הלקחים מן המגפה הבאה

שנת המגפה חשפה אמיתות רבות על המין האנושי, והזכירה לנו שמוטב לנו לגייס את הידע, את המדע ואת השכל הישר
X זמן קריאה משוער: 19 דקות

התחושה שהעולם אינו המקום שהיינו רוצים לראות ולחיות בו מתעוררת בכל משבר חמור, כמו מגפת COVID-19 הנוכחית, ודוחקת בנו לבחון ולבדוק למה, במה אשמנו, איפה טעינו ומה עלינו לעשות. אמנם קשה להתנבא באשר למה שצפוי לאחר המגפה, אך עדיין ניתן להביט אחורה – על אסונות טבע בהיקף גדול שהתרחשו במהלך ההיסטוריה, ועל האופן שבו נתפשו על ידי בני האדם – ולגבש תפישה הולמת את רוח הזמן בעידן הנוכחי. נמצא שבעקרון אין צורך להתאים או לשנות תפישות ואמונות לגבי הסיבה לקטסטרופה – גם את אלה המתרכזות ברגשות אשם מובנים, בהאשמת האחר, או בהכחשה והתעלמות מהסכנה הצפויה – אלא להתמקד במזעור הנזקים תוך שימוש מושכל בטכנולוגיה ובמידע הרלוונטיים.

ככלל, נמצא בתפישה מסורתית של אסון טבע קטלני תבנית קבועה, שעיקרה – האדם מעמיד עצמו במרכז, שכן העולם קיים עבורו, וכל אסון טבע היא עונש חינוכי, או לפחות סטירה מצלצלת שנועדה להניעו לשנות את התנהלותו

ככלל, נמצא בתפישה מסורתית של אסון טבע קטלני תבנית קבועה, שעיקרה – האדם מעמיד עצמו במרכז, שכן העולם קיים עבורו, וכל אסון טבע היא עונש חינוכי, או לפחות סטירה מצלצלת שנועדה להניעו לשנות את התנהלותו. בחלוף הדורות, עברנו מהאשמה עצמית ו/או האשמת האחר להבנה שזהו הטבע, דרכו של עולם. לא האדם אשם בהכרח, אך עדיין יש מקום לבחון מחדש אפשרות לשינוי משמעותי בהתנהלותו, לנוכח חוסר האונים מול איתני הטבע.

עם זאת, יש לשאול, למה דווקא גם עתה, בעשור בשלישי של המאה ה-21, בעידן שבו עדיין שולטת הנאורות, החילוניות, הרציונליות, הרב תרבותיות והקוסמופוליטיות, יש המתקשים לקבל הסברים מדעיים, ורואים באי-וודאות מדעית עילה לדחות אותם, ולאמץ הסברים ותשובות אל טבעיים או קונספירטיביים. נראה שהתשובה נמצאת בתחום הפסיכולוגיה או האנתרופולוגיה, טבע האנושי שאינו משלים עם סתירות בתפישות ואמונות אישיות, ודבק בתפישה המסתמכת על אשליות לא מציאותיות, מידע חלקי ואף שגוי.

אורלנדו פרגוסון, כדור הארץ שטוח

"מפת העולם השטוח" (1893) מאת "פרופסור" אורלנדו פרגוסון מדרום דקוטה. פרגוסון טיפל בחולים בלי להיות רופא, כונה דוקטור ושדרג עצמו לפרופסור: עובדה. תצלום: ספריית הקונגרס, ויקיפדיה

מתווה תפישות וגישות לאסונות

עיון בתפישות והסברים הרואים באסונות עונש על טבע האדם המשחית, מרמז על כמיהה עתיקה לתיקון טבע האדם, שנתפש כרע משורשו, מתוך הבנה פסימיסטית שכל דרך אחרת, פרט לעונש משמיים בדמות אסון טבע, לא תצלח באמת. אנו נזכרים כמה העולם ואנו מתנהלים עקום ולא הכי מוסרי רק כשאסון מתרגש עלינו. כך גם נבין באופן עמוק את התפישות, שעל פניהן הן אינן הגיוניות ואינן מוסריות, הרואות באסונות טבע קטלניים, גזר דין הקובע כי החברה החוטאת ראויה להיכחד: "קֵ֤ץ כָּל־בָּשָׂר֙ בָּ֣א לְפָנַ֔י כִּֽי מָלְאָ֥ה הָאָ֛רֶץ חָמָ֖ס מִפְּנֵיהֶ֑ם וְהִנְנִ֥י מַשְׁחִיתָ֖ם אֶת הָאָֽרֶץ" [בראשית, ו' 13]. סיפורי עמים ומסורות דתיות כאלה מתארים אסונות קטלניים כאמצעי להכחדה כמעט מוחלטת של החברה האנושית ויצירת עותק חדש, מתוך תקוה שהפעם תהיה זו חברה אחרת, טובה ומוסרית בהרבה.

