם במכניקת קוונטים למתקדמים, או לבנות לייזר. אבל בבסיס הדיוק החישובי יוצא הדופן של מכניקת הקוונטים, שוכנות שאלות עמוקות ועיקשות להפליא בנוגע להשלכותיהם של הכללים הקוונטיים על טיבה של המציאות – ועל מקומנו בה.

אחרי מאה שנות מחקר מעמיק של העולם התת-אטומי, התיאוריה המובילה שלנו מסבירה לנו איך חומר מתנהג, אך אינה מצליחה להסביר לנו מהו חומר

השאלות האלה מוּכרות היטב לקהילת הפיזיקאים, אבל ייתכן שמבצע סתימת הפיות שלנו הצליח יותר מדי. מאה שנות אגנוסטיציזם באשר לטיבו האמתי של החומר לא קנו להן אחיזה חזקה מספיק בתחומים אקדמיים אחרים, שם המטריאליזם עדיין נראה כמו הדרך ההגיונית ביותר להתייחס לעולם, ומעל לכול – לנפש. חוקרי מוח אחדים חושבים שהיאחזותם בעקרונות המטריאליסטים היא היא הדרך המדויקת והמציאותית לנהוג בה. ביולוגים מולקולרים, גנטיקאים וחוקרים מתחומים רבים אחרים – וכמוהם גם ציבור ההדיוטות – נמשכים לסוֹפיוּת שהמטריאליזם מייצג כביכול. אבל האמונה הזאת אינה תואמת את מה שאנו הפיזיקאים יודעים על עולם החומר – וליתר דיוק, את מה שאיננו יודעים.

בראשית המאה העשרים הציגו אלברט איינשטיין ומקס פלאנק את מושג הקוונטום, שדחק הצידה את תפישת המציאות הקלאסית הקודמת. מאז עדיין לא הצלחנו לזהות מציאות חדשה ברורה ומובהקת שתתפוס את מקומה. מכניקת הקוונטים עדיין מחכה לאדם שיבוא ויעניק לה פרשנות משכנעת. כתיאור מתמטי של תאים סולאריים ומעגלים דיגיטליים, מכניקת הקוונטים עובדת מצוין. אבל אם ברצוננו להחיל את העמדה המטריאליסטית על מושג חמקמק ויסודי כמו "תודעה", איננו יכולים להסתפק בכך. ככל שמיטיבים לבחון את התמונה, כך נראה שהעמדה המטריאליסטית (או "הפיזיקליסטית") אינה הנחלה המטאפיזית המפוכחת שרבים משתוקקים למצוא.

מבחינתם של פיזיקאים, אי הבהירות בסוגיית החומר נובעת ביסודה מהבעיה המכונה "בעיית המדידה", ומהקשר בינה לבין הישות המכונה פונקציית גל. בימים הטובים של הפיזיקה הניוטונית, התנהגותם של חלקיקים נקבעה לפי חוק מתמטי פשוט והוא F = ma. אם החלתם את הכוח F על חלקיק בעל מסה m, החלקיק נע בתאוצה a. היה קל לצייר את התמונה הזאת בראש. חלקיק? יש. כוח? יש. תאוצה? יש. קדימה, יוצאים לדרך.

המשוואה F = ma נתנה לנו את שני הדברים החשובים ביותר בתמונת העולם הניוטונית: מקום החלקיק ומהירותו. פיזיקאים קוראים לזה מצבו של החלקיק. במשך זמן רב נתנו לנו החוקים של ניוטון את מצבו של החלקיק בכל זמן ובכל מידה של דיוק. אם מצבו של כל חלקיק מתואר על-ידי משוואה פשוטה כזאת, ואם מערכות גדולות הן בסך הכול שילובים גדולים של חלקיקים, הרי שאנו אמורים להיות מסוגלים לחזות באופן מושלם את אופן התנהגותו של העולם כולו. מטריאליסטים רבים עוד נושאים עמם את המטען של תמונת העולם הקלאסית הישנה. זאת הסיבה שהפיזיקה עדיין נחשבת כיום בעיני רבים למקור האולטימטיבי לתשובות לשאלות לגבי העולם – העולם שמחוץ לראשינו והעולם שבתוכו גם יחד.

