המדע אינו האויב

תחינה נרגשת לסופרים מתוסכלים, מרצים מתגוננים, היסטוריונים נטולי קביעות ושאר אוהדים של מדעי הרוח
X זמן קריאה משוער: 18 דקות

ההוגים הגדולים של עידן הנאורות וההשכלה היו מדענים. לא זו בלבד שרבים מהם תרמו למתמטיקה, לפיזיקה ולפיזיולוגיה, אלא שכולם היו גם תיאורטיקנים נלהבים של טבע האדם. הם היו מדעני מוח קוגניטיביים שניסו להסביר מחשבה ורגש במונחים של המנגנונים הפיזיים של מערכת העצבים. הם היו פסיכולוגים אבולוציוניים שהעלו השערות לגבי החיים במצב הטבעי ועל אינסטינקטים חייתיים ש"מושרשים בחיקינו." והם היו פסיכולוגים חברתיים שכתבו על החושים המוסריים שמושכים אותנו זה לזה, על התשוקות האנוכיות שמשלהבות אותנו ועל קוצר הראייה שמסכל את תוכניותינו המפורטות ביותר.

ההוגים האלה – דקארט, שפינוזה, הובס, לוק, יום, רוסו, לייבניץ, קאנט, סמית – מרשימים אף יותר לאור העובדה שהם גיבשו את רעיונותיהם בהעדר תיאוריה רשמית ונתונים אמפיריים. התיאוריות המתמטיות בנושא מידע, מחשוב ומשחקים עדיין לא הומצאו. המילים "נוירון," הורמון," ו"גן" היו חסרות משמעות בעבורם. וכשאני קורא את ההוגים הגדולים האלה, אני משתוקק לעתים קרובות לחזור בזמן ולהגיש להם קצת מהמדע הטרי של המאה העשרים ואחת כדי שימלא את הפערים בטיעוניהם ויאפשר להם לעקוף מכשלות שונות. עד כמה היו רוצים הפאוסטוסים האלה ידע מהסוג הזה? מה הם היו עושים איתו?

אנחנו לא צריכים לפנטז על תרחיש כזה, כי אנחנו חיים אותו. בידינו נמצאות עבודותיהם של ההוגים הגדולים ויורשיהם, ויש לנו ידע מדעי שהם לא היו מסוגלים לחלום עליו. אנחנו חיים בתקופה יוצאת דופן להבנת המצב האנושי. בעיות אינטלקטואליות מימי קדם נפתרות בזכות מדעי התודעה, המוח, הגנים והאבולוציה. כלים רבי-עוצמה פותחו כדי לחקור אותם, מתאי עצב מהונדסים גנטית שאפשר לשלוט בהם בעזרת אור ממוקד, ועד כריית "ביג דאטה" כאמצעי להבנת תפוצתם של רעיונות.

אפשר לחשוב שפריחת הרעיונות החדשים תמלא את אנשי מדעי הרוח באושר ומרץ. אבל זו תהיה טעות. אף על פי שכולם תומכים במדע כשהוא מרפא מחלות, מנטר את מצב הסביבה או מרסק יריבים פוליטיים, חדירת המדע לטריטוריה של מדעי הרוח עוררה טינה רבה. שנואה לא פחות היא החלת ההיגיון המדעי על הדת; כותבים רבים ללא שמץ של אמונה באלוהים טוענים שיש משהו בלתי הולם בבחינה מדעית של השאלות הגדולות ביותר. מדענים שהביעו את דעתם בנושא שאינו קשור אליהם לכאורה, מואשמים דרך שגרה במדורי ועיתוני הדעות בדטרמיניזם, רדוקציוניזם, אסנציאליזם, פוזיטיביזם, והגרוע מכול - משהו שנקרא "מדענות" או "מדעיזם" (scientism). בשנים האחרונות הופיעו ארבעה גינויים של מדענות בניו ריפבליק לבדו, לצד התקפות ב-Bookforum, The Claremont Review of Books, האפינגטון פוסט, The Nation, National Review Online, The New Atlantis, ניו יורק טיימס ו-Standpoint.

הפוליטיקה האקלקטית של כתבי העת האלה משקפת את האופי הדו-מפלגתי של הטינה. הפסקה הבאה לקוחה מסקירה שפרסם ההיסטוריון ג'קסון לירס בשנת 2011 ב-The Nation בנושא שלושה מספריו של סם האריס. היא מציגה את הטיעון הרגיל של השמאל בגנות המדענות:

ההנחות הפוזיטיביסטיות סיפקו את היסודות האפיסטמולוגיים לדרוויניזם החברתי ולתפיסות אבולוציוניות פופולאריות של קדמה, כמו גם גזענות מדעית ואימפריאליזם. הנטיות האלה התמזגו ויצרו את האאוגניקה, הדוקטרינה שלפיה אפשר לשפר את רווחת האדם, ובסופו של דבר להביאה לשלמות, בעזרת טיפוח סלקטיבי של ה"כשירים" ועיקור והשמדה של ה"בלתי כשירים".... כל ילד יודע מה קרה לאחר מכן: המאה העשרים הקטסטרופלית. שתי מלחמות עולם, טבח שיטתי של חפים מפשע בקנה מידה חסר תקדים, התרבות של נשקים קטלניים מחרידים, מלחמות מקומיות בשוליהן של אימפריות – כל האירועים האלה כללו, במידות משתנות, את יישומו של מחקר מדעי בטכנולוגיות מתקדמות.

הטיעון מימין, שבא לידי ביטוי בנאום משנת 2007 של ליאון קאס, יועצו של ג'ורג' וו. בוש לביו-אתיקה, מחושב לא פחות:

בפני עצמם, רעיונות ותגליות מדעיים בנושא הטבע והאדם הם מבורכים ובלתי מזיקים. אבל הם מגויסים למאבק בתורות הדתיות והמוסריות המסורתיות שלנו, ואפילו בהבנה העצמית שלנו כיצורים עם חירות וחוש של כבוד. אמונה דתית כמעט צמחה בקרבנו – הרשו לי לכנותה 'מדענות נטולת נשמה' – שלפיה הביולוגיה החדשה שלנו, המחסלת את כל המסתורין, מסוגלת להציג בפנינו את סיפור חייהם של בני האדם במלואו ולתת הסברים מדעיים גרידא למחשבה אנושית, אהבה, יצירתיות, שיפוט מוסרי ואפילו לסיבת האמונה שלנו באלוהים.... אל תטעו. לא מעט מונח על כף המאזניים: מדובר בחוסן המוסרי והרוחני של האומה שלנו, חיוניותו המתמשכת של המדע והבנתנו העצמית כבני אדם וכילדי המערב.

