הכל בראש

רוב האיברים שלנו הם מכונות שאפשר לתקן. אז מדוע אי אפשר לתקן את המוח כדי לרפא מחלות נפש?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

ההבנה שלנו בהפרעות נפש היא פרימיטיבית. האופן שבו אנו מטפלים בהן הוא פרימיטיבי. למה? יש נטל נפשי עצום על החברה שלנו. רבע מהנשים יחוו דיכאון בשלב כלשהו בחייהן (וכחצי מזה אצל הגברים). רוב הסובלים מדיכאון לעולם לא יגיעו לרופא ולא יאובחנו. כ-40 אחוז מהמטופלים שכן יאובחנו לא יגיבו לנוגד הדיכאון הראשון שהם יקבלו, וכ-60 אחוז מתוכם לא יגיבו גם לשני. כחצי מהסכיזופרנים יחלימו, או לכל הפחות יצליחו לנהל חיים נורמליים; השאר יידרדרו בשנית לאחר ההחלמה, או כלל לא יצליחו להתאושש. אנורקסיה נרבוזה גובה את חייהם של יותר מטופלים מכל הפרעת נפש אחרת, באופן יחסי. אך הפרעות נפש הן רק קטגוריה אחת – מלאכותית למדי – של הפרעות מוח. הטיפול בטרשת נפוצה, בפרקינסון, בשבץ, ומעל לכול באלצהיימר, אינו משביע רצון. מחלות של העצבים המוטוריים הן מחלות קטלניות.

מדוע אנחנו לא מצליחים לטפל בהפרעות מוח בצורה יעילה יותר? ישנה תשובה פשוטה: אנחנו לא מבינים בצורה טובה מספיק איך המוח עובד. אבל התשובה הזאת מובילה לשאלות מורכבות יותר. מה הכוונה ב"מבינים"? מה בדיוק אנחנו מחפשים, בעצם? מה אנחנו צריכים לדעת?

נתחיל עם הלב. לא מפני שאבותינו חשבו שהלב הוא מקור הרגש, או מפני שאנחנו מוכנים "לשבור" אותו למען האהבה; אלא מפני שהוא ממחיש למה הכוונה ב"להבין" איך איבר מסוים עובד. תגלית מהותית הייתה שהלב הוא משאבה: כלומר, שהוא מספק את הכוח המניע את מחזור הדם. לא צריך לדעת איך הוא עושה זאת כדי לשחזר את הפעולה: מכונת לב-ריאה מזרימה דם, אבל לא כמו הלב. היא אנלוגיה, לא הומולוגיה. עם זאת, כן צריך לדעת איך מחזור הדם עובד כדי להבין איך הלב בנוי.

היה זה ויליאם הארווי, רופא אנגלי בן המאה ה-17, שגילה זאת. הוא חזה את עובדת קיומם של נימים קטנים שמקשרים את העורקים והוורידים אלה לאלה, אך מעולם לא ראה אותם בעצמו: רק לאחר המצאת המיקרוסקופ יכולנו לראות אותם. אבל ברגע שהבנו את תוכנית הפעולה של מחזור הדם, היה ברור שהדם הנכנס מהגוף לצד ימין של הלב (בשלב זה רמות החמצן בו נמוכות) מגיע לריאות, עובר חמצון וחוזר לצד השמאלי, לפני שהוא נדחף בחזרה אל הגוף. היה ברור שהדם זורם בכיוון אחד בלבד, וזה מסביר למה יש שסתומים שמונעים זרימה הפוכה. זה מסביר גם למה נזק שנגרם לשסתומים האלה פוגע ביכולתו של הלב לשלוח דם לריאות או לגוף (תלוי איזה שסתום ניזוק). לאחר שהבנו את כל זה, יכולנו לפתח הליכים כירורגיים להחלפת שסתומים פגועים בצורה המשחזרת את פעולתם.

