המדע היהודי של איינשטיין

בימים שקדמו למלחמת העולם השנייה הוכפשה תורת היחסות בפי הנאצים ותומכיהם, שתייגו אותה בביטול כ"מדע יהודי". האם יש דברים בגו?
X זמן קריאה משוער: 41 דקות

אולי הדרך הקלה ביותר לקעקע את טענת הנאצים כי תורת היחסות של איינשטיין היא "מדע יהודי" היא לומר בפשטות שאיינשטיין לא היה יהודי. הלא ברור מאליו שמגוחך לראות את עבודתו של לא־יהודי כמדע יהודי? חסל סדר. ובכן, האם היה איינשטיין יהודי? הנאצים חשבו שהתשובה חיובית. היהודים חשבו שהתשובה חיובית. אפילו איינשטיין עצמו חשב שהתשובה חיובית. כמובן, המשמעות שייחס כל אחד מאלה למילה "יהודי" הייתה שונה בתכלית. המשימה הנראית כה פשוטה וחסרת סיבוכים – הקביעה מיהו יהודי – היא עניין סבוך ומסובך, הלכה למעשה. רוב היהודים ישיבו על השאלה הזאת בהסתמך על ההגדרה השבטית המסורתית, שלפיה יהודי הוא פשוט מי שנולד לאם יהודייה. זוהי דרישה ישנה־נושנה, ומשום כך היא תמוהה שבעתיים. היהדות, בייחוד בראשית הדרך, בפירוש לא הייתה גלגול קדום של הפמיניזם. שורשיה הפטריארכליים גלויים לכל עין בבתי הכנסת האורתודוקסיים, המפרידים את הנשים מעל הגברים, אוסרים עליהן לעסוק ברבנות ומחייבים אותן לכסות את שערן בפרהסיה. בישראל, נשים אינן רשאיות להתפלל כמו גברים ליד הכותל המערבי, האתר הקדוש ביותר ליהדות. אם כן, מדוע האישה היא המפתח לחברות בשבט? השאלה נעשית תמוהה עוד יותר לנוכח העובדה שהמעמד המיוחס של התרומה הזכרית לקהילה היהודית חל גם על התרומה הזכרית לתהליך ההולדה. בספר בראשית, אונן נענש במוות על שעשה את הרע בעיני ה' ושיחת את זרעו ארצה, בעת שהיה עליו לייבם את אלמנת אחיו. רבים מפרשים את הסיפור על דרך האלגוריה, כמיועד לאסור על העינוג העצמי – הזכרי, כמובן – הקרוי על שמו של אונן. הגבלה דומה אינה חלה על נשים, לעומת זאת. בספר ויקרא מצטוות נשים בתקופת הווסת להתבדל מהשאר ונאסר עליהן לקיים יחסי אישות, אבל אם עברה אישה את תקופת הפריון החודשית שלה בלא שנכנסה להיריון, אין הדבר בעייתי כמו השחתת זרע. כמובן, מושג הביצה הנשית לא היה ידוע לקדמונים, שחשבו כי הזרע הגברי אחראי ליצירת חלקי הגוף הלבנים (עצמות, שיניים וכו'), ואילו דם הווסת הנשי יוצר את החלקים האדומים (רקמות, איברים פנימיים וכו'). אם זו הייתה התיאוריה של ההולדה, מדוע נקבע כי זהות הצאצא נובעת מגוף האישה? במשך רוב תולדות היהדות, הטכנולוגיה לא הייתה מפותחת במידה הנחוצה כדי לתת שליטה בהמונים לבעלי הממון והסמכות הפוליטית. ראו את חששו של פרעה, בשמות א', פן ירבו היהודים במידה כזו שיהוו סכנה לשלטונו, אם יחליטו לעשות יד אחת עם אויביו בעת מלחמה. אז, יותר מעכשיו, הגודל היה חשוב. מירוצי החימוש של הימים ההם היו למעשה מירוצים להגדלת מספרם של תופסי הנשק. מצוות "פרו ורבו" לא התייחסה רק לערכי המשפחה של העברים הקדמונים; היא נועדה גם לשכך את הפחד התמידי מפני היעלמות השבט מעל פני האדמה. אוננות והומוסקסואליות היו הזדמנויות מוחמצות להרחבת השורות. אם כן, מדוע הונח כרטיס החברוּת בשבט דווקא ברחם האישה? האחרונה מעשר המכות, מכת בכורות, לא הייתה רעיון נטול אחיזה במציאות. זאת הייתה מכה נוראה, אולי המכה הנוראה ביותר שאפשר להנחית על עם. הריגת בני היריב חיסלה את סיכויי השבט המנוצח להחזיר לעצמו עוצמה מספרית. אבל מלבד רצח הגברים הצעירים, המנצחים זכו גם בשלל המלחמה. הם אנסו את הנשים, וחלקן התעברו. אִם האֵם נתפסה כמקור ההשתייכות, הצאצאים האלה היו יהודים, וסיפקו הגנה מפני חיסול. הייתה זו הגדרה מעשית לגמרי, שהתקשרה עם המשך קיומה של הקהילה. כמה מלומדים טוענים שמקורה של חשיבה זו בתקופת הגלויות הראשונות, כבר במאה השמינית לפני הספירה, בעת שהיהודים היו נוודים וגודל השבט היה מקור לדאגה מתמדת. אחרים הציבו אותה במועד מאוחר יותר, בימי רומא, בעת שאונס נשים יהודיות היה נפוץ למדי תוך־כדי גביית "מס היהודים" שהוטל על לא־רומאים. המחזיקים בהשקפה זו מצביעים על הדמיון בין החוק הרומי של אותם ימים לבין ההלכה היהודית, שכן זה כמו זו גרסו כי אם אנשים מתוך הקהילה נישאים למי שאינם חברים בה, מעמד האם הוא העובר בירושה לצאצאים. ועוד אחרים טוענים שהיהודים אימצו את ההשקפה הזו בתקופה המתועדת הקדומה מכול, הואיל וידוע לנו שגם במצרים ובמסופוטמיה העתיקות נהגו הגדרות מוצא מטריליניאליות. יהיה המקור אשר יהיה, קביעת הזהות היהודית על־פי אם יהודייה הפכה להיות תפיסתה המושרשת של הקהילה. ובכן, לפי אמת־המידה העתיקה הזאת, האם היה איינשטיין יהודי? כן. אמו של איינשטיין, פָּאוּלִינֶה קוֹך, הייתה בעלת שורשים עמוקים בחברה היהודית של גרמניה הצפונית. היא קיבלה חינוך יהודי כנהוג, וגם אם ניהלה משק בית חילוני, משפחת איינשטיין הייתה מעוגנת היטב בתרבות היהודית הגרמנית. למען האמת, אמו של איינשטיין לא הייתה סתם יהודייה – במובנים רבים, היא הייתה היידישע מאמע הסטריאוטיפית – תקיפה, חדת לשון, מוכנה ומזומנה תמיד לנצל רגשות אשמה כדי להשיג את מבוקשה מילדיה, ובייחוד מבנה אלברט. לדוגמה, כשאיינשטיין סירב לנתק את קשריו עם אישה שלא הייתה לרוחה של אמו – מִילֶבָה מָארִיץ', שנעשתה אשתו הראשונה – השתמשה אמו בכל הכלים שנמצאו תחת ידה כדי להניע אותו לחזור בו. הוא סיפר על כך במכתב למאריץ':

אמא השליכה את עצמה על המיטה, טמנה את ראשה בכר ובכתה כמו ילדה. אחרי שהתעשתה, היא יצאה מיד להתקפה נואשת: "אתה הורס את העתיד שלך ומחסל את ההזדמנויות שלך." "שום משפחה הגונה לא תקבל אותה." "אם היא תיכנס להיריון, תהיה בצרה צרורה." לשמע ההתפרצות האחרונה הזאת, שקדמו לה רבות אחרות, איבדתי סוף־סוף את סבלנותי.

אם יש לראות את איינשטיין כיהודי לפי ההגדרה הנוהגת בקהילה, מה על הגדרות חיצוניות? כמובן מאליו, הנאצים לא היו מוכנים לתת ליהודים סמכות להגדרה עצמית, ובכל זאת הייתה זו משימה שהם התלבטו עמה לא מעט. היה חשוב להם להגיע להגדרה מדוקדקת של "יהודי", משום שיש צורך ברור, אחרי ככלות הכול, לדעת את מי בדיוק אתה רודף, לפני שתפתח במערכת טרור שיטתית נגד הנרדפים. וכך, כמה שבועות אחרי עליית היטלר לשלטון ב־1933, נכנס לתוקף החוק לשיקום השירות הציבורי, שאסר על יהודים ועל אויבי המשטר להחזיק במשרות ממשלתיות יוקרתיות ומשתלמות. בחקיקה זו נאמר כי "עובדי השירות הציבורי שאינם ממוצא ארי יעזבו אותו; אם הם מחזיקים במשרות לשם כבוד, יש לפטרם ממעמדם הרשמי." הגם שחוק זה שאף לסלק יהודים מתפקידים בעלי חשיבות, אין במסמך זה שום הגדרה מפורשת של המונח "יהודי", ולכן היה צורך בתוספת – בתקנה לצורך יישומו של החוק. כאן אנחנו מוצאים בדיוק את מה שהיינו מצפים למצוא אצל השואפים לטוהר הגזע: אדם ייחשב לא־ארי אם הוא צאצא של הורים או הורי־הורים לא־אריים, ובייחוד יהודים. די בהורה או בסב אחד כדי להגדיר אדם כלא־ארי. במיוחד אמורים הדברים כאשר ההורה או הסב משתייך לאמונה היהודית. אחד הפרופסורים הדגולים שלימדו את איינשטיין היה יליד שטעטל ליטאי. הרוח המהפכנית שספג איינשטיין בצעירותו הייתה חדורה בהשקפת עולם רב־תרבותית, בתסיסה ובחיים של קהילת זרים המבקשים דרך חדשה לנאצים ב־1933, דם יהודי כדי רבע הספיק לצורך הקביעה שאדם הוא יהודי. אבל השימוש באמת־מידה זו נתקל בקשיים מסוימים. אחד האירועים המגדירים, מבחינת הלאומנים הגרמנים, היה המלחמה הגדולה. זו הייתה שעת עלייתה של גרמניה לגדולה בזירה העולמית. אלה שלחמו בה, ובייחוד אלה שנפלו חלל, היו פטריוטים נערצים. עלייתו של היטלר עוררה חששות בלבבות רבים, והנשיא פאול פון הִינדֶנבּוּרג נראה להם כמתרס שירסן את כוחו של היטלר. למען האמת, הינדנבורג היה היחיד שיכול למלא תפקיד זה, משום ששיעור קומתו ורגשותיו הלאומניים היו נשגבים מעל כל דופי, כיועצו המהימן לשעבר של הקייזר וכפלדמרשל שהביא את הניצחון הגדול על הרוסים בקרב טָנֶנבֶּרג. אפילו היטלר ידע שעליו להתייחס בכבוד לגושפנקה החברתית של הינדנבורג. לכן, כאשר קבע הנשיא שהחוק כפי שנכתב אינו מתקבל על דעתו, שוּנה הנוסח לפי רצונו, כך שהעניק פטור לכמה יהודים: אם עובד השירות הציבורי לא החזיק במעמד של עובד השירות הציבורי ב־1 באוגוסט 1914, עליו להוכיח שהוא ממוצא ארי, או שנלחם בחזית, או שהוא בן או אב של אדם שנפל בקרב במלחמה הגדולה. את ההוכחה יש לתת בהגשת המסמכים הדרושים לצורכי תיעוד (תעודות לידה, רישיונות נישואים של ההורים, מסמכים צבאיים). החרָגות אלה היו לצנינים בעיני הנאצים ובוטלו כעבור שנה, אחרי מותו של הינדנבורג. עוד שנה חלפה, וחוק אזרחות הרייך התקבל בספטמבר 1935, במטרה לא רק לסלק יהודים, לא־רצויים אחרים ומתנגדים פוליטיים ממשרות ממשלתיות, אלא גם לשלול את אזרחותם מכול וכול, לרבות זכות הבחירה. גם החוק הזה היה זקוק לתקנות יישום, ובמסמך הבא, מנובמבר 1935, עשו הנאצים ניסיון נוסף להגדיר "יהודי":