הטוענים האלה חדורי להט. אבל הטיעונים עצמם חלשים. אי אפשר להאשים את דפוס החשיבה המדעי ברצח עם ובמלחמה. הוא לא מאיים על החוסן המוסרי והרוחני של האומה שלנו. למעשה הוא הכרחי בכל תחומי העניין האנושי, כולל הפוליטיקה, האמנויות והחיפוש אחר משמעות, תכלית ומוסריות.

המונח "מדענות" אינו ברור. הוא מעין מילת הפחדה יותר מאשר תווית המייצגת דוקטרינה ברורה. לפעמים מקשרים אותה לעמדות מטורפות, כמו זו שאומרת כי "המדע הוא הדבר היחיד שמשנה" או כי "עלינו להפקיד את פתרונן של כל הבעיות בידי מדענים." לפעמים היא מתוגברת בתארים כגון "פשטנית", "תמימה" ו"וולגרית". הוואקום ההגדרתי מאפשר לי ללכת בעקבות פעילי זכויות החד-מיניים, שניכסו לעצמם את המונח "queer", ולנכס גם אני את המונח המזלזל בשביל עמדה שאני מעוניין להגן עליה.

בניסיוננו להבין את העולם, יהיו כמה מקרים שבהם אנחנו צריכים להודות שמשהו "פשוט ככה" או שדבר מסוים "הוא קסם" או שמשהו נכון "כי ככה אמרתי"

מדענות, במובנה החיובי הזה, אינה האמונה שחברי הגילדה המקצועית המכונה "מדע" הם נבונים או אציליים במיוחד. להיפך, הפרקטיקות המהותיות של המדע, כולל דיון פתוח, ביקורת עמיתים וניסויי סמיות כפולה, נועדו מפורשות לעקוף את הטעויות והחטאים שהמדענים מועדים להם מתוקף היותם בני אדם. מדענות לא אומרת שכל ההיפותזות המדעיות נכונות; רוב ההיפותזות החדשות אינן נכונות מכיוון שמחזור ההשערה וההפרכה הוא מחזור החיים של המדע. היא אינה דחף אימפריאליסטי לכבוש את מדעי הרוח; המדע מבטיח להעשיר ולגוון את הכלים האינטלקטואליים של המחקר ההומניסטי, לא לחסל אותם. והיא אינה הדוגמה שלפיה הדברים הפיזיים הם היחידים שקיימים. מדענים עצמם שקועים במדיום הלא גשמי של המידע, שכולל את האמיתות המתמטיות, הלוגיקה של התיאוריות שלהם והערכים שמנחים את עבודתם. לפי התפיסה הזו, המדע עולה בקנה אחד עם הפילוסופיה, הלוגיקה וההומניזם של הנאורות. והוא נבדל מהם במחויבותו המפורשת לשני אידאלים, שאותם מבקשת המדענות לייצא לשאר הנדבכים של חיי הרוח.

סטיבן פינקר

סטיבן פינקר

האידאל הראשון אומר שהעולם ניתן להבנה. את התופעות שאנו חווים אפשר להסביר בעזרת עקרונות כלליים יותר מאשר התופעות עצמן. את העקרונות האלה, בתורם, אפשר להסביר בעזרת עקרונות יסודיים יותר, וכולי. בניסיוננו להבין את העולם, יהיו כמה מקרים שבהם אנחנו צריכים להודות שמשהו "פשוט ככה" או שדבר מסוים "הוא קסם" או שמשהו נכון "כי ככה אמרתי." המחויבות ליכולתנו להבין את העולם אינה עניין של אמונה עיוורת, אלא דבר שמְתַקף את עצמו בהדרגה ככל שעוד ועוד היבטים של העולם מוסברים במונחים מדעיים. תהליכי החיים, לדוגמה, יוחסו בעבר לאנרגיית חיים מסתורית; כיום אנחנו יודעים שהם מונעים על-ידי תגובות כימיות ופיזיקליות בין מולקולות מורכבות.

מְגַנֵי המדענות מבלבלים לעתים קרובות בין היכולת להבין את העולם לחטא המכונה רדוקציוניזם. אבל הסברת התרחשות מורכבת במונחים של עקרונות עמוקים יותר אינה דילול העושר שלה. שום הוגה שפוי בדעתו לא ינסה להסביר את מלחמת העולם הראשונה במונחים של פיזיקה, כימיה וביולוגיה, במקום להסבירה בשפה הברורה יותר של תפיסותיהם ויעדיהם של מנהיגי אירופה בשנת 1914. אך בה בעת, אדם סקרן עשוי לשאול, ובצדק, מדוע המוח האנושי מסוגל לייצר תפיסות כאלה ולשאוף למטרות כאלה, כולל השבטיות, עודף הביטחון ותחושת הכבוד שהתמזגו לכדי שילוב קטלני באותו רגע היסטורי.

האידיאל השני אומר שקשה לרכוש ידע. העולם לא יוצא מגדרו לחשוף את סודותיו, וגם לו היה נוהג כך, המוחות שלנו מועדים לאשליות, רעיונות מופרכים מיסודם ואמונות תפלות. רוב הגורמים המסורתיים לאמונה - דת, התגלות, דוגמה, סמכות, כריזמה, חוכמה מקובלת והמרץ שממלאת אותנו תחושת ודאות סובייקטיבית – הם יצרני טעויות ויש לשלול אותם כמקורות ידע. כדי להבין את העולם עלינו לפתח מעקפים למגבלות הקוגניטיביות שלנו, כולל ספקנות, דיון פתוח, רף רשמי לדיוק ובדיקות אמפיריות, ולשם כך נדרש מאיתנו לעתים כושר המצאה. כל תנועה שמכנה את עצמה "מדעית" אבל לא מצליחה לייצר הזדמנויות להפרכת אמונותיה שלה (מעל לכול, כאשר היא רוצחת או כולאת אנשים שחולקים עליה), אינה תנועה מדעית.