בשלבים העליונים נמצא הסבר תאולוגי ומיסטי, צידוק הדין, הכחשה והתעלמות או מציאת אשמים, ובשלב תחתון – רציונליות והשלמה עם דרכו של העולם והטבע

ניתן לאפיין את התפישות הללו באמצעות סולם, שראשו בשמיים ורגליו ברציונליות קרה. בשלבים העליונים נמצא הסבר תאולוגי ומיסטי, צידוק הדין, הכחשה והתעלמות או מציאת אשמים, ובשלב תחתון – רציונליות והשלמה עם דרכו של העולם והטבע.

ואלה שלבי הסולם:

  1. על חטא שחטאנו לפניך

כריכת אסון טבע עם מעשי ידי אדם. האל מעניש את בני האדם על מעשיהם הרעים באמצעות אסון טבע קטלני - החל מהכחדה שלמה, מעין איפוס (reset) החברה האנושית והתנהלותה, בתקווה להתחלה חדשה ואחרת, עד להענשה קונקרטית מקומית שתכליתה חינוכית – ראו הוזהרתם. לראייה כזו אין תשובה אמתית ומשכנעת המסבירה את הפגיעה בחפים מפשע.

  1. צידוק הדין - תאודיציה

תאודיציה (הצדקת האל) – מושג הדן בצידוק דין שמיים וקבלת מעשי האל ללא תרעומות וביקורת. האל עוש את שלו ובני האדם מטבעם אינם מסוגלים להבין את מעשיו או אינם רואים את "התמונה הגדולה", הנשגבת מבינתנו, כמו למשל: " לברהמנה בעל ידע, ערכן של הוודות כולן הוא רק כשל באר קטנה מוקפת מים רבים" [בהגוודגיטה 2 פס' 46]. אין ביכולתנו לשפוט ולרדת לשורש האסון שבא עלינו, וגם לא לדעת מהי הצדקה להתרחשות כזו או אחרת. "איפה היית ביסדי ארץ הגד אם ידעת בינה" [איוב ל'ח, 4], נוזף האל במענה לטענות איוב ששואל, ובצדק, "מה עשיתי?" ותשובת האל: "לא תבין".

מדפי הספרים עמוסים בכתבים הדנים בסוגית הגמול- צדיק ורע לו, או בנוסח אחר "מדוע קורים דברים רעים לאנשים טובים?", שמטרתם לנחם ולתמוך באלה המתמודדים עם מצבים קשים ואובדן. במרבית ההסברים נמצא טיעונים תיאולוגיים שפותחו כדי להצדיק את האלוהים המאפשר רוע וסבל והם מתכנסים לשם שכנוע אל נקודת המבט התיאולוגית הסופית, שהיא האמונה שאלוהים פועל לטובת המאמינים, מעניק להם תובנה, בתנאי שיקשיבו לו, כדי למצוא חיוב, חיזוק והשלמה גם במצבים רעים, ולהביא תקווה גם בעיצומם של אסונות, גם אם אין רואים או מבינים סיבת אסונות טבע שפוגעים בנו.

  1. האל שהכזיב

שלב נוסף במורד הסולם הוא האכזבה מן האל. כבר בדת הרומית שלפני הנצרות, ולאורך כל ההיסטוריה עד ימינו, יש המאמצים נוכח אסונות תפישה של מידה כנגד מידה (quid pro quo), כאילו היחסים בין האדם לאל/ים הם עסקה: האדם משתדל ככל יכולתו לעשות מעשים טובים, מעלה קורבנות ומציית להלכות ולפולחן מדוקדק,– ובתמורה לכל אלה גומל האל בהתאם. אך לעתים האל מאכזב – לעולם לא נבין מדוע – ואינו משלים את חלקו בעסקה. יש הרואים בכך כנסיון ומחזקים את אמונתם, אחרים מתעלמים וממשיכים כפי שנהגו עד כה, ויש גם שנוטשים אמונתם.

  1. אמא טבע מחנכת את ילדיה

אמא טבע היא אם גדולה אוהבת מזינה ותומכת, אך גם מאוכזבת מילדיה ומענישה אותם על התנהגותם המשחיתה והמופקרת באמצעות אסונות טבע כמגפות, שטפונות ורעשי אדמה

עוד בעולם העתיק השתמשו בהאנשה של איתני הטבע – "אמא טבע"/ "אמא אדמה", בהשראת מיתולוגיות עתיקות כמו ונוס הרומאית, פרספון היוונית, בְּהוּמִי ההינדית, טרה הרומית וגם גאיה, "נשמת העולם". כך הוחלף האל הבלתי נתפש בישות שניתן ליחס לה רצונות ורגשות כלפינו, ישות שהיא מין אם גדולה, אוהבת מזינה ותומכת, אך גם מאוכזבת מילדיה ומענישה אותם על התנהגותם המשחיתה והמופקרת באמצעות אסונות טבע כמגפות, שטפונות ורעשי אדמה, ומצפה מהם שיבינו שאי-אפשר להמשיך כך, יפיקו לקחים וישתנו בהתאם.