מכונית, כח, תאוצה, מסה, ניוטון

ישום של מכניקת ניוטון: מסה, תאוצה וכוח. מכונית במסלול ניסויים. תצלום: www.twin-loc.fr

בפיזיקה של אייזק ניוטון, מקום ומהירות אכן היו תכונות מוגדרות היטב של החלקיק, והייתה לנו תמונה ברורה שלהם. מדידה בפועל של מצב החלקיק לא שינתה דבר, ברמת העיקרון: המשוואה F = ma נותרה נכונה בין שהבטנו בחלקיק ובין שלא. התפישה הזאת קרסה כשמדענים החלו לבחון חלקיקים  בקנה המידה האטומי בתחילת המאה העשרים. בפרץ של יצירתיות רקחו הפיזיקאים שורה חדשה של כללים, הידועה בשם מכניקת קוונטים. אחד הנדבכים המכריעים של הפיזיקה החדשה התגלם במשוואה של שרדינגר. כמו F = ma של ניוטון, גם משוואת שרדינגר מייצגת את המכניקה המתמטית של העבודה הפיזיקלית – היא מתארת את האופן שבו מצבו של חלקיק משתנה. אך כדי לתאר את כל התופעות החדשות שפיזיקאים מצאו אט אט (תופעות שניוטון לא הכיר בכלל), היה צריך הפיזיקאי האוסטרי ארווין שרידנגר לנסח משוואה מסוג שונה בתכלית.

כשמחשבים חישובים באמצעות משוואת שרדינגר, לא מתקבלים המקום והמהירות המדויקים שאפיינו את המצב הניוטוני. מה שמתקבל במקום זאת נקרא פונקציית גל (פיזיקאים קוראים לה "פְּסי", psi, על-שם הסמל היווני Ψ שבו משתמשים כדי לייצג אותה). בניגוד למצב הניוטוני, שאותו ניתן לדמיין בבירור בכוח השכל הישר, פונקציית הגל היא בלגן אפיסטמולוגי ואונטולוגי. פונקציית הגל אינה מספקת מדידה של מקומו ומהירותו המדויקים של חלקיק, אלא רק הסתברויות השוכנות ברמה התשתיתית של המציאות. "פסי" אומרת לנו, לכאורה, שלחלקיק יש מיקומים רבים ומהירויות רבות בכל רגע נתון. מה שקורה בפועל הוא שפיסות החומר של הפיזיקה הניוטונית "נמרחות", מטשטשות והופכות למערכים של פוטנציאלים או אפשרויות.

לא רק המקום והמהירות נמרחים. פונקציית הגל מתייחסת באותו אופן לכל תכונותיו של החלקיק (מטען חשמלי, אנרגיה, "סְפּין" וכו'). כל התכונות הופכות להסתברויות הנושאות בחובן ערכים אפשריים רבים בעת ובעונה אחת. זה כאילו שלחלקיק אין אף תכונה מוחלטת. לזה התכוון הפיזיקאי הגרמני ורנר הייזנברג (Heisenberg) כשיעץ לאנשים לא לחשוב על אטומים כאילו הם "דברים". אפילו ברמה הבסיסית הזאת, נקודת המבט הקוונטית מטשטשת מאוד את התפישה המטריאליסטית באשר לטיבן של אבני הבניין של העולם.

והעסק רק נעשה מוזר יותר ויותר. לפי דרך ההתייחסות המקובלת לשיטת החישוב הקוונטית, מעשה המדידה של החלקיק מחסל בעצמו את כל המרכיבים של פונקציית הגל, מלבד המרכיב שהמכשירים שלכם מתעדים. נהוג לומר שפונקציית הגל "קורסת" מכיוון שכל המקומות והמהירויות הפוטנציאליים, המרוחים, נעלמים מעצם מעשה המדידה. כאילו שמשוואת שרדינגר, שעושה עבודה נהדרת בתיאור החלקיק המרוח לפני המדידה, מפוטרת לפתע מתפקידה.

כיצד ייתכן שיש כלל מתמטי אחד לתיאור עולם חיצוני אובייקטיבי לפני המדידה, וכלל מתמטי אחר שנכנס לתוקף אחריה?

