הכפר, גן העדן האבוד

מדוע לחפש את החדש, המשוכלל והיקר, כשקדמונים התמודדו עם אותן הבעיות ופתרו אותן באורח מבריק, מועיל ואנושי?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

אילו היו נותנים לכם מיליון פאונד, מה הייתם עושים בהם? בילדותנו הרבו לשאול אותנו את השאלה הזאת, והיא גרמה לנו להפליג בדמיונות ולשקוע בחלומות בהקיץ. לי היו שתי תשובות אפשריות: הראשונה, לקנות יאכטה, לשכור תזמורת, להפליג מסביב לעולם עם החברים שלי כשאנו מאזינים לבאך, לשומאן ולברהמס. השנייה, לבנות כפר שבו יוכלו הפלאחים לחיות את החיים שביקשתי בעבורם.

לתשובה השנייה היו שורשים עמוקים, שראשיתם בילדותי. תמיד רחשתי אהבה עמוקה לכפר, אבל זו הייתה אהבה לרעיון, לא לדבר-מה שהכרתי באמת. ראיתי את הכפר, מקום מגוריהם של הפלאחים, מחלונות הרכבת שנסענו בה מקהיר בדרכנו לבלות את חופשת הקיץ באלכסנדריה, אבל אל החוויה החטופה הזאת הצטרפו שתי תמונות סותרות, שקיבלתי מאבי ומאמי.

אבי הדיר רגליו מהכפר. בעיניו היה זה מקום שורץ זבובים, יתושים ומים מזוהמים, והוא אסר על ילדיו כל מגע עם הכפר. היו לו כמה אחוזות שם, אך הוא מעולם לא ביקר בהן. מנצורה, עיר הבירה הפרובינציאלית, הייתה הכי קרוב שהגיע לכפר: הוא נסע לשם פעם בשנה כדי לפגוש את מנהלי האחוזה שלו ולגבות את דמי השכירות. כף רגלי לא דרכה על אף אחת מהאדמות שלנו בכפר לפני שמלאו לי עשרים ושבע שנים.

אמי העבירה חלק מילדותה בכפר. זיכרונותיה היפים ביותר היו מהתקופה הזאת, והיא ייחלה לשוב אל הכפר ולהישאר בו עד סוף ימיה. היא סיפרה לנו סיפורים על הכבשים המבויתות שהלכו אחריה, על כל חיות המשק, על התרגולות והיונים, על האופן שבו התיידדה איתן וצפתה בהן לאורך השנה. החיות היחידות שראינו מקרוב היו הכבשים שנקנו לכבוד חג הקורבן ונלקחו לשחיטה רגע אחרי שהצלחנו להתיידד איתן, או עדרי העגלים הצעירים שהובלו ברחובות בדרכם לבית המטבחיים. היא סיפרה לנו שהאנשים בכפר מייצרים את כל הדרוש להם ואינם צריכים לקנות לעולם דבר מלבד אריג לבגדיהם, אפילו הזרדים למטאטאים גדלים על גדות התעלות שבחווה. נראה שירשתי מאמי את הרצון הנכזב לחזור לכפר, והאמנתי שהחיים בו פשוטים, מאושרים ונינוחים יותר מחיי העיר.

שתי התמונות האלה השתלבו בדמיוני ויצרו תמונה של הכפר כגן עדן, אבל גן עדן שענני זבובים מקדירים את שמיו ממעל, והנחלים הזורמים בו לרגליך בוציים ומזוהמים מבילהרציה ודיזנטריה. התמונה הזאת רדפה אותי ועוררה בי תחושה שיש לעשות דבר מה כדי להשיב את הכפר המצרי לימי גן העדן המאושרים. אם הבעיה נראתה לי אז פשוטה, זה היה כי הייתי צעיר ובלתי מנוסה, אבל זו הייתה ועודנה שאלה שחלק גדול ממחשבותיי וכוחותיי מוקדשים לה מאז, בעיה שמורכבותה, שהלכה ונגלתה לי עם השנים ורק חיזקה את אמונתי שיש לעשות דבר מה כדי לפתור אותה. אולם אותו "דבר מה" יוכל להצליח רק אם ינבע מאהבה. האנשים שתפקידם לחולל שינוי בכפר לא יוכלו לעשות זאת באמצעות יוזמות גדולות שישוגרו ממשרדים בקהיר; עליהם לאהוב את הפלאח די הצורך כדי לחיות איתו, לבנות את בתיהם בכפר ולהקדיש את חייהם לעבודה מעשית בשטח למען שיפור החיים בו.