יהודי הוא כל צאצא של שלושה סבים לפחות שהם יהודים מלאים, במה שנוגע לגזע, כאשר סב ייחשב יהודי מלא בלי בדיקה נוספת אם הוא משתייך לקהילה הדתית היהודית.

יש בהגדרה זו שני מרכיבים חשובים. ראשית, הזיקה הלא־פשוטה בין יהדות כגזע המוגדר על־פי דם לבין יהדות כקהילה דתית המבוססת על שיתוף של היסטוריה, מנהגים ופולחנים, ולפיכך אינה בהכרח תוצאה של גורמים ביולוגיים. הנאצים אימצו את רעיון האֶווגֶנִיקָה (השבחת הגזע) הלכה למעשה, והדבר גם שימח וגם הדאיג את אותם מדענים גרמנים שניהלו מיזם אווגני גדול ממדים עוד לפני 1933. הנאצים יצאו מהנחת קיומו של קשר אמיתי בין גזע ודם, ותמכו גם בתוכנית מחקר נמרצת בסֶרולוגיה, חקר הדם. כיוון שכך, המרת הגדרתו של המושג הביולוגי "גזע" אל מונחיו של גורם תרבותי הייתה בעיה ממשית לתיאורטיקאים של הגזע הנאצים. המרכיב השני הוא החלשתה של הגדרת ה"יהודי". אם ההגדרה מ־1933 הייתה עניין של מורשת יהודית כלשהי בשושלת המוצא, הנה ב־1935 אנחנו מוצאים הבחנה בין המושג הכללי "יהודי" לבין מושג היהודי המלא הגזעי, ועוד נוספה קבוצה שלישית של מִישלִינגֶה, יהודים מעורבים בעלי פחות משלושה סבים יהודים:

§5 (2) עוד ייחשב כיהודי מישלינג יהודי שהוא צאצא של שני סבים יהודים מלאים וכן: 1. הוא השתייך לקהילה הדתית בעת שהתקבל החוק, או הצטרף לשורותיה לאחר מכן; 2. היה נשוי ליהודייה בעת שהתקבל החוק, או נישא לה לאחר מכן; 3. הוא צאצא לנישואים שאחד השותפים להם יהודי; ... 4. הוא צאצא של יחסים מחוץ לנישואים עם יהודי... ונולד מחוץ למסגרת הנישואים אחרי 31 ביולי 1936. §6 (1) אין בכל האמור בסעיף 5 כדי להשפיע על דרישות לגבי טוהר הדם החורגות מעבר לאמור בו, כפי שנקבעו בחוקי הרייך או בהוראות של מפלגת הפועלים הגרמנים הנציונל־סוציאליסטית ושלוחותיה.

מישלינגה מִדרגה ראשונה, שהיה להם רק סב יהודי אחד, נחשבו מעתה ארים, ואילו בעלי שני סבים כאלה, מישלינגה מדרגה שנייה, יכלו להיחשב ארים כל עוד לא חל עליהם אף אחד מהתנאים הנוספים. זה תמוה. אחרי שהתבצרו בשלטונם ופיתחו מדיניות ששללה זכויות חיוניות מכל היהודים, ולא רק ממחזיקי תפקידים ממשלתיים, מדוע טרחו עכשיו הנאצים לרופף את הגדרת היהודי? בדיעבד, היו לכך כמה סיבות. ראשית, זה היה חלק מפשרה פוליטית. מנגנון הממשל הגרמני באותם ימים היה שילוב של ממונים חדשים מטעם הנאצים, שהחזיקו בתפקידים בשורות המפלגה, חבו את מקומות עבודתם למפלגה והאמינו בקנאות בחזונו של היטלר, מחד גיסא, לבין ביורוקרטים שעשו את כל הקריירה שלהם בשירות הציבורי והשקפותיהם לא תמיד עלו בקנה אחד עם הנציונל־סוציאליזם, אבל שנים של עבודה מסורה, מומחיותם ו"הדם הטהור" בעורקיהם הכשירו אותם לתפקידיהם, מאידך גיסא. החוק היה אמנם בגדר ניצחון לסיעה הנאצית, אבל השפיעו על ניסוחו גם הגורמים המתונים יותר במשרד הפנים הגרמני. שנית, היו מישלינגה שהנאצים רצו ביקרם – גרמנים שעשו דברים חשובים, ואחרים שיוכלו לשרת בכבוד בצבא (הצורך במגויסים היה נואש) – אף כי רצה המקרה ומעט דם יהודי זרם בעורקיהם. הנאצים יכלו להצדיק זאת בטענה שהחלק הלא־יהודי של אותם אנשים הוא האחראי לסגולות שיוכלו לאפשר להם להגיע לגדולה. היטלר עצמו חשש שמא הוא מישלינג מִדרגה ראשונה בעצמו, מפני שהוא לא ידע מי היה אבי־אביו. הוא ידע שאביו נולד מחוץ לנישואים, אבל שום מסמך לא ציין את שם סבו. יועצו המשפטי של היטלר וידידו האנס פרנק כתב בתא כלא בנירנברג, בעודו מחכה להוצאתו להורג, כי היטלר ביקש ממנו לברר את זהותו של סבו, ומחקריו העלו שהוא היה כנראה יהודי. פרנק חשב שעלה בידו לגלות כי סבתו של היטלר הייתה משרתת בביתה של משפחה יהודית בגראץ, ובן המשפחה בן התשע־עשרה הוא שעיבר אותה.xiv לאחר מכן הוכיחו היסטוריונים שמחקרו של פרנק היה מלא בשגיאות, ומסקנתו הייתה רחוקה מלהתקבל על הדעת. אבל אם היה היטלר מישלינג אם לאו, לא זו השאלה: חשובה העובדה שהוא חשב ברצינות כי בהכרח, הדבר היה משפיע על חשיבתו בדבר זהותה הגזעית של גרמניה. בעיית המישלינגה לא הייתה רק סוגיה מעשית, שכן היא הכבידה מאוד על התיאורטיקאים של הגזע הנאצים. הם נאלצו להתמודד פנים אל פנים עם שאלת לוח השחמט – האם זה לוח לבן עם משבצות שחורות, או לוח שחור עם משבצות לבנות? מי שיש לו שני סבים יהודים ושניים ארים, האם הוא בן הגזע הארי שדמו זוהם באילוחים יהודיים, או שמא הוא יהודי שיש לרוממו מעל שאר היהודים בזכות עוצמתו של גזע האדונים? שאלות כאלה נראות לנו משונות, אך כאשר הבחנות גזעיות מוחלטות מספקות את הקטגוריות הבסיסיות שמהן צומחת השקפת עולמו של אדם, לובשות השאלות הללו חשיבות רבה. תומס קוּן טען שהלשון היא תופעה קיבוצית, וכולנו פועלים בתוך "פרדיגמות" – מערכות של כללים ושל הנחות סמויות המפעמות בתוכה של קהילה לשונית. לשוננו מעצבת את מה שאנחנו חושבים ומציבה לו אילוצים, מפני שהלשון מספקת לנו את המושגים האטומיים המשמשים אותנו להבנת העולם – מושגים שאינם מצויים ברשות הזרים שאינם משתייכים לקהילה הלשונית שלנו. מי שאינו מכיר את חוקי השחמט יתקשה להבין את אופן תנועתו של הפרש, אבל למסוגלים לחשוב בלשון השחמט, אין טבעי מזה. "ברור, ככה נע הפרש." "למה?" "פשוט, כי ככה הוא נע." בעקבות דייוויד הְיוּם, הפילוסוף האהוב על איינשטיין, איינשטיין חשב שאיננו יכולים לגזור את ה"צריך להיות" מן ה"יש", רוצה לומר, אין שום דרך לשאוב עקרונות אתיקה מתוצאות המדע בדומה לכך, הבחנות גזעיות מוחלטות היו סבירות לחלוטין בעיני הנאצים. זאת ועוד, מתפיסתם הבסיסית נבע בהכרח שאפשר לדרג גזעים לפי מידת השלמוּת שלהם. אבל הדבר הוליד גם מבוך פילוסופי, חידת פרדיגמה. אם הגזע מצוי בדם, הרי די בטיפה אחת של דם יהודי כדי לעשות את האדם יהודי. אבל המשמעות היא שדם יהודי חזק יותר מדם ארי. מצד שני, הדם הארי נעלה יותר, ולפיכך חזק יותר. אם כך, כיצד יכולה העליונות הגזעית הארית לעלות בקנה אחד עם השאיפה לטוהר הדם? יצירת הקטגוריה מישלינג נועדה, בין השאר, לנסות ולחמוק מבעיה זו. אבל ההגדרה החדשה הזאת לא שינתה מאומה מבחינתו של איינשטיין. אמו פאולינה קוך הייתה בת להורים יהודים, יוליוס ויֶטֶה קוך, ואילו אביו, הרמן איינשטיין, היה בנם של אברהם והלנה איינשטיין, שניהם בני הקהילה היהודית הוותיקה שהתגוררה מאז אמצע המאה התשע־עשרה בעיירה בּוּכָאוּ הסמוכה לאוּלְם, שם נולד אלברט. לפי אמות־המידה של זמנו, הואיל וכל ארבעת סביו של איינשטיין היו יהודים, גם איינשטיין היה יהודי. לעומת זאת, רבים מאלה שהנאצים סיווגו אותם כיהודים התפלצו כשנודע להם הדבר, משום שלא חשבו את עצמם ליהודים. הם המירו את דתם, ורבים גם שינו את שמותיהם למשהו שלא נשמע יהודי. אצל יהודי גרמניה ואוסטריה באותם ימים, תחושת ההשתייכות התרבותית מכוח אזרחותם הייתה הרבה יותר חזקה מאשר תחושת מורשתם הדתית. הם חשבו על עצמם כעל גרמנים ואוסטרים בראש ובראשונה, לא כעל יהודים.

