המדע מקולקל

כתבי העת המדעיים מבקשים לפרסם תוצאות פורצות דרך ומדענים שואפים לספק את הביקוש. אך במקביל לכל העשייה הזו, מספר הפסילות רק הולך ועולה -- האם המדע איבד את הצפון?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

בחמישה באוגוסט 2014 נמצא מדען יפני מהולל מת, לאחר שתלה את עצמו במקום עבודתו. נעליו נחלצו בנימוס והונחו בראש גרם המדרגות. יושיקו סאסאי, 52, היה מומחה אגדי לתאי גזע ונחשב בעיני רבים למדען מבריק. הוא עבד במכון RIKEN לביולוגיה התפתחותית בקוֹבֶּה. שבעה חודשים לפני שהתאבד הכריזו סאסאי ועמיתיו ביפן ובבוסטון על פריצת דרך מחקרית מדהימה בשני מאמרים שהתפרסמו בכתב העת Nature. הם טענו שאפשר להפוך תאי דם רגילים של עכבר לתאי גזע רבי עוצמה – הגביע הקדוש של הרפואה הרגנרטיבית – וכל שנדרש לשם כך הוא טבילתם בתמיסה מעט חומצית (שנקראת STAP, ראשי תיבות ל-stimulus-triggered acquisition of pluripotency).

המדען היפני יושיקו סאסאי ב-2012

המדען היפני יושיקו סאסאי ב-2012

פקפוקים במהימנותה של פריצת הדרך הזו החלו להישמע כמעט מיד עם פרסומה. בבלוגוספירה המדעית צצו האשמות לפיהן התמונות במאמרים שוכפלו או שונו בדיעבד, ולפחות שמונה מדענים הודיעו שהם לא מצליחים לשחזר את הניסוי. בפברואר 2014 פתח מכון RIKEN בחקירה פנימית וקבע כי מובילת המחקר, הרוקו אובוקטה בת ה-30, אשמה בהתנהגות מדעית בלתי הולמת (הגדרה שכוללת זיוף, פברוק ראיות או פלגיאט). היא הייתה בת חסותו של סאסאי. ביוני דיווח כתב העת Science שגרסאות קודמות של מחקר ה-STAP נדחו על-ידי שלושה כתבי עת מובילים: Cell, Science ואף Nature עצמו. בדיווח צוטט הדו"ח של RIKEN, שבו מבקרים-עמיתים העלו שאלות מטרידות רבות. "זו טענה חריגה כל כך שנדרשות הוכחות ברמה גבוהה מאוד", כתב אחד מהם. אחר אמר שהמאמר "פשוט אינו מהימן". ובבלוגוספירה החלו לשאול מדוע Nature פרסם מחקר קלוקל, ולתהות שמא כתבי עת כיום מעדיפים סנסציות על פני מחקרים מדעיים מבוססים.

פסילה נועדה להיות כלי לתיקון טעויות או להתמודדות עם מקרים של התנהגות מדעית בלתי הולמת, אבל לעתים היא זוכה למעמד של גיבורת-על. כמו סופרמן, גם הפסילה עלולה להיות חזקה מדי ולמחוק קריירות שלמות במהלומה בודדת

ביולי פסל Nature את שני המאמרים – ובכך הטיל עליהם למעשה אות קלון. בעקבות הפסילה התפרסמה השערורייה ברחבי העולם. ערב אחד, כשאובוקטה לקחה מונית מהעבודה, החל כתב על אופנוע לעקוב אחריה. כשהיא עצרה במלון, חמישה כתבים, כולל צלם, רדפו אחריה במדרגות הנעות ולתוך חדר השירותים, והיא נקעה את מרפקה הימני בניסיון להימלט. ואז, באוגוסט, סאסאי התאבד. זאת למרות שנמצא כי הוא אינו אשם בהונאה, אלא רק בהיעדר פיקוח מספק על המאמר. במכתב ההתאבדות שלו למשפחתו הוא כתב שהוא "מותש מהמהלומות הבלתי צודקות בתקשורת". משפחתו האומללה אמרה רק: "אנחנו שבורים מרוב צער... אנחנו לא רואים דבר מלבד ייאוש".