בתום לימודי בבית הספר התיכון, הניעו אותי רגשות אלה כלפי חיי הכפר להירשם לבית הספר לחקלאות. אלא שתלמידים שביקשו להירשם לבית הספר נדרשו לעמוד בבחינת קבלה. אף שהידע המעשי שלי בחקלאות הסתכם במה שראיתי מחלונות הרכבת, חשבתי שלימוד תיאוריה חקלאית מספרי הלימוד יוכל לפצות על מיעוט ידיעותיי. למדתי בקפידה הכול על יבולים מכל הסוגים והתייצבתי בפני הבוחנים (זו הייתה בחינה בעל פה). הבוחן שאל אותי: "אם היה לך שדה כותנה, והיית רוצה לשתול בו אורז, מה היית עושה?" "איזו שאלה טיפשית," חשבתי. "זה פשוט. הייתי עוקר את הכותנה ושותל את האורז." הוא לא הגיב לכך, ושאל אותי כמה זמן לוקח לתירס לצמוח. זיכרוני הטעה אותי, ובמקום לומר שישה שבועות אמרתי שישה חודשים. "אתה בטוח?" שאל הבוחן. "אולי שבעה?" חשבתי על זה. מהרכבת ראיתי שחלק משדות התירס גדולים מאוד, ומעולם לא ראיתי בהם נפש חיה. ודאי לוקח זמן רב לתירס להבשיל. "כן," אמרתי, "אולי שבעה חודשים." "אפילו שמונה?" "כן, אני מניח שכן." "או תשעה?" התחלתי לחשוד שהבוחן אינו מתייחס לתשובתי בכבוד הראוי לה. הם פטרו אותי בנימוס, ומעולם לא התקבלתי לבית הספר לחקלאות.

במקום זאת נרשמתי לפוליטכניון ובחרתי ללמוד אדריכלות. לאחר סיום לימודיי נשלחתי יום אחד לפקח על בניית בית ספר בטָלקָה. טלקה היא עיירה כפרית קטנה על הנהר בצפון הדלתא, מול מנצורה. האתר המיועד לבית הספר היה מחוץ לעיירה, ואחרי היום הראשון או השני התחלתי לעקוף אותה במכוון כדי להימנע מלחצות אותה. סלידה עזה התעוררה בי למראם וריחם של הרחובות הצרים, שהיו שקועים בבוץ ובזוהמה מכל סוג, כי אשפת המטבחים – מים מלוכלכים, קשקשי דגים, ירקות ובשר רקובים – הושלכה אליהם דרך קבע. מראה החנויות הקטנות, המטונפות, הפתוחות לריח ולזבובים שברחוב, שהציגו את קומץ מרכולתן העלובה לעוברי אורח מוכי עוני דיכא אותי כל כך, שלא יכולתי לעבור דרך העיירה.

נילוס, עיירה, מצרים, עוני

עיירה לאורך הנילוס, גם היום. תצלום: נייג'ל גווית'ר-ג'ונס

העיירה הזאת רדפה אותי; לא יכולתי לחשוב על דבר פרט לכניעה הנואשת של האיכרים למצבם, תפיסת החיים המצומקת והמוגבלת שלהם, האדישות שבה קיבלו את מצבם הנורא, שגזר עליהם להתפרנס בדוחק בין המבנים העלובים של טלקה למשך שארית חייהם. גילוי האדישות שלהם החניק את גרוני; חוסר האונים האישי שלי נוכח המחזה הזה ייסר אותי. לא ייתכן שאין מה לעשות!