לא קשה להבין איך הבעיה הזאת מסבכת את התפישה הפיזיקלית הפשוטה המדברת על עולם מטריאליסטי אובייקטיבי. כיצד ייתכן שיש כלל מתמטי אחד לתיאור עולם חיצוני אובייקטיבי לפני המדידה, וכלל מתמטי אחר שנכנס לתוקף אחריה? כבר מאה שנה פיזיקאים ופילוסופים מחליפים זה עם זה מהלומות עזות, וגם חובטים בעצמם,  בניסיון להבין איך לפרש את פונקציית הגל ואת בעיית המדידה המתלווה אליה. מה בדיוק אומרת לנו מכניקת הקוונטים על העולם? מה מתארת פונקציית הגל? מה קורה באמת בשעת המדידה? ומעל לכול, מהו חומר?

זברות, זברה

חומר מכניס לתוכו חומר, ליד חומר, כולו עומד על חומר. זברות. תצלום: מייקל ואלס.

לשאלות האלה אין תשובות מוחלטות כיום. אפילו אין הסכמה גורפת לגבי האופן שבו יש לנסח את התשובות. במקום זאת יש לנו פרשנויות שונות לתורת הקוונטים, וכל אחד מהם נובע מתפישה שונה מאוד של מושג החומר ושל כל מה שעשוי מחומר – כלומר, תפישה שונה מאוד של הכול. הפרשנות הראשונה שהייתה מקובלת על רבים היא פרשנות קופנהגן, המיוחסת לפיזיקאי הדני נילס בוהר (Bohr) ולמייסדים נוספים של תורת הקוונטים. לשיטתם, אין טעם לדבר על תכונות של אטומים כשלעצמן. מכניקת הקוונטים היא תורה המדברת אך ורק על הידע שלנו לגבי העולם. בעיית המדידה הנלווית למשוואת שרדינגר ממחישה את המחסום הניצב בין האפיסטמולוגיה לאונטולוגיה כיוון שהיא שופכת אור על תפקידו של המשקיף (קרי: אנחנו) ברכישת ידע.

חוקרים אחרים לא מיהרו לוותר על אידיאל הנגישות האובייקטיבית לעולם אובייקטיבי. היו שתלו את תקוותיהם בגילוי משתנים סמויים – אוסף של כללים דטרמיניסטיים האורבים מתחת להסתברויות של מכניקת הקוונטים. אחרים נקטו גישה קיצונית יותר. פרשנות העולמות המרובים, שאותה הציע הפיזיקאי האמריקני יו אוורט (Everett), הקנתה לפונקציית גל, ולמשוואת שרדינגר המושלת בה, סמכות מוחלטת. לפי פרשנות זו, מדידות אינן מבטלות את המשוואה או גורמות לקריסת פונקציית הגל, אלא רק גורמות ליקום להתפצל לגרסאות מקבילות רבות (ואף אינסופיות) של עצמו. כלומר על כל נסיינית או נסיין שמודדים אלקטרון במקום אחד, נוצר יקום מקביל שבו עותק מקביל של הנסיינית או הנסיין מוצא את אותו אלקטרון במקום ההוא. פרשנות העולמות המרובים היא זו שמטריאליסטים רבים מבכרים, אבל היא גובה מחיר כבד.

והנה נקודה חשובה הרבה יותר: נכון לעכשיו, עדיין אין לנו דרך ניסויית להבחין בין הפרשנויות השונות-מאוד האלה. הבחירה באחת משתי הפרשנויות היא בעיקרה עניין של מזג פילוסופי. כפי שאומר התיאורטיקן האמריקני כריסטופר פוקס (Fuchs), בצד אחד נמצאים הפסי-אונטולוגים שרוצים שפונקציית הגל תתאר את העולם האובייקטיבי שסביבנו. מן הצד האחר נמצאים הפסי-אפיסטמולוגים שרואים בפונקציית הגל תיאור של הידע שלנו וגבולותיו. כיום כמעט שאין דרך ליישב את המחלוקת הזאת בכלים מדעיים (אף שנדמה כי הצלחנו לשלול את קיומו של אוסף סטנדרטי של משתנים סמויים).

