הכסף לשלטון

הכוח להדפיס כסף הוא כוח פוליטי, והוא מנהל את חיינו. הבנקים הפכו לחלק מן השלטון, ואת המחיר משלמים כמעט כולם. רעה עולמית, שיש גם דרך להיחלץ ממנה
X זמן קריאה משוער: 12 דקות

במאמר קודם תיארתי כיצד הכסף נוצר באופן קולקטיבי על ידי הסכמה משותפת שלנו בנוגע לערך שלו המתבטא בזמן שאנו נותנים לו. דימינו אותו למוצר רשת המעביר מוצרים בין הקודקודים השונים ברשת ואשר תוספת של כל קדקוד מוסיפה לתועלת הכללית של שאר הקודקודים ומחזקת את הכוח העצמי של הרשת. במאמר הזה אסביר כיצד ניתן להשתמש בכוח של הרשת, הנובע מהתועלת שלה לכלל הקודקודים כדי לעוות את הצורה של הרשת ולהעביר מוצרים בין הקודקודים באופן שאינו הוגן מבחינה מוסרית ואינו נכון מבחינה פוליטית. מבחינת סדר הקריאה המאמר הנוכחי איננו תלוי במאמר הקודם והוא עומד בפני עצמו.

עבדתם וחסכתם כדי לקנות דירה? מולכם יעמוד מתחרה שתמיד יוכל להציע סכום גבוה יותר, מתחרה עם כסף ללא הגבלה

קופסת הקסמים של הכסף

תארו לעצמכם את הסיפור הבא:

עבדתם קשה כדי להרוויח כסף. חסכתם אותו כדי לצבור הון עצמי שיספיק לכם לרכישת דירה. ויתרתם על הרבה מאד דברים בהווה, כדי שתוכלו לקנות את הדירה. ועכשיו, כשאתם מתכוונים לקנות דירה, צץ מישהו שיש לו בבית קופסת פלאים המדפיסה כסף בלי מאמץ. אתם מציעים מחיר לדירה והוא, מולכם, מציע מחיר משלו. אתם מאד מעוניינים בדירה. עבדתם מאד קשה בשביל הדירה הזו. אבל האדם בעל קופסת הפלאים מציע סכום נגדי שאינו מאפשר לכם לרכוש את הדירה. זה לא הוגן.

לכאורה סיפרנו כאן סיפור דמיוני או נדיר. למעשה, זה קורה מדי יום. האדם בעל קופסת הקסמים היא  מערכת הבנקאות ובראשה הבנק המרכזי. מהי המערכת הבנקאות? מערכת הבנקאות היא מקום שבו אנו מפקידים כסף. כאשר אדם מקבל משכורת, הכסף שלו מופקד בחשבון הבנק שלו. הבנק מנפיק לו כרטיס אשראי ופנקס צ'קים כנגד הכסף שלו בחשבון.

כסף, מונופול

כסף הוא תמיד עניין של הסכמה וכללי משחק. תצלום: פרדי בראון

מה עושה הבנק בינתיים בכספו של אותו אדם? הבנק רוצה להרוויח כסף על הכסף שמופקד אצלו בבנק.

דמיינו אדם שרוצה למכור ארטיקים בחום הקיץ. כדי שהארטיקים שלו לא ימסו, הוא יכול לקנות מקרר מתאים, אבל אין לו כסף. הוא יכול, כמובן, לחסוך או לחכות שמחיר המקררים ירד. אך כאן בא הבנק ומוכן להלוות לו את הכסף שאדם אחר הפקיד בחשבון. בכסף הזה הוא יוכל לקנות מקרר ארטיקים ולמכור אותם. כתוצאה מכך הוא ירוויח יותר כסף, שאותו הוא יחלק בינו לבין הבנק בשער ריבית מסוים וכך שניהן ירוויחו. מוכר הארטיקים לווה את הכסף, הבנק פותח לו חשבון ונותן לו כרטיס אשראי. עכשיו ישנם שני כרטיסי אשראי על אותו סכום כסף ראשוני שמקורו במשכורת שהפקיד בבנק האיש הראשון: כרטיס אחד של המפקיד וכרטיס שני של הלווה.

מניין הכסף של הבנק המרכזי? הוא יצר אותו ברגע ההלוואה. לבנק המרכזי ישנה קופסת פלאים, המאפשרת לו ליצור כסף ולהלוות אותו לבנקים כדי שילוו אותו לציבור

הבנק רוצה להרוויח עוד כסף, אבל את כספו של המפקיד הראשון הוא כבר הלווה. כאן נחלץ לעזרתו הבנק המרכזי. הבנק המרכזי מלווה כסף לבנק, ועכשיו הבנק יכול להלוות כסף למלווים נוספים. כעת הוא מלווה את הכסףלסַפָּר שיקנה בו מכונת גילוח. הספר מרוויח פחות, אבל הבנק מוכן להתפשר ולקבל פחות רווח. העיקר להרוויח. הוא פותח לספר חשבון בנק ונותן גם לו כרטיס אשראי, על סמך הכסף שהוא הלווה לו בריבית נמוכה יותר. עכשיו מסתובבים בשוק שלושה כרטיסי אשראי: אחד אצל המפקיד המקורי, אחד אצל מוכר הארטיקים ואחד אצל הספר, שלווה מהבנק את הכסף שהבנק לווה  מהבנק המרכזי.

מניין הכסף של הבנק המרכזי? הוא יצר אותו ברגע ההלוואה. לבנק המרכזי ישנה קופסת פלאים, המאפשרת לו ליצור כסף ולהלוות אותו לבנקים כדי שילוו אותו לציבור. ראינו שגם לבנקים ישנה קופסת קסמים דומה. הבנק לוקח את הכסף של מפקיד אחד ובזכותו מנפיק שני כרטיסי אשראי, אחד למפקיד והשני למוכר הגלידה. התהליך הזה יכול להימשך עוד ועוד, אבל בנקודה מסוימת אנשים גם מוציאים כסף מוזמן ולא רק משתמשים באשראי, אולי כדי לשלם לשמרטף או כדי לקנות כרטיס אוטובוס. ולכן הבנק דואג שלא להלוות כסף ליותר מידי אנשים ומשאיר לעצמו עתודות כסף, הנקראות בלשון הכלכלנים "רזרבה". והרזרבה היום עומדת על 8% מהכסף הנמצא בפועל בשוק.