אלא שהאיכרים היו שקועים עמוק מדי באומללותם מכדי לחולל שינוי. הם נזקקו לבתים הגונים, אבל בתים הם עניין יקר. בערים גדולות התשואה על ההשקעה בדיור מושכת את בעלי ההון, וגופים ציבוריים – עיריות, מועצות אזוריות וכדומה – מספקים לתושבים לעתים קרובות פתרונות דיור בקנה מידה גדול. אבל נראה שלא בעלי ההון ולא המדינה מעוניינים לקחת על עצמם את אספקת הבתים לאיכרים: הם אינם מניבים שכר לבעלי ההון, ואך מעט תהילה לפוליטיקאים. שני הצדדים מתנערים מהסוגיה, והאיכרים מוסיפים לחיות בזוהמה. אלוהים עוזר למי שעוזרים לעצמם, תאמרו אולי, אבל האיכרים האלה לא יוכלו לעשות זאת לעולם. הם בקושי יכולים להרשות לעצמם קנים לחיפוי הבקתות שלהם, איך יוכלו לקוות לרכוש מוטות פלדה, עץ או בטון לבתים טובים, איך יוכלו לשלם לבנאים שיבנו את הבתים האלה? לא. בהיעדר עזרה משמים או מאנשים אחרים, הם מעבירים את חייהם הקצרים, המכוערים ומוכי המחלות בלכלוך ובמצוקה שנולדו אליהם. מיליונים במצרים שותפים למצבם, בזמן שבעולם כולו, לפי נתוני האו"ם, 800 מיליון כפריים – שליש מאוכלוסיית העולם – נדונים למוות בטרם עת בגלל דיור בלתי הולם.

אחת החוות שלנו נמצאה במקרה בסמוך לטלקה, וניצלתי את ההזדמנות כדי להעיף בה מבט. זו הייתה חוויה איומה. עד אז לא היה לי מושג על הזוהמה והכיעור של חיי האיכרים בחווה. ראיתי אוסף של בקתות בוץ נמוכות, אפלות ומלוכלכות, ללא חלונות, ללא שירותים, ללא מים נקיים, בקר שחי פחות או יותר באותו החדר עם בני האדם. לא היה ולו קשר קלוש לכפר האידילי של דמיוני. הכול בחווה האומללה הזאת היה כפוף לכלכלה. הגידולים הגיעו עד לסף הבקתות, שעמדו צפופות בתוך החצר המטונפת כדי להשאיר כמה שיותר מקום ליבולים מניבי רווח. לא היה שום צל, כי צל העצים מפריע לצמיחת הכותנה. דבר לא נעשה מתוך התחשבות בבני האדם שחיו שם את חייהם.

התמונה הזאת החליפה את התמונה הקודמת של גן העדן הכפרי ונחליו הבוציים. אבל אולי היה עליי להודות על כך שהחווה הזאת הייתה שייכת לנו, כי היא גרמה לי להבין שאנחנו האחראים לכך. חלקת הכפר הראשונה שראיתי הייתה אחת החוות של משפחתי, ואנחנו חיינו בשלווה וללא כל מודעות לאומללות המחליאה של האיכרים.

מובן שדחקתי בהוריי לשפץ את החווה, והם עשו זאת. אבל חוץ מבניית החווה ובתי האיכרים עצמם, עניין אותי בעיקר לבנות שם בית למשפחה שלנו. הרגשתי שהסיבה העיקרית למצבה המוזנח של החווה הייתה שאיש מאיתנו מעולם לא ביקר בה, ושהערובה הטובה ביותר להישארותה במצב הולם תהיה שבני משפחתנו ישהו שם לעתים קרובות ככל האפשר. למרבה מזל היה שם בית קיט קטן בן שני חדרים, שעלה בידי לשפץ ולעצב מחדש, אף שהוריי חשבו אותי למשוגע. הוא אכן הסתבר כנעים במידה כזו, שאחי שהה בו והביא אליו אורחים, והבית היה כמעט תמיד מאוכלס.

לבני בוץ – תקווה יחידה לשיקום הכפר

"הטוב העליון, דמוי מים
מיטיב עם הכול והולך
ללא תלונה למקומות שבני אדם מתעבים;
אבל כך הוא קרוב בטבעו לדרך."