באותו חודש הכריז מכון RIKEN שהוא עורך חקירה שנייה לגבי זיהום אפשרי במעבדה בזמן הניסויים. המוניטין של המכון נפגע כל כך שבאוקטובר האחרון התנדבו שישה מנהלים בכירים לכפר על האירועים על-ידי החזרת משכורת של בין חודש לשלושה חודשים.
בהתבסס על הנרטיב הזה אפשר להסיק שפסילת מאמר בדיעבד (retraction) משולה לגיליוטינה – מכשיר אכזר מחד גיסא, אך מאידך גם כלי יעיל-עד-להדאיג לתיקון עצמי של המדע. אך לא זה המצב. הסיפור של STAP מציג בפנינו את כל בעיותיו של המפעל המדעי כיום: מדענים רוצים להפוך לאלילים, ובטענותיהם עפים קרוב מדי לשמש; כתבי העת מסתנוורים מהאפשרות לפרסם תוצאות פורצות דרך ומתעלמים משאלות קשות לפני הפרסום; מספר הפסילות עולה, תופעה שזוכה לתשומת לב ציבורית ומותירה את הקהילה המדעית כולה מפוחדת מהסטיגמה המתהווה.

פסילה נועדה להיות כלי לתיקון טעויות או להתמודדות עם מקרים של התנהגות מדעית בלתי הולמת, אבל לעתים היא זוכה למעמד של גיבורת-על. כמו סופרמן, גם הפסילה עלולה להיות חזקה מדי ולמחוק קריירות שלמות במהלומה בודדת. אבל היא דומה גם לקלארק קנט, עדינה כל כך עד שאפשר להתעלם ממנה בשעה שרמאים ממשיכים לפרסם מאמרים ולקבל מענקים. התהליך מסורבל כל כך עד שרק חמישה אחוזים מכל מקרי ההתנהגות המדעית הבלתי הולמת מסתיימים בפסילה, וכך נותרות בשטח שפע של טעויות המערפלות את העובדות.
מדענים נעשים יותר ויותר מודעים לכמות המחקרים הרעים שמתפרסמים – המילה הֲדִירוּת (reproducibility; היכולת לשחזר את הניסוי על-ידי אנשים שונים) הפכה לזעקת הקרב של גורמים המעוניינים לחולל רפורמה מדעית. כיצד נוכל להבטיח שמחקרים הם אמינים ושאפשר לשחזרם על-ידי מדענים אחרים במעבדות נפרדות?

התשתית שעליה בנוי המדע היא התיקון העצמי. וברוב המקרים תיקון עצמי עובד. מדענים טועים, והמדע מתקן את הטעויות שלהם. זה קורה כשאי אפשר לשחזר את התוצאות ומתברר שהמחקר המקורי לקוי. כשהטעויות קטנות יחסית ולא מפריכות את הנחות היסוד והמסקנות של המחקר כולו, מפרסמים תיקון (erratum). פסילה מתפרסמת רק כשהמחקר אינו תקף עוד. פסילה מתנערת מהממצא המדעי כולו, מפריכה אותו או מציגה טיעון מנוגד.
ומובן שהפסילות הידועות לשמצה הן אלה שמרתקות אותנו. שערוריות תאי הגזע – לא רק STAP, אלא גם המקרה של החוקר הדרום קוריאני הוואנג וו-סוק (Woo-suk), שנמצא אשם ב-2009 במעילה ובעבירות ביו-אתיות אחרי שטען באופן שקרי כי הוא שיבט עוברים אנושיים וייצר תאי גזע משובטים. או התרסקותו ב-2011 של דידריק סטאפל (Stapel), פסיכולוג חברתי הולנדי נודע, שזייף נתונים ב-55 מאמרים לפחות העוסקים בנושאים כמו הנטייה האנושית לסטריאוטיפים ולאפליה. או המאמר הידוע לשמצה שפורסם ב-1998 ב-The Lancet על-ידי החוקר הבריטי אנדרו וייקפילד (Wakefield) ואחרים, שקישר בין אוטיזם לחיסונים וגרם לאלפי הורים משני צדי האוקיינוס האטלנטי להפסיק לחסן את ילדיהם.

