הלאה הסובלנות

סובלנות, ובוודאי סובלנות דתית היא עניין מורכב שיסודותיו בעייתיים מאוד. אולי הגיע הזמן לאמץ עיקרון אזרחי ואנושי של הדדיות?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

מטרתה של סובלנות דתית הייתה מאז תמיד, ממש כפי שהיא כיום, לשמר את כוחה וטוהרהּ של הדת השלטת במדינה. מרבית הדתות השליטות במרבית המדינות היום טוענות שהן סובלניות, אבל נראה שהן גם חשות מאוימות במיוחד. תנועות דתיות לאומניות בארצות הברית, אירופה, הודו, תורכיה וישראל, כולן רוצות לחזק את הקשר בין זהות המדינה ובין הדת השלטת. בכל אחת מהן, בחירות דמוקרטיות חיזקו את השפעת דת הרוב על אופייה של המדינה והאומה, והגדילו את כוחה של דת זו. ניתן לראות עליה בשוביניזם במעורבות של הקתוליות בפוליטיקה במזרח אירופה כיום, המסמנת את הליברלים והקומוניסטים (על פי רוב זהו שם קוד ל'יהודים') כאויבים. ניתן לראות דינמיקה דומה בחגיגות הנערכות בתורכיה לכבוד הכיבוש העותומני של קונסטנטינופול בשנת 1453. וניתן לראות זאת גם בעלייה המחודשת בכוחם של האוונגליסטים בארה"ב, כמגני "החירות הדתית", באמצעות קשריהם ועסקיהם והתנגדותם ל"שריעה" –  כפי שהם רואים אותה –  במרחב הציבורי.

אסלאם, חיל האוויר, ארה"ב

איש דת מוסלמי בחיל האוויר האמריקני: סרן שריור רחמן. תצלום: Lance Cheung

אף שהלאומנות הדתית צוברת כוח, הזכות להיכלל במה שמכונה "המערב" תלויה ברובה בנכונות להצהיר על סובלנות דתית

אף שהלאומנות הדתית צוברת כוח, הזכות להיכלל במה שמכונה "המערב" תלויה ברובה בנכונות להצהיר על סובלנות דתית. כשלאומנים דתיים טוענים כי אותה סובלנות מבוססת על הגנות חוקיות הקיימות לטובת מיעוטים דתיים במדינותיהם, הם אינם טועים. מבחינה היסטורית, סובלנות אכן שימשה לאנשים השונים זה מזה מהותית, מסגרת שבתוכה יכלו לחיות יחד בשלום. ובדיוק משום כך הגיע הזמן להיפטר אחת ולתמיד מן הסובלנות כדגם ליחסים ביו קבוצות.

לפקפוק בסובלנות ישנה היסטוריה ארוכה, המגיעה עד לסופר הגרמני יוהן וולפגנג פון גתה, שאמר "לגלות סובלנות זה מעליב". אחרי מלחמת העולם השנייה, דעה זו זכתה לביקורת מצד פילוסופים ומדעני המדינה כמו קרל פופר, הרברט מרקוזה ורבים אחרים, שהטילו על הסובלנות הליברלית אשמה בשל כניעתה הדוממת לעליית הפשיזם במחצית הראשונה של המאה העשרים. בעוד שפופר סבר כי חברה ליברלית דורשת דיכוי של השקפות שאינן סובלניות, למען הישרדותה, מרקוזה ראה בסובלנות הליברלית כלפי עוולות בעיה בפני עצמה.

בעקבות מרקוזה, בשנות השישים, השמאל החדש תהה האם רעיון הסובלנות –  בעיקר כלפי ביטוי חופשי ושונות פוליטית – משרת רק כמגן לממשלות, לתאגידים ולאליטה, הממשיכים להשליט מדיניות של דיכוי כלכלי וגזעי. בשנים האחרונות צמח ענף מחקר של יחסים בינלאומיים המדגיש את האופן שבו מדיניות החוץ שנוקטות ממשלות המערב מחלקת כעת את העולם בין סובלניים ומי שאינם סובלניים, ממש כפי שבעבר הפרידה בין המתורבתים (הלבנים) והברברים (כל היתר). למרות זאת, השאלה כיצד סובלנות –  ובעיקר סובלנות דתית –  יכולה לשמש כלי לשליטה, נשמעת לרבים לא סבירה ואפילו מעוותת. סובלנות נטועה עמוקות בקאנון של האידיאלים המודרניים המוכרים: כטוב מהותי, כמוסר אישי חיוני, כעמוד תווך של התרבות המערבית וכהוכחה לעליונותה.