לייזה מייטנר

לייזה מייטנר

מקרה מאלף מציג סיפורה של ליזֶה מַייטנֶר, הראשונה שהבינה כי משוואתו המפורסמת של איינשטיין, E = mc2, אכן ישׂימה לטבע. מייטנר נהגה לנגן בפסנתר בעוד איינשטיין מנגן בכינור בביתו של חתן פרס נובל מקס פּלַנק, כל אימת שפלנק – פסנתרן מעולה בעצמו – סירב לנגן. מייטנר, בת למשפחה יהודית חילונית בווינה, התגלתה במהירות כאישיות מבריקה; היא ישנה עם ספר מתמטיקה תחת כרהּ כשהייתה בת שמונה. ב־1905 הגישה דיסרטציה לאוניברסיטת וינה על הקשר בין מוליכות החשמל ומוליכות החום של חומרים מסוימים, ונעשתה האישה השנייה שקיבלה תואר דוקטור מאוניברסיטה זו. אבל הדוקטורט לא הבטיח לה משרה אקדמית, דבר ששום אישה לא השיגה מעולם באוסטריה. היא ניסתה ללמד בבית ספר לבנות, אבל זה לא התאים לה. היא עבדה באופן לא־רשמי אצל שטפן מאייר, פיזיקאי שהתעניין ברדיואקטיביות, התחום שבו נהנתה הפיזיקאית המצליחה ביותר של התקופה, מארי קירי, מיתרון – בדמות בעל מבוסס היטב – במאבקה עם האפליה ששררה עדיין בעולם המדע בתחילת המאה העשרים. במעבדתו של מאייר עשתה מייטנר עבודה טובה על פיזור חלקיקי אלפא המסתוריים ופרסמה את ממצאיה בכתב־עת יוקרתי, Physikalische Zeitschrift. אז עשתה מייטנר שני דברים שעזרו לה לקבל משרה אקדמית. ראשית, היא עקרה מאוסטריה לגרמניה. שם, בעת ששמעה את הרצאותיו של פלנק, פגשה ב־28 בספטמבר 1907 את אוטו הָאן, שעסק גם הוא ברדיואקטיביות, והזמין אותה עד מהרה לעבוד כעוזרת המחקר שלו. היא קיבלה אמנם תפקיד במעבדתו של האן, אבל לא יכלה להיכנס לתוכה, מפני שהכניסה לבניין הכימיה הייתה אסורה מכול וכול על נשים, מחשש ששערן יתלקח. האן ניהל משא ומתן והגיע להסדר שהתיר למייטנר להיכנס לנגרייה שבמרתף הבניין, שם כבר החל בניסוייו. הדבר השני שעשתה היה המרת דת. שנה ויום אחרי שפגשה את האן, הוטבלה מייטנר לנצרות בכנסייה הפרוטסטנטית האֶוָונגֶלית. מייטנר והאן, שהיו עתידים לקרוא זה לזה "אחי" ו"אחותי", עבדו יחדיו כשווים ופרסמו בשפע; במיוחד חקרו את קרינת ביתא, שהייתה מובנת עוד פחות מאלפא. כשעבודתם זיכתה את האן בהזמנה להצטרף למכון הקייזר וילהלם לכימיה, מוסד עתיר מימון, הוזמנה גם מייטנר – אבל רק כאורחת בלא תשלום. למרות המוניטין שיצאו לה ותרומותיה לקידום המדע, היא לא הועסקה כעובדת מן המניין, בטרם מינה אותה פלנק להיות עוזרת לפרופסור תחתיו – האישה הראשונה שקיבלה תפקיד מעין זה בפרוסיה. מעמדו הרם של פלנק וקשריה עמו הביאו בסופו של דבר למינויה כעמיתה מן המניין במכון הקייזר וילהלם, לצד האן, ב־1913. תזת הדוקטורט של איינשטיין בדקה את הסטטיסטיקה של ערבוב, לדוגמה, המאפשרת לנו לדעת כמה זמן עלינו לבחוש את הקפה כדי להביא לפיזור אחיד של החלב בתוכו האחראי למינוי זה היה פלנק, והדבר אומר רבות: לא רק משום שהוא היה מדען בקנה־מידה היסטורי, אלא גם מפני שהיה ידוע ומפורסם כשמרן, בפוליטיקה כבחייו האישיים. בינו לבין איינשטיין שררו יחסים עמוקים של חיבה והערצה הדדית, אם כי השניים היו שונים איש מרעהו ככל שניתן להעלות על הדעת. איינשטיין תיעב את נוקשותה של מערכת החינוך הגרמנית, ואילו פלנק עלה כפורח בתנאים של משמעת בלתי־מעורערת. בגדיו היו מעומלנים ונוקשים כמוהו עצמו, ועבודתו במשך שעות של עמידה לפני שולחן כתיבה גבוה, טיולי הבריאות היומיים שלו ואימוניו בפסנתר, תוזמנו בדיוק של דקה. פלנק היה לאומן בלב ונפש ששאף לקדם את המדע, לא את זכויות האישה. לכן, כשהגיעה מייטנר והתייצבה לפניו, ברור שהוא לא ביקש לחולל מהומות פוליטיות, אלא פשוט להעסיק עוזרת כישרונית.