וו-סוק, שקיבל עליו את האשמה, פוטר ונשפט לשנתיים מאסר על תנאי, ונשללה ממנו הזכות לבצע מחקרים נוספים בתאי גזע (אף על פי שהוא עובד כרגע במכון אחר). סטאפל הודה בטעות ואיבד את עבודתו ואת תואר הדוקטור. וייקפילד איבד את רישיונו הרפואי הבריטי, אף שהוא מגן על מחקרו עד היום. רוב הפסילות אינן שערורייתיות כל כך, אבל מחקרים מראים שלמאמרים מצוטטים מאוד – הכוללים ממצאים מרתקים שהקהילה המדעית מביעה בהם עניין – יש סיכוי גבוה יותר להיפסל. אף אחד לא יודע מתי בדיוק התרחשה הפסילה הראשונה, אם כי אנו זוכרים היטב כיצד ציוו על גליליאו להודות שהתיאוריה שלו – לפיה השמש, ולא כדור הארץ, היא מרכז היקום – שגויה. הוא הושם במעצר בית עד סוף חייו. בתקופה המודרנית החלו פסילות להופיע במשורה בשנות ה-70, אבל המספרים עלו רק בשנות ה-90 המאוחרות.

בראשית האלף הנוכחי כבר נפסלו כ-30 מאמרים בשנה. בשנת 2014 נפסלו יותר מ-400 מאמרים, לפי Web of Science, מאגר נתונים מקוון של פרסומים מדעיים. בגלל הפסילות הרבות החלו להתפרסם מאמרי חשבון נפש בכתבי עת ידועים, כמו מאמר שהתפרסם באוקטובר האחרון ב-Nature וטען כי העלייה במספר הפסילות מעידה על חולשות הקיימות במפעל המדעי עצמו.

בראשית האלף הנוכחי כבר נפסלו כ-30 מאמרים בשנה. בשנת 2014 נפסלו יותר מ-400 מאמרים, לפי Web of Science, מאגר נתונים מקוון של פרסומים מדעיים. בגלל הפסילות הרבות החלו להתפרסם מאמרי חשבון נפש בכתבי עת ידועים

הפסילות חשובות כל כך לאנשים רבים כל כך כי המפעל המדעי מהותי להישרדותנו ולכן עליו להיות איתן. הפסילה מספקת לנו כיום "חלון לתהליך מדעי", אם לצטט את דבריו של אחד הבלוגים הנקראים ביותר במדע, Retraction Watch. הסיכום השבועי שלו של החדשות והפרשנות בנושא שגיאות וזיופים מדעיים יכול להיות מרתק לא פחות מהפרק האחרון של CSI. אבל המערכת פגומה, בין השאר כי פסילה היא אירוע כואב להחריד. ב-2008 שקל ג'ושוע קלופר (Klopper), אנדוקרינולוג מאוניברסיטת קולורדו, לעזוב את האקדמיה כשאיימו לפסול את מאמרו לאחר שדיווח על טעות תמימה – שימוש בתרבית התאים הלא-נכונה (מלנומה שתויגה כסרטן בלוטת התריס במעבדות ברחבי העולם). הוא הודיע על כך לכתב העת, Clinical Cancer Research, והציע נוסח לתיקון. העורכים איימו עליו בפסילה, ולפי קלופר אמרו לו שהוא יוכל להגיש תלונה רשמית על מדענים אחרים שפרסמו מאמרים המבוססים על אותה טעות. קלופר אמר: "להקריב את העמיתים שלי או להיות היחיד שמאמרו נפסל? התגובה הזו מהווה תקדים שבגללו אף אדם שטעה לא ירצה להודות בזה". בסופו של דבר ויתר כתב העת ושנה לאחר מכן פרסם את התיקון. קלופר אמר לי: "זה הפך להיות אחד הרגעים הגאים ביותר שלי. עשיתי את הדבר הנכון".