מה קורה כשלאנשים יש יותר כרטיסי אשראי? המחירים עולים. מדובר בהיגיון ברור של היצע וביקוש. יש בשוק יותר כסף והמוכרים דורשים מחיר גבוה יותר על כל מוצר. כרטיס האשראי של המפקיד שהרוויח את כספו בעבודה אינו מספיק כדי לקנות את כל מה שהוא רוצה, כיון שכרטיסי אשראי של הלווים קונים את הדברים שהוא רוצה, ומחירי המוצרים עולים, או לכל הפחות אינם יורדים. כלומר, כניסתו של כסף נוסף, במזומן או בכרטיסי אשראי, פוגע בערך הכסף הקודם שהיה בשוק.

כרטיסי אשראי

איפה הכסף? מחזיק כרטיסי אשראי. תצלום: מרילין אקוסטה

אם יש בשוק מוצרים נוספים – למשל, כתוצאה משינוי טכנולוגי המאפשר לייצר יותר מוצרים בעלות נמוכה יותר –  המחיר אמור לרדת. היצרן יכול לדרוש פחות תמורת כל מוצר, ועדיין להצדיק את עלויות הייצור (כולל שכר לעובדים, החזר ריבית על ההלוואות מחוסכים כמו קרנות הפנסיה, ורווח לעצמו). ירידת מחירים מתוארת באופן שלילי על ידי הביטוי "דפלציה" וכדי למנוע אותה הבנק המרכזי מדפיס עוד כסף, פעולה המובילה להנפקת עוד ועוד כרטיסי אשראי במשק, הקונים את המוצרים במחירים גבוהים וכך מונעים מהמחירים לרדת.

כרטיסי אשראי שהבנק מנפיק, כדי לאפשר הלוואות שאותן מממן הבנק, מונעים מאיתנו ליהנות מפירות הצמיחה במשק כי כולם מקבלים כרטיסי אשראי וכסף שהם לא עבדו קשה תמורתו, וכתוצאה מכך תורמים לעליית המחירים

המציאות הזו אינה הוגנת. אותו מפקיד ראשון שתיארנו מייצג בעצם מתאר את כולנו, את כל מי שעובדים קשה כדי להרוויח כסף ומעוניינים ליהנות מפירות הצמיחה ולשלם מחירים זולים יותר. אך כרטיסי אשראי שהבנק מנפיק, כדי לאפשר הלוואות שאותן מממן הבנק, מונעים מאיתנו ליהנות מפירות הצמיחה במשק. מוכרי ארטיקים ומוכרי ספרים או קבלנים הלווים כסף לבניית דירות –  כולם מקבלים כרטיסי אשראי וכסף שהם לא עבדו קשה תמורתו, וכתוצאה מכך תורמים לעליית המחירים. כרטיסי אשראי לא נוצרו מעבודה קשה אלא מקופסת הקסמים של הבנק (הלוואה על סמך הפיקדון שלנו) והבנק המרכזי (שהדפיס כסף). והתוצאה אינה הוגנת מבחינת מוסרית.

ממוסר לפוליטיקה

את חוסר ההגינות המוסרי הזה אנסה להציג כעניין פוליטי. מדינות דמוקרטיות ליברליות הגוף היחיד המוסמך להעביר נכסים שלא באופן חוזי הוא בית הנבחרים, או גופים הנגזרים ממנו כמו בתי המשפט. גם הממשלה אינה מוסמכת להטיל מיסים, אלא דרך חוק התקציב. זה אינו עניין של מה בכך. שלוש המהפכות הגדולות בעולם הדמוקרטי – האנגלית ב-1640, האמריקאית ב-1776 והצרפתית ב-1789 –  פרצו כולן בשל מיסוי. כישלון הדמוקרטיה בגרמניה התחיל בכישלון של הפרלמנט הפרוסי למנוע מביסמרק להטיל מיסים להחזקת הצבא ב-1860 (ובמין היפוך שכזה, ביסמרק הציג את מלכות פרוסיה, שאותה הוא שירת, כנציגת הרצון הכללי הגרמני לאיחוד גרמניה, אשר על פי המסורת המהפכנית יכולה לעקוף את המוסדות הנבחרים). וכפי שנראה, הדפסת כסף היא סוג של מס, אשר עוקף את סמכותו של בית הנבחרים.

מסיבת התה, בוסטון, מיסים, מהפכה, 1776

מרד המסים שהוביל למהפכה: "השלכת התה בנמל בוסטון, ב-1773", ליתוגרפיה מאת נתניאל קורייר (1846), תצלום: ויקיפדיה

כניסתו של כסף חדש למערכת פוגעת בפוטנציאל הקנייה של הכסף הקיים. פוטנציאל זה נגזר מהמחירים ומכמות המוצרים במשק. בזמן צמיחה, כאשר יש במשק יותר מוצרים, אמורה להתרחש ירידת מחירים, שאמורה להביא לכולנו יותר רווחה. אולם כאשר המחירים אינם יורדים, פוטנציאל הקניה של הכסף הקיים אינו יכול לגדול, ונכסים מועברים מהמחזיקים של הכסף הקיים למחזיקים של הכסף החדש.