השרירותיות הזאת בבחירת הפרשנות מפריכה לחלוטין את העמדה המטריאליסטית המחמירה. עלינו להבין שאין טעם לשאול אם בחירתו של מטריאליסט ידוע כזה או אחר בפרשנות העולמות המרובים היא נכונה, בדיוק כפי שאין טעם לשאול אם "הטאו של הפיזיקה" והבודהיזם הקוונטי השטותי שלו הם נכונים. הבעיה האמתית היא שחסידי כל אחת מהגישות חופשיים לבחור בפרשנות אחת על-פני האחרות פשוט כי... ובכן... כי הם אוהבים אותה. נציגי כל הצדדים נמצאים באותה סירה. אין אפשרות לשאול "מה המכניקה הקוונטית אומרת", כי המכניקה הקוונטית לא אומרת לנו הרבה לגבי הפרשנות של עצמה.

קסמה של פרשנות העולמות המרובים, למשל, טמון ביכולתה להשאיר את המציאות בתחומי הפיזיקה המתמטית

לכל אחת מפרשנויות המכניקה הקוונטית יש יתרונות פילוסופיים ומדעיים משלה, אבל לכל אחת יש גם מחיר. כל אחת בדרכה מאלצת את חסידיה להתרחק מאוד מ"הריאליזם הנאיבי", אותו חזון של פיסות זעירות של חומר דטרמיניסטי, שהיה אפשרי במסגרת תפישת העולם הניוטונית. המעבר לגישת "השדות" הקוונטית אינו פותר את הבעיה. היה קל לחשוב שהאובייקטים המתמטיים של המכניקה הניוטונית מייצגים, באופן אינטואיטיבי כלשהו, דברים אמתיים שנמצאים בעולם. אבל חסידי הפסי-אונטולוגיה – גישה המכונה לעתים "ריאליזם של פונקציית הגל" – צריכים לנווט כעת במבוך עמוס אתגרים כדי להגן על תפישת עולמם. אסופת המאמרים The Wave Function (משנת 2013) שערכו הפילוסופים אליסה ניי (Ney) ודייוויד ז' אלברט (Albert), מציגה בפנינו רבות מהפרשנויות האפשריות האלה, ולכן הקריאה בה עלולה להיות משונה למדי. העיון בניתוחים המעמיקים השונים מחסל במהירות כל תקווה לכך שהמטריאליזם עשוי לשמש כנקודת ייחוס פשוטה וברורה לבעיית התודעה.

ספירות, עולמות מרובים.

"עולמות מרובים", יצוג אמנותי, לונדון. תצלום: kool_skatkat

קסמה של פרשנות העולמות המרובים, למשל, טמון ביכולתה להשאיר את המציאות בתחומי הפיזיקה המתמטית. לפי הפרשנות הזאת, כן, פונקציית הגל היא אמתית וכן, היא מתארת עולם חומרי המציית לכללים מתמטיים, בין שמישהו צופה בו ובין שלא. המחיר שמשלמים על העמדה הזאת הוא מספר אינסופי של יקומים מקבילים המתפצלים אינסופית לאינסוף יקומים מקבילים אחרים שמתפצלים... בקיצור, הבנתם את הקטע.  וגם העמדה הפסי-אפיסטמולוגית גובה מחיר גבוה. מנקודת מבט זו, הפיזיקה אינה עוד תיאור של העולם כשלעצמו, אלא תיאור של הכללים שלפיהם מתנהלות האינטראקציות שלנו עם העולם. כפי שאומר התיאורטיקן האמריקני ג'וזף אֵבֶּרְלי (Eberly): "זאת לא פונקציית הגל של האלקטרון – זאת פונקציית הגל שלך".

גרסה חדשה ומשכנעת במיוחד של העמדה הפסי-אפיסטמולוגית, בשם "בייסיאניות קוונטית" (QBism), מביאה את נקודת המבט הזאת לרמה גבוהה יותר של ספציפיות על-ידי התייחסות להסתברויות של המכניקה הקוונטית פשוטן כמשמען. לפי פוקס, התומך המוביל ב-QBism, ההסתברויות של המכניקה הקוונטית, שאינן ניתנות לרדוקציה, אומרות לנו שמדובר בעצם בתיאוריה המאפשרת לנו להמר בנוגע להתנהגותו של העולם (באמצעות המדידות שלנו) ואז לעדכן את הידע שלנו לאחר מעשה. כלומר תורת ה-QBism מצביעה במפורש על חוסר יכולתנו להביא בחשבון את הסובייקט המשקיף הנמצא בשורש המוזרות הקוונטית. כפי שכתב מרמין ב-Nature: "לפי תורת ה-QBism, הבלבול היסודי של המכניקה הקוונטית נובע מכך שאנו מסירים את המדען מהמדע בלי להכיר בזה".