לא רק מדענים סולדים מפסילות, אלא גם עורכי כתבי העת. "כנות צריכה להיות אות של כבוד למדענים ולכתבי עת גם יחד", אומרת אליזבת' וייג'ר (Wager), עורכת רפואית בריטית שהשתתפה בניסוח התקנון האתי של הוועדה לאתיקה בפרסום (COPE). אבל כשבחנו את מצב הפסילות מצאו וייג'ר ועמיתהּ שעורכי כתב העת מסתייגים מפסילת מאמרים. וגם כשהם עושים זאת הם עלולים לשמור על עמימות, מתוך התחשבות במדענים. ב-2011, כשווייג'ר ועמיתהּ, פיטר ויליאמס, בחנו 312 פסילות מ-1998 עד 2008, הם ראו שכתבי עת מסוימים משמיטים את סיבת הפסילה, בעוד שאחרים משתמשים בניסוחים מעורפלים או מרוככים. "חשוב מאוד שכתבי העת יבהירו מה הסיבה לפסילה", אמרה וייג'ר. כתבי העת כבר אינם פרסומים מאובקים ומשעממים הממלאים את מדפי הספריות: הם מעוצבים ויפים, וכותרותיהם המרתקות מושכות תשומת לב תקשורתית. כתבי עת מובילים מתחרים על פרסומיהם של המדענים המובילים. מדד בשם ה-impact factor (המדווח על מספר הציטוטים שכתב עת מקבל בשנה) הוא כרטיס ביקור יעיל לא פחות מרשימת רבי המכר או צמרת מצעדי הלהיטים. הקונגלומרטים הגדולים ביותר של כתבי עת אקדמיים מתהדרים בשולי רווח שמנים של 35 אחוז. אם הם יאבדו את שיתוף הפעולה של כוכבי המדע, יסודות האימפריה יזדעזעו.
וייג'ר חושבת גם שכתבי העת מפחדים מפסילות בגלל ההשלכות המשפטיות הפוטנציאליות, ולא בכדי. הזעקת עורכי דין הפכה לתגובה נפוצה לנזק הפוטנציאלי שגורמת פסילת מאמר.

חוקרת אורז מאוניברסיטת טאפטס, תבעה ביולי 2014 את האוניברסיטה עצמה, כמו גם את כתב העת שהכריז על כוונתו לפסול את אחד ממאמריה. היא טענה שהפסילה משולה להכפשה

גואנגוון טאנג (Tang), חוקרת אורז מאוניברסיטת טאפטס, תבעה ביולי 2014 את האוניברסיטה עצמה, כמו גם את כתב העת American Journal of Clinical Nutrition, שהכריז על כוונתו לפסול את אחד ממאמריה. היא טענה שהפסילה משולה להכפשה; המאמר לא נפסל עד היום. פזל אל-סרקר (Sarkar), פתולוג מאוניברסיטת ויין סטייט שקיבל מענקים בשווי 13 מיליון דולר מהמכונים הלאומיים לבריאות של ארצות הברית, תבע באוקטובר 2014 אתר בשם PubPeer, המציג ביקורות עמיתים אנונימיות על מאמרים (לאחר פרסומם), בצורת הערות על המאמר. במקרים מסוימים הובילו ההערות האלה לפסילה. בתביעתו טען סרקר שהוא הפסיד הצעת עבודה יוקרתית מאוניברסיטת מיסיסיפי בגלל שאלות שהעלה האתר לגבי עבודתו.

