המאבק להקמת מערכת משפט עצמאית

בן־גוריון הבין היטב את החשיבות הגדולה שביצירת תודעה אזרחית-משפטית. לכן הוא עיגן רעיונות ורוח במוסדות המשפטיים, ואחר כך לא התערב בהם
X זמן קריאה משוער: חצי שעה

'במדינה שאין בה עליונות של החוק — אין בה חירות.'

בראשית 1949 אמר בן־גוריון באספת 'בעלי מקצועות חופשיים' (רבים מהם עורכי דין):

כל עוד היינו נתונים לשלטון זר היה תפקידו של עורך הדין היהודי — במקרה הטוב ביותר — לעמוד בפני המדינה הזרה, להגן על אסירי מלכות מפני חוקים ושופטים זרים, להגן על בייליס, על דרייפוס, להוכיח שהחוק לגבי היהודי אינו צודק, או שעיקוף החוק היה בו הכרח, — לא ביצורו של החוק אלא ערעורו, באשר החוק היה עוין, מתנכל, מפלה, מקפח [...] החיים תחת שלטון זר, לעיתים קרובות תחת שלטון עוין, ערערו בתוכנו ההכרה המשפטית [...] [לפיכך] עלינו לשקוד לא רק על בטחון המדינה כי אם גם על בטחון החוק [...] [יש] לראות בחוק לא גזירה אלא ביטוי לרצון־העם, צו שנעשה לטובת הכלל, שאינו מגביל את חירות היחיד אלא למען הגן על חירות הזולת, כלומר על חירותו של כל אחד ואחד, ואינו מטיל חובה על היחיד אלא מתוך דאגה לצרכי הציבור, כלומר לצרכי כל פרט ופרט. תקפו של החוק הוא לא בענשים הכרוכים בהפרתו, אלא בכבוד שהציבור רוחש לחוק וברצון הכלל לקיימו ולשמרו. העם לא רק יכבד את החוק אלא גם יאהב את החוק — אם החוק יהיה נובע מהמקור העברי הנאמן והמבורך 'ואהבת לרעך כמוך!', אם המשטר הממלכתי והמשפטי והחברתי יהיה בנוי על זיקת־גומלין ועזרה הדדית של כל האזרחים — כיהודים כלא־יהודים — ואם ידעו כולם שבמדינת ישראל אדם לאדם אינו זאב — אלא חבר ועוזר.

בן־גוריון הבין היטב את החשיבות החוקתית־משטרית הגדולה שביצירתם של תודעה אזרחית־משפטית ושל שלטון החוק. בכינונה של תודעה אזרחית־ממלכתית 'תומכת חוקה' הוא ראה מטרה ראשונה בחשיבותה ותנאי להישרדותה של מדינת ישראל כמדינה חופשית ודמוקרטית. אבל הוא ידע כי 'אין לסמוך על רעיון ורוח בלבד', וכי את התודעה האזרחית־משפטית יש לבטא במוסדות, בהליכים ובכללים משפטיים. לפיכך אחד המהלכים הממלכתיים־חוקתיים העיקריים שהוא הוביל היה המהלך לבניית מערכת משפט עצמאית ומתפקדת הפועלת על פי עקרונות שלטון החוק.

צעד חוקתי ראשון ומכריע בחשיבותו, שכונן את ישראל כמדינת חוק, היה המאמץ של ההנהגה הפוליטית בראשות בן־גוריון שלא יהיו ואקום משפטי ואנרכיה עוד בטרם נחקקה בה חוקה כתובה, והחלטתה להקפיד על קיומם של מערכת משפט עצמאית ומתפקדת

לעומת הדרמה הגדולה של פירוק המחתרות והקמת צה"ל בתוך סערת מלחמת העצמאות, ולעומת הטלטלות הפוליטיות והתרבותיות־דתיות העזות שליוו את פולמוס החינוך הממלכתי, הוקמה מערכת המשפט הישראלית 'ללא רעש וצלצולים'. המאמצים לכונן את ישראל על אדנים של חוק ומשפט היו, כמו המשפט עצמו, מאמצים 'אפורים' שהתמקדו בעיצוב מוסדות, הליכים וחוקים פורמליים. אפרוריות זו נובעת מכך שהמשפט, כמו כל מערכת שמכוונת התנהגות, פועל בתוך מסורת שמרנית ויציבה שהשינויים בה אטיים והדרגתיים. גם מדינת ישראל אימצה, כידוע, את המשפט שהיה קיים ערב הקמת המדינה, ומערכת המשפט הישראלית פעלה על בסיס המשפט המנדטורי, כך שהקמת המדינה לא היתה כרוכה במהפכה משפטית.

הקמת מערכת המשפט והטמעת שלטון החוק לא היו כרוכות במאבקים פוליטיים קשים גם משום שבמשפט לא היו 'זרמים' שהיה צריך לפרק ולאחד במערכת משפט ממלכתית אחת. ליישוב היהודי לא היתה מערכת משפט מרכזית משלו, והאוכלוסייה היהודית הסתמכה תחת זאת על החוקים ועל מערכת המשפט של המנדט הבריטי. לכן מערכת המשפט שהוקמה במדינה סבלה פחות מן הפוליטיזציה שהיתה מנת חלקם של מוסדות אחרים. כמו כן ההכרה בחשיבותו המכרעת של שלטון החוק היתה נחלתן של כל הקבוצות בחברה הישראלית הצעירה, ועל כן כולן תמכו בהקמת מערכת משפט מתקדמת.6 באופן אירוני, דווקא אותה הסכמה עמוקה ורחבה בחברה הישראלית באשר לעקרונות שלטון החוק מסתירה את המאמצים הרבים, שהעילית הפוליטית והמשפטית הישראלית אכן השקיעה כדי לכונן את ישראל כמדינת חוק מתוקנת.

תרומתו של בן־גוריון בעיצוב מערכת המשפט אינה ייחודית או בולטת באופן יוצא דופן. לעומת מקומו המרכזי במאבקים ממלכתיים־חוקתיים אחרים, כגון המאבק להקמת צה"ל כצבא ממלכתי או המאבק לשינוי שיטת הבחירות, בן־גוריון לא עסק באופן שוטף ופעיל בענייני משפט. אף על פי כן, הוא הטיף בכל הזדמנות לשמירה על עקרונות שלטון החוק, ובכל צומת הכרעה חשוב עמד באופן החלטי ומלא לימין שלטון החוק ותרם רבות לביסוסו. תרומתו לבניית מערכת המשפט וביסוס שלטון החוק אינה קטנה מזו של ראשוני השופטים או של בכירי מערכת המשפט. בשנות העצמאות הראשונות הונחו — בתמיכתו הברורה והפעילה של בן־גוריון — היסודות לשלטון החוק ולמערכת משפט מקצועית ועצמאית, המורכבת משופטים בלתי תלויים, מפקידות משפטית עצמאית, מהסתדרות עורכי דין פעילה ומיועץ משפטי רב־כוח וסמכויות. היה זה אחד המהלכים החוקתיים החשובים במדינה הצעירה הן מן הבחינה המשטרית והן מבחינת ההגנה על זכויות האדם והאזרח של הישראלים.

