המדריך לדמוקרטיה משגשגת

אמריקה, ארצות הברית, נוסדה כרעיון, ומיהרה להתפתח מן הבחינה החומרית, אך היא הייתה לאומה חיה ופועמת כשגילתה את קולה הפנימי, באמצעות נביא-משורר, מבשר הדמוקרטיה האמריקנית, השראה לכל אוהבי החירות והאדם עד היום
X זמן קריאה משוער: 22 דקות

וולט וויטמן, שהשנה ימלאו 200 שנה להולדתו, הוא קרוב לוודאי גדול המשוררים האמריקנים. במובנים רבים הוא גם החידתי מכולם. לפני 1855, השנה שבה וויטמן פרסם את עלי עשב (Leaves of Grass) לא היו לזכותו שום הישגים בולטים. לא הייתה לו השכלה פורמלית – לא אוקספורד, לא קיימבריג', לא הרוורד וגם לא ייל. עד לשנתו ה-35, חייו היו רחוקים מאוד מלהיות סיפור הצלחה. הוא שימש כמורה, אך הוא היה מפוזר ומעט בטלן, והוא סירב להצליף בתלמידיו. הוא פרסם פרוזה שבלטה בכך שלא בלטה בשום צורה ואופן. הוא ערך עיתון של מפלגת Free Soil, שהתנגדה להתפשטות העבדות לשטחיה המערביים של ארצות הברית המתרחבת. אך בעבודתו העיתונאית לא היה שום דבר ראוי לציון. רוב הזמן הוא היה עובד כפיים. הוא היה מיומן כסדר דפוס, מקצוע קשה ותובעני. בקיץ של 1854, הוא עבד כנגר, ובנה בברוקלין בתים בני שניים ושלושה חדרים, שהורכבו ממסגרות עץ. בהפסקת הצהריים שלו הוא אהב לקרוא. באותו קיץ וויטמן נכבש על ידי כתביו של רלף וולדו אמרסון. הוא ללא ספק קרא את "Circles" [שראתה אור בעברית בתרגום ניצה פלד באוסף המסות של אמרסון "איש העולם", בהוצאת "נהר"] ואת "Self-Reliance" וכן את "The Poet", מסה שבה אמרסון קרא להופעתו של משורר אמריקני אמיתי. וויטמן ישב לו בשקט וקרא "עד כה לא היה לנו גאון באמריקה, גאון בעל עין רודנית, שידע את ערכם של חומרינו שאין להם אח ורע". אני חושד שהביטוי "עין רודנית" התמיה את וויטמן. לא היה בו שום דבר רודני במיוחד, וגם בשירתו לא היה עתיד להיות יסוד כזה. אך באשר לידיעת "ערכם של חומרינו שאין להם אח ורע" – דווקא כאן היה משהו שיתכן שוויטמן היה יכול לייחס לעצמו. הוא ראה הרבה בחייו. הוא אהב לשוטט. הוא אהב להתבונן בחיים. הוא עבד בעבודות רבות ושונות.

רלף וולדו אמרסון

קרא להופעת קולה העמוק של אמריקה: רלף וולדו אמרסון (תצלופם משנת 1857). מקור: ויקיפדיה

מה שחסר לאמריקה היה מה שאמרסון קרא לו: תיאור התחושה של להיות איש או אישה דמוקרטיים במיטבם, יום ביומו, בכל רגע

אמרסון חיפש משורר שחזונו לא ינבע בעיקר מספריו, אלא מן החיים האמריקניים כפי שהם היו. יש במסה שלו משפט אחד שפותח במיוחד את האפשרות לעולם חדש – עולם פואטי חדש, ואולי גם לעולם חדש של אפשרות אנושית: "גלגול בולי העץ שלנו, גדמי העצים שלו והפוליטיקה שלהם, מאגרי הדיג שלנו, השחורים שלנו, והאינדיאנים, ההתרברבויות שלנו, וההוקעות שלנו, חימתם של אנשי השוליים, ומוגות הלב של אנשים ישרים, הסחר הצפוני, המטעים הדרומיים, המרחבים של המערב, אורגון וטקסס – עדיין לא זכו שישירו עליהם".

אף כי חלפו כבר שמונים שנה מאז אמריקה הייתה לאומה, היא לא הייתה שלמה. הכרזת העצמאות, החוקה – היו מסמכים פוליטיים, וככאלה הם היו פרגמטיים בכל הנוגע לתכניות שלהם להקמתה של דמוקרטיה. מה שחסר לאמריקה היה מה שאמרסון קרא לו: תיאור התחושה של להיות איש או אישה דמוקרטיים במיטבם, יום ביומו, בכל רגע. היה לנו שכל, השכל שנוצר על ידי תומס ג'פרסון והאבות המייסדים, אך לא הכרנו את המיטב של רוחנו שלנו.

אמרסון לא יכול היה להיענות לקריאה, ובשתיקתו אף הודה בכך. אני לא יכול להעלות בדעתי שכשהוא קרא למתנדבים, הוא האמין ש"כלבויניק" באמצע שנות השלושים לחייו, שלא היה בדרכו לשום מקום בעצם, יוכלו לקחת על עצמו את המשימה. ועם זאת, זה בדיוק מה שקרה.

