המאמר הזה לא ישפיע עליכם

חמש סיבות מדוע מידע חדש אינו משנה את השקפת העולם שלנו
X זמן קריאה משוער: 20 דקות

בעוד חוקרי מדעי ההתנהגות מתווכחים אם כתובות קעקע הן בבחינת כלי נוסף בארגז הכלים הקוסמטי של מי שאינם מרוצים מגופם או ניסיון לעצור את הזמן מלכת עם סמלי נצח (צלב או דגל) או לידה מחדש (פרפר) דבר אחד ברור: כתובת קעקע עושים רק מי שבטוחים, ממש בטוחים, שלא ישנו את דעתם ויתחרטו על החלטתם.

שאלתי פעם את פרופ' פול סלוביק, חוקר פורה ומקורי בתחום תפישת סיכונים והומניסט שהתעמק בחקר העיוורון הרגשי שמאפשר רצח עם, מה הייתה התובנה המחקרית החשובה ביותר שלו. קיוויתי שיזכיר נושא מסוים אותו חקר ושעליו נשענתי במאמר שכתבתי אז. אך הוא אמר בפשטות: "לגבי, היה זה הגילוי כי אנשים אינם משנים את השקפת עולמם ומידע אינו עושה כל הבדל".

להבחנה הזאת, שהשפעתה על חיינו מרחיקת לכת, צמוד גם שובל ארוך של נזקים: היא מקבעת את התפתחותנו, מונעת מאתנו גילויים שירחיבו את דעתנו ולעתים גם מכתירה מנהיגים פוליטיים שהחלפתם תדרוש שינוי בהשקפת עולמנו. אלא שמתברר שיש לנו סיבות טובות שלא לאמץ מידע חדש. בעומק לבנו אנו יודעים כבר כי למי שירכוש את כל מה שמוצע לו, יבלע את כל מה שנטען שבריא לו ויאמין לכל כותרת בעיתון שהוא קורא צפויים חיים קצרים עתירי חוב, ותסכול צרכני של מי שהיממה אינה ארוכה דיה כדי לספק את כל מאווייו.

התופעה, מתברר, אינה פוסחת גם על החוקרים שעבודתם אמורה הייתה לעשות עבורנו את ההבדל. היטיב להגדיר את התופעה הפיזיקאי הידוע מקס פלנק כשאמר: "אמת מדעית חדשנית אינה זוכה בהכרה על ידי כך שהיא משכנעת את מתנגדיה וגורמת להם לראות את האור, אלא כיוון שמתנגדיה מתים לבסוף ועוברים מן העולם."

לפניכם חמש סיבות מדוע לא נשנה את דעתנו בעקבות קריאת המאמר הזה. גם לא אנשי המדע שבינינו.

1. אדם קרוב אצל עצמו ואצל דעתו המשוחדת

רובנו נוטים לייחס לעצמנו יותר ממה שראוי לנו. כאשר אנו מתבקשים להעריך את חלקנו בשותפות, בהצלחת הארגון שאנו עובדים בו או הצוות שאנו חלק ממנו, אנו נוטים להערכת יתר. אם תבקשו מכמה מחבריכם, החולקים משק בית משותף, להעריך את תרומתם היחסית באחוזים לאחזקת הבית, תגלו שבממוצע כולם בטוחים כי הם נושאים ב-70-60 אחוזים מהנטל. התופעה מוכרת לחוקרי מדעי ההתנהגות בשם "ההטיה האגוצנטרית", וכוחה כה רב שאפילו החוקרים אינם מחוסנים מפניה. במחקר מרענן במיוחד התבקשו כותבי מאמרים מדעיים, הנכתבים בדרך כלל בשותפות של כמה חוקרים, להעריך את תרומתם ותרומת אחרים למחקרים שפרסמו יחד. אם נסכם את אחוזי התרומה שכל אחד מהחוקרים ייחס לעצמו בכתיבת המאמר, נקבל 140 אחוז.

אנשים רבים העומדים לפני משפט או בוררות מעריכים הערכת יתר את סיכויי ההצלחה שלהם. מחקר מצא כי 70 אחוז מעורכי הדין שנשאלו טרם המשפט על החוזק המשפטי של התיק שלהם סבורים כי יש להם עדיפות על הצד השני

ההטיה האגוצנטרית עומדת גם בבסיס הקושי המובנה ביישוב מחלוקות. כמו במקרה של הקרדיט במאמר מדעי, כך גם במקרי מחלוקת: כל אחד מאתנו מתייחס לעובדות שונות כאשר אנו מעריכים את צדקתנו בוויכוח משפחתי, עסקי או לאומי. אנו מתרכזים בתרומתנו ובפרשנותנו שלנו לנתונים ולא מבחינים בתרומתם או בפרשנותם של אחרים, גם של הקרובים לנו. ההטיה מביאה אותנו להעריך את הנתונים באופן המשרת קודם כול את צרכינו שלנו. אנו מחליטים מראש מהי התוצאה שאנו מעדיפים, ואז מנסים להצדיק את ההוגנות שבהעדפה הסובייקטיבית שלנו באמצעות עיוות הקריטריונים המגדירים את מה שהוגן.

לא מפתיע לפיכך כי אנשים רבים העומדים לפני משפט או בוררות מעריכים הערכת יתר את סיכויי ההצלחה שלהם. מחקר מצא כי 70 (מספר הקסם של ההטיה האגוצנטרית) אחוז מעורכי הדין שנשאלו טרם המשפט על החוזק המשפטי של התיק שלהם סבורים כי יש להם עדיפות על הצד השני. ההסבר נעוץ בנטייתם לאמץ את אותם פרטים בתיק המשפטי התומכים בעמדתם ולהתעלם מאלה שאינם תומכים בה.