החוקר הרפואי פול ברוקס (Brookes), חושף הזיופים מאוניברסיטת רוצ'סטר בניו יורק, הפעיל במשך חצי שנה בלוג בשם Science Fraud. הבלוג הציג 274 מאמרים בעייתיים-כביכול, וגרם ל-16 פסילות ול-47 תיקונים. אבל ב-2013 נאלץ ברוקס לסגור את הבלוג בגלל איומים בתביעות. בסופו של דבר, גם פסילה לא מחסלת בהכרח את המאמר. בעולם המדע, מאמרים כאלה מסוגלים לקום מהקבר כמו זומבים ואף לזכות לציטוטים חיוביים. צריך רק לראות את הנתונים המדכאים: מחקר מ-1999 מצא ש-235 מאמרים שנפסלו בין 1966 ל-1996 צוטטו יותר מ-2,000 פעם לאחר פסילתם, אבל פחות מ-8 אחוזים מהציטוטים האלה הזכירו את הפסילה. השאר ציטטו את המאמרים כאילו הם תקפים לחלוטין.
מחקר מ-2012, שבו נבחנו 1,779 מאמרים פסולים שפורסמו בין 1973 ל-2010, מצא שהמשיכו לצטט אותם כמאמרים מהימנים גם שנים רבות לאחר ההודעות על הפסילה. מחקר מדהים מ-2010 שעסק בסטיבן ברונינג (Breuning) – פסיכולוג מאוניברסיטת פיטסבורג לשעבר, ש-24 מתוך 25 מאמריו הופרכו על-ידי המכון הלאומי לבריאות הנפש, ושב-1988 נמצא אשם בהתנהגות מדעית בלתי הולמת על-ידי שופט פדרלי – הראה שמאמריו המשיכו לזכות לציטוטים חיוביים עד 2006. למעשה, בשנת 2000 החלה עלייה במספר הציטוטים החיוביים של מאמריו – כאילו הזמן חיטא אותם והשיב להם את המוניטין האבוד. אז למרות שמספר הציטוטים של מאמרים פסולים, ושל עבודתם של מדענים בכלל, כן צונח אחרי פסילה, הספרות המדעית לא מתנערת מהם כפי שאמור לקרות.

מחקר מ-1999 מצא ש-235 מאמרים שנפסלו בין 1966 ל-1996 צוטטו יותר מ-2,000 פעם לאחר פסילתם, אבל פחות משמונה אחוזים מהציטוטים האלה הזכירו את הפסילה. השאר ציטטו את המאמרים כאילו הם תקפים לחלוטין

מדהימה אף יותר היא תופעת החיים השניים של חלק מהמאמרים הפסולים. פסילה בכתב עת אחד עלולה להפוך למאמר מכובד באחר. מחקר מ-2012, שהראה כי לעכברושים הנחשפים לתירס שהונדס גנטית יש סיכוי גדול יותר לפתח גידולים ולמות מהר יותר, נפסל במהירות על-ידי כתב העת Food and Chemical Toxicology בעקבות התנגדות נחרצת מצד מדענים אחרים. אולם ב-2014 התפרסמה בכתב העת Environmental Sciences Europe גרסה כמעט זהה, שהתבססה על אותם נתונים והכילה שינויי נוסח קלים בלבד. למרות הבלגן הזה, סערה אדירה משנה את האופן שבו מחקרים מדעיים מוגשים ומתקבלים כיום. קשה יותר להסתיר הונאות ושגיאות בגלל הדמוקרטיזציה שמחוללים הטכנולוגיה והאינטרנט. תוכנות לזיהוי פלגיאט, שסורקות מאמר ומייצרות דו"ח תוך דקות ספורות, זמינות לכול. קל יותר לזהות שכפול או שינוי של תמונות כי רוב המאמרים זמינים כעת בגרסאות דיגיטליות הניתנות לצפייה בכל מחשב. ועלייתן של ביקורות העמיתים המקוונות (לאחר פרסום) משנה גם היא, לנגד עינינו, את המפעל המדעי.

לו היינו מאמצים באופן נרחב את כל הרפורמות הזמינות לנו כבר עכשיו, תיקונים שגרתיים היו הופכים לתופעה נפוצה. אבל הרפורמות האלה לא יושמו עדיין. הגנטיקאי רודריק מקלאוד מהבנק הביולוגי הגרמני DSMZ אומר: "כרגע יש אינרציה ממאירה. לסטטוס קוו יש כוח רב, והנטייה שלנו היא להמשיך לעשות את מה שתמיד עשינו". מדענים עדיין אינם מחויבים להעלות את הנתונים הגולמיים שלהם לאתר אחסון (אחד הנפוצים הוא Figshare), אף על פי שהאחסון המקוון הוא כעת בלתי מוגבל וזול, או חינמי. המדיניות של כתבי עת רבים אומרת שיש לחשוף ולהנגיש את הנתונים, אבל רובם לא אוכפים זאת. וכמעט שאי אפשר לחקור הונאות בלי גישה לנתונים הגולמיים. וייג'ר מספרת כי עורכי כתבי עת מתלוננים על כותבים שמאבדים לפתע את הנתונים, ב"אסונות מעבדה כגון שריפות, שיטפונות, התרסקויות מחשב קטסטרופליות ואף התקפות טרמיטים ביזאריות".