מייטנר והאן עובדים יחד במוסד על שם הקיסר וילהלם, 1913

מייטנר והאן עובדים יחד במוסד על שם הקיסר וילהלם, 1913

עם פרוץ המלחמה הגדולה ביקשה מייטנר את רשות הממשלה להפוך את מכון הקייזר וילהלם לבית חולים צבאי, אך בקשתה נדחתה. לכן נעשתה אחות וטכנאית רנטגן, בניצול מומחיותה בתחום זה. היא שירתה בצבא האוסטרי במתקן ליד החזית הרוסית, שם חזתה בזוועה בפצועים ובגוססים, ואילו האן גויס על־ידי ידידו היקר של איינשטיין, פריץ הָאבֶּר, לסייע במאמציו לפיתוח הנשק הכימי הראשון. אחרי המלחמה חזרה מייטנר לעבוד עם האן, ואחר־כך קיבלה מעבדה משלה במכון הקייזר וילהלם. השניים המשיכו לעלות בסולם האקדמי, וכשפינה האן את מקומו בראשות המכון כדי לעשות שנה באוניברסיטת קורנל בארצות הברית, ב־1933, שימשה מייטנר כממלאת מקומו. אבל עמדתה הבכירה, מחויבותה לגרמניה ולמאמץ המלחמתי, ואפילו התנצרותה, לא יכלו להצילה מציפורני הנאצים שהקיפו אותה מכל עבר. עוצמתם הפוליטית המשולבת של האן ופלנק לא הספיקה למניעת הטיהור, והנאצים ביטלו את זכויותיה באוניברסיטת ברלין במסגרת החוק לשיקום השירות הציבורי. היא פוטרה מתפקידה באוניברסיטה, אך מכיוון שהמכון היה מוסד עצמאי, היה ביכולתה לשמור על תפקידה בו. תוקף דרכונה האוסטרי של מייטנר פקע, והנאצים סירבו להרשות לה לצאת לחו"ל. ב־1938 ברחה מייטנר להולנד והלאה לשוודיה, ולשם שלח אליה האן את תוצאות ניסוייו באורניום. מרחוק, למראה הנתונים הגולמיים ותו לו, הבינה מייטנר מה השיג האן. הוא תיעד, לראשונה, את ביקוע האטום. האנרגיה שמדד נבעה ממסה, לפי נוסחת איינשטיין E = mc2. על עבודה זו קיבל האן את פרס נובל בכימיה לשנת 1944, אבל מייטנר לא זכתה בו. התנצרותה של מייטנר הייתה בלב שלם; זו לא הייתה העמדת פנים פוליטית לשם רווח אישי. היא ראתה את עצמה כנוצרייה, וגם רוב הנוצרים היו רואים אותה כאחת משלהם, משום שנצרות היא עניין של אמונה, והיא הייתה אדוקה באמונתה. אבל בעיני הנאצים, היא הייתה יהודייה. זה היה דבר שאיינשטיין היטיב להבינו, שכן הוא התייחס בספקנות מרובה להמרות הדת הללו, כמו לכל שאר הניסיונות להתחבב על הגרמנים הארים או להרשימם. יהודי גרמניה, טען, סובלים מחולשה, מחוסר ביטחון הדוחף אותם להיות יותר גרמנים מהגרמנים, והוא בז להם על כך. ב־1920 הוזמן איינשטיין להשתתף בשולחן עגול על אנטישמיות באקדמיה, מטעם ארגון שהתקרא "אזרחים גרמנים בני דת משה". השם הרגיז את איינשטיין, משום שתיאר את היהדות כאמונה בלבד, ומשום שזלזל בעקיפין ביהודי אירופה המזרחית, העניים יותר, בכך שחבריו ראו עצמם בראש ובראשונה כאזרחי גרמניה. איינשטיין עזב את גרמניה בנעוריו, בשאט־נפש עמוק כלפי הלהט הלאומני שסחף את הארץ, ובסופו של דבר הגיע לשוויצריה, שם חש – לראשונה בחייו – כבתוך שלו. ציריך של השנים שבהן עוצבה אישיותו של איינשטיין הייתה עיר קוסמופוליטית להפליא. יהודים ונשים נהרו שמה מרוסיה כדי לנצל את ההזדמנויות לרכישת השכלה שנשללו מהם בבית. חבריו הקרובים ביותר באוניברסיטה באו מכל רחבי אירופה המרכזית, מרומניה, מהונגריה ומסרביה. אחד הפרופסורים הדגולים שלימדו את איינשטיין היה יליד שטעטל ליטאי. הרוח המהפכנית שספג איינשטיין בצעירותו הייתה חדורה בהשקפת עולם רב־תרבותית, בתסיסה ובחיים של קהילת זרים המבקשים דרך חדשה. לכן, כשהוזמן איינשטיין לשאת דברים באוזני האזרחים הגרמנים בני דת משה, הוא הרעיף בוז על ניסיונם לרומם את עצמם בהדגשת צביונם הגרמני: יותר הדרת כבוד ועצמאות בשורותינו שלנו! כל עוד לא נרהיב עוז לראות את עצמנו כאומה, כל עוד לא נכבד את עצמנו, לא נוכל לזכות בכבוד מאת זולתנו, הדבר חייב להתחיל בנו והשאר יבוא מאליו... כיצד יכולים ה"ארים" לרחוש כבוד למלחכי פנכה שכאלה? המנסה להתכחש למראית עין לזהותו שלו לא יינצל כך מדיכוי, טען איינשטיין, אלא רק יישאר בגדר נדכא נטול כבוד. בעיני הנאצים, יהדות הייתה עניין של דם ולא של דת. אבל כמובן, יהדות היא דת. לכן נוכל להגדיר את היותו של אדם יהודי בשתי דרכים נוספות: "יהודי תֵיאִיסטי" הוא מי שמאמין באלוהי אברהם, יצחק ויעקב, ו"יהודי שומר מצוות" הוא מי שמבצע את מצוות הפולחן היהודי, בלי קשר לאמונתו. איינשטיין גדל בבית חילוני לגמרי. הוריו אפילו שלחו אותו לבית ספר קתולי בשם פֶּטֶרשוּלֶה במינכן, לשם עברה המשפחה שנה אחרי הולדתו; בקרב כל בני כיתתו, הוא היה היחיד ממוצא יהודי. ממוריו בפטרשולה טעם איינשטיין לראשונה את טעמה של אנטישמיות. כמי שאהב תמיד להיות העומד מן הצד, היה מנוי וגמור עם איינשטיין לדאוג לכך שאם הכול רואים אותו כילד היהודי, הוא יהיה גם יהיה הילד היהודי. הוא כתב על התקופה הזאת בביוגרפיה שלו: "הגעתי – למרות העובדה שהייתי בן להורים (יהודים) לגמרי לא־דתיים – לדתיות עמוקה." הדחף הזה קיבל משנה תנופה כשהחליטו הוריו של איינשטיין, בחששם מפני לימודי הדת שהטילה המדינה כחובה, להזמין קרוב משפחה קשיש שייתן לו שיעורים פרטיים ביהדות, כדי לתת לאלברט הצעיר תחושה כלשהי של המסורת שאליה הוא משתייך. במשך כמה שנים, תחושה זו הייתה עזה מאוד. הוא סירב לאכול בשר חזיר, שמר על "מצוות הדת לכל פרטיהן ודקדוקיהן", והמציא מזמורי תהילים קטנים לשיר לעצמו בדרך לבית הספר. אלברט איינשטיין הצעיר נעשה גם יהודי תיאיסטי וגם שומר מצוות.

פאולינה קוך (איינשטיין), אמו של אלברט איינשטיין

פאולינה קוך (איינשטיין), אמו של אלברט איינשטיין

אך כעבור כמה שנים הגיע אורח אחר, ושם קץ בחטף לשלב הדתי בחייו של איינשטיין. לפי מסורת שראשיתה בשטעטל, היה נהוג להזמין סטודנט יהודי מקומי לארוחת ערב אחת לשבוע, מפני שסטודנטים – אז כהיום – היו נזקקים בדרך־כלל, גם מהבחינה הכספית וגם מבחינת הצורך בארוחה ביתית טובה. מקס טַלמֵיי היה סטודנט לרפואה ואורח שבועי קבוע על שולחנה של משפחת איינשטיין. כדי לגמול למארחיו, הוא נהג להביא ספרים לבנם. אחד מהם היה ספר גיאומטריה. בגיל 12 התנסיתי בפלא שני, שונה לגמרי בטיבו: ספר קטן על גיאומטריית המישור של אֶוְוקלִידֶס, שהגיע לידי בתחילת שנת הלימודים. היו בו אמירות, כמו לדוגמה חיתוך שלושת הגבהים של משולש בנקודה יחידה, שגם אם בפירוש לא היו ברורות מאליהן, בכל זאת היה אפשר להוכיחן בוודאות כזו ששום פקפוק לא בא בחשבון כלל ועיקר. הבהירות הזו, הוודאות הזו, הטביעו בי רושם בל־יתואר. כך נהפכו המתמטיקה והמדע, הודות לספרים הפופולריים שהביא עמו מקס טלמיי, לאבן הפינה של התייחסותו ליקום, והסיטו את אמונתו הלאה מאלוהי אברהם, יצחק ויעקב. לימים כתב איינשטיין:

עמדתי בנוגע לאלוהים היא עמדת האגנוסטיקן. אני משוכנע שהכרה נלהבת בחשיבות הבסיסית של עקרונות מוסריים לשיפור החיים ולעילוּיָם אינה זקוקה לרעיון של מחוקק, במיוחד לא של מחוקק הפועל על בסיס של שכר ועונש.

אין אלוהים, אין חיים אחרי המוות. בעת שעבד על תורת היחסות, לא היה עוד איינשטיין יהודי תיאיסטי, או שומר מצוות. ולמרות זאת ראה איינשטיין המבוגר את עצמו כאדם דתי. ראוי להדגיש כי בכתביו, המילה "דתי" אינה חד־משמעית. איינשטיין השתמש בה בשלושה מובנים שונים. ראשית, בעיני איינשטיין, המילה התייחסה לדת מאורגנת ולתיאולוגיה שלה. במובן זה, כפי שראינו, איינשטיין שלל במפורש ולחלוטין את תפיסת האל האישי, ולא עמד בקשר עם שום קהילה דתית. שנית, איינשטיין השתמש במילה זו כשם נרדף למוסר. איינשטיין קיבל את ההבחנה הפילוסופית בין עובדות לבין ערכים, המשתמשים בשני סוגים שונים לגמרי של פסוקים. הסוג האחד תיאוּרי, ובא ללמדנו כיצד הם הדברים. השמים כחולים. העשב ירוק. האור מתעקם בקרבת גופים בעלי מסה. "פסוקים עובדתיים" כאלה הם משפטיו של המדע. הסוג השני של פסוקים אומר כיצד צריכים הדברים להיות, כיצד עלינו לנהוג – אם כאלה הם הדברים באמת ואם לאו, אם כך אנחנו נוהגים באמת ואם לאו. כבד את אביך ואת אמך. לא תגנוב. לא תנהל השמדה שיטתית של מיעוטים ושל מתנגדים פוליטיים. "פסוקים ערכיים" כאלה הם מרשמים לפעולה, הבאים לומר לנו מה לעשות, לא מה עשינו או לא עשינו. בעקבות דייוויד הְיוּם, הפילוסוף האהוב על איינשטיין, הוא חשב שאיננו יכולים לגזור את ה"צריך להיות" מן ה"יש", רוצה לומר, אין שום דרך לשאוב עקרונות אתיקה מתוצאות המדע. שום כמות של ידע על הווייתם של דברים לא תכוון אותנו אל הדרך שבה הדברים צריכים להיות. הואיל והתחום הנורמטיבי הזה מנותק מעל המדע, ומכיוון שמערכות דתיות נוטות לצרף כללי התנהגות לדיוניהן ההיסטוריים ולמרכיבים העל־טבעיים שלהן, איינשטיין שייך את המוסר לנחלתה של הדת, במובן הליברלי. אין זאת אומרת שהוא חשב כי המוסר מבוסס על רצונותיו של אל מחוקק, או בעצם על כל יסוד מטאפיזי אחר. יש לתפוס שאלות של טוב ורע כ"עניין אנושי לחלוטין, אם כי החשוב ביותר בתחום האנושי". את ההתנהגות האתית של האדם יש לבסס בפועל על רגשי ההשתתפות, על החינוך ועל הקשר החברתי; אין היא זקוקה לבסיס דתי. עגומים היו פני הדברים אילו צריך היה לרסן את בני האדם רק באמצעות פחד מעונש ותקווה לגמול אחרי המוות. ובכן, גם אם דתו של איינשטיין הייתה אתית, אל לנו לחשוב שהיא הייתה חדורה בתחושה של דת, שכן איינשטיין שלל את המושג התקני הזה. המובן השלישי שייחס איינשטיין למילה "דת" היה "הדת הקוסמית" שלו עצמו, שנתפסה בעיניו כחתירה לגילוי החוקים שלפיהם היקום מושל בעצמו – גישה שנראתה לו קשורה במהודק לעמדתו של הפילוסוף בן המאה השבע־עשרה ברוך שפינוזה, יהודי שרבני אמסטרדם הטילו עליו חרם ככופר בעיקר, לדעתם. שפינוזה, לטש עדשות במקצועו, ראה את עבודתו כהשלמה לעבודתו של רנה דקארט, שביקש לנסח מחדש את כל הידע האנושי לפי מה שנקראה בפיו "גישת הגיאומטריקאי", תוך שימוש בהוכחות היסקיות (דדוקטיביות) מעין אלה שאנחנו מוצאים בגיאומטריה האווקלידית. יצירת המופת של שפינוזה, אתיקה, נראית במכוּון כמו הגיאומטריה של אווקלידס, עם משפטים ממוספרים, הוכחות והסברים על דרכי הסקתם מתוך הגדרות, אקסיומות ומשפטי עזר. לוגיקה, בעיני שפינוזה, אינה עניין של סגנון ביטוי ותו לא; תחת זאת, היא מהווה מכלול של עקרונות שליטים החיוני לניהול המציאות. מה שקורה חייב לקרות. אין מקריות. אין מזל. אין רצון חופשי. יש רק כורח. חוסר החופש הזה חובק גם את אלוהים, היכול לעשות רק את מה שמצווה הלוגיקה של טבעו. בכך נעשה האל עבד דטרמיניסטי של הלוגיקה. זו הייתה ההשקפה שצרמה את עיניהם של אנשי הדת, יהודים כנוצרים. שפינוזה הפנתיאיסט טען שאלוהים אינו ישות נפרדת שבראה את היקום, אלא אלוהים הוא־הוא היקום. כל הדברים הם ביטויים של האלוהות. השמים והארץ, בעלי־החיים ובני־האדם, כולם לא נבראו על־ידי אלוהים, אלא הם היבטים של אלוהים.