בדומה ללב, המוח מורכב מתאים ייחודיים, תאי העצב (הנוירונים). אנחנו מבינים היטב איך כל תא עצב מופעל, ואיך הוא מפעיל בתורו את תא העצב הבא. אבל כאן אנחנו נתקלים בבעיה: אנחנו יודעים איך אוסף של שרירי לב יוצר משאבה, אבל לא איך אוסף של תאי עצב יוצר מחשבה

השאלה הבאה היא איך המשאבה עובדת. האם שריר הלב מפיק פעולה מתואמת שדוחפת את הדם? כעת אנו מבינים את התהליכים הפיזיו-כימיים שמאפשרים לשרירים להתכווץ. אנו מבינים גם שיש בלב מערכת שמתאמת את התכווצויותיהם של חדריו ועליותיו. אז אם הלב מתחיל לפעום בצורה לא סדירה, אנחנו יודעים מה לעשות. וגילינו שללב יש אספקת דם משלו, ושהיא עלולה להיחסם. החסימה הזאת פוגעת בלב. אז המצאנו דרכים לפתוח כלי דם כליליים חסומים. ומכיוון שאנו יודעים למה הם נחסמים, אנחנו יכולים להפחית את הסבירות שזה יקרה.

יש דרכים רבות לחקור את פעולת הלב באדם חי. חלקן חדשות למדי: מספר מחלות הלב המוכרות לנו עלה – לא מכיוון שיש יותר מהן, אלא מכיוון ששיפרנו משמעותית את היכולת שלנו לזהות את התקלות האפשריות בלב. לכן הטיפול נעשה יעיל וממוקד הרבה יותר: אנחנו יודעים מה השתבש, ועד גבול מסוים אנו יודעים גם מה לעשות בנושא. מובן שאנו לא יודעים לפתור כל בעיה ובעיה; עדיין לא. אבל כל שלב נוסף ההבנה הוביל אותנו לפיתוחים חדשים.

ובמקרי חירום, אנחנו אפילו יכולים להשתיל לבבות -- משהו שהיה בלתי אפשרי בעבר. אנחנו יכולים לעשות זאת כי אנחנו מבינים היטב איך מערכת החיסון פועלת ואיך הגוף מזהה את "עצמו". הלב כבר אינו בגדר תעלומה; אנו מבינים את עיקרון פעולתו. יש עוד הרבה ללמוד, כמובן, אבל הדרך המובילה אל הידע הזה ברורה למדי.

לעומת זאת, בכל הקשור למוח, הדרך כבר לא ברורה כל כך. בדומה ללב, המוח מורכב מתאים ייחודיים, תאי העצב (הנוירונים). אנחנו מבינים היטב איך כל תא עצב מופעל, ואיך הוא מפעיל בתורו את תא העצב הבא. אבל כאן אנחנו נתקלים בבעיה גדולה: אנחנו יודעים איך אוסף של שרירי לב יוצר משאבה, אבל לא איך אוסף של תאי עצב יוצר מחשבה, זיכרון, החלטה או רגש. אנחנו יודעים שמדובר ככל הנראה ברשת של תאי עצב, והדמיות מראות לנו שלמערכות האלה יש תכונות שקשה מאוד לחזות לפי פעולתם של תאי העצב הבודדים. אבל אילו מאפיינים של המערכת הזאת מייצגים את הדברים שאנחנו כן יודעים על פעולת המוח?

טריפטיך ״ Three Studies for Self-Portait of Lucian Freud" 1964, מאת פרנסיס בייקון באדיבות cea+

״ Three Studies for Self-Portait of Lucian Freud" 1964, מאת פרנסיס בייקון באדיבות cea+

תאי העצב עובדים בצורה מסוימת: המוח הוא מכונה אלקטרו-כימית. כל תא עצב מופעל על-ידי כימיקל שתא עצב אחר משחרר: אירוע זה מפעיל אות חשמלי שחולף לאורך הסיב של תא העצב ומשחרר, בתורו, כימיקל אחר (או זהה) אל תא העצב הבא. אבל זאת אינה שרשרת פשוטה: כל תא עצב מסוגל לתקשר עם כ-10,000 תאי עצב אחרים, כלומר מספר האפשרויות הוא עצום להפליא. יש כ-100 מיליארד תאי עצב במוח האדם, וכ-1,000 טריליון קישורים אפשריים.

ולמרות זאת, נניח שהיינו יודעים בכל רגע נתון מה כל תא עצב עושה – איזה כימיקל משתחרר ואיפה. נניח גם שהיינו יכולים לקשר זאת למשהו שהמוח עושה באותו רגע (למשל, מעורר בכם רעב, או מזהה מישהו שאתם מכירים) – הישג שחוקרי המוח רחוקים ממנו מאוד כיום. האם אז היינו באמת "מבינים" את מה שאנחנו רואים? האם היינו "יודעים" למה הדפוס המסוים הזה מייצג מחשבה, תפיסה, מצב מוטיבציוני או רגשי? האם היינו יכולים לחזות מה נדרש כדי לייצר מצב אחר (כמו צמא, או זיהוי שטר)? אין לנו תיאוריה שמסבירה את תפקוד תאי העצב ומאפשרת לנו לעשות זאת. אנחנו מסוגלים רק להכליל במעורפל ולומר שפעילות מסוימת של מערכת או רשת של תאי עצב הייתה אחראית למצב מסוים (וגם זה לא נכון באותה מידה לכל חלקי המוח). בעצם אנחנו לא ממש יודעים מה לחפש.