לאו דזה

המצב היה ללא ספק מוזר: לכל איכר מצרי שבבעלותו ארבעה דונמים אדמה יש בית, אך הוא מחוץ להישג ידם של בעלי אדמות שבבעלותם ארבע מאות דונם או יותר. אלא שהאיכר בנה את ביתו מבוץ או מלבני בוץ שהוא חפר מהאדמה וייבש בשמש. וכאן, בכל צריף ובקתה מטים לנפול במצרים, נמצאה התשובה לבעיה שלי. כאן, במשך שנים, במשך מאות שנים, ניצל האיכר בתבונה ובשקט את חומר הבנייה המובן מאליו, בזמן שאנו, עם הרעיונות המודרניים והמשכילים שלנו, מעולם לא חשבנו להשתמש בחומר מגוחך כמו בוץ ליצירה כה רצינית כמו בית. אבל מדוע לא? נכון, בתי איכרים הם לעתים קרובות דחוסים, אפלים, מלוכלכים ובלתי נוחים, אבל זו אינה אשמתם של לבני הבוץ: את כל זאת אפשר לפתור עם תכנון נכון ומטאטא. מדוע לא להשתמש במתנת האל הזאת לבתי הכפר שלנו? ומדוע בעצם לא לשפר את בתיהם של האיכרים עצמם? למה שיהיה הבדל כלשהו בין בתי איכרים לבתים של בעלי אדמות? נבנה את שניהם מלבני בוץ, נתכנן את שניהם היטב, ושניהם יוכלו לספק לבעליהם יופי ונוחות.

לבנים, בוץ, מצרים

מאז ומעולם: לבני בוץ הם הפתרון, לא הבעיה. תצלום: כריסטופר רוז

כך התחלתי לתכנן בתי כפר מלבני בוץ. הכנתי כמה תוכניות, וב-1937 אף הצגתי תערוכה במנצורה אחר כך בקהיר, שם גם הרציתי על תפיסת הבית הכפרי שלי. ההרצאה הזו הולידה כמה הזדמנויות לבנייה. הבתים הללו, רובם ללקוחות עשירים, היו בלי ספק שיפור בהשוואה לבית הכפרי של העיירה הישנה, אבל בעיקר כי היו יפים יותר. למרות קירות לבני הבוץ החסכוניים שלהם, הם לא היו זולים בהרבה מבתים הבנויים מחומרים קונבנציונליים יותר, כי העץ לגגות עלה ביוקר.

בוץ לקירוי, בַּחְטִים: ניסוי וטעייה

זמן קצר אחר כך פרצה המלחמה, והבנייה פסקה כליל. אספקת הפלדה והעץ נפסקה לחלוטין, והצבא החרים את החומרים שכבר נמצאו במדינה. אבל התשוקה לבנות בכפר הוסיפה להציק לי וגרמה לי לחפש דרכים לעקוף את המחסור. לפחות היו לי עדיין לבני בוץ! אז הבנתי שגם אם לבני בוץ הם כל שיש לי, מצבי אינו גרוע מזה של אבותיי. מצרים לא תמיד ייבאה פלדה מבלגיה ועץ מרומניה, אך תמיד בנו בה בתים. אבל כיצד? קירות, כן. גם אני יכולתי לבנות קירות, אבל לא היה לי במה לקרות אותם. האם אוכל להשתמש בלבני בוץ כדי לכסות את הבתים שלי? ומה בנוגע לסוג כלשהו של קמרון?

בדרך כלל, כשיש צורך לקרות חדר בקמרון, הבנאי מזמין נגר שיכין תסמוכת centering)), תבנית חזקה מעץ, המוסרת בתום הבנייה. למעשה, מדובר בקמרון עץ מלא, שאורכו כאורך החדר, המוחזק בתומכי עץ, והנדבכים של קמרון הלבנים הנבנה נשענים עליו בעת הנחתם.

אך שיטת הבנייה הזאת אינה רק מורכבת ודורשת מיומנות מיוחדת כדי להבטיח שאבני הקשת voussoirs)) יפנו למרכז הקימור, היא גם מחוץ להישג ידם של האיכרים. בדבר מסוג זה משתמשים לבניית גשר.

אז נזכרתי שבימי קדם בנו קמרונות ללא תסמוכת כזו, וחשבתי לנסות לעשות דבר דומה. בערך באותו הזמן התבקשתי להכין כמה תוכניות לחברה המלכותית לחקלאות, ושילבתי את הרעיונות החדשים שלי בבתים האלה. הסברתי את רצונותיי לבנאים, והם ניסו לבנות את הקמרונות שלי ללא שימוש בתסמוכת. הקמרונות התמוטטו מיד.