רעיון הסובלנות חסר את יחסי הגומלין המחזקים את חילופי התרבות והרעיונות בין קבוצות בחברה

עם זאת, סובלנות, כרעיון וככלי מוסרי, מטשטשת את מערכת היחסים שבין יחידים וקבוצות גם על בסיס יומיומי וגם לאורך זמן. רעיון הסובלנות חסר את יחסי הגומלין המחזקים את חילופי התרבות והרעיונות בין קבוצות בחברה. קבוצות אינן פוגשות זו את זו בבידוד, הן מנהלות יחסי גומלין, לעתים בכוונה ולעתים במקרה. אם אכן קיימת חברה כלל עולמית, חלקיה הטובים אינם מגלמים היום סובלנות אלא הדדיות, יחסים חיוניים ודינמיים של חילופים דו כיווניים, שמתרחשים מדי יום בין יחידים וקבוצות בתוך החברה. כדי למחות את אי הסובלנות ואת הדעות הקדומות, לא די בכך שמורים, עיתונאים ופוליטיקאים יתחילו לדבר במונחים של הדדיות במקום של סובלנות. אבל מילים הן חשובות, והן מעצבות לא רק את מחשבותינו אלא גם את האופן שבו אנו חושבים. כשאנו מאדירים את הסובלנות, אנחנו מאדירים גם את השליטה. שימוש במונחים של הדדיות במקום במונחי סובלנות ישקף טוב יותר את החברות שחיות בשלום, וגם יכוונן את מחשבותיהם של אנשים אל היתרונות החברתיים של חילופי תרבות.

רעיון הסובלנות נולד בחלקו מתוך המסורת האוגוסטינית של ראשית הנצרות, שעסקה רבות בהגדרת גבולותיה של הקהילה הנוצרית. איך יכלו הנוצרים לחיות בשלום עם אנשים שהם מאמינים כי הם צלבו את האל שלהם? אוגוסטינוס הקדוש סבר כי יש להתיר לצולבים הללו, היהודים, לחיות בקרבם של הנוצרים ולהיות עדים לגורלם של מי שמסרבים לקבל את ישוע. היהודים יישארו מחוץ לקהילה הנוצרית –  ויגלו כלפיהם סובלנות, כשיירים מעבר קדם-נוצרי. אבל הסובלנות הנוצרית כלפי היהודים יצרה גם בעיה תיאולוגית: איך ליישב את ההבטחה האלוהית להעניש את היהודים, עם המציאות שבה היהודים פועלים בחופשיות, לעתים משגשגים ולעתים נמצאים בעמדת כוח (אפילו כלפי נוצרים).

הלעג לישו, מתיאס גרונוולד

"הלעג לישו" (1503), מתיאס גרונוולד, תצלום: The Yorck Project, ויקיפדיה

לדוגמא: במהלך התפשטותה של פולין בשלהי ימי הביניים ובראשית העת החדשה, הצורך במנהלים ומשכילים בעלי יכולת לניידות ועם ניסיון עסקי (ורצוי גם מעט מאוד תביעות פוליטיות) הוביל את האצולה הפולנית ואת הכתר להעניק בשמחה ליהודים תפקידים סוציו-אקונומיים חשובים. במאה ה-14 היו עיירות שהעניקו ליהודים הרשאות, שבהן נאמר במפורש כי הם חופשיים לנהל בעצמם את חיי הדת והקהילה שלהם לטובת שגשוגם של יהודים ונוצרים כאחד. אולם השגשוג הזה יצר גם תחרות בין סוחרים זעירים יהודים ונוצרים, שלהם, במאה ה-16, הכתר העניק בחלק מן העיירות את ה-Privilegium de non tolerandis Judaeis (הזכות שלא לגלות סובלנות כלפי היהודים). לובלין זכתה לאישור כזה בשנת 1535, אבל אז היהודים, שהקימו עיירה יהודית למרגלות חומותיה של הטירה (מבחוץ) קיבלו זכות דומה de non tolerandis Christianis בשנת 1569 . ההסדרים הללו הצליחו ליצור חברה יציבה שהיו בה תלות הדדית ויחסים הדדיים בין הקבוצות, אף שמטרת הסובלנות בעיני כל הצדדים נותרה בידוד מרבי ואולי התגוננות זה מפני זה.