צ'רלס לורד ועמיתיו מאוניברסיטת סטנפורד חקרו את השפעתם של מחקרים, פרשנויות ואפילו עובדות (כאשר אינן חד משמעיות) בנושאים שבמחלוקת, על קירוב עמדות בין בעלי דעות מנוגדות. במסגרת הניסוי שערכו, חשפו לורד ועמיתיו 48 נבדקים בעלי דעה מגובשת בנושא עונש המוות לתוצאות שני מחקרים. המחקרים השוו את הקשר בין שיעור מקרי הרצח במדינות שונות בארצות הברית ובין הנהגת עונש המוות בהן. תמצית המחקר הראשון, לדוגמה, היתה: "קרונר ופיליפס השוו את שיעורי הרצח ב-14 מדינות בארצות הברית, שנה לפני שהונהג בהן עונש המוות ושנה לאחר שהונהג. ב-11 מתוך ה-14 הובחנה ירידה בשיעור מקרי הרצח לאחר הנהגת עונש המוות." הנבדקים התבקשו לדווח על השינוי בעמדותיהם בעקבות ממצאי המחקר שהוצג להם. בשלב הבא הוצג להם סיכום מחקר שני ולו ממצאים הפוכים: "פלמר וקרנדל," נאמר שם, "השוו שיעורי רצח בין עשרה זוגות של מדינות שכנות בארצות הברית שבהן נהוג עונש מוות, ומצאו כי בשמונה מתוך העשר, שיעורי הרצח גבוהים יותר במדינות שבהן נהוג עונש המוות. מחקר זה מערער על כושר ההרתעה של עונש המוות". ושוב התבקשו הנבדקים לדווח על השינוי בעמדתם בעקבות ממצאי המחקר. בשלב הבא הוצגו, כמו במחקר הראשון, הנהלים המפורטים שעל פיהם בוצע המחקר ואסופת מאמרי ביקורת והערכה עליו. חייבים להודות, החוקרים עשו מאמץ רציני לערער את השקפת עולמם של הנבדקים, ככל שמחקר יכול לעשות. פרט שולי: בשם המדע, שני המחקרים היו מפוברקים וכך גם מאמרי הביקורת וההערכה עליהם.

שתי הקבוצות – תומכי עונש המוות ומתנגדיו – דיווחו על שינוי קל בעמדותיהם לכיוון המחקר שקראו. לאחר קריאת המחקר הראשון מיתנו המצדדים בעונש המוות מעט את תמיכתם והמתנגדים התחזקו מעט בדעתם. תגובה זהה בכיוון ההפוך נרשמה לאחר קריאת המחקר השני. אלא שלאחר שקראו תיאור מפורט יותר של שני המחקרים ומאמרי הביקורת עליהם, חזרו כמעט כולם לעמדתם המקורית ואף התחזקו בה. הסיבה, גילו החוקרים, נעוצה בכך שמי שבחנו את נתוני ההערכה והביקורת בחרו להתרכז דווקא בפרטים התומכים בהשקפת עולמם והתעלמו כמעט מכל פרט המתנגד לה. התוצאה הסופית של התרגיל הייתה בלתי נמנעת – קיטוב בעמדות שתי הקבוצות. ההטיה שלפנינו מתרחשת מדי יום ביומו כאשר עובדות חדשות מתפרשות באופן המגייס אותן לתמיכה בהנחות ובציפיות קיימות. מחקרים אחרים מאירים צדדים נוספים בדרך שבה אנו מעבדים מידע, כמו הנוהג להשלים מידע חסר על פי נטיות לבנו. באחד מהם התברר כי נבדקים ששודכו באינטרנט לבני זוג פוטנציאליים נטו לחבב אותם יותר ככל שקיבלו עליהם פחות מידע.

2. חוקרים שאפתניים מדי מוציאים שם רע למחקר המדעי כולו

"פרנקנשטיין", סיפורה המפורסם של מרי שלי (1818) מתאר את קורותיהם של מדען ועוזרו שהצליחו להפיח רוח חיים בחלקי גופה שלוקטו ממקורות שונים רק כדי לגלות שיצרו מפלצת. הצלחתו של הספר ושל נגזרות ספרותיות וקולנועיות שלו היא ביטוי מודחק לחשדנות העממית כלפי מדענים בכלל וכלפי חידושים מדעיים בפרט. אך האם היא מוצדקת?

קולין קלייד ובוריס קרלוף בסרט ״פנקנשטיין״ משנת 1931.

קולין קלייד ובוריס קרלוף בסרט ״פנקנשטיין״ משנת 1931.

סדרה ארוכה מדי של מחקרים שפורסמו בשנים האחרונות על ידי חוקרים מוערכים מכרסמת באמינותה של הקהילה המדעית ומבהירה מדוע איננו ממהרים לאמץ את תוצאותיהם של מחקרים מעודכנים. את אבן הקלע הראשונה בחומת היושרה של החוקרים הטיל דניאל פנלי מאוניברסיטת אדינבורו בשנת 2009. הוא ערך סקר השוואתי מקיף (meta analysis) ששילב בין 21 מחקרים שונים שכל אחד מהם בדק בנפרד את טכניקות המחקר של חוקרים בענפי מחקר מגוונים. סיכום הממצאים חושף תמונה עגומה של האתיקה המאפיינת חלק מהמחקר המדעי. בממוצע הודו 1.97 אחוזים מהחוקרים כי פברקו, עיוותו או שינו נתונים או תוצאות לפחות פעם אחת, וכ-33.7 אחוזים הודה בשימוש בטכניקות מחקר בעייתיות אחרות. פנלי מצא כי התופעה שכיחה יותר, באופן יחסי, במחקר הרפואי ובכזה הקשור לפיתוח תרופות. ואמנם, מחקר שפורסם בשנת 2010 בכתב העת Annals of Internal Medicine ובדק 546 ניסויים רפואיים שונים, גילה כי הסיכוי שלמחקר שמממנת תעשיית התרופות יהיו ממצאים חיוביים גדול ב-70 אחוז מהסיכוי שמחקר במימון ממשלתי יסתיים בתוצאות כאלה.

הסיכוי שלמחקר שמממנת תעשיית התרופות יהיו ממצאים חיוביים גדול ב-70 אחוז מהסיכוי שמחקר במימון ממשלתי יסתיים בתוצאות כאלה

שנתיים מאוחר יותר הגיעה עבודתם של ג'וזף סימונס ועמיתיו מבית הספר למנהל עסקים על שם וורטון. בגיליון אוקטובר 2011 של כתב העת Psychological Science הם התייחסו לקלות הבלתי נסבלת שבה ניתן לבסס השערות של מחקר התנהגותי בסיוע כלים סטטיסטיים. כותבי המאמר גורסים כי גמישות באיסוף הנתונים מאפשרת הצגת ממצאים כמובהקים גם כשאינם כאלה. לטענתם, החוקרים נהנים מ"דרגת חופש מחקרית" המאפשרת להם להוכיח כמעט כל תיאוריה. הם חופשיים להחליט, בין השאר, על גודל המדגם, מתי להפסיק את איסוף הנתונים ועל אילו תצפיות קיצוניות לוותר, ולעתים הם אפילו מגדירים את השערת המחקר אחרי שבוצע. ניהול נכון (כלומר, לא נכון) של שלב איסוף המידע יכול להגדיל במידה ניכרת את הסיכוי לקבל ממצא מובהק מבחינה סטטיסטית הגם שאינו מוצדק מדעית (ממצא מובהק מוגדר כממצא שהסיכוי שהתקבל במקרה, ולא בגלל ההסבר שהציעו החוקרים, אינו עולה על חמישה אחוזים).