כניסת כסף חדש גורמת לחלוקה מחדש של המוצרים בשוק, חלוקה שאינה מבוססת על חוזים או על חוק המדינה

גם אם הכסף הוא משאב טבעי כמו כסף וזהב, עדיין יכולה להיות לכך משמעות מדינית פוליטית. גילוי מרבצי הכסף בדרום אמריקה אפשר לאימפריה הספרדית למשוך מוצרים ממדינות אחרות, שגם הן השתמשו במתכת הכסף כהילך חוקי וכך להחזיק צבא ואימפריה באירופה. אילו הספרדים היו היחידים המשתמשים במתכת כסף כהילך חוקי, הכסף שלהם לא יכול היה למשוך מוצרים ממדינות אחרות והכלכלה הספרדית הייתה נחנקת מעליית מחירים הרבה יותר מוקדם. במילים אחרות: כניסת כסף חדש גורמת לחלוקה מחדש של המוצרים בשוק, חלוקה שאינה מבוססת על חוזים או על חוק המדינה. כלכלנים מכנים זאת מס אינפלציה, אך שימו לב: המס מופעל למעשה גם אם לא הייתה שום ירידת מחירים וגם כאשר לא הממשלה היא שנהנית ממנו אלא המשקיעים והבנקים. גם אם הבנק המרכזי מונע ירידת מחירים (דפלציה) במצב צמיחה דרך הדפסת כסף, גם אז מוטל עלינו מס, שלמעשה מונע מאיתנו להינות מפירות הצמיחה.

קורנליס ורביק, ספינה ספרדית, הולנדים, תותחים, קרב ימי

"ספינה ספרדית יורה בתותחיה על ספינה הולנדית" (1618/20), קורנליס וורביק. הספרדים מימנו את המלחמה על ידי זהב וכסף שהם כרו באמריקה, עד שפשטו את הרגל. הבנקים והמתווכים גרפו הון. תצלום: ויקיפדיה

ניתן לטעון כי זכותם של בנקים בשוק החופשי להנפיק כרטיסי אשראי ללקוחותיהם. טענה זו הייתה יכולה להתקבל אילו הבנקים היו גוף פרטי באמת, הפושט את הרגל בזמן משבר, ואשר יכול לקבוע את שער הרזרבה שלו. מציאות כזו התקיימה בארצות הברית במאה ה-19 ואכן, לקראת סופה, שער הרזרבה של בנקים היה גבוה מאד (בסביבות 50%). אולם העובדה שהמדינה מונעת מבנקים לפשוט רגל באמצעות הלאמתם או באמצעות הזרמת כסף (כמו שקרה, למשל, בפרשת הרצת המניות בישראל בשנות השמונים או בעת משבר הסאב-פריים בארה"ב בשנת 2008) מצביעה על כך שהבנקים הם גוף ציבורי וככזה המדיניות כלפיו אינה יכולה להיגזר ממיקסום רווחים בלבד, אלא גם על בסיס השיקול הפוליטי של חלוקת המשאבים במציאות.

למרבה המבוכה, הנקודה הזו אינה ברורה למרבית הכלכלנים. כאשר למדתי כלכלה לפני שנים מספר, העליתי את הנקודה הזו בפני אחד המרצים שלי בקורס לתואר שני. הוא טען כנגדי שבמציאות של חוסר אינפלציה, וכאשר המדינה אינה מדפיסה את הכסף כמו שעשתה עד שנות השמונים, לא מוטל מס על הציבור. אולם העובדה שאין עליית מחירים והכסף אינו מודפס על ידי הממשלה באופן ישיר, אין פירושה שאין הדפסת כסף וכתוצאה מכך חלוקה מחדש של המוצרים בשוק שלא באופן חוזי או חוקי. הדפסת הכסף פשוט מתנהלת דרך המערכת הבנקאית במקום דרך משרד האוצר, והיא מונעת מהציבור להנות מפירות הצמיחה דרך ירידת מחירים.

כיום, בניגוד לעבר, בנקים הם גופים ציבוריים המייצגים את הבנק המרכזי, הממשיך להדפיס כסף תוך כדי שהוא מונע מבנקים לפשוט את הרגל

ספרי לימוד המציגים את התהליך מציגים אותו כתהליך ניטרלי לחלוטין שבו הבנקים מגדילים את כמות הכסף בשוק –  ומתעלמים לחלוטין מההיבט הכלכלי פוליטי שלו. נדמה כאילו רובם נשארו במאה התשע עשרה, במציאות שבה הבנקים מתנהלים כעסק פרטי המדפיס כסף ואז פושט את הרגל כשהבועה מתפוצצת והכסף שהדפיסו איבד את ערכו. כיום לעומת זאת בנקים הם גופים ציבוריים המייצגים את הבנק המרכזי, הממשיך להדפיס כסף תוך כדי שהוא מונע מבנקים לפשוט את הרגל. ההשלכות הכלכליות-פוליטיות ברורות. את חלקן ניתן לראות באופן חיובי, כמו הקטנת האבטלה, אבל חלקן שלילי, כמו תופעת יוקר המחיה בישראל והגדלת העושר של המעמדות העליונים המחזיקים בנתחים גדולים יותר של המערכת הפיננסית בישראל ונהנים לפיכך מרווחי הבנקים על חשבון שאר הציבור.

זה אינו תהליך מקומי. הוא מתרחש בכל העולם: בארה"ב, באירופה, ביפן ובעוד מדינות. הצטרפנו אליו מאוחר, כי רק בשנת 2005 הסתיים תהליך הדיסאינפלציה, תהליך צמצום כמות הכסף בישראל (שגם לווה בדפלציה אמיתית בשנים 2003-2004) וישראל הצטרפה למגמות העולמיות. בארה"ב ובאירופה התהליך החל כבר בשנות השמונים והתשעים והתוצאות החברתיות היו חמורות הרבה יותר, ובהן הקטנת כוח התחרות של המעמדות הנמוכים מול מתחרים בינלאומיים זולים כתוצאה מעליית המחירים, כניסה למשטר של חובות כדי ליהנות מפירות הצמיחה, והגדלת הפערים הכלכליים בין המעמדות הנמוכים והמעמדות הגבוהים. היוצר של ביטקוין "סאטושי נאקאמוטו" ביקר חריפות את המציאות הזו, ולכן בנה את האלוגריתם של ביטקוין באופן המגביל את מספר המטבעות שיצר ל-21  מיליון ביטקוינים, ובכך מנע הקמתן של קופסאות קסמים המאפשרות יצירת כסף על ידי גורם חיצוני. את הביטקוין ניתן לפצל הלאה והלאה לחלקים קטנים יותר ויותר (עד 8 ספרות אחרי ה-0) אך לא ניתן להוסיף ביטקוינים חדשים מעבר למספרם הראשוני. טכנולוגית הבלוקצ'יין העומדת בבסיס הביטקוין מוודאת כי כמות הכסף במערכת נשארת קבועה וכי לפיכך לא ניתן להגניב לתוך המערכת קופסאות קסמים העוקפות את האלגוריתם של הביטקוין. בראשיתו, ביטקוין נועד להחליף את הכסף המקומי בתור הילך חוקי. הדבר לא קרה עדיין, ובינתיים בעיית קופסאות הקסמים ממשיכה להחריף.