סובלנות חוקית הייתה אולי הפתרון לאותן מלחמות אחים שארכו יותר ממאה שנה, אבל זמן רב אחרי הרפורמציות, אי סובלנות נתפשה עדיין כתכונה דתית מוערכת

אסלאם, בודהיזם, קונפוציוניזם, סיקיזם ותרבויות רבות אחרות שימרו לאורך ההיסטוריה מסורות של סובלנות דתית. מצד שני, הרפורמציות באירופה, הפיצו חוסר סובלנות. הרפורמציה הפכה את חיסול הכפירה לאות לאדיקות דתית. לפני הפשרות שאפשרו לנוצרים מזרמים שונים לחיות אלה עם אלה, אירופה סבלה ממלחמות דת אלימות שפרצו בעקבות הרפורמציות הפרוטסטנטיות והקתוליות ונמשכו יותר ממאה שנה (מאמצע המאה ה-16 ועד אמצע המאה ה-17). סובלנות חוקית הייתה אולי הפתרון לאותן מלחמות אחים שארכו יותר ממאה שנה, אבל זמן רב אחרי הרפורמציות, אי סובלנות נתפשה עדיין כתכונה דתית מוערכת. סירוב נוצרי לגלות סובלנות כלפי הסוטים משמעותית מהדוקטרינה האורתודוקסית –  או היהודים, או המוסלמים או "הכופרים", או "הפראים" שהאירופאים החלו לפגוש לראשונה בעידן התגליות שלהם – היה אות לקדושה וטוהרה, אות לרצונו של מנהיג להציב את ענייני הרוח מעל ענייני החולין. מושג מסוים של סובלנות, והצורך בחופש אמונה, במקומות שבהם הכוח הצבאי לא היה נתון בלעדית בידיה של קבוצה זו או אחרת, אכן צמח מתוך הרפורמציות ומלחמות הדת. אבל חלפו שנים רבות, ובהן עליות וירידות דרמטיות, עד שרעיון הסובלנות הפך לערך חיובי בעיני החברה האירופאית.

הטבלת פוקהונטס, קונגרס, ג'ון ג'י. צ'פמן

"הטבלת פוקהונטס" (1840), ג'ון ג'י. צ'פמן. הציור נמצא באולם העגול של הקפיטול בוושינגטון די.סי. תצלום: ויקיפדיה

בניגוד למיתולוגיה הלאומית האמריקנית, סובלנות לא הייתה מעלה ברורה שהובאה לאמריקה על ידי מי שבנו את עיר חלומותיהם על הגבעה: היא נכפתה על ידי הכובשים האירופאים, כדי לנהל טוב יותר את האימפריות שלהם שמעבר לים

בעיני הפילוסופים האנגלים הראשונים שעסקו במושג הסובלנות, כמו ג'ון לוק, סובלנות הייתה חיונית קודם כל כדי להגן על הנצרות ועל נשמות הנוצרים. לדברי לוק, "אני מעריך כי סובלנות היא המאפיין החשוב ביותר של הכנסייה [הדת] האמיתית". במאה ה-17 לכל המוקדם, רעיון הסובלנות החל להשתרש באירופה כעיקרון שזוהה עם ממשל טוב ויעיל, ורק אחרי עידן הנאורות באירופה במאה ה-17 וה-18, פילוסופים, תאולוגים, הוגים מתחום הממשל וכותבים החלו טוענים כי סובלנות כלפי השונה היא חיונית לתפקודה ושגשוגה של החברה. הרעיון כי לאזרח או לנתין יש "זכות לסובלנות" נפוץ באירופה רק בעקבות פרויקט "האנציקלופדיה הגדולה" (1751-72), שהיה ניסיון לארגן את הידע האנושי באופן שהעורך, דני דידרו האמין כי הוא "ישנה את צורת המחשבה הכללית". לא רק רפובליקנים, אלא גם חסידי האבסולוטיזם הנאור, כמו פרידריך הגדול מפרוסיה ויוזף השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, החלו דוגלים בסובלנות, שהוגדרה, כמובן, תמיד, על פי ראות עיניהם.

