הלידה שלי, הלידה של מי

התרגשות, פחד, דעות קדומות, רצונות מנוגדים ומאבקי כוח מאפיינים את המתרחש בחדר הלידה. כיצד אפשר לחולל שינוי בהליך כה רגיש, בסיסי וחשוב?
X זמן קריאה משוער: 17 דקות

קימברלי טרבין (Turbin) לא חשבה שהלידה תהיה חוויה נעימה במיוחד, אבל היא גם לא ציפתה לסיוט.

ב-4 במאי 2013, היא ישבה על הספה בביתה של חברה. הן תכננו לצאת לאכול פירות ים בסן פדרו, ליד נמל לוס אנג'לס, וטרבין בת ה-27 נחה בסלון, בזמן שהחברה שלה התקלחה. ואז היא הרגישה שמשהו "פקע" – הייתה לה ירידת מים. טרבין מיהרה הביתה כדי להתקלח בעצמה ולקחת את החפצים שלה ואז נסעה לבית החולים. היא הגיעה למרכז הרפואי פרובידנס טרצנה בעמק סן פרננדו, בערך בחמש אחר הצהריים.

פחדתי מכל דבר ומכל אחד ואמרתי להם, 'אתם חייבים לומר לי מה אתם עושים אחרת אני אבהל נורא'לטרבין היה ביטוח רפואי של מדי-קל, תוכנית ממשלתית שמספקת ביטוח בריאות לאנשים עם הכנסה מוגבלת. בזמן ההיריון היא טופלה במרכז קהילתי רפואי שלא למטרות רווח בשם El Proyecto del Barrio, שם האחיות טיפלו במרבית הבדיקות שלה. יום לפני שהיא החלה ללדת, שבועיים לפני מועד הלידה המשוער שלה, היא פגשה לראשונה את אלכס אבאסי, רופא מילד שעובד עם המרכז הרפואי פרובידנס טרצנה.

טרבין שרדה בחייה שני מקרי אונס, וכשהגיעה לבית החולים, היא ביקשה מהצוות להתייחס אליה בעדינות ולבקש רשות לפני שייגעו בה. "פחדתי מכל דבר ומכל אחד ואמרתי להם, 'אתם חייבים לומר לי מה אתם עושים אחרת אני אבהל נורא'", היא מספרת.

לידה, גרפיטי, רחם, היריון

"לידה", אמנות קיר בסן פרנסיסקו, קליפורניה. תצלום: תומס הוק

במהלך הערב, אבאסי עקב אחרי מצבה של טרבין, וזמן קצר אחר חצות נדמה היה שהיא מוכנה ללדת. היא שכבה על גבה במיטת בית החולים, לא יכלה לזוז בגלל המחט האפידורלית, והתאמצה לדחוף, בזמן שאבאסי אמר, "אני עומד לעשות עכשיו חתך חיץ".

טרבין התנגדה. "מה? למה? אפילו לא ניסינו!" היא חזרה ואמרה: "לא, אל תחתוך אותי". אבאסי נטל מספריים כירורגיות והסביר לה שראש התינוק גדול מדי ו'חור התחת' שלה עלול 'להיקרע' אם הוא לא יבצע את החתך. טרבין התחננה בפניו שוב שלא יחתוך אותה. הוא אמר: "אני המומחה כאן... למה אני לא יכול לעשות את זה? את יכולה ללכת הביתה, לעשות את זה שם. לכי לקנטקי". לאחר מכן, למרות שחזרה וסירבה, הוא חתך את הפרינאום, חיץ הנקבים שלה, 12 פעמים.

אמהּ של טרבין, שעמדה מן הצד בחדר הלידה, צילמה את האירוע כולו בווידיאו.

"לא ידעתי שהוא עשה את זה, עד שראיתי את הווידיאו", אומרת טרבין. "איש לא יכול לומר לי למה וזה מה שמטריד אותי. אני כל כך כועסת על כך שהוא הכריח אותי לעשות משהו שלא רציתי".

אחרי שנתיים שבהן היא חיפשה עורך דין שיהיה מוכן לטפל במקרה שלה, טרבין הגישה נגד אבאסי תלונה על תקיפה וגרימת נזק. התומכים שלה מתארים את התלונה ככזו שעשויה לחולל מהפך בכל הקשור לזכויות נשים בזמן הלידה.