איון, גאיה, פסיפס

איון וגאיה וארבעת ילדיהם (כנראה ארבע העונות) בפסיפס רומי מראשית המאה השלישית לספירה. כשאבא הוא אל הנצח ואמא היא אלת האדמה, אין צורך בשום דבר נוסף, גם לא בספק או באחריות. תצלום: Glyptothek Munich, על ידי Bibi St. Pol, ויקיפדיה

  1. חיפוש אחר אשמים והכחשה

לכל ערעור של שגרת החיים כדוגמת אסון טבע מתלווה חיפוש אשמם, הטלת אחריות וגם התחמקות מאחריות, כאילו אם יימצא אשם שנוכל לחסל, נסלק את הגורם המרכזי לרעה הזו שנפלה עלינו. משום מה, חלק הולך וגדל של הציבור נסחף שוב כבעבר, למקום שבו עובדות ומידע מהימן אינם נחשבים לאמצעי מובחן ובדוק שבעזרתו ניתן להחליט כיצד להגיב או לשנות את המצב לטובה, אלא למטרד שבגללו אנו סובלים. זהו שלב ביניים בין פסבדו רציונליות – הצדקות תאולוגיות מוסריות שמעבר לטבע, התחמקות מאחריות, לבין טענות ענייניות על השלמה, חידלון או התעלמות מהאסון הקרב – שלב "ככה זה" שלהלן.  

  1. "ככה זה"

השלב התחתון בסולם התפישות נמצאת התפישה הוותיקה שהחלה להישמע יותר ויותר בשיח הציבורי בעידן הנאורות. ההבנה שיש לנתק את התלות בין האמונה הדתית או מיסטית (כמו "אמא אדמה"), לבין מה שמתחולל בעולם בכלל ובחיי כל אדם בפרט. בפילוסופיה של עידן הנאורות מכונים אסונות טבע רעות טבעיות, בניגוד לרעות מוסריות או פולחניות דתיות. רעות טבעיות אינן נתונות לבחירה ואינן תלויות במעשים, בעוד שרעות מוסריות הן פרי מעשי האדם. דברים רעים קורים לעיתים לבני אדם פשוט משום שהיו במקום ובזמן הלא נכונים. בתפישה זו אין מקום לאלים זועמים או אמא טבע מחנכת שמטילים אסונות כעונשים. בתמונה רחבה יותר, "רעות טבעיות" הן הכרח היסטורי, "הכרח של הטבע", האופן שבו הדברים פועלים, הכולל אסונות המתרחשים מעת לעת ועל האדם להשלים עמם, אך לעשות ככל יכולתו להקטין את הנזקים.

בין האדם לאסונות הטבע

מוכמן בנו צורך עמוק להגדיר גורמים לקטסטרופה, כסוג של שליטה בנעשה. אם נדע את הגורם הראשוני לאסון, נוכל אולי לשלוט בו, או לפחד פחות

כשאנו שומעים על נפגעים רבים כתוצאה מאסון טבע אנו נעים באי נוחות. על אף ההסבר המדעי, רובנו מתקשים להתמודד עם הרס עצום בחי ובסביבה באופן רציונלי קר, ומחפשים נחמה והשלמה בתפישות אחרות. תגובות כאלה אולי אינן רציונליות במיוחד, וגם אם מקורן אינו בתיאולוגיה עמוקה הן משקפות הכרה באמונה הרווחת שמשהו אינו כשורה בעולמנו. מוכמן בנו צורך עמוק להגדיר גורמים לקטסטרופה, כסוג של שליטה בנעשה. אם נדע את הגורם הראשוני לאסון, נוכל אולי לשלוט בו, או לפחד פחות.

בתפישה בתאולוגית, היוצאת מתוך הנחה שהאדם הוא נזר הבריאה כל אסון, ודאי אסון טבע, הוא יד האלוהים המעניש את בני האדם על מעשיהם הרעים, מתוך כוונה חינוכית להשיבו אל מקומו הנכון כנזר הבריאה שלמענו העולם קיים. תפישה זו השתנתה החל בעידן הנאורות: חבל הטבור בין האל והאדם נותק ואיפשר למדע לפרוח, שכן הוסר ממנו העול הכבד והבלתי ניתן למימוש, הצורך לנמק, להראות ולהוכיח קשר לאל, קיומו ונוכחותו בחיינו והוא התפנה להתמקד בשאלה כיצד העולם פועל באמצעות חוקי טבע, ולא מי מפעיל אותו ולאיזו תכלית – סוגיות שלא נמצא ולא ימצא להן פיתרון מוסכם.