נראה שהחזרת הסובייקט המשקיף אל הפיזיקה תחתור באופן מהותי תחת נקודת המבט המטריאליסטית. תיאוריה של תודעה שתלויה בחומר שתלוי בתודעה אינה מסוגלת להניח תחת רגלינו את הקרקע היציבה שמטריאליסטים רבים כל כך משתוקקים לה.

לא קשה להבין איך הגענו לכאן. המטריאליזם הוא גישה פילוסופית קוסמת – כך היה, על כל פנים, לפני שמכניקת הקוונטים שינתה את האופן שבו אנו חושבים על חומר. "אפריך זאת כך", אמר המשורר, המבקר והמילונאי בן המאה ה-18 סמואל ג'ונסון ובעט בסלע גדול, בתגובה לטיעונים ששמע זה עתה נגד המטריאליזם. הבעיטה המפריכה של ג'ונסון היא תמצית תפישת העולם המעשית של המטריאליסטים. היא מסבירה בדיוק ממה העולם עשוי: חתיכות של דבר שנקרא חומר. ומכיוון שלחומר יש תכונות שאינן תלויות בשום דבר שקשור אלינו, אנחנו יכולים להשתמש בו כדי לייצר תיאור אובייקטיבי לחלוטין של עולם אובייקטיבי לחלוטין. גישת "כדור ומקל" כזאת היא שמעניקה השראה כפי הנראה לחלק ניכר מהביטחון הציבורי הרב שהמטריאליסטים מפגינים בכל הקשור לפיצוח מסתרי הנפש האנושית.

פריס, כדור, בעיטה, להטוטים

חומר מכה בחומר, בשקיקה, במרומי פריס. תצלום: סאם וולף.

אבל כיום קשה לקבל את הביטחון הזה נוכח הפרשנויות המרובות של המכניקה הקוונטית. המכניקה הניוטונית עשויה להיות הסבר מתקבל על הדעת לפעילות המוח, כי היא מסוגלת להסביר דברים כמו זרימת הדם בנימים והתפשטות כימיקלים בין סינפסות. אבל הקרקע שהמטריאליזם ניצב עליה רועדת כאשר אנו מנסים להתמודד עם המסתורין העמוק יותר של המוח והנפש, קרי היותנו סובייקטים החווים את העולם. במחוזות האלה, אי אפשר להימנע מהסיבוכים המדעיים והפילוסופיים הנלווים למכניקת הקוונטים.

הקרקע שהמטריאליזם ניצב עליה רועדת כאשר אנו מנסים להתמודד עם המסתורין העמוק יותר של המוח והנפש

ראשית, ההבדלים בין העמדה הפסי-אונטולוגית לעמדה הפסי-אפיסטמולוגית עמוקים כל כך שבלי לדעת איזו מהם נכונה אי אפשר לדעת למה מכניקת הקוונטים מתייחסת במהותה. תארו לכם, לדוגמה, שפרשנות ה-QBism למכניקת הקוונטים היא נכונה. אם הדגש על הסובייקט המשקיף הוא הוא הלקח האמתי שהפיזיקה הקוונטית מלמדת אותנו, הרי שהגישה האובייקטיבית המושלמת לעולם, זו השוכנת בלב המטריאליזם, הייתה מאבדת חלק ניכר מכוחה. במילים אחרות: אם ה-QBism או תפישות אחרות הדומות לפרשנות קופנהגן הן נכונות, ייתכן שהפתעות אדירות יחכו לנו כשנעמיק לחקור את סוגיות הסובייקט והאובייקט, ואת ההפתעות האלה יהיה עלינו לכלול בכל תיאור של הנפש. לעומת זאת, המטריאליזם הקלאסי – כמקרה פרטי של הפסי-אונטולוגיה – יתעלם בהכרח מתוספות מהסוג הזה.