המעצמות האירופאיות –  ההולנדים ואחריהם הבריטים, ששאפו לשלום במושבותיהם –  הן שקבעו הגנה בחוק לחופש האמונה של היחיד, במושבות האמריקניות. בניגוד למיתולוגיה הלאומית האמריקנית, סובלנות לא הייתה מעלה ברורה שהובאה לאמריקה על ידי מי שבנו את עיר חלומותיהם על הגבעה: היא נכפתה על ידי הכובשים האירופאים, כדי לנהל טוב יותר את האימפריות שלהם שמעבר לים. אידיאל הסובלנות הדתית הוטמע עמוק יותר בקולוניות על ידי לונדונים שהיגרו אליהן כמו ויליאם פן ורוג'ר ויליאמס, אך הדבר נעשה תמיד כדי להגן על הנצרות מפני הפוליטיקה ולא להפך.

ארצות הברית, מראשיתה, סימנה קבוצות מסוימות כראויות לסובלנות ואחרות כלא ראויות לה. ניסיונותיה של המדינה לכבוש, לשלט ולנצר את הילידים, עד שחוקק חוק האזרחות האינדיאני בשנת 1924, מנעו מהם במקומות רבים אפילו סובלנות מינימלית –  את האפשרות הפשוטה לחיות, ובמקומות אחרים, הם לא קיבלו יותר מזה. האפריקנים הושמו בקבוצה אחרת לגמרי. העבדות אינה משקפת סובלנות או אי סובלנות, אלא אי-אנושיות. למרות זאת, הרעיון כי הממשל האמריקני בנוי על מגוון רעיונות –  דתיים ופוליטיים –  עורר מתחים בין המייסדים בראשית ימי הרפובליקה. הם עצמם התווכחו אילו עקרונות של הנאורות צריכים לעמוד בחזית הניסוי האידיאולוגי שלהם. על פי חזונם של תומאס ג'פרסון וג'יימס מדיסון  מדינה נאורה חייבת להתנגד ליצירתו של בסיס דתי שדעות מנוגדות תלויות בגישתו הסובלנית. תפישת הקהילה הפוליטית של ג'פרסון לא כללה נשים, אפריקנים או ילידים, אבל הוא הבחין בסכנה של ביסוס האזרחות על סובלנות של קבוצה דתית אחת כלפי השנייה.

מונטיצ'לו, סאלי המינגס, תומס ג'פרסון

מונטיצ'לו: האחוזה הפרטית של תומס ג'פרסון, שבה הוא הוליד ילדים עם סאלי המינגס, שפחתו השחורה, תוך שהוא מסתיר את יחסיו איתה. תצלום: ויקיפדיה

הנאורות, עלייתה של מדינת הלאום, שתי מלחמות עולם והתפרקות הקולוניאליזם האירופאי הפכו את הסובלנות ממושג חוקי שהסדיר את הפריווילגיות והמגבלות של מיעוטים דתיים, לאידיאל פילוסופי ומוסרי. עם קבלתו של חוק זכויות האדם הבינלאומי בעקבות מלחמת העולם השנייה, מדינות פסקו מניסוח כתבי הגנה על מיעוטים כפקודות של סובלנות או כהבטחה של זכויות המיעוט. במקום זאת, הם יצרו הגנה חוקית על חופש הדיבור והאמונה וחוקים נגד אפליה. רבות מן הפשרות המוקדמות של ראשית הסובלנות המודרנית מתקיימות עדיין במדינות שבהם יש עדיין דתות מדינה, מיעוטים דתיים מוכרים והכפפה לדת (בעיקר של חוקים בתחום המשפחה). אבל כפי שהפילוסופית הפוליטית וונדי בראון ציינה ב-Regulating Aversion (משנת 2008) היחס לסובלנות השתנה מאוד. סובלנות נידונה כיום כשאלה מוסרית ולא חוקית, וכעניין הקשור לחיים אזרחיים ותרבותיים ולא כתשובה מעשית לבעיות תאולוגיות.