ביטקוין

ביטקוין: עוד לא ברור האם הוא יתרום ליציבות או יצטרף למצב הקיים. תצלום: Icons8 Team

עד שנות השמונים הדפסת כסף הייתה נתונה בידי הממשלה שהשתמשה לשם כך בגרעונות תקציביים. טכניקה זו אפשרה לממשלה לעקוף את בית הנבחרים ואת הציבור ולהגדיל את הוצאותיה בגניבה, ללא אחריות ציבורית. כאשר הובן הדבר לקראת סוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים נטען כי יש להוציא את הדפסת הכסף מידי הממשלה להעבירה לידי גורמים "מקצועיים". נטען כי אספקת הכסף צריכה להיות קבועה, בהתאם לצמיחה. אולם השאלה מי יקבל את הכסף לא נשאלה. כפי שראינו, כניסת כסף חדש למערכת מעוותת את מערכת המחירים ומאפשרת לגורמים שמחזיקים בו לקבל לידיהם נכסים מבלי לתת תמורה. עד שנות השמונים, הדפסת כסף לפחות העבירה נכסים לידי הממשלה המייצגת את הציבור. הדבר נעשה בגניבה ולא באופן רשמי בחוק התקציב, אבל הנהנה, לכאורה, היה הציבור. כיום נהנים מהדפסת הכסף המשקיעים והבנקאים, וכיוון שהבנק המרכזי הוצג כגוף מקצועי, השינוי נתפס כניטרלי.

חשוב להבין שהבעיה אינה קשורה למחלוקות פוליטיות של ימין ושמאל. פרידריך האייק וקרל מאנהיים הציגו בשנות הארבעים שתי עמדות בנוגע לשאלה כיצד המדינה צריכה להתנהל. מנהיים הציע הצעה יותר סוציאל-דמוקרטית ואילו ההצעה של האייק הייתה יותר ליברטריאנית. אולם שניהם הסכימו כי ישנו גורם אחד שאחראי על החלטות כלכליות פוליטיות – בית הנבחרים (איש לא חשב אז שלבית המשפט יש פתחון פה בנושא). המהלך הנוכחי עוקף את הוויכוח ומעניק לגוף מקצועי סמכות, אשר במחשבה המדינית העומדת בבסיס הדמוקרטיה הליברלית אין לו ואסור שתהיה לו. את הדפסת הכסף צריך להחזיר לידי בית הנבחרים ולתת לו להחליט באופן רשמי, בחוק התקציב, אם להדפיס כסף חדש ומי ייהנה מפירות הכסף המודפס. לאחר מכן, בבחירות, הוא גם ישא באחריות מולנו הבוחרים על ההחלטות שלו, לטובה ולרעה.

הערה לסיום

אולי מי מהקוראים חושב שאם לא נדפיס כסף ונלווה אותו ליזמים הם לא ישקיעו. זו טעות קונספטואלית. אם לא נדפיס כסף המחירים ירדו, וכך יזמים יוכלו להשקיע את אותן השקעות על ידי רכישת מוצרים זולים הרבה יותר. מחירו של מקרר ארטיקים ירד כל כך, עד שמוכר הארטיקים יוכל לקנות אותו באופן ישיר. גם אם לא ירד מספיק, העלייה ברמת החיים שתיווצר בעקבות ירידת המחירים הכללית תאפשר חיסכון כללי גבוה יותר אצל הציבור, והדבר יאפשר את אותה השקעה על ידי כלל האוכלוסייה, רק לא דרך החיסכון הכפוי של הבנקים. את הרווחים ממוכר הארטיקים נקבל כולנו ולא רק אותו מגזר מצומצם השולט בבנקים.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

יעקב דוד פישר הוא אב לחמישה ילדים וגר בירושלים. למד כלכלה באוניברסיטה העברית ועובד בבדיקות תוכנה. 

הערת המחבר: המאמר הנוכחי הוא פרי שעות רבות של דיונים עם נדב כספי. בנוסף המחבר מודה לעמיתיו יוסי ח. ועמיחי מ. שעברו על הטקסט, בלעדיהם הוא לא היה נכתב.

תמונה ראשית: כסף מחליף ידיים. תצלום: Tang Yau Hoong, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי יעקב דוד פישר.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

22 תגובות על הכסף לשלטון

01
Mosheshy

מאמר מעולה.
רק להזכיר.
הכסף שנוצר מהאוויר, הוא כסף שנוצר ע"י חוב.
ללא חובות, אין כסף במערכת.
ולכן...המגמה התמידית היא להכניס אנשים לחובות.בכל דרך אפשרית.אשראי, מלחמות, ועוד...
ההרס הוא טוטאלי.

http://ecowiki.org.il/%D7%9B%D7%A1%D7%A3_%D7%9B%D7%97%D7%95%D7%91_(%D7%A1%D7%A8%D7%98)

תודה.
זה נקודה כלכלית ומוסרית חשובה אבל זה רק קצה הקרחון מהעיוות של יצירת הכסף המודרני.