באילו דרכים, אם כן, מאיר המדע את ענייני האדם? אתחיל עם הדבר השאפתני מכול: השאלות העמוקות ביותר, אלה ששואלות מי אנחנו, מאיפה באנו ואיך אנחנו מגדירים את משמעות ותכלית חיינו. זו הטריטוריה המסורתית של הדת, ומגִניה נוטים להיות המבקרים הנרגשים ביותר של המדענות. הם נוטים לתמוך בתוכנית החציצה שהציע סטיבן ג'יי גולד בספרו הגרוע ביותר, Rocks of Ages, שלפיה תחומי העיסוק הראויים למדע ולדת משתייכים ל"אזורי שיפוט שאינם חופפים." המדע מקבל את היקום האמפירי; הדת מקבלת את השאלות בעלות המשמעות והערך המוסריים.

למרבה הצער, ההבנה הזאת מפסיקה להחזיק מים ברגע שמתחילים לבחון אותה. תפיסת העולם המוסרית של כל אדם המתמצא במדע – אדם שאינו מסנוור על-ידי קנאות דתית – דורשת התנתקות מוחלטת מהתפיסות הדתיות לגבי משמעות וערך.

תפיסת העולם שמנחה את הערכים המוסריים והרוחניים של אדם משכיל בימינו היא תפיסת עולם שניתנה לנו על-ידי המדע. אף על פי שהעובדות המדעיות לא מכתיבות את הערכים בעצמן, הן בהחלט מגבילות את האפשרויות

ראשית, ממצאי המדע מובילים אותנו למסקנה שמערכות האמונה של כל הדתות והתרבויות המסורתיות של העולם – התיאוריות שלהן לגבי מקור החיים, בני אדם וחברות – שגויות עובדתית. אנחנו יודעים דבר שאבותינו לא ידעו, והוא שבני האדם משתייכים למין אחד של פרימט אפריקאי שפיתח חקלאות, ממשלה וכתיבה בשלב מאוחר בהיסטוריה. אנחנו יודעים שהמין שלנו הוא ענף קטנטן בעץ הגנאלוגי שעוטף את כל הדברים החיים שנוצרו מכימיקלים פרה-ביוטיים לפני כמעט ארבעה מיליארד שנה. אנחנו יודעים שאנחנו חיים בכוכב לכת שמקיף את אחד ממאות מיליארדי הכוכבים בגלקסיה שלנו, שהיא אחת ממאות מיליארדי גלקסיות ביקום בן 13.8 מיליארד השנה, שעשוי להיות אחד מבין יקומים רבים מאוד. אנחנו יודעים שהאינטואיציות שלנו לגבי חלל, זמן, חומר וסיבתיות אינן ניתנות לבדיקה מול טבעה של המציאות בקני מידה גדולים מאוד או קטנים מאוד. אנחנו יודעים שלחוקים ששוררים בעולם הפיזי (כולל תאונות, מחלות וצרות אחרות) אין מטרות שקשורות לרווחת האדם. אין גורל, השגחה עליונה, קארמה, כשפים, קללות, אותות משמיים, עונשים משמיים או תפילות שזוכות למענה – אף על פי שהסתירה בין חוקי ההסתברות ופעולתה של ההכרה עשויה להסביר מדוע אנשים מאמינים שהם אכן קיימים. ואנחנו יודעים שלא תמיד ידענו את הדברים האלה, שאמונותיה של כל תקופה ותרבות עלולות להיות מוטעות, ואין ספק שחלק מהאמונות שלנו כיום מוטעות גם כן.

במילים אחרות, תפיסת העולם שמנחה את הערכים המוסריים והרוחניים של אדם משכיל בימינו היא תפיסת עולם שניתנה לנו על-ידי המדע. אף על פי שהעובדות המדעיות לא מכתיבות את הערכים בעצמן, הן בהחלט מגבילות את האפשרויות. העובדות האלה גוזלות מהכנסייה את אמינותה בכל הנוגע לעניינים עובדתיים וכך מטילות ספק בסמכותה בענייני מוסר. ההפרכה המדעית של תיאוריית האלים הנוקמים והכוחות המסתוריים חותרת תחת פרקטיקות כגון הקרבת אדם, ציד מכשפות, ריפוי בכוח האמונה, משפט האל ורדיפת כופרים. עובדות המדע, בחשיפתן את העדר התכלית שבחוקים המנחים את פעולתו של היקום, כופות עלינו ליטול את האחריות לרווחתנו, רווחת המין שלנו ורווחת כוכב הלכת שלנו. מאותה סיבה הן מבטלות כל מערכת מוסרית או פוליטית המתבססת על כוחות מיסטיים, מסעות אפיים, גורלות, דיאלקטיקה, מאבקים או ביאת המשיח. ובשילוב עם כמה הבנות ידועות שאין עליהן עוררין, – שכולנו מעריכים את רווחתנו ושאנחנו יצורים חברתיים שנוטים להפריע זה לזה ומסוגלים לערוך משא ומתן לגבי כללי התנהגות – העובדות המדעיות מכוונות אותנו לעבר מוסריות שאפשר להגן עליה ובמסגרתה אנחנו נשמעים לעקרונות שממקסמים את פריחתנו כבני אדם ואת פריחתן של ישויות אחרות בעלות הכרה. ההומניזם הזה, שקשור קשר הדוק להבנה מדעית של העולם, הפך למוסר דה פקטו של הדמוקרטיות המודרניות, הארגונים הבינלאומיים והדתות הליברליות יותר של ימינו, והבטחותיו הבלתי ממומשות מגדירות את הציוויים המוסריים שניצבים בפנינו כיום.

יתרה מזו, המדע תרם – באופן ישיר ואדיר – למימוש הערכים האלה. אם נערוך רשימה של ההישגים הנהדרים ביותר של המין שלנו (ונשים בצד את הסרת המכשולים שאנחנו עצמנו הצבנו, כגון ביטול העבדות וחיסול הפשיזם), רבים מהם יהיו מתנות שהעניק לנו המדע.

ההישג הברור והמלהיב ביותר הוא זה של הידע המדעי עצמו. אנחנו יודעים לא מעט על תולדות היקום, הכוחות שמניעים אותו, החומר שממנו אנו עשויים, מקורם של הדברים החיים ומנגנוני החיים, כולל חיי הרוח שלנו עצמנו. בנוסף, ההבנה הזו לא מסתכמת ברשימת עובדות, אלא גם בעקרונות עמוקים ואלגנטיים, כמו התובנה שאומרת כי החיים תלויים במולקולה שנושאת מידע, מנחה את חילוף החומרים ומשכפלת את עצמה.