ההיסטוריון מרק מולסקי טוען בספרו משנת 2015 "אפוקליפסה בעידן המדע והנאורות", שרעידת האדמה העזה בליסבון ב-1755, (שלוותה גם בצונמי קטלני ושריפות שהחריבו את העיר ונספו בהם כ-100 אלף איש), נתפשה באופן שונה מאסונות הטבע שאירעו לפניה. בעקבות הטראומה ניתן למצוא בשיח הציבורי פחות התייחסויות ליד אלוהים המענישה, ויותר חשיבה ביקורתית על אודות מקום ההשגחה עליונה, הטבע, ובעיקר- התיחסות עניינית ברוח השלב בסולם שקראתי לו "ככה זה". במילים אחרות - האסון לא ארע בהתערבות שמימית כעונש על מעשי האדם.

ז'ואאו גלאמה סטרוברלה, רעידת אדמה, ליסבון, 1755

"אלגוריה של רעידת האדמה בליסבון ב-1755" (1756-1792), ז'ואאו גלאמה סטרוברלה. תצלום: ויקיפדיה

הפילוסוף גוטפריד לייבניץ פרסם ב-1710 תיאודיציה – צידוק הדין – ובו טען שאלוהים יצר "את הטוב בכל העולמות האפשריים", כלומר – לולא ההתערבות האלוהית יכול היה להיות גרוע הרבה יותר. ז'אן ז'אק רוסו טען בתגובה כי החלטות אנושיות אשמות יותר בתוצאות האסון מאשר הטבע או האל, וכך כתב (כפי שמצטט אותו מולסקי): "... היו בעיר (ליסבון) עשרים אלף בתים בני שש-שבע קומות. אם תושבי העיר הגדולה הזו היו מפוזרים בצורה שווה יותר ושוכנו פחות בצפיפות, הנזקים היו פחותים או אולי לא היו מתרחשים כלל".

תגובות דומות הושמעו לאחר אסון הצונמי באוקיאנוס ההודי בשנת 2004 שגבה כרבע מיליון נספים, הוריקן קתרינה שהיכה בשנת 2005 בלואיזיאנה ומיסיסיפי (כאלפיים נספים), רעש האדמה שהתחולל ב-2010 בהאיטי (כרבע מליון נספים), והצונמי ביפן בשנת 2011 (כעשרת אלפים נספים) – על כי המנהיגות המקומית התעלמה, לא הקשיבה לאזהרות בדבר כשלים שניתן היה לחזות ולמנוע, מתוך התעלמות או אשליה שאסונות כאלה לא יתרחשו.

המטיף-נביא הטלוויזיוני האמריקני פט רוברטסון, טען כי ניתן לקשור את רעש האדמה הקטלני בהאיטי לברית שנכרתה בתחילת המאה ה-19 בין התושבים בהאיטי לבין השטן, כדי להיפטר מהאדונים הצרפתים ולהקים רפובליקה עצמאית של כופרים

אך התפישה לפיה ישנה התערבות אלוהית לא נעלמה לגמרי מהשיח הציבורי. גם בימינו מופיע האל שוב ושוב את האל בכל פעם שמתרחש אסון קטלני: המטיף-נביא הטלוויזיוני האמריקני פט רוברטסון, טען כי ניתן לקשור את רעש האדמה הקטלני בהאיטי לברית שנכרתה בתחילת המאה ה-19 בין התושבים בהאיטי לבין השטן, כדי להיפטר מהאדונים הצרפתים ולהקים רפובליקה עצמאית של כופרים. הרב עובדיה יוסף שהיה הרב הראשי לישראל , טען שאסון הוריקן קתרינה הוא עונש על תמיכתו של הנשיא ג'ורג בוש בפינוי חבל קטיף מספר ימים קודם לכן. אנשי דת נוצרים קנאים אמרו כי האסון ארע כעונש על הפלות והומוסקסואליות. איש דת מוסלמי תרץ זאת כעונשו מאלוהים על מעורבותה של ארה"ב באפגניסטן ועיראק באותה העת, וראש עיריית ניו אורלינס ריי נייגין טען: "אלוהים כועס על אמריקה ולכן שלח לנו הוריקן אחר הוריקן".