אנחנו יודעים שמידע חזותי עובר באופן פרוגרסיבי דרך סדרה של אזורי זיהוי חזותיים, ושכל אחד מהם מחלץ אלמנט מסוים מהדבר שאנחנו רואים (צורה, צבע, תנועה וכדומה). וכאן מגיעה התעלומה. איכשהו, המוח מאחד את כל זה ומאפשר לנו לראות אובייקט יחיד, על כל מאפייניו, כחוויה יחידה

אנחנו מבינים את המוח ברמה אחרת. חלקים שונים במוח עושים דברים שונים. אנחנו יודעים שאזורים ספציפיים אחראים ליצירת תנועה, לקליטת חישה, לעיבוד מידע מהעיניים וכולי (אף על פי שהגבולות ביניהם מטושטשים). למשל, אנחנו יודעים שמידע חזותי עובר באופן פרוגרסיבי דרך סדרה של אזורי זיהוי חזותיים, ושכל אחד מהם מחלץ אלמנט מסוים מהדבר שאנחנו רואים (צורה, צבע, תנועה וכדומה). וכאן מגיעה התעלומה. איכשהו, המוח מאחד את כל זה ומאפשר לנו לראות אובייקט יחיד, על כל מאפייניו, כחוויה יחידה. אנחנו לא מבינים איך זה קורה. אמנם אנו יכולים למדוד את פעילותם של תאי העצב באזורים השונים האלה, אבל אנחנו לא יכולים לבנות סכמה סבירה שתבהיר לנו כיצד הפעילות הזו אחראית לתופעות שאנו יודעים שמתרחשות שם.

אי-יכולתנו לקשר אירועים ברמת תאי העצב לפונקציות הידועות של המוח היא בעיה מהותית. הידע שלנו לגבי האיברים האחרים לא עוזר לנו: אנחנו לא יכולים להסיק מהידע שלנו לגבי הלב, הכבד, ואפילו מערכת החיסון (מערכת מורכבת מאוד בפני עצמה) איך ללמוד להבין את המוח לעומק. הפסיכולוגיה מתארת מה המוח עושה: מדעי המוח מנסים לתאר איך הוא עובד. הפער המסתורי והבלתי מובן בין הדברים האלה מייסר לא רק את הפסיכיאטרים, אלא גם חוקרים מכל התחומים המנסים להבין את משמעותה של האנושיות. הרי מה שאנחנו זה המוח שלנו, והידיים הנפלאות שלנו מאפשרות לנו לבצע את פקודותיו. אבל אם אנחנו לא מסוגלים להסביר בדיוק איך אנחנו מחליטים לבצע תנועה מסוימת, קל וחומר איך אנחנו לומדים לבצע אותה בצורה מדויקת יותר, איך נוכל אפילו לנסות לעמוד במשימה הגדולה מכולן: להסביר איך המוח מייצר תודעה?

אי-יכולתנו לקשר אירועים ברמת תאי העצב לפונקציות הידועות של המוח היא בעיה מהותית. הידע שלנו לגבי האיברים האחרים לא עוזר לנו: אנחנו לא יכולים להסיק מהידע שלנו לגבי הלב, הכבד, ואפילו מערכת החיסון איך ללמוד להבין את המוח

וכאן אנו רואים כמה קל להתפתות לאנלוגיות. אנחנו יכולים לבנות מחשב שמחקה את פעולת המוח האנושי בדרכים רבות (גם אם הן אינן מתקדמות מאוד, בשלב זה). הוא יכול לבצע חישובים שרוב בני האדם, אם לא כולם, לא מסוגלים לבצע. הוא יכול לקבל החלטות. הוא יכול ללמוד. הוא יכול לאחסן מידע. הוא יכול אפילו לשטות באדם ולשכנע אותו שהוא מדבר עם אדם אחר. האם אפשר ללמוד מכך משהו על האופן שבו המוח שלנו עושה דברים דומים?