המדע סיפק לעולם גם תמונות של יופי עילאי: תנועה קפואה בסטרובוסקופ, אורגניזמים אקזוטיים, גלקסיות מרוחקות, כוכבי לכת זרים, מעגלים עצביים קורנים וכדור הארץ הבוהק המתרומם מעל אופק הירח לעבר אפלת החלל. כמו יצירות אמנות גדולות, אלה אינן רק תמונות יפות אלא תמריצים למחשבה שמעמיקים את הבנתנו לגבי משמעות הקיום האנושי ומקומנו בטבע כבני אדם.

תלמידים מסיימים את חוק לימודיהם באוניברסיטאות עילית עם חשיפה מזערית למדע. לרוב מטעים אותם ומספרים להם שהאמת כבר לא חשובה למדענים, שהם רק רודפים אחרי השינויים הפרדיגמטיים שנמצאים באופנה

ובניגוד למעשייה הנפוצה שאומרת כי הטכנולוגיה יצרה דיסטופיה של קיפוח ואלימות, יש עלייה בכל מדד עולמי של שגשוג אנושי. המספרים מראים שאחרי אלף שנות עוני כמעט בכל העולם, יותר ויותר בני אדם שורדים מהשנה הראשונה לחייהם, הולכים לבית הספר, מצביעים בדמוקרטיות, חיים בשלום, מתקשרים בטלפונים ניידים, מתענגים על הנאות קטנות ומגיעים לשיבה טובה. המהפכה הירוקה באגרונומיה הצילה לבדה מיליארד איש מרעב. ואם אתם רוצים דוגמאות לגדולה מוסרית אמתית, לכו לוויקיפדיה וחפשו את הערכים Smallpox ("אבעבועות שחורות") ו-Rinderpest ("דבר הבקר"). ההגדרות הן בלשון עבר, כלומר כושר ההמצאה האנושי חיסל שתיים מהסיבות האכזריות ביותר לסבל בתולדות המין האנושי.

אף על פי שהמדע מוטמע ומועיל לנו בחיים החומריים, המוסריים והרוחניים, חלק גדול מהמוסדות התרבותיים שלנו, כולל תוכניות מדעי הרוח באוניברסיטאות רבות, מטפחים אדישות בוטה כלפי המדע, אדישות שאף הופכת אט אט לבוז. תלמידים מסיימים את חוק לימודיהם באוניברסיטאות עילית עם חשיפה מזערית למדע. לרוב מטעים אותם ומספרים להם שהאמת כבר לא חשובה למדענים, שהם רק רודפים אחרי השינויים הפרדיגמטיים שנמצאים באופנה. קמפיין של דמוניזציה מגנה את המדע בצורה אנכרוניסטית על פשעים עתיקים לא פחות מהציביליזציה עצמה, בהם גזענות, עבדות, כיבוש ורצח עם.

תופעה נפוצה נוספת שנובעת גם היא מבורות היסטורית, היא האשמת המדע בקיומן של תנועות פוליטיות בעלות מעטה פסבדו-מדעי, ובמיוחד בדרוויניזם החברתי ובאאוגניקה. הדרוויניזם החברתי היה למעשה פילוסופיית הלֶסֶה-פֶר של הרברט ספנסר, אך ניתן לו שם שגוי. הוא לא שאב את השראתו מתיאוריית הברירה הטבעית של דרווין, אלא מהקונספציה הוויקטוריאנית של ספנסר לגבי כוח טבע מסתורי שמניע את הקדמה ומוטב לא לסכלו. כיום, המונח משמש לעתים קרובות להשמצת כל שימוש באבולוציה בניסיון להבין בני אדם. אאוגניקה הייתה קמפיין פופולרי בקרב אנשי שמאל וגורמים פרוגרסיביים בעשורים הראשונים של המאה העשרים, שקרא לצורה אולטימטיבית של קדמה חברתית שתשפר את הגזע האנושי ברמה הגנטית. כיום משמש המונח לעתים קרובות לתקיפת הגנטיקה ההתנהגותית, התחום שעוסק בהשפעתה של הגנטיקה על הבדלים בין אנשים.

אני מעיד כי הגינויים האלה אינם שריד של מלחמות המדע משנות התשעים. כשהרווארד עשתה רפורמה בדרישות ההשכלה הכלליות שלה בשנים 2006-2007, הדו"ח הראשוני הציג את המדע בלי לציין את מקומו בידע האנושי: "המדע והטכנולוגיה משפיעים על הסטודנטים שלנו בדרכים רבות, חיוביות ושליליות: הם הובילו לפיתוחים רפואיים מצילי חיים, האינטרנט, אחסון יעיל יותר של אנרגיה ובידור דיגיטלי; הם גם אפשרו נשק גרעיני, סוכני לוחמה ביולוגית, ציתות אלקטרוני ונזקים לסביבה." ההשוואה המוזרה הזאת בין תועלת לרשע לא הוחלה על דיסציפלינות אחרות (דמיינו לכם דיון בלימודי מוזיקה קלאסית שבו נאמר שהיא מניעה פעילות כלכלית מחד גיסא אך שימשה השראה לנאצים מאידך גיסא). והדו"ח לא הכיר באפשרות שיש לנו סיבות טובות להעדיף מדע וידע מעשי על פני בורות ואמונות תפלות.

סיבה מרכזית לגינויים האחרונים המוטחים במדענות היא יישומים של מדעי המוח, האבולוציה והגנטיקה בחקר בני האדם. אין ספק שרבים מהיישומים האלה שטחיים או שגויים, ויש מקום לביקורת המופנה כלפיהם: סריקת מוחותיהם של מצביעים כשהם מביטים בפניהם של פוליטיקאים, האשמת גֶן של תוקפנות במלחמות, הסברת הדת כהסתגלות אבולוציונית שנועדה לאגד אנשים. אך גם אינטלקטואלים שאינם מתמצאים במדע מקדמים לעתים רעיונות שטחיים או שגויים, ואף אחד לא אומר שאנשי הרוח צריכים להימנע מהשתתפות בדיונים על דברים חשובים. זו טעות להשתמש בכמה דוגמאות מוטעות כתירוץ להדיר את מדעי הטבע מהמאמץ להבין את המצב האנושי.