כדי להוכיח את טענתם ארגנו החוקרים מחקר משלהם בו השמיעו לקבוצת נבדקים את השיר "כשאהיה בן 64" של החיפושיות. והתוצאות המפתיעות: נבדקים שהאזינו ל"כשאהיה בן 64", ולא לשיר אחר שהושמע לקבוצה אחרת, היו צעירים בשנה וחצי בקירוב מאלה שהאזינו לשיר האחר. שימו לב, לא "הרגישו צעירים יותר", אלא ממש צעירים יותר. קסם סטטיסטי הגובל בגילוי מעיין הנעורים האגדי. כיצד זה קרה? ובכן, סיבה אחת נעוצה בעובדה כי החוקרים בדקו את "השפעת ההאזנה לשיר" על מספר רב של משתנים, אך בחרו לדווח רק על המשתנה האחד שהצליח לעמוד במבחן המובהקות הסטטיסטית (המשתנים הרבים האחרים שהופיעו בשאלון לא הוזכרו). אך חשוב יותר, במחקר ההדגמה שערכו כותבי המאמר הם בדקו את הנתונים המצטברים לאחר כל עשר תצפיות ועצרו בנקודה הנוחה ביותר עבורם – זו שבה, באקראי לחלוטין, פער הגילים הממוצע בין אלה שהאזינו לחיפושיות לבין חברי קבוצת הביקורת היה הגבוה ביותר.

שנה מאוחר יותר, בכנס האיגוד האמריקאי למדעי הפסיכולוגיה (APS) שהתקיים במאי 2012 בשיקגו, נעו המשתתפים בכיסאותיהם בחוסר נוחות כאשר הפסיכולוגית לסלי ג'ון, מבית הספר למנהל עסקים של אוניברסיטת הרווארד, הציגה את המחקר שערכה עם עמיתים והתבסס על תשובותיהם של יותר מאלפיים חוקרים מאוניברסיטאות מרכזיות בארה"ב. אלה נענו לאתגר של מילוי שאלון, גם אם אנונימי, שהתחקה אחר הנושאים הרגישים ביותר של ניהול המחקר המדעי בתחום המחקר הפסיכולוגי.

החוקרים לא ניסו לאתר פברוק נתונים, פלגיאטים או הפרות גסות אחרות של הקוד האתי המדעי. מחקרם התרכז דווקא בתופעה שהם העריכו כבוטה פחות אך נפוצה ומזיקה הרבה יותר: "פרקטיקות מחקר מפוקפקות" (Questionable Research Practices) שפורטו בשאלון. אלה כללו את ההחלטה להמשיך לאסוף נתונים אחרי שהנתונים שכבר נאספו לא סיפקו את המובהקות הרצויה, אי-דיווח על כל המשתנים התלויים שנבדקו במחקר אלא רק על אלה שאימתו את ההנחות וגם את ההחלטה שלא לכלול נתונים מסוימים לאחר בחינת השפעת החלטה זאת על תוצאות המחקר. מקבלי השאלון התבקשו לציין באופן אנונימי אם השתמשו באחת או יותר מפרקטיקות אלה אך גם, כאמצעי בקרה, להעריך את השיעור הכולל של הפסיכולוגים המעורבים בשימוש בהן.

ממצאי המחקר הפתיעו גם את החוקרים ש"ראו כבר הכול" במחקר המדעי. בסך הכול הודו יותר משליש מהמשתתפים כי עשו שימוש באחת או יותר מפרקטיקות המחקר המפוקפקות באחד או יותר ממחקריהם. התופעה לא פסחה על שום תחום של המחקר הפסיכולוגי, ממחקרי מוח ועד למחקרי אישיות.

אבן הבליסטרה האחרונה הוטחה בחומה המתפוררת של אמינות המחקר באוגוסט השנה כאשר כתב העת המכובד Science דיווח על מחקר נוסף בסדרה המביכה. קבוצה בינלאומית של 270 חוקרים מחמש יבשות ניסתה לשחזר את תוצאותיהם של מאה ניסויים שפורסמו בשנת 2008 בשלושה מכתבי העת הנחשבים ביותר בתחומם והצליחה לשחזר רק 36% מהתוצאות המקוריות. הגם שאי היכולת לשחזר מחקר אינה הוכחה חותכת לאי אמינותו היא בהחלט קוראת לבירור נוסף. המחקר נמשך שלוש שנים בהנהגתם של בריאן נוסק מאוניברסיטת וירג'יניה ועמיתים ותוצאותיו מעוררות סערה בקהילת החוקרים גם היום. חלק מהתגובות קורא להכיר בעובדה הכואבת כי חלק ממדעי ההתנהגות אינם מדע מדויק, כפי שהיו רוצים אולי להיחשב, ולאמץ שיטות מחקר אחרות בתחומים כאלה בהתאם להבנה זאת.

הסיכוי המעשי שתוצאות מחקר שנערך תוך שימוש בטכניקות מפוקפקות ישפיעו על חיינו הוא זניח. הסיכוי שישפיעו על קידומו של החוקר גבוה הרבה יותר

אין ספק שתוצאות המחקרים המפורטים לעיל מטרידים ומחזקים את ידיהם של מי שאינם מוכנים להעריך מחדש את עמדתם נוכח תוצאות מחקר חדש שזכה לפרסום. עם זאת, לפני שנטיל דופי בקהילה המדעית כולה, חשוב לזכור כי העולם המדעי מתנהל על פי שגרה ונהלים מפותחים המבטיחים כי שימוש לא אתי בטכניקות מחקר מפוקפקות לא יתורגם מיד לכלי אבחון מקצועי ללא בקרה מתאימה, וכי לקהילת החוקרים נהלים לבחינה ולאימות של הממצאים החשובים. שינוי הקריטריונים לאבחון הפרעות אישיות, לדוגמה, הוא תהליך ממושך הנערך בוועדות מקצועיות שבהן משתתפים טובי המומחים בתחום. ולכן, הסיכוי המעשי שתוצאות מחקר שנערך תוך שימוש בטכניקות מפוקפקות ישפיעו על חיינו הוא זניח. הסיכוי שישפיעו על קידומו של החוקר גבוה הרבה יותר.

3. כתבי עת המקצועיים מעדיפים את המפתיע והנוצץ על פני החשוב והמשעמם

בריאן נוסק, שהוביל את המחקר האחרון שהוזכר לעיל, ניסה להסביר כי הקושי שמצא בשחזור המחקרים נעוץ בכללי הקידום של העולם האקדמי. מי שזוכים לקידום הם אלה שמחקריהם מתפרסמים בפועל ורצוי בכתב עת נחשב. אלא שלא כל הממצאים שווים בסיכוייהם להתפרסם: ממצאים חיוביים יועדפו באופן גורף על פני ממצאים שליליים, ממצאים חדשניים על פני אישור ממצאים קודמים והחשוב ביותר: על הממצאים לטוות סיפור מחקרי פשוט ללא קצוות פרומים. כולן סיבות מצוינות העשויות להביא חוקר "על סטרואידים" ליפות סיפור מחקרי העשוי להתרחק לעתים ממה שקרה בפועל במעבדה.