צעד חוקתי ראשון ומכריע בחשיבותו, שכונן את ישראל כמדינת חוק, היה המאמץ של ההנהגה הפוליטית בראשות בן־גוריון שלא יהיו ואקום משפטי ואנרכיה עוד בטרם נחקקה בה חוקה כתובה, והחלטתה להקפיד על קיומם של מערכת משפט עצמאית ומתפקדת ושל משפט מוסדר (המבוסס על כללים כתובים ומפורסמים) כבר עם הקמתה של המדינה. זה אינו דבר של מה בכך. ההיסטוריה מלמדת שבסערת מלחמה או מהפכה מדינות נוטות להשעות את הסדר המשפטי הקיים, כלומר להשעות את החוקים הקיימים ולפזר את המוסדות המשפטיים. בזמן של מלחמה או מהפכה יש בדרך כלל תקופה לא קצרה של 'ואקום משפטי', אנרכיה ואלימות: תקופה שאין בה מערכת משפט מרכזית מתפקדת ואין משפט מוסדר המורכב מחוקים ברורים וידועים מראש. במקום כל אלה החברה מתנהלת במקרה הטוב על פי צווים לשעת חירום של השלטון המהפכני או של הכוחות המהפכניים בשטח, ואת ההליך השיפוטי המסודר מחליפים משפטי שדה מאולתרים, שמטילים פעמים רבות עונשי מוות. ההיסטוריה המודרנית מספקת דוגמאות למכביר למהפכנים שהשעו את הסדר המשפטי הקיים וגררו את החברה שלהם לשנים של אנרכיה וטרור. גם מדינות שלא קמו מתוך מהפכה או מלחמה, ואשר שימרו את מערכת המשפט הקיימת (למשל, רבות מן המדינות שהוקמו בתהליך הדה־קולוניזציה), לא הצליחו בדרך כלל לכונן דמוקרטיה ושלטון חוק או לשמור עליהם לאורך ימים. רוב המהפכות ומלחמות השחרור המודרניות אמנם נולדו מערכי החירות, השוויון, האחווה והשותפות, והן ביטאו אותם בהתלהבות; אך בהמשך הושעו זכויות האדם והסדר החוקתי, ואילו השותפות והאחווה הידרדרו למה שז'אן פול סארטר (Sartre) כינה 'אחוות אימה', שהתבססה על טרור וחשדנות של הכול בכול והתגבשה בסופו של דבר לכדי מנגנון בירוקרטי טוטליטרי אלים. והנה, אף שהקמת המדינה נתפסה בעיני ישראלים רבים כמהפכה בהיסטוריה היהודית, ואף שמדינת ישראל הוקמה בסערת מלחמה קשה ומהפכה דמוגרפית אלימה שנלוותה לה, לא נהגה העילית הישראלית כמו המהפכנים בצרפת, ברוסיה או בעולם המוסלמי: בישראל לא שררו אף פעם אנרכיה וטרור; הסדר המשפטי הקודם (המנדטורי) לא בוטל, אלא דווקא נשמר מתוך הקפדה על שלטון החוק; ומנגנון המדינה לא היה לטוטליטרי, אלא למִנהל ציבורי ממלכתי הפועל בתוך מסגרת דמוקרטית ומשפטית־חוקתית.

ההצלחה להקים מערכת משפט מתפקדת מרשימה עוד יותר אם נזכור כי בניגוד לתחומים אחרים, מוסדות היישוב לא ניהלו מערכת משפט כללית מסודרת. ועל כן עם הקמת המדינה היה צורך לכונן מערכת משפט מן המסד, ואף זאת בתנאים של מלחמה, משבר כלכלי ומהפך דמוגרפי, וללא כל עזרה מן הריבון הקודם. כמנהיג היישוב וכראש הממשלה, היה בן־גוריון ממעצבי ההחלטה האסטרטגית להשאיר על כנו את המשפט הקיים, והוא הכיר היטב בצורך הדחוף לבסס הליכי חקיקה מסודרים ומוסדות משפט.

השארת המשפט המנדטורי על כנו תרמה ליציבות ולביטחון משפטי וחברתי, אך היה ברור שהמשפט ממשיך להתפתח, ושיש צורך להסדיר את פעולתם של המוסדות המשפטיים. בראש ובראשונה היה צורך להסדיר את עבודת המוסד המחוקק ואת תהליכי החקיקה. לפיכך כבר בעת הכרזת העצמאות נקבע כי מועצת המדינה הזמנית היא הגוף המחוקק, ואילו הממשלה הזמנית היא מוסד הביצוע שלה. מנשר מספר 1 — החוק הראשון של מדינת ישראל, שבן־גוריון קרא בצמוד להכרזת העצמאות — קבע גם הסדר של האצלת סמכויות ממועצת המדינה הזמנית לממשלה הזמנית לצורך חקיקה דחופה. פקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח־1948, שנחקקה כעבור שבועיים ונידונה ארוכות בישיבות הממשלה ומועצת המדינה הזמנית, הסדירה בצורה מקיפה יותר את מוסדות השלטון הכלליים והמקומיים, את הגוף המחוקק (מועצת המדינה הזמנית), את חובת הפרסום של כל דברי החקיקה ואת מערכת המשפט. הסדרה מהירה של פעולת המחוקק היתה בעלת חשיבות רבה, משום שעקרון שלטון החוק משמעותו כי המדינה תתנהל על פי חוקים כתובים ומפורסמים מראש, המופנים לכלל האוכלוסייה בצורה אחידה, אימפרסונלית ושוויונית.

נוסף על הסדרת פעולתו של בית המחוקקים, נעשה כל מאמץ לדאוג לכך שמערכת המשפט המנדטורית תמשיך לעבוד בצורה יעילה וטובה בניהול הישראלי החדש. ואכן, כבר בשבוע הראשון להקמת המדינה, ובמקומות מסוימים אף בבוקר יום ראשון, 16 במאי 1948 — כ־40 שעות לאחר הכרזת העצמאות — נפתחו רוב בתי משפט השלום ובתי המשפט המחוזיים. אפילו בירושלים, שרשמית לא היתה בשטח ישראל, נפתח בית משפט מחוזי 'ישראלי' כבר ביום ראשון. הפעלת בתי המשפט לא היתה דבר פשוט. הקשו עליה מאוד המלחמה, המחסור בשופטים ובכוח אדם מיומן והצורך להקים מחדש את בתי המשפט בערים, שבתי המשפט המנדטוריים פעלו בהן בעיקר באמצעות שופטים בריטים וערבים שעזבו עקב סיום המנדט והמלחמה. מכיוון שמסיבות שונות בית המשפט העליון לא נפתח מיד עם הקמת המדינה, קבעה מועצת המדינה הזמנית כבר בחודש יוני, כי בית המשפט המחוזי בתל אביב ישמש גם בג"ץ עד להקמת בית המשפט העליון, כדי שיהיה מוסד שיפוטי שיפקח על רשויות השלטון והמִנהל הציבורי עוד בטרם הקמתו של בית המשפט העליון.

גם רוב המוסדות המשפטיים האחרים המשיכו לפעול לאחר הכרזת העצמאות בניהול ישראלי. בימים הראשונים שלאחר קום המדינה כבר נרשמו תאגידים במרשמי התאגידים השונים, ובתל אביב נרשמו אפילו פטנטים במרשם הפטנטים וסימני המסחר. גם פעולתן של הלשכות לרישום מקרקעין, שהושעתה לזמן־מה בשל חוסר הוודאות בעניין חלוקת הארץ ובשל המלחמה, חודשה בהדרגה ככל שהתנאים התירו זאת. על אף הקשיים הגדולים הכרוכים בניהול לשכות לרישום מקרקעין בתנאים קיצוניים של חוסר ודאות, נפתחו משרדי ה'טאבו' בתל אביב כבר ביום 27 במאי, פחות משבועיים לאחר הקמת המדינה. הוקמה גם מערכת משפט צבאית מתפקדת ויעילה, האוכפת משמעת וחוק שיפוט צבאי שאושר במועצת המדינה הזמנית.