נביט לדוגמה באופן שבו אנו מבינים את הפוליטיקה. "מה היא הממשלה," אמר ג'יימס מדיסון, "אם לא השיקוף הגדול ביותר של טבע האדם?" המדעים חדשים של הנפש בוחנים מחדש את הקשרים בין הפוליטיקה לטבע האדם, קשרים שנדונו בלהיטות בזמנו של מדיסון אבל שקעו לאינטרלוד ארוך שבו הנחנו כי בני האדם הם לוחות חלקים ושחקנים רציונליים. בני אדם, כך אנו מבינים יותר ויותר, הם שחקנים מוסרניים המונחים על-ידי נורמות וטאבו בנושא סמכות, שבטיות וטוהר, ומונעים על-ידי נטיות סותרות בנושא נקמה ופיוס. הדחפים האלה פועלים בדרך כלל מתחת להכרתנו, אבל בנסיבות מסוימות אפשר לעקוף אותם בעזרת שכל ישר והתדיינות. אנחנו מתחילים לתפוס מדוע הדחפים המוסרניים האלה התפתחו; כיצד הם באים לידי ביטוי במוח; כיצד הם נבדלים בין אנשים, תרבויות ותתי-תרבויות; ואילו נסיבות מדליקות ומכבות אותם.

לא זו בלבד שהחלת המדע על הפוליטיקה מעשירה את הרעיונות שלנו, אלא שהיא גם מספקת כלים לבדיקת סבירות נכונותם. באופן מסורתי, דיונים פוליטיים נערכו בעזרת חקרי מקרה, רטוריקה ומה שמהנדסי תוכנה מכנים HiPPO (Highest-paid person's opinion, או "דעתו של האדם בעל המשכורת הגבוהה ביותר"). לא מפתיע שהמחלוקות הפוליטיות נמשכו ללא פתרון. האם דמוקרטיות נלחמות זו בזו? ומה לגבי שותפים עסקיים? האם קבוצות אתניות שכנות מידרדרות באופן בלתי נמנע לסכסוכים עקובים מדם הנובעים מהשנאות העתיקות שלהן? האם כוחות לשמירת שלום באמת רוצים לשמור על השלום? האם ארגוני טרור משיגים את מה שהם רוצים? ומה לגבי תנועות בלתי אלימות? האם טקסי הפיוס שאחרי המלחמות מצליחים למנוע את חידושו של הסכסוך?

חנונים של היסטוריה יכולים לספק דוגמאות לתמיכה בכל אחת מהתשובות, אבל זה לא אומר שלשאלות אין פתרון. אירועים פוליטיים מושפעים על-ידי כוחות רבים, ולכן כוח נתון עשוי להיות חזק באופן כללי אך חסר השפעה במקרה מסוים. עם עליית מדעי ה"דאטה" – ניתוח של מערכי נתונים גדולים ונגישים של מספרים או טקסט – אפשר לחלץ אותות מתוך הרעש ולפתור דיונים בהיסטוריה או במדע המדינה בצורה אובייקטיבית יותר. למיטב הבנתנו כיום, התשובות לשאלות המובאות לעיל הן (בממוצע, ובהנחה שכל הגורמים האחרים שווים) לא, לא, לא, כן, לא, כן וכן.

מדעי הרוח הם התחום שבו חדירת המדע עוררה את הרתיעה הגדולה ביותר. אבל זה דווקא התחום שלכאורה זקוק יותר מכול לזריקה של רעיונות חדשים. לפי רוב העוסקים בהם, מדעי הרוח נמצאים בצרות. האוניברסיטאות מקצצות בהם, מלומדי העתיד מובטלים או מועסקים במשרות שלא מנצלות את מלוא יכולותיהם, המורל בדעיכה, הסטודנטים מתרחקים בהמוניהם. שום אדם חושב לא צריך להיות אדיש להתנתקות של החברה שלנו ממדעי הרוח, תחום חיוני לכל דמוקרטיה מתורבתת.

אבחנות המחלה מצביעות בצדק על מגמות אנטי-אינטלקטואליות בתרבות שלנו ועל התמסחרות האוניברסיטאות. אבל אם מעריכים את המצב בצורה כנה, יש להודות שחלק מהנזק הוא נזק עצמי. מדעי הרוח עדיין לא התאוששו מאסון הפוסט-מודרניזם, עם העמימות המתריסה, הרלטיביזם הדוגמטי והתקינות הפוליטית החונקת שלו. והם נכשלו בהגדרת אג'נדה פרוגרסיבית. כמה נשיאי אוניברסיטאות קוננו בפניי שכאשר מדען נכנס למשרדם, הוא עושה זאת כדי להכריז על הזדמנות מחקר חדשה ומלהיבה ולדרוש משאבים. כשאיש מדעי הרוח קופץ לביקור, הוא עושה זאת כדי להפציר בהם לכבד את הדרך שבה הדברים נעשו תמיד.

הדרכים האלה אכן ראויות לכבוד, ואין תחליף לקריאה המעמיקה, התיאור המפורט וההשתקעות של מלומדים בכתבים מסוימים. אבל מדוע אלה חייבות להיות הדרכים היחידות להבנה? השילוב עם המדע מציע למדעי הרוח אינספור אפשרויות לחדשנות בהבנה. אמנות, תרבות וחברה הן תוצרים של המוח האנושי. מקורן ביכולות התפיסתיות, המחשבתיות והרגשיות שלנו, והן מצטברות ומתפשטות בדינמיקות האפידמיולוגיות שבעזרתן מדביק אדם אחד את האחר. האין עלינו להיות סקרנים להבין את הקשרים האלה? שני הצדדים צריכים לנצח. מדעי הרוח ייהנו מהעומק ההסברתי של המדעים, שלא לדבר על האג'נדה הפרוגרסיבית שמושכת דיקנים ותורמים. המדעים יוכלו לקרוא תיגר על התיאוריות שלהם בעזרת הניסויים הטבעיים והתופעות התקפות מבחינה אקולוגית שתוארו בעושר גדול כל כך על-ידי אנשי מדעי הרוח.

בדיסציפלינות מסוימות, השילוב הזה כבר הוטמע. ארכיאולוגיה צמחה והפכה מענף בתולדות האמנות לענף של היי-טק. בלשנות ופילוסופיה של הנפש זולגות למדעים הקוגניטיביים ולמדעי המוח.

וקיימות עוד הזדמנויות לחקירה. האמנויות החזותיות יוכלו להסתייע בפיצוץ הידע במדעי הראייה, כולל תפיסות הצבע, הצורה, המרקם, התאורה והאסתטיקה האבולוציונית של פרצופים ונופים. מוזיקולוגים יכולים לקיים דיונים ארוכים עם מדענים שחוקרים את תפיסות הדיבור שלנו ואת האופן שבו המוח מנתח שמע.