אני אתן לך דוגמא קטנה\גדולה: שהבנק הוא "יצרן" הכסף הציבורית (מה שאין כן פיקדונות שהם כסף מחזורי), הוא לא מלווה ואני לא לווה.
ולכן מה פתאום שהלווה כשל בהחזרים הבנק זוכה בנכס ?
אפי' אם נאמר כשיטתך שהבנק זה כביכול הציבור. ביצירת הכסף אין מלווה ולווה כי הוא לא כסף מחזורי. כלומר גם הציבור לא יכול לקחת את הנכס מהאדם הפרטי שכשל בהחזרים.

במקרה הטוב שהאדם הוא כשעון שווייצרי משלם הכל בזמן, ביצירת הכסף הציבורי אין מקום לריבית. כי ריבית אפשרי אך ורק בין מלווה ולווה. והנה הבנקים הפרטיים כיצרני הכסף עושים קופה = הריבית, בחינם.

    07
    יעקב דוד פישר

    זו אכן הבעיה של המדיניות הכלכלית היום במשברים כלכליים המונעת מבנקים לפשוט רגל בזמן שהלווים מאבדים את הנכסים שלהם. אם אלכסון יאפשר זאת אני ארחיב על כך בדיון נוסף על משברים כלכליים שאני עובד עליו.

    09
    יעקב דוד פישר

    אני לא יודע. אפשר לומר שאם יש יותר מוצרים במשק כתוצאה מצמיחה מתבקש שיהיה יותר כסף אך במקרה הזה כסף יכול גם להופיע דרך פיצול של ערכים לערכים קטנים יותר ויותר כמו שקורה בביטקוין באופן טבעי על ידי החזרת המטבעות של חמש אגורות, אגורה וכן הלאה.

    קיינס טען שישנה קשיחות של השכר כלפי מטה ולכן נדרשת הדפסת כסף. במידה רבה גם מילטון פרידמן תמך בטענה הזו. אינני יודע אם הם צודקים והאם זה מצדיק מבחינה פוליטית הדפסת כסף.

    ל Ea היקר

    אם הכסף (הדמיוני = ניר או קובץ אלקטרוני בבנק) מתרגם עמל אנושי\צמיחה ?! כלומר כסף = עמל אנושי. יותר נכון "כסף = שטר בעלות על עמל אנושי".
    אז תמיד החברה צריכה להדפיס כסף חדש !! הרי הציבור עבדו והצמיחו ערך, ואי אפשר חליפין בלי כסף (כפי שהסביר בעל המאמר הנכבד במאמר הקודם), אז צריך להדפיס כסף חדש לתרגם את הצמיחה החדשה.

    אבל נשים לב שהדפסת הכסף היא משאב ציבורי\חברתי. כלומר זה לא כסף מחזורי. (חייבים להבין את ההבדל הקריטי הזה בין "כסף מחזורי" לבין "יצירת הכסף". "כסף מחזורי" זה שטר בעלות על עמל אנושי ולכן יש טעם במלווה ולווה וריבית וכו' וכו', כלומר מישהו עמל וחסך כסף מחזורי ורוצה להיהנות מהחיסכון ומעמלו. ב"יצירת הכסף" שהיא משאב ציבורי\חברתי, מה הטעם בריבית ובמושג לווה מלווה, הרי זה משאב ציבורי ?!)

    מה שקורה במודרנה היא, שאת המשאב של יצירת הכסף גנבו הבנקים (בלי שההמון ואקדמיה ואנשי מערכת המשפט והצדק, יבינו מה הבנקים עשו). ולא רק זה, הם מבקשים על כך ריבית כאילו מדובר על מקרה קלסי של מלווה ולווה.
    יותר מיזה, אם כשלנו בהחזרים, הבנק זוכה בנכס בחינם.
    ולא רק זה, לבנק יש אינטרס ישיר שנכשל בהחזרים, הרי הם זוכים בנכס בחינם.
    כלומר, הבנק לא ייתן לך למחזר משכנתא וכו' וכו' כי האינטרס הישיר שלהם שתיכשל כנ"ל.
    ואת כל זה הם עושים בלי שום ביקורת ציבורית או ביקורת אקדמית או ביקורת של מערכות הצדק. וזה מעשה של כל יום ויום שמערכת המשפט מהעביר נכסים פרטיים לבנקים.
    והסברתי לעיל שאפי' יצירת הכסף תהיה בידי הציבור, גם אז אין צדק לציבור לקחת את הנכס הרי מדובר ב"יצירת הכסף" ולא ב"כסף מחזורי"

      11
      Ea

      מודה לשניכם על התשובה, מלמד מאוד.
      באופן בו אתם מתארים את זה,
      העוול בכך שלבנקים יש יכולת שליטה בכמות הכסף הוא מבחיל.

      אבקש להמשיך ולשאול, איך זה שכך המצב? אין כמות מספקת של אנשים שמבינים את זה? יש יתרונות במצב הקיים?

        12
        יעקב דוד פישר

        לא יודע.
        אני חושב שמרבית האנשים כמו אותו מרצה לכלכלה שהזכרתי סבורים שמצב של רמת מחירים קבועה עם עליה אינפלציונית מתונה (שבעצם אינה מתונה כלל ועיקר) לא נושאת מחיר כלכלי וחברתי. העלות היא סמויה מן העין ולכן לא מובנת בצורה גלויה. אנשים יתלוננו על יוקר המחיה אבל לא יקשרו את זה להדפסת כסף שהרי האינפלציה נמוכה...פ

    14
    יעקב דוד פישר

    תודה רבה. האמת היא שאני לא שייך לכלכלה האמיתית. אם אני זוכר נכון התיאוריה שלהם היא שהחוב גדל בצורה אין סופית. בזמנו מידלנו את זה וראינו שיש להם באג במודל. הם מתעלמים מכך שכסף חדש שנכנס מקטין את החוב ומונע ממנו לגדול בצורה מעריכית.

15
משה

יעקב פישר, אשר "למד כלכלה ועובד בבדיקות תכנה", מפרסם מאמר שסותר מאות שנים של מחקר כלכלי ואת דעתו של כל דוקטור וכל פרופסור לפיננסים או מאקרו-כלכלה בעולם, ומערבב אינספור חוסר הבנות בנושאים שונים עם תיאוריות קונספירציה שונות ומשונות. בכל נושא אחר שום מגזין רציני לא היה מוכן לקבל מאמר כזה, אבל כשזה מגיע לכלכלה כל קונספירציה הזויה מתקבלת כאמת.