סובלנות נותרת מערכת יחסים חד כיוונית בין מי שמגלים סובלנות לאלה שכלפיהם היא מופנית

למעשה, סובלנות מעולם לא הצליחה לחמוק מתפקידה המקורי ככלי שבאמצעותו הרוב שולט במיעוט. זהו מצב הדברים גם כיום: מערכת השלטון המדינית כמעט תמיד מזהה את המדינה עם דת הרוב. זה נכון אפילו במדינות שבהן ישנה הפרדה בין דת ומדינה, כמו ארה"ב וצרפת. משום כך, סובלנות נותרת מערכת יחסים חד כיוונית בין מי שמגלים סובלנות לאלה שכלפיהם היא מופנית. מערכת יחסים שאינה מאפשרת –  בכוונה או שלא בכוונה –  לאחרונים להיות חברים מלאים בקבוצה השלטת. לעומת זאת, יחסי גומלין מכירים בכך שחברות חזקות ודינמיות מבוססות על חילופין חברתיים ותרבותיים.

חוקי ג'ים קרואו, צפון קרוליינה, הפרדה גזעית, דרהם

חדר המתנה לשחורה, דרהם, צפון קרוליינה, 1940. תצלום: ג'ק דלאנו, ספריית הקונגרס, ויקיפדיה

ראשית הדגש על חילופים הדדיים מופיע בפילוסופיה החברתית של הפלורליסטים הראשונים במסורת האמריקנית לפני כמאה שנה. הם נלחמו בנייטיביזם ובהתנגדות להגירה. למשל, בשנת 1915, הפילוסוף הוראס קאלן (Kallen) תקף את הסוציולוג ומי שהאמין באאוגניקה אדווארד אלסוורת' רוס (Ross), שטען כי במאה העשרים, מהגרים לארה"ב הם בעלי נאמנות כפולה, שאינה מאפשרת להם להיטמע בחברה האמריקנית. קאלן טען במאמרו ב-Nation כי "המעמדות השליטים באמריקה" פוחדים בדיוק מכך שבתהליך ההפיכה לאמריקנים, קבוצות דתיות ולאומיות יוצרות משהו חדש ושונה, שבתורו משפיע על התרבות האמריקנית. קאלן, שטבע את המונח "פלורליזם תרבותי" בשנת 1925, ואחרים מקרב התיאורטיקנים הראשונים של המדינה הפלורליסטית, טענו נגד סוג של סובלנות המחייב קבוצות להתכחש למוצאן. לעומת זאת, הפלורליזם שנפוץ במספר אוניברסיטאות ובמרחבים עירוניים –  ובוודאי לא ללא התנגדות –  הניח כי ארה"ב ומהגריה, מרוויחים הדדית מן ההגירה.

הפלורליסטים הראשונים אהבו לדמות את התרבות האמריקנית לסימפוניה. במטפורה הזו, כל קבוצה תורמת צליל ייחודי לעיבוד המוזיקלי ההולך ומתפתח. אבל העובדה שכל קבוצה מנגנת בכלי משלה, ואת המוזיקה שלה, הפכה לבעיה בעיני מבקרים מאוחרים יותר של הפלורליזם ושל הרב תרבותיות. הסימפוניה טובה ויפה, כך הם טענו, אלא אם כל אחד מתרכז מדי בקטע שהוא מבצע. בעיני מי שמפקפקים בליברליות, הדגש שפלורליסטים שמים על זהויות אתניות ודתיות רק מעצים את הגבולות המדגישים את ההבדלים. בעיני מבקרים שמרנים, רב תרבותיות אינה קוהרנטית, בהשוואה לנאמנות למדינה, שהיא הזהות החשובה היחידה. מבלי שהקבוצות כולן יאמצו זהות אזרחית משותפת, האידיאלים של הפלורליזם והרב תרבותיות הם רק גרסה של רעיון הסובלנות הנושן, גם אם דבקה בו הערכה רבה יותר ליתרונות השונות בחברה.