נקודה שנייה רלוונטית היא שבהיעדר ראיות ניסויות, אנו נותרים עם דמוקרטיה של אפשרויות שאינה ניתנת לרדוקציה. בפגישה בנושא תורת הקוונטים ב-2011, שלושה חוקרים ערכו סקר כזה בדיוק ושאלו את הנבדקים: "מה הפרשנות האהובה עליך למכניקת הקוונטים?" (שישה מודלים שונים קיבלו קולות, לצד מספר קולות ל"אחר", וכמה קולות ל"אין העדפה"). אמנם מדובר בתרגיל חביב שעוזר לנו לאמוד את נטיותיהם של חוקרים, אבל משאל הבודק איזו פרשנות אמורה לקבל מעמד "רשמי" בפגישה הבאה של האגודה האמריקנית לפיזיקה (או האגודה האמריקנית לפילוסופיה) לא יקרב אותנו לתשובות שאנו מחפשים. וגם לא יעזור לנו לרקוע ברגלינו, להכריז הכרזות דרמטיות או לצטט את כלות וחתני פרס נובל לפיזיקה האהובים עלינו.

עלינו לשאול למה בקרב הקהילה המחקרית יש נטייה להעדיף חלופות משונות אחדות על-פני אחרות

לאור הקשיים האלה, עלינו לשאול למה בקרב הקהילה המחקרית יש נטייה להעדיף חלופות משונות אחדות על-פני אחרות. למה עמדה הדוגלת באינסוף היקומים המקבילים של פרשנות העולמות המרובים נחשבת מפוכחת ומציאותית, ואילו עמדה הדוגלת בהכללת הסובייקט המשקיף זוכה לגינוי כאילו מדובר בגלישה למחוזות אנטי-מדעיים במקרה הטוב, או במיסטיקה במקרה הרע?

והנה, בדיוק במובן זה, אי-שלמותה של מכניקת הקוונטים יוצרת מצב של תחרות שווה. המטריאליזם מאבד את עמדת היתרון שלו כשבוחנים את שורשיו הקוונטיים כי מתברר שהוא דורש מאיתנו לקבל אפשרויות מטאפיזיות שאינן "הגיוניות" יותר מאשר חלופות אחרות. יכול להיות שחלק מחוקרי התודעה מאמינים שהיאחזותם בסמכותה העליונה של הפיזיקה היא מעשית ומציאותית, אבל כשמעמידים אותנו, הפיזיקאים, עם הגב לקיר, אנו נותרים לעתים קרובות בראשים מורכנים ובחיוכים מבוישים, וממלמלים תשובות בסגנון "זה מורכב". אנו יודעים שחומר הוא עדיין עניין מסתורי בדיוק כפי שהנפש היא עדיין עניין מסתורי, ואין לנו מושג מהם הקשרים בין שתי התעלומות המסתוריות האלה. מי שמסווג את התודעה כבעיה חומרית, כאילו אומר שהתודעה, ממש כמו החומר, עודה עניין בלתי מוסבר ביסודו.

מוח, אמלינה דה מוי, Brain Fever

"Brain Fever", יצירה מאת האמנית ההולנדית אמלינה דה מוי (Emmeline de Mooij) משנת 2013. תצלום: FaceMePls

אם נמשיך לייחס את המסתורין של הנפש למנגנונים חומריים, לא נוכל לנוע קדימה. מוטב שנשלים עם המקום שבו הפרשנויות המרובות של מכניקת הקוונטים מותירות אותנו. יותר מעשרים שנה חלפו מאז שהפילוסוף האוסטרלי דייוויד צ'אלמרס (Chalmers) דיבר על "הבעיה הקשה שהיא התודעה". צ'אלמרס הסתמך על עבודתו של הפילוסוף האמריקני תומס נייגל (Nagel) ואמר שנוכחותו המובהקת של הסובייקט המשקיף היא בעיה ששום הסבר קיים של התודעה אינו מצליח להכיל. עמדתו של צ'אלמרס הסעירה פילוסופים רבים כיוון שהיא הצליחה לבטא במילים את התחושה שבתודעה מתרחש דבר מה מעבר לפעולות של בשר. אבל מהו ה"מעבר" הזה?