ההתערבות של הרשויות הפוליטיות ושל הממסדים התנועתיים באיוש מערכת המשפט היתה קטנה מאוד. ידוע, למשל, שבן־גוריון והנהגת מפא"י לא התייחסו לתביעתם של עורכי הדין חברי המפלגה לפעול להגדלת מספרם של חברי מפא"י בין השופטים והמשפטנים 

מהלך חוקתי חשוב נוסף — שבן־גוריון נטל בו תפקיד משמעותי יותר — היה ההקפדה על עצמאותן של רשויות המשפט. עצמאות המשפט היא יסוד חיוני של שלטון החוק, משום שרק מערכת משפט המנותקת באופן יחסי מן ההיררכיות ויחסי הכוח החברתיים מאפשרת למשפט לשלוט בחברה, כלומר לוודא כי המשפט באמת נוצר, מפורש, מוצא לפועל ונאכף בדרך אחידה, אימפרסונלית, אוניברסלית־כללית ושוויונית. מבחינת התיאוריה הפוליטית, עצמאותו של המשפט מתבטאת קודם כול באוטונומיה מוסדית של מערכת המשפט, כלומר בקיומם של מוסדות מיוחדים היוצרים, מפרשים ואוכפים משפט, ואינם תלויים במוקדי הכוח הפוליטיים והכלכליים בחברה. פעם אחר פעם, בכל צומת הכרעה חשוב, הוביל בן־גוריון החלטות שחיזקו את עצמאותם של השופטים, היועץ המשפטי לממשלה והפקידות המשפטית; גם כנגד דעתם החולקת של הנשיא יצחק בן־צבי ושל שרים חשובים, כמו משה שרת, אליעזר קפלן, דב יוסף וגולדה מאיר, ושל חברי כנסת רבים מכל סיעות הבית.

ההתערבות של הרשויות הפוליטיות ושל הממסדים התנועתיים באיוש מערכת המשפט היתה קטנה מאוד. ידוע, למשל, שבן־גוריון והנהגת מפא"י לא התייחסו לתביעתם של עורכי הדין חברי המפלגה, ישראל בר־שירה, ארי אנקוריון ואהרן פולונסקי, לפעול להגדלת מספרם של חברי מפא"י בין השופטים והמשפטנים בשירות המדינה. ראש הממשלה אמנם ציין ביומנו את המספר המצומצם של שופטים ומשפטנים חברי המפלגה, אך לא פעל להגדילו. מפא"י בראשות בן־גוריון גם העניקה ברוב שנותיה בשלטון את משרד המשפטים למפלגות אחרות. אף שניתן לראות בכך עדות לחוסר ההכרה של בן־גוריון ומפלגתו בחשיבות המשפט, איוש משרד המשפטים בתקופתו של בן־גוריון דווקא מלמד על שיקולים ממלכתיים. בן־גוריון מינה את פליקס רוזנבליט (לימים: פנחס רוזן) לתפקיד שר המשפטים הראשון מאותה סיבה שהוא תמך בשנת 1949 במינויו של זיגפריד מוזס לתפקיד מבקר המדינה — שניהם היו משפטנים (מוזס היה גם כלכלן), ושניהם היו 'יקים', כלומר יהודים ממוצא גרמני. בן־גוריון ידע שהלגיטימיות של המשפט תלויה במידה רבה בתדמיתו הניטרלית, חסרת הפניות והאובייקטיבית של המשפט, וייתכן שביקש לנצל את התדמית שהיתה בחברה הישראלית ליוצאי מרכז אירופה כקפדנים והוגנים כדי לחזק את הכבוד לחוק. עדות מסוימת לתפיסה זו מצויה במשא ומתן שבן־גוריון קיים בשלהי 1952 עם נציגי המפלגה הפרוגרסיבית בראשות פנחס רוזן לשם צירופם לממשלה השלישית. הפרוגרסיבים ביקשו שרוזן יתמנה לסגן ראש הממשלה, ואילו לתפקיד שר המשפטים יתמנה יזהר הררי, שהיה, כזכור, משפטן ידוע ומקובל — היועץ המשפטי של המפקדה הארצית של ה'הגנה', סגן נשיא בית הדין הצבאי לערעורים במלחמת העצמאות, וכמובן, יוזם 'החלטת הררי'. כך סיכם בן־גוריון את הפגישה ביומנו:

[רוזן] שאל אם אסכים שהררי יהיה שר המשפטים. אמרתי שהררי הוא מהצברים שמושכים בחבלי חן וקסם, אבל אין הוא מייצג הפרוגרסיבים. אנו מדינה לא למיליון וחצי, כל העולם היהודי [ו]לא רק היהודי מביט אלינו, ורק רוזן מייצג בעיניהם הפרוגרסיביים.

מובן שהעובדה כי רבים מבין ראשי מערכת המשפט היו ממוצא גרמני אינה מרמזת על העדפתו של בן־גוריון את המשפט האירופאי (ה'קונטיננטלי') על פני המשפט האנגלי. נהפוך הוא, בן־גוריון דווקא חשב כי 'המשפט האנגלי עולה על משפט זה [האירופאי]' וכי 'עַם זה [האנגלי] יש לו גניוס משפטי ופוליטי רב יותר מעמי יבשת אירופה'. היתה זו התדמית ה'יקית' של המשפט, ולא התוכן של המשפט הגרמני, שהביאה את בן־גוריון לתמוך במינוייהם של רוזן, מוזס, זמורה, ואחר כך של חיים כהן הצעיר לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. אם זו אכן היתה תוכניתו של בן־גוריון, הרי היא הצליחה במידה רבה; בזיכרון הציבורי הישראלי באמת התקבעה מערכת המשפט כמערכת ש'יקים' בנו ושלטו בה. היא התקבעה כך אף שהמשפט הישראלי נטה מאז ומעולם לכיוון מסורת המשפט האנגלו־סקסית יותר מאשר לכיוון זו האירופאית, אף שגם במערכת המשפט היו רוב השופטים והפקידים הבכירים ממוצא מזרח־אירופאי, ואף שרבים מן המשפטנים יוצאי גרמניה קיבלו בכלל את חינוכם המשפטי באנגליה, או לפחות עבדו שנים רבות בסביבה משפטית אנגלו־סקסית. אף על פי כן, התדמית ה'יקית' של מערכת המשפט הישראלית הצעירה מקובעת בתודעה הציבורית, והיא תרמה לתדמית הממלכתית שלה.

עצמאותה של מערכת המשפט הישראלית מגולמת — על מעלותיה ומגרעותיה — בתפקידו של היועץ המשפטי לממשלה. לתפקיד, כפי שהוא מעוצב בישראל, אין אח ורע בעולם המערבי, במובן זה שמדובר בפקיד מדינה (civil servant) בכיר, שאינו נבחר ואינו חייב באחריות כלפי הכנסת, אך הוא בעל סמכויות רחבות מאוד. הוא אחראי לייעוץ המשפטי לממשלה ולרשויותיה ולפיקוח המשפטי עליהן, הוא אחראי למחלקת החקיקה במשרד המשפטים, ונוסף על כך הוא גם ראש התביעה הכללית, ועל כן יש לו שיקול דעת בלעדי בפתיחת הליכים פליליים, בעיכובם של הליכים קיימים או בסגירתם. אף על פי כן, החליטו הרשויות הפוליטיות בראשות בן־גוריון לכונן בדרך זו את מעמדו הבלתי תלוי של היועץ המשפטי ואף לחזקו, מתוך מחשבה שהקפדה על עצמאותו של היועץ המשפטי לממשלה משמעה חיזוק שלטון החוק.