לא חסרים גם הסברים והצדקות לאסונות מן העבר הרחוק: הרודוטוס ( "אבי ההיסטוריה"), מתאר את הצונאמי המוקדם ביותר המתועד, בשנת 479 לפני הספירה: לטענתו הוא נשלח על ידי אל הים פוסידון, כדי להעניש את הפרסים על המצור על פוטידה. בימי מגפת יוסטיניאנוס (במאה השישית לספירה, מגפה שקטלה חלק גדול מאוכלוסיית באירופה, צפון אפריקה והמזרח תיכון). נמצא דיווח שלפיו האפיפיור גרגוריוס הגדול הכריז בשיא ימי המגפה שזהו עונש מאלוהים על חטאי האנושות, ובקונסטנטינופול, בזמן שאלפים רבים מתו מידי יום, נערכו תהלוכות דתיות המוניות לתחינה לרחמי שמיים, שהגבירו עוד יותר את קצב ההדבקה ואת מספר הקורבנות.

במגפת המוות השחור (ששיאה באירופה היה באמצע המאה ה-14, ונמשך בגלים עד המאה ה-17) אמרו בשיא המגפה שאלוהים, ששלח את המגפה, סירב להשיב לתפילות ולתחינות להקל ולסיים אותה. בנוסף, האשימו את השטן בהתפרצות, בסיוע קבוצות שוליים כמו היהודים - שחיו בנפרד בקהילות משלהם, ולכן נפגעו פחות, ומכאן נחשדו בגרימת המגפה והותקפו בפרעות.

יהודים נשרפים על המוקד, פלנדריה, המוות השחור, מגפה, דבר

"יהודים נשרפים על המוקד" (1349), ימי המוות השחור באיור מיניאטורי מאת Pierart dou Tielt מתוך Antiquitates Flandriae, תצלום: ויקיפדיה

המקרא אינו מבחין בין כעשר מגפות שונות שמתוארות בו, ומציין את המונח הכללי, מגפה. כולן, ללא יוצאת מן הכלל, הן מגפות שאינן מזוהות (עפולים-טחורים, מכה-גדולה מידי מלאך, דבר, ובעיקר מגפה), כעונש מידי האל על התנהלות דתית-מוסרית שאינה ראויה, ורק הבעת חרטה גמורה בפולחן כנדרש, עצרו את המגפה. גם כיום ישנו בארץ מיעוט דתי הרואה בקורונה מגפה מקראית שהיא עונש מאלוהים, שאם נרַצה אותו בהעלאת קורבן המגפה תיעצר: "חובתך כיהודי להביא הצעה מעשית בפני ממשלת ישראל. חג הפסח מתקרב", כותב הרב ישראל אריאל לשר הבריאות בחודש מרץ 2020, ומפציר בו: "יביא עם ישראל קרבן על גבי המזבח כבימי דוד –'והמגפה נעצרה'" (כלומר, יתקיים דבר הכתוב הזה, ספר במדבר, ט'ז, 15). כמוהו גם יו"ר סיעת יהדות התורה הרב פינדרוס שכתב בינואר 2021: "הבל פיהם של תינוקות של רבן [לימוד תורה] זה מה שיציל אותנו מהמגפה, כל בריחה מהדבר הזה רק תעצים ותחזק את המגפה. לא יעזור שום דבר, זה יציל את כולנו".

תפישות גמול ועונש בעידן הקורונה 2020

כאשמים במגפת קוביד-19, רוב האמריקנים הצביעו על מעשיהן ומחדליהן של ממשלות, הן שלהם והן של מדינות זרות, עם נטיה להאשים פחות את הממשל המקומי, ויותר זרים, ככל שהזרם הדתי שאליו משתייכים הנשאלים קנאי יותר

סקר תפישות הציבור (מיוני 2020) באשר לגורמים למגפת COVID-19, מראה שרוב תושבי ארה"ב ממשיכים להאמין באלוהים, והמגפה הנוכחית אף חיזקה את אמונתם. הם סבורים שהאל מגן עליהם מהמגפה, אך סבורים שהמכה הזו מאותתת לחברה כי עליה לשנות את דרכיה. חלק גדול מהם טוען שיש צידוק-דין תאולוגי למגפה ולסבל שהיא גורמת וכי האל טוב, רחום ורב חסד, אך אנו לא מבינים את המסר. ההפתעה בסקר הייתה מה שרוב הנשאלים לא אמרו: רק 11% מהם פירשו את המגפה כעונש אלוהי על חטאי האדם. מעטים הצביעו על שעיר לעזאזל קונקרטי.

אז מי אשם? רוב האמריקנים הצביעו על מעשיהן ומחדליהן של ממשלות, הן שלהם (37%) והן של מדינות זרות (43%), עם נטיה להאשים פחות את הממשל המקומי, ויותר זרים, ככל שהזרם הדתי שאליו משתייכים הנשאלים קנאי יותר.