נוכחותו המובהקת של הסובייקט המשקיף היא בעיה ששום הסבר קיים של התודעה אינו מצליח להכיל

חוקרי תודעה אחדים חושבים ש"הבעיה הקשה" היא אמתית אך בלתי פתירה מיסודה. אחרים מציעים מגוון אפשרויות לפתרונה. הפתרונות האלה כוללים אפשרויות שקושרות יתר על מידה בין הנפש לחומר. לדוגמה, התודעה עשויה להעיד על התהוותה של ישות חדשה ביקום – ישות שאינה פועלת לפי חוקי החלקיקים. ישנה גם אפשרות רדיקלית יותר, והיא שעלינו להוסיף איזשהו סוג בסיסי של תודעה לרשימת אבני הבניין של העולם, לצד מסה או מטען חשמלי. יהיה אשר יהיה הכיוון שבו ה"מעבר" הזה נמצא, הרי שלאור דמוקרטיית הפרשנויות הקוונטיות הבלתי פתורות שנותרנו עמה, לא נראה סביר שתפישת החומר הקיימת תצליח לבדה להסביר את טיבה של הנפש. ההיפך סביר לא פחות.

ואם המטריאליסטים ימשיכו לשאוף לעמדת היתרון שהפיכחון והמציאותיות אמורים, כביכול, להעניק להם, מוטב שיזכרו את אזהרתו של המשורר האמריקני ריצ'רד וילבֶּר (Wilbur):

בעט בסלע, סם ג'ונסון, שבור את עצמותיך:
אך יסודות האבן עודם מצועפים כעיניך.

אם הגעתם עד לכאן...

קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב עת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: ברכישת זכויות בחו"ל, בבחירת מיטב התכנים, בתרגום ובעריכה. אנו מאמינים שיש מקום לכתב עת ברמה הזאת בישראל. אם הנאת הקריאה קרובה לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת. 

"אם אני יכולה לעזור לכך שכתב עת נהדר כזה ימשיך להתקיים..., זה המעט שאני יכולה לעשות" (דורית ד', גבעתיים)

לתמוך באלכסון

אדם פרנק הוא מרצה לאסטרונומיה באוניברסיטת רוצ'סטר בניו יורק, ואחד ממייסדי הבלוג 13.7: Cosmos & Culture של רשת הרדיו הציבורית של ארה"ב (NPR). הוא חיבר מספר ספרים, ובהם  About Time: Cosmology and Culture at the Twilight of the Big Bang (משנת 2011).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון
תמונה ראשית: "שקוף", תצלום: אנופ שארמה, unsplash.com

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אדם פרנק, AEON.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על הכי קרוב, הכי מסתורי

01
רמי פריד

המאמר מבולבל וחסר עקביות וגם מניח הנחות שגויות. מדע הפיסיקה אינו מתיימר וגם אינו יכול - באופן עקרוני! - לעסוק בעינינים של מהות אלא אך ורק במתן תיאורים כמותיים (שניבוייהם ניתנים למדידה ולבחינה אמפירית) באמצעות תיאוריות ומודלים פיסיקליים המנוסחים בשפת המתמטיקה. תאוריות ומודלים אלה אינם שלמים ולכן הן שגויים (ולו באופן חלקי) למרות היותם מנוסחים במשפטים מתמטיים שכל אחד ואחד מהם הוא משפט אמת. לכן, השאלה לדוגמא, מהו פוטון איננה שאלה פיסיקלית (אלא שאלה מטאפיזית שעליה אפשר לתת כל תשובה שנרצה משום שלא ניתן לבחון כלל את נכונותה). לפוטון (תהא מהותו אשר תהא) ניתן רק ליחס תכונות שעליהן מתבססים המודלים הפיסיקליים המתארים את מופעיו. ולגבי תורת הקוונטים: זוהי התורה המוצלחת ביותר בתולדות הפיסיקה המודרנית (שאינה תורה שלמה, כמובן) ומן הסתם זה עניין של זמן עד שתאוריה מוצלחת יותר ומוכללת יותר וניבויית יותר תחליף אותה. ניבוייה של תורת הקוונטים רבים מאוד ומדוייקים להפליא עם התאמה פנטסטית לתוצאות האמפיריות. עם זאת, הפרשנויות השונות לתיאורים המתמטיים של התורה, כמו לדוגמא, "המשמעות" של 'פונקציית-הגל' אינן רלוונטיות לאמור לעיל.