חוץ מאלוהים שום עצם אינו נמצא ואינו יכול להיות מושג (לפי א: 14), כלומר (לפי א: הג 3), [חוץ מאלוהים] אין שום דבר הנמצא בתוך עצמו ומושג באמצעות עצמו. אולם (לפי א: הג 5) אופנים אינם יכולים להימצא ולא להיות מושגים בלי עצם; מכאן שהאופנים יכולים להימצא רק בתוך הטבע האלוהי ולהיות מושגים רק באמצעותו. ואולם (לפי א: אק 1), מחוץ לעצמים ולאופנים לא מצוי שום דבר; יוצא שבלי אלוהים שום דבר אינו יכול להימצא ולא להיות מושג. מ.ש.ל. ... אני, מכל מקום, הוכחתי במידה מספקת – לפחות לפי הערכתי שלי – ששום עצם אינו יכול להיווצר או להיברא על ידי עצם אחר (ראו א: 6 נ, א: 8 ע 2), ולאחר מכן הוכחנו במשפט א: 14 כי שום עצם מחוץ לאלוהים אינו יכול להימצא ולהיות מושג; ומכאן הסקנו שהעצם המתפשט הוא אחד התארים האינסופיים של אלוהים. אין אנו אנשים שנבראו על־ידי אלוהים עם נשמות נצחיות, העתידות לעמוד למשפט לפני אלוהים או לחזור לתחייה עלי אדמות. אנחנו פשוט היבטים של הוויית האלוהים. ראיית עצמים חומריים כדברים בדידים ועצמאיים היא בדיה. עולם הישויות והפרטים שעליו אנחנו נוהגים לדבר – ושעליו מבוססת השקפת העולם היהודית־נוצרית־מוסלמית – הוא עולם כוזב. יש רק אלוהים, אלוהים הוא הכול, ואלוהים מתנהל כדרך שאלוהים חייב להתנהל מכוח הלוגיקה המוחלטת שהוא משועבד לה.

איינשטיין, כפליט גם הוא מפני התיאולוגיה היהודית וכאוהב ותיק של הגיאומטריה האווקלידית, מצא את הפנתיאיזם של שפינוזה ראוי להתפעלות. במברק לרב הרברט גולדסטין, שצוטט בניו יורק טיימס, כתב איינשטיין: "אני מאמין באלוהי שפינוזה המתגלה בהרמוניה הסדורה של כל היש, ולא באל שמתעסק בגורלותיהם ובמעשיהם של יצורי אנוש." איינשטיין הרחיב את הדיבור על אמונתו זו במסה שחיבר, "כיצד אני רואה את העולם":

החוויה היפה ביותר שיכולים אנו לחוות היא המסתורי. זהו רגש היסוד העומד בערש האמנות והמדע האמתיים. מי שאינו מכירו ואינו יכול עוד להשתאות ולהשתומם הוא בבחינת מת שעיניו כבויות.

חוויית המסתורי, גם אם הייתה מעורבת באימה, היא שיצרה את הדת. הידיעה בדבר קיומו של משהו שאין אנו יכולים לרדת לעומקו, התחושה של גילוי התבונה העמוקה ביותר והיופי הקורן ביותר, הנגישים לתודעתנו רק בצורותיהם הפרימיטיביות ביותר – ידיעה זו ותחושה זו הן הדתיות האמתית; במובן זה ורק במובן זה שייך אני לאנשים בעלי דתיות עמוקה. איני יכול לדמיין לי אל הגומל ליצירי בריאתו ומעניש אותם. אל שיש לו בכלל רצון מהסוג שאנו עצמנו חווים.