בן־גוריון תמך במאמציו של יעקב שמשון שפירא, היועץ המשפטי לממשלה הראשון, לביצור מעמדו העצמאי והחזק ולהטמעת ההכרה הפוליטית והציבורית בתפקידו כתפקיד בעל חשיבות ממלכתית מן המעלה העליונה. עם שר המשפטים פנחס רוזן הוא היה הכוח העיקרי שדחף להשוואת תנאי השכר של היועץ המשפטי לממשלה לזה של שר. בדיון בממשלה, שנסב על משכורתו של היועץ, אמנם קבל בן־גוריון על משכורותיהם הגבוהות של המשפטנים ועורכי הדין, אך תמך נמרצות בהשוואת משכורתו של היועץ לזו של שר ושופט בית המשפט העליון, וטען כלפי השרים המתנגדים כי אינם מבינים מהי מדינה (לעומת ארגון חברים וולונטרי), מהי חשיבותה של ההגנה על שלטון החוק במדינה, ולפיכך עד כמה חשוב היועץ המשפטי לממשלה: 'האסון הוא, שכולנו רגילים לא למדינה, אלא להסתדרות הציונית ובהתאם לכך בוטאה כאן גישתו של מר קפלן [שר האוצר שהתנגד למשכורת הגבוהה]'. בן־גוריון לא רק הקפיד בכבודו של היועץ המשפטי לממשלה, אלא גם נהג להיוועץ בו בכל דבר ועניין. מסכת יחסיו הקרובים עם חיים כהן, היועץ המשפטי השני שכיהן בתפקיד בין השנים 1950 ל־1960, היתה לשם דבר.

קשה וחשוב יותר היה המאבק החוקתי על אי־תלותו של היועץ המשפטי ועל הטמעת העיקרון, שלפיו יש ליועץ שיקול דעת סופי ובלעדי בכל השאלות של פתיחת הליכים פליליים, התלייתם או סגירתם, ובכלל זה גם בכל הקשור להגשת כתבי אישום. אמנם בתחילה ניסו שרים בממשלה להתערב בשיקול דעתו של היועץ המשפטי בענייני העמדה לדין, אולם זה עמד על העיקרון כי שיקול דעתו בלעדי ומוחלט. הצלחתו של שפירא לעמוד בפרץ נבעה מעקשנותו, אך גם מהתמיכה החד־משמעית שקיבל מראש הממשלה ומשר המשפטים. חיים כהן סיפר לי בריאיון כי גם בן־גוריון לא עמד בהתחלה על מלוא ההיקף של תפקידי היועץ המשפטי לממשלה כמגן האינטרס הציבורי ושלטון החוק. אולם מהר מאוד, מהר יותר מרבים מן השרים וחברי הכנסת, הבין את מלוא חשיבותו האזרחית של התפקיד והפך למגינו הבולט של מוסד היועץ המשפטי לממשלה.

מאיר טוביאנסקי

מאיר טוביאנסקי

הפרשה, שקיבעה יותר מכול בעיני השלטון והציבור את מעמדו העצמאי של היועץ, היתה הפרשה הטרגית הידועה בעניין טוביאנסקי. מאיר טוביאנסקי, מפקד מחנה שנלר ואחר כך מפקד שדות התעופה בירושלים, נחשד כי ריגל לטובת הבריטים, והוצא להורג לאחר שנידון למוות במשפט שדה לא ראוי ולא הוגן באשמת בגידה במדינה. בעקבות תלונות על ההליך הפסול הורה בן־גוריון לפרקליט הצבאי הראשי אהרן חוטר־ישי לחקור בעניין, וזה קבע שטוביאנסקי חף מפשע, שכן אין אדם נחשב אשם כל עוד לא התברר עניינו בהליך משפטי הוגן. בן־גוריון הורה להעניק למנוח דרגת סרן, להעביר את גופתו לבית עלמין צבאי ולשלם למשפחתו תגמולים ופיצויים. הכנסת פירסמה הודעה רשמית המביעה צער על המקרה.

תרומתו החשובה ביותר של בן־גוריון לעצמאות היועץ המשפטי היתה בחודשים האחרונים לכהונתו כראש ממשלה, כאשר באוקטובר 1962 הוביל את הממשלה לקבל את החלטות ועדת אגרנט, שהמליצה לשמר את מעמדו העצמאי של היועץ

היועץ המשפטי לממשלה לא הסתפק בכך, וביקש להעמיד לדין באשמת הריגה בכוונה תחילה את האחראים למשפט השדה ולהריגת טוביאנסקי. בסופו של דבר, הוחלט להעמיד לדין רק את איסר בארי, אז ראש מחלקת המודיעין בצה"ל, שהיה האחראי למשפט השדה ולהוצאתו להורג של טוביאנסקי, ולהימנע מהליכים כלפי שאר המעורבים בפרשה (ובתוכם גם שלושה קציני מודיעין בכירים, שהיו החוקרים ואחר כך גם השופטים של טוביאנסקי). החלטתו של שפירא עוררה התנגדות מרה הן בצה"ל והן בחוגים פוליטיים, שראו בה רדיפה פוליטית מצד היועץ המשפטי, שהיה איש מפא"י, אחרי מפקד בצבא המקורב למפ"ם (בארי). ההתנגדות הקולנית הביאה למסכת לחצים על היועץ מצד כמה משרי הממשלה, שביקשו להימנע מהסערה הפוליטית ומהזעזוע בצבא. בן־גוריון חשב שראוי להעמיד לדין את בארי ולברר את שאלת משפט השדה לעומקה. ביומנו הוא כתב: '[חיים] הרצוג מפקפק אם רצוי להגיש איסר למשפט. הוא חושש שינסה לכבס לבנים — איני מסכים איתו. יעשה איסר מה שיעשה הדבר צריך להתלבן עד הסוף'. אולם בתחילה גם הוא התלבט בשאלה, ואף זימן את שפירא לשיחה בעניין. בשיחה זו עמד שפירא על דעתו כי יש להעמיד לדין את המעורבים, וכי שיקול הדעת הסופי בעניין הוא שלו בלבד. יחיאל גוטמן תיאר את השיחה בספרו: '"תאר לעצמך", אמר שפירא לבן־גוריון, "שמישהו משריך מביא לי הוכחות שהוא גנב כסף מקופת־המדינה, שהוא מעל באמון, ואני רוצה לברר את הדבר ולהביא בפני בית המשפט אם נראה לי שההוכחות הן (כאלה) שיש בהן ממש ואתה תגיד לי שלא לעשות זאת? לא ייתכן דבר כזה שהממשלה תגיד לי לסגור את התיק"'. בן־גוריון השתכנע משפירא ונמנע מלהביא את העניין להכרעת הממשלה. אחר כך הוא אף סירב להתערב בתיק, גם כאשר הוצגו ראיות חדשות השופכות אור חדש לכאורה על מעשיו של טוביאנסקי. 'לי אין מה לומר בעניין זה', קבע בן־גוריון נחרצות כאשר העניין הובא בפניו, 'יש לנו פרוקורור־גנראל (תובע כללי) והוא יעשה את המוטל עליו'.

בארי הועמד לדין ונידון לעונש מאסר של יום אחד, ולבסוף קיבל חנינה מהנשיא ויצמן. בצדק כותב יחיאל גוטמן שהעימות סביב פרשת טוביאנסקי־בארי נחשב לקו פרשת מים ביחסים שבין היועץ המשפטי לממשלה, לרשויות הפוליטיות ולצה"ל. התעקשותו של שפירא והגיבוי שבסופו של דבר נתנו לו ראש הממשלה ושר המשפטים הבטיחו את עצמאותו המוחלטת של היועץ המשפטי לממשלה בכל הקשור להעמדה לדין ולקביעת גורלם של הליכים פליליים, וקבעו מסמרות לעתיד בעניין זה.