קנת ויטוור (Witwer), פתו-ביולוג מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס בבולטימור, גילה שפחות מ-40 אחוז מ-127 מחקרים בתחומו (microRNA) הגישו נתונים גולמיים. האם ההסתייגות לשתף את הנתונים קשורה באיכות מחקר נמוכה? אף אחד לא יודע. אם מדענים אחרים – שחלקם בלשי נתונים מעולים – היו מקבלים גישה לנתונים הגולמיים של כל מחקר ומחקר, היה הדבר משמש כגורם מרתיע מפני הונאה. ובכל אופן הגיוני לאחסן נתונים בבטחה, בחינם ובפומבי, גם אם אין התנהגות בלתי הולמת. ביקורות עמיתים לאחר הפרסום, המתרחשות אך ורק ברשת, הן צונאמי נוסף המשנה את הנוף המדעי. המאגר הגדול ביותר של תקצירים שעברו ביקורת עמיתים – PubMed –מאפשר כעת לקהילה המדעית להוסיף הערות על המאגר שלו, PubMed Commons. כל מדען שפרסם מאמר שאורכב ב-PubMed יכול להירשם ולהגיב. אינספור בלוגים ואתרים משמשים כגופי ביקורת בלתי רשמיים, במיוחד בנושא שכפול וזיוף תמונות. פול ברוקס פרסם לאחרונה מחקר בנושא פרסום מקוון ופעולה מתקנת. אף על פי שהמחקר שלו קטן, הוא גילה ששיעור התיקון או הפסילה של מאמרים שנדונים באופן ציבורי גבוה פי שבעה.

גורם משמעותי נוסף שעשוי לשנות את חוקי המשחק הוא שירות בשם CrossMark. כשכתב עת נרשם לשירות, כל אחד ממאמריו מקבל חותמת עם לוגו דיגיטלי, וכל חוקר יכול – בכל זמן, גם בעוד שנים – להקליק על הלוגו ולראות אם המאמר צוטט, תוקן, עודכן או נפסל. זאת עשויה להיות עזרה אדירה לחוקרים שמורידים מעין תיבת אוצר פרטית של מאמרים חשובים (שלעתים מונה אף אלפים), אך אינם מודעים לשינויים המתרחשים במעמדם של אותם מאמרים. למרבה הצער, CrossMark, שירות חדש יחסית, עדיין לא זוכה לשימוש נרחב. ברוח דומה מימנה קרן מקארתור את מאגר הנתונים החינמי הראשון של פסילות מקוונות, המנוהל על-ידי קבוצה חדשה שנקראת The Center for Scientific Integrity. הקבוצה הוקמה על-ידי Retraction Watch כדי לרכז את המאמצים בנושא.

אין ספק שמתחולל שינוי משמעותי. אבל בסופו של דבר, כדי שפעולת הפסילה תאבד את הסטיגמה שדבקה בה, וכדי שהרפורמות יאומצו באופן נרחב, יש צורך בשינוי בתרבות המדע עצמו. אייוון אורנסקי, ממייסדי Retraction Watch, אומר: "אנחנו צריכים לשנות את עוצמתו המופרזת של הפרסום בכתבי העת". מאמר יחיד שמתפרסם ב-Nature, Cell, Science או כתבי עת מובילים אחרים יכול להכריע לחיוב את גורלה של קריירה מדעית. וחוקר עם מחרוזת נאה של פניני פרסום שכאלה, כמו גם מענקים יוקרתיים, הופך למקבילה המדעית לכוכב רוק. תופעה זו מובילה לתחרות עזה על מספר המקומות המצומצם בכתבי העת ופוגעת ביכולתם של מדענים לשתף פעולה. כפי שאמר פֶריק פאנג (Fang), העורך הראשי של כתב העת Infection and Immunity:

בסופו של דבר, מה שמשנה הוא האושר שבגילוי ואינספור התרומות, גדולות כקטנות, שכולנו מצליחים לתרום בזכות הקשר עם מדענים אחרים.