עטיפת הספר

עטיפת הספר

לאיינשטיין, אלוהים היה ספר לימוד הפיזיקה המושלם: היקום קיים ופועל לפי עקרונות דטרמיניסטיים לחלוטין. אם מצויה תחת ידכם המערכת המתאימה והשלמה של משוואות דיפרנציאליות, תוכלו להציב את ערכי כל המשתנים של המציאות ולקבוע את מצבו המדויק של היקום בכל רגע בעתיד או בעבר. מצב המציאות בכל רגע נתון הוא עובדה שאינה ניתנת לשינוי, הנובעת בהכרחיות קשיחה מחוקי הטבע שאינם משתנים וממצב היקום ברגע הקודם. איננו יודעים את החוקים האלה ואיננו יכולים למדוד בדיוק מושלם את כל הגדלים, אבל תחושת היראה הממלאת אותנו כשאנחנו ניצבים בפני פעולתו של יקום מובנֶה בשלמות, היא המניעה אותנו לנסות ולחשוף את דמותם של העקרונות השליטים הללו, באמצעות המדע. הדחף הדתי הוא הפליאה המפעמת בנו לנוכח אינסופיותה של המציאות והאלגנטיות של הפשטות ההרמונית המושלת במורכבותהּ הסבוכה. המדע, החתירה להבנת צביונה הסדור של המציאות, הוא לב הדת הקוסמית של איינשטיין. הוא מצא כי הסדר האוניברסלי הזה משתקף בתורת היחסות שלו. גרסתה הראשונה, תורת היחסות הפרטית, איחדה את המכניקה (התיאוריה של התנועה) עם ההסברים הטובים ביותר שהיו אז בידי המדענים לחשמל, למגנטיות ולאור, ויצרה תפיסה חדשה של מושגי היסוד – מרחב, זמן, תנועה, מסה ואנרגיה – המאפשרת לנו לצפות בפעולת המציאות באורח מגובש יותר מכל מה שהתקיים לפני־כן. הגרסה המורחבת, תורת היחסות הכללית, הוסיפה לתמונה זו את הכבידה, באורח שהפך את יריעת המרחב־זמן המשולבת לשדה גמיש העומד בקשרי פעילות גומלין עם המסה והאנרגיה ברחבי המרחב והזמן. השימוש שעשה איינשטיין במושג השדה איחד את כל הדברים וקישר ביניהם, באורח שהוכתב במלואו על־פי משוואות אלגנטיות. הדת הקוסמית הייתה תמונה מנחה, מכלול של הנחות מטאפיזיות על טיבו הבסיסי של היקום, שאומת יותר ויותר ככל שהתקדם איינשטיין בדרכו. אבל המציאות שהייתה כה יקרה ללבו קראה תיגר על הדטרמיניזם שקיבל בירושה מתמונת העולם האווקלידית של שפינוזה. מכניקת הקוונטים נשאה את הפיזיקה אל מעבר לאיינשטיין, שהלצתו הדתית המפורסמת ביותר, "אלוהים אינו משחק בקובייה עם היקום", הייתה תגובה על צביונה של מכניקת הקוונטים, ההסתברותי מעיקרו. מכניקת הקוונטים היא תיאוריה שהתפתחה מתוך חקר האטום. מאז ומתמיד הנחנו כי טבעם של הדברים הפועלים בעולם שאנחנו רואים סביבנו ביומיום חייב להיות טבעם של הדברים הפועלים בכל אתר ואתר. תורת היחסות של איינשטיין הראתה כי אין זה כך, כאשר מדובר בדברים גדולים מאוד או מהירים מאוד. מכניקת הקוונטים הראתה שאין זה כך גם כאשר מדובר בדברים קטנים מאוד. תיאוריות פיזיקליות מתחילות במה שנהוג לכנות "מִשתנֵי מצב". אלה הם גדלים שערכיהם מתארים את מצבה של מערכת כלשהי. אם אני רוצה להבין את התנהגותה של קופסה שמתרוצצים בתוכה כדורי פינג־פונג, אני צריך לדעת את מסותיהם, את מקומותיהם, את מהירויותיהם ואת כיווני תנועתם ברגע נתון כלשהו. מה שמבדיל את התכונות האלה משאר תכונותיהם – צבע הכדורים, תאריך התצפית או שם הנעורים של אמו של הצופה – הוא הופעתן במה שנקרא בפי המדענים "משוואות המצב", הכללים המתמטיים המושלים בתנועותיהם של כדורי הפינג־פונג בתוך הקופסה. הדטרמיניזם של הדת הקוסמית של איינשטיין שקול כנגד אמונה שבכל רגע יש לכל משתנה מצב ערך מסוים לחלוטין, ושיש מערכת של משוואות מצב מוחלטות שלפיהן מתפתח בהכרח היקום כולו, כמערכת, לאורך הזמן. במכניקת הקוונטים, משוואת המצב היא משוואת שרדינגר, הקרויה על שמו של הפיזיקאי האוסטרי ארווין שׁרֵדִינגֶר. יש בה משתנה מצב שסימנו האות היוונית פְּסִי, ונהוג לקרוא לה "פונקציית גל", מפני שמשוואת שרדינגר נראית כמו המשוואה השולטת בהתנהגויותיהם של גלים מכל סוג ומין. אבל מה מודד, ומה מחולל את הגלים? אין תשובה טובה אף לאחת משתי השאלות האלה, ולכן נהג איינשטיין לקרוא לה "פונקציית פסי", וסירב לייחס את השם "גל" למשהו שאינו ראוי להיקרא כך. מכניקת הקוונטים גורסת כי כאשר איננו מתבוננים במשהו, אין לו מקום יחיד ומוגדר במדויק. הוא שרוי במצב סופרפוזיציוני של הימצאות בכל מקום אפשרי שיש ביכולתו להימצא בו. נשגר פוֹטוֹן, חלקיק של אור, לעבר לוח מתכת מוצק שיש בו שני חריצים, אחד מימין ואחד משמאל. אם נביט במרקע שהוצב מעבר ללוח המתכת, ולא נבדוק דרך איזה חריץ מן השניים עובר הפוטון, משוואת שרדינגר תאמר לנו שהפוטון מצוי תמיד בסופרפוזיציה של מעבר דרך החריץ הימני עם מעבר דרך החריץ השמאלי – אף־על־פי שאין שום אפשרות לפצל פוטונים. פשוט אי־אפשר לבקע פוטון לשניים, ובכל זאת מתברר, מתבניות הפסים הכהים והבהירים לסירוגין שאנחנו רואים במרקע, כי אנחנו יכולים לקבוע, כעובדה, שכל פוטון אכן עבר דרך החריצים משמאל ומימין בעת ובעונה אחת. הסיבה היא שתבנית הפסים שאנחנו רואים – המזכירה את פסי הזברה – יכולה להופיע רק כאשר שני דברים (שמתנהגים כמו גלים) מתחברים זה עם זה או מחוסרים זה מזה. אבל אם נוסיף למערכת גלאי פוטונים, או־אז יקרה משהו משונה באמת ובתמים. מרגע שאנחנו מתחילים לבדוק דרך איזה חריץ עבר כל פוטון, מתחוללים שני שינויים גדולים. ראשית, תמיד נראה את הפוטון במקום מוגדר: תמיד הוא יירשם כמי שעבר דרך החריץ השמאלי או הימני. את מצב הסופרפוזיציה, שבו הוא עובר דרך שני החריצים בעת ובעונה אחת, איננו רואים כלל ועיקר. למן הרגע שבו אנחנו מתחילים לבדוק דרך איזה חריץ עובר הפוטון, הפוטון עובר דרך חריץ אחד בלבד. שנית, הפסים האומרים דרשני נעלמים מהמרקע, ואת מקומם תופסים הבזקים פזורים באקראי – מה שהיינו מצפים לראות אם כל חריץ מעביר את החלקיקים כמו כדורי מקלע, בזה אחר זה. משוואת שרדינגר, עם צירוף הערכים המשונה שלה, חלה על מערכת בוודאות מוחלטת עד לעצם הרגע שאנחנו מביטים בה, שאז המערכת עוזבת באופן בלתי־מוסבר את הצירוף הסופרפוזיציוני שלה, וקורסת בן־רגע לאחד מהערכים הניתנים לצפייה. ובכן, משוואת שרדינגר היא חוק טבע שחל על היקום רק כשאיננו צופים בו. הדבר אינו מתיישב היטב עם עיקרי הדת הקוסמית של איינשטיין. אבל העניינים עוד ממשיכים להידרדר הלאה, כי כאשר הפוטון קורס מהצירוף הסופרפוזיציוני למקום יחיד (החריץ הימני או השמאלי), אין ביכולתנו לדעת – בשום פנים ואופן – איזה מצב יהיה זה מבין השניים. גם אם תתנו לי את כל המידע שאפשר להשיג, התיאוריה אינה יכולה לקבוע אם יהיה זה ימין או שמאל. יש לפנינו אירוע אקראי לגמרי, שאינו כפוף לשום כלל דטרמינסטי. אין זאת אומרת שכל ההימורים יהיו בעלי סיכויים שווים. המקדמים שבין אפס לאחת הצמודים לערכים במצב הסופרפוזיציה, מתברר, מספקים לנו את ההסתברות לקבלת ערך זה או אחר של התכונה הנצפית. אפשר להתקין את הדברים כך שהמקדמים ינבאו כי במחצית הפעמים יעבור הפוטון דרך החריץ השמאלי, ובמחציתן – דרך הימני. אבל בכל תצפית יחידה, אין שום אפשרות בכלל לדעת מה יקרה. ההסתברות הזו שאינה ניתנת לצמצום, החשובה כל־כך למכניקת הקוונטים, היא שכה הרעישה את איינשטיין. לאו דווקא עצם השימוש בהסתברויות. איינשטיין היה אמן המתמטיקה של המקריות. תזת הדוקטורט שלו בדקה את הסטטיסטיקה של ערבוב, לדוגמה, המאפשרת לנו לדעת כמה זמן עלינו לבחוש את הקפה כדי להביא לפיזור אחיד של החלב בתוכו. תרומותיו למכניקה הסטטיסטית – המדע העוסק בתכונותיהם של אוספים בעלי מספר גדול מאוד של עצמים, כך שאנחנו יכולים לומר משהו משמעותי על השלם בלא שנצטרך לחשב כל אחד ואחד ממרכיביו – היו מרשימות ביותר. במקרים מהסוג שאיינשטיין טיפל בו, יש המוני דברים שפועלים אלה על אלה – כה רבים עד שאין ביכולתנו לפתור את המשוואות המושלות בפעולות הגומלין הללו, מפני שהן נעשות מסובכות מדי. כל שאנחנו יכולים להשיג הוא קירובים סטטיסטיים, ואת זאת עשה איינשטיין במיומנות שאין שנייה לה. במקרים שהיו לרוחו של איינשטיין, אנחנו משתמשים בהסתברויות משום שפשוט אין ביכולתנו להתמודד עם החישובים של ההתרחשויות הדטרמיניסטיות הממשיות שביסוד הדברים. הטלת מטבע, לדוגמה, אינה אירוע אקראי ממש. נניח שידועים לנו משקל המטבע, צורתו, עוצמת ההטלה והנקודה בשפת המטבע שעליה הופעל הלחץ, מהירות הרוח וכיוונה, גובה ההטלה, וכן הלאה. אם אנחנו יודעים את כל המשתנים האלה, המרובים במידה אינסופית, למראית עין, אנחנו יכולים לנבא את התוצאה בוודאות מוחלטת. אבל המשתנים האלה כה רבים, ואיננו יודעים את הערך המדויק של אפילו אחד מהם בעת שאנחנו שואלים "עץ או פלי?" לכן, חוסר הידיעה שלנו הוא המשַׁווה לאירוע מראית־עין של מקריות. אבל במכניקת הקוונטים, ההסתברות אינה ניתנת לצמצום; אין שום חישוב מכניסטי ודטרמיניסטי, תהיה רמת המורכבות שלו אשר תהיה, ביסוד קריסתה של פונקציית הגל. האירוע הזה הוא פשוט אקראי במלוא מובן המילה – גם כאשר אנחנו יודעים את כל מה שניתן לדעת על המערכת. כך מכול מקום אמרו חסידי מכניקת הקוונטים, ואיינשטיין התנגד בחריפות לפרשנות הזאת של סמליה המתמטיים של התיאוריה.משוואת שרדינגר נכונה עד היכן שהיא מגיעה, אמר איינשטיין, אבל אין היא מרחיקה לכת די הצורך. כשם שמשוואות המכניקה הסטטיסטית שלו היו רק תחליפים פרגמטיים למשוואות הממשיות והמורכבות יותר המושלות בפרטי המצב המציאותי, כן במכניקת הקוונטים, טען איינשטיין בלהט, חייבים להיות משתנים נסתרים – גדלים חדשים שיש צורך למדוד אותם, ואילו רק ידענו מה הם, היינו יודעים בוודאות דרך איזה חריץ יעבור הפוטון. כל ניבוייה של מכניקת הקוונטים התגלו כנכונים. היא הסבירה את מה שקיבלה עליה להסביר. אבל איינשטיין לא היה מוכן לקבלה מטעמי דת – לא כיהודי, אלא כתיאולוג המטיף בזכות הדת הקוסמית שלו. כשאמר איינשטיין ש"אלוהים אינו משחק בקובייה עם היקום", הוא התכוון לאלוהים של שפינוזה ושלו. ובכל זאת, גם אם ההתנגדות הזאת למכניקת הקוונטים לא הייתה קשורה בשום אופן לרקע היהודי שלו, מעניינת העובדה שכאשר ביקש איינשטיין מטאפורה שתבהיר את הבעייתיות שהוא מוצא בתיאוריה, הוא פנה לתנ"ך. וכך כתב למקס בּוֹרְן:

תורת הקואנטים מצריכה עיון בכובד־ראש, אך קול פנימי אומר לי כי עדיין אין זה יעקב האמיתי. התיאוריה הזאת משיגה הרבה, אך אין היא מקרבת אותנו לפענוּח סודו של היושב במרומים. מכל־מקום, איני חושב שריבונו־של־עולם משחק בקוביה. הגם שעצם ההתנגדות לפרשנות התקנית של התיאוריה הקוונטית החדשה, שכה הטרידה את איינשטיין, באה מהדת הקוסמית שלו ולא מיהדותו, ניסוחה משקף בבירור את מיזוג השתיים לאחת.

איינשטיין, כמאמין בדת הקוסמית שלו, לא ראה את עצמו כיהודי תיאיסטי או כשומר מצוות, אבל אין ספק שהוא היה יהודי בתרבותו. איינשטיין תיאר את עצמו דרך קבע כיהודי, ונהג להשתמש בכינויי גוף כמו "אנחנו" ו"אותנו" כאשר דיבר באוזני קהל יהודי. היו לו גם כמה נטיות לב במשותף עם בני קהילתו. הוא אהב את ההומור היידי, לדוגמה. הפיזיקאי אברהם פַּיִס סיפר על טיוליו הקבועים עם איינשטיין באחרית ימיו:

יום אחד סיפרתי לאיינשטיין בדיחה יהודית. מכיוון שהוא נהנה ממנה, התחלתי ללקט בדיחות טובות ששמעתי, להזדמנות הבאה. כשסיפרתי לו את הסיפורים האלה, פניו היו משתנות. הוא נראה פתאום הרבה יותר צעיר, כמעט כמו תלמיד שובב. כשהגיעה שורת המחץ, הוא היה פולט צחוק של נחת, והזיכרון הזה יקר ללבי במיוחד.

אחת הסיבות לכך שאלברט איינשטיין המדען נעשה אלברט איינשטיין הידוען היא שהוא לא היה רק גאון, הוא היה גם בדחן. זאת ועוד, הוא השתייך לזרם המרכזי של יהדות אירופה, באותם ימים, בכך שהיה ציוני. ציונותו של איינשטיין התפתחה מתוך תחושה עמוקה של דאגה לשלום הקהילה היהודית העולמית, קהילתו שלו. התנסויותיו, מימי ילדותו עד מלחמת העולם השנייה והלאה, שכנעו אותו כי מצבה של הקהילה היהודית רעוע, וכמו בילדותו בבית הספר הקתולי, הוא ראה את עצמו כיהודי בין השאר מפני שאחרים, ובייחוד האנטישמים, ראו אותו ככזה.