בשנים הראשונות לקום המדינה עדיין ניסו בעלי תפקידים בכירים להשפיע על שיקול דעתו של היועץ המשפטי בכל הקשור לניהול הליכים פליליים, אך זה זכה להגנתם הקשוחה של שר המשפטים וראש הממשלה. למשל, כאשר ב־1953 נודע לבן־גוריון שנשיא המדינה יצחק בן־צבי ביקש מן היועץ המשפטי לממשלה לעכב את ההליכים הפליליים בעניינו של ראש עיריית חדרה דוד ברמן, הוא מיהר לשלוח לנשיא מכתב מחאה 'אישי ופרטי' בעניין:

'נדהמתי מדבר זה, שגגה חמורה שיצאה מפי השליט. נשיא המדינה אסור לו שיעשה דבר כזה. יש לנשיא זכות החנינה, אבל אין לאיש הזכות להתערב במהלך החוק והמשפט [...] אין להפעיל שום השפעה אישית או רשמית — למנוע מהלך החקירה והמשפט; וודאי שלא — ההשפעה העליונה של המדינה — השפעת הנשיא'.

תרומתו החשובה ביותר של בן־גוריון לעצמאות היועץ המשפטי היתה בחודשים האחרונים לכהונתו כראש ממשלה, כאשר באוקטובר 1962 הוביל את הממשלה לקבל את החלטות ועדת אגרנט, שהמליצה לשמר את מעמדו העצמאי של היועץ המשפטי לממשלה ולאסור על שר המשפטים לפטרו. בנובמבר 1961 התמנה דב יוסף ממפא"י לתפקיד שר המשפטים. דעתו של יוסף, ד"ר למשפטים ועורך דין ידוע לשעבר, לא היתה נוחה מכך שהיועץ המשפטי הוא פקיד בכיר בעל סמכויות עצומות, שאינו חב באחריות כלפי הפרלמנט או הציבור. יוסף ביקש ליטול לעצמו את סמכויות היועץ המשפטי לממשלה, כלומר להיות — בדומה לתפקיד ה־attorney general בעולם האנגלו־סקסי — הן הסמכות הפוליטית העליונה במשרד המשפטים והן הסמכות המקצועית. תביעתו זו של יוסף באה על רקע דרישות חוזרות ונשנות בכנסת ובעיתונות לבחון את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה, ואולי לפצלו או אף לבטלו ולהעביר את סמכויותיו לשר.

מכיוון שהיה מדובר בשאלה חוקתית מן המדרגה הראשונה, הגיע הוויכוח לממשלה. אלא שעל אף הדיון הארוך, שבמהלכו שמעו השרים את שני הנצים, התקשתה הממשלה להכריע בפולמוס שבין שר המשפטים דב יוסף ובין היועץ המשפטי המוערך גדעון האוזנר (שהיה התובע במשפט אייכמן). בעיקר התקשו השרים להבין כיצד מתיישבת עצמאותו המוחלטת של היועץ המשפטי לממשלה עם העובדה שמבחינה חוקתית רשאי שר המשפטים ליטול לעצמו את סמכויות היועץ הכפוף לו מבחינה מִנהלית. משום כך הוביל בן־גוריון להחלטה שהתקבלה פה אחד, כי הממשלה תכריע בסוגיה רק לאחר שתקבל חוות דעת משפטית נוספת מוועדה של שלושה משפטנים בלתי תלויים שיבחרו יוסף והאוזנר. בן־גוריון ביקש חוות דעת משפטית לא רק משום שקיווה שהמחלוקת תיעלם בינתיים, אלא מכיוון שמדובר, לטענתו, ב'בעיה משפטית מסובכת': סתירה מהותית בין עצמאותו של היועץ המשפטי ובין כפיפותו המִנהלית לשר המשפטים. מכיוון שמדובר בסוגיה חוקתית, הטעים בן־גוריון שלוועדה 'נחוצים שני דברים — גם ידיעת משפט, גם שכל ציבורי, שכל ממלכתי'.

מן הבחינה החוקתית־משטרית, חשוב ביותר הכלל שהיועץ המשפטי לממשלה הטמיע כבר עם קום המדינה, ובתמיכתו הברורה של בן־גוריון, שלפיו הפקידים המשפטיים במשרדים השונים כפופים מִנהלית לשר הממונה, אך כפופים מקצועית אך ורק ליועץ המשפטי לממשלה

המלצות הוועדה, שבראשה עמד ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון שמעון אגרנט, הדהימו את הממשלה והכנסת בקובען שלפי הדין הקיים, היועץ המשפטי עצמאי לחלוטין בשיקול דעתו, ואינו כפוף בעניינים המסורים לסמכותו להוראות שר המשפטים או הממשלה. הוועדה הוסיפה עוד כי אף שהשר רשאי ליטול לעצמו את סמכויות היועץ, אין הוא מוסמך להעבירו מתפקידו, אלא רק הממשלה כולה רשאית לפטר את היועץ. בן־גוריון סבר שהוועדה דנה גם בנושאים שחרגו מן המנדט שניתן לה, וכי בכל מקרה המלצותיה אינן קוהרנטיות, שכן השר אינו רשאי לפטר את היועץ, אך רשאי ליטול את סמכויותיו בתחום הפלילי. נוסף על כך, היו בממשלה מי שחשבו כי דווקא לא מדובר בשאלה משפטית, אלא במחלוקת שהממשלה היא זו שצריכה לפסוק בה. אף על פי כן, בחר בן־גוריון להציג את הבעיה כבעיית פרשנות משפטית, קבע כי הממשלה צריכה לכפוף עצמה לחוות הדעת המשפטית של הוועדה, והיה הכוח המניע מאחורי החלטת הממשלה לאמץ ברוב קולות את המלצותיה. מקריאת פרוטוקול ישיבת הממשלה עולה שבן־גוריון תמך בהחלטת הוועדה לא מתוך שיקולים מפלגתיים קצרי טווח; הרי הוועדה פסקה נגד שר המשפטים דב יוסף, שהיה מנאמניו של בן־גוריון בתקופת פרשת לבון, ובעד היועץ המשפטי גדעון האוזנר, שהיה איש המפלגה הפרוגרסיבית. את תמיכתו במסקנות הוועדה הציג ראש הממשלה כנובעת מטעמים חוקתיים: 'כל עוד אני שר הבטחון, אם לְדעת היועץ המשפטי יש להעמיד חייל לדין אזרחי, לא אתערב אני [כדי] להעמידו בפני בית משפט צבאי, מה אני שאביע דעה בשאלה משפטית'.

בן־גוריון סייע בהחלטותיו גם להעמיק את אי־תלותה של הפקידות המשפטית. עצמאותה של האדמיניסטרציה המשפטית מחלקים אחרים של המִנהל הציבורי איננה חשובה רק מטעמים של יעילות מנגנון המדינה, אלא גם מתוך העיקרון החוקתי התובע בשם עצמאות המשפט, כי הפקידים העוסקים בשאלות משפטיות יהיו מופרדים במידה רבה מן ההיררכיות ויחסי הכוח במוסדות הפוליטיים ובמִנהל הציבורי בכללותו. עצמאותם היחסית של העובדים המשפטיים במשרדי הממשלה וברשויות המקומיות, וזו של חיילי השירות המשפטי בצה"ל, באה לידי ביטוי בסולם מיוחד של דרגות שכר, שהונהג כבר בסמוך להקמת המדינה — בידיעתו של בן־גוריון ובתמיכתו — ונועד לשמור על עצמאותם הכלכלית ולמנוע מהם להתפתות להצעות שוחד שיטו את שיקול דעתם. עצמאותם של הפקידים המשפטיים בארץ נשמרת גם בכך שהם אינם כפופים ישירות למרותה של נציבות עובדי המדינה, אלא מאוגדים מאז מרס 1949 ב'שירות המשפטי', היוצר חיץ בינם ובין הנציבות (ומעניק להם בתוך כך כוח מיקוח משמעותי בעניין תנאי עבודתם).