ניסיונות חוזרים לא נחלו הצלחה גדולה יותר. אם הקדמונים ידעו כיצד לבנות קמרונים ללא תסמוכת, סודם מת ונקבר עמם.

רצה הגורל ואחי הבכור עבד באותו הזמן כמנהל בסכר אסואן. הוא שמע על כישלוני, האזין באהדה ואז העיר שהנוביים מקרים את הבתים והמסגדים שלהם בקמרונות העומדים במהלך הבנייה ללא שימוש בתמיכה משום סוג שהוא. דבריו הסעירו אותי עד מאוד; אולי אחרי הכל הקדמונים לא לקחו את סודם לקבריהם, המעוטרים בקמרונות מנקרי עיניים. אולי התשובה לכל בעיותיי, הטכניקה שתאפשר לי סוף סוף להשתמש בלבני בוץ לכל חלקי הבית, ממתינה לי בנוביה.

נוביה – הישרדותה של טכניקת קמרונות עתיקה

בוקר אחד בפברואר 1941 ירדתי מהרכבת באסואן בחברת כמה סטודנטים ומורים מבית הספר לאמנויות יפות. הסטודנטים ערכו סיור לימודי באתרים ארכיאולוגיים, ואני קפצתי על ההזדמנות והצטרפתי אליהם כדי לראות את מה שיש לראות בנוביה.

הרושם הראשוני שלי היה חוסר הייחוד הגמור של האדריכלות של אסואן עצמה. עיירה פרובינציאלית קטנה, שנראתה כמו קהיר מרופטת שהושתלה בכפר; אותן חזיתות יומרניות, אותן חנויות צעקניות, אותו חיקוי מתנצל ועלוב  של מטרופולין. מפגע קטן ומדכא, שהרס את הנוף המרהיב והדרמטי של האשד השני של הנילוס. לאסואן לא היה דבר להציע לי; ודאי לא שום רמז לטכניקות ששמעתי עליהן ובאתי לחפשן. הייתי כה מאוכזב, שכמעט החלטתי להישאר במלון.

אבל חציתי בכל זאת את הנהר, כי אחי אמר לי שעליי לראות את הכפרים שבאזור, ולא את אסואן עצמה. כשנכנסתי לכפר הראשון, גַארבּ אסואן, ידעתי שמצאתי את מבוקשי.

כפר, סודן, לבנים

בית בכפר בסודן. תצלום: מאורו גמביני

בשבילי היה זה עולם חדש: כפר שלם של בתים מרווחים, נאים, נקיים והרמוניים, שכל אחד מהם יפה ממשנהו. לא היה דבר דומה לזה במצרים; כפר מאיזו ארץ חלומות, אולי מהרי ההוֹגאר החבויים בלב הסהרה העצומה – שהאדריכלות שלו השתמרה במשך מאות שנים בלי שהשפעות זרות יזהמו אותה; אפשר היה לחשוב שמקורה באטלנטיס עצמה. שום זכר לגיבוב האומלל של הכפר המצרי הטיפוסי, אלא בתים שכולם גבוהים, קלים, מקורים בקמרון לבנים נקי, כל אחד מהם מעוטר באופן ייחודי ומעודן סביב הדלת בקְלַאוּסְטְרָה (claustrawork)  – פיתוחים ועיטורים בבוץ.

הבנתי שאני מביט בשריד חי של האדריכלות המצרית המסורתית, בדרך בנייה שצמחה באופן טבעי בנוף והיא חלק ממנו ממש כמו עץ דקל הדום. זה היה כמו להציץ באדריכלות לפני הגירוש מגן העדן: לפני שהכסף, התעשייה, תאוות הבצע והשחצנות ניתקו את האדריכלות משורשיה האמיתיים בטבע.