התשובה שלילית. מחשב אלקטרוני איננו מכונה אלקטרו-כימית. הוא עובד בצורות שונות מאוד מהמוח האנושי. הוא מחקה את פעולת המוח, לא משחזר אותה, בדיוק כפי ששעון אלקטרוני מחקה פעולה מכנית. בינה מלאכותית יכולה לסייע לבני אדם, תוכל להחליף אותם, והיא אפילו עלולה לחסל אותם: אבל מהנדסי מחשב לא צריכים לדעת איך המוח עובד, כפי שיצרן של מכונות לב-ריאה לא צריך להבין איך הלב עובד. בכל אחד מהמקרים האלה, אנחנו צריכים לדעת רק מה האיבר עושה.

לפתוח את מכנסה המנוע

אם המכונאי במוסך לא מבין איך המנוע של המכונית שלכם בנוי, הוא לא יהיה מסוגל לומר למה הוא עושה את הרעש המעצבן הזה, או איך לתקן אותו. שאלו כל פסיכיאטר מה קורה בתוך מוחם של אנשים הסובלים מדיכאון, וסביר להניח שהוא ידבר על סרוטונין. סרוטונין הוא אחד הכימיקלים הרבים שתאי העצב משחררים. פסיכיאטרים מתמקדים בו כי רוב התרופות שמשמשות לטיפול בדיכאון משנות את רמות הסרוטונין במוח. יש גם תרופות שמתמקדות ברמות הנוראדרנלין (מוליך עצבי נוסף שרלוונטי לנושא הדיכאון).

עם זאת, אין לנו ראיות המוכיחות שרמות הסרוטונין או הנוראדרנלין במוחותיהם של אנשים מדוכאים הן חריגות. יש כאן כשל לוגי: אתם מכסים חתך באצבע בפלסטר, והוא מסייע להחלמה; אבל החתך לא נגרם מהעדר פלסטרים. לכן שינוי רמות הסרוטונין יכול להאיץ את ההחלמה אצל אנשים מסוימים – ויש מי שמפקפק גם בזה – בלי ללמד אותנו שום דבר על מהותו של הדיכאון או מה גרם לו מלכתחילה.

נכון לעכשיו, פתולוג שמביט במוחו של אדם מדוכא לא מסוגל להבחין בינו לבין מוחו של אדם שבריאותו הנפשית תקינה

נכון לעכשיו, פתולוג שמביט במוחו של אדם מדוכא לא מסוגל להבחין בינו לבין מוחו של אדם שבריאותו הנפשית תקינה (כשמביטים במוחו של חולה טרשת נפוצה אפשר לראות את הצלקות שהמחלה מותירה). ואם תבקרו בקליניקה של פסיכיאטר, לא תמצאו בה מכונות או בדיקות דם שמסייעות לתהליך האבחון. כמה זה שונה ממשרדו של הקרדיולוג בהמשך המסדרון!

מצבם של הנוירולוגים מעט טוב יותר. טכניקות דימות מודרניות יכולות לגלות לנו מה השתבש במוח, כי המחלות האלה נגרמות לעתים קרובות משינויים בולטים במבנה שלו. האתגר הוא לדעת מה לעשות בנדון, אלא אם מדובר במשהו שניתן להסיר, כמו גידול. למען האמת, התיאור הזה לא עושה חסד עם מצבה של הנוירולוגיה. בנסיבות מסוימות הטיפולים עשויים להיות יעילים, לפחות באופן חלקי, וזהו תחום מחקר פעיל ומתפתח. הטיפול בטרשת נפוצה, למשל, השתפר משמעותית בעשור האחרון, וישנם סימנים מבטיחים לכך שבקרוב נוכל לסייע לחוט שדרה פגום לתקן את עצמו. אך במצב הנוכחי יש לנוירולוגים אפשרויות טיפול מוגבלות בלבד, עובדה המשקפת את בורותנו בכל הקשור לאופן פעולתו של המוח או אופן הטיפול בו.

מחלות נפש, בשונה ממחלות נוירולוגיות, מאובחנות ומסווגות על-פי תסמינים בלבד. אין אינדיקציות אובייקטיביות, אין בדיקות דם, אין סריקות, אין הקלטות. אף תחום אחר ברפואה לא נמצא במצב הזה (בעבר, כל תחומי הרפואה התבססו בעיקר על תסמינים). מגוון רחב של טכניקות נמצאות כיום בשימוש קליני ומחקרי גם יחד. הן יעילות מאוד ואף חיוניות, אבל לא בפסיכיאטריה. הפסיכיאטריה עשתה כמיטב יכולתה להסתמך על תסמינים מהימנים ועקביים, אך נחלה הצלחה חלקית בלבד.