אין בהיסטוריה דוגמאות לתרבויות ששגשגו ללא חילופי תרבות, רעיונות ואנשים

עם זאת, השימוש ביחסי הגומלין כעדשה שדרכה מביטים בחברה, גורם לכך שהכלים עצמם משתנים ומתחלפים, ביחד עם המוזיקה. כמו פלורליזם ורב תרבותיות, הדדיות משבחת את המעגל הווירטואוזי באמצעותו תרבויות של קבוצות רבות מעצבות את תרבות המדינה ולהפך. עם זאת, להבדיל מפלורליזם ומרב תרבויות, יחסי גומלין, כמושג, מעורר אינטראקציות הדדיות והשפעה פעילה. וכפילוסופיה, הדדיות מכירה באחריות המשותפת ההדדית, ואפילו בקורבנות החיוניים לקיומה של סימביוזה כזו. כל היחידים, בבחירות היומיומיות שלנו ובהתנהגותנו, מוותרים על מרכיב כלשהו של זהותם כדי להשתייך לחברה הרחבה יותר. בספרו המשובח של אמיל דורקהיים "הצורות הבסיסיות של חיי הדת" (משנת 1912), הוא טען כי כל יחיד חייב להתעלות מעל צרכיו כדי לקחת חלק בחברה. הריגוש הקולקטיבי שהיחיד מרגיש בהיותו חבר בקהילה ומשתתף בטקסיה, אינו רק אמיתי מאוד אלא שהוא המהות של כל דת וחברה. בו זמנית, חברות ומדינות –  אימפריות אזרחיות או פדרציות, מדינות לאום או מדינות אתנו-דתיות או כל דבר אחר –  זקוקות להדדיות כדי לשגשג. אין בהיסטוריה דוגמאות לתרבויות ששגשגו ללא חילופי תרבות, רעיונות ואנשים.

ג'ון פ. קנדי, קתולי, נשיא

הקתולי היחיד אי-פעם שנבחר לנשיאות ארה"ב: ג'ון פ. קנדי. תצלום: הבית הלבן, ויקיפדיה

אם קבוצה מצהירה שהיא אינה מעוניינת לנהל יחסי גומלין עם המדינה, כלפי קבוצות אחרות או כלפי החברה, התשובה חייבת להיות –  מרצונכם או שלא מרצונכם –  אתם כבר נוהגים כך

מה עם מי שמסרבים להכיר בכך שיחסי גומלין הם השורש לכל חברה בריאה? שאלת מגבלות הסובלנות סיפקה חומר לתיאוריות פוליטיות רבות. האם ניתן לבקר את ההדדיות באותו אופן? אם המושג הנגדי לה הוא בידוד מוחלט, אז התשובה היא לא. יתכן שאחד היתרונות של ההדדיות כפילוסופיה או כמוסר אישי או קבוצתי, הוא שאין קבוצה המסוגלת לחיות בחברה, או לפחות בחברה ליברלית דמוקרטית, באופן שאינו כרוך ביחסי גומלין. ישנם תמיד יחידים שאינם תורמים לכך, אבל אין קבוצה שיכולה להתקיים בחברה ללא חילופים הדדיים. יחידים או קבוצות אמנם עשויים לראות את עצמם כחיים בבידוד סובלני, אבל לא סביר להניח שאין באותה חברה חילופים הדדיים. אם קבוצה מצהירה שהיא אינה מעוניינת לנהל יחסי גומלין עם המדינה, כלפי קבוצות אחרות או כלפי החברה, התשובה חייבת להיות –  מרצונכם או שלא מרצונכם –  אתם כבר נוהגים כך. ההדדיות האמריקנית עיצבה קבוצות דתיות המשבחות בידוד –  כמו האמיש בפנסילבניה או החסידים בניו יורק –  לא פחות מאשר את כל השאר. ובאשר למי שטוענים שהם (כלומר קבוצה אחרת) אינם מתנהגים בהדדיות, התשובה חייבת להיות שהדדיות אינה מאפשרת קיום כזה.

אחד התלמידים שלי ציין ברוב פיקחותו כי הבעיה עם יחסי גומלין היא שההדדיות שהם מעוררים אינה לוקחת בחשבון את ההיררכיות הקיימות בכל החברות. איך, למשל, קבוצה מוחלשת ומקופחת אמורה לתפוש הדדיות? קבוצה כזו בוודאי לא תראה את יחסיה עם החברה השלטת מבעד לעדשת יחסי הגומלין. עם זאת, יחסי גומלין הם עדיין אידיאל יעיל שדרכו ניתן להתמודד עם אי שוויון מבני כזה. קיפוח חברתי, למשל של אמריקנים ממוצא אפריקני בארה"ב, או של מוסלמים באירופה, משקף משבר ביחסי הגומלין שניתן לשפרו רק באמצעות הכרה רבה יותר בתרומות של כל הקבוצות לרווחת כולנו. ההיגיון והפסיכולוגיה של יחסי הגומלין מציעים כי בני אדם מרגישים מחויבות להתנהג באורח הדדי זה כלפי זה, וכי יחסי גומלין הם מקור לפעילויות אנושיות בסיסיות כמו טקסים של הענקת מתנות. בדומה לכך, יחסי גומלין אזרחיים תמיד מסדירים את היחסים בין המדינה והקבוצות: היחס לקבוצות מצד המדינה או החברה נוטה לקבוע את מידת המחויבות כלפי המדינה או החברה בקרב יחידים באותן קבוצות.