אפיסיוטומיה היא חיתוך כירורגי של חיץ הנקבים – האזור שבין פי הטבעת לפות. במהלך המאות ה-18 וה-19, רופאים השתמשו בטכניקה הזו כדי להאיץ את הלידה, אבל רק במקרי חירום. אבל בכנס של אגודת הגינקולוגים האמריקנית בשנת 1920, הרופא המיילד הבכיר ג'וזף דה-לי (DeLee) המליץ שהרופאים ישתמשו בהליך הזה באורח שיגרתי, כדי למנוע קרעים העלולים להיגרם באופן טבעי במהלך הלידה. ההסבר ההגיוני לכך היה, שחתך כירורגי ניתן לבצע בשליטה והוא מחלים בקלות רבה יותר מקרע טבעי. בשנת 1979, 62.5 אחוזים מכלל הלידות, ו-80 אחוז מהלידות הנרתיקיות הראשונות [להבדיל מלידות בניתוח קיסרי] בארצות הברית כללו חיתוך של חיץ הנקבים.

אולם משנות השמונים, מחקרים קליניים החלו להצביע על כך שאין לראות באפיסיוטומיה הליך רפואי שיגרתי. היא יכולה להיות התערבות מצילת-חיים במקרים מסוימים, אבל במרבית הלידות, חיתוך במספריים מזיק יותר משהו מועיל. ההליך מקושר לעוצמות גבוהות יותר של כאב, בצקת, דימום ואי שליטה על הסוגרים – ולמעשה מגביר את הסיכון לקרעים חמורים.

אף כי חולים חותמים על מסמכי הסכמה כשהם מתאשפזים, אין פירושו שהרופאים יכולים לבצע ניתוחים כנגד רצונם המפורש

כיום, בית הספר האמריקני למיילדוּת וגניקולוגיה והמוסד הלאומי הבריטי למצוינות בבריאות ובטיפול (NICE) ממליצים שלא להשתמש באפיסיוטומיה כהליך שיגרתי. על פי ההנחיות בבריטניה לטיפול במהלך הלידה יש לבצע הליך כזה רק אם ישנו "צורך רפואי", כמו הצורך להקל על מצוקה של העובר או של האם.

חיתוך חיץ הנקבים נעשה בצורה שונה מאוד במדינות שונות. בשנת 2010, בוצע חיתוך כזה בכ-19 אחוזים מהלידות הנרתיקיות באנגליה. בצרפת ובגרמניה הנתונים עמדו על 27-28 אחוזים, בספרד 43 אחוזים, בפורטוגל 73 אחוזים אבל רק 5-7 אחוזים בשוודיה ובדנמרק. בערך באותה תקופה, השיעור בארה"ב עמד של 14 אחוזים, אבל נטה לרדת. אין הסכמה בדבר השיעור הראוי.

"יש מקרים שבהם החיתוך הוא הדבר הנכון שיש לעשות, אבל כשתהליך הלידה מתקדם בצורה תקינה, אין כל סיבה לבצע חיתוך", אומרת פרופסור דנה גוסט (Gossett) המלמדת מילדוּת ורפואת נשים באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס. "השימוש באפיסיוטומיה ירד במהלך שלושת העשורים האחרונים, כי הרופאים מבינים שההליך עלול להזיק ושאיננו צריכים להתערב כך באורח שיגרתי, אלא אם ישנו צורך ברור בהתערבות כזו".

במקרה של טרבין, הלידה התקדמה ללא בעיות. היא הייתה צעירה ובריאה, ולא היו נסיבות שהצביעו על כך שהחיתוך נחוץ. אפילו אם הייתה סיבה רפואית ראויה, הרופא עדיין צריך היה לקבל את הסכמתה. כמו מרבית המטופלים, טרבין חתמה על טפסי הסכמה כשנכנסה לבית החולים. בטפסים האלה נאמר שהיא מסכימה ל"טיפולי חירום, ובכלל זה גם הליכים כירורגיים או כל טיפול בבית החולים שיינתן לחולה תחת ההנחיות הכלליות והמיוחדות של רופא מוסמך", אבל נאמר שם גם כי שמורה לה "הזכות להסכים או לסרב לכל ניתוח או הליך מוצעים, בכל עת לפני ביצועם".