    02
    יונתן

    ואיך ההבדל שהדגשת משפיע על השורה התחתונה של המאמר? מעבר לזה שאתה מדגיש שפיזיקה פחות עוסקת במהות, לא הבנתי איפה החוסר עקביות...
    נגיד שכל פעם שכתוב פיזיקה הוא היה כותב פילוסופיה של המדע, עכשיו תהיה בסדר עם זה?

    המאמר אינו מבולבל מבחינת סקירה של הפיזיקה המודרנית, נאמרו שם דברים נכונים. אך אני מסכים שהכותב אכן השליך ללא הצדקה בין מאפייני מכניקת הקונטים לתודעה.
    העובדה שמכניקת הקוונטים נותנת תחזיות מדויקות יותר מחוקי ניוטון כאשר אנו עוסקים בחלקיקים קטנים (במיקרו), אינה מייתרת את חוקי ניוטון כקרוב טוב לכל חישוב מעשי במקרו. באותה מידה אפשר להסיק מסקנות על דרך פעולתו של המוח על ידי קרובים מעשיים הניתנים על ידי חוקי הביולוגיה, הפילוסופיה, הניאורולוגיה ושטחים רלבנטים אחרים, בלי לעסוק במיקרו של הפיזיקה הקוונטית.
    הטענה הפילוסופית במאמר (בעקבות צלמרס) שאין אנו יכולים למדוד את התודעה (גוף ראשון), אינה עומדת במבחן. לא רק שאנו יכולים להראות פעילות סינפטות מוחיות הניתנות למדידה שמתאימות לחוויות תודעתיות, אלא שמאז ומתמיד אפשר היה להבין מתוך תופעות הנגרמות מחוויות אלו, איזה חוויה אדם אחר עובר. יותר מזה האבולוציה נטעה באדם יכולת לחוות חוויות שהוא רואה באדם אחר (אמפטיה למשל).
    יש חוקרים הטוענים שאנו חווים בגוף ראשון (בתודעה), על ידי שימוש באותם כלים בהם אנו מעריכים חוויות של אחר (גוף שלישי). לפי תזה זו, הסיבה שהחוויות שלנו יותר חזקות ומפורטות היא רק בגלל שיש לנו יותר נתונים על עצמנו. לכן 'גוף ראשון' (תודעה) זו אשליה בלבד.
    במאמר " Is consciousness 'The Real Me'?" שפרסמתי ב https://www.academia.edu/33302905/Is_consciousness_The_Real_Me
    הצעתי תזה המסבירה את תופעת התודעה.

04
רמי פריד

הפיסיקה איננה עוסקת כלל במהות! (ולא שהיא עוסקת "פחות" במהות). הפיסיקה היא שיטה (מתודולוגיה) ולא פילוסופיה. הפילוסופיה של מדע הפיסיקה איננה הפיסיקה.

05
נדב קאלי

אם רוב "הנפח" של היקום מכיל "ריק" ורק קצת "חומר" (כ 99.99% ריק?) ואפילו נפח האטום (שהוא מעין אבן הבניין של "החומר") - מכיל ברובו "ריק" (גם כן 99.99% מהנפח) אז בעצם רובנו ורוב העולם החומרי (99.999999%) מורכבים "מריק". יכול להיות שהקיום שלנו והתודעה שלנו ושל היקום "הנראה" הם בעצם מניפולציות של אותו ה"ריק" הזה? אולי הגיע הזמן להתחיל להתייחס ל 99.999999 אחוז מ"הכל" במקום ל 0.000001 אחוז שהוא ה"חומר"?
ואם ככה - אולי בעצם הריק הוא מייצג אנרגיה וצפיפות אינסופיים....ככה שכל הכוחות בו מבטלים אחד את השני ומה שאנחנו (לא) רואים זה "ריק?

אני אישית הייתי מתמקד הרבה יותר בלמידה של ה"ריק", אבל זה רק אני והתודעה שלי והרי אני טיפש גמור כי אני לא יודע 99.99999999999999999999999999999999% מהידע הרלוונטי בנושאים האלו וכל פעם שאני לומד משהו חדש - אני מגלה שאני קצת פחות טיפש...