המחר אינו ידוע

הימים הם ימי פברואר 2015 -- זמן טוב לצפות שוב בסרט ״יום המרמיטה״ על יום אחד שמסרב להגמר
X זמן קריאה משוער: 10 דקות

שפתנו עשירה בתיאורי זמן. השעון האימתני של השפה חובק את האופן שבו אנו מגדירים את עצמנו, מתארים את האירועים בחיינו וממשמעים את המטרות והיעדים המכוננים את שגרת יומנו. אנו ממפים ביוגרפיות, חוצבים היסטוריות, ממשיגים מציאויות ומפסלים מהויות כפעולות משמוע הכרוכות באופן אינהרנטי בנוכחותן בזמן. מיום בואנו לעולם (תיאור זמן ראשון) ועד הסתלקותנו ממנו (תיאור זמן אחרון) אנו חיים ופועלים, חושבים ומרגישים בתוך מסגרות זמן, ואין אלא להיזכר במאמרו המנחם של קהלת – "לכל זמן, ועת לכל חפץ"1 – כדי להבין לאשורו את תפקידו המכריע (והמרגיע) של הזמן, ואת התפקיד הלשוני של תיאוריו.

מבין תיאורי הזמן הרבים בולטים, לדעתי, שניים, אשר נבחנים בפרדוקס המובנה בהם. מחד, השניים מגבשים מערך ציפיות, שעל פניו נובע ומתגבש מאופיים הטמפורלי; ומאידך, הם מהווים הפרכה טוטאלית וכאוטית של אותו מערך ציפיות עצמו. את תיאור הזמן הראשון מבין השניים אסמן במילים (המוכרות כל כך): "בוקר אחד". את תיאור הזמן השני אסמן במילה חיונית וזמינה אף יותר: "מחר". בין "בוקר אחד" ל-"מחר" נעוצה המורכבות של חיים-בזמן (וחיים כזמן) – מורכבות לה מוקדשת רשימה זו.

המציאות החברתית והפוליטית בת ימנו – זו המתמודדת עם חזונות אפוקליפטיים, רדיקליזם פנאטי וראשים ערופים במדבריות – הנה מציאות קשה ואכזרית. מציאות שהיא כל כולה "בוקר אחד" ארוך ומייגע, בוקר שה"מחר" שלו לא מגיע

הספרות המערבית משופעת באירועים, אשר, על דעת יוצרם, החלה התרחשותם "בוקר אחד". קחו למשל, את המקרה של ק': "מסתבר שמישהו הוציא דיבה רעה על ק. שכן בוקר אחד נעצר על לא עוול בכפו," פותח קפקא את ״המשפט״. באופן דומה, נגזר גם גורלו של גריגור סמסא: כאשר הקיץ הוא בוקר אחד מתוך חלומות טרופים, ראה את עצמו והנה נהפך במיטתו לשרץ ענקי. אין ספק כי החוויה המטמורפית של סמסא בולטת בחריגותה ובעוצמתה, ולו רק עקב כך שהאירוע אותו היא מתארת מצטיין בחוסר ההיתכנות המובהקת שלו באותו מרקם חיים שאנו קוראים לו "מציאות". ברי לכאורה שאין טעם לטעון כי כל אותם אירועים שרגע התרחשותם מסומן על ידי אותו תיאור זמן ייחודי – "בוקר אחד" – מתגבשים בסופו של יום (וסליחה על כפל הלשון) לכדי מציאות בלהות קפקאית (שהרי בלתי אפשרי להתעורר כשרץ ענקי, ואפילו כל קיומך אינו אלא מטאפורה קפקאית). ברם, אירוע זה, למרות חריגותו (הספרותית והמטפיזית כאחד), אינו אלא פרדיגמה ספרותית מתבקשת של אותו תיאור זמן מכונן, אותו "בוקר אחד", הנבדל – הן מהבוקר שקדם לו, הן מזה שיבוא אחריו, והן מכל נקודת זמן אחרת במהלכו הרגיל של הזמן – בכך שאינו נבדל מהם בכל מובן מהותי שהוא. רוצה לומר: ייחודו המטפיזי והתרבותי של אותו "בוקר אחד" (ומכאן, מעמדו המכונן נרטיבית את המשמעות התמירה הגלומה בו) נעוץ דווקא, ובמובהק, בהיעדרו המוחלט של כל ייחוד מכונן, ובטריוויאליות הכמעט מקוממת של הסתמיות המתארת אותו. כך במקרה של ק', שמאסרו "בוקר אחד" אינו אלא ייצוג טריוויאלי לאשמה נצחית. בוקר "אחד"; רוצה לומר: סתם בוקר, עוד בוקר, רגע הולדת אנמי של יום חדש, שכמוהו פזורים רבים מספור על פניו צירו הטמפורלי של הנצח. בוקר "רגיל", חסר ייחוד – שדווקא הוא, ורק הוא, מסמן את האירוע המתרחש בו, והאירוע, מטבעו ככזה, מגלם בחובו שינוי, יציאה כנגד ה"רגיל", או, במילים אחרות, את ה"בלתי רגיל" (ולעיתים, כמו במקרה הקיצוני כל כך של סמסא, את הבלתי נתפש, את החדש, המסעיר והטרנספורמטיבי).

מצדו השני של מתרס משמעויות הזמן ניצב ה"מחר". המחר מבטא אופק של אפשרויות: אופק פוזיטיבי, אסרטיבי, ובעיקר ליניארי. "מחר יום חדש" פורטת ברגש סקרלט או'הארה בשיאו הדרמטי של "חלף עם הרוח" (1939). היש דרך אופטימית מזו למשמע את המחר, כתיאור זמן המגלם – לכאורה! שוב לכאורה! – את מערך הציפיות הטוב והמנחם המוטל על הזמן (מתוך תקווה ברורה שהזמן ירים את הכפפה ויעשה את שלו)? "מחר, אולי נפליגה בספינות" שח המשורר, ומשקף בכך את אותה אופטימיות זהירה עצמה. למרות ה"אולי" המסייג – זהו ה"מחר" שניצב כסלע איתן בפני מהמורות הזמן, ומהווה נקודת ציון, עמוד אש ועשן, בראש מחנה הנושא עיניים מלאות תקווה אל האופק. לכאורה.

ברי כי תיאור משתבח זה של ה"מחר" בטעות יסודו, משום שנעוצה בו המכשלה המציבה אתגר בלתי ניתן לצליחה בפני מערך הציפיות שהוא עצמו מציב. שכן המחר, מטבעו, אינו כאן, אינו "עכשיו" – ומשיהפוך ל"עכשיו", יחדל, מושגית, טמפורלית ומהותית, מלהיות "מחר". המחר אינו ידוע, וכמאמר השיר – גם אינו "יודע" (Tomorrow never knows). ה"מחר" נגוע באותה חמקמקות טריוויאלית ורפטטיבית של אותו "בוקר אחד" – רק, אולי, מצדו השני של ספקטרום הזמן. "מחר, ועוד מחר, ועוד מחר", אומר מקבת השייקספירי2, ומסכם בכך את בלתי מושגותו המהותית (והמייאשת עד אימה) של המחר, על שלל הבטחותיו, והציפיות ממנו, והאופטימיות השזורה – לכאורה – בתיאוריו. משני צדדיו של מתרס הזמן ניצבים להם, אפוא, ה"בוקר אחד" וה"מחר" כשני שקרים צורמים, שני פילים לבנים של תקווה אנושית שאבדה.

בין גריגור סמסא וסקרלט או'הארה אנו מוצאים את פיל קונורס. גם פיל קונורס מתעורר משנתו "בוקר אחד". לשמחתו, הוא מגלה כי קפקא לא "טיפל" בו במשך הלילה, וכי שום מטמורפוזה לא חלה בגופו, בישותו או בלשד קיומו. הוא נותר כתמול שלשום, גופו רובץ בעייפות-מה על מיטה של אכסניית עיירה כפרית, ממאן להתעורר (ואין להאשימו בכך, שכן השעה היא 6:00, וצינת הבוקר הקפוא הנה התנסות מפוקפקת למדי). ברם, מה רבה חרדתו (לאחר שקם לבסוף) עת הוא מגלה כי אומנם הוא נותר כתמול שלשום – אולם ה"תמול שלשום" השתבש משהו. בדיקה מהירה מבהירה לו כי הבלתי יאומן (שלא לומר: הבלתי אפשרי) אכן קרה: האתמול נגוז כלא היה. היום הוא האתמול. ה"בוקר אחד" הנו ה"מחר". הזמן עצר מלכת.

פיל קונורס המדובר – המגולם על ידי השחקן ביל מוריי – הנו גיבור סרטו של הארולד ראמיס משנת 1993, "יום המרמיטה" (או כפי שתורגם לעברית, במידה לא מבוטלת של צדק: "לקום אתמול בבוקר"). פיל קונורס הינו חזאי בתחנת טלוויזיה מקומית בפיטסבורג (פנסילבניה, ארה"ב), הנדרש לסקר את פסטיבל המרמיטה – חגיגת כפר פגאנית הסובבת סביב יכולותיה הנבואיות-לכאורה של מרמיטה, המנבאת את מועד סיומו של החורף הקרוב. פסטיבל זה מתרחש – במציאות כמו גם בסרטו של ראמיס – בעיירה פקסטוני אשר בפנסילבניה, ב- 2 בפברואר מדי שנה. לפסטיבל זה, כמו גם לתאריך שבו הוא מתרחש, מסורת מפוארת: ניצניו הראשונים מזוהים עם פולחני הטבע הפגאניים של אירופה בימי הביניים, והמשכו בסדרה ממוסחרת של אירועים (ששיאם, כך האינטרנט, בפגישה מתוקשרת של המרמיטה האמורה עם הנשיא רייגן).

"יום המרמיטה" מציג את המקרה של פיל קונורס כפרשנות פילוסופית אפשרית לאותו תווך פרדוקסלי שבין "הבוקר האחד" ובין הבטחת ה"מחר"

מסורת מרשימה זו אינה מותירה כל רושם על פיל קונורס. הוא נחלץ למשימת השידור במורת רוח מופגנת, ובציניות עוקצנית הוא מחווה את דעתו על הטיפשות הפרימיטיבית הכרוכה באירוע זה באוזניה של ריטה, המפיקה הנאיבית המתלווה אליו (אנדי מקדואל). דעתה של המרמיטה – ששמה, אגב, הינו "פיל" (למרבה האירוניה) – אודות החורף המבושש מלהסתיים, אינה מטיבה עם פיל קונורס. כל רצונו לסיים את השידור במהירות האפשרית ולחזור אל האורבניות המוכרת של חייו, אותה אורבניות שבה "בוקר אחד" מסמן את הביטחון במוכר ובמורגל, ושבה ה"מחר" הינו תקווה מבוססת להבטחות ולמימושן.

ברם, רצונו זה של פיל אינו בא לידי מימוש: סופת שלגים קשה (שאותה כשל מלנבא, בניגוד לבן דמותו המרמיטה) מתקרבת לעיירה, הדרכים אל הכרך נחסמות, ופיל קונורס מוצא את עצמו נדרש ללינת לילה כפויה בעיירה פקסטוני. היקיצה בבוקר שלמחרת – לצלילי השיר (שעתיד להפוך למייגע) של סוני ושר – נדמתה כיקיצה רגילה אל בוקר חדש. ברם, ובדומה לבני דמותו הקפקאיים, הוא מגלה שיקיצתו אינה רגילה כלל ועיקר; עם זאת, ובניגוד לגריגור סמסא, הוא מגלה כי לא זו בלבד שלא הפך לשרץ ענקי (כלומר: השתנה שינוי דרסטי במהלך הלילה), אלא נהפוך הוא: הוא לא השתנה כלל. הוא אותו חזאי נרגן מפיטסבורג, והיום הוא ה- 2 בפברואר, יום המרמיטה, ועבודת החיזוי עוד לפניו, והסערה שתמנע ממנו את שובו לפיטסבורג טרם התרחשה. רצף הזמן נשבר; האחיזה האפיסטמית במציאות הופרכה; ה- 3 בפברואר מבושש להגיע. היום הוא ה- 2 בפברואר.

"יום המרמיטה" מציג את המקרה של פיל קונורס כפרשנות פילוסופית אפשרית לאותו תווך פרדוקסלי שבין "הבוקר האחד" ובין הבטחת ה"מחר". עלילת הסרט מציגה יישום הולם של פרשנות זו, שאת עיקרה אפשר לייחס להגותו של הפילוסוף פרידריך ניטשה. את הפילוסופיה של ניטשה ניתן לסכם, בקליפת אגוז, כניסיון להגדיר את השפה, המחשבה והתודעה האנושיים כמנגנוני הסוואה ושקר, המשמשים כקריטריון מנחה בעיצוב מודלים שונים של אמת, בין אובייקטיבית ובין סובייקטיבית. מודלים אלו – האינדיבידואליזם של דקארט, אלוהים, תורת הצורות האפלטונית – אינם אלא "שיבה נצחית" של "הנחות עבודה" שקריות (או לכל הפחות: לא אמיתיות במובהק). האובייקטיביות של האמת מושפעת ונובעת מהסובייקטיביות של הצופה. האמת המיוצגת במילים ובשפה מופשטת (שאינה קשורה ל"אמיתי"), מייצרת למעשה תמונת עולם המציגה את עולם התופעות כשקרי, ומייחסת את ה"שקר" לעולם התופעות ולא לאינהרנטיות האנושית. האמת היא אפוא תהליך הסוואה מוצלח עד כדי כך שהוא מתחזה לדבר עצמו.

מצב עניינים זה, שנראה לכאורה חסר תוחלת ואובדני משהו, מביא את ניטשה להגדרת "סוג חדש של אנשים", פילוסופים חדשים, שיהיו ערוכים לעמוד נכוחה מול הסבל. סוג זה יכשיר את עצמו – "עד שיחול מצפון לפלדה תחת פטישם החדש, ולב יהיה למתכת למען ישא בכובדה של אחריות זו"3 – ליצור תרבות חדשה שהיא "מעבר לטוב ולרע". הווה אומר: תרבות שבה הסובייקט מכונן את עצמו כ"אדם עליון", בעודו משתחרר בכך ממערכת ההצדקות, ההנמקות וההכרות המתווכות של התרבות הקיימת. האדם העליון של ניטשה חווה את המוחלטות של החוויה עצמה; הוא אינו נכנע עוד לקריטריונים הבינאריים המנסים להפוך חוויה זו ל"אמיתית" (ולעניין זה: ל"ראויה", ל"מוצדקת" וכדומה), וכל מאודו באותה שלמות עליונה, משחררת, שבהיעדר מוחלט של פרשנות.

מסע שחרור פילוסופי זה עובר על פיל קונורס במהלך אותו "יום מרמיטה" המסרב להסתיים. ניתן להניח כי ניטשה היה מגלה עניין ביישום קולנועי זה של הגותו, שכן מסעו של קונורס רצוף מעברים ברורים בין מצבי תודעה שונים, כאשר כל אחד מהם מסיר מחסום נוסף בדרכו אל המטרה הניטשאית. בתחילה, כאשר הוא מגלה כי הזמן עצר מלכת, נתקף פיל חרדה עזה (שתתורגם בהמשך הסרט למשאלת מוות אובדנית), ומבקש מזור אצל שולחנו של המדע. רופא העיירה (כמו גם הפסיכולוג המקומי) אינם מצליחים לסייע בידו, וכל ניסיונם מתמצה ברצון לקבוע תור נוסף למחרת היום (ניסיון המעיד על כישלונה הברור של מתודולוגיה זו). בצר לו, ולאחר שאוכזב קשות על ידי הפרשנות המדעית, מנסה קונורס ליישם פרשנות ניהיליסטית לחייו ה"תקועים": הוא מפר את החוק, מנפץ כל נורמה וסדר חברתיים, מזניח את בריאותו, מתעלל בסובבים אותו ולועג להם על כל צעד ושעל. גם "פרשנות" זו, כמסתבר, אינה מועילה לו. הוא נותר בעיירה פקסטוני, ב- 2 בפברואר, והזמן אינו מגלה נכונות לשוב למסלולו.

משכלו כל הקצים, מנסה קונורס להרוג את עצמו ואת בן-דמותו המכרסם. גם ניסיונותיו אלו נכשלים כישלון חרוץ. היותו בן אלמוות מנפצת באחת גם את המטאפיזיקה האלוהית כפרשנות אפשרית, מטאפיזיקה אותה כבר הרס ניטשה בהכרזתו המפורסמת על מותו של האלוהים. מסקנתו של קונורס הינה, לפיכך, בלתי נמנעת: הוא עצמו הינו האלוהים. ספקנותה הצינית של ריטה, בוגרת החינוך הקתולי-מסורתי, אינה מונעת ממנו מלהכריז: "אני אלוהים. אולי לא 'האלוהים' – אבל אלוהים. ואולי, גם 'האלוהים' אינו אלא אחד שנתקע יותר מדי זמן באותו מקום".

פרשת דרכים זו מהווה, מבחינתו של פיל קונורס, את ראשיתה של התובנה הניטשאית. מכאן ואילך הוא מתמסר לפענוח אישי של אותן פרשנויות שהכזיבו, ובכללן גם של הפרשנות ה"אלוהית". הוא מתמסר לעזרה לזולת, ממיר את המניפולטיביות הצינית (שאפיינה אותו בראשית הסרט) בחמלה וביצירה, וסופו שהוא מוצא עצמו מכריז (באוזניה של ריטה המשתאה): "אין זה משנה אם המחר אכן יתרחש – אני מאושר עכשיו".

ה"עכשיו" מתגלה בפני פיל קונורס כאשר הוא מצליח בסופו של דבר ליישם את רעיון "האדם העליון" של ניטשה. אין הוא כפוף עוד לפרשנויות מזדמנות – עקביות ככל שיהיו – של המציאות, של מושג הזמן, ושל התודעה האנושית. טוב לו באשר הוא, באהבתו לריטה ובחייו בעיירה פקסטוני. בערבו של אותו יום – מתחיל יום חדש. המחר.

הימים הם ימי פברואר 2015. אין מועד טוב מזה לצפייה חוזרת בסרטו של ראמיס (מה גם שיש בכך משום הכרת תודה לבמאי הנערץ, שהלך לעולמו לפני שנה, פברואר 2014). צפייה זו מעוררת תהיות באשר לרלוונטיות הכל-כך אקטואלית של מסקנת הסרט, כמו גם למוכרות הכל-כך מייאשת של תקוות השווא הגלומות בזמן ובתיאוריו. המציאות החברתית והפוליטית בת ימינו – זו המתמודדת עם חזונות אפוקליפטיים, רדיקליזם פנאטי וראשים ערופים במדבריות מסופוטמיה – הינה מציאות קשה, מנוכרת, אכזרית ומניפולטיבית. מציאות שהיא כל כולה "בוקר אחד" ארוך ומייגע, בוקר שה"מחר" שלו הינו מיתוג גרידא (או, כפי שכותב קפקא ביד אומן באחד ממשליו: "שוט בידיו של מצליף לא מיומן"). זוהי מציאות שאוכזבה קשות מהבטחות שווא מתודולוגיות, טכנולוגיות, דתיות ואחרות. היום, יותר מתמיד, נראה כי הדואליות ההכרחית לכאורה שבין אמת ושקר, שבין ראוי ובלתי ראוי, מוסרי ובלתי מוסרי אינה תקפה עוד. כל שנותר, לפיכך, הוא להאמין כי התנסות ניטשאית עם מציאות זו הינה מסע השחרור האינדיבידואלי הנדרש. מסע שחרור מאחיזת הפלצות של ה"מחר" – מסע שמתחיל, איך לא, בבוקר אחד.

לזכרו של הארולד ראמיס, נובמבר 1944 – פברואר 2014.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

6 תגובות על המחר אינו ידוע

01
עמית

מדוע נדמה כי אין מאמר שנכתב בידיעון זה הנותן במה למאפייני השפה העברית הצחה? למראית עין ניתן למצוא בנקל את הנוסח הלועזי המר המלעיט את הפסקאות ומעיד, גם אם בשוגג, על עבודה עיתונאית קלוקלת במקרה הטוב ורשלנות תרגומנית במקרה הרע.

לא זאת בלבד, גם שסוג התארים המובאים מציג חוסר יכולת בשימוש באוצר מלים נאות וכניעות לתרבות הלעזת השפה.
על כתב בעברית להידרש במיומנותו וליישם שימוש בעברית טהורה.

"אינהרנטי" => טבעי, מושרש
"טמפורלי" => זמני, תקופתי
"טוטאלית" => מלאה, ניצחת* , מוחצת* (* בהסתייגות מסוימת)
"כאוטית" => חסרת סדר, משוועת להסדר
"מטמורפית" => משנה צורה

צר לי על איכות השפה אך אני מאמין בטיב התוכן הרעיוני המובא דרכה לעתים, ועל שום זאת שאני מוצא לנכון לעמוד על הסוגיות המורידות ממעמדו החשיבותי בתקווה לפיכוח דעת נחוץ.

בהצלחה וישר-כח בהמשך.
עמית

    02
    שי בידרמן

    עמית היקר,

    קנאות היא תכונה בעייתית, וקנאות ללשון העברית אינה יוצאת מגדר זה. השפה העברית טובה היא ועשירה, אולם דברי הגות אוניברסאליים (כן, כן! אמרתי "אוניברסאליים" ולא "יקומיים"?) דינם להתנסח מחוץ לגבולותיה הנוקדניים של שפה זו או אחרת. כבר פסקו אבותינו שלעיתים "ביידיש זה נשמע יותר טוב". ומכאן ששילוב של מכמנים בלטינית בטקסט (כן, כן, טקסט! ולא "תרף" או "דברים שבכתב", כפי שמציע אבן שושן) באנגלית, או שילוב של צורת הבעה צרפתית בטקסט בגרמנית הנם עניין מקובל, ואף יותר מכך – נחוץ, ואולי אפילו הכרחי.

    הייתי מציע, לפיכך, שבטרם תחרוץ דין במילים "עבודה עיתונאית קלוקלת" או, רחמנא ליצלן (וזה בארמית), במילים "רשלנות תרגומנית" – תבחן את תפקידה האמתי של קנאות הלשון, ואת ערכה בשיח ההגות.

    כל טוב,
    שי