מן הבחינה החוקתית־משטרית, חשוב ביותר הכלל שהיועץ המשפטי לממשלה הטמיע כבר עם קום המדינה, ובתמיכתו הברורה של בן־גוריון, שלפיו הפקידים המשפטיים במשרדים השונים כפופים מִנהלית לשר הממונה, אך כפופים מקצועית אך ורק ליועץ המשפטי לממשלה, כלומר חייבים לפעול על פי הנחיותיו. הפיקוח הריכוזי של היועץ המשפטי לממשלה על היועצים המשפטיים של המשרדים האחרים עורר את מורת רוחם של אחדים מן היועצים המשפטיים במשרדים. המחלוקת אף הגיעה לידי משבר זוטא כאשר שבתאי רוזן, שהיה יועצו המשפטי המוערך של משרד החוץ, ביקש להתנער בצורה הפגנתית מן הפיקוח של היועץ המשפטי לממשלה. לאחר שגם שרי החוץ והמשפטים שעורבו בסכסוך דבקו כל אחד בהגנה על הפקיד הכפוף לו, התערב בעניין בן־גוריון וקבע נחרצות כי 'הוראותיו המשפטיות של היועץ המשפטי לממשלה מחייבות כל העובדים המשפטיים בכל המשרדים, למעט משרד הביטחון'. דבריו של בן־גוריון הם דוגמה נוספת לאמונתו הבעייתית כי הוא עצמו מחוסן מפני החטא של סכנת הפגיעה בשלטון החוק ובממלכתיות, ועל כן אין צורך להכפיף את היועץ המשפטי של משרד הביטחון לסמכותו המקצועית של היועץ המשפטי לממשלה. אבל ברור שהכרעתו החד־משמעית, כי כל הפקידים המשפטיים במערך הממשלתי כפופים מקצועית אך ורק ליועץ המשפטי לממשלה, היא מהלך חוקתי ראשון במעלה התורם לעצמאות המשפט ושלטון החוק.

ולבסוף, לבן־גוריון היה תפקיד חשוב בשמירה על עצמאות בתי המשפט. התרבות הפוליטית המודרנית במערב מעניקה חשיבות יתרה לקיומם של בתי משפט עצמאיים. זאת משום שמוסדות אלה, המפרשים את המשפט ומפקחים על הוצאתו לפועל ועל אכיפתו, קובעים בסופו של דבר את גבולותיו של שלטון החוק ואחראים במידה רבה לקיומו הלכה למעשה. העדויות ההיסטוריות מלמדות כי כבר מיום הקמת המדינה נהנו השופטים הישראלים הלכה למעשה מעצמאות מלאה ומחופש פעולה רב בכל הקשור למינוי שופטים ולקביעת סדרי העבודה של בתי המשפט; כמו כן הם נהנו מכבוד ומהערכה רבים בקרב העילית הישראלית והמוסדות הפוליטיים הנבחרים. אין שום עדות למינוי שופטים לא ראויים רק בשל השתייכותם הפוליטית או מטעמים לא רלוונטיים אחרים, אין כל עדות לניסיון פוליטי־מפלגתי או אחר להשפיע על שופטים להטות משפט, ואין עדויות לניסיון לפגוע בעצמאותם בדרך אחרת.

בן־גוריון נמנע באדיקות מלהתערב בעבודת רשויות החקירה והתביעה, ואף הוכיח קשות את עמיתיו שניסו לעשות כן. הוא גם סירב בנחרצות להתבטא בעניינים שהתבררו בבית המשפט (גם לאחר שההליך כבר הסתיים), בטענה שמבחינה ממלכתית בית המשפט הוא הגוף היחיד המוסמך לקבוע את העובדות. הוא האמין שגם אחרי שהליך משפטי כבר הסתיים, אין זה ראוי שהרשויות הפוליטיות יבחנו אותו שוב כאילו היו ערכאת ערעור על בית המשפט. נושא שכבר התברר בבית משפט הוא עניין למחקר של היסטוריונים, קבע בן־גוריון: 'רק חוקרים היסטוריים האחראים למצפונם הם, ולא נבחרים ע"י גופים פוליטיים, אולי יהיו מסוגלים בעתיד להבהיר כל הפרשה [כאן פרשת קסטנר]'.

כבר מקום המדינה קוּבּע הנוהג שמינויי השופטים נעשים על פי אמות מידה משפטיות־מקצועיות, וכי אין זה ראוי ששופטים ימונו רק בשל קרבה פוליטית למפלגה כזו או אחרת

היתה זו ממשלתו של בן־גוריון שבשנת 1953 עיגנה את עצמאות השופטים בחוק פורמלי, יוצא דופן בעולם בכל הקשור להליכי מינוי וקידום שופטים. חוק השופטים, שהכריז כי 'אין על השופט מרות בענייני שפיטה זולת מרותו של החוק', העביר מבחינה אופרטיבית את סמכות מינוי השופטים משר המשפטים ומהממשלה לידי ועדה מקצועית שיש בה רוב מובנה למשפטנים, וקבע כללים ברורים שתכליתם הגנה על אי־תלותם הפוליטית, הכלכלית והמוסדית של השופטים. בן־גוריון אמנם התלונן מפעם לפעם על מה שהוא ראה כהתנהגות לא ממלכתית של השופטים: 'השופטים אינם שופטים כמו שאנו איננו עם [...] יש פחד [בקרב השופטים], יש גישה לא ממלכתית, השופט גם הוא יהודי, הוא רגיל שלא יהיה דרך ארץ בפני החוק', אך הוא וממשלותיו כוננו הלכה למעשה את עצמאותם של השופטים וביצרו אותה.

עטיפת הספר

עטיפת הספר

כבר מקום המדינה קוּבּע הנוהג שמינויי השופטים נעשים על פי אמות מידה משפטיות־מקצועיות, וכי אין זה ראוי ששופטים ימונו רק בשל קרבה פוליטית למפלגה כזו או אחרת. לפי החוק שהיה קיים בטרם נחקק חוק השופטים, מינה את השופטים בערכאות הנמוכות שר המשפטים, ואילו את שופטי בית המשפט העליון מינו הממשלה והכנסת. אף על פי כן, אין עדויות לכך שעמדה פוליטית או השתייכות תנועתית היו גורם מכריע במינויו של אדם כלשהו לתפקיד שיפוטי בלי שים לב למקצועיותו. כך, למשל, אף שנראה שרשימת המועמדים להרכבו הראשון של בית המשפט העליון נקבעה על פי מפתח תנועתי (שניים מהשופטים היו מקורבים למפא"י, שניים לחוגים האזרחיים ואחד היה רב), מלמדות העדויות ההיסטוריות כי את רשימת השופטים הראשונים לבית המשפט העליון גיבשו שר המשפטים הראשון רוזן, נשיא בית המשפט העליון המיועד משה זמורה וראש הסתדרות עורכי הדין העבריים מנחם דונקלבלום.על פי סמכותם בחוק, הרשויות הפוליטיות 'רק' העניקו לבסוף לרשימה את ההכשר, משהשתכנעו כי הכלולים בה ראויים לכהן בערכאה העליונה ומשנוכחו גם שהיא אכן 'מאוזנת' ומייצגת במידה נאותה את המרכז הפוליטי הרחב של החברה הישראלית. גם מעט העדויות ההיסטוריות על מינויים לבתי המשפט הנמוכים מעידות כי להשתייכות פוליטית־תנועתית לא היה משקל מכריע במינוי שופטים. הממשלה גם מעולם לא הפעילה את סמכותה (מכוח היותה הגורם הממנה) לפטר שופט מכהן. גם לאחר כניסתו של חוק השופטים לתוקף איננו מוצאים עדויות להשפעה פוליטית־תנועתית פסולה על הרכב בית המשפט העליון.