תוצאות דומות נמצאו בסקר אחר (מחודש מאי 2020), שנערך בקרב המאמינים הנוצרים בארה"ב. כשני שליש מהם אמרו כי הם סבורים שהמגפה היא אות כי על החברה האנושית לשנות את דרכיה. גם כאן התגלה רצון לחפש אשמים. תפישה זו נמצא בביטוי "וירוס הקורונה הסיני", שהשתמשו בו הנשיא טראמפ כמו וקווין מקארתי הרפובליקאי, מנהיג סיעת המיעוט בקונגרס, כדי לתלות את האשם במזרח המסתורי רוחש הרע.

סיפורי המבול כאב טיפוס הכורך אסון טבע ואדם

ארועי מבול היסטוריים

נראה שבחברה האנושית טבועים בלא-מודע הקולקטיבי פחדים קמאיים משיטפון שיכחיד חלקים גדולים ממנה, וניתן ללמוד מהם על תפישות נוכח אסון טבע גם כיום, כשמחברים בין ארועים היסטוריים לבין מסורות שהתפתחו בעקבותיהם. אסונות כאלה התרחשו כבר בזמנים שבהם החברה האנושית הפכה מקבוצות לקטים קטנות ומפוזרות להתישבות גדולה וצפופה יחסית. הגורם המרכזי לכך היה עליית מפלס פני הים בעשרות מטרים וניתן להצביע על שיטפונות שנצרבו בזיכרון האנושי כמבול, שבו כל האנושות נמחית – כך לפחות חשו השורדים – ומהם צמחו במהלך הדורות המסורות המספרות על הניצולים הבודדים, שהיו הגרעין ממנו התפתחה חברה אנושית מחדש.

פוסיידון

לא כדאי להרגיז אותו: פוסיידון (פסל ממילוס, המאה השנייה לפנה"ס): אל הים, הסערות, רעידות האדמה והסוסים. תצלום: Ricardo André Frantz, ויקיפדיה

ניתן להצביע על שלושה ארועים קרובים יחסית לזמננו, שיש להם כיום ביטוי גיאולוגי, ארכיאולוגי ותרבותי, שנצרב בזיכרון הקולקטיבי.

  • הצפת בקעת הים השחור לפני כ-7500 שנה, זמן קרוב דיו כדי שיותיר חותם בזיכרון האנושי, לפחות במזרח הקדום (בזמן זה היו כבר ערים בשוּמר, אנטוליה וגם ירחו). הבקעה שנעלמה תחת המים הייתה אזור עצום, שופע בימות ונהרות של מים מתוקים, והתישבות רחבה של בני האדם. ההצפה נגרמה מהתמוטטות המחסום היבשתי בינה לבין הים התיכון שמפלסו עלה. מאחר שהאירוע היה כנראה הדרגתי, גם אם מהיר במונחים גיאולוגיים, האבדות בנפש היו קטנות, אך לא הטראומה. כיום יש ממצאים של התישבות אנושית מפותחת תחת מי הים השחור בעומק של עשרות מטרים.
  • מקרה דומה, מוקדם במאות שנים בודדות, אירע במישורים שהיו חיבור יבשתי בין חופי צרפת ואנגליה של ימינו, שהיו אז אזור מיושב ופורה. אזורים אלה הוצפו בצונמי עצום, כנראה פתאומי, והפכו לים הצפוני המוכר כיום. ישנם שרידי התישבות תחת מי הים, כולל ממצאים אנושיים נוגעים ללב, כמו מצבורים של גרזיני אבן שהוטלו למים לאורך זמן לאחר האסון, שמוסברים כפולחן זיכרון לישובים ולאנשים שאבדו תחת המים.
  • תעלומת הנהר סרסוואטי (Sarasvati), שנחשב עד לאחרונה כנהר מיסטי שמימי בכתבים הינדים רבים, משום שהוא כבר אינו קיים. הנהר מתואר בכתבים כנהר שופע בחלק הצפוני של תת היבשת ההודית, ולגדותיו ערים וכפרים רבים. גם אם יש עדיין חילוקי דעות אקדמיים בעניין, הפתרון הסביר לתעלומה נמצא בצילומי לווין ובסריקה ארכיאולוגית וגיאולוגית מקיפה באזור המתאים, שמצביעים על ארוע טראומטי לפני כ-4000 שנה. הנהר העצום הוטה ממסלולו בקטסטרופה גיאולוגית למרגלות הרי ההימלאיה, שגרמה לשטפונות ענק עד שהנהרות המוכרים לנו כיום התיצבו באפיקם.