"בעבעתי, בעבעתי, בעבעתי", אמר וויטמן לחבר. "אמרסון הביא אותי לרתיחה". וויטמן הבין שהוא שותף לאחד הניסויים הגדולים ביותר בתולדות האדם: החייאת הדמוקרטיה בעולם המודרני. החכמים סברו שככל הנראה המשימה אינה אפשרית כלל. בני-האדם הם בורים מדי, גסים מדי, רודפי בצע וחוטפניים מדי, מכדי להתאחד וליצור מן הריבוי שלהם ישות אחת. בסופו של דבר, מי היינו? אומה של אנשים שנפלטו מהחברה, אוסף של נוכלים וכישלונות, בנות פגומות ובנים שניים של בנים שניים, לוזרים ללא ספק, ומנצחים מפוקפקים ביותר. עד לאותו שלב, הטובים בקרבנו החזיקו אותנו במסגרת: האריסטוקרטיות של מסצ'וסטס ווירג'יניה הראו לנו את הדרך הנאורה וגררו אותנו מאחוריהן. וויטמן ידע (וידע זאת גם אמרסון) שהדבר אינו יכול להימשך לנצח. למספרים היה כוח ברור, ואפשר אף לומר שהכוח עצמו הראה לאן הדברים הולכים: בסופו של דבר מי שנפלטו מהחברה וכן כל מיני טיפוסים כושלים היו עתידים להשתלט על האומה.

"שירת עצמי", שאפשר לומר עליה שהיא יצירתו הגדולה ביותר של וויטמן, יכולה להיתפש כחיפוש אחר חזון. בגרסה המקורית, שהתפרסמה ב-1855 ללא כותרת, במהדורה הראשונה של "עלי עשב", וויטמן מתחיל כפועל מהשורה. הוא "אחד המחוספסים" ("one of the roughs"), הטיפוס הקשוח, העמל, כפי שהוא נראה בכריכת הספר: חולצה פתוחה, כובע מוטה, מבע פניו רגוע ואדיש. באמצעות סדרה של מפגשים פואטיים ורוחניים הוא צובר ניסיון וחוכמה והופך לנציגו של היחיד הדמוקרטי, מי שיכול להראות לבניה ובנותיה של ארצו את הדרך לחיים של שגשוג ושמחה.

וולט וויטמן, עלי עשב

וולט וויטמן בן 35, על הכריכה של "עלי עשב", 1854. תחריט פלדה מאת סמואל הולייר לפי דגרוטיפ (שאבד) מאת גבריאל הריסון. תצלום: ויקיפדיה

וויטמן, רוחש חיים בכוחות חדשים, מציע לנו את הדימוי המרכזי שלו לדמוקרטיה, והוא העשב

"אני מקלס את עצמי", כך אומר וויטמן בשורות הפתיחה המפורסמות שלו. "ומה שאני נוטל ומניח תהי אתה נוטל ומניח, שכן כל פרד השייך לי שייך לך כמו כן". קוראים מתחילים של השיר נוטים להאמין שה"אתה" שוויטמן מתייחס אליו הוא הקורא, ובמובן מסוים הם בוודאי צודקים. הוא אומר זאת באורח ברור ביותר: "אני הולך בטל וקורא את נפשי לחג". הוא מתרחק מבתים ומחדרים "משופעים בבשמים" ויוצא אל פלגי המים ביערות, שם הוא יכול להפוך ל"לא מתחפש ועירום", והוא מתחיל לעשות כל מה שהוא יכול כדי לפתות את נפשו – כן, ממש לפתות.

ה"אני" של וויטמן, הדמות המוצגת בחזית הספר, מציעה את שמחת הנפש, במיוחד את שמחתם של החיים הפיזיים המידיים:

"משחק הזהר והצל על גבי העצים, עם שמשכשכות דליות גמישות;
התענוג ביחיד או בסחף הרחובות או על פני שדות
צלעי גבעות;
הרגש הבריאות, סלסול נעימה כשהלבנה במילואה,
שיר קומי מן המיטה והקבילי פני השמש."

משחק, עונג, בריאות ושיר: קדימה, אומר וויטמן, צאו ואמצו אל לבכם את ההנאות השמחות הללו.

עד כה, הנשמה, הרוח – "מבודח, שאנן, רב-חנינה, שבע-בטלה, מתייחד ביחוד שלם" – היה "משתתף במשחק ועומד מבחוץ כאחד ומתפלא לו". הנפש כפי שוויטמן תופש אותה היא עדינה, כולה רגישות דרוכה ומתבוננת. נראה שהיא אינה זכר וגם לא נקבה. והיא גם אינה מקושרת לתפישות דתיות של הנפש. היא אולי פגיעה מכדי לעלות אל פני העולם ללא כל הגנה, אך ה"אני" מצליח יותר מאשר לשכנע את הנפש ללכת קדימה. באחד הרגעים המטלטלים של השיר, סצנת אהבה מתרחשת בין ה"אני" והנפש – והנפש הנרתעת נעשית תוקפנית למדי:

"זכורני איך ששכבנו פעם בבוקר-קיץ שקוף כגון זה,
איך שכנת ראשך לרוחב שוקי ורכות התהפכת עלי,
פילגת את כותנתי מעל לעצם-חזי ושקעת לשונך עד ללבי
במחשוף-עירומו.
נלפת עד אם מיששת זקני, ונלפת עד אם החזקת ברגליי".

כעת, לאחר שה"אני" והנפש התמזגו לאחד, וויטמן מתחיל – כדברי משורר אחר, וורדסוורת', אף הוא בעל חזון, "לראות אל תוך חייהם של דברים". הוא יודע שכל הגברים הם אחיו ושכל הנשים הן אחיותיו ואהובותיו. הוא מרגיש אחד עם אלוהים, והוא רואה את הנס והמסתורין שבבריאה, עד ל"...טלאי חפפית מאוזבים בגדר-הצבת, אבנים מגובבות, סמבוק, פתילת המדבר וכרמיל". הידיעה הזאת הופכת שלנו, כך אומר וויטמן במשתמע, כשאנחנו מעיזים לחשוף את החלק הרך ומלא הדמיון ביותר שלנו, תחת ההגנה של אותו צד שלנו שהוא בן בית בעולם.

וויטמן, רוחש חיים בכוחות חדשים, מציע לנו את הדימוי המרכזי שלו לדמוקרטיה, והוא העשב:  "תינוק אמר: 'העשב מהו?' – והוא נושא אותו אלי מלוא ידיו'. וויטמן אומר שהוא אינו יודע מהו העשב במהותו, לא יותר ממה שיודע על כך הילד. ואז הוא עובר לשורה מדהימה של מטפורות. העשב הוא הדגל המסמן את הלך-רוחו של וויטמן, "ארוג מטווה ירוק, שופע תקווה". הוא עשוי להיות "ממחטתו של ריבון-העולמים" או אולי "העשב עצמו תינוק הוא, ולד מצאצאי הצמחייה". העשב, מעיר וויטמן, כהה יותר מזקניהם של זקנים וגם כהה יותר מן החך האדום החיוור הנגלה מפיהם הפעור של המתים.

אך יותר מכל, העשב הוא הסימן לשוויון, שוויון במסגרת אמריקה הדמוקרטית:

"או משער אני: או אחידת-הצורה בכתב-חרטומים,
ופרושה – הדשא במידה שווה באזורים רחבים ובאזורים צרים,
צימח בקרב עם השחורים כבקרב הלבנים;
פלוני קנדני, טוקהואי, ציר של בית-המורשים, סתם כושי –
בשווה אני נותן להם, בשווה אני מקבלם"

כולנו, בהירי עור וכהי עור, אנשים מהשורה ומדינאים נכבדים – עלי עשב, לא יותר, לא פחות. כולנו עולים ובאים מן הטבע, ואל הטבע, אל העשב, נשוב

כולנו, בהירי עור וכהי עור, אנשים מהשורה ומדינאים נכבדים – עלי עשב, לא יותר, לא פחות. כולנו עולים ובאים מן הטבע, ואל הטבע, אל העשב, נשוב. אך פה טמון הפרדוקס המכריע של וויטמן: על ידי כך שאנחנו מצהירים שאיננו אלא עלים של עשב, אנחנו הופכים ליותר מעלים בודדים. אנחנו הופכים לחלק מן האחדות היפהפייה – מתוך הרבים, אחד – האחדות שהיא שדה של עלים ירוקים הבוהקים בשמש.

לואיס וקלארק

לואיס וקלארק במסעם מערבה, לגילוי היבשת בידי הלבנים. וויטמן ידע: המגלים והמתגלים כולם בני הארץ. מוזאיקה במיזורי (2019), תצלום: פיט אנסת', ןיקיפדיה

 

הקטע העוסק בעשב יכול להיות מובן כניסוי המוצע לקורא. נסו לדמיין את עצמכם כעלה אחד של עשב בתוך ריבוי יפהפה של עלים. אינכם זהים לעלים סביבכם, אך אינכם רחוקים מלהיות זהים. בכל רגע אתם עשויים להדגיש את הייחוד שלכם – מה שהופך אתכם לבלתי-רגילים בתוך ההמון. או שאתם עשויים להדגיש את הזהות שלכם עם העלים המצויים סביבכם. לעתים אתם עשויים להרגיש שאתם אינכם מיוחדים כשלעצמכם, אך האפקט שאתם עוזרים להיווצרותו הוא עצום ואדיר בהחלט. יש לכם הנחמה שבאחידות, ויש לכם גם הגאווה והמיקוד שנובעים מן האינדיבידואליות. כולנו "לשונות הוגות הרבה כל כך".

היות שהוא יודע מה שהוא יודע ומרגיש מה שהוא מרגיש, וויטמן יכול כעת לקחת אותנו לסיור בדמוקרטיה האמריקנית ולהראות לנו מה אנו יכולים להשיג אם נלך בעקבותיו

היות שהוא יודע מה שהוא יודע ומרגיש מה שהוא מרגיש, וויטמן יכול כעת לקחת אותנו לסיור בדמוקרטיה האמריקנית ולהראות לנו מה אנו יכולים להשיג אם נלך בעקבותיו. בקטלוגים המפורסמים שמראים בני-אדם העושים מה שהם עושים מדי יום, וויטמן מפיח דרמה בעניין פשוט למדי. אלו אחיך, הוא אומר לנו. אלו אחיותיך. חיבה וידידות יכולות למשול ביום. הרפו (או "התבטלו", אחד המונחים וגם המעשים החביבים ביותר על וויטמן, ובעצם אחד האנטי-מעשים) ותיהנו מחוויות היותכם, מן הקיום. אם נוכל להתרחק מן הדחף להזיע ולהתאמץ ולהתחרות ולשאוף אל העמדה הגבוהה ביותר, ובמקום זאת לאמץ את דימוי העשב של וויטמן, החוויה שלנו בחיי היומיום יכולה להיות שונה. אנו יכולים להביט באלו החולפים על פנינו ולומר: "גם זה אני. גם זה אני". או כך לפחות מאמין ומקווה המשורר.

"הקונטרלטו הצלול מזמר בעליית-העוגב;
הנגר מקציע נסרו, לשון-מקצעותו משרקת תססה פרוע ועולה;
הבנים הנשואים ושאינם-נשואים נוסעים הביתה לסעודת-המשפחה בחג-התודה;
הקברניט תופס את יתד-המלך ומטה את הספינה בזרוע חזקה,
הסגן עומד מאומץ בסירת-התנינים, החנית והצלצל מוכנים;
יורה-הברווזים מהלך מרחקים דמומים ונבוני-לחש;
הדיאקונים נסמכים לכהונה וידיהם מוצלבות עם האלטר;
הנערה הטווה נרתעת וחוזרת לזמזום אופן-הכישור
האיכר מתעכב עם בריחי-הגדר דרך הילוך בטיול שבתו ומביט בשעורה ובשיפון;
המטורף סופו נישא אל בית המשוגעים בחזקת לקוי-לאין-תקנה,
(לעולם לא יישן עוד כדרכו על היצוע בחדר הורתו);
מסדר-האותיות עם ראש-השיבה והלסתות הצנומות עובדת אצל תבתו –
מהפך את לעס-הטבק בפיו ועיניו מכהות מחמת כתב-היד;
האברים נעווי-הצורה כפותים אל שולחן המנתח.
מה שמקוצץ נופל נפילת-אימה לתוך הדלי;
בת-הרביע נמכרת לשפחה על דוכן-האכרזה, השיכור מנענע בראשו עם התנור במסבאה".

וויטמן נע בחלל במהירות של חוזה, רואה את מה שיש לראות בחיים האמריקניים. הייחודיות של כל בן אנוש חשובה, וחשובה גם הזהות הקולקטיבית של כולם. אנחנו נעשים אינדיבידואלים יותר על ידי כך שאנו חלק מהקבוצה הזאת, והקבוצה נעשית עשירה יותר מכך שהיא כוללת כל כך הרבה טיפוסים חיים ונושמים.

ומה לגבי "בת הרביע הנמכרת לשפחה"? איך נתייחס לעובדה שהיא משועבדת ואולי בדרכה לחיים של עבדות ופגיעה? השאלה אינה פשוטה. אני חושב שבכך שוויטמן הכליל אותה ברשימה, הוא הופך ואתה לשווה לאחרים שהוא מזכיר. ואם זה אכן כך, האם היא אינה אמורה להיות חופשיה כפי שהאחרים חופשיים ברגעיהם הטובים ביותר? כפי שוויטמן יאמר בהמשך היצירה: "חי אלוהים! לא אקבל דבר שאין הכול עשויים לזכות לכמותו לפי אותם התנאים". האמירה מעט עמומה, אבל אפשר להבין למה הוא מתכוון. כשוויטמן מגיע לסוף הקטלוג הגדול הראשון שלו, הוא אומר: "וכל שהוא כגון היות משל אלה, פחות או יותר, הרי זה אני".

אתם עשויים לרצות שיהיה הבדל גדול יותר בינכם ובין שכנכם מאשר ההבדל שבין עלים של עשב, שם בדשא שבחצר. בסופו של דבר, היררכיה מניבה הנאות משלה, או לפחות מידה של סיפוק, במיוחד אם אתם בפסגה, מביטים כלפי מטה אל המסה הגדולה של בני האנוש שטרם זכו להתקדם

החזון של וויטמן עשוי להישמע מושך. מי לא ירצה להיות חלק מכולם ומהכול ולחוש את נוכחותם של כל החברים שלו בדמוקרטיה – ברוגע ובחיבה, לא בדרכים דרוויניסטיות של תחרותיות שלוחת רסן? אבל אין זוכים לדבר תמורת לא-כלום, וכדאי לדעת מה וויטמן דורש מאיתנו להוציא ולהשקיע, ומה הוא מבקש מאיתנו לסרב לו, אפילו לדחות אותו, כדי להיות דמוקרטים לצדו.

אתם עשויים להתנגד לנטייה הגלומה בדימוי. אתם עשויים לרצות שיהיה הבדל גדול יותר בינכם ובין שכנכם מאשר ההבדל שבין עלים של עשב, שם בדשא שבחצר. בסופו של דבר, היררכיה מניבה הנאות משלה, או לפחות מידה של סיפוק, במיוחד אם אתם בפסגה, מביטים כלפי מטה אל המסה הגדולה של בני האנוש שטרם זכו להתקדם. אלו שנמצאים באזורי הביניים ואף באזורים הנמוכים, יכולים גם הם למצוא מידה של בהירות בעולם המבוסס על סדר ודרגות יחסיות. אתם יודעים היכן אתם ניצבים, יחד עם גברים ונשים אחרים, כמובן, אבל גם עם אלוהים. אתם יודעים מה בעל ערך – והוא מה שאדוניכם קובעים. אתם יודעים למה לבוז, אפילו אם לעתים קרובות מדי מדובר בתכונות שלכם עצמכם ושל הדומים לכם.

ואתם, הקוראים, עשויים להתקומם גם נגד הנטורליזם של הדימוי. העשב הוא בסך הכול פיזי, הוא לא נקשר בשום דרך לבורא, לתאולוגיה, לגן עדן ולגיהינום. אתם עשויים להחמיץ את הממד התאולוגי של הקיום. מה שבעל הטור, איש ה"ניו יורק טיימס", דייוויד ברוקס כינה הניסיון של וויטמן "להפוך את החיים הדמוקרטיים לרוחניים" עשוי לא להספיק לכם.

ככל שהשיר מתפתח, וויטמן מתמודד עם המכשול הזה וגם עם מכשולים נוספים. הוא אומר שעלינו להיפטר מן האובססיה של גן עדן ואלוהים כפי שהם נתפשים באורח מסורתי. וויטמן רואה את האל בכל מקום ושומע את קולו בכל הדברים, "אך איני מבין את אלוהים כהוא זה", הוא אומר. ואז: "וגם איני יכול להבין מי יכול להיות נהדר יותר ממני". וגם מכם, קוראים דמוקרטיים יקרים – כך הוא היה יכול להוסיף. שכן האל החדש שלנו הוא הדמוקרטיה, ואנו מסורים לשגשוגה והתרחבותה. הפילוסוף ריצ'רד רורטי(Rorty) ניסח זאת בצורה קצת עקיפה, אך מדויקת בסך הכול:

"וויטמן סבר שלנו, האמריקנים, יש הטבע הפואטי ביותר כיוון שאנחנו הניסוי היסודי ביותר ביצירה-עצמית לאומית: מדינת הלאום הראשונה שאין לה את מי לרַצות אלא את עצמה – אפילו לא את אלוהים. אנחנו השיר הגדול ביותר כיוון שהצבנו את עצמנו במקומו של אלוהים: מהותנו היא קיומנו, וקיומנו הוא בעתיד. אומות אחרות חשבו על עצמן כמזמורים לתהילת האל. אנחנו מגדירים מחדש את האל כ'אני' העתידי שלנו".

אף אחד אחר לפני הקמת ארה"ב – או לפני השירה של וויטמן – לא היה מסור באורח כה משמעותי לבשורת השוויון: "מה-שעשיתם לאחד מאחי הצעירים האלה לי עשיתם

וויטמן מרותק על ידי ישו. הוא מרחיק לכת עד כדי כך שהוא מצטרף אליו להכתרתו וצליבתו העקובות מדם: "אני האיש... אני סבלתי... אני הייתי שם". אך ישו אינו מטרה בפני עצמה. ישו של וויטמן אינו המשיח או בנו של האל, אלא אדם אחד בין רבים, חלק מ"תהלוכה ממוצעת שאין לה סוף", מעין אמריקני של כבוד. הוא אולי הדמוקרט הראשון, מבחינה זאת שאף אחד אחר לפני הקמת ארה"ב – או לפני השירה של וויטמן – לא היה מסור באורח כה משמעותי לבשורת השוויון: "מה-שעשיתם לאחד מאחי הצעירים האלה לי עשיתם" (הבשורה על פי מתי כ"ה, 40).

וויטמן גם מקעקע מושגים מסורתיים ביחס למין, ועושה זאת באופנים משונים ולא מוסברים. במרכז השיר יש סצנת אוננות ארוכה, שבה המעשה של המשורר הוא מקור הן למאבק והן לשחרור: "הזה הוא אפוא משמעו של מגע? – ישותי מרתיחה מול זהות חדשה". וויטמן אינו בטוח, והוא מרגיש שהוא שבוי, "לשוטט אדום יעזבוני אין אונים", ועם זאת הוא חוגג את הכוח של זרעו להפרות את העולם. כשאני קורא את הקטע, הוא מתגלה לי כקריאה להעמקת הסובלנות המינית. והוא מסמל את האמון של וויטמן בקורא: אין דבר על עצמו שהוא לא יגלה. הוא מאמין בנו, ואולי גם אנו נאמין בו.

ווינסלו הומר, נהר ההדסון

"נהר ההדסון" (1892), ווינסלו הומר, תצלום: Google Art Project, ויקיפדיה

אם אתה טובל כל-כולך בדמוקרטיה – הופך לעלה של עשב – תשיג סוג של אלמוות. דרך החיים שהתחייבת להם באורח מלא תימשך גם לאחר שתעזוב את העולם. בחייך תתרום לדבר-מה גדול, כך שתוכל לחלוף מן העולם בשלווה מתוך אמונה שהוא יימשך

המכשול הקשה ביותר של וויטמן בשיר הוא המוות. הוא אומר לנו ששום מכלול של מונחים אינו יכול לבטא את גודל השלווה שהוא חש נוכח האל והמוות. הוא גם אומר לנו – ובאורח משמעותי עוד יותר – ש"פעוט שבנצרים מלמד שאין מיתה לאמיתו של דבר". כיצד יתכן שזה נכון? אחדים מבין מבקריו של וויטמן אומרים שהוא היה מאמין אדוק בגלגול נשמות. איני בטוח בכך, לפחות לא במובן הרגיל. אני חושב שהביטחון של וויטמן ביחס להתגברות על המוות הרבה יותר רדיקלי ומקורי, וגם טורד מנוחה.

נראה כי מה שהוא טוען הוא שאם אתה טובל כל-כולך בדמוקרטיה – הופך לעלה של עשב – תשיג סוג של אלמוות. דרך החיים שהתחייבת להם באורח מלא תימשך גם לאחר שתעזוב את העולם. בחייך תתרום לדבר-מה גדול, כך שתוכל לחלוף מן העולם בשלווה מתוך אמונה שהוא יימשך. במובן מסוים – אך רק במובן מסוים – אתה בן אלמוות.

לדרוש מבני-אדם לאמץ את כל זה, זו דרישה גדולה. יש הרואים בוויטמן משורר המאשש אמירות בנאליות. לאמיתו של דבר, הוא משורר תובעני, לא רק במה שהוא דורש מאיתנו, הקוראים והמפרשים, אלא במה שהוא דורש מאיתנו כבני-אדם. יש מקום לתהות: האם אי-פעם נוכל להעמיד בעולם את מלוא חזונו של וויטמן? האם וויטמן היה אי-פעם מסוגל לגלם את החזון שלו מחוץ לשיר – ליישמו בחייו?

באמצע מלחמת האזרחים, וויטמן נסע לוושינגטון הבירה, שם הוא התמסר לעבודה כאח בבית חולים, וטיפל בנוטים למות, לבנים כשחורים, צעירים כבני גיל העמידה, חיילי הצפון כחיילי הדרום. הוא בילה שם שנתיים, סייע לחיילים, שוחח איתם, כתב עבורם מכתבים, קנה להם טבק ונתן להם מתנות קטנות. כך כתב וויטמן במכתב:

"אני מתאים את עצמי לכל מקרה... אחדים צריכים שישעשעו אותם, אחרים די איבדו את שפיותם – אחדים פשוט רוצים שאתיישב לצדם ואחזיק להם את היד – אחד יבקש שייכתב מכתב לאמו או לאביו (אתמול כתבתי יותר מתריסר מכתבים) – אחדים רוצים שאאכיל אותם (יש מי שנפצעו אולי בכתף, אולי בפרק היד), אולי מעט מהאפרסקים שלי – אחדים רוצים משקה קר (יש לי סירופים נחמדים מאוד מפירות, אוכמניות וכו') – אחרים רוצים נייר לכתיבה, מעטפות, בו וכו'. הייתי יכול למלא גיליון נייר שלם בפריטים של יום אחד. לעתים אני יוצא רק עם חושך, לפעמים אני נשאר כל הלילה."

אמבולנס, תרגיל פינוי פצועים, מלחמת האזרחים

תרגיל פינוי פצועים בעקבות הקמת חיל האמבולנסים לאחר קרב אנטיטם במלחמת האזרחים (1864), תצלום: ספריית הקונגרס, ויקיפדיה

כשחיילים מתו – רבים מהם מתו – הוא כתב להוריהם מכתבים עדינים ומלאי חיים על שעותיהם האחרונות ועל הידידות שהוא רקם איתם בבתי החולים. הוא אמר: "מיני הסיוע שאני מסייע בבית החולים מרתקים מאוד עם כל העצב שבהם. הפצועים והחולים נעשים קרובים אלי באורח שלא ייאמן. בחורים צעירים ומסכנים, הם מגיבים בכזאת חיבה לאדיבות וליחס חם". האם אפשר לדמיין כל משורר או סופר אחר שלהם אפילו מחצית מן היכולות וההישגים של וויטמן עושים כל כך הרבה?

בעודו בוושינגטון במה שהוא כינה "בתי החולים שלי", אני חושב שוויטמן למעשה השלים את "שירת עצמי". הוא הפך לגרסה של האדם שהשירה שלו ניבאה. הוא עירב את נפשו, "בהירה ומתוקה", כפי שהוא כינה אותה. נפשו נעשתה אופן ההתחברות שלו עם החולים והפצועים, עם הנוטים למות. הדמיון שלו אפשר לו לראות מי הם, מה הם מרגישים ואיך הוא ייטיב לסייע להם.

האני הפואטי שלו – קשוח וכזה שאינו יודע מנוחה – היה דרוך אף הוא. הסיבולת של וויטמן במהלך שנותיו בבית החולים הייתה מדהימה. הוא בילה יום אחר יום, שעה אחר שעה, בסביבה גיהינומית, ועשה כל מה שהיה ביכולתו לעשות. הבריאות שלו הייתה בסכנה תמידית, אך איכשהו הוא החזיק מעמד. וויטמן התגלה כעמיד וחזק. הוא באמת ניחן במה שאמרסון אמר שהוא ניחן בו: "כוח של בופלו". הוא היה עדיין אותו אדם אדיר שנראה בכריכה של "עלי עשב", אך גם יותר מכך.

הוא לא הביא איתו את אלוהים לבתי החולים. מטיפים מכל סוג ביקרו במחלקות האשפוז בוושינגטון, מסורים לביצור האמונה של המאושפזים, או להמרתם של מי התרחקו מן הדת. וויטמן לא היה מעוניין בשום דבר כזה. החיילים הכירו והעריכו אותו כאדם שאינו מטיף. יתכן אמנם שהוא המשיך לראות את האל בכל חפץ, אך הוא לא נכנע לרעיון שהוא – וכל האחרים בדמוקרטיה של אמריקה – נפלאים כפי שאלוהים יכול להיות מופלא, ואולי אף יותר מכך. הוא כלל את כולם בפעילויות שלו, כפי ש"שירת עצמי" אמר שהוא יעשה. אם הייתם בבית החולים, וויטמן היה שם כדי לעזור לכם.

וויטמן ידע שהוא עלה של עשב, ושככל שעשבים חדשים וטריים – אזרחים חדשים בדמוקרטיה – יצוצו ויעלו על פני העולם, הוא ישוב ויתקיים

הוא היה מסוגל להישיר מבטו אל המוות. והוא היה מסוגל לעשות זאת באופן שכמעט בלתי אפשרי למי שאינו רופא או אחות. החזון שלו הכין אותו לקראת זה. "למות זה שונה ממה שכול אחד הניח, ויש בכך יותר מזל", הוא כתב. "אני חווה את המוות עם הנוטים למות, ולידה עם התינוק שזה-עתה נרחץ...ואיני מוכל בין כובעי ומגפיי". וויטמן ידע שהוא עלה של עשב, ושככל שעשבים חדשים וטריים – אזרחים חדשים בדמוקרטיה – יצוצו ויעלו על פני העולם, הוא ישוב ויתקיים: "פעוט שבנצרים מלמד שאין מיתה לאמיתו של דבר". הוא בוודאי האמין בכך – הדבר התגלה לו בחזונו – שאם לא כן הוא לא היה מסוגל לעמוד מול המוות, הן מותו שלו והן מותם של חיילים כה רבים, ולעשות זאת בנפש שלווה כה שלווה. הוא שב תמיד למחרת היום, פעם אחר פעם, מוכן להעניק עזרה נוספת.

מלחמת האזרחים, קבורה, שחורים

אמריקנים שחורים אוספים שרידים של חיילים שנהרגו במלחמת האזרחים, המלחמה על השוויון שטרם הושג (1865), תצלום: וולטר ריקי, ספריית הקונגרס, ויקיפדיה

בשקט, בענווה, הוא עשה את שלו, ויישם את כל מה שהוא למד מן המסע הרוחני המדהים שהוא עבר. וויטמן הפך לאנשים אחרים. הוא נכנס ללבם ולנשמתם, והוא ידע כיצד הם מרגישים

איש לא הורה לוויטמן לעשות את מעשיו הטובים. את הכול הוא עשה ביוזמתו. הוא לא נשמע לבוסים, לרופאים או לאחראים על מחלקות. בשקט, בענווה, הוא עשה את שלו, ויישם את כל מה שהוא למד מן המסע הרוחני המדהים שהוא עבר. וויטמן הפך לאנשים אחרים. הוא נכנס ללבם ולנשמתם, והוא ידע כיצד הם מרגישים. עד כדי כך שהוא אהב את בני-האדם הללו באותה המידה שהם אהבו אותו. במכתב לאמרסון הוא כתב שבבתי החולים הוא הגיע לכך שהוא היה "רצוי ומועיל, אני מוצא את ההמונים מוצדקים לחלוטין על ידי המגע הקרוב ביותר, שלעולם אינו המוני, והוא תמיד רגוע, ללא חמדנות, ללא הצטעצעות, ללא קלות דעת – תוך שהם מגיבים תגובה מחשמלת, ללא יוצא מהכלל, לחיבה, ועם זאת אינם מתייפחים – עוד לא שמעתי ולו התייפחות בלתי ראויה אחת".

וויטמן מדבר אל תקופתנו בדרכים רבות. אחת מהן פשוטה בהחלט: בשעה שאמריקנים שונאים זה את זה משני צדיו של קווי הפרדה מפלגתיים, שונאים זה את זה אולי בעוצמה הגדולה ביותר מאז מלחמת האזרחים, המסר של וויטמן הוא ששנאה אינה עולה בקנה אחד עם דמוקרטיה אמיתית, עם דמוקרטיה רוחנית. אנחנו יכולים להתקוטט ולריב ולהתווכח ולא להסכים. עד לנקודה מסוימת, וויטמן קיבל את רעיון העימות. אך חיבה – ידידותיות – חייבת תמיד להגדיר את היחסים בינינו. וכשאותה חיבה מתפרקת, הדבר הראשון העומד על הפרק לעשותו הוא להשיב אותה על כנה. אילו הביט על ההווה, יתכן שוויטמן היה עומד לא רק על חשיבות קיומם של קשרים של חיבה בארצנו, אלא גם על החשיבות של יחסים שפויים יותר עם ישו ועם אלוהים. להשפיל את עצמנו בפניהם היה נחשב בעיניו לטעות קשה. אך להגחיך את תורתו של ישו ושל מי שהולכים בעקבותיו, או להקל ראש בנוכחות המאירה אך הבלתי מובנת של האל בעולם – גם זאת תהיה שגיאה.

וולט וויטמן, ג'ורג' קולינס קוקס

וויטמן, הנביא, המשורר, איש החסד והאנושיות זקן ושבע חיים (1887) תצלום: ג'ורג' קולינס קוקס, ויקיפדיה

הוא מעולם לא נסוג מתקוותו שאמריקה תוכל להיות אומה משגשגת לא רק עבור אחדים, אלא עבור כל בניה ובנותיה – ושהארץ תוכל להיות מופת לאחרים ברחבי העולם, אם הם יבחרו לאמץ את המופת

ואולי וויטמן מציע בעיקר תקווה – התקווה שהצורה החדשה הזאת של חיים חברתיים תוכל לשגשג ולתת לאנשים גישה לרמות של אושר וחירות שהם מעולם לא נהנו מהן. וויטמן לא היה אופטימיסט מלא עליצות מתוכננת או כזה שחיוך תמידי מודבק על פניו. הוא היה מדוכא להחריד כש"עלי עשב" לא הצליח להגיע לאנשים בגלגוליו הראשונים. הוא היה מיואש נורא כשראה את מלחמת האזרחים מתרקמת ועולה באופק. אך הוא מעולם לא נסוג מתקוותו שאמריקה תוכל להיות אומה משגשגת לא רק עבור אחדים, אלא עבור כל בניה ובנותיה – ושהארץ תוכל להיות מופת לאחרים ברחבי העולם, אם הם יבחרו לאמץ את המופת.

לאחר שאמרסון הביא אותו לרתיחה, והוא יצר את "עלי עשב", וויטמן שלח עותק ל"חכם מקונקורד" [הכינוי של אמרסון]. אמרסון כתב לוויטמן את מה שיתכן שהוא המכתב הנדיב ביותר שסופר גדול אחד כתב לסופר גדול אחר. זכרו: וויטמן היה אז בלתי ידוע וחסר כל מעמד. אמרסון בהחלט היה יכול להשליך את הספר לאשפה. זכרו: ב"שירת עצמי" וויטמן משיג את כל מה שאמרסון ביקש להשיג (ויותר מכך). זכרו: אמרסון הציע את מפת הדרכים, וויטמן הלך בה. אמרסון היה בהחלט יכול להתמוסס מרוב קינאה כשקרא את "שירת עצמי", ולהעמיד פנים שהוא אינו רואה את מה שמונח לפניו.

זה לא מה שקרה. על גרסת 1855 של "עלי עשב" אמרסון אמר: "אני סבור שזו פיסת השכל והחוכמה יוצאת הדופן ביותר שאמריקה תרמה עד כה. אני שמח מאוד כשאני קורא אותו, שכן כוח גדול גורם לנו לאושר". הוא גורם לנו לאושר – אם אנו מכירים במה שהוא טוען שהוא, מכירים במה שהוא דורש מאיתנו, כפי שאמרסון נהג, בלי להפנות את הגב. "יש לו המעלות הטובות ביותר", כתב אמרסון, "בכך שהוא מחזק ומעודד".

כך היה אז, וכך יכול להיות גם היום.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

מרק אדמונדסון (Mark Edmundson) מלמד אנגלית באוניברסיטת וירג'יניה.

כל הזכויות שמורות לאלכסון.Copyright 2018 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency.The original text was published here.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי יורם מלצר

המובאות מ"עלי עשב" בעברית נלקחו מהתרגום של שמעון הלקין שראה אור בספריית פועלים, ספרי מופת, ב-1952. שמעון הלקין הקדיש את התרגום לבתו צפירה.

תמונה ראשית: עלי עשב. תצלום: סילביה פטרושקה, unsplash.com

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי מרק אדמונדסון, Atlantic.


תגובות פייסבוק