תביעתו היחידה של בן־גוריון בעניין מינוי שופטים נגזרה מטעם ממלכתי: הרצון למנות לערכאה העליונה שופט ממוצא ספרדי כדי לשתף חלקים גדולים באוכלוסייה במוסדות השלטון. דרישה ממלכתית זו לא פגעה בסדר החוקתי ובאי־תלותם של בתי המשפט:

ודאי שיש לשמור על רמה מסוימת של בית־המשפט העליון. עם־הארץ אי אפשר לשלוח להיות שופט, גם אם יש לו יחוס אחר [… אבל] יש עניין אחדות עם ישראל. אי אפשר שאנו נשב פה ולא נרגיש מה שאחרים מרגישים […] לא יתכן שבעם של 1,500,000 נפש ויש לכל הפחות 600,000 לא אשכנזים, לא ייתכן שבין כולם אי אפשר למצוא אפילו רק אחד שישב עם עוד שמונה אשכנזים בבית־המשפט העליון, זה לא ייתכן.

גם עצמאותם הכלכלית של השופטים האזרחיים והצבאיים נשמרה בקפדנות. עוד בטרם נחקק חוק השופטים, הובילו בן־גוריון ורוזן את הממשלה לקבל שתי החלטות שהבטיחו את עצמאותם הכלכלית של השופטים. הראשונה היתה החלטת הממשלה שמשכורותיהם של שופטי בית המשפט העליון יהיו כמשכורותיהם של השרים. לא היתה זו החלטה קלה: רוב השרים, ובהם גם משפטנים כדב יוסף, התנגדו לכך, ושר האוצר אליעזר קפלן אף דרש כי שכר השופטים יהיה נמוך 'בעשר לירות סמליות' משכר השרים. אולם בן־גוריון הדגיש כי זו החלטה חיונית, שאינה נובעת מן הרצון להעניק לשופט מסוים משכורת גבוהה, אלא מטעמים עקרוניים שעניינם אי־תלות השופטים והפרדת רשויות. שנית, וחשוב מכך, הממשלה קיבלה החלטה עקרונית להעביר את שאלת שכר השופטים לידי הכנסת, שכן אין זה מקרה שהממשלה צריכה לקבוע בו את מדיניות השכר של מנגנון המִנהל הציבורי הכפוף לה, אלא מדובר בקביעת תנאי השכר של הרשות השופטת שאינה כפופה לממשלה. עוד קודם לכן קבע בן־גוריון בישיבת הממשלה כי תנאי השכר של השופטים הם 'לא עניין של מנגנון, זו בעיה מיוחדת. השופטים אינם מנגנון של המדינה'. בסדרת ישיבות של בן־גוריון עם היועץ המשפטי וראשי השירות המשפטי בצבא הוסדרו גם התקנים והמשכורות של השופטים הצבאיים ואנשי הפרקליטות הצבאית.

לבן־גוריון היה תפקיד חשוב בהטמעת עקרון החובה לכבד ולקיים פסקי דין. אף שהוא התקבע בתודעה כמנהיג שזילזל במשפט ובבתי המשפט, יחסו של בן־גוריון לפסיקת בית המשפט דווקא אינו מלמד על חוסר התחשבות במשפט, אלא על המציאות המורכבת שכל הנהגה פוליטית נאלצת להתמודד עמה. על דילמה זו ניתן ללמוד, למשל, מתגובתו של בן־גוריון על החלטת בית המשפט הגבוה לצדק בפרשת סופר משנת 1949. בפרשה זו חייב בית המשפט העליון את המדינה להשיב לעבודה שוטרים שפוטרו עם קום המדינה על רקע חשד כי נטלו שוחד בתקופת שירותם במשטרה המנדטורית. בית המשפט ביטל את הפיטורים משום שהשוטרים פוטרו בהליך לא תקין, שבו לא ניתנה להם הזדמנות נאותה לשטוח את טענותיהם. כך אמר בן־גוריון בישיבת הממשלה, עם היוודע תוצאות המשפט:

השאלה אם להשמע להוראות פסק־הדין [בעניין סופר] או לא אינה עומדת כלל — פסק־דין הוא פסק־דין […] עוד לא ברור לי מה מכיל פסק־הדין, אולם נקיים אותו ונקיים אותו באמת. השאלה היא שאלת המשטר — האם נשאיר בתוכנו אנשים הלוקחים שוחד או לא […]
אם לא נצליח לנטוע בלב הציבור ההכרה שהפקיד שלנו ראוי לאמון הציבור — הממשלה שלנו לא תתקיים. מוטב כי הפקידים לא יהיו כל כך מוכשרים ובלבד שיהיו טהורי כפיים. גם אם יש ספק ביחס לטוהר כפיו של הפקיד — כדאי לא להחזיקו בשירות הממשלה […]
עקרון ראשון הוא נקיון כפיים. בעיקר כשאנחנו עומדים לעשות דברים קשים כלפי הציבור [בן־גוריון התכוון בעיקר למשטר הצנע — נ' ק']. כל שר מוכרח להשען על פקידיו והוא יכול לעשות זאת רק אם הוא יודע שהם נקיי כפיים. אם גם דבר זה לא יהיה אצלנו — אנה נגיע? לפנינו עוד מלחמה קשה עם העבריינות שהיא גדולה מאד אצלנו. בעניין זה עלינו, לצערנו, להחמיר. אין להתאכזר לאנשים אלה, כי גם אדם חוטא הוא אדם, יש לסדר אותו בעבודה, אבל לא בתפקיד כזה [של שוטר — נ"ק]. אדם שנפסל על ידי הועדה — הוא פסול כפקיד ממשלה. אם בית־המשפט פוסק שיש להחזיר את המפוטרים לעבודה — נשלם את המשכורת אבל הם לא יעבדו. החוק מחייב אותנו, הוא מעלינו. לא אנחנו החלטנו על הקמת הועדה [לבדיקת יושרם ונאמנותם של פקידי ממשלת המנדט ושוטריה]. מועצת המדינה החליטה והיא צדקה בזה. עלינו להודיע לכנסת שאנחנו מקבלים את פסק־הדין של בית־המשפט, כי אנחנו חייבים לקבל, אבל עלינו גם להודיע שכל הפקידים שנפסלו על ידי הועדה — פסולים ואנחנו לא נעסיקם, כי הציבור צריך להיות משוכנע שהוא יכול להאמין בנקיון כפייה של הפקידות שלנו.

גם בתקופתו של בן־גוריון שימר המשפט והסווה היררכיות ויחסי כוח ושליטה לאומיים, מגדריים, כלכליים ועדתיים. בעיקר נוצל אז המשפט הפורמלי של מדינת החוק הישראלית כמכשיר שליטה של הרוב היהודי במיעוט הערבי

מדבריו של בן־גוריון עולה כי מה שנתפס פעמים רבות כזלזול בבית המשפט הוא, למעשה, פרשנות של פסקי הדין לאור המציאות המורכבת. במקרה זה הממשלה היתה חייבת לתמרן בין הצורך לשמור על הליכים ראויים ועל כבוד השוטרים המפוטרים וזכויותיהם, ובין הצורך לשרש את השחיתות ממנגנון המדינה הצעיר. הפתרון של הממשלה במקרה זה היה פתרון ממלכתי־חוקתי: מצד אחד, הוא כיבד את פסק הדין ושמר על ההליכים המשפטיים הראויים, ומצד שני, ביקש להבטיח גם את העיקרון החוקתי של משטרה נקיית כפיים.