נדיה סביצקי (Sawicki) מרצה למשפטים באוניברסיטה לוֹיוֹלָה בשיקגו, חוקרת את האתיקה של יחסי רופא-חולה וההסכמה המיודעת. היא אומרת שאף כי חולים חותמים על מסמכי הסכמה כשהם מתאשפזים, אין פירושו שהרופאים יכולים לבצע ניתוחים כנגד רצונם המפורש. אם זה היה המצב, כל מי שהיה מתאשפז היה מוותר לחלוטין על זכותו לקבל החלטות בעצמו.

"בכל פעם שאתם מגיעים לבית חולים, אתם חותמים על טפסי הסכמה – מדובר בניירת", מסבירה סביצקי. "אבל העיקרון החוקי המובן לכולם קובע שיש לקבל הסכמה לפני סוג כזה של אינטראקציה עם החולה. אפשר לקבל מהחולה מסמך שמצהיר על 'הסכמה לכל טיפול', אבל אם הרופא לא שוחח עם החולה, מסמך ההסכמה לא יגן על בית החולים".

**

תינוק, לידה

תינוק מיד לאחר הלידה. תצלום: אלכס הוקט, unsplash.com

קימברלי טרבין היא אישה בגובה 1.52 מטר, עם שיער כהה ועיניים כהות, משקפיים וחיוך חמים. הזרוע הימנית שלה מכוסה בשרוול של קעקועי פרחים ופרחים נוספים מקועקעים לה על החזה ועל הרגל. היא במקור מאזור לוס אנג'לס, והיא עברה לשיקגו בשנת 2009 כדי ללמוד בקולג'. היא עבדה כפקידת קבלה במרפאת שיניים, כשהתברר לה שהיא בהיריון.

"ידעתי מיד שמשהו שונה", היא אומרת. "זה היה ההיריון הראשון שלי, אבל מיד ידעתי שזה בן. כל כך שמחתי".

טרבין החליטה לחזור לגור בלוס אנג'לס, כדי להיות קרובה למשפחתה במהלך ההיריון. זה היה היריון קל – אפילו לא היו לה בחילות בוקר – והיא קיוותה שהלידה עצמה תעבור גם היא ללא תקלות. מה שהיא קיבלה היה חיתוך חיץ נקבים בניגוד לרצונה.

החוויה הותירה אותה בטראומה, בתחושה קשה שנעשה בה מעשה בכפייה, אבל צוות בית החולים אמר לה שאין מה לעשות. נציגה של בית החולים באה לחדרה למחרת כדי לשאול אם הכול בסדר, וטרבין אמרה שלא. לדברי טרבין, האישה הגישה לה עלון על דיכאון לאחר לידה... וזה הכול.

כשטרבין חזרה הביתה, היא סיפרה לבני משפחתה ולחבריה לעבודה את מה שקרה לה. רבים הגיבו ואמרו שחיתוך כזה הוא חלק רגיל מהלידה, ושהיא אינה צריכה להתלונן, כי התינוק בריא. אבל טרבין חשבה שזה לא נכון ושלא יכול להיות שמה שקרה לה הוא תקין. היא החליטה להעלות את סרטון הלידה של ליוטיוב, ולבדוק אם יגיעו תגובות. בתוך יום, הסרטון זכה ל-13 אלף צפיות, ובתוך שבועות ספורים, הוא הגיע למאה אלף צפיות. עד היום צפו בו יותר מחצי מיליון איש.

"הופתעתי מאוד כשהגענו ל-13 אלף צפיות", אומרת טרבין. "היו תגובות רבות בנוסח 'הו, אלוהים, זה נורא', כאילו שהם יודעים שמשהו לא בסדר במצב הזה. הרגשתי שסוף סוף קיבלתי אישור. קודם, אנשים גרמו לי להרגיש שאני עושה עניין גדול משום דבר, אבל ידעתי שאני לא משוגעת ולא מיבבת לי סתם".

התעלמות מהסכמה במהלך הלידה והשימוש בהתערבויות שאינן נדרשות נפוצים יותר מכפי שמקובל לשער

טרבין שלחה את הסרטון לקבוצה בשם Birth Without Fear (לידה ללא פחד), שבה היא נתקלה כשחיפשה פורומים ברשת בנושא הנקה. הם הסבו את תשומת לבה של דון תומפסון (Thompson), המייסדת והנשיאה של קבוצת האינטרס Improving Birth (שיפור לידה). במובנים רבים, זה היה המקרה שתומפסון חיכתה לו. היא ניסתה במשך שנים להעלות את המודעות ל"אלימות מצד מיילדים", אבל אחד המכשולים העיקריים היה אי האמון בכך שהתופעה קיימת בכלל. הסרטון אִפשר להוכיח את סיפורה של טרבין. לא היה ספק שהיא אמרה לא, ושהרופא המשיך למרות זאת.

"ישנם אלפי סיפורים כמו זה של קים, אבל שלה צולם בווידיאו", אומרת תומפסון. "ממש לפני שהיא פנתה אלינו. אמרתי שאנחנו צריכים למצוא תיעוד, וידיאו שבו נראה רופא אלים, כדי לבסס את הטענות שלנו, כדי שאנשים יוכלו לדעת שזה לא חריג. הסיפור של קים הוא מוקצן, אבל זה קורה בכל מקום".

הריון, בטן הריונית

"בהריון", תצלום: ארטה אקראפי

התעלמות מהסכמה במהלך הלידה והשימוש בהתערבויות שאינן נדרשות נפוצים יותר מכפי שמקובל לשער. בסקר Listening to Mothers III, מחקר שנערך בשנת 2013 בנוגע לטיפול ביולדות בארה"ב, 59 אחוזים מהמשתתפות שחוו חיתוך חיץ הנקבים אמרו שלא ניתנה להן בחירה אם לעבור את ההליך. בין 8 ל-23 אחוזים מהאימהות דיווחו גם על לחץ לעבור התערבויות נוספות שונות ובהן זירוז לידה, אפידורל וניתוח קיסרי. אותו דפוס קיים גם בבריטניה. בסקר שנערך בשנת 2013 על ידי Brithrights, יותר מ-12 אחוזים מהנשים אמרו שהן לא הסכימו לבדיקות או הליכים רפואיים.

במחקר שנעשה על ידי בית הספר לבריאות הציבור של אוניברסיטת הארוורד התברר כי דעות קדומות וסטריאוטיפים שבהם מחזיקים מטפלים בתחום הרפואה עלולים לתרום לירידה בהשתתפות הפעילה של היולדות בתהליך קבלת ההחלטות ולירידה באיכות הטיפול שהן מקבלות. בסקר של Listening to Mothers, כחמישית מן הנשים השחורות או ההיספניות דיווחו על טיפול גרוע מצד צוות בית החולים בגלל גזען, מוצאן האתני, הרקע התרבותי או השפה, בהשוואה לאישה אחת בלבד מכל שתים עשרה בקרב נשים לבנות.

עדיין נפוצה התפישה שלפיה, משום מה, בגלל שאישה היא הרה, יש לה פחות סמכות מאשר לאנשים אחרים בכל הנוגע לגופה

"נשים חוות הרבה מאוד פגיעות במהלך הטיפול בהן כיולדות, כאילו שזכויות האדם שלהן – הכבוד, השלמות הגופנית והנפשית, הפרטיות והשוויון – אינן קיימות", אומרת קמילה פיקלס (Pickles) מאוניברסיטת אוקספורד, החוקרת את הפן החוקי של אלימות מיילדים. "העובדה שהן נאלצות לעבור שפע של התערבויות רפואיות שאינן נחוצות וללא הסכמה מיודעת, אינה ראויה ומזיקה למצבן הכולל, והיא עלולה להיות מסוכנת".

בעולם אידיאלי, רופאים יוכלו רק להמליץ על ביצוע התערבות כלשהי כשזו נחוצה מבחינה רפואית וכשברור לגמרי שהיא חיונית. אלא שאנחנו איננו חיים בעולם כזה. המחקרים מראים כי המידה שבה התערבויות מסוימות נפוצות במהלך הלידה קשורה הרבה יותר למקום ולתקופה שבה הרופא קיבל את הכשרתו, לתרבות של בית החולים ואפילו לשעה ביום או ליום בשבוע. מהלך לידה שנראה לרופא אחד איטי מדיי, יראה לאחר איטי אבל לא מסוכן.

"עשויות להיות עשר נשים עם אותם נתונים בריאותיים, והרופאים עשויים לקבל עשר החלטות שונות", אומרת הרמינה הייס-קליי, (Hayes-Klein) המייסדת והמנכ"לית של Human Rights in Childbirth (זכויות אדם בלידה). "כל כך הרבה אי ודאות מעורבת בלידה – קבלת ההחלטות אינה עניין של שחור ולבן".

"מאחורי הרעיון שלידה היא, משום מה, עניין מסובך או שונה בהשוואה למקרים אחרים שבהם נדרשת הסכמה מיודעת, עומדת התפישה שלפיה, משום מה, בגלל שאישה היא הרה, יש לה פחות סמכות מאשר לאנשים אחרים בכל הנוגע לגופה".

שורה ארוכה של תקדימים קובעת כי לכל המטופלים הכשירים, ובכלל זה נשים הרות, ישנה זכות לסרב להליכים רפואיים שהם אינם רוצים לעבור. בפועל, מאפילה על כך התפישה שלפיה הרופאים יודעים מה נכון טוב יותר מהמטופלים שלהם. אם הרופא אומר שזה הטיפול הטוב ביותר, בדרך כלל הנטייה היא לא להתנגד.

"התרבות שלנו תופשת נשים הרות ונשים יולדות כהיסטריות", אומרת הולי פרננדז לינץ' (Fernandez Lynch), מרצה לביו-אתיקה באוניברסיטת הארוורד. "ישנה ברפואה היררכיה ואין לך הרבה שליטה על [מה שקורה]. לאחר מעשה, אנשים אומרים שאת מנפחת את הסיפור. זה מעיד על עומק האמונה בכך שרופא לעולם לא יזיק למטופל".

פרננדז לינץ' מוסיפה כי תיאורטית יכול להיות תחום אפור מבחינה מוסרית, אם האם מסרבת להתערבות שעשויה להציל את חיי התינוק שלה. אבל אלה מקרים נדירים ביותר, כי נשים יולדות אינן נוטות בפועל לקבל החלטות המסכנות את התינוקות שלהן. יתכנו מצבים מבלבלים, שבהם הדברים מתרחשים במהירות, אבל הרופאים עדיין מחויבים מוסרית למסור למטופלות בכנות את מלוא המידע על אודות מה שקורה ולערב אותן, ככל הניתן, בתהליך קבלת ההחלטות.

המקרה של טרבין לא נראה כאילו הוא שייך לתחום האפור. סרטון הלידה אינו מצביע על כך שהיא או התינוק היו בסכנה. גם הרישומים הרפואיים שערך אבאסי מעידים על כך: "היא מתקדמת כרגיל... היא ילדה תינוק זכר... בלידה ספונטנית".

על פי התיעוד, חלק מהבקשות שלה קוימו: "החולה מסרבת לכל התערבות כירורגית וללידת ואקום, ולכן השלב השני התארך". אבל אז, אבאסי מציין ללא כל הסבר נוסף: "צריך היה לבצע חיתוך חיץ הנקבים בהרדמה מקומית".

***

קיץ, מארי קאסאט

מתןך "קיץ" (1894), מארי קאסאט, The Terra Foundationfor American Art, שיקגו. תצלום: ויקיפדיה

בחודשים שלאחר לידת בנה, טרבין התמודדה עם טראומה רגשית וגופנית. היא סבלה כאבים עזים והתקשתה לבצע פעולות פשוטות כמו להתיישב. היא קנתה כרית כדי לשבת עליה ושינתה את התזונה שלה לחלוטין, כדי שיכאב לה פחות בשירותים.

"קניתי NutriBullet [גלולה האמורה לסייע בפירוק המזון כדי להגביר את הספיגה ולהקטין את ההפרשות] ואכלתי רק פירות וירקות מרוסקים, כי כל כך פחדתי ללכת לשירותים", היא אומרת. "זה היה נורא".

אחרי ששוחחה עם תומפסון ועם Improving Birth, טרבין הגישה תלונה לבית החולים ונפגשה עם ראש השירותים לנשים. היא גם הגישה תלונה למועצה הרפואית של קליפורניה. לאחר שלא קיבלה תשובות שסיפקו אותה, היא החליטה להגיש תביעה משפטית בגין תקיפה וגרימת נזק.

אלא שטרבין והתומכים שלה לא יכלו למצוא מי שיטפל במקרה. הם דיברו עם שמונים עורכי דין שונים במהלך שנה וחצי, וזכו לסירובים חוזרים ונשנים. או שעורכי הדין חשבו שמדובר במקרה של רשלנות רפואית בלבד, או שהם סירבו לקחת על עצמם ייצוג שלא בתשלום (pro bono). חלקם לא חשבו שיש לטרבין סיכוי לזכות במשפט, משום שהתינוק שלה בריא והפציעות שלה עצמה אינן בולטות כל כך כמו, למשל, אלה של קרוליין מלטסטה – אישה מאלבמה שסבלה מפציעה משתקת בעצב, אחרי שהאחות המתינה ועיכבה את הלידה במשך שש דקות בציפייה לבואו של הרופא, אף שראשו של התינוק כבר הציץ מבעד לפתח הנרתיק. טרבין הגישה את התלונה בעצמה, משום שבקרוב עלולה הייתה לחול על המקרה התיישנות.

ואז, סוף סוף, לקראת סוף שנת 2015, תומפסון פנתה למרק מֶרין (Merin), עורך דין ידוע מסקרמנטו בתחום זכויות האדם, והוא הסכים לקבל את הטיפול בתיק של טרבין. לדבריו, במקרה של חיתוך כזה, "ישנה נטייה להתייחס לרופא כאל מומחה היודע מה צריך או לא צריך לעשות. נדיר שאישה עומדת על שלה ומסרבת". הוא סבור כי עורכי הדין האחרים חשבו בתחילה "על מה האישה הזו מתלוננת? זאת החלטה של הרופא, ולא של האישה".

אפילו אמהּ של טרבין, שהייתה איתה בחדר הלידה (וצילמה), צידדה ברופא ועודדה את בִּתה להסכים לביצוע החתך, אומרת ש"הוא צריך היה לעשות את עבודתו", למרות מחאותיה של טרבין "לא, אל תחתוך אותי". אלא שההחלטה הייתה צריכה להיות של טרבין, ולכן היא רצתה להגיש תלונה בגין תקיפה וגרימת נזק ולא בגין רשלנות רפואית. היא והתומכים שלה חשו שהדבר משקף בצורה נכונה יותר את מה שקרה. בתביעה העוסקת ברשלנות רפואית, התובעת טוענת כי הרופא נהג בצורה שרופא סביר לא היה נוהג בה – כשביצע הליך לא נכון, התרשל בביצוע או לא קיבל את הסכמתה המלאה של המטופלת. תקיפה, לעומת זאת, תובעת הוכחה שהנאשם יצר מגע גופני עם התובעת באורח מזיק או תוקפני, נגד רצונה.

"תקיפה היא תיאור די קיצוני של פעולות הרופא", אומר מרין. אבל, הוא מוסיף, מטרבין נמנעה האפשרות לזוז והיא אמרה שההליך "בוצע בניגוד לרצונה".

ביוני 2016 השופט בני אוסאריו (Osario) פסק בבית המשפט העליון של קליפורניה שניתן לדון בתלונה של טרבין נגד אבאסי כמקרה של תקיפה. בצו בית המשפט כתב השופט כי טרבין "טוענת לתקיפה לכאורה על סמך החלטה מכוונת להתעלם מהעובדה שהמתלוננת לא נתנה את הסכמתה, ולא בגלל רשלנות לידע אותה בסיבוכים האפשריים". פירוש הדבר הוא כי בתי המשפט מוכנים לדון במקרים כאלה כמקרים אפשריים של תקיפה.

בדיוק משום כך התיק הזה כל כך משמעותי. השופט הכיר באפשרות שרופא המבצע אפיסיוטומיה ללא הסכמת המטופלת מבצע בה לכאורה מעשה אלים, ולא מעשה של רשלנות רפואית. תופמסון מקווה שהמקרה של טרבין יהיה בעל השלכות בכל רחבי ארה"ב בנוגע לזכויות חוקיות במהלך הלידה. הוא מעלה את המודעות לנושאים של הסכמה וסמכות, ומראה כי יש מי שיגיש סעד למי שחשות שהן נפלו קורבן לאלימות של מיילדים.

קבלת החלטות משותפת אמורה להיות חלק מתהליך הלידה, אבל לחץ, מניפולציות ושכנוע, נפוצים בחדרי לידה

"זהו אחד המקרים הראשונים שבהם מקרה כזה מתואר כתקיפה וגרימת נזק", אומרת תומפסון "ד"ר אבאסי הוא בעיניי סמל. נשים אינן מפסיקות להודות לקים על כך שייצגה אותן, כי הן לא היו מסוגלות לעשות את זה בעצמן".

אבל בסופו של דבר, התיק של טרבין לא הגיע ממש עד לבית המשפט. בינואר 2017 התקיים תהליך גישור והמפגש האחרון בו התגלה כטעון מאוד מבחינה רגשית – זה היה שיאו של מסע שנפרש על פני שנים רבות, מסע שטרבין רצתה נואשות לסיים כבר. כשמרין אמרה לה שמשפט עלול לארוך שנים היא הניחה את ראשה על השולחן בייאוש. האפשרות להמתין למשפט, ולאחר מכן לשחזר את החוויה כולה בפני השופט והמושבעים, הייתה לה קשה מנשוא.

"הרגשתי תשושה נפשית", היא נזכרת. "אני אפילו לא יודעת איך הגעתי עד לשם. רציתי לבכות אבל רציתי גם לעמוד על שלי".

אבאסי וטרבין התפשרו מחוץ לכותלי בית המשפט. הוא ויתר על הרישיון שלו לעסוק ברפואה כבר בשנת 2015, לאחר שהודה כי מצבו הנפשי הנוכחי אינו מאפשר לו להמשיך לתפקד בביטחון כרופא. למרות מספר ניסיונות ליצור קשר עם אבאסי ולשמוע את דבריו בנושא, לא הצלחתי להגיע אליו ישירות או דרך עורך הדין שלו.

**

קונגו, אימהות, פסל, הפלות

פסלון להגנה על נשים שאיבדו ילדים בהפלות ובמוות בטרם עת, קונגו, המאה ה-19. מוזיאון ברוקלין. תצלום: ויקיפדיה

המקרה של טרבין הוא מקרה קיצוני, בכל קנה מידה, אבל הוא מונח על רצף. כמעט כל אישה שלישית חווה טראומה כשהיא יולדת. במחקר שפורסם לאחרונה בכתב העת BMC Pregnancy & Childbirth נשאלו 943 נשים מכל העולם על הטראומות שהן חוו בלידה. שני שליש מהן אמרו שהטראומה שלהן קשורה לאופן שבו נהג בהן צוות הרופאים. הסיפורים שלהן היו מזעזעים.

"התחננתי לא לעבור ניתוח קיסרי, וגם התינוק שלי לא היה במצוקה או בסכנה, אבל משום שהרופא רצה ללכת הביתה, הוא עשה חתך נוראי, שהחלמתי ממנו רק כעבור שנה", סיפרה אחת הנשים.

"כפו עליי בכוח התערבויות לא נחוצות והרופא לא שוחח איתי על האפשרויות, על הסיכון מול התועלת... אני מרגישה שהאחיות והרופאים ובית החולים עשו רק מה שהתאים להם, ולא לי... זה היה סיוט", אומרת אישה אחרת.

קבלת החלטות משותפת אמורה להיות חלק מתהליך הלידה, אבל לחץ, מניפולציות ושכנוע, נפוצים בחדרי לידה. במרבית המקרים, הדבר אינו נובע מכוונת זדון. כשרופאים סבורים שהליך מסוים הוא הטוב ביותר, חובתם לומר זאת. אבל בסופו של דבר, המטופלות הן שצריכות להחליט מה קורה לגוף שלהן. היריון אינו מבטל את מעמדן כישויות עצמאיות, אבל רבות מהנשים העומדות ללדת אינן יודעות זאת. הן לא יודעת שהן יכולות לומר לא, או שהן אינן מבינות למה יש מקרים שבהם זה נחוץ.

כפי שטרבין גילתה כשחלקה את חוויותיה עם הסובבים אותה, סוג כזה של טיפול נחשב בקהילות מסוימות להליך שיגרתי, שרק לעתים רחוקות יש לנמק את הצורך בו. הסירוב שלה לקבל תשובה כזו, הנכונות שלה לחלוק עם העולם סרטון אינטימי כל כך, והדחף שלה להמשיך לתבוע תשובות במשך ארבע שנים שבהן נתקלה כל העת בסירוב ובזלזול, נובעים כולם מהשכנוע בכך שאסור שנשים אחרות יחוו את אותה מצוקה, ובוודאי לא בלי שיוכלו לתבוע מהאחראים לכך דין וחשבון.  היא הבינה שנשים רבות מדי חוות טראומות דומות ולעולם אינן מוחות, ולכן דפוס ההתנהגות הזה יכול להימשך.

"המקרה הזה יוצא דופן במיוחד", אומרת הרמינה הייס-קליין, "משום שהיא הגיעה לבית המשפט. אלפי הנשים שתמכו בה לא זכו לאפשרות הזו".

יותר מארבע שנים אחרי לידת בנה, טרבין עדיין מתמודדת עם ההשלכות הגופניות והרגשיות של המקרה. היא סבלה כאבים חריפים ומתמשכים, היא מתקשה למצוא רופא שיוכל לעזור לה על חשבון הביטוח הלאומי. כשהיא ביקרה במרפאה לבריאות המשפחה שמקבלת מבוטחים של מדי-קל, בתקווה לטפל בכאבים העזים מהם היא סובלת בנרתיק, נתנו לה חומך סיכה ואמרו לה לנסות מין אנאלי. היא מתמודדת גם עם הפרעת דחק פוסט-טראומטית, דיכאון וחרדה כתוצאה מהטראומה, ואלה מועצמים בשל זיכרונות האונס שלה.

"לבן שלי יש לפעמים אמא עצובה או מתוסכלת, משום שהיא סובלת מכאב", היא אומרת. "הייתי אמורה להרגיש טוב, אבל הכול השתבש".

 

רבקה גרנט (Grant)  היא עיתונאית עצמאית הכותבת מברוקלין, ניו יורק. היא מסקרת את תחום זכויות הפריון, בריאות הנשים ואלימות מגדרית.

תמונה ראשית: תינוק שזה-עתה נולד ישן בשלווה. תצלום: Artistic Captures, אימג'בנק / גטי ישראל

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

 

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי רבקה גרנט, Mosaic Science.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על הלידה שלי, הלידה של מי

כתבה מעולה. מערכת הבריאות (בארץ, לפי מה שאני חוויתי עם אשתי) רחוקה מאוד משלמות. הדילמה תמיד קיימת, האם לסמוך על תחושת הגוף או האם להקשיב לרופא שהתמקצע ומנוסה בתחום. בסופו של דבר, יש ראיות לשני הצדדים ולא המקרה הזה יכול לשנות את המצב. לגבי אי פרטיות וההרגשה הזאת ש״לרופאים מותר הכל״, זה קטסטרופה.

05
איריס

חוויתי ארבע פעמים בדיוק את מה שמתואר בכתבה, בכל פעם בצורה מעט שונה. עד היום אני משלמת מחיר חיתוך החיץ ולקרוא שזה הליך מיותר פשוט כל כך מכעיס.
התחושה היא שהלידה אינה מותאמת לצרכי היולדת אלא לנוחות הרופא -זוית המיטה, החיבור למוניטור, התהליך לפני (חוקן)...
השינוי שמתרחש במחלקות נובע בעיקר מאינטרס כלכלי (בית החולים מקבל כסף עבור כל יולדת) ולא בשל טובת היולדת. לא סתם רבות מאיתנו תופסות את החוויה כטראומה ההכרחית.