אמיש, פנסילבניה

כרכרה של בני אמיש נוסעת בכביש בפנסילבניה. הדדיות בקהילה, יחסים מורכבים עם המדינה והחברה. תצלום: דאג קלי

חובת ההדדיות קושרת את כל האזרחים לרפובליקה ואת הרפובליקה לאזרחים

הדדיות היא פילוסופיה, מוסר חברתי, השקפת עולם ופסיכולוגיה. בצורתה המזוקקת ביותר, היא יכלה לשמש תיאור של מה שקושר יחידים וקבוצות אל החברה ובתוכה, וגם את החילופים ההדדיים של תרבות שהם לב לבן של חברות משגשגות. חשוב למצוא מסגרת חדשה לבחינתה של בעיה חברתית בזמנים שבהם נדמה כי הבדלים אידיאולוגיים הנובעים מתפישות עולם כלכליות מתפוגגים. בזכות העובדה שמערכת עקרונות אחת (בעד שונות, פלורליזם ויחסי גומלין) מאותגרת על ידי אחרת (התומכת בחוסר סובלנות, או במקרה הטוב, חזרה לסובלנות השנויה מאוד במחלוקת), נפתח מקום לפילוסופיה אזרחית חדשה.

כדי לפתח את מושג יחסי הגומלין כמוסר המדיני של היחיד או הקבוצה, אנחנו יכולים ללמד, לחקור או לכתוב על כך. יותר מכל, אנחנו יכולים לדבר על זה, תוך התרחקות מאוצר המילים הבינארי שמתנגד לחוסר סובלנות באמצעות קריאה לסובלנות, ובאמצעות התקדמות לעבר דיון על עבר משותף ומחויבויות הדדיות. אנחנו גם חייבים, כיחידים או כקבוצות, להכיר באחריות האזרחית שלנו, לחברה שלנו וזה לזה, תוך שאנו מכבדים את תרומתם של אחרים. באמצעות הנציגים שאנחנו בוחרים, התמיכה או ההתנגדות שלנו למדיניות והמטרות שאנו נרתמים להגשמתן, אנחנו יכולים לקדם את יחסי הגומלין כערך חיובי, ולמדוד את עצמנו ואת מידת ההתקדמות של החברה שלנו, ביחס לערך זה.

החוקה של הרפובליקה הצרפתית השנייה, שקיבלה תוקף במהלך גל המהפכות הדמוקרטיות הידוע בשם "אביב העמים" ואשר סחף את אירופה בשנת 1848, כוללת סעיף אחד פשוט שאינו מעניק כל זכות או כוח למדינה או לעם. סעיף 6 קובע רק כי: "חובת ההדדיות קושרת את כל האזרחים לרפובליקה ואת הרפובליקה לאזרחים". ההדדיות טוענת כך ועוד: ככל שנכיר בכך שיחסי גומלין קושרים כל קבוצה אל החברה, ואת החברה לכל קבוצה, כך ייטב לכולנו.

 

סיימון רבינוביץ' (Rabinovitch) מלמד היסטוריה באוניברסטית בוסטון. ספרו Jewish Rites, National Rites: Nationalism and Autonomy in Late Imperial and Revolutionary Russia ראה אור ב-2014. בקרוב יראה אור ספרו החדש: Jewish Collective Rights: Religious Liberty and Modern States.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: דומה אבל שונה: הקפה שלי הוא לא הקפה שלך. תצלום: נייתן דומלאו, unsplash.com

Photo by Nathan Dumlao on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי סיימון רבינוביץ', AEON.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

8 תגובות על הלאה הסובלנות

01
אריאל

לדעתי הנקודה המרכזית בדיון היא ביחס של חברה סובלנית לתת חברה חסרת סובלנות שמטיפה לשינוי רדיקלי של החברה.