    16
    יעקב דוד פישר

    אין לי מחלוקת על 90% ממה שנלמד במחלקה לכלכלה. יש לי מחלוקת על היבט אחד שנלמד שם. וכיון שההיבט הוא ביסודות זה נדמה לך מרעיש. למעשה הרבה ממה שאני כותב כאן לקוח ממה שהם לימדו אותי אלא שהפרשנות על הדרך קצת שונה.

17
אודי מנור

מציע לכם גישה פשוטה, אובייקטיבית והשווה לכל נפש, כולל אלו הלומדים ומלמדים כלכלה אמיתית מאות שנים. שנים שאני מלמד את תרגיל החפץ המהווה בסיס בהיר להבנת ההבדל בין כלכלה ריאלית לפיננסית. חפשו בבלוג שלי.

18
קיינס

מאיפה האובססיה של השחרורונים למינהם לכסף? לעולם לא תראה ליברטריאנים מדברים על אבטלה או רווחים או רֶנְטוֹת או פריון עבודה, אבל כסף? נכתבו כבר עשרות ספרים, מאות מאמרים, רבבות של תגובות ברשתות החברתיות. נהרות של דיו נשפכים מידי יום בשביל לנסות ולהסביר לנו, הקוראים הבורים, כיצד כסף עובד ולמה אינפלציה זה רע ואיך אותם בנקים מרכזיים (טפי!) עושקים וגוזלים מ"הציבור".

והרי מספר קושיות לשחרורון הצעיר, בהתייחס למאמרו של יעקוב דוד פישר:

1.
"טענה זו הייתה יכולה להתקבל אילו הבנקים היו גוף פרטי באמת, הפושט את הרגל בזמן משבר, ואשר יכול לקבוע את שער הרזרבה." - האמנם? טענתו המרכזית של מר. פישר היא שכוחה של המערכת הבנקאית ליצור כסף חדש הינו כוח פוליטי ולא כלכלי*, ומהווה בעצם מעין מיסוי נסתר. אבל איך עובדה זו תשתנה במצב בו הבנקים הינם "גופים פרטיים באמת"? כאן אנחנו רואים עוד דוגמא לאופן שבו הליברטריאנים מתעוורים במזיד לכוחם של גורמי שוק פרטיים. התשובה הפשוטה היא שאין הבדל ממשי בין שני המצבים. יכולתו של בנק לקרוס** לא מבטלת את כוחו ליצור כסף ולהטיל את אותו "מס אינפלציה" ארור. אך אילו במצב הקיים ישנה לפחות תפאורה והעמדת פנים שיכולת זו נמצא בידיו של מוסד המשרת את האינטרס הקבוצתי של כל העם, במצב השני יכולת יצור הכסף והטלת המס נתונה בידי בעלי הון פרטיים שמשרתים ומעשירים רק את עצמם.
ההבדל אם כן הוא מוסרי/אידאולוגי - אותה "טענה" מהציטוט שהבאתי הינה הרעיון שבנקים הינם גופים פרטיים וזוהי "זכותם של בנקים בשוק החופשי להנפיק כרטיסי אשראי ללקוחותיהם". משתמע כי הבעיה אינה עצם קיומו של "מס האינפלציה", אלא אופן קביעתו. במקום מס פרטי המוטל על ידי בעלי הון פרטיים ולפי שיקוליהם האישיים, קצב גידול הבסיס המוֹנִיטָרִי נקבע על ידי מערכת הרואה לעיניה (באופן תיאורתי) את רווחת כל המשק. יכולתם המרומזת של "בנקים פרטיים באמת" לנהל את היצע הכסף באופן טוב יותר אינה מגובה על ידי שום מנגנון כלכלי גשמי, אלא מבוססת על הנחה אידאולוגית: הכל פועל טוב יותר כשאנשים חושבים רק על עצמם.

2.
כהמשך לסעיף 1 - אם האינפלציה באמת מתפקדת כסוג של מס, לא מן הראוי שההכנסה ממס זה תהיה תחת שליטה ופיקוח דמוקרטיים, בדומה למסים אחרים? איפוא, התשובה המתבקשת לשאלת הדפסת הכסף אינה זריקתה של המערכת הבנקאית למים הסואנים של השוק החופשי, אלא הכפפתה לביקורת ושליטה דמוקרטית ישירה יותר, כך שלאותו ציבור הנושא בעול "מס האינפלציה" תהיה יכולת חזקה לפקח ולהחליט החלטות באופן גבייתו ושימושו. החלק הטראגי ביותר במאמרו של פישר (והשקפת העולם הליברטריאנית בכלל) היא שהוא אפילו לא טועה. יש בהחלט אי-צדק רב במערכת הקיימת, ומגזר מצומצם זוכה לכוח והשפעה רחבים על כל המשק. בידי הבנקים נמצא הכוח להניע או לתקוע את כל הכלכלה על ידי הרחבה או צמצום של האשראי הזמין, וקביעת מחירו. לאורך השנים הועלו מספר הצעות וחלופות לשינוי השיטה, בין השאר על ידי הזרמה ישירה של כסף חדש לתוך תקציב הממשלה, או אף לידי חשבונותיהם של אזרחים מן השורה. המשותף בין כל ההצעות הוא עיקרון פשוט: דמוקרטיזציה של התהליך, הרחבת מעגל המרוויחים הישירים, וחיזוק צד הביקוש בכלכלה (בניגוד רק לצד ההיצע במערכת הקיימת). זהו ההפך המוחלט מההצעותיהם של הליברטריאנים, הצעות אשר נועדו לצמצם את המעורבים בתהליך וקיבועו כ"חוק טבע" חדש במקרה הטוב או שלטון פלוטוקרטי מצומצם במקרה הרע.