מחלות נפש, בשונה ממחלות נוירולוגיות, מאובחנות ומסווגות על-פי תסמינים בלבד. אין אינדיקציות אובייקטיביות, אין בדיקות דם, אין סריקות, אין הקלטות. אף תחום אחר ברפואה לא נמצא במצב הזה

האגודה האמריקאית לפסיכיאטריה פיתחה סיווג רשמי של תסמינים, אשר עזר רבות לפסיכיאטרים במרפאות או במדינות שונות לאבחן מחלות נפש בצורה אחידה. אבל המערכת הזו המחישה שתי בעיות מרכזיות: לכל מחלה מיוחסים תסמינים רבים ומגוונים, ומצב עניינים זה עלול להסוות הפרעות ייחודיות בתוך כל אחת מהקטגוריות; והתסמינים של כל הפרעה חופפים במידה מסוימת, ולכן הגבולות בין האבחנות השונות מטושטשים. ישנו סיבוך נוסף: לאנשים שונים יש מוחות שונים, מבחינה גנטית וגם כתוצאה מחוויות חיים. לכן הפרעה נתונה במוח עלולה לייצר תסמינים שונים אצל אנשים שונים. הסיבה לכך שיש לנו רק מספר מצומצם של אבחנות פסיכיאטריות היא שאנו לא יודעים לנתח אותן בצורה מדויקת יותר.

אכן מפתיע שיש הפרעות פסיכיאטריות מעטות בלבד. אבל מערכת האבחנות זכתה בינתיים למעמד משל עצמה בתחום הפסיכיאטריה, וקשה לקרוא עליה תיגר או לשנותה. ההיסטוריה של הרפואה מלמדת אותנו שאי אפשר לסווג מחלות בצורה מדויקת (הצעד הראשון בדרך להבנתן) על סמך תסמינים בלבד; הגישה הזו מתעלמת ממורכבות הנושא וממגוון הדרכים שבהן איברים עלולים להשתבש. לדוגמה, קוצר נשימה נחשב בעבר לאבחנה בפני עצמה: כיום אנחנו יודעים שהוא עלול להיות תוצר של מצבים רבים, כולל בעיות לב, ריאות, דם או מוח (חרדה, למשל).

Triptych inspired by Oresteia of Aeschylus, 1981, מאת פרנסיס בייקון באדיבות cea+

Triptych inspired by Oresteia of Aeschylus, 1981, מאת פרנסיס בייקון באדיבות cea+

נחזור לדיכאון. אנחנו יכולים לשער אילו חלקי מוח אחראים לייצור רגשות, ואף יש לנו מידע (מפוקפק למדי) שמראה אילו חלקי מוח משתבשים אצל אנשים הסובלים מדיכאון (בהנחה שזו אבחנה יחידה, וכמעט בטוח שהיא לא). אבל עד שנדע בדיוק במה נבדל מוחו של אדם מדוכא (או סכיזופרני, או אובססיבי, או מה שלא יהיה) ממוחו של אדם בריא, לא נדע איך לתקן אותו. זה לא אומר בהכרח שאנחנו צריכים להבין איך חלק מסוים במוח מייצר את החוויה שאנו מכנים "דיכאון", כפי שאנו לא צריכים בהכרח להבין איך המוח מייצר הכרה כדי לפתח חומרי הרדמה יעילים. כפי שראינו, לעתים די בידע חלקי כדי לפתח טיפולים יעילים. אדוארד ג'נר לא היה צריך לדעת דבר על המערכת החיסונית כדי להמציא את החיסון בסוף המאה ה-18: הוא פשוט עקב אחר היקרות האבעבועות השחורות באנשים האחראים לטיפול בפרות. לא היה לו מושג איך החיסון עובד; ובכל זאת הוא היה יעיל להפליא. ייתכן שנוכל, עם מעט מזל, למצוא טיפול יעיל לדיכאון בלי להבין למה או איך הוא עובד: ההיסטוריה של הרפואה מלאה בתגליות מקריות כגון אלה (הפניצילין, למשל). אך כדי להגיע להבנה מלאה, עלינו לדעת מה משתבש.