אם אני הוקסמתי, הציירים שהתלוו אליי יצאו מגדרם מרוב התלהבות. הם התיישבו בכל פינה, פרשו קנבסים, העמידו כני ציור, תפסו לוחות צבעים ומכחולים וניגשו לעבודה. הם התרגשו, הכריזו, הצביעו; מבחינת האמן זו הייתה מתנה שלא תסולא בפז. אני, בינתיים, ניסיתי למצוא מישהו שיאמר לי היכן מתגוררים הבנאים שהקימו את הכפר הזה. בכך היה לי פחות מזל; נראה שכל הגברים עובדים בעיירות ומתגוררים הרחק מהמקום. מצאתי רק נשים וילדים, שהיו ביישנים מכדי לדבר. הילדות פשוט צחקקו והסתלקו בריצה, ולא הצלחתי להשיג שום מידע.

הגילויים האלה עוררו את תאבוני, אך בשום אופן לא השביעו אותו, וכשחזרתי לאסואן המשכתי לחפש בנאי המכיר את סוד בניית הקמרונות האלה. במלון הזדמן לי לשוחח עם המלצר על החיפוש שלי, והוא אמר לי שיש אכן בנאים המתגוררים באסואן, והוא יקשר אותי עם אחד מהם. נראה שלא הייתה דרישה רבה לבנאי מקצועי של בתים מלבני בוץ, שכן כל גבר בכפר, בלי קשר לעבודה הקבועה שלו, ידע איך לבנות לעצמו בית עם קמרון, ולכן הבנאים המעטים נשכרו על ידי תושבי עיירות פרובינציאליות כמו אסואן, שאיבדו את היכולת לבנות בשיטה המסורתית. היו מעט מאוד בנאים הבונים קמרונות כאלה, והמלצר אמר שיציג אותי בפני מועלם בוגדדי אחמד עלי, הזקן שבהם.

למחרת יצאה החבורה שלנו לראות את בית הקברות פאטימיד באסואן. זו קבוצה של מקדשים מורכבים מהמאה העשירית, עשויים לבני בוץ בלבד, שהקמרונות והכיפות שלהם בנויים בביטחון ובסגנון נהדרים.

ליד אסואן נמצא גם מנזר שמעון הקדוש, מבנה קופטי בן אותה תקופה. גם כאן נעשה שימוש בכיפות ובקמרונות מלבני בוץ, אבל הפעם האדריכלות משקפת את הפשטות והצניעות של האידיאל הנזירי ומגלה באופן זה את יכולתה ליישב את השאיפות הסותרות של הדת המוסלמית והנוצרית במידה שווה. בין השאר הבחנתי, במידה רבה של הפתעה ועניין, בגלריה הרחבה שמעל לרֶפֶקְטוֹריוּם, שכולה נתמכת במערכת מבריקה של קמרונות ראשיים ומשניים, שנועדו לייתר את השימוש בדִבֵּש (heavy filling) בין פני השטח המעוגלים של הקמרון לרצפה האופקית שמעליו. זו הייתה הוכחה שבניינים מלבני בוץ יכולים להתנשא לגובה שתי קומות ובכל זאת להיות חזקים דיים כדי לעמוד אלף שנה. קיבלתי עוד ועוד אישורים להשערתי שחומרי הבנייה ושיטות הבנייה המסורתיים של האיכר המצרי מתאימים בתכלית לשימושם של אדריכלים מודרניים, ושהפתרון לבעיית הדיור של מצרים טמון בהיסטוריה שלה.

מתוך "אדריכלות לעניים: ניסוי במצרים הכפרית", מאת חסן פתחי. מאנגלית: מיכל שליו. הספר ראה אור בהוצאת "אסיה".

תמונה ראשית: פירמידות ב-Meroe, סודן. תצלום: אריק הת'אוויי, unsplash.com

Photo by Erik Hathaway on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי חסן פתחי.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על הכפר, גן העדן האבוד

02
עומר

"החיות היחידות שראינו מקרוב היו הכבשים שנקנו לכבוד חג הקורבן ונלקחו לשחיטה רגע אחרי שהצלחנו להתיידד איתן, או עדרי העגלים הצעירים שהובלו ברחובות בדרכם לבית המטבחיים"

זכרונות מחליאים

03
אברום רותם

אפרופו שיטות בניה - פגשתי ביוון גוף שמעודד וחוקר בניה מאבנים, ללא טיט. מן הסתם גוף כזה פועל גם במקומות נוספים. בכל מקרה הבנייה בלי טיט בהרי יוון הצפונית - מרהיבה ומדהימה.