גם לגבי איתור אירועי מגפות היסטוריים קטלניות במיוחד – עד הזמן האחרון ניתן היה להסתמך על תיעוד כתוב קיים מזמנים קרובים מאד לנו. שיפור בטכנולוגיות מיפוי ד.נ.א של שרידים אנושיים בני אלפי שנים, מאפשר בשנים אחרונות לזהות כמעט בוודאות מגפות בעידנים קדומים של החברה האנושית. הקטלניות ורבות ההיקף שבהן נגרמו מהבקטריה Y.pestis, שגם אם השתנתה מעט במהלך אלפי השנים האחרונות, אין ספק שהיא גרמה למגפות הקטלניות בחברה האנושית לאורך הדורות.

מיתוס המבול בעולם

מיתוס מבול נמצא בכ-260 סיפורים מכל העולם, שבכולם מופיע שיטפון גדול ופתאומי, הנשלח על ידי האלוהות, הורס את כל החי והצומח, לרבות בני האדם, לרוב כעונש על מעשים מושחתים, הפרעה או התערבות במעשי האלים

מיתוס מבול נמצא בכ-260 סיפורים מכל העולם, שבכולם מופיע שיטפון גדול ופתאומי, הנשלח על ידי האלוהות, הורס את כל החי והצומח, לרבות בני האדם, לרוב כעונש על מעשים מושחתים, הפרעה או התערבות במעשי האלים. מי השיטפון מתוארים כאמצעי לניקוי האנושות בפרט והעולם בכלל וכהכנה ללידה מחדש. בסיפורי השיטפון מופיעים גיבורים המייצגים את התשוקה האנושית לחיים חדשים, טובים ומוסריים מהקודמים.

במרבית הסיפורים מדובר בקבוצה קטנה של אנשים נבחרים, שהאל/ים מזרזים אותם לעלות על סירות קנו, ספינה או "תיבה", בהתאם לתרבות החומרית המקומית, כדי להציל את עצמם, ולעתים גם בעלי חיים. הם מוצאים מפלט, או מולכים על ידי האל אל פסגת הר גבוה במיוחד, עד שפני המים יורדים, בדרך כלל הדרך אורך מספר ימים, ואז הם מתחילים בהקמתה של חברה אנושית חדשה במקום זו שנכחדה. משכו של המבול המקראי אינו עקבי והוא יוצא דופן: שבעה ימים (בראשית ז,10), או 40 (שם,17) או 150 (שם,24), כי סיפור המבול המקראי הוא לפחות שני סיפורים שנתפרו יחד, גרסאות שונות שנכתבו בהשראת סיפורי המבול העתיקים הרבה יותר במזרח הקדום.

תפישות מבול אחרות לתיקון החברה

ישנם סיפורי מבול שאינם כתובים בתבנית המוכרת לנו. בסיפור המבול של אנשי שבט יגאן, אף שהוענשו במבול על הדרת הנשים מההנהגה ומקומם בחברה, ורק בני אדם ספורים נותרו והקימו חברה חדשה, אלה לא שינו את התנהגותם וכמו לפני המבול כך אחריו - הגברים שולטים בנשים.

כך גם סיפור "המבול ההינדי", העוסק בשמירת המשכיות החברה וערכיה הרוחניים אחרי מבול מכחיד כל. הסיפור, העומד בפני עצמו כ"מבול" - מוכר ודי צפוי (מסופר למשל ב-שרימד בהגוותם או ב-מאציה-פּוּרָנָה), אך חשיפת ההקשר הרחב מראה תפישות לתיקון העולם והחברה האנושית שונות מהתבנית המוכרת לנו.