מה מפריע לנו לפצח את סודות המוח המדוכא כבר עכשיו?

נשנה כיוון פעם נוספת ונעבור לסרטן. הטיפול בסרטן התקדם בצעדי ענק ב-100 השנים האחרונות – אם כי, כידוע, יש עוד הרבה לעשות. בימינו כשלושה רבעים מהילדים החולים בלוקמיה ישרדו. בכל הקשור לסוגי סרטן אחרים התמונה מעודדת פחות, אבל ישנה מגמה חיובית ברורה והתרגשות רבה לגבי טיפולים חדשים.

בתחום הפסיכיאטריה המצב שונה: רוב התרופות קיימות כבר שנים רבות. אחרות הן גרסאות חדשות לתרופות ישנות (אני לא יוצא מנקודת הנחה שכל הטיפולים היעילים במחלות נפש הם תרופתיים, או יהיו תרופתיים בעתיד). הסיבה לתחזית החיובית בנושא הסרטן היא שיש לנו מודלים מחקריים אמינים ומתוקפים. גם חיות חולות בסרטן, או שאפשר לגרום להן לחלות בסרטן. סוגי הסרטן שלהן דומים מאוד לסוגי הסרטן של בני האדם. אפשר לגדל תאים סרטניים במעבדה, והם יתנהגו כפי שתאים סרטניים מתנהגים בתוך גופנו. אנו מבינים שסרטן הוא מחלה גנטית: הוא נובע ממוטציות בגנים ששולטים בצמיחת התא. אנחנו מכירים חלק גדול מהגנים, ואת האופן שבו הם משתנים.

כל הדברים האלה, בשילוב עם המודלים הניסויים היעילים שלנו, מולידים דור חדש של טיפולים. לדוגמה, פיתחנו תרופות המבוססות על נוגדנים שמתמקדים בתאים סרטניים והורגים אותם. תרופות נוספות נמצאות בקנה. הן מבטיחות טיפולים טובים הרבה יותר מאשר טיפולי הכימותרפיה הגסים הקיימים, שיעילותם חלקית ומְלֻוָּה בתופעות לוואי חמורות. יש אור בקצה מנהרת הסרטן.

אין במדעי המוח מודל ניסויי מהימן לשום מחלה פסיכיאטרית. ואנו גם לא יודעים איך לגדל תאי עצב במעבדה בצורה שמייצגת נאמנה הפרעה פסיכיאטרית. לכן אנחנו לא יכולים לחקור את הנושא היטב

אך מנהרת הפסיכיאטריה עודה אפלה למדי. רבים יחלקו עלי, אך אין במדעי המוח מודל ניסויי מהימן לשום מחלה פסיכיאטרית. ואנו גם לא יודעים איך לגדל תאי עצב במעבדה בצורה שמייצגת נאמנה הפרעה פסיכיאטרית. לכן אנחנו לא יכולים לחקור את הנושא היטב. חברות תרופות רבות פשוט הפסיקו לנסות לפתח תרופות חדשות למחלות נפש: הן לא יודעות כיצד להתקדם; התקווה לעתיד טמונה דווקא בסטארט-אפים הביו-טכנולוגיים הקטנים. האקדמיה היא זו שצריכה לספק חלק גדול מהתשובות, אך כפי שראינו במאמר זה, המכשולים הטכניים והתיאורטיים הם עצומים.

יש כיום יותר חוקרי מוח מאי פעם, וממשלות וארגונים שונים מכריזים על פרויקטים שמטרתם לפתור את הבעיות האלה. חלקם לא מתוכננים היטב, אבל לפחות יש הכרה בבעיה הכללית. האקלים המדעי הנוכחי מתרכז בביולוגיה של התא, או בגנים שהתאים מכילים או מפעילים. אנו יודעים יותר מתמיד על התאים שמרכיבים את המוח, ועל האופן שבו הם מִתְקשרים זה לזה או משנים את הקישורים האלה. השיפור בהבנת הגנום השפיע על חקר המוח, כפי שהוא השפיע על כל תחום מחקר אחר. זו תקופה מלהיבה בביולוגיה המולקולרית ובביולוגיה של התא, וכן בגנטיקה. ובכל זאת, הזינוק להבנת תפקודו של המוח כאיבר שלם עדיין נראה בלתי אפשרי. וזו הסיבה שהפסיכיאטריה לא תשתנה בעתיד הנראה לעין.