עלינו לדחוף את המדע בחזרה אל שורשיו הצנועים אך המופלאים, כשהתגלית הייתה הדרך והמטרה גם יחד. ואז תוכל פעולת הפסילה לתפוס את מקומה בפנתיאון מדעי הכולל שיתוף נתונים, הערות עמיתים בזהות גלויה, ציטוטים שנעשים כהלכה, נכונות לתקן שגיאות ושאיפה לטובת הכלל.

AEON Magazine Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ג'יל ניימרק, Aeon.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

9 תגובות על המדע מקולקל

01
ד.

מיתוס איקארוס המוזכר במאמר בדרך-אגב מחזיק בתוכו גם את השאלות וגם את התשובות. בשאיפתם לתהילה (כאשר מדובר במובילי מחקר ופיתוח) או בשאיפתם לשאת-חן בעיני מנהליהם (כאשר מדובר בעוזרי-מחקר) אנשים מאבדים את חוש הזהירות ופורצים מגבלות שהיו ידועות להם.
לעיתים הדבר מסתיים בהצלחה ובפריצת-דרך, כמו למשל טיסתו הראשונה של צ'אק ייגר מעבר למהירות הקול שנחשבה על ידי חוקרים רבים כהתאבדות וודאית. לעיתים הדבר מסתיים במוות.
כאשר המגבלות הן מגבלות חברתיות כגון כללי אתיקה, כללי דיווח-אמת וכו' - גם כאן רואים פורצי-הגדר לפניהם סיכוי להצלחה ומתעלמים מן הסיכונים. הביקורת-בדיעבד שבה דן עיקר המאמר היא רק מקרה פרטי של התופעה.
המצב המתואר כאן הוא תוצאה ישירה של הלחץ החברתי להצלחה מהירה. כל עוד יתמיד לחץ כזה - והסרתו אינה ניראית באופק - ימשיכו אנשים לקחת על עצמם סיכונים שאינם מתקבלים על דעת הרוב.

    03
    ד.

    המאמר אינו עוסק בשאלה האתית "מה ראוי ומה לא ראוי לעשות" אלא בשאלה החברתית "איזה מנגנון ירתיע אנשים מלפגוע בתועלת הכללית". כאשר מדובר בהרתעה - מדובר בסיכון מול סיכוי כפי שהוא נתפס בתודעתו של העבריין הפוטנציאלי.

    04
    גוסטו

    ללא ספק, ניתן לראות את השפעת התרבות והנורמות החברתיות על המדע. מדע מורכב ממדענים והם אינם מנותקים מהתמורות החברתיות שמתרחשות.
    מדענים הם מקרה פרטי של הרצון לתהילה ופרסום בתרבות שלנו. זיוף תצפיות של המדען היא הסטרואידים של ספורטאי. שמוכן לעשות הכל כדי לזכות בתהילה.

מתוך המאמר: "מחקר מ-1999 מצא ש-235 מאמרים שנפסלו בין 1966 ל-1996 צוטטו יותר מ-2,000 פעם לאחר פסילתם".

מחקר מצא שמחקרים אחרים פסולים? נשמע כמו טיעון מעגלי. קצת כמו להגיד שסקר מצא ש-80% לא מאמינים בסקרים.

    07
    philoshit

    אכן נכון, אבל עדיין זה לא מוריד מהבעיה - להשתמש במחקר כדי לגלות כמה פעמים ציטטו מחקרים פסולים... עדיין נשמע לי כמו לנסות להסביר את המושג באמצעות המושג.

    08
    זילבר

    פילו, "מחקר מצא שמחקרים אחרים פסולים" איננו טיעון מעגלי, והדימוי של "סקר מצא ש-80% לא מאמינים בסקרים" מציין סקר שריר ולגיטימי.

    קידום המדע מתבצע כבר 300 שנה באמצעות מחקרים שמצאו מחקרים אחרים כשגויים או פסולים, ממש כפי שדארווין הפריך את למארק.

    נראה שאתה מכיר את המונח, אבל אינך מבין מהו "טיעון מעגלי" - מדובר על טיעון המשתמש כראיה, במה שהוא מבקש להוכיח. זהו פשוט כשל לוגי.

    ראה :
    הנחה_טעונת_הוכחה/http://he.wikipedia.org/wiki