  1. בסיפור המבול ההינדי הצפת היקום כולו במים אינה עונש, אלא חלק ממחזוריות קבועה של שעון קוסמי, על פני פרקי זמן מאד ארוכים (מיליוני ומיליארדי שנים). בכל "יממה של ברהמה", יש לילה שבו היקום מתמלא מים, מכחיד את כל הקיים, פרט למספר קטן של בני אנוש נבחרים, שיקימו עם יקיצת ברהמה ליום חדש, חברה אנושית חדשה בעולם חדש.
  2. לא החברה אשמה, אלא הנהגתה: לצד סיפור המבול ההינדי, נמצא בכתבים אחדים אופן שונה של תיקון החברה, שהוא תיקון ממוקד, כלומר סילוק המעמד השליט (קָשְתְּרִיָה) שמועל בתפקידו במנהיגות מושחתת וקלוקלת. בסיפורים אלה נקרא על אודות אווטאר - התגלמות של האל בדמות פאראשוראמה (Paraśurāma), בריון האוחז בגרזן אימתני, שהרג את המנהיגים הפעילים של ההנהגה הקיימת (מלכים, פקידים ומנהלים בכירים ומפקדי צבא) שכשלה בתפקידה, פעם אחר פעם, 21 פעמים, כי לא למדו לקח.
  3. האפוסים ההינדיים מספרים על האל קרישנה שירד לארץ לשם תיקון: "הו אמא אדמה, אישיות האלוה הופיע עלי אדמה כקרישנה, כדי להקל על משאך הכבד" (שרימד-בהגוותם ספר 1, 16.23). האפוס מהאבהארטה מפרט כיצד "המשא הכבד" על אמא אדמה הוקל: קרישנה היה שותף מעורב ופעיל במלחמת אחים קטלנית בין הפנדווים לבני דודם משושלת קורו, שבסופה רוב רובם של הלוחמים, המלכים ושאר מנהיגות החברה משני הצדדים נספו, ורק  חמשת האחים הפנדווים- "הצודקים" – מי ששמרו על דרך הדהרמה, נצחו ושלטו. אף הם, לאחר מספר שנים לא רב עזבו את העולם, וכך רוב רובה של מנהיגות בעולם הוכחדה והוחלפה, מתוך תקווה שתוקם חברה מודעת ומוסרית יותר. הכתבים מודים שהדבר לא צלח, ויש להמתין לעידן חדש, רוחני ונקי מעוולות קודמיו, שיגיע בתורו על פי סדר הזמן של היקום.
לבה, הר געש, הוואי

לבה עולה על גדותיה בהר הגעש Pāhoehoe בהוואי (2007), תצלום: Brocken Inaglory, ויקיפדיה

התמודדות עם אסונות טבע במאה ה-21

רוב הציבור, ללא קשר לאמונתו, מתקשה לנהוג בהתאם למדע עדכני המנחה אותו כיצד להגן על עצמו ולמנוע אסון

סולם תפישות אסונות טבע שתיארתי עוצב במהלך הדורות, והוא רלוונטי, בשינויים קלים, גם היום.

הטבע האנושי ככלל מתקשה להכיל מספר תפישות בו-זמנית, ודאי אם יש סתירות ביניהן, והדבר ניכר במגפה הנוכחית. למשל, חלק מהציבור דבק באמונה דתית ומאמין שההשגחה העליונה מגנה עליו, חלק אחר דוגל באמונה מיסטית ניו אייג׳ית באיזו  אמא אדמה שמענישה, ו/או תולה את המגפה בהאשמת ההנהגה או אחרים, חלק אחר חי בהכחשה, או לפחות מאמין כי "לי זה לא יקרה". רוב הציבור, ללא קשר לאמונתו, מתקשה לנהוג בהתאם למדע עדכני המנחה אותו כיצד להגן על עצמו ולמנוע אסון.

גם כשתובס המגפה הנוכחית, נמשיך לעמוד מול אתגרים גדולים בהתמודדות עם אסונות טבע גדולים וקטלניים. די להציץ בקריאות אזהרה שהשמיע בינואר 2020 צוות מומחים גדול  שקבע כי כדור הארץ גווע מהר יותר מכפי שחשבנו. לאור זאת, עלינו לעצב תפישות ההולמות את הידע המדעי וההתנהגותי של המאה ה-21. אין לנו הפריווילגיה להניח לתפישות מסורתיות לנהל אותנו כיום, וגם לא לפנות לאלה המבוססות על קונספירציות והכחשות. תפישות כאלה לא הועילו בעבר ולא יועילו לנו בעתיד.

תמונה ראשית: סולם בשיטפון. תצלום: מאטס אנדרסון, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב

תגובות פייסבוק

2 תגובות על הלקחים מן המגפה הבאה

01
ד"ר פנינית צפורי-בקנשטיין

אין סתירה בין תפיסת החטא ועונשו לקידמה המדעית. חיסונים פותחו מאז ימי לואי פסטר אבי המיקרוביולוגיה ואכן הם הצילו את האנושות מפני שחפת אבעבועות שחורת ופוליו. ואולם ההתנהלות האנושית לא התקדמה במקביל כמצופה. חינוך למוסר וערכים בסיסיים של התחשבות בזולת ואמפתיה נחשבים כטרחנים על ידי הנהגות שלטוניות ומשום כך גם על ידי אוכלוסיות הנשלטות על ידן ושום מדע שבעולם לא מצליח לחדור מבעד לאטימות המבישה הזאת.

02
דני ב.

לא האמונות הדתיות, גם לא הניו-אייג'יות למיניהן, לא ימנעו את ההתפרצות הבאה. גם לא המדע. מה שאפשר וצריך לקדם הוא את דרך ההתמודדות האנושית עם מגפות. פייזר ואחיותיה הראו את הדרך. על המנהיגים לוודא שימשיכו להיות רבות כמוה, ואפילו משוכללות ממנה.