ובכל הנוגע ללימודי ספרות, איפה להתחיל? ג'ון דריידן כתב שסיפורת היא "תמונה מדויקת וחיונית של טבע האדם המייצגת את תשוקותיו, מצבי רוחו ותהפוכות הגורל שלהן הוא נתון, להנאתה והחכמתה של האנושות." בלשנות עשויה לשפוך אור על משאבי הדקדוק והשיח שמאפשרים לכותבים לתמרן את דמיונו של הקורא. הפסיכולוגיה הקוגניטיבית תוכל לספק תובנות לגבי יכולתם של קוראים לגשר בין הכרתם שלהם לאלה של הסופר והדמויות. גנטיקה התנהגותית תוכל לתקן תיאוריות עממיות לגבי השפעת ההורים על הילדים בעזרת תגליות בנושא השפעתם של גנים, סביבה חברתית ומקריות. לתגליות אלה יש השלכות עמוקות על פירוש ביוגרפיות וכתבי זיכרונות (תחום שיכול ללמוד רבות מהפסיכולוגיה הקוגניטיבית של הזיכרון והפסיכולוגיה החברתית של הייצוג העצמי). פסיכולוגים אבולוציוניים יוכלו להבחין בין אובססיות אוניברסליות לכאלה שמנופחות על-ידי תרבות מסוימת, ולתאר ניגודים והתמזגויות של אינטרסים במשפחות, זוגות, חברויות ויריבויות שבמרכזן של עלילות.

וכמו בפוליטיקה, יישומו של מדע ה"דאטה" בספרים, ירחונים, תכתובות ופרטיטורות טומן בחובו הבטחה ל"מדעי רוח דיגיטליים" חדשים ונרחבים. האפשרויות לתיאוריה ותגלית מוגבלות רק על-ידי הדמיון וכוללות את מקורם והתפשטותם של רעיונות, רשתות של השפעה אינטלקטואלית ואמנותית, התמדתו של הזיכרון ההיסטורי, הגאות והשפל של נושאים ספרותיים ודפוסי הצנזורה והטאבו הבלתי רשמיים.

ובכל זאת, אנשי מדעי רוח רבים הגיבו להזדמנויות האלה בייאוש ובדרמטיות. הם מציינים גם שהניתוחים האלה מרדדים את עומקן של עבודות אינדיבידואליות ושולפים את התארים הרגילים: פשטני, רדוקציוני, נאיבי, וולגרי וכמובן, מדעני.

התלונה לגבי פשטנות שגויה מיסודה. כדי להסביר משהו יש להכניסו תחת עקרונות רחבים יותר, דבר שתמיד גורר מידה מסוימת של פשטנות. אבל פישוט אינו פשטני. ההערכה לפרטיה הקטנים של עבודה מסוימת יכולה להתקיים לצד הסברים ברמות רבות אחרות, מאישיותו של המחבר ועד למיליֶה התרבותי שלו, משאבי הטבע האנושי והחוקים המכווינים ישויות חברתיות. דחיית החיפוש אחר מגמות ועקרונות כלליים מזכירה את האימפריה הבדיונית של חורחה לואיס בורחס שבה "גילדת הקרטוגרפים ציירה מפה שגודלה כגודל האימפריה והיא חופפת אותה במדויק. הדורות הבאים... גילו שהמפה חסרת תועלת והרשו לה להירקב ולהתבלות תחת השמש והחורפים."

והמבקרים צריכים להיזהר עם התארים. מה שנאיבי ופשטני באמת הוא האמונה שיש לשמר ולבצר מאחזים אקדמיים ישנים, ושעלינו להסתפק לעד בדרכים העכשוויות להבנת העולם. לבטח אפשר להעשיר רבות את תפיסות הפוליטיקה, התרבות והמוסר שלנו עם מיטב תובנותינו לגבי היקום הפיזי וההרכב שלנו כמין.

סטיבן פינקר הוא פסיכולוג ניסויי מאוניברסיטת הרווארד ואחד הכותבים הבולטים בעולם בנושא שפה והמדעים הקוגניטיביים. ספרו האחרון הוא The Better Angels of our Nature: Why Violence Has Declined. ספרו הידוע ביותר, "האינסטינקט הלשוני: כיצד המוח יוצר שפה" ראה אור בעברית הוצאת שלם ב-2011. ‬המאמר מתפרסם באלכסון באישור מיוחד של New Republic

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי סטיבן פינקר.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

15 תגובות על המדע אינו האויב

04
ואתה לשונרא

כבר במשפט הראשון ניתן להבין מדוע לאשי הרוח יש אויב - המדע.
אנשים שיש להם תפיסת עולם ואמונה - ניתן להסביר מדעית מה היא תפיסת עולם ומשמעות, הכימיה במוח ומה הצורך ו/או ההתפתחות האבולוציונית של מצבים אלו.

אנשי מדי יקרים - תחינה נרגשת (הסבירו לעצמכם מהיא תחינה ומהי ההרחבה ל-"נרגשת' בצורה מדעית) , רוצים שיבינו אותכם ולא יתגוננו מולכם? (מי רוצה...מהו רצון....יש או אין רצון חופשי....מי אני ...מה אני ...מה ...מה ...מה ....) השתמשו במילים שאנשי הרוח המתוסכלים, המתגוננים, נטולי הקביעות וכו' יבינו.
אחרת הסיכוי לא להיות אויב הוא קטן ( טוב..אין לי המספרים המדוייקים של הסיכוי).
אציין כי מניסוי צפיה קטן שערכתי בקרב מספר אנשים מדעיים הסקתי כי הלוחמנות היא חלק "מדעי" בהווי חייהם.
הצעה - עברו ללוחמה פסיכולוגית.
לוחמה פסיכולוגית על פי ויקיפדיה :
"לוחמה פסיכולוגית (בראשי תיבות: ל"פ) היא צורת לוחמה המתנהלת בדרך כלל שלא באמצעות כלי נשק קונבנציונליים, אלא באמצעות מערכת מורכבת של תעמולה, שימוש צבאי רב היקף בכלים פסיכולוגים וסוציולוגים, ותמרון כלי תקשורת וזרימת מידע. מטרת הלוחמה הפסיכולוגית לפגוע ישירות ברוחו של האויב, ולהוריד את הביטחון העצמי ולפגוע ברוח הגייסות (esprit de corps) - המורל של הכוחות הלוחמים שלו , ובקרב העורף האזרחי והלוגיסטי שלו."