3.
בחברה אי-שיוונית כמו זו בה אנו חיים, מרבית האזרחים מחזיקים בכמות מצומצמת יחסית של נכסים נזילים הצפויים להפגע מאינפלציה, ובכמות גדולה של חובות (לדוגמא משכנתאות). עליה בשיעור האינפלציה מקלה על משקי בית לשלם את חובתיהם, וכך גם על ממשלות, ומאפשרת קיום גרעון ממשלתי וקידום מדיניות של תמריץ כלכלי, המוביל לירידה בשיעור האבטלה. פישר מזכיר רק בחפיזות את הירידה בשיעור האבטלה כתוצאה מהאינפלציה. אך עבור רוב האנשים, שיעור האבטלה אינו עוד פרט שולי שניתן רק לנפנף ביד ולהפריכו - חייהם תלויים ביכולתם לעבוד! שיעורי אבטלה נמוכים מחזקים את כוח המיקוח של עובדים קיימים ומובילים לעליה בשכר הריאלי ותנאי התעסוקה במשק. עליה רחבה בשכר הריאלי מובילה לעליה בביקוש המצרפי (עובדים מוצאים את עצמם עם יותר כסף ומאפשרים לעצמם לרכוש יותר מוצרים ובאיכות גבוהה יותר), מה שמאפשר הקמה והרחבה של בתי עסק חדשים וקיימים, מה שמוביל לירידה נוספת בשיעור האבטלה וחוזר חלילה, עד שהכלכלה מגיעה לקצה כוח הייצור שלה. פישר לא מזכיר תופעה קריטית זו במאמרו.

4.
באופן דומה מתעלם המאמר מלמעלה מ80 שנה של ידע ומחקר מאקרוכלכלי - הרעיון שדפלציה היא תופעה נטראלית (ואף חיובית) שבה המחירים פשוט יורדים וכך "כולנו נהיים עשירים יותר" היא לא יותר מהזיה של כלכלנים קלאסיים. מדובר בראיה שטחית, שלא לומר ילדותית, שרואה בכלכלה כאוסף סטטי של כוחות ושחקנים ממודרים. לירידה במחירים יש השפעות מרחיקות לכת כשבראשן ירידה משמעותית באשראי הזמין בשוק*** ועלייה במחירו, מאחר ואנשים נמנעים מלהשקיע את כספם כאשר הערך של הכסף שלהם עולה. לכיווץ באשראי יש השפעה הפוכה מהרחבתו, והוא מובילה לצימצום בקצב הרחבת/הקמת בתי עסק, עליה באבטלה ובסופו של דבר לקיפאון ואף ירידה בשכר הריאלי של העובדים במשק, למרות הירידה במחירים. הקשר בין האטה כלכלית ודפלציה הוא הדוק ומוכר, והתרחש כמעט בכל מיתון היסטורי בעולם, כולל שנות האלפיים המוקדמות בישראל, אותם מציג פישר באופן תמוה כדוגמא חיובית.

5.
אילו נאמין בטענתו של פישר, שהאינפלציה הינה מס, אז מדובר במס "שטוח" ולא פְּרוֹגְרֶסִיבִי - כלומר כולנו משלמים שיעור קבוע שלו (הינו שיעור האינפלציה), בלא להתייחס לגודל הכנסותינו. מדובר בסוג המס שליברטריאנים כמו פישר לרוב תומכים בו. אז מדוע בעצם אותם ליברטריאנים תמיד הראשונים להתריע מפני אינפלציה גואה והשלכותיה? כאן אני נכנס לכל מיני דעות מצוצות ונסיונות כושלים לנסות ולהבין את כוונותיהם החבויות של אנשים במקום להקשיב לפשט דבריהם, אבל אני לא מסוגל שלא לחשוד שהסיבה המרכזית להתנגדות הליברטריאנית ל"מס האינפלציה" היא יכולתו (בטווח הקצר) לפגוע באופן ישיר בהון הקיים. בניגוד למס הכנסה או מס צריכה, האינפלציה מכרסמת בכל הכסף במשק, וכך מתפקדת למעשה כמס הון. היא תפגע הכי קשה באותם אשר מחזיקים בכמויות גדולות של כסף נזיל, כלומר בני המעמדות הגבוהים אשר נמנעים מלהשקיע את הונם. יכולת זו לעכב ולמנוע השקעה (וכנגזר מכך - צמיחה כלכלית) היא המנגנון החזק ביותר של בעלי ההון לכפות את רצונם על מדיניות הממשלה. האובססיה הליברטריאנית לאינפלציה, בדומה להתנגדתם החריפה לכל הגבלה על שינוע הון, נובעת מהבנה ערה ששיעורי אינפלציה גבוהים פוגעים בכושר המיקוח של בעלי ההון למול הממשלה.

* יש לשים לב להבחנה בין ה"פוליטי" ל"כלכלי". הפרדה מלאכותית זו נמצאת בלב ליבה של האידאולוגיה הליברטריאנית.
** קריסת בנק אינה דבר של מה בכך! מדובר באירוע עם פוטנציאל ענקי להסב נזק קשה לכלכלה המקומית וללקוחותיו, אשר יראו את כל חסכונותיהם נמחקים ברגע. יעקוב פישר העלה את ארה"ב בשלהי המאה ה19 כדוגמא למערכת פיננסית חופשית בה בנקים היו תחת איום ממשי של פשיטת רגל. הוא לא ציין כי אותה תקופה לוותה במשבר פיננסי ופסיקלי מתמשך שלא באמת נגמר עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה ב1914.
*** טענה מרכזית שיעלו השחרורונים לסעיף 1 תהיה שבנק העומד מול איום ממשי של פשיטת רגל ימנע מהלוואות מיותרות, וכך כוחו להטיל "מס אינפלציה" פרטי יוגבל. מילת המפתח היא "יוגבל", בניגוד ל"ישלל" - בזמנים טובים יוכלו הבנקים לעשוק את הכלכלה הייצרנית כראות נפשם, ובעת מיתון כל תסמיני הדפלציה המזיקים יחריפו. הגרוע מבין כל העולמות.