אבל הערה אחת: אסלאם שימר סובלנות? נראה לי שאולי כדאי לרענן מעט את הידע בתחום זה.

03
דן פלד

סך הכל המאמר עוסק בסוגיה חשובה ומתוך גישה נכונה. מה שחסר לי מאוד בתוך המאמר הוא מה קורה במקרים שבהם הערכים של קבוצות שונות מתנגשים ברמה שלא מאפשרת הדדיות? הסובלנות שבמאמר מספקת תשובה לנקודה הזאת. אפשר להיות סובלני לקבוצה שבה נרצחות נשים על רקע כבוד המשפחה מכיוון שמראש חברה כזו נתפסת כנחותה על ידיה חברה הכביכול סובלנית. זו תשובה איומה ונוראה, אך בכל זאת זוהי תשובה פרקטית
אבל איך אפשר לנהל יחסי הדדיות עם קבוצות שכאלה? אני דווקא כן מאמין שהדדיות שמוצעת במאמר מספקת תשובות הרבה יותר הגיוניות ונכונות לטווח ארוך מאשר הסבלנות שנידונה בהרחבה. רק חבל לי שהמאמר לא נגע בכלל בסוגייה הזו.

04
אברהם צ

לא ברור לי מה החידוש של ההדדיות על גבי הסובלנות. איזה בעיות הוא פותר? מה בשינוי המושג יתרום לכניסתן של קבוצות רדיקליות יותר תחת כנפי החברה?

    05
    ציונה

    הדדיות,ְלהבדיל מסובלנות, היא מצב שבו גם קבוצת הרוב סופגת ערכים ומיתוסים ותרבות מן המיעוטים. יש זרימה דו כיוונית שמעשירה גם את הרוב, ולא רק מגינה על המיעוט מרמיסה.

    06
    דן פלד

    אני חושב שהרעיון הוא לא בקבלת קבוצות רדיקאליות אלא בתגובה הולמת מולן ובהיווצרות של חברה יציבה ושוויונית שתהיה חזקה מספיק כדי לא לאפשר לקבוצות כאלה לגדול ולהתחזק.
    לדוגמה, אם מראש היו קיימים יחסי גומלין שיוויוניים בין מוסלמים לבין נוצרים באירופה, אז האיסלם הקיצוני היה מוקע על ידי המוסלמים עצמם כגורם שמאיים על היציבות ועל החוסן הכלכלי והחברתי שלהם. מה גם שמראש היה פחות קל לפתות צעירים מוסלמים לקיצוניות כי הם היו חשים עצמם שווי ערך בחברה. אותו דבר אני יכול להגיד גם על ישיבות קיצוניות של מתנחלים או על נוצרים אוונגליסטים שמצביעים לטראמפ. זו פחות שאלה של כוח ויותר שאלה של דימוי עצמי וחברתי

07
איש חופשי

מאמר מסוכן ביותר.
מנסה להעלים ערכי מוסר לטובת איזה מושג חסר משמעות הנקרא בפי המחבר "הדדיות".
אם נבחן לעומק את המשמעות שהמחבר נותן לו נגלה שמאחורי המושג אין כל הדדיות. יתרה מכך הוא טוען כי עלינו להכיר "בקורבנות החיוניים לקיומה של סימביוזה כזו". כלומר בשם המושג "הדדיות" עלינו להכיר בנשים הנרצחות והמעונות ע"י בעליהם ומשפחותיהן כקורבנות חיוניים לקיום ה"הדדיות".
ואני טוען כי עלינו לשמור על המוסר, להבחין בין טוב ורע, להוקיע את הרע ולהלחם בו. עלינו, כחברה, להביע עמדה מוסרית ועמדה חוקית הנגזרת ממנה ולהגן על הנשים מפני הפוגעים והמתעללים.

08
שנהב

רעיון ההדדיות הוא נהדר למדינות המעוניינות להתפתח ולקדם איכות חיים והוא צריך להופיע כחוק רשמי ולא כשאיפה או רעיון מוסרי וזאת מכיוון שיש קהילות שבכלל לא מעוניינות להיטמע בחברה כי ככה הן שומרות על הכח שלהן ועל השליטה בתודעה של חברי הקהילה ולכן עיקרון ההדדיות נוגד את השקפת עולמם והאינטרסים שלהם ולכן לא ישתפו איתה פעולה מרצונם.