מעניין שמחלת האלצהיימר עברה מתחומי הפסיכיאטריה אל הנוירולוגיה. מדוע סיווגנו אותה מחדש? מכיוון שאנו יודעים כעת משהו על השינויים הפתולוגיים שמתחוללים במוח וגורמים לה

אבל יום אחד, מישהו, איפשהו, יפרוץ את הדרך ויגלה לנו עולם פסיכיאטרי חדש. עולם שמקשר בין מה שהפסיכיאטרים רואים במטופליהם למה שאנו מסוגלים לראות במוח. אולי נצליח להבין את התהליכים המתרחשים ברמה התאית: אילו תאי עצב כושלים? או ברמה הכימית: האם המוח מייצר כימיקלים חריגים? או ברמה ה"מערכתית": האם פועלות כאן רשתות חריגות של תאי עצב? כדי להגיע להבנה אמיתית, יהיה עלינו לקחת את המסקנות מכל רמה ולהשליכן על הרמות האחרות בצורה הגיונית ובעלת משמעות. והמבחן הגורלי הוא אותו מבחן שעלינו לעבור בתחומי המדע האחרים: האם ההבנה הזאת תאפשר לנו לחזות מצבים נוירולוגיים או פסיכולוגיים על סמך הנתונים לבדם? ואז יהיה עלינו לגלות איך לתקן את המצבים האלה. ייתכן שזה יהיה הרגע שבו הפסיכיאטריה והנוירולוגיה ייפלו שוב זו על צווארה של זו לאחר תקופה ארוכה של גירושין.

מעניין שמחלת האלצהיימר עברה מתחומי הפסיכיאטריה אל הנוירולוגיה. מדוע סיווגנו אותה מחדש? מכיוון שאנו יודעים כעת משהו על השינויים הפתולוגיים שמתחוללים במוח וגורמים לה. חוקרי רפואה מסוגלים לראות מה הבעיה במוחם של חולי אלצהיימר. לא מן הנמנע שהיכולת הזו תוביל בסופו של דבר לפיתוח של טיפול מניעתי יעיל – משהו שקשה להעלות על הדעת ללא ידע מפורט של הבעיה הנוירולוגית. אנו מחכים ליום שבו שאר הפסיכיאטריה תלך בדרך דומה. או אז נוכל להתחיל להסיר מעלינו את הנטל הטראגי של מחלות הנפש, הפוגע בנו ברמה האישית והחברתית גם יחד.

ג'ו הרברט הוא פרופסור אמריטוס למדעי המוח במרכז לתיקון המוח של אוניברסיטת קיימברידג'. ספרו האחרון הוא "Testosterone: Sex, Power, and the Will to Win" (2015).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow them on Twitter.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ג'ו הרברט, Aeon.
§ מאמר | # בריאות
- דימוי שער״ Three Studies for Self-Portait" 1981, מאת פרנסיס בייקון באדיבות cea+


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על הכל בראש

מחלת הנפש דומה לשק קמח כבד מאוד שרובץ לנו על הכתפיים. הגישה הפסיכואנליטית סוברת שבלתי אפשר להוריד את שק הקמח הכבד מעלינו. כלומר שאי אפשר, לכאורה, לסלק לחלוטין את המחלה הנפשית אלא רק לשכך את הסימפטומים באמצעות תרופות פסיכיאטריות על בסיס יומיומי.

ואולם, הטיפולים הפסיכודינמיים הנגזרים מהתיאוריה הפסיכואנליטית, מתחכמים למחלת הנפש ומטפלים בה בצורה עקיפה, יצירתית, ולעתים משמעותית ביותר.

התיאוריה הפסיכואנליטית גורסת שתחלואה נפשית במקרים רבים נגזרת מעיכובים התפתחותיים מסוימים באישיות המטופל הנובעים ממינון כלשהו של תורשה וסביבה. פירושו, שככל שתעלה *דרגת התפתחותה ורמת ארגונה של האישיות* השפעת המחלה תיחלש!

כך, התיאוריה שבבסיס הזרם המרכזי במדעי ההתנהגות בעצם גורסת, שאישיותו של המטופל הלא היא - אותן כתפיים שנושאות את הנטל הנורא של הסובל ממחלת נפש - אינה בוגרת דיה בסקטורים משמעותיים ובהתאם אינה מסוגלת לעמוד ברבים מלחצי עולם המבוגרים.