מובן שפעמים רבות הוביל בן־גוריון למהלכים פרשניים 'יצירתיים', שמשמעותם היתה למעשה ריקון פסק הדין מתוכנו. כזו היתה, למשל, התנהגותם של הממשלה וצה"ל בפרשת עקורי הכפרים איקרית ובירעם. אף שבג"ץ הורה לממשלה להשיב את העקורים לכפריהם על פי הבטחה שלטונית שניתנה להם, לדבריהם, מנע הצבא (בידיעתו ובאישורו של בן־גוריון) את חזרתם באמצעות צווים שהוצאו מכוח תקנות לשעת חירום, ואף סיכל את חזרת התושבים באמצעות הריסת הכפרים.
דרך אחרת של בן־גוריון 'להחזיק את המקל בשני קצותיו' היתה באמצעות מוסד החנינה. ראש הממשלה דווקא היה ער לחשיבות החינוכית הגדולה שבהעמדת הפושעים לדין. כך בעניין טוביאנסקי, כך בפרשת הטבח בכפר קאסם וכך בפרשת רצח ישראל קסטנר. אולם בכל אותם מקרים הוא שב והתערב באמצעות מוסד החנינה לאחר שמערכת המשפט סיימה את עבודתה. בן־גוריון לא התנגד לחנינה שהנשיא ויצמן נתן לאיסר בארי, שתיכנן וניהל את משפט השדה של טוביאנסקי ואת הוצאתו להורג; הוא תמך בחנינה שניתנה לנאשמי כפר קאסם, ואף גילה כלפי קצתם יחס חם; והוא פעל להשיג חנינה לשלושת רוצחיו של ישראל קסטנר כמה שנים לאחר שנידונו למאסר עולם.

גם כאשר התקיימו בכנסת ובממשלה דיונים שעסקו בדרכי עבודתם של השופטים או במערכת בתי המשפט, ניכרה בדברי בן־גוריון ההבנה של הצורך ליישב את עקרון אי־תלות השופטים עם ערכי הדמוקרטיה והממלכתיות. זהו הרקע שעליו יש להבין, למשל, את כעסו של בן־גוריון על אספת מחאה שהשופטים כינסו בנוגע לשכרם. בן־גוריון התעקש כי לשופטים — כמו לשוטרים, לחיילים או לשרים ולחברי כנסת — אסור מבחינה חוקתית למחות בפומבי על תנאי השכר שלהם, משום שהם דמויות ממלכתיות המייצגות את המדינה. באופן דומה יש להבין את רוגזו של ראש הממשלה על התקוממותם של השופטים על הביקורת הציבורית שהוטחה בהם עקב העונשים הקלים שהם פוסקים, ועל טענתם שהביקורת פוגעת בעקרונות שלטון החוק והפרדת הרשויות. לעומתם, חשב בן־גוריון שלנבחרי הציבור, שאמונים על נקודת המבט הממלכתית, יש זכות ואף חובה לבקר את בית המשפט אם הם חושבים שנפל פגם בעבודתו, והדגיש שעצמאותם של השופטים אין משמעה חסינות מפני ביקורת ציבורית לגיטימית. כך אמר בן־גוריון בשנת 1952 בדיון בכנסת:

הממשלה לא נתנה ולא תיתן הוראות לשופטים, כי השופטים חייבים לשפוט אך ורק על פי החוק ולפי הוראות מצפונם. זו היתה וזוהי עמדת הממשלה. אבל אין זאת אומרת שאין הכנסת או הממשלה רשאית כלל לבחון מהו מצב הפשעים והענשים על הפשעים, ואם ביצוע החוק על־ידי השופטים מתאים לצרכי הארץ ולכוונות המחוקק. גם לחברי הכנסת מותר להעמיד הכנסת על המצב הרעוע של השיפוט ועל העובדה, אם זוהי עובדה, שביצוע החוק בצורתו הקיימת גורם לריבוי פשעים בארץ [...] אין כל ספק שהשופט חייב לשפוט בהתאם לחוק, אבל שר־המשפטים חייב לראות אם החוק אינו טעון תיקון, אם מפני ניסוחו שאינו מתאים, ואם מפני שביצועו אינו מכוון לצורך. ובשאלת תקיפת שוטרים נראה צורך לשנות החוק הקיים [ולקבוע עונשי מינימום — נ"ק]. דבר זה הוא זכותה וחובתה של הממשלה וזכותה וחובתה של הכנסת, ואין זה מעניינם ומסמכותם של השופטים, ומי שמתנגד להצעת החוק אל יטען שזוהי פגיעה בסמכות השופטים, או שזוהי הכנסת פוליטיקה למשפט.

מובן שקיומה של מערכת משפט מסודרת אינו ערובה לצדק. אדרבה, המשפט דווקא משמש הרבה פעמים מנגנון פורמלי וכביכול ניטרלי, שמסווה את האפליה ויחסי השליטה בחברה, מעניק להם תדמית של יחסים הוגנים, מותרים ולגיטימיים מבחינה משפטית, ובכך דווקא גורם חוסר צדק. גם בתקופתו של בן־גוריון שימר המשפט והסווה היררכיות ויחסי כוח ושליטה לאומיים, מגדריים, כלכליים ועדתיים. בעיקר נוצל אז המשפט הפורמלי של מדינת החוק הישראלית כמכשיר שליטה של הרוב היהודי במיעוט הערבי, שחי לאורך כל תקופת שלטונו של בן־גוריון במשטר צבאי מפלה ומשפיל.

ועם כל זאת, המאבק החוקתי לכונן מערכת משפט עצמאית ומתפקדת, הפועלת על פי עקרונות שלטון החוק, היה מאבק חשוב ומוצלח שהשפיע עמוקות על החברה הישראלית: הסדר, הביטחון והיציבות המשפטיים והחברתיים נשמרו בישראל הצעירה על אף המלחמה והמצב הכלכלי והחברתי הקשה; פושעים רמי דרג לא הצליחו להתחמק מדין צדק; בית המשפט העליון פיתח מגילת זכויות אדם שיפוטית מפותחת, שמכובדת ונשמרת הלכה למעשה עד היום גם ללא קיומה של חוקה כתובה; וחשוב לא פחות, דורות של ישראלים נולדו והתחנכו במציאות של שלטון חוק.

המאמר רואה אור כחלק מספרו של ניר קידר ״בן גוריון והחוקה״ בהוצאת כנרת זמורה ביתן.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ניר קידר.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על המאבק להקמת מערכת משפט עצמאית

01
ישראל בר-ניר

מאמר מעניין. חבל שהכותב אינו מתייחס לשני נושאים חשובים
1. המנעותו של בן גוריון מחקיקת חוקה - דבר שלדעתי נבע מכך שלשלוט בלי חוקה הרבה יותר נוח.
2. "המשימה" שבן גוריון הטיל על חיים כהן להגן על בנו (עמוס, מפכ"ל המשטרה הראשון) כשהתגלו ניצני השחיתות בהן הוא היה מעורב. חיים כהן "ספק את הסחורה", ומה שהולך במשטרה בימינו הוא תוצאה ישירה של מה שהתרחש אז.

    02
    ניר קידר

    ישראל תודה על הדברים. במענה לנושאים שהעלית:
    1. המאמר שכאן הוא פרק מספר שעוסק בב"ג והחוקה. אני טוען שם שב"ג התנגד לחוקה לא בשל חששו ממנה (הוא דווקא ידע שברוב העולם חוקות הן הצהרה ריקה 'דחליל לצרכי פרסומת ונוי'. הוא בעיקר חשש מתהליך חקיקת החוקה שיפגע בבניין המדינה והחברה ויעורר מלחמת תרבות ואולי אף מלחמת אחים שתפגע בדמוקרטיה הישראלית השברירית ובממלכתיות.
    2. באשר לשורת המתנדבים. יחסו לקבוצה היה מורכב - אוהד מאד בתחילה ואז חשדן, ובכל מקרה מורכב (זה גם היה יחסם של משה שרת, ח' כהן ואחרים). עמוס ב"ג הגיש נגד הקבוצה תביעת דיבה פרטית והוא יוצג ע"י מיכה כספי (זאת בניגוד לפרשת קסטנר, שם הוגשה קובלנה פלילית ע"י היוה"מ ח' כהן).
    שוב תודה על הדברים, ניר