והרי מדובר בלפגוע ברוחו ....

יללה, ביי.

05
אורה ש.

אפשר להסכים עם פינקר שהמרצים למדעי הרוח לא קשובים להזדמנויות חדשות, ושהחוקרים בתחומים כמו ספרות מבקשים רק דבר אחד -- ששום דבר לא ישתנה בעולמם. אבל האם יש בזה רק רע? יש כוח עצום לתורות שעדיין נכונות ותקפות 5,000 שנה אחרי שנוסחו לראשונה.

ובאשר לציטוט של ראש האוניברסיטה האנונימי -- הן איזה ראש חוג לאגיפטולוגיה יעז להיכנס אליו לבקש הגדלת תקציב? ברור שראש המחלקה למדעי המחשב נכנס לחדרו בעמדה שונה לגמרי.

אף כי המאמר מבוסס היטב וכתוב מצויין, ממש כמו ספריו של פינקר, הוא עורר בי תחושת אי נוחות. יש התנשאות בעמדה שלו, הזורמת בין השורות כולן. המסר של פינקר הוא: אני קיבלתי תקציבים, סימן שהשיטה צודקת.

06
אר אן

חלק מדבריו נכונים וחלק לא אבל הבעייה היא שרבים מאנשי המדע לא ניחונו ברוחב האופקים הפילוסופי המוצג כאן ולכן חלק גדול מגישותיהם וסגנונם מעורר בצדק תחושה מאוד לא נעימה,ויזלטיר סובל בדיוק מאותה בעיה,פסילה מוחלטת של הצד השני,האמת היא בסינטזה,שלפחות בינתיים אין לה ממש מרחב וזמן משמעותי בשיח המדעי.

07
אבי

"מדעי הרוח עדיין לא התאוששו מאסון הפוסט-מודרניזם, עם העמימות המתריסה, הרלטיביזם הדוגמטי והתקינות הפוליטית החונקת שלו."

נראה שיש משהו שפינקר, אנשי מדעי הרוח, ואולי אפילו אנשי הדת יכולים להפיק מתנועת הפ"מ- אם לא רלטיביזם אז לפחות מעט ענווה. ההתנשאות שאורה מדברת עליה מורגשת אצלי לא רק בממד הפונקציונלי ובשאלה היכן יש יותר כסף, אלא גם בתוכן הדברים. מדוע מסרב "המדען" להכיר בעובדה הפשוטה שלתגליותיו יש גם מפעם לפעם השלכות שליליות על המציאות ועל רווחת העולם?
יש מקום למדע בפני עצמו כמו שיש מקום לדת בפני עצמה, או בלשון אחרת- אלו מרחבים שונים שמתקיימים במקביל בלי הכרח להכחיש האחד את השני. גם הסינתזה המוצעת היא מבורכת, ובלבד שתעשה מעמדה של הרפיה ולא של פטרונות ושלילת מרחבים קיימים.

08
אר אן

אבי,די בפיסקה שציטטת כדי לגרום לכל אדם חצי הגון או מדען אמיתי לזרוק את כל המאמר המצוטט כאן לפח אשפה הקרוב,ולא רק שאין הפ"מ סותר לעמדות המדע של זמנו אלא שהוא מתנהל מתוך זיקה שאין ברורה ממנה להתפתחות מדעי הטבע,
אם פינקר לא מסוגל לזהות את זה מוטב לא להקשיב לו.
העמימות של הפוסט מודרניזם לא באה להתריס,יש לא מעט אנשים חושבים שמוצאים שהיא דווקא מבהירה או הבהירה הרבה מאוד דברים שהיו מאוד זקוקים לחידוד נוסף,מי שרואה בפוסט מודרניזם רלטיביזם דוגמתי ותקינות פוליטית לא זכאי להיחשב כהוגה שדעתו ראויה להישמע.
פינקר עושה לעצמו מלאכה קלה,אם לא ממש דמגוגית בטירוף,כשהוא מציב מול טיעוניו דווקא את אלה הנפסדים והטיפשיים ביותר,וחבל,הסינטזה בין מדעי הטבע למדעי החברה היא דבר חשוב ודחוף מדי בשביל לבזות ולבזבז אותו על רמת הטיעונים המביכה המאפיינת את המאמר הזה.

09
איה

ראשית, סטיבן פינקר משתייך הלכה למעשה למדעי החברה (פסיכולוג). למדענים ממש, במיוחד מדענים נסויים או מדענים בתחומי ההנדסה המחשב וכן הלאה, אין עניין רב מדי במדעי הרוח התרבות ובמצבם, וגם לא יותר מדי זמן. מדעי הרוח אכן בצרות, אבל הדת לא בצרות בכלל.
רק במערב, אבל המערב עצמו בצרה דמוגרפית. פינקר לא מוכן לקבל את הנחת האמונה, ומצר את הדיון שלו רק לדת, שהיא רדוקציה של האמונה,וזו כבר בעיה שלו. יש לא מעט מדענים דתיים, ויש לכך סיבה .הדת לא קשורה ל"מדעי הרוח", ובטח שלא הדת היהודית. אגב, ביהדות אין כל התנגשות בין חשיבה מדעית ביקורתית לאופן בו הונחה התיאולוגיה שלה. אנחנו חיים בתקופה מבררת, וזה מעולה, כי אט אט ישרו תחומים לא משמעותיים במיוחד וייוותרו התחומים המשמעותיים. האמונה הדתית, תשאר ותשאר בגדול הרבה אחרי שאנשים לא יזכרו מי היה פינקר ובמה עסקו ספריו. הדת והתיאולוגיה נפרדו לשלום וטוב שכך. מדען דתי מחשב חישובים כמו מדען חילוני, וטוב שכך. הדת לא עוסקת בתיאור חומרי עובדתי וכמותי אלא בטיב אחר של המציאות. נראה שפינקר לא ער לכך ויוצר רדוקציה משלו, בלי לשים לב. מה שכן, הוא יודע לחבר ספרים ולהנגיש לציבור הרחב תופעות ושאלות מדעיות .שימשיך בזה.