אם יכולים אנו, כיהודים, ללמוד משהו מהזמנים האלה העצובים כל־כך מבחינה פוליטית, הרי זו העובדה שהגורל קשר אותנו איש לרעהו, עובדה שבזמנים אלה של שקט וביטחון אנחנו נוטים לשכוח, בקלות ובשמחה. אנחנו מורגלים לשים דגש חזק מדי בהבדלים המפלגים בין יהודים בני ארצות שונות והשקפות דתיות שונות. ואנחנו נוטים לשכוח כי זהו עניינו של כל יהודי, כאשר היהודים בכל מקום שהוא שנואים ונרדפים על לא עוול בכפם, כשפוליטיקאים בעלי מצפון גמיש משלחים נגדנו דעות קדומות עתיקות, דתיות במקורן, על־מנת לרקוח את קנוניותיהם הפוליטיות על חשבוננו. ליושב על רפסודת החיים הצפה לה בלב ים שורץ כרישים, אין שום בינה בהכחשת המשותף לו ולכל שאר היושבים על הרפסודה.

איינשטיין, כמו ארבעת הבנים בהגדה, הטעים את טבעה רב־הפנים של היהדות. ל"יהודיוּת" אין מכלול של תנאים הכרחיים ומספיקים, שכן זהו מונח גורף המקיף הרבה דרכים שונות של הוויה. עמדותיו של איינשטיין משתקפות בדברי חוקר היהדות מייקל סַטלוֹ, שטען כי העובדה שלעיקרי היהדות "אין משמעות עצמותית היא בפועל מקור של חוסן; הם מתקיימים בעולם אינטרטקסטואלי דינמי שבו יכולים היהודים לקשר אותם אל מנהגים, סמלים וכתבים אחרים, כדי ליצור משמעויות ארעיות בעלות רצף היסטורי." במילים אחרות, כשם שחז"ל דלו שפע של משמעויות מפסוקי המקרא, כן מלוא ההוויה היהודית היא דבר־מה שיש להגדירו מחדש, בהכרח, לכל זמן וזמן. יכולתה זו של היהדות להגות את עצמה מחדש ולשנות את פניה, היא שהתירה לה לשרוד ולהישאר רלוונטית לחייהם של בני־אדם ממשיים לאורך ההיסטוריה הממושכת שלה. מדהים לחשוב שאותם טקסים הצליחו להישאר משמעותיים אף־על־פי שבוצעו לאורך אלפי שנים. ועם זאת, איש לא יאמר כי משמעותם בעיני היהודים בני זמננו זהה למשמעות שהייתה להם בימי אבותיהם. בה בעת, היהדות הייתה ריקה מתוכן אלמלא היה משהו ביסודה, משהו שמחבר את היהודים אלה לאלה. לא היה זה דבר שאיינשטיין הניחו בלא שהתעמק בו. ואמנם, הוא דן בו במפורש בחיבור שנשא את הכותרת "האם יש השקפת עולם יהודית?" לפתיחה טען איינשטיין כי "השקפת עולם יהודית במובן הפילוסופי אינה קיימת לדעתי", אבל מיד הציג את מה שנראו לו כשני המרכיבים היוצרים במשותף את תמצית מהותה של היהדות. ראשית, ישנה העמדה האתית כלפי החיים.

נראה לי שהיהדות עוסקת כמעט אך ורק בעמדה מוסרית כלפי החיים ובגישה מוסרית לחיים. היהדות בעיניי היא התגלמות הגישה אל החיים יותר משהיא התגלמות החוקים הכתובים בתורה והמפורשים בתלמוד. ... בעיניי מהות תפיסת העולם היהודית היא חיוב החיים של כל היצורים. לחיי היחיד יש משמעות רק אם הם משמשים לייפוי ולעידון חיי כל היצורים החיים. החיים הם קדושים, זאת אומרת שהם הערך העליון וכל שאר הערכים כפופים לו. קידוש החיים העל־אישיים מביא לכיבוד כל דבר רוחני – תכונה אופיינית במיוחד למסורת היהודית. … "לעבוד את האל" פירושו "לעבוד את החיים". למען מטרה זו לחמו ללא לאות טובי בניו של העם היהודי ובייחוד הנביאים וישו.

מרכיב חיוני של היהדות, אליבא דאיינשטיין, הוא פעולה הנובעת מאמפתיה. זוהי עמדה מוסרית המבוססת לא על מטאפיזיקה או על עקרונות מופשטים, אלא על התייחסות לאלה שחיים כאן ועכשיו בעולם לצדנו. האם התקיים התנאי הזה באיינשטיין עצמו? כן ולא. איינשטיין נשא את קולו ופרסם דברים בשם השלום והצדק בעת שהדבר היה לא־פופולרי, ואפילו מסוכן. ב־1914, לדוגמה, הוא חתם על "המנשר לאירופים" – מסמך שחיבר הפציפיסט הגרמני גאורג פרידריך ניקולאי במענה ל"מנשר לעולם התרבותי" שפרסמו הלאומנים. המסמך הלאומני נקרא גם "מנשר התשעים ושלושה", כמניין האישים המפורסמים שחתמו עליו – מדענים, אמנים ואינטלקטואלים שייצגו את כל תחומי החיים והתרבות של גרמניה. "המנשר לעולם התרבותי" הכחיש את הטענה שגרמניה אשמה בגרימת המלחמה הגדולה בכך שפלשה לבלגיה הנייטרלית, הכחיש שהגרמנים עשו מעשי זוועה בארץ זו, הכחיש את הטענה שחיילי גרמניה נחלו מפלות בשדה הקרב, וטען שהמיליטריזם הוא אמצעי חיוני להגנה על תרבות גרמניה. "המנשר לאירופים", לעומת זאת, שם את הדגש באינטרנציונליזם, שנראה לשמרנים כבוגדנות, ואיינשטיין קיבל איומים על חייו בגלל תמיכתו במסמך זה. במשך כל ימיו ניצל איינשטיין את פרסומו ואת ההון החברתי שלו במאמץ להביא מזור לנדכאים. הוא כתב מאות הצהרות בשבועה למען פליטים יהודים שניסו להימלט מאירופה לארצות הברית בימי מלחמת העולם השנייה – כה רבות, עד שפעם התלוצץ ואמר שהוא מנהל מחלקת הגירה משלו. הוא השמיע את קולו לעתים תכופות נגד אפליה – לא רק אפליית יהודים, אלא גם אפליית העניים, או האינדיאנים בארצות הברית – נגד עליית הפשיזם בספרד, נגד רודנות המשטר הסובייטי ונגד היחס לאפרו־אמריקאים בארץ שאימצה אותו. הוא ניהל תכתובת ממושכת עם וא"ב דוּ בּוֹיס,4 וכך כתב במסה "השאלה הכושית":

יש עם זאת נקודה אפלה בהשקפתם החברתית של האמריקאים. תחושת השוויון וכבוד האדם שלהם מוגבלת לאנשים בעלי עור לבן. אפילו בין אלה יש דעות קדומות, שאני כיהודי מודע להן היטב; אבל הן חסרות חשיבות בהשוואה ליחסם של ה"לבנים" כלפי שותפיהם לאזרחות בעלי גון העור הכהה יותר, ובייחוד כלפי הכושים. ככל שאני חש את עצמי יותר אמריקאי, כן המצב הזה מכאיב לי יותר. לא אוכל לחמוק מתחושה של שותפות לדבר עבֵרה אם לא ארים את קולי נגדו. מחמת התבטאויותיו של איינשטיין ברוח זו בזכות הנדכאים מצא ג' אדגר הוּבֶר, ראש ה־FBI, צורך לנהל תיק עב־כרס על איינשטיין.

אבל גם אם איינשטיין היה חדור באתוס היהודי של "שירות החיים" בחייו הציבוריים, חייו הפרטיים היו שונים לגמרי. הוא טען שהתלבטויותיו עם תעלומות היקום מחייבות אותו להתנער מ"חרצובות האישי־בלבד".הלשון הנקייה הזאת שימשה את איינשטיין כחיפוי על התעלמותו מבני משפחתו. איינשטיין היה בעל ואב איום ונורא, מרוחק, מצוברח ולפעמים אכזרי, בעת שאשתו גידלה את שני בניהם, שאחד מהם סבל מבעיות פסיכולוגיות. כאשר אשתו הראשונה, מִילֶבָה, שקעה עוד ועוד במעמקי הדיכאון, נעשה איינשטיין יותר ויותר מרוחק, וכמעט אף פעם לא חשׂך ממנה את שבט לשונו החדה. היו לו פרשיות אהבים מרובות בעת שהיה נשוי לאשתו השנייה, אֶלזָה, והוא אף לא טרח להסתיר אותן מפניה. וכך, בעודו משרת את החיים בדמותו הציבורית, הוא העמיד תכופות את צרכיו ותשוקותיו שלו מעל צורכיהם ותשוקותיהם של אוהביו. הסגולה המגדירה השנייה שייחס איינשטיין ליהדות היא יראת הרוממות.

אבל יש עוד משהו במסורת היהודית, ויש לו ביטוי נהדר ברבים מפרקי תהלים: מין שמחה ופליאה מלאות שיכרון על היופי ועל השגב של העולם הזה, שלאדם יכול להיות רק מושג קלוש עליו. זהו הרגש שממנו שואב גם המחקר האמתי את כוחו הרוחני, אבל הוא מתבטא גם בשירת הציפורים.

לדברי איינשטיין עצמו, הוא היה יהודי עד לשד עצמותיו, במובן זה, במשך כל ימי חייו.

לראשונה חשתי פליאה מעין זו כילד בן ארבע או חמש שנים, כשאבי הראה לי מצפן. העובדה שהמחט הזאת התנהגה באורח כה החלטי לא השתלבה בשום פנים בטבע האירועים, שיכול לתפוס מקום בעולם הלא־מודע של מושגים (הקשר הישיר בין תוצאה ל"נגיעה"). עדיין זכור לי – לפחות, אני משוכנע שזכור לי – שההתנסות ההיא הטביעה בי רושם עמוק ומתמשך. משהו נסתר במעמקים חייב להימצא מאחורי הדברים.