    19
    יעקב דוד פישר

    נושא מעניין כסף. קראת את המאמר הראשון שלי?

    1. זה ישתנה בכמה אופנים. קודם כל העובדה שהבנקים יכולים לקרוס והכסף שלהם יאבד את ערכו יגרום לציבור לתמחר אותו אחרת בהתאם לרמת הסיכון. כתוצאה מכך ההשפעה של מס האינפלציה תהיה נמוכה יותר. בנוסף הקשר שהציבור יעשה בין רמת הרזרבה של הבנק ליציבות שלו תיצור תמריץ לבנקים להגדיל את הרזרבה שלהם. גם תהליך זה יקטין את מס האינפלציה. ולבסוף אני מודה שכליברל אינני יכול לאסור על הבנקים להציע לציבור להשתמש בכסף שלהם אבל אני בהחלט מודה בזכותה של המדינה לעשות זאת. הבנקים הם טפילים המביאים לבועות כלכליות ונעלמים כאשר הם מתפוצצות אבל זכותם של טפילים להתקיים.

    2. אתה מתפרץ לדלת פתוחה. רק נעיר שבן ברננקי דיבר בלי סוף על הליקופטרים שיפזרו כסף אבל ברגע האמת הוא חילק אותו דרך הבנקים.

    3. עליה בשכר הריאלי תתרחש אם השכר יעלה או אם המחירים של המוצרים ירדו. במציאות המוניטרית הנוכחית השכר מדשדש והמחירים רק עולים. אני לא מצליח להבין איפה הקשר למאמר שלי?

    4. לא יודע. בפועל במאה התשע עשרה ראינו דיפלציה די קבועה ושיפור עצום ברמת החיים. צמיחה היא תולדה של שינויים טכנולוגיים ובלתי תלויה במסגרת המוניטרית.

    5. אתה מכניס מילים לפי שלא כתבתי. בשום מקום לא כתבתי שאני מתנגד למס אינפלציה כאשר הוא מופעל באופן דמוקרטי על ידי השלטונות. כל מה שכתבתי היה שאני מתנגד למציאות שהבנקים מטילים את המס הזה.

    הכותב מכנה את עצמו בשם קיינס. אינני מתחבר לכלכלה קיינסיאנית אבל מהתרשמות שלי הסכמי ברטון וודס היו בסדר גמור. מה שהביא לנפילתם היה בדיוק ההתעלמות מהטענה שהדפסת כסף היא עניין פוליטי. אם זה היה מובן בשנות השישים אז למול הדפסת הכסף האמריקאית שנועדה לממן את מלחמת ויטנאם ואת מדינת הרוווחה של ג'ונסון הייתה קמה מפלגה שמפסיקה את הדפסת הכסף באופן ישיר. זה היה מאכזב את תומכי מלחמת ויטנאם ומדינת הרווחה אבל לפחות היתה ברורה המגבלה הפוליטית על הדפסת כסף.

20
ישי

לקיינס.
1. נראה לי שאתה לא מפריד בין הגידול הראשוני בכמות הכסף שנובע מבנקאות ברזרווה חלקית ונעצר ברגע שהגענו לשיווי משקל של יחס רזרווה במקום שבו בנקים פושטים את הרגל לבין הגדלה שוטפת של בסיס הכסף ע״י הבנק המרכזי.
2. 80 שנות מחקר כלכלי מתעלמים מאסכולות מתנגדות, כמו הייאק. זה שכל הכלכלנים הפכו קיינסיאנים לא הופך מבטל שום אסכולה אחרת. כדאי גם לזכור שבימי קיינס היה מטבע יציב על בסיס הזהב. אני חושש שאם קיינס היה רואה את טירוף ההרחבה הכמותית וכסף הפיאט שקורה בשמו היום הוא היה מופתע מאוד.
3. הבעייה האמיתית בהדפסת כספים היא שזה הורס את מנגנון המחירים שעושה עיוותים בהקצאת המשאבים שגורר בועות נכסים, מחזורי עסקים אלימים שרק מחמירים, ואם מסתכלים על ההיסטוריה זה תמיד נגמר בהרס המטבע ובסבל גדול. כן, הדרך יכולה להיות נחמדה ובטווח הארוך כולם מתים. רק מה? לא באמת כולם מתים ומישהו, או הילדים שלו, בסוף משלם את החשבון. ולעניות דעתי הטלטלות הפוליטיות שאנחנו רואים בעולם היום הם חלק מזה. מי אמר טראמפ (או סאנדרס) ולא קיבל?

21
נירו

איך איך אנשים עוד דנים על משהו שהוא מאוד ברור כל הלוואה שנלקחת מהבנק משעבדת את כוח העבודה של הלווה. שעבוד של הזמן הדבר הכי יקר לבן תמותה. והחוצפה לא נגמרת כאן יש גם ריבית גבוהה כקנס אם המשכורת לא נכנסה ברצף, ואז אומרים לעבד אנחנו מדפיסים כסף בשביל להקטין לך את החוב. זה פשוט נשגב מבינתי איך אנשים ממשיכים לשעבד את עצמם בגלל הרצונות ששתלו להם כל מיני טקסטים של חולי נפש יוונים. במקום לחפש בחיים את שביעות הרצון ולהיות מרוצים ולא מכונה של רצון.

22
גם אני משה

נו באמת ?!
לתת למישהו לכתוב בנושא שהוא לא מבין בו .
אלכסון , האם לא שמעתם הביטוי "בפני עיוור לא תשים מכשול" ?
הכותב לוקח נושא מורכב , מעוות , ומכאיב להמון אנשים ,
ומנסה "לפתור" הבעיות בעזרת פתרונות המנוגדים זה לזה .
כותב יקר , אנא אל תעלב , אבל כדאי שתמחק הפירסומים שלך ,
הם מציגים אותך בצורה נוראית .
כמו שאומרים בשכונה :
"לא צריך שתלכלך על עצמך , יש אחרים שעושים את זה" .