10
אר אן

איה,יש לא מעט אנשי מדע והנדסה ואנשי תוכנה שיש להם עניין רב במדעי הרוח והתרבות,ומוכנים ויכולים גם להקדיש זמן לכך.
אמנם מדען חילוני ודתי כפופים בדיוק לאותם כללים אבל יש סיבה טובה מאוד לכך שגם הכללים האלה הם נושא לדיון ושיפורם מהווה תשתית מהותית לשיפור תוצאות החקירה המדעית,
והסיבה היא שכמו שיונתן כתב ובניגוד למה שאתה מציג כאן יש קשר וזיקה מאוד מעניינות ומאוד יסודיות בין המטפיזי לפיזי,
זאת אומרת,יש זיקה חשובה בין מה שנחשב להיבט חומרי ועובדתי וכמותי של המציאות להיבט המטאפיזי שלה,שלפחות בינתיים מתבטא כתחום נפרד, כאמונה ומדעי הרוח והאמנות.
חתירה מדעית שואפת מתוכה לסגור את הפער הזה,לברר את טיבו,הנצחת הפרדה נוקשה בין הרוחני לפיזי,בין המדיד ללא מדיד, מנוגדת לחלוטין לשליחות ולשאיפת המדע.

11
א"מ

המאמר הזה הזכיר לי שתי אנקדוטות:
האחת, הקריאה באחד מספריו של שלמה זנד המבטל את התשתית לקיומו של עם יהודי משותף ומגנה בחירוף נפש טיעונים גנטיים (בדבר המוצא המשותף לכל היהודים, או לכל הכהנים למצער), טוען שאין להם מקום לגיטימי בשיח אודות הנושא הנדון ואף מגחיך באומרו שההתאמה הגנטית בין האדם לבננה עומדת בסביבות 96% או משהו כזה. מן הסתם ניתן להבחין אפיסטמולוגית בחשש של זנד כי מדעי הגנטיקה עלולים להיות קרדום לחובבי תיאוריות גזע לחפור בו.
השנייה, באחד ממפגשי "נפגשים בבבלי" שהתקיימו בשנה החולפת צפיתי במדען (אהרון צ'חנובר) שמערער את מה שלמדתי הקטון (סטודנט מדעי החברה) על מדע, על טענה וסברה מדעית בדבר יכולתה להיות מופרכת וחוזר חלילה (פופר).
[http://www.youtube.com/watch?v=jd7Jf2d66QQ - 54:20-1:00:20]
וזה נדמה עיקר המאבק בין מדעי הטבע והמדעים המדוייקים (וחלקים ממדעי החברה) לבין מדעי הרוח (וחלקים ממדעי החברה) - קיומה או היעדרה של הענווה והצניעות בדבר יכולותיו של המדע לענות על הדברים הקרדינליים בחיינו. עדיין המגמות הפוזיטיביסטית והאמפריציסטית שולטות, אבל המדענים הניסויים מרגישים שהם חושפים אמת ומסירים מעליה שכבות פרשניות.

אני נוטה להסכים עם המלצתו של המחבר לעשות שיתופי פעולה בין הדיסציפלינות השונות, כי אי אפשר שכל תחום מדעי ישאר ב-ד' אמותיו, אבל יש להיזהר שזו לא תהיה השתלטות עוינת שבה צד אחד דוחה את קורפוס הידע של האחר שנבנה לאורך הדורות
ולסיום, בגלל מצבם האנוש של מדעי הרוח (והחברה?) - מוסדות אקדמיים מחייבים את תלמידיהם לקחת קורסים מחוגים ופקולטות מקבילים, כאשר לרוב המדובר בלקיחת קורסים ממדעי הרוח. לא נעים לי להגיד, אבל ייתכן שכך צריך להיות עבור המדעים המדוייקים ומדעי הטבע. יצירת בסיס מדעי משותף עבור אלה הנכנסים בשערי האקדמיה. איני בטוח שכולם אוחזים בכך (כולל אנוכי).

נ.ב.-המאבק סביב המדענות בזעיר אנפין כפי שמתקיים במדעי החברה, לאחר פרסום הספר "האטום החברתי".
[http://www.haaretz.co.il/literature/1.1213124]

12
אמיר פכר

קטונתי לקבוע חד משמעית אם זה נכון
אבל ההבטחה של הנאורות הייתה לגאול את בני האדם "מייסוריהם".
ההרגשה שלי היא שלמרות הרכבות ,האנטיביוטיקה ו"המהפכה הירוקה", הסבל האנושי והלא אנושי בעולם בעליה.
(קיומם של סווטשופ, לולי סוללה וההתחממות גלובלית כדוגמה)
אני יודע הגורמים העיקרים לסבל הם חמדנות אגואיסטיות והעדפת הטווח הקצר, ולא המדע, אבל, זה בדיוק העניין, מדע אינו מכשיר יעיל לאכיפת נורמות מוסריות.
בקיצור אתם המדענים כבשתם את העולם ע"י ההבטחה לעולם טוב יותר, ונכשלתם. לפחות תודו בכישלון.

13
עוזי בן צבי

מעניין לראות איך פינקר, שעוסק בתחום השייך לאזור הדמדומים שבין מדעי הטבע למדעי הרוח, בוחר לשייך את עצמו לצד אחד ולהתרחק מהשני. מאמרו מהווה דוגמה והוכחה לבעייתיות הרבה שנוצרת בגלל הדומיננטיות של הדיסציפלינה המדעית.
יש פער עצום בין הפילוסופיה של המדע, המכירה במגבלות החשיבה והחקירה המדעיות, לבין העמדה שהמדע תופס בתודעה הקולקטיבית, כמייצג הבלעדי של ה"אמת". גם פינקר, שמתאמץ מאד לשייך את עבודתו לתחום המדע, לוקה בנטייה הזו, וגם הוא נאחז ב"עובדות" כמו הסיפור על נשיאי האוניברסיטאות, שאיננו אלא דוגמה נוספת לעובדה שהמדע הולך ותופס את מקומה של הדת כאמת מידה לאמת.
לרוח המדעית המקורית - זו המבוססת על הטלת הספק, אין דבר וחצי דבר עם המאבקים הקטנוניים על המעמד החברתי, ועל התקציבים הנובעים ממנו.

15
רמי פריד

המאמר של פינקר לוקה בקישור בין מדע וערכים. אין קשר כזה! מדע וערכים הם שתי קטגוריות זרות זו לזו. המדע עוסק בתופעות טבע ומתיימר לתארן באופן אובייקטיבי. ערכים הם בחירות סובייקטיביות.