כילד רך בשנים, הייתה פליאה במורכבות ובפשטות של פעולת היקום. זו הייתה עתידה להביא את איינשטיין לפקפוק ולעשיית שינויים בטבעם הנסתר במעמקים של מושגים שאפילו גאונים דוגמת ניוטון הניחו שהם "ידועים היטב לכול", מושגים כמו מרחב, זמן ותנועה. חדוותו של איינשטיין והשתוממותו יוליכו אותו לניסוחם מחדש בדרכים קיצוניות, העושות את השקפתנו על היקום עוד יותר מדהימה, יותר מלאת יראה, יותר יפהפייה. במובן זה, אי־אפשר שלא לקרוא לתורת היחסות מדע יהודי. מצד שני, אם נעשה כך יהיה עלינו לומר על כל המדע הגדול באמת שהוא מדע יהודי. ובכן, במובן הזה, החלש ביותר, האם תורת היחסות היא "מדע יהודי"? כן ולא. איינשטיין עומד בהגדרות מסוימות של "מיהו יהודי" ואינו עומד באחרות. סיפורו של איינשטיין מורכב לא פחות ממושג ה"יהודיות" עצמו: בקהילה החובקת עולם ומלואו ואלפי שנים, חברוּת היא מושג דינמי המוגדר על־פי תכונות ויחסים בתוך הקהילה ובין הקהילה לבין התרבויות שבקרבן היא מוצאת את עצמה. רעיון ההגדרות המשתמעות ממערכת הייחוס והמשתנות בין מערכות ייחוס ישוב ויופיע באורח עמוק מאוד במתמטיקה של תורת היחסות עצמה. המאמר מבוסס על הפרק הראשון בספרו של סטיבן גימבל "המדע היהודי של איינשטיין: פיזיקה בצומת הפוליטיקה והמדע" הרואה אור בהוצאת כתר ספרים.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי סטיבן גימבל.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

62 תגובות על המדע היהודי של איינשטיין

01
aranse

באמת,או שאינך מסוגל להבין אפילו את מה שאתה כותב או שאינך מסוגל ולו למעט יושרה.
כלום אין גם מטרת המדע צמצום החרדה,ומי שמך,אדון פיני הגדול,לשפוט בענייני סימטריה או מידת החרדה הראוייה לאדם?למה זאת של המאמין נחותה מזאת של החילוני(אגב,אני חילוני)
מציע שתנסה לקרוא עוד פעם את מה שכתבת,אולי הפעם תבין או לפחות תנסה לעמוד מאחורי מה שאתה מקשקש.

איפה ומה בדיוק חשפת ?
זהותי?אפילו בשלך אין לך מושג .

    03
    אביטוש

    סבתא של היטלר הייתה יהודיה
    וזה מוכח במסמכים ובתעודות

    ולפי חוקי הגזע הנכד של היהודיה
    הוא גם כן יהודי

    אז אולי המחבר של הספר רוצה לכתוב ספר על היהדות של אדון היטלר
    והתנהגותו היהודית

04
פיני נגל

אתה ממש טוב בזה - מר ארנסה - מריחת שטח נרחב בריק!
כמו שאין יהודי חילוני, כך אין דבר כזה חילוני זה שהמציאו מילה כזו, אין זה אומר שיש דבר כזה. יש:
1. יהודי - דת בלבד
2. יש - אתאיסט
אין ביניים, אך אינני מצפה ממסלף מסוגך להבין זאת.
הפכת מטרד טרחני רווי!

05
aranse

למה אין דבר כזה חילוני ? אם המציאו מילה סימן שהיה צורך בה ואין ספק שיש ציבור רחב שמגדיר את עצמו ככזה,זה שאתה,כעריץ שהינך,לא מרשה את הדבר לא אומר שאינו מתקיים,כשתצלח את גיל 3,אם,תגלה שהעולם ממשיך להתקיים גם כשאתה עוצם את העיניים ולאנשים יש זכות להגדרה עצמית גם אם אינך מקבל אותה.

יהודי,כמו שעולה גם ממאמר זה ורבים אחרים,אינו דת בלבד אלא זהות שיש לה גם הרבה מימדים אחרים,כמו היסטוריה משותפת,צמיחה ממסורת משותפת,שפה,תרבות...
ואפילו לרב פיני אין זכות למנוע מאדם שמשפחתו צמחה על רקע וכחלק מתנועת ההשכלה(שזה גם היה הרקע של רבים מהחלוצים שבנו את הארץ הזאת,כמו הורי למשל) את המידה המאוד מסויימת וחלקית שבה זהותו מגלמת גם יהדות וגם חילוניות,יש לא מעט יהודים שלא מאמינים באלוהים,יהודי זה לא דת בלבד,אני יהודי שמאמין באלוהים אבל אני חילוני לחלוטין,כי איני מקיים מצוות ולא רק שאיני מאמין בקיומה של הדת הממוסדת אלא שאני אפילו מתעב אותה.
אני יהודי כי זה מוצאי ואני חילוני כי האלוהים שלי לא תואם לדרך שבה הדתיים תופשים ועובדים את האלוהים.
אתאיסטים זה סתם שם נרדף למטומטמים.

ברור שכל אדם החושף את צרות מוחך ורוע ליבך יחשב כמטרד בעיניך,מבחינתי אני מתנדב לעשות זאת כשירות לציבור .
אם היה בך ולו מעט יושר היית מנסה להראות איפה סילפתי אותך אבל ברור שלא רק שאין לך ובך דבר כזה אלא שמאותה סיבה גם אינך מסוגל לכתוב לעניין.

06
אזזולאי עזרא

שלום וערב טוב
לא יודע מי כתב משהו על השמש.
"אם לא יהיו בני אדם השמש תמשיך במסלולה הרגיל.
" מי יכול להוכיח את זה , שכן אם נלך כולנו לעולם שכולו טוב איך אפשר להוכיח שהמש תמשיך לנוע, ?. או בו נאמר שכולנו חיים , כאשר אתה מביט לירח אזאתה רואה אותו, אבל אם תסובב את ראשך איך תוכל להוכיח שהירח שם?, אין שום אפשרות להוכחה כזו לעולם. אינני רוצה לומר כאן כלום, אבל גם בכלום יש משהו מוחשי , או אפילו הדבר הבא, אם אתה נימצא בחדר ריק לחלוטין ומניח כדור במרכז החדר, אל תצא מהחדר , אבל כיצד תוכל להוכיח שהכדור נישאר שם, לעולם לא תוכל לעשות זאת , המסר (שהוא לאו דווקא שלי ) ברור מצד אחד ומעורפל מצד שני , החושים שלנו מאוד מבולבלים ומטעים את מוחינו, לכן אני תמיד בעד הדעה של קודם כל להישתמש בלשון נקיה , אנו צריכים לדבר האחד עם השני ביראת כבוד , איינשטיין לימד אותנו דרך חשיבה יהודית ונקיה , משום שכאשר דיבר על הבריאה ובוראה הוא רחש כבוד כלפי דברים אלו . אני עדיין גורס כמו איינשטיין שהעיניינים האלו פשוטים יותר ולזה הוא חתר .
תודה רבה לכם, אינני מעוינן יותר ליכתוב ולדבר איתכם בגלל סיגנון ההיתבטאות שלכם, ואני מודה לכם על ההקשבה (אני בדרך כלל עוסק בזמני הפנוי בפיזיקה תאורטית)

07
פיני נגל

כמו שכתבתי מר ארנסה:
הפכת למטרד טרחני רווי!
אפילו תלמידים תיכוניים שלי מגלים יותר פתיחות, יותר דמיון, יותר מקוריות ויותר יצירתיות ממך בדיונים על מהות היהודי.
אבללל
טרחן ישאר טרחן כל עוד ירצה בכך
ואתה רוצה
מאד רוצה!

08
aranse

פיני,אתה ושכמותך מהווים את הסיבה לצורך הכל כך דחוף לפירוק כל מוסדות החינוך,הכפייתיות החולנית שמניעה אותך לחלק ציונים תוך הדגשת מעמדך ויתרונך,הלגמרי מדומה,על אחרים,תוך בזבוז וביזוי כל הזדמנות להתייחסות עניינית לנושא,ממחישה מצויין בדיוק את כל מה שהכי מכער את העולם.
למזלנו,למרות אנשים כמוך העולם הוא יפה ואנשים לומדים ומשכילים למרות "מורים" כמוך,מלבד זלזול וביזוי של אחרים לא תרמת לשיחה כאן כלום,והסיבה לכך ברורה,אין לך מה,ולכל מה שנותר לך זה לבזות את האחר.
לצערנו,אתה מגלם בדייקנות מזויעה את הישראלי הממוצע,אבל לא נורא,מי שצריך יודע לשרוד גם אותך ואת שכמותך.

הנקודה שאזולאי העלה מבטאת בחירה ,גם של איינשטיין אגב,להתעלם מהרוח,מהזכרון,צהאינטואיציה ומכל מה שמבדיל בין האדם מהבהמה רק בגלל שהדברים האלה לא תמיד ניתנים לכימות והוכחה דרך הצורה שבה אנחנו תופשים ומיישמים מדע,כיום,ובעבר,שזו גישה מוזרה,כביכול,דווקא מאדם שמזהה את עצמו כדתי ורוחני,אבל מצד שני גם הכי אופייני ואף מאשר את הנחתי שאנשים יעשו הכל רק בשביל לא להתנתק או להתעלות על מבט ותפישה היררכית וכחנית.

09
aranse

אזולאי,יראת כבוד ואהבה לאנשים לא מתבטאת דרך סגנון ומילים יפות,גם ודווקא האנשים שרדפו את איינשטיין והשמידו המון יהודים תמיד הקפידו במיוחד על סגנון ונימוס ומילים יפות,כידוע זה לא הפך אותם לאנשים טובים,בדיוק להפך,ההקפדה על סגנון,כמו שגם ניכר מחברנו פיני,נחוצה רק לאנשים האמונים על הסתרת הרקבון שבנפשם.

10
אורית רוטנברג

לא מבינה את פשר הקשקשת.
א. איינשטיין כן היה יהודי.
ב. גם גברים יהודים מכסים את ראשם.
ג. נשים מתפללות ליד הכותל בדיוק כגברים, רק במתחם אחר.

לא הצלחתי להמשיך לקרוא את המשך השטויות כדי לפרטן