לכן אותה אישיות לא מפותחת דיה, תקרוס לסימפטומים כתוצאה מטריגרים חיצוניים ו/או פנימיים שאנשים "נורמאלים" בדרך כלל לא יקרסו מהם למצבי חולי. לדוגמה, אם בתחום מסוים אישיותי לא מפותחת ואני מגיב למציאות כמו ילד בן חמש, אז ברור שיהיה לי קשה לשרוד בתחום זה בו אנשים מגיבים באופן בוגר הרבה יותר.

בהתאם אומרת התיאוריה, אולי לא נוכל לטפל ישירות במחלה, אבל כן יהיה באפשרותנו בעקיפין לחזק ולבגר את האישיות הסוחבת על גבה את אותו שק הקמח כבד מנשוא הלא הוא המחלה הנפשית.
לכן הטיפול הפסיכודינמי הממושך מתמקד בניסיונות חוזרים ונשנים לגרום התבגרות בנקודות הפחות מפותחות של האישיות. אולי בדיוק זו הסיבה שנדרשות לו שנים אחדות ולא פגישות ספורות.

ורבים הם הטועים לחשוב ש"החיים עצמם" הם אלה שבכוחם לבגר אותנו... כי הרי הם פועלים כל הזמן על האישיות שלנו, ולכן הם, לכאורה, יגרמו להתפתחותה והתבגרותה של אישיותנו במשך השנים.
אך למרבה הצער רבים הם הסיכויים שהמציאות הסובבת בכלל לא תיגע במקומות הנדרשים, אלא שבעיקר רק תוסיף ותחזק נקודות שהן כבר חזקות.
לעומת זאת, במסגרת טיפול פסיכולוגי אפשר יהיה פעמים רבות לשפר את מצב המטופל באופן הרבה יותר יעיל ומהיר.
כי תחילת פעולתה של הפסיכותרפיה בקליניקה הוא מיפוי האישיות (המעוכבת) עם דגש חזק על אבחון הנקודות החלשות. ואז בטיפול עצמו, המטפל יחתור באמצעות "חוויות מתקנות" (למשל) לחזק את האישיות בכלל, ואת הנקודות התורפה בפרט.
התוצאה: החלשה ניכרת של הפסיכופתולוגיה. זה אינו מעשה קסמים, למרות שזה נראה כך!

02
קובי

מאמר מעניין שנותן פרספקטיבה יוצאת דופן על יחסנו הטיפולי למוח שלנו. חוסר האונים של הפסיכיאטריה של ימינו מדהים. קשה להאשים את הענף הרפואי האומלל הזה, כאשר מומחים בתחום המוח מצהירים שנכון להיום, אנחנו מבינים רק כ 4 אחוז מסודות המוח.
ואולי אף פעם לא נבין. עיין ערך מתמטי שמוכיח שמערכת, כל מערכת, לעולם לא תוכל להבין את עצמה עד הסוף.

03
צביאל רופא

הסבר נוסף שנחוץ:
יש לזכור שמוח האדם הוא בראש ובראשונה ישות ביו-כימית-חשמלית העונה על חוקי הביולוגיה הכימיה והפיזיקה, אך בעת ובעונה הוא גם מהווה בכל רגע ורגע ישות פסיכולוגית החווה את העולם ברמה ששום חומר אחר על פני כדור הארץ אינו יכול לחוות כמוהו.
בין שתי הישויות יש קשר גומלין הדומה לשני גלגלי שיניים האחוזים זה בזה - ינוע האחד, ינוע וישתנה גם משנהו. לכן, שינוי משמעותי באישיות המטופל, באמצעות פסיכותרפיה דינמית למשל, גורר מיד ובהכרח שינוים פיזיים "חומריים" משמעותיים במוח. כלומר לפעמים ניתן לשנות את המוח פיזית, באמצעות הגעה לפאזה הפסיכולוגית. ולפעמים ההיפך, באמצעות הגעה פיזית יתאפשר שינוי במימד הפסיכולוגי. כי שתי דרכים מובילות למוח.
http://www.tapuz.co.il/blog/net/viewentry.aspx?r=1&EntryId=1276947

04
מיכאל גינזבורג

בעתיד הקרוב יהיה ניתן לעשות שינוי גנטי תאי עוד בתחילת שלבי התפתחות העובר, כלומר למנוע מבעוד מועד אפשרות של מחלות שונות, כולל אלו של ה''נפש'', אריכות ואיכות החיים תשתפר משמעותית.