כשם שעיתון יומי אינו שש לפרסם תיקון לידיעה שכבר פרסם, כך גם עורכי כתבי העת המדעיים אינם ממהרים להודות בפומבי שבשיקולי העריכה המקורית שלהם חסְרה הספקנות המדעית הראויה

חשוב להבין גם כי על אף שיש שוני בין אמות המידה שעל פיהן פועלים עורכי כתבי העת ואלה שעל פיהן פועלים עורכי העיתונות המסחרית, שתי הקבוצות חולקות נטייה אחת חשובה: הכמיהה לחומר חדשני ומעניין. לשתיהן אין עניין לחזור ולדון בנושא שהוצג קודם כחדשני ומעניין, כאשר מידע חדש אינו עולה בקנה אחד עם הפרסום המקורי. בשנת 2010 פרסם הפסיכולוג המוערך דריל בֶּם מאמר בכתב עת מכובד ונחשב, שהראה עדויות לפרה-קוגניציה אנושית. בם טען, לא פחות ולא יותר, כי משתתפי המחקר שלו הוכיחו יכולת לחזות את העתיד. המחקר היה בנוי כהלכה ותוצאותיו מובהקות, אך חוקרים רבים לא השתכנעו. מקצתם ניסו לשחזר את המחקר האקזוטי שאם היה נכון היה חוסך להם ולכולנו שנים ארוכות של עמימות ואי-ודאות מתסכלת בכיוון שאליו נושאים אותנו חיינו. קבוצת חוקרים אחת לפחות הגישה את תוצאותיה השליליות לאותו כתב עת שפרסם את מסקנותיו של בם אך הוא דחה את ההצעה כשהעורך הצהיר במפורש: "איננו מפרסמים לעולם מחקרים המשחזרים מחקרים אחרים." כשם שעיתון יומי אינו שש לפרסם תיקון לידיעה שכבר פרסם, כך גם עורכי כתבי העת המדעיים אינם ממהרים להודות בפומבי שבשיקולי העריכה המקורית שלהם חסְרה הספקנות המדעית הראויה.

אם נקבל את ממצאיהם של סימונס, פנלי, ג'ון, נוסק ועמיתיהם, נבין כיצד השערות מחקריות עשויות לזכות לאישוש סטטיסטי בלתי מוצדק. אם, בנוסף, נזכור גם כי עורכי כתבי העת המקצועיים להוטים לפרסם "ממצאים חדשים ומפתיעים", נוכל להבין כיצד מאמרים כאלה המציגים לפעמים ממצאים בלתי מבוססים מיתרגמים לנראות מדעית וציבורית ניכרת.

4. תקשורת ההמונים אינה ערוכה לטפל בחומרים מדעיים

איננו מצפים עוד מפרסומאים לאחריות גורפת למימוש הבטחותיהם, שהרי כללי המשחק ברורים לכולנו וכבר למדנו להתייחס בזהירות להבטחות המלוות את המסרים הצרכניים. אך האם למדנו לאמץ אותה זהירות בקריאתה של החדשנות המדעית ובעיקר זו הרפואית? כדאי שנעשה זאת בהקדם, כי לעיתונות המפרסמת אותה אין את הכלים המתאימים לכך.

העיתונות הכתובה והמשודרת נהנית לפרסם כותרות המבשרות על מזור למחלות נפוצות כמו על התועלת המניעתית בצריכת סוגי מזון מסוימים או במקרים אחרים – נזקיהם. אלא שכאשר מתפרסמים מחקרים הסותרים טענות אלה או כשחוקרים אחרים בתחום מתקשים לשחזר את הממצאים, אין לכך כל הד בעיתון. פרנסואה גֹונוֹ (Francois Gonon) ועמיתים מאוניברסיטת בורדו בצרפת בחנו את הנושא באמצעות האופן בו התייחסה העיתונות לסדרה של גילויים מדעיים בנושא של הפרעות קשב וריכוז – ההפרעה השכיחה ביותר בקרב ילדים. החוקרים איתרו במאגרי המאמרים שבתחום מדעי החיים 47 מחקרים בנושא שזכו לאזכור ב-347 כתבות שונות שפורסמו בעיתונות בשפה האנגלית. מתוכם בחרו החוקרים למחקרם באותן כתבות עיתונאיות (223) שהתמקדו בדיווח על עשרת המאמרים המדעיים שזכו לשיעור האזכור הגבוה ביותר.

שבעה מתוך עשרת המאמרים האלה תיעדו מחקרים שנועדו לאשש תיאוריות חדשניות בתחום הפרעות הקשב והריכוז. גונו וצוותו בחנו כיצד השתנה התוקף המדעי של ממצאי המחקרים שנבחרו עם פרסומם של מחקרים חדשים בנושא וכיצד דיווחה על כך העיתונות. על פי ממצאיהם, שש מתוך שבע התיאוריות החדשניות נדחו או הוחלשו במידה ניכרת. השביעית לא נדחתה אך גם לא אושרה.

בנסיבות שבהן הדיווח על מחקרי המקור לוקה בחסר והדיווח על מחקרים חדשים שדוחים את ממצאיהם אינו זוכה לפרסום הראוי, נשארים הקוראים עם רושם מוטעה על החידושים האחרונים בתחום

והעיתונות? זו שמיהרה לפרסם את הממצאים עם פרסום המחקר בעיתונות המדעית, כיצד היא דיווחה על השינוי באותן תיאוריות שהבליטה בכותרותיה שנים ספורות קודם? שניים מתוך עשרת המאמרים המקוריים שבחן גונו זכו לסיקור רחב במיוחד – החשוב בהם ביקש לייחס את הפרעת הקשב לגן 4D המשמש כקולטן של דופמין במוח. שני מחקרים אלה הוזכרו בשני שלישים מסך כל המאמרים שפורסמו בעיתונות כשממצאיהם פורסמו לראשונה. אך כשהחלו להתפרסם מאמרים מדעיים הסותרים או מחלישים מחקרים אלה, זכו המחקרים החדשים לסיקור שולי יחסית ועיתונים רבים שנתנו הד למחקר המקורי אפילו לא טרחו לצטט את המחקר המתקן.

החוקרים גם בדקו את דיוק הדיווח העיתונאי על המחקרים מלכתחילה, וגם כאן התברר כי רק אחד (!) מ-61 עיתונים ("הגארדיאן" הבריטי) דייק בתיאור קפדני של ממצאי המחקר ובעקבות כך הציג גם את השאלות המתבקשות מחוסר העקביות שבתוצאות המחקר ובהנחות הבסיס שלו כפי שהן מפורטות במבוא לפרסום המדעי. אך מבחינת הקורא אין זה חשוב אם מקור הטעות נזרע כבר בעת הצגת העבודה המדעית או באי-יכולתם של עורכי המדע בעיתונים להצביע על נקודות התורפה שבו. הוא מאבד את אמונו בפרסומים אלה. "האקונומיסט" הבריטי שדיווח על מחקרו של גונו, גם טרח ובדק כמה עיתונים סיקרו את מחקרו הביקורתי של גונו שבוע לאחר שפורסם. והממצא: אף לא אחד! אז מי כאן בדיוק סובל מהפרעת קשב?

בנסיבות שבהן הדיווח על מחקרי המקור לוקה בחסר והדיווח על מחקרים חדשים שדוחים את ממצאיהם אינו זוכה לפרסום הראוי, נשארים הקוראים עם רושם מוטעה על החידושים האחרונים בתחום, ואין להם אלא להגן על עצמם באמצעות קורטוב של ספקנות בריאה באשר למידע המוצג להם.

יפה שיר-רז , חוקרת תקשורת בריאות מהחוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה, השקיעה מאמץ מרשים בניסיון להתחקות אחר הדרך שעושה ידיעה בנושאי הפארמה המתפרסמת בעיתון בישראל. היא קראה לעבודת הדוקטורט שלה: "מתחת לרדאר הרגולציה: האסטרטגיות והטקטיקות של חברות הפארמה לקידום תרופות ומוצרים רפואיים". הכותרת הפרובוקטיבית מתייחסת לעובדה כי חברות התרופות עוקפות לעתים את האיסור על פרסום של תרופות מרשם כשהן פונות ישירות לציבור, במקרים רבים באמצעות עמותות איגודים רפואיים ואפילו רופאים שאינם חושפים את העניין האישי שלהם במסרים המועברים.

יפה שיר-רז מגדירה באומץ את רבות מהאסטרטגיות והטקטיקות שבהן משתמשות חברות הפארמה בארץ לקידום מוצריהן כ"חרחור מחלות" ורואה דמיון ביניהן ובין השיטות שבהן השתמשו בעבר תעשיות הטבק כדי לקדם את מוצריהן

מחקרה, בהדרכתו של פרופ' אלי אברהם, התבסס על כ-1,500 הודעות שהופצו לעיתונות בין השנים 2013-2003 לצד כ-50 ראיונות עם גורמים בתעשייה: יצרנים, עמותות בריאות, רופאים ואנשי יחסי ציבור. התברר כי רובן המכריע (60%) של ההודעות שהועברו לעיתונות על ידי גורמים מקצועיים לכאורה כמו איגודים רפואיים, עמותות חולים ורופאים נכתבו והועברו למעשה על ידי משרדי יחסי הציבור של יצרניות התרופות. יצרני התרופות עומדים גם מאחורי מימון חלק גדול מעמותות החולים. מתברר בנוסף כי כשליש מההודעות מוגדר על ידה כ"הודעות צללים" שהעיתונאים אינם יודעים כלל מי עומד מאחוריהן. אסטרטגית שיווק שכיחה של יצרני התרופות זוכה על ידי שיר-רז לכינוי "מיתוג מחלות" על פיה מדגישה הידיעה את המחלה, מעצימה אותה ואת הסיכונים שהיא מייצגת. קרוב ל-50% מכלל ההודעות נופלות לקטגוריה זאת שעיקרה הפחדה המתמקדת במחלה ולא באמצעי הטיפול בה גם אם נדרש לצורך כך לכופף כמה נתונים סטטיסטיים או להציגם באופן חלקי. באחת מידיעות אלה, לדוגמה, נטען כי שמונה מתוך עשר נשים עלולות להידבק בנגיף הפפילומה האחראי למקרים רבים של סרטן צוואר הרחם. מה שלא נאמר באותה ידיעה הוא שמרבית ההדבקות הן זמניות והשפעתן מוגבלת בזמן.

שיר-רז מגדירה באומץ את רבות מהאסטרטגיות והטקטיקות שבהן משתמשות חברות הפארמה בארץ לקידום מוצריהן כ"חרחור מחלות" ורואה דמיון ביניהן ובין השיטות שבהן השתמשו בעבר תעשיות הטבק כדי לקדם את מוצריהן. איננו משנים את דעתנו בעקבות מידע שאנו מוצאים על דפי העיתון בגלל ההבנה כי רק קומץ עיתונים נהנים משירותיו של עורך מדעי המאפשר להם להעריך את הממצאים של מחקר חדש שהגיע לשולחנם כפרסום בעיתון זר, או כיוזמת יחסי ציבור של מוסד מחקר או חברה עסקית מקומיים.

5. הידע המדעי מתיישן במהירות

הפיזיקאי האנגלי דרק דה סולה פרייס גילה כי מספר המאמרים המדעיים בתחומי המחקר השונים מכפיל את עצמו מדי 15 שנה. צילום באדיבות בנו.

הפיזיקאי האנגלי דרק דה סולה פרייס גילה כי מספר המאמרים המדעיים בתחומי המחקר השונים מכפיל את עצמו מדי 15 שנה. צילום באדיבות בנו.

בשנת 1947 התבקש דרק דה סולה פרייס, פיזיקאי אנגלי שנחשב לאבי תורת המדידה והניתוח של המידע המדעי, (scientometrics) לאחסן בביתו באופן זמני לרגל שיפוצים את אוסף הפרסומים הכולל של החברה המלכותית הבריטית מאז הקמתה בשנת 1665. פרייס, שאירגן את החומר על פי שנות פרסומו, ערמה אחת לכל שנה, התקשה לעמוד בפיתוי של איתור החוקיות העומדת מאחורי העקביות שבה עלה גובה ערמת כתבי העת משנה לשנה. הוא לא התעצל, עשה את החישוב, וגילה שהידע המדעי הלכוד בין דפי כתבי העת שבביתו גדל מדי שנה בשנה, מאז המאה ה-17, ב-4.7 אחוזים בכל שנה. ובמילים אחרות, מספר המאמרים המדעיים בתחומי המחקר השונים מכפיל את עצמו מדי 15 שנה.

בשנת 2012 פרסם סמואל ארבסמן, מתמטיקאי יישומי מאוניברסיטת הרווארד ומומחה למדידה וניתוח מידע מדעי, ספר שבו הוא מציע לקוראיו את התובנה על פיה גם למה שנראה כאמת מדעית חדשה ובלתי ניתנת לערעור זמן השפעה קצוב. בדומה לזמן שבו לוקח למחצית האטומים של איזוטופ רדיואקטיבי להתפרק ולהפוך ליסוד כימי אחר, כך גם לגילוי מדעי חדש זמן מוגבל שבו הוא עדיין משפיע על התחום שבו התפרסם. על פי חישוביו של ארבסמן, מאמר בכתב עת מקצועי מאבד חצי מההשפעה שלו (הנמדדת במספר הפעמים שבהם הוא מצוטט אצל אחרים) בתוך 10 שנים. כך הופכים מחקרים מדעיים שזכו לכותרות אך לפני שנים מועטות, ועל פיהן ממתיקים מלאכותיים מסרטנים, לדינוזאורים דם קר ומיעוט התלמידים בכיתת לימוד הוא גורם המפתח להישגיהם בלימודים, ללא רלוונטיים או שהוחלשו במידה ניכרת.

לצד הגילויים האחרונים משמרת הרשת גם חומרים המסרבים להישטף לאסלת הפסולת המדעית גם כשברור שהאמת המדעית שהם מציגים אינה מעודכנת יותר

ג'ון איונידיס, פרופסור למחקר רפואי, היום באוניברסיטת סטנפורד, בחן 45 מאמרים רפואיים שזכו לציטוט נרחב בעבודותיהם של אחרים והופיעו במגוון כתבי עת בשנים 2003-1990. שם המאמר שמסכם את עבודתו ושזכה לפרסום רב אומר הכל: "מדוע רוב המחקרים שמתפרסמים שגויים". לדעת איונידיס, המתבסס על ניתוח כמותי מעמיק של הנושא שעל הפרק, הסיכוי שממצאי מחקר יהיו מוטעים גדול מהסיכוי שיהיו נכונים. סיכוי זה גדל כאשר התחום שבו הוא נערך אינו משופע במחקרים מלכתחילה, כאשר קיימים אינטרסים כלכליים מאחורי המחקר, כאשר החוקרים מתחרים ביניהם כדי להשיג תוצאות בעלות משמעות סטטיסטית, ובעיקר כאשר קיימת גמישות רבה מדי בתכנון הניסוי. כל אלה מפורטים ומשעממים מדי מכדי להידחק לכותרת העיתון המבשר על סיכון בריאותי חדש שהורג אותנו ברכות או סוג מזון מוכר שהתגלה לפתע כמציל חיים.

מי שיחפש מפלט ברשת יגלה שגם מנועי החיפוש אינם מצוידים היטב כדי לגלות את זמן התפוגה של האמת המדעית. לצד הגילויים האחרונים משמרת הרשת גם חומרים המסרבים להישטף לאסלת הפסולת המדעית גם כשברור שהאמת המדעית שהם מציגים אינה מעודכנת יותר. כך הופכת הסקפטיות האנושית למגן היעיל ביותר מפני שיטפון הגילויים המדעיים שתקשורת צמאה לחדשות ממהרת לפרסם, אך לא לעקוב אחריהם. כך אנו גם חוסמים את השפעתו של מידע חדש על עמדותינו.

אז מדוע לא נשנה את דעתנו גם בעקבות המאמר הזה? גם אם נתעשת ונצליח להתגבר על ההטיה האגוצנטרית, וזה אינו מובן מאליו, לא נוכל להתעלם מהעובדה כי פרסום מאמרים היא הדרך היחידה להתקדם בעולם המחקר האקדמי וכי חוקרים שאפתניים מוכנים לעתים להקריב את היושרה המדעית כדי לייצר את הסיפורים החדשניים והסקסיים שמעדיפים כתבי העת המקצועיים המפרסמים אותם. העיתונות העממית, מקור המידע העיקרי של רובנו, ממהרת לדווח על מחקרים אלה ללא יכולת סינון והערכה מדעית מספקת. ואם בכך לא די, הרי שממצאים ששרדו את כל מגברי אי האמינות הללו חשופים להתיישנות טבעית, לעתים בתוך שנים ספורות. אז למה לשנות דעה?

המאמר מתבסס, בין השאר, על חומרים שהתפרסמו בספרו של יעקב בורק "איך מוצאים חתול שחור בחדר חשוך" בהוצאת כנרת זמורה ביתן, 2013. 

מאמר זה התפרסם באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

23 תגובות על המאמר הזה לא ישפיע עליכם

01
אבי רובין

במאמר יש אנקדוטות מעניינות כשלעצמן, אבל הטענה הבסיסית לא משכנעת, מהסיבות הבאות:
1. אין אפשרות להתווכח עם המאמר, כי המחבר יוכל להדוף כל עמדה מנוגדת כעמדה "אוטומטית", שהרי זו טענת המאמר. כידוע, טענה שלא ניתן להפריך או לאשש אותה היא לא טענה, לפחות לא בסטנדרטיים בסיסיים של מחקר.
2. המחבר מציע דדוקציות לא סבירות. למשל, מדוע הוא מניח שפרוצדורות אקדמיות, שהן נחלתם של מעטים, אומרות משהו על הקשר בין מידע חדש לבין עמדות בקרב כלל הציבור?
3. חולשה עיקרית במאמר היא שהמחבר לא מבחין בין דיסציפלינות. יש הבדלים גדולים במשמעות של "חידוש" בין דיסציפלינות אקדמיות, ובינן לבין דיסציפלינות ידע אחרות. המשמעות של "התקדמות" או "פריצת דרך" בחקר הספרות או בחקר ההיסטוריה שונה ממשמעותו של "חידוש" בפיזיקה תיאורטית, למשל. יש גם הבדלים גדולים בין דיסציפלינות מבחינת "חיי המדף" של ידע. גם המוטיבציות של מחקר אקדמי טהור (העמקה לשם העמקה) שונות מהמוטיבציות של מחקר בתחום התעשייה, שכולל גם מחקר פרמקולוגי או רפואי (העמקה לשם הגדלת רווח). ולפעמים יש טשטוש בין המוטיבציות, וגם לכך יש להתייחס. בלי להתייחס להבדלים בין דיסציפלינות, כל טענה לגבי השפעת מידע חדש על עמדות היא פשוט לא מבוססת. אגב, אפילו דיסציפלינה שמקדשת מספר מוגבל של תיאוריות, כמו כלכלה, לא חסינה בפני שינוי עמדות שנובע ממידע חדש, ולראיה הוויכוח הלוהט שמתנהל במחלקות לכלכלה בעולם בעקבות תוצאות משבר הסאב-פריים.
4. אבל מה שמפיל לחלוטין את הטענה המוצעת במאמר זה היא העובדה שהעולם האקדמי מלא מפה לפה בחוקרים וחוקרות שמשנים את עמדותיהם כל הזמן לאור גילויים חדשים של עצמם ושל אחרים. נכון, יש כאלה שיגנו בחירוף נפש על התזות שלהם גם כשיגיעו נתונים חדשים או פרשנויות חדשות שיערערו את התזות שלהם. אך עמדה מרחיקת לכת לפיה חוקרים אלה מהווים את המיינסטרים של המחקר יש להוכיח, ולא להניח.
5. ניכר שהמחבר לא בקיא בעולם הפרסום המדעי. הטענה לפיה כתבי עת מעדיפים מחקרים "סקסיים" היא די מצחיקה. הלוואי. כתבי עת מדעיים עמוסים במחקרים דקדקניים וספציפיים שמעניינים מספר קטן של אנשים (וכך צריך להיות, בכל זאת מדובר בעשייה של מומחים).
6. בשורה התחתונה, אם המאמר היא תקף, לא ניתן היה להסביר את ההתפשטות המדהימה של היידע מאז המהפכה המדעית, שקיבעה את הקשר בין תצפית וניסוי לבין עמדות חדשות.

    02
    שמוליק

    בגדול אתה צודק, אך לצערי בסעיף 5 אתה מפספס והלוואי והיית צודק. הירחונים המדעים נמדדים לפי מספר הציטוטים הממוצע למאמר (Impact factor ), על מנת לפרסם ברוב היריחונים הטובים, שגם משפיעים על הקידום של החוקר, חשוב לעטוף את המחקר במעטפת ״סקסית״. הרבה פעמים קורה שאתה נתקל במאמר ביריחון מעולה שנראה כביכול מרשים, אך כשאתה יורד לפרטים אתה רואה כי הוא רק יפה חיצונית ללא תוכן של ממש. היום מאמרים עם משוואות ומורכבות כמעט ולא מתפרסמים ביריחונים המובילים אלא דווקא ביריחונים שהשפעתם נדמת כזניחה. יתרה מכך, אנשי האקדמיה נמדדים במספר המאמרים שהם מצליחים לפרסם ולכן אתה נתקל לעיתים במאמרים שאינם בשלים או שחוזרים על עצמם בצורה כזו או אחרת. אני מוצא את עצמי בתקופה האחרונה עוסק יותר ויותר באיך ליפות את הגרפים שלי ולהוסיף צבע למאמרים, להוסיף סרטונים, להסתיר את המשוואות ולהעביר אותם כתוספת רק למי שמעוניין להתעמק ועוד דברים לא חשובים בעליל שנועדו על מנת ל״מכור״ את המאמר. תאמין לי שאני לא היחיד וזאת תופעה שהולכת ומתגברת, מספיק להסתכל בכל האתרים הפרטים של החוקרים על מנת להבין עד כמה החיצוניות הפכה להיות חשובה כאשר אתה מחויב כחוקר למצוא מקורות מימון חיצונים למחקר ולנסות לקדם את עצמך במערכת פוליטית שנהפכה לקפיטליסטית לחלוטין.

04
קובי

קצת מביך.
למעט הסעיף הראשון אין קשר ברור בין מה שכותב המאמר מנסה להסביר (מדוע איננו משנים לרוב את דעותינו) לבין שאר הסעיפים, העוסקים בבעיות שקשורות בסוציולוגיה של חוקרים בתחום של מדעי האדם.

05
סמדר זאבי

בס"ד
תגובה למר רובין
כמו אל כל חידוש, התייחסו תחילה גם אל הטלפון בזלזול ובחשדנות, אך יתרונותיו היו רבים.
אמנם המחבר איננו משויך לאסכולה המדעית, ובכל זאת ניתן לומר, כי המאמר הנכתב מאשש את התזה שלו בנוגע לחוסר השפעת המאמר על המגיב. לפי מאמרים רבים שקראתי לאחרונה על מדיניות מערכת המשפט המאמר מדייק לפרטים.

06
עדי

המאמר מאוד מעניין ובעל תובנות חשובות, אולם:
א. חלק ניכר מאמר אינו רלוונטי לנטייתו של "האדם הפשוט" לדבוק בהשקפת עולמו.
ב. לא הוצג במאמר, כי מידת המהימנות של מחקרים שביקשו לקבוע, כי מחקרים רבים אינם מבוססים היו מבוססים בעצמם.
ג. דרך אגב, בספר פרנקנשטיין, המדען מקים את היצור לחיים לבדו, ללא עוזר, ומספר על כך רק בדיעבד, טרם מותו.
כמו-כן, הספר מלמד שהיצור הופך למפלצת, הואיל והוא ננטש על ידי פרנקנשטיין (שלא נוטל אחריות על יציר כפיו), ונרדף על ידי בני האדם.

07
אורי מילשטיין

אנשים לא רק שאינם משנים את דעותיהם אלא גם מגינים עליהם בלהט בגלל חוק ההתמדה/שרידות המניעה אותם להתאמץ לנטרל כל איום על קיומם/התמדתם.

08
אלברט

יעקב - כמומחה בנושא - אשמח אם תתייחס לשאלה מה קורה בתחום המניות וההשקעות? מה השפעת "המידע" (לסוגיו) על הרציו ועל מדיניות נטילת הסיכונים?
האם המנגנונים עובדים באופן דומה?
כנ"ל, מה קורה כאשר על כף המאזניים עומד נושא הישרדותי ממש / קריטי ולא שאלה אקדמית כזו או אחרת. האם המנגנונים עובדים באופן דומה?
תודה.

    09
    יעקב בורק

    אלברט, בתחום ההשקעות המחקר מראה במובהק כי לתוספת מידע, מעבר לנתונים כלכליים בסיסיים, השפעה שלילית על הביצועים. מי שנחשפים לעודף מידע נדחפים לפעול על פיו, וכידוע, עודף פעילות בשוק ההון הוא משחית הערך הגדול ביותר.

    איני מכיר את השפעת המידע על נושאים הישרדותיים.

10
יובל לוי

אני חושב שהכתוב מחזק אצל כל מי שחושב עצמו למדען את הספק שקיים וזה מצויין...
האדם הפשוט אבל, לא רואה עצמו מדען ולא נוטל על עצמו את הספקות שבדברים, אולי בגלל זה הדוג-מות הם השולטות בכולנו, אנחנו פשוט צריכים להנגיש את כל הידע, הכתוב הנ"ל מחזק את את זה, נבחן את הקיום שלנו בעיניים פקוחות לאט לאט

11
אסתר

נתחיל בזה שכותרת המאמר ממש לא מוצלחת (מי אחראי לכותרת זו? הכותב? העורך?): "חמש סיבות מדוע *מידע* חדש אינו משנה את השקפת העולם שלנו".
יותר מדויק היה להכתיר כותרת כגון: "חמש סיבות מדוע *מחקר* חדש אינו משנה את השקפת העולם שלנו".
בינינו, אם היינו משנים את השקפת עולמנו בעקבות כל מחקר חדש - זה דווקא היה מעיד, לכאורה, שאין לנו כלל השקפת עולם. לטעמי לפחות, 'השקפת עולם' מייצגת איזושהי תפיסה כוללת, יציבה ומייצבת יחסית בתוך עולם כאוטי, מופצץ בנתונים חדשים ומשתנה במהירות. צריך כנראה לקרות משהו ממש משמעותי כדי שנהיה מוכנים לשנות את השקפת העולם שלנו.
בכל מקרה, לא נראה לי שרוב בני האדם בונים או משנים את השקפת העולם שלהם בהסתמך על מחקרים אלה ואחרים. עצם ההנחה הזאת מופרכת, וכמובן גם כל הטיעונים שנערמו על גבה.

אם יש משהו שהמאמר הזה כן הצליח להדגיש - זוהי הפגיעה באיכות ובאמינות המחקר האקדמי. זה נושא בפני עצמו, וראוי לקרוא לילד בשמו.

12
צב מעבדה

התובנה של פרופסור סלוביק מתחילת המאמר, שאנשים לא משנים את דעתם, למרות מידע חדש שמצטבר, היא, להבנתי ולזכרוני (הדל), לב ליבו של סיפרו המונומנטלי של תומס קון - "המבנה של מהפכות מדעיות".
לא הדעות מתחלפות, אלא האנשים, ואיתם הדעות.

13
דני ברזילי

אכן הכותרת מטעה. המאמר מתייחס למעשה רק לעולם המדעי ולמחקרים הנעשים ומתפרסמים בו. התחום של שינוי דעה רחב בהרבה. הייתי שמח למשל אם היית מראה (ויש על כך מחקרים ודאי) כיצד עמדה פוליטית מתחזקת בעקבות ארוע מסויים, אבל אצל כל צד לכיוון בו החזיק מלכתחילה. גם בנושאים דתיים זה כך. אז המאמר הזה דווקא כן שינה את דעתי: השתכנעתי שמחקרים מדעיים על מחקרים מדעיים זה נושא שקצת מיצה את עצמו.

14
חיים הלוי

חשבתי למצוא מאמר אחר, שאכן יסביר מדוע אנשים דבקים בדעותיהם. הכותרת מטעה מעט ולא מתארת את הנאמר בכתבה.

הייתי שמח לקרוא כתבה בעל כותרת דומה, אך שמדברת על פשוטם של דברים

למרות זאת נסחפתי בקריאה ורק לקראת הסוף גיליתי כי אני קורא דבר שכלל לא חפצתי

נהנתי לגלות את שתמיד חשבתי/ידעתי, כי אי אפשר להאמין למחקרין, ובטח לא לעיתון.. הכול לפי אג'נדת ואינטרס הכותב

15
יעקב הכט

השילוב ההדרגתי של מגוון טכנולוגיות הלמידה וההוראה הנפוצות באינטרנט במערכות החינוך מבוססים במקרים רבים על מידע בלתי תקף מדעית ועל מיתוסים ואגדות אורבניות המאפיינים את התרבות הדיגיטלית.

    16
    אסתר

    אבל חלק מהמידע המתחזה להיות 'תקף מדעית' - אינו כזה. והתרבות הדיגיטלית לא בהכרח מייצגת רק 'מיתוסים ואגדות'. יש לברור את הבר מן התבן בלי דעות קדומות, אם כי זוהי משימה מאוד תובענית ומפרכת, וכדי להקל על עצמנו אנחנו מפתחים 'השקפת עולם' שאמצעותה אנחנו עושים סינון ראשוני, ו... גם נופלים בפח אשר יצרנו במו ידינו.

17
יפתח רייכר עתיר

המאמר וכותרתו דווקא כן משפיעים עלי. הם גורמים לי לחשוב על עצמי ועל סביבתי ועל הסיבות והמידע שהודות להן השקפותיי ודעותיי השתנו.
אני חושב שגם ללא השכלה פורמלית בתחום (איזה תחום זה בכלל?) ניתן להסכים שאדם קובע את דעותיו על סמך האינטגרציה שבין מוחו לבין החשיפה לסביבה.
נכון הוא, ומחקרים שאיני בקי מספיק כדי לצטט מהם, אף הוכיחו זאת (ראו נא מה יעקוב כותב עליהם במאמר זה) שתהליך ההתקבעות הוא מהיר ותהליך השינוי הוא איטי, אבל הוא קורה.
דוגמאות? בבקשה. ראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון ז"ל, שינה את עמדותיו רק לאחר שנחשף למציאות המחרידה של המשך תהליך הכיבוש בשטחים.
העולם המערבי שינה את עמדותיו באשר לעישון, רק לאחר שמחקרים רבים מספור הוכיחו את מה שכולם ידעו: העישון מזיק (וגם יקר!).
העולם הנאור ישנה בעתיד את עמדתו לגבי קטיף אלים של זיתים באמצעות מכונת ניעור, כאשר יוכח סוף סוף שלזיתים יש תודעה ויכולת לחוש כאב.

תודה ליעקוב על הארת העיניים באשר לעולם המחקר והפירסום האקדמי ובעיקר על הצגת הספק, שהוא הוא הגורם לכיווני חשיבה (וגם מחקרים, לא עלינו) חדשים.

    18
    דוד יותם

    זוהי שטות ועיוורון לומר שאריאל
    שרון שינה את עמדותיו הבטחוניות משום ש'נפקחו עיניו ממראות הכיבוש'.

    זוהי אולי הוכחה נוספת למאמר המובא כאן, לכך שפרשנותם של אירועים משתנים לפי דעותיו הקדומות של אדם..

    20
    יובל שומר

    הייתי אומר 'עצימת עיניים מכוונת', מי שלא רוצה לראות לא רואה.

    כאן זה גם מתקשר לתגובתו של דני ברזילי "עמדה פוליטית מתחזקת בעקבות ארוע מסויים"...

21
אברום רותם

שאפו יעקב בורק. כתביך ורעיונותיך הם מים צוננים ביום חמסין, גם כמובן, מאמר זה.

יש צדק מסוים בטענה שחבל שלא פיצלת את המאמר לשניים: שינוי השקפה ואמינות המחקר המדעי וכתבות עיתונאיות. פשוט, מרוב טיעונים חזקים, שלא בהכרח מוצדק לכרוך אותם יחד - מאבדים תשומת לב חשובה.

22
אוהד נוי

במחקר המדעי יש להטיל ספק. בכך אין ספק...
אך לא בטוח שזאת הסיבה העיקרית שבעטיה אנשים
אינם משנים דעתם- ההסברים הפסיכולוגים מתאימים
יותר.
האפקט האגוצנטרי, וסיבות נפשיות נוספות מסבירות טוב יותר מציאות זאת, מאשר החשד לזיוף מדעי שאין ספק שאכן קיים, ובורק מבסס אותו היטב במאמר.
המאמר ״מתכתב״ יפה עם המאמר בעיתון האחרון על שקיעת האימפריה האינטלקטואלית- חשדם של הפילוסופים הצרפתיים לממצאי המדענים.
תודה.