הלך עורב אצל שימפנזה

האדם הוא יצור מוצלח למדי. אך האם הוא מסוגל להיות צנוע וישר דיו כדי לחקור תודעות של בעלי חיים אחרים ולהגיע למסקנות?
X זמן קריאה משוער: 10 דקות

במשך 2,000 שנה הייתה מצוירת לנו בראש תמונת עולם אינטואיטיבית, אלגנטית ומשכנעת. קראנו לה "סולם הטבע". בגרסה הדתית, אלוהים נמצא בראש הסולם, תחתיו המלאכים, ותחתם בני האדם. לאחר מכן מגיעים שאר בעלי החיים, החל מחיות בר אצילות וכלה בחיות הבית ובחרקים. גם בתוך קבוצת בני האדם היה מדרג: נשים היו מתחת לגברים, וילדים מתחת לנשים. סולם הטבע ייצג גישה מדעית, אך הוא טמן בחובו גם תפיסה מוסרית ופוליטית. על כן לא מפתיע שהיצורים בשלבים הגבוהים שלטו ביצורים תחתם.

מדענים מתנהגים לעתים קרובות כאילו ילדים וחיות הם בני אדם פגומים ומגדירים אותם לפי היכולות החסרות להם.

תורת האבולוציה של דרווין, המבוססת על עיקרון הברירה הטבעית, הנחיתה מהלומה קשה על סולם הטבע. ברירה טבעית היא תהליך היסטורי נטול היררכיה מוסרית. תיקָנים מסתגלים לסביבתם בדיוק כפי שאני מסתגלת לסביבה שלי, ואולי אפילו טוב ממני – הם קיימים הרבה יותר זמן מבני האדם, וייתכן שהם יישרדו זמן רב אחרינו. אך המילה "אבולוציה" עצמה מרמזת על רצף של התקדמות, ובמאה ה-19 עדיין היה מקובל לתרגם רעיונות אבולוציוניים למונחים המתאימים לסולם הטבע.

אבולוציה, אדם מול קוף

"אבולוציה", תצלום: מייקל סאמרס

המדע הביולוגי המודרני דחה עקרונית את סולם הטבע, אך תמונת העולם האינטואיטיבית עודה מפתה, ובייחוד ההנחה שילדים ובעלי חיים בלתי אנושיים הם יצורים נחותים. אפילו מדענים מתנהגים לעתים קרובות כאילו ילדים וחיות הם בני אדם פגומים ומגדירים אותם לפי היכולות החסרות להם. חוקרי מוח, לדוגמה, משווים לעתים בין מבוגרים הסובלים מנזק מוחי לילדים וחיות.

פסיכולוגים רבים מניחים שקיימת איזושהי יכולת קוגניטיבית מיוחדת – תבלין פסיכולוגי סודי – שמבדילה בין בני האדם לבעלי החיים האחרים.

הגישה הזאת הייתה אמורה לעורר את חשדנו כבר מהתחלה, אך כעת אין לנו עוד סיבה לדבוק בה. ב-30 השנים האחרונות, מדענים בוחנים את אופני החשיבה של ילדים ובעלי חיים, והתגליות שלהם עשויות לחסל סופית את תפיסת סולם הטבע. הפרימטולוג פְרַאנְס דֶה וָאל עומד בחזית חקר בעלי החיים, והוא הקול הציבורי החשוב ביותר של תחום זה. בספרו "?Are We Smart Enough to Know How Smart Animals Are", הוא כותב בהתלהבות רבה על התחכום הרב של מוחות לא אנושיים.

דה ואל מציג ממצאים מחקריים חדשים ומלהיבים, ובה בעת מתאר את ההיסטוריה הבעייתית של התחום. זמן רב היה נהוג לחלק את חוקרי מוחותיהם של בעלי החיים ל"לגלגנים" (scoffers) ול"תומכים" (boosters). הלגלגנים סירבו להכיר ביכולתם של בעלי חיים לחשוב: ביהביוריזם – הגישה שאומרת כי מדענים לא אמורים לדבר על חשיבה, אלא על גירויים ותגובות – שרדה בתחום חקר בעלי החיים זמן רב לאחר ששאר תחומי הפסיכולוגיה כבר שללו אותה. התומכים, מצדם, הסתמכו לעתים קרובות על האנשה וכל מיני אנקדוטות במקום לבצע ניסויים. דה ואל מציין כי עדיין אין שם כללי טוב לתחום המחקר החדש הזה. השם "קוגניציה של בעלי חיים" הוא בעייתי, כיוון שגם בני אדם הם בעלי חיים. דה ואל מעדיף את "קוגניציה אבולוציונית".

פסיכולוגים רבים מניחים שקיימת איזושהי יכולת קוגניטיבית מיוחדת – תבלין פסיכולוגי סודי – שמבדילה בין בני האדם לבעלי החיים האחרים. רשימת המועמדים ארוכה – שימוש בכלים, העברת היבטים תרבותיים מדור לדור, היכולת לתאר את העתיד או להבין את מחשבותיהם של אנשים אחרים, וכולי. אבל כל אחת מהיכולות האלה קיימת בכמה מינים אחרים לפחות, בצורות כאלה או אחרות. דה ואל מציג מספר דוגמאות, ויש עוד רבות. עורבים בקלדוניה החדשה הופכים ענפים לכלים מחודדים וקוצניים לסילוק טרמיטים. קופי מקוק יפנים אחדים למדו לשטוף בטטות ואף לטבול אותן בים כדי להמליח אותן, והעבירו את הטכניקה הזו לדורות הבאים. עורבניים מזן ה-Western Scrub jay "אוגרים" – מחביאים מזון לצריכה עתידית – ומחקרים מראים שהם צופים את צורכיהם העתידיים במקום לפעול לפי צורכיהם המידיים.

קופי מקוק יפניים משתמשים בכלים

קופי מקוק יפניים משתמשים בכלים, בגן החיות אסהיאמה. תצלום: פליקן

מנקודת מבט אבולוציונית, הגיוני שהיכולות האנושיות האלה יהיו קיימות גם במינים אחרים. הרי כל מהותה של הברירה הטבעית היא שווריאציות קלות באורגניזמים קיימים עשויות להוליד, בסופו של דבר, מינים חדשים. הזרועות והירכיים שלנו ושל קרובינו הפרימטים התפצלו בהדרגה מהזרועות והירכיים של אבותינו המשותפים. לא הצמחנו באורח פלא איברים שלא היו לבעלי חיים אחרים. אז למה שתהיה לנו איזו מיומנות קוגניטיבית ייחודית שאין לשום מין אחר?

דה ואל דוחה מפורשות את ההנחה שישנה היררכיה של יכולות קוגניטיביות, אך בספרו מורגש בכל זאת מתח מסוים שמוכיח כי סולם הטבע ממשיך לקרוץ לנו. כשאנחנו אומרים שליצורים "נמוכים" יש יכולות המצויות גם ביצורים שנחשבו בעבר מתקדמים יותר, אנחנו עדיין מדברים על סולם – השימפנזים או העורבים או הילדים בסך הכול נמצאים בשלב גבוה משחשבנו. לכן הנה התמונה שעולה בסופו של דבר מהמחקר: בעבר חשבנו שרק בני אדם מבוגרים מסוגלים להשתמש בכלים/לקיים תרבות/לדמיין את העתיד/להבין את מחשבותיהם של אחרים, אבל בעצם גם שימפנזים/עורבים/ילדים מסוגלים לעשות את הדברים האלה. הניחוח הזה עולה לעתים קרובות במהלך הקריאה בספרו של דה ואל. קשה לי להאשים אותו. הרי פסיכולוגים התפתחותיים כמוני לוקים באותו פגם רטורי.

כפי שאומר דה ואל, ישנה דרך טובה יותר לחשוב על יצורים אחרים: עלינו לשאול את עצמנו כיצד מינים שונים פיתחו מוחות שונים במטרה לפתור סוגים שונים של בעיות הסתגלותיות. השאלה החשובה אינה אם תמנון או עורב יכולים לעשות את הדברים שבני אדם עושים, אלא איך החיות האלה פותרות את הבעיות הקוגניטיביות שניצבות בפניהן. לדוגמה, איך להסוות את עצמן על קרקעית הים או להכין כלים בעזרת המקור. ילדים, שימפנזים, עורבים ותמנונים אינם מעניינים מפני שהם גרסאות נחותות שלנו, אלא כי הם זרים לנו – לא כי הם חכמים כמונו, אלא כי יש להם חוכמה מסוג שונה בתכלית. כל הילדים, למשל, משחקים ב"כאילו" בהתלהבות שנראית מטורפת לגמרי. לו היינו רואים מבוגר מתנהג כמו שילדים בני שלוש מתנהגים באופן קבוע, היינו שולחים אותו לפסיכיאטר.

חקר צורות החשיבה הזרות האלה עשוי לשפוך אור גם על הקוגניציה של האדם המבוגר. משחקי התפקידים של הילדים יכולים לעזור לנו להבין מדוע אנחנו אוהבים סיפורים בדיוניים. המחקר של דה ואל מספק לנו דוגמה מצוינת נוספת: אנחנו בני האדם נוטים לחשוב שמערכות היחסים החברתיות שלנו מבוססות על התפיסות, האמונות והרצונות שלנו, ועל האופן שבו אנו מבינים את התפיסות, האמונות והרצונות של אנשים אחרים. פסיכולוגים קוראים לזה "תאוריית התודעה" (Theory of Mind). בשנות ה-80 וה-90 הראו פסיכולוגים התפתחותיים, ואני ביניהם, שילדים בגיל הגן, ואף תינוקות, מבינים את תודעתם של אנשים אחרים. אבל קשה להוכיח זאת לגבי בעלי חיים אחרים. כך התחלנו לחשוב שאולי "תאוריית התודעה" היא-היא אותו טריק שמייחד את בני האדם מבעלי החיים האחרים.

אך מחקריו של דה ואל מראים שלשימפנזים יש אינטליגנציה פוליטית מפותחת להפליא – הם מתעניינים מאוד בסוגיות חברתיות כגון מעמד ובריתות (חבר פרימטולוג אמר לי שתינוקות השימפנזים שהוא חוקר החלו לבצע מפגני שליטה כדי להפחיד זה את זה עוד לפני שהצליחו לעמוד בכוחות עצמם). כפי שכותב דה ואל, מסתבר ששימפנזים כן מסוגלים להסיק מסקנות לגבי הדברים ששימפנזים אחרים רואים. אבל ניסויים מוכיחים שזה קורה רק בהקשר פוליטי תחרותי. האנתרופולוג האבולוציוני בריאן הייר (Hare) ועמיתיו נתנו לשימפנזה במעמד נמוך לבחור בין מזון מוחבא ששימפנזה דומיננטי ראה לבין מזון מוחבא שהוא לא ראה. הוא בחר במזון שהשימפנזה הדומיננטי לא ראה.

כל מי שהשתתף בכנס אקדמי יודע שגם בני אדם הם יצורים פוליטיים מאוד. אנחנו אומרים שנרשמנו לכנס כי אנחנו מעוניינים לגלות מה חברינו חושבים, אבל חשוב לנו לא פחות לדעת מי פופולרי ואילו בריתות נכרתו. חלק גדול מהשיפוטים הפוליטיים שאנחנו מבצעים בכנסים האלה לא קשורים לתיאוריית התודעה שלנו. אנחנו נוהים אחר הגורילה האקדמית המפורסמת ביותר גם אם איננו מכבדים את תפיסותיה המדעיות. אצל ג'יין אוסטן, אליזבת בנט מייחסת חשיבות רבה לדעתם של אחרים, בעוד שליידי קתרין מייחסת חשיבות רק לכוחם, אך שתי הדמויות הן חכמות ואנושיות בה במידה.

אמנם אנו יודעים שבני אדם הם יצורים פוליטיים, אך לעתים קרובות אנו מניחים שהפעולות הפוליטיות שלנו מתבססות על אמונות ורצונות. גם בתקופת הבחירות אנו מניחים שהמצביעים מנסים להבין מי יישם את המדיניות המועדפת עליהם, ואז אנחנו מופתעים כשמסתבר שאכפת להם יותר לדעת אם המועמד משתייך לקבוצה החברתית שלהם, או כמה כוח יש לו. ייתכן שהשימפנזים יסייעו לנו להבין קוגניציה חברתית מתוחכמת ואבסטרקטית יותר בעלת דגשים אחרים – לא פסיכולוגיה אינטואיטיבית, אלא סוציולוגיה אינטואיטיבית.

עד לאחרונה לא נחקר לעומק האופן שבו בני אדם מפתחים ומיישמים ידע פוליטי מסוג זה. דווקא בעלי החיים האחרים קשובים לכך יותר מאיתנו. אמנם אנחנו שופטים את העולם החברתי במונחים של שליטה ובריתות, בדומה לשימפנזים, אבל לרוב המוטיבציה הפוליטית שלהם רבה יותר. במקום לשאול אם תיאוריית התודעה היומיומית שלנו טובה יותר משלהם, אולי עלינו לשאול אם תיאוריית הפוליטיקה היומיומית שלנו טובה יותר.

אם נתעמק בקוגניציה האבולוציונית, ייתכן כי נוכל להפסיק לחפש את התבלין הסודי שמייחד את האינטליגנציה האנושית. מספרו של דה ואל עולה בהכרח שאלה מתמיהה. אחרי ככלות הכול, אני אדם בוגר מודרני, ואני כותבת את המאמר הזה בעודי מוקפת רהיטים, ספרים, מחשבים, אמנות ומוזיקה – אני חיה בעולם השונה בתכלית גם מעולמם של השימפנזים המבריקים ביותר. אם לפרימטים יש אותן יכולות קוגניטיביות שיש לנו, מה מקור ההבדלים בינינו?

בימים עברו טענה תנועת הפסיכולוגיה האבולוציונית שיש לנו "מוֹדוּלים" בלעדיים, מכשירים מנטליים מיוחדים שאין לפרימטים האחרים. אבל הגיוני הרבה יותר שבני האדם ושאר הפרימטים החלו את דרכם עם הבדלים קלים בלבד בתכונות כלליות, הבדלים שהתעצמו לאורך אלפי שנים באמצעות תהליכים מתמידים של משוב. לדוגמה, הבדלים ראשוניים קלים ב"מהלך החיים" (life history, כלומר התפתחות האורגניזם לאורך חייו) עלולים להוליד השפעות מצטברות משמעותיות. לבני אדם יש ילדות ארוכה הרבה יותר מפרימטים אחרים. שימפנזים צעירים אוספים בעצמם את כמות המזון שהם מסוגלים לצרוך כבר בגיל חמש. אפילו בחברות לקטים, ילדים אנושיים אינם עושים זאת עד גיל 15. לכן מלאכת ההורות היא תובענית במיוחד בקרב בני אדם. עם זאת, לילדים יש זמן רב יותר ללמוד, ובייחוד ללמוד מהדור הקודם. גם בעלי חיים אחרים קולטים מידע תרבותי ממבוגרים, כמו קופי המקוק עם חטיף הבטטה המלוח שלהם. אבל אולי יש להם פחות הזדמנויות ופחות מוטיבציה מאשר בני האדם לתרגל את היכולות האלה.

תינוק משחק עם משאית

תינוק משחק. תצלום: פיליפ פוט

גם אם ההבדלים בינינו לבין קרובינו הם כמותיים ולא איכותיים – הבדלי "ווליום" שונים ביכולות שונות – הרי שיש לכך השפעה מצטברת אדירה. בכל הקשור להבנת מחשבותיהם של אחרים, הבדלים קטנים במידת ההסתמכות על תיאוריית התודעה מחד גיסא ובמידת ההסתמכות על מעמד ובריתות מאידך, עלולים להשפיע באופן משמעותי על האבולוציה הביולוגית והתרבותית בטווח הארוך.

לבסוף, ספרו של דה ואל מעלה מספר שאלות מעניינות לגבי מקומם של רגש ותבונה במחקר המדעי. המסע להבנת מוחותיהם של חיות וילדים הוא סיפור הצלחה מדעי יוצא דופן. ויש לו היבט מוסרי, ואף פוליטי, שאין להתכחש לו. זה אתגר גדול, להיכנס למוחם של יצורים שונים כל כך מאיתנו ולדמיין איך זה להיות עטלף, או שימפנזה, או תינוק. נדרש כושר המצאה מדעי אדיר כדי להבין איך שואלים חיות או ילדים בשפתם שלהם מה הם חושבים.

בה בעת, האתגר הזה עוזר לנו להביט באהדה במושאי המחקר שלנו, ואהדה אינה רחוקה מאוד מאהבה. האהדה הזו סופה שתעורר בנו זעם אם נשמע שמישהו מתייחס בזלזול ליצורים האלה. נדמה לי שזו תהיה תגובה מוצדקת לאור הנזקים שגישת סולם הטבע גרמה ליצורים ה"נמוכים".

אך האם אהבה מובילה אותנו לתובנות העמוקות ביותר שניתן להגיע אליהן לגבי יצור חי אחר, או שמא היא מובילה אותנו לאשליות הגדולות ביותר? גם כאן אליזבת בנט וליידי קתרין נבדלות זו מזו, ולמרות היתרון שתיאוריית התודעה מקנה לנו, אנו בני האדם עדיין לא למדנו מתי האהבה מאירה את דרכנו ומתי היא מטעה אותנו. אז אנחנו מסלקים את הרגשות האלה ממחקרינו המדעיים, ובצדק. אך ספרים פופולריים אינם מחקרים מדעיים, וספרו של דה ואל עמוס באהדה ובזעם.

אולי השילוב בין מחקר מדעי לעמדות מוסריות יעניק לנו מטאפורה שונה לתיאור מקומנו בטבע. אולי כדאי שנחליף את הסולם ברשת החיים של אלכסנדר פון הומבולדט, חוקר הטבע בן המאה ה-19. אנחנו, בני האדם, איננו ניצבים על השלב העליון ומביטים מטה על שאר היצורים. מדויק יותר, מבחינה מדעית, ומפתה יותר, מבחינה מוסרית, לומר שאנחנו חוט אחד בלבד ברשת מורכבת של יצורים חיים.

אליסון גוֹפּניק היא מרצה לפסיכולוגיה ופילוסופיה מאוניברסיטת ברקלי. היא חיברה את הספרים The Scientist in the Crib ו-The Philosophical Baby.

כל הזכויות שמורות לאלכסון.

Copyright 2016 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אליסון גוֹפְּניק, Atlantic.


תגובות פייסבוק