הכסף לשלטון

במאמר קודם תיארתי כיצד הכסף נוצר באופן קולקטיבי על ידי הסכמה משותפת שלנו בנוגע לערך שלו המתבטא בזמן שאנו נותנים לו. דימינו אותו למוצר רשת המעביר מוצרים בין הקודקודים השונים ברשת ואשר תוספת של כל קדקוד מוסיפה לתועלת הכללית של שאר הקודקודים ומחזקת את הכוח העצמי של הרשת. במאמר הזה אסביר כיצד ניתן להשתמש בכוח של הרשת, הנובע מהתועלת שלה לכלל הקודקודים כדי לעוות את הצורה של הרשת ולהעביר מוצרים בין הקודקודים באופן שאינו הוגן מבחינה מוסרית ואינו נכון מבחינה פוליטית. מבחינת סדר הקריאה המאמר הנוכחי איננו תלוי במאמר הקודם והוא עומד בפני עצמו.

עבדתם וחסכתם כדי לקנות דירה? מולכם יעמוד מתחרה שתמיד יוכל להציע סכום גבוה יותר, מתחרה עם כסף ללא הגבלה

קופסת הקסמים של הכסף

תארו לעצמכם את הסיפור הבא:

עבדתם קשה כדי להרוויח כסף. חסכתם אותו כדי לצבור הון עצמי שיספיק לכם לרכישת דירה. ויתרתם על הרבה מאד דברים בהווה, כדי שתוכלו לקנות את הדירה. ועכשיו, כשאתם מתכוונים לקנות דירה, צץ מישהו שיש לו בבית קופסת פלאים המדפיסה כסף בלי מאמץ. אתם מציעים מחיר לדירה והוא, מולכם, מציע מחיר משלו. אתם מאד מעוניינים בדירה. עבדתם מאד קשה בשביל הדירה הזו. אבל האדם בעל קופסת הפלאים מציע סכום נגדי שאינו מאפשר לכם לרכוש את הדירה. זה לא הוגן.

לכאורה סיפרנו כאן סיפור דמיוני או נדיר. למעשה, זה קורה מדי יום. האדם בעל קופסת הקסמים היא  מערכת הבנקאות ובראשה הבנק המרכזי. מהי המערכת הבנקאות? מערכת הבנקאות היא מקום שבו אנו מפקידים כסף. כאשר אדם מקבל משכורת, הכסף שלו מופקד בחשבון הבנק שלו. הבנק מנפיק לו כרטיס אשראי ופנקס צ'קים כנגד הכסף שלו בחשבון.

כסף הוא תמיד עניין של הסכמה וכללי משחק. תצלום: פרדי בראון

מה עושה הבנק בינתיים בכספו של אותו אדם? הבנק רוצה להרוויח כסף על הכסף שמופקד אצלו בבנק.

דמיינו אדם שרוצה למכור ארטיקים בחום הקיץ. כדי שהארטיקים שלו לא ימסו, הוא יכול לקנות מקרר מתאים, אבל אין לו כסף. הוא יכול, כמובן, לחסוך או לחכות שמחיר המקררים ירד. אך כאן בא הבנק ומוכן להלוות לו את הכסף שאדם אחר הפקיד בחשבון. בכסף הזה הוא יוכל לקנות מקרר ארטיקים ולמכור אותם. כתוצאה מכך הוא ירוויח יותר כסף, שאותו הוא יחלק בינו לבין הבנק בשער ריבית מסוים וכך שניהן ירוויחו. מוכר הארטיקים לווה את הכסף, הבנק פותח לו חשבון ונותן לו כרטיס אשראי. עכשיו ישנם שני כרטיסי אשראי על אותו סכום כסף ראשוני שמקורו במשכורת שהפקיד בבנק האיש הראשון: כרטיס אחד של המפקיד וכרטיס שני של הלווה.

מניין הכסף של הבנק המרכזי? הוא יצר אותו ברגע ההלוואה. לבנק המרכזי ישנה קופסת פלאים, המאפשרת לו ליצור כסף ולהלוות אותו לבנקים כדי שילוו אותו לציבור

הבנק רוצה להרוויח עוד כסף, אבל את כספו של המפקיד הראשון הוא כבר הלווה. כאן נחלץ לעזרתו הבנק המרכזי. הבנק המרכזי מלווה כסף לבנק, ועכשיו הבנק יכול להלוות כסף למלווים נוספים. כעת הוא מלווה את הכסףלסַפָּר שיקנה בו מכונת גילוח. הספר מרוויח פחות, אבל הבנק מוכן להתפשר ולקבל פחות רווח. העיקר להרוויח. הוא פותח לספר חשבון בנק ונותן גם לו כרטיס אשראי, על סמך הכסף שהוא הלווה לו בריבית נמוכה יותר. עכשיו מסתובבים בשוק שלושה כרטיסי אשראי: אחד אצל המפקיד המקורי, אחד אצל מוכר הארטיקים ואחד אצל הספר, שלווה מהבנק את הכסף שהבנק לווה  מהבנק המרכזי.

מניין הכסף של הבנק המרכזי? הוא יצר אותו ברגע ההלוואה. לבנק המרכזי ישנה קופסת פלאים, המאפשרת לו ליצור כסף ולהלוות אותו לבנקים כדי שילוו אותו לציבור. ראינו שגם לבנקים ישנה קופסת קסמים דומה. הבנק לוקח את הכסף של מפקיד אחד ובזכותו מנפיק שני כרטיסי אשראי, אחד למפקיד והשני למוכר הגלידה. התהליך הזה יכול להימשך עוד ועוד, אבל בנקודה מסוימת אנשים גם מוציאים כסף מוזמן ולא רק משתמשים באשראי, אולי כדי לשלם לשמרטף או כדי לקנות כרטיס אוטובוס. ולכן הבנק דואג שלא להלוות כסף ליותר מידי אנשים ומשאיר לעצמו עתודות כסף, הנקראות בלשון הכלכלנים "רזרבה". והרזרבה היום עומדת על 8% מהכסף הנמצא בפועל בשוק.

מה קורה כשלאנשים יש יותר כרטיסי אשראי? המחירים עולים. מדובר בהיגיון ברור של היצע וביקוש. יש בשוק יותר כסף והמוכרים דורשים מחיר גבוה יותר על כל מוצר. כרטיס האשראי של המפקיד שהרוויח את כספו בעבודה אינו מספיק כדי לקנות את כל מה שהוא רוצה, כיון שכרטיסי אשראי של הלווים קונים את הדברים שהוא רוצה, ומחירי המוצרים עולים, או לכל הפחות אינם יורדים. כלומר, כניסתו של כסף נוסף, במזומן או בכרטיסי אשראי, פוגע בערך הכסף הקודם שהיה בשוק.

איפה הכסף? מחזיק כרטיסי אשראי. תצלום: מרילין אקוסטה

אם יש בשוק מוצרים נוספים – למשל, כתוצאה משינוי טכנולוגי המאפשר לייצר יותר מוצרים בעלות נמוכה יותר –  המחיר אמור לרדת. היצרן יכול לדרוש פחות תמורת כל מוצר, ועדיין להצדיק את עלויות הייצור (כולל שכר לעובדים, החזר ריבית על ההלוואות מחוסכים כמו קרנות הפנסיה, ורווח לעצמו). ירידת מחירים מתוארת באופן שלילי על ידי הביטוי "דפלציה" וכדי למנוע אותה הבנק המרכזי מדפיס עוד כסף, פעולה המובילה להנפקת עוד ועוד כרטיסי אשראי במשק, הקונים את המוצרים במחירים גבוהים וכך מונעים מהמחירים לרדת.

כרטיסי אשראי שהבנק מנפיק, כדי לאפשר הלוואות שאותן מממן הבנק, מונעים מאיתנו ליהנות מפירות הצמיחה במשק כי כולם מקבלים כרטיסי אשראי וכסף שהם לא עבדו קשה תמורתו, וכתוצאה מכך תורמים לעליית המחירים

המציאות הזו אינה הוגנת. אותו מפקיד ראשון שתיארנו מייצג בעצם מתאר את כולנו, את כל מי שעובדים קשה כדי להרוויח כסף ומעוניינים ליהנות מפירות הצמיחה ולשלם מחירים זולים יותר. אך כרטיסי אשראי שהבנק מנפיק, כדי לאפשר הלוואות שאותן מממן הבנק, מונעים מאיתנו ליהנות מפירות הצמיחה במשק. מוכרי ארטיקים ומוכרי ספרים או קבלנים הלווים כסף לבניית דירות –  כולם מקבלים כרטיסי אשראי וכסף שהם לא עבדו קשה תמורתו, וכתוצאה מכך תורמים לעליית המחירים. כרטיסי אשראי לא נוצרו מעבודה קשה אלא מקופסת הקסמים של הבנק (הלוואה על סמך הפיקדון שלנו) והבנק המרכזי (שהדפיס כסף). והתוצאה אינה הוגנת מבחינת מוסרית.

ממוסר לפוליטיקה

את חוסר ההגינות המוסרי הזה אנסה להציג כעניין פוליטי. מדינות דמוקרטיות ליברליות הגוף היחיד המוסמך להעביר נכסים שלא באופן חוזי הוא בית הנבחרים, או גופים הנגזרים ממנו כמו בתי המשפט. גם הממשלה אינה מוסמכת להטיל מיסים, אלא דרך חוק התקציב. זה אינו עניין של מה בכך. שלוש המהפכות הגדולות בעולם הדמוקרטי – האנגלית ב-1640, האמריקאית ב-1776 והצרפתית ב-1789 –  פרצו כולן בשל מיסוי. כישלון הדמוקרטיה בגרמניה התחיל בכישלון של הפרלמנט הפרוסי למנוע מביסמרק להטיל מיסים להחזקת הצבא ב-1860 (ובמין היפוך שכזה, ביסמרק הציג את מלכות פרוסיה, שאותה הוא שירת, כנציגת הרצון הכללי הגרמני לאיחוד גרמניה, אשר על פי המסורת המהפכנית יכולה לעקוף את המוסדות הנבחרים). וכפי שנראה, הדפסת כסף היא סוג של מס, אשר עוקף את סמכותו של בית הנבחרים.

מרד המסים שהוביל למהפכה: "השלכת התה בנמל בוסטון, ב-1773", ליתוגרפיה מאת נתניאל קורייר (1846), תצלום: ויקיפדיה

כניסתו של כסף חדש למערכת פוגעת בפוטנציאל הקנייה של הכסף הקיים. פוטנציאל זה נגזר מהמחירים ומכמות המוצרים במשק. בזמן צמיחה, כאשר יש במשק יותר מוצרים, אמורה להתרחש ירידת מחירים, שאמורה להביא לכולנו יותר רווחה. אולם כאשר המחירים אינם יורדים, פוטנציאל הקניה של הכסף הקיים אינו יכול לגדול, ונכסים מועברים מהמחזיקים של הכסף הקיים למחזיקים של הכסף החדש.

כניסת כסף חדש גורמת לחלוקה מחדש של המוצרים בשוק, חלוקה שאינה מבוססת על חוזים או על חוק המדינה

גם אם הכסף הוא משאב טבעי כמו כסף וזהב, עדיין יכולה להיות לכך משמעות מדינית פוליטית. גילוי מרבצי הכסף בדרום אמריקה אפשר לאימפריה הספרדית למשוך מוצרים ממדינות אחרות, שגם הן השתמשו במתכת הכסף כהילך חוקי וכך להחזיק צבא ואימפריה באירופה. אילו הספרדים היו היחידים המשתמשים במתכת כסף כהילך חוקי, הכסף שלהם לא יכול היה למשוך מוצרים ממדינות אחרות והכלכלה הספרדית הייתה נחנקת מעליית מחירים הרבה יותר מוקדם. במילים אחרות: כניסת כסף חדש גורמת לחלוקה מחדש של המוצרים בשוק, חלוקה שאינה מבוססת על חוזים או על חוק המדינה. כלכלנים מכנים זאת מס אינפלציה, אך שימו לב: המס מופעל למעשה גם אם לא הייתה שום ירידת מחירים וגם כאשר לא הממשלה היא שנהנית ממנו אלא המשקיעים והבנקים. גם אם הבנק המרכזי מונע ירידת מחירים (דפלציה) במצב צמיחה דרך הדפסת כסף, גם אז מוטל עלינו מס, שלמעשה מונע מאיתנו להינות מפירות הצמיחה.

"ספינה ספרדית יורה בתותחיה על ספינה הולנדית" (1618/20), קורנליס וורביק. הספרדים מימנו את המלחמה על ידי זהב וכסף שהם כרו באמריקה, עד שפשטו את הרגל. הבנקים והמתווכים גרפו הון. תצלום: ויקיפדיה

ניתן לטעון כי זכותם של בנקים בשוק החופשי להנפיק כרטיסי אשראי ללקוחותיהם. טענה זו הייתה יכולה להתקבל אילו הבנקים היו גוף פרטי באמת, הפושט את הרגל בזמן משבר, ואשר יכול לקבוע את שער הרזרבה שלו. מציאות כזו התקיימה בארצות הברית במאה ה-19 ואכן, לקראת סופה, שער הרזרבה של בנקים היה גבוה מאד (בסביבות 50%). אולם העובדה שהמדינה מונעת מבנקים לפשוט רגל באמצעות הלאמתם או באמצעות הזרמת כסף (כמו שקרה, למשל, בפרשת הרצת המניות בישראל בשנות השמונים או בעת משבר הסאב-פריים בארה"ב בשנת 2008) מצביעה על כך שהבנקים הם גוף ציבורי וככזה המדיניות כלפיו אינה יכולה להיגזר ממיקסום רווחים בלבד, אלא גם על בסיס השיקול הפוליטי של חלוקת המשאבים במציאות.

למרבה המבוכה, הנקודה הזו אינה ברורה למרבית הכלכלנים. כאשר למדתי כלכלה לפני שנים מספר, העליתי את הנקודה הזו בפני אחד המרצים שלי בקורס לתואר שני. הוא טען כנגדי שבמציאות של חוסר אינפלציה, וכאשר המדינה אינה מדפיסה את הכסף כמו שעשתה עד שנות השמונים, לא מוטל מס על הציבור. אולם העובדה שאין עליית מחירים והכסף אינו מודפס על ידי הממשלה באופן ישיר, אין פירושה שאין הדפסת כסף וכתוצאה מכך חלוקה מחדש של המוצרים בשוק שלא באופן חוזי או חוקי. הדפסת הכסף פשוט מתנהלת דרך המערכת הבנקאית במקום דרך משרד האוצר, והיא מונעת מהציבור להנות מפירות הצמיחה דרך ירידת מחירים.

כיום, בניגוד לעבר, בנקים הם גופים ציבוריים המייצגים את הבנק המרכזי, הממשיך להדפיס כסף תוך כדי שהוא מונע מבנקים לפשוט את הרגל

ספרי לימוד המציגים את התהליך מציגים אותו כתהליך ניטרלי לחלוטין שבו הבנקים מגדילים את כמות הכסף בשוק –  ומתעלמים לחלוטין מההיבט הכלכלי פוליטי שלו. נדמה כאילו רובם נשארו במאה התשע עשרה, במציאות שבה הבנקים מתנהלים כעסק פרטי המדפיס כסף ואז פושט את הרגל כשהבועה מתפוצצת והכסף שהדפיסו איבד את ערכו. כיום לעומת זאת בנקים הם גופים ציבוריים המייצגים את הבנק המרכזי, הממשיך להדפיס כסף תוך כדי שהוא מונע מבנקים לפשוט את הרגל. ההשלכות הכלכליות-פוליטיות ברורות. את חלקן ניתן לראות באופן חיובי, כמו הקטנת האבטלה, אבל חלקן שלילי, כמו תופעת יוקר המחיה בישראל והגדלת העושר של המעמדות העליונים המחזיקים בנתחים גדולים יותר של המערכת הפיננסית בישראל ונהנים לפיכך מרווחי הבנקים על חשבון שאר הציבור.

זה אינו תהליך מקומי. הוא מתרחש בכל העולם: בארה"ב, באירופה, ביפן ובעוד מדינות. הצטרפנו אליו מאוחר, כי רק בשנת 2005 הסתיים תהליך הדיסאינפלציה, תהליך צמצום כמות הכסף בישראל (שגם לווה בדפלציה אמיתית בשנים 2003-2004) וישראל הצטרפה למגמות העולמיות. בארה"ב ובאירופה התהליך החל כבר בשנות השמונים והתשעים והתוצאות החברתיות היו חמורות הרבה יותר, ובהן הקטנת כוח התחרות של המעמדות הנמוכים מול מתחרים בינלאומיים זולים כתוצאה מעליית המחירים, כניסה למשטר של חובות כדי ליהנות מפירות הצמיחה, והגדלת הפערים הכלכליים בין המעמדות הנמוכים והמעמדות הגבוהים. היוצר של ביטקוין "סאטושי נאקאמוטו" ביקר חריפות את המציאות הזו, ולכן בנה את האלוגריתם של ביטקוין באופן המגביל את מספר המטבעות שיצר ל-21  מיליון ביטקוינים, ובכך מנע הקמתן של קופסאות קסמים המאפשרות יצירת כסף על ידי גורם חיצוני. את הביטקוין ניתן לפצל הלאה והלאה לחלקים קטנים יותר ויותר (עד 8 ספרות אחרי ה-0) אך לא ניתן להוסיף ביטקוינים חדשים מעבר למספרם הראשוני. טכנולוגית הבלוקצ'יין העומדת בבסיס הביטקוין מוודאת כי כמות הכסף במערכת נשארת קבועה וכי לפיכך לא ניתן להגניב לתוך המערכת קופסאות קסמים העוקפות את האלגוריתם של הביטקוין. בראשיתו, ביטקוין נועד להחליף את הכסף המקומי בתור הילך חוקי. הדבר לא קרה עדיין, ובינתיים בעיית קופסאות הקסמים ממשיכה להחריף.

ביטקוין: עוד לא ברור האם הוא יתרום ליציבות או יצטרף למצב הקיים. תצלום: Icons8 Team

עד שנות השמונים הדפסת כסף הייתה נתונה בידי הממשלה שהשתמשה לשם כך בגרעונות תקציביים. טכניקה זו אפשרה לממשלה לעקוף את בית הנבחרים ואת הציבור ולהגדיל את הוצאותיה בגניבה, ללא אחריות ציבורית. כאשר הובן הדבר לקראת סוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים נטען כי יש להוציא את הדפסת הכסף מידי הממשלה להעבירה לידי גורמים "מקצועיים". נטען כי אספקת הכסף צריכה להיות קבועה, בהתאם לצמיחה. אולם השאלה מי יקבל את הכסף לא נשאלה. כפי שראינו, כניסת כסף חדש למערכת מעוותת את מערכת המחירים ומאפשרת לגורמים שמחזיקים בו לקבל לידיהם נכסים מבלי לתת תמורה. עד שנות השמונים, הדפסת כסף לפחות העבירה נכסים לידי הממשלה המייצגת את הציבור. הדבר נעשה בגניבה ולא באופן רשמי בחוק התקציב, אבל הנהנה, לכאורה, היה הציבור. כיום נהנים מהדפסת הכסף המשקיעים והבנקאים, וכיוון שהבנק המרכזי הוצג כגוף מקצועי, השינוי נתפס כניטרלי.

חשוב להבין שהבעיה אינה קשורה למחלוקות פוליטיות של ימין ושמאל. פרידריך האייק וקרל מאנהיים הציגו בשנות הארבעים שתי עמדות בנוגע לשאלה כיצד המדינה צריכה להתנהל. מנהיים הציע הצעה יותר סוציאל-דמוקרטית ואילו ההצעה של האייק הייתה יותר ליברטריאנית. אולם שניהם הסכימו כי ישנו גורם אחד שאחראי על החלטות כלכליות פוליטיות – בית הנבחרים (איש לא חשב אז שלבית המשפט יש פתחון פה בנושא). המהלך הנוכחי עוקף את הוויכוח ומעניק לגוף מקצועי סמכות, אשר במחשבה המדינית העומדת בבסיס הדמוקרטיה הליברלית אין לו ואסור שתהיה לו. את הדפסת הכסף צריך להחזיר לידי בית הנבחרים ולתת לו להחליט באופן רשמי, בחוק התקציב, אם להדפיס כסף חדש ומי ייהנה מפירות הכסף המודפס. לאחר מכן, בבחירות, הוא גם ישא באחריות מולנו הבוחרים על ההחלטות שלו, לטובה ולרעה.

הערה לסיום

אולי מי מהקוראים חושב שאם לא נדפיס כסף ונלווה אותו ליזמים הם לא ישקיעו. זו טעות קונספטואלית. אם לא נדפיס כסף המחירים ירדו, וכך יזמים יוכלו להשקיע את אותן השקעות על ידי רכישת מוצרים זולים הרבה יותר. מחירו של מקרר ארטיקים ירד כל כך, עד שמוכר הארטיקים יוכל לקנות אותו באופן ישיר. גם אם לא ירד מספיק, העלייה ברמת החיים שתיווצר בעקבות ירידת המחירים הכללית תאפשר חיסכון כללי גבוה יותר אצל הציבור, והדבר יאפשר את אותה השקעה על ידי כלל האוכלוסייה, רק לא דרך החיסכון הכפוי של הבנקים. את הרווחים ממוכר הארטיקים נקבל כולנו ולא רק אותו מגזר מצומצם השולט בבנקים.

יעקב דוד פישר הוא אב לחמישה ילדים וגר בירושלים. למד כלכלה באוניברסיטה העברית ועובד בבדיקות תוכנה. 

הערת המחבר: המאמר הנוכחי הוא פרי שעות רבות של דיונים עם נדב כספי. בנוסף המחבר מודה לעמיתיו יוסי ח. ועמיחי מ. שעברו על הטקסט, בלעדיהם הוא לא היה נכתב.

תמונה ראשית: כסף מחליף ידיים. תצלום: Tang Yau Hoong, אימג